עמוד 1
רגיל

אווה קולסטאד

אווה לונדגארד קולסטאד, 1999-1918

היום, לפני 101 שנים, נולדה אווה קולסטאד, רואת חשבון ופוליטיקאית נורווגית, דמות מרכזית בהיסטוריה של שוויון מגדרי בנורווגיה ובעולם בכלל, דרך השפעתה על מדיניות האו”ם בסוגיה. החל מ-1956 היא כיהנה כנשיאת ההתאחדות הנורווגית לזכויות נשים, החל מ-1969 כחברה וכיו”רית ועדת האו”ם למצבן של נשים, וב-1978 מונתה לנציבת קבילות הציבור בענייני שוויון מגדרי בנורווגיה – תפקיד ראשון מסוגו בעולם. בנוסף, הייתה חברה במועצת העיר אוסלו, כיהנה כשרה לענייני ניהול וצריכה בראשית שנות ה-70, וב-1974 הייתה לראשת המפלגה הראשונה בנורווגיה כשנבחרה ליו”רית המפלגה הליברלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אווה קולסטאד (משמאל), אז נציבת קבילות הציבור לענייני שוויון מגדרי, עם קירסטן מייקלוול (מימין), אז השרה לענייני ניהול וצריכה, 1978 (צילום: NTB scanpix)

בתמונה הקטנה: אווה קולסטאד (משמאל) במהלך קמפיין בחירות, אוסלו 1957

רגיל

ארוחת הנשים ב”דלמוניקו”

ארוחת הנשים ב”דלמוניקו”, 1868

היום, לפני 151 שנים, נכנסו כתריסר נשים אל “דלמוניקו” בניו יורק, מהמסעדות הטובות והידועות בארה”ב, ולראשונה – סעדו במקום ציבורי ללא ליווי גברים. היה זה המפגש הראשון של “סורוסיס”, המועדון הראשון לנשים עובדות בארה”ב, שהקימה ג’יין קנינגהאם קרולי (האמריקאית הראשונה בעלת טור קבוע בעיתון) בתגובה להדרתה בשל מגדרה מארוחה מיוחדת שארגן במקום מועדון העיתונאים של ניו יורק. קריקטורות ומאמרי דעה הציגו את חברות המועדון בלעג כ”מרשעות לוחמניות”, אך הן המשיכו, וממשיכות עד היום, להיפגש ולעודד עוד ועוד נשים ליצור קשרים, לצאת לעבודה ולנכוח במרחב הציבורי.

התמונה הגדולה באדיבות מוזיאון העיר ניו יורק, מתוך כתבה ב”דיילי מיל“: “דלמוניקו שבניו יורק הייתה המסעדה הראשונה בארה”ב שאפשרה לנשים לסעוד בה ללא ליווי”
כתבות נוספות על הארוחה ההיא-סטורית ב”דלמוניקו”: “אטלס אובסקורה“, “מיק“, “ניו יורק טיימס“, “טיים אאוט ניו יורק

בתמונה הקטנה: ג’יין קנינגהאם קרולי

עוד על “סורוסיס

פייסבוק

רגיל

אסתר זמורה

אסתר (אֶמה) זמורה, 1951-1890

היום, לפני 129 שנים, נולדה אסתר זמורה, פעילה ציונית, חברתית ופמיניסטית ישראלית. ב-1911, לאחר שנכחה בקונגרס הציוני ה-10 בבזל, החליטה להקדיש את חייה למפעל הציוני. עם עלייתה ארצה החלה לכתוב עבור “האשה”, עיתון הנשים העברי הראשון, אשר שאף ליצירת אישה ארץ-ישראלית חדשה הרואה את פעילותה כחלק מהבניין הלאומי-הציבורי. כיו”רית “הסתדרות נשים עבריות” ויו”רית ויצ”ו בשנות ה-20 וה-30 הייתה לה תרומה מכרעת לאיחוד של מסגרות העבודה הסוציאלית ביישוב העברי, להקמת מוסדות חינוך, רווחה, הכשרה ותעסוקה, ולהתוויית מדיניות הרווחה הממוסדת של המדינה שבדרך.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה באדיבות ויצו, מתוך אתר “רחוב משלה”

בתמונה הקטנה: עם בתה מיכל, שנות השלושים (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

ילנה דימיטרייביץ’

ילנה דימיטרייביץ’, 1945-1862

היום, לפני 157 שנים, נולדה ילנה דימיטרייביץ’, סופרת, משוררת, פעילה חברתית ופמיניסטית סרבית. ספרה הראשון מ-1894, על נשות ההרמון בניש שבסרביה תחת השלטון העות’מאני, הוא הספר הראשון בסרביה שפורסם על ידי אישה. היא הייתה חברה מרכזית ב”מעגל האחיות הסרביות”, ארגון של סופרות, אמניות ופעילות הומניטריות פמיניסטיות שקידם אמנציפציה לנשים ונערות. תשוקתה הגדולה הייתה מסעות בכל רחבי העולם על מנת לאתר נשים חופשיות ולהבין את אורחות חייהן השונים והדומים, וכתיבתה פרשה תמונה רחבה ואוהדת במיוחד של הפמיניזם הלא-מערבי בראשית המאה ה-20.

ויקיפדיה

פייסבוק

תודה לאוראל בילינסון, היסטוריון של הבלקן, על הפוסט המרתק שכתב עליה

בתמונה הגדולה: תמונתה המופיעה על כריכת ספרה האחרון מ-1940, “שבעה ימים ושלושה אוקיינוסים: בכל רחבי העולם”. [מקור]

בתמונה הקטנה: פסל של דימטרייביץ’ במצודת ניש, סרביה

רגיל

פאני לוואלד-שטאר

פאני לוואלד-שטאר, 1889-1811

“זהו ההיבט היפה והמעודד באמת בחופש; אף אחת לא נאבקת להשגתו רק עבור עצמה.”
(מתוך האוטוביוגרפיה שלה “חינוכה של פאני לוואלד”, 1871)

היום, לפני 208 שנים, נולדה פאני לוואלד-שטאר, סופרת יהודייה גרמנייה. האוטוביוגרפיה שלה, המפורסמת שביצירותיה, מתארת את מסעה הייחודי של אישה חופשייה יחסית לתקופה וניסיונה להעצים אחרות ולהוות עבורן דוגמה אישית. בנוסף כתבה על חייהן של נשים העובדות בשכר הנמוך ביותר במשק, כמו משרתות ותופרות. אוסף מאמריה מ-1870, “בעד ונגד נשים”, מקדם אמנציפציה לנשות מעמד הביניים, כך שתהיה להן גישה להשכלה בכל הרמות ולכל תחומי החיים הציבוריים. היא קראה להן גם להזדהות עם “אחיותיהן העניות” ולתמוך בחינוך לכולן, כמו גם במתן ביטוח בריאות וקצבת זקנה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מ-1847~

בתמונה הקטנה: תצלום דיוקן מ-1880

רגיל

פרוקרו פארסה

ד”ר פרוקרו פארסה, 1980-1922

“אין בי פחד מהמוות. המוות הוא רק רגע חולף ותו לא. אני מוכנה לקבל את המוות בזרועות פתוחות, ולא לחיות בבושה תחת האילוץ לכסות את עצמי. אינני מתכוונת להשתחוות בפני אלה המצפים ממני להביע חרטה על חמישים שנות פועלי למען שוויון בין גברים ונשים. אינני מוכנה ללבוש את הצ’אדור ולצעוד לאחור בהיסטוריה.”
(מתוך מכתבה האחרון מהכלא, שמוען לילדיה)

היום, לפני 97 שנים, נולדה פרוקרו פארסה, רופאה, אשת חינוך ופוליטיקאית איראנית. בעידוד הוריה, מפורצי הדרך לחינוך לנשים באיראן, היא למדה רפואה. מתוך תחושת שליחות לימדה ביולוגיה בבי”ס לבנות, וכן לימדה בהתנדבות נשים בכלא, והייתה דוברת בולטת למען זכויות נשים באיראן. ב-1963 נבחרה לפרלמנט האיראני, ושם קידמה הצבעת נשים ודיני משפחה שוויוניים יותר. כעבור חמש שנים מונתה לשרת החינוך, והייתה לאישה הראשונה בממשלת איראן. במאי 1980, עם ניצחון המהפכה האיסלאמית, היא הואשמה ב”הפצת תועבה בארץ וכפירה באל” והוצאה להורג ע”י כיתת יורים בטהרן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פארסה (חותמת על המסמך), בתפקידה כשרת החינוך, עם נציגות מועצת הנשים הבינלאומית, סוף שנות ה-60. מתוך גלריית הנשים של המכון ללימודי איראן במרילנד, ארה”ב

בתמונה הקטנה: בבית המשפט של משמרות המהפכה, 1979 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

מירלי אוורס-וויליאמס

מירלי לואיז אוורס-וויליאמס, נולדה ב-1933

היום, לפני 86 שנים, נולדה מירלי אוורס-וויליאמס, פעילת זכויות אזרח ועיתונאית אמריקאית. לצד בעלה, מדגר אוורס, פעלה במסגרת “האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים” לעידוד הצבעה בקרב שחורים, לביטול ההפרדה הגזעית במוסדות ציבוריים ולשוויון זכויות בכלל. לאחר רצח בעלה ב-1963 ע”י פעיל עליונות לבנה, מאבקה למען צדק נעשה פומבי יותר, והיא פרסמה מאמרים וספרים על זכויות אזרח והפעילה תוכניות קהילתיות להשכלת נשים ולהזנת עניים וחסרי בית. ב-1995 נבחרה ליו”רית האיגוד לקידום אנשים צבעוניים, וב-2013 נבחרה לשאת את הברכה הרשמית בהכתרתו השנייה של הנשיא אובמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת במהלך טקס החניכה של אוניית התובלה והתחמושת של צי ארה”ב על שם אוורס, נובמבר 2011

בתמונה הקטנה: עם בנה בן התשע דארל בלוויית מדגר אוורס, יוני 1963. מתוך מאמר על פועלה לשימור מורשתו להגנה על זכויות אזרח

רגיל

יום האישה הבינלאומי: עזר כנגדו

לרגל יום האישה הבינלאומי, החלטנו לסקור את אחת הסוגיות המשפיעות ביותר משחר ההיסטוריה על מעמד האישה, סוגיה שבאמצעותה הגדירו רוב החברות האנושיות, אם לא כולן, את ייעודה, מקומה, תפקידיה ומהלך חייה: מוסד הנישואין.

היסטורית, נישואין בין גבר לאישה אינם הדדיים: גבר נושא אישה, אישה נישאת. עבור גבר, מעמדו החברתי-כלכלי וזכויות האדם והאזרח שלו אינם משתנים בהתאם למצבו המשפחתי. אולם שינוי מעמדה של אישה מ”רווקה” ל”אשת איש” הגדיר ומגדיר עדיין כמעט כל היבט ונתיב בחייה: החל בשמה, לבושה והשכלתה; דרך האוטונומיה שלה על גופה, על ילדיה ועל אורח חייה; ועד יכולתה להיות בעלת רכוש, עיסוק והשפעה פוליטית, משפטית וכלכלית.
לכאורה, זה כבר לא המצב, מספרות לנו מכל עבר החברה, המשפחה, התרבות, החקיקה… היום, או ליתר דיוק, באופן הדרגתי במאתיים השנים האחרונות, ברור שיש שוויון (לכל הפחות פורמלי) בין גברים לנשים, ברור ש”בעל” הוא רק מילה שנהוג לומר, וברור שטקס הנישואין הינו רק סמל לזוגיות, לאהבה, לרצון שלנו לחלוק את חיינו עם בחיר-ת לבנו.
אוקיי, אבל מה בדיוק מסמל הטקס הזה?

1. שידוכין
היסטורית, השידוך התנהל בין החתן לאבי הכלה. הכלה המיועדת יכולה (לרוב) להסכים או לסרב, אבל היא אינה צד בתהליך החיפוש והבירור. הקהילה היא שהגדירה מיהו שידוך פוטנציאלי למי, כמה ובאיזה אופן ייפגשו המיועדים לפני האירוסין, ומה יכלול המשא ומתן בטרם ההתחייבות. כל דרך אחרת לבחירת בני זוג נחשבה לפריצות.
נדוניה היא תשלום הניתן, בכסף או במתנות, ע”י משפחת הכלה לחתן או לשני בני הזוג יחד. תשלום זה מאפשר להורי הכלה קלף מיקוח, אמצעי לניהול משא ומתן מול חתנים פוטנציאליים, כדי שירצו לקחת אותה. הנדוניה נחשבת לעתים גם לחלקה של הבת בירושת הוריה, כדי שלא תישאר חסרת כול במקרה של מות הבעל או גירושין.

2. אירוסין
בעת הצעת הנישואין מעניק החתן לכלתו טבעת אירוסין, שקבלתה וענידתה מסמלת את הסכמתה (שבשתיקה) להינשא, ובתרבויות מסוימות גם את רכישתה ע”י הגבר. המנהג מיוחס כבר למצרים הקדמונים, ובמרוצת הדורות אפיין בעיקר אריסטוקרטים, אך נעשה נפוץ בעולם בשנות ה-30 – בעקבות מסע שיווק גאוני של קרטל יהלומים, שחשש מצניחת מחירי היהלומים בשנות השפל הכלכלי.
מוהר הוא תשלום שניתן באופן מסורתי ממשפחת החתן למשפחת הכלה, כפיצוי על אובדן כוח העבודה מאחר שהכלה עוברת מחסות הוריה אל משק הבית של משפחת הבעל.
על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל, כלות נדרשות לקבל שיעורי הדרכת כלות ע”י רבנית או מדריכה מוסמכת לפני קבלת אישור לנישואין. חובה זו לא חלה על חתנים.

3. קידושין
“האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה” (מסכת קידושין, דף ב, עמוד א)
כסף – האיש נותן לאישה במתנה כסף או שווה כסף, לכל הפחות בשווי פרוטה. כיום נהוג לקדש בטבעת. ביהדות האורתודוקסית אין נתינת טבעת מקבילה ע”י הכלה, ורבים אף אוסרים על הכלה לתת טבעת לחתן במעמד החופה, כדי למנוע מראית עין של קידוש החתן.
שטר – האיש נותן לאישה שטר אירוסין, כעין חוזה הסכמה לקידושין. כיום זוהי הכתובה – מסמך משפטי, אשר מפרט את חובות הבעל לזון ולפרנס ולכבד את אשתו. במקור תוקנה הכתובה על-מנת להגן על הנשים, כדי שלא יקל בעיני בעליהן לגרשן. כמו כן, מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל. על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים, וגם החתן מוסיף את חתימתו. הכלה לא.
ביאה – האיש מקיים יחסי אישות עם האשה (בפיקוח עדים במקום הייחוד).
על-מנת שיחול אקט הקניין של הקידושין, לא די במעשה הפיזי אלא דרושה גמירות דעת, כלומר ששני בני הזוג יהיו מודעים לתכלית המעשה וירצו בכך. כדי שהעדים (רק גברים כמובן) יוכלו להעיד על כך, המקדש נדרש להבהיר בפיו את מטרתו (“הרי את מקודשת לי”), ואילו המקודשת יכולה לבטא את הסכמתה גם בשתיקה.

שמלת הכלה (והחומרים שמהם היא עשויה, כמו עיטורים, אבני חן או חוטי כסף וזהב, והאביזרים הנלווים, כמו ביריות, נעליים, כפפות ותכשיטים) מהווה סמל סטטוס, בהתאם לתרבות. במערב מייצגת השמלה את יוקרתה ואת מעמדה של משפחת הכלה (ולעתים המשפחה המורחבת, ובחתונות בין ראשי מדינות את יוקרת המדינה), והיא לרוב תהיה לבנה כסמל לטוהר ומתינות. במזרח תהיה השמלה לרוב בצבע אדום או זהוב, המייצגים תרבותית מזל טוב ושגשוג.
הינומה היא כיסוי בד עשוי רשת שקופה או אטומה, לרוב לבן, הארוך דיו לכסות את הפנים והשיער, ובה מכסה החתן את הכלה לפני יציאתה לחופה. תפקידה ההיסטורי של ההינומה לסמן ענווה וצניעות, והיא סמל לנישואי בתולה. בעבר, ההינומה נועדה גם להבריח רוחות רעות, ו/או להסתיר את פני הכלה כדי שהחתן לא יתאכזב ויברח. יש מפרשים בהלכה היהודית שמדגישים כי כיסוי פני הכלה גם מונע ממנה לדקדק בבחינת טבעת הנישואין ושווייה.

4. חופה
מסירת האב לשלוחי הבעל היא אחד משלבי הנישואין בהלכה, שבו מוסר האב את בתו, העומדת ברשותו למוסרה לנישואין, לשלוחי הבעל. בנצרות, זהו חלק הכרחי מהכניסה לחופה; ביהדות, זהו רק מנהג.
במובנה המודרני, חופה היא יריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את השלב המסכם של טקס הקידושין. במקור, חופה היא המרחב הראשון שברשות החתן שאליו נכנסת הכלה כדי לממש את הנישואין (מה שמתקיים היום בחדר ייחוד).
חובת הטבילה מוטלת על נשים נשואות, מדי חודש, כדי להיטהר מנידתן ולקיים יחסי אישות. לפי ההלכה, נישואין שמומשו כשהכלה נידה אינם חלים, לפיכך דורשים הרבנים עורכי הנישואין גם מכלות חילוניות אישור שטבלו במקווה לקראת חופתן.

5. נישואין
אז מה היה לנו כאן? טקס הנישואין כולל פרטים רבים המהווים סמל לקניין האישה ע”י הבעל מידי אביה, ולהיותה בתולה טהורה ותמה, צנועה וצייתנית.
לאחר כל אלה, האישה הופכת לחלק ממשק הבית של הבעל – הן פורמלית בשמה, והן פיזית מבחינת מקום מגוריה (ועל כן היא אינה יורשת את נחלת משפחתה). רכושה מלפני נישואיה נותר שלה, אך הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן הכנסותיה ממעשה ידיה שייכות לבעלה.
זאת ועוד, לפי תקנות חז”ל, יש שבע מלאכות שאישה מחויבת לעשות לבעלה: טחינת חיטים לצורכי הבית, אפייה, בישול, הנקת תינוקות המשותפים לשניהם, הצעת המיטה, מזיגת הכוס, רחיצת פניו ידיו ורגליו (הכוונה להשיג לו מים חמים לרחיצה), ו”עושה בצמר” – עבודה.

*************************************

כל זה באמת מעניין מאוד, אולי תגידו, אבל מה אכפת לנו מה היה פעם ומה זה אמור לסמל? אנחנו ורק אנחנו נחליט איזה תוכן ניצוק לתוך מערכת היחסים שלנו!
כן, אבל…
השאלה מי יכולים להינשא למי, מתי, איפה ואיך – ועוד יותר מכך, עד כמה מורכב יהיה לפרק את הנישואין – כל אלה נקבעים ע”י המדינה ומוסדות הדת. “המצב המשפחתי” אינו רק עניין של בחירה אישית ויוקרה חברתית – שכולנו מחוברתות לראות כאידיאל וחוות לחץ בלתי-פוסק לממש – אלא גם משפיע על מגוון של הטבות ויתרונות, בתחומים כמו קניין ורכוש, רווחה, מיסוי, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, הגירה ואזרחות, פנסיה וירושה, אימוץ, פוריות ומשמורת על ילדים.
כל הכללים האלה הובילו, עד ממש לא מזמן, לאפליה ממוסדת כלפי נשים נשואות. למשל:

  • הנישואין היהודיים אוסרים על יחסי מין בין האישה לבין כל מי שאינו בעלה. כך, אישה שבגדה בבעלה נקראת “סוטה” והיא אסורה על בעלה, ומגורשת ללא כתובתה. הגבר, לעומת זאת, אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על יחסי מין (או אף נישואין נוספים) בינו ובין נשים אחרות.
  • מוטלות הגבלות על שימוש של אישה נשואה באמצעי מניעה.
  • ישנן הגבלות מיוחדות על הפלות (בישראל, נכון להיום – אישה נשואה לא יכולה להפיל אלא אם תצהיר כי הרתה שלא מבעלה, ואז היא מסתכנת באובדן זכויותיה כמי שבגדה בו, כלומר כ”סוטה”).
  • אבות (או אחים) רשאים בנסיבות מסוימות להשיא, גם בכפייה, את בתם הקטינה.
  • שם המשפחה של האישה השתנה אוטומטית עם נישואיה.
  • במוסדות רשמיים רבים, רק הגבר הוא הנציג המוסמך של בני הזוג.
  • אישה יכולה לפתוח עסק או חשבון בנק רק באישור בעלה או רק בשמו.
  • לימודיה, עבודתה ו/או אף יציאתה מהבית מוגבלים לאחר נישואיה.
  • האישה הנשואה נדרשת לשנות את מלבושה (כיסוי ראש, רעלה וכיו”ב).
  • האב תמיד, בכל מקרה, קיבל את המשמורת על ילדיו.
  • אישה לא ירשה את הוריה לאחר שיצאה מרשותם, וכן לא ירשה את בעלה.
  • אונס של אישה ע”י בעלה לא נחשב לעבירה על החוק: “אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה” (הרמב”ם, יד החזקה, הלכות איסורי ביאה, כ”א ט’).
  • לפי ההלכה, גבר יכול לגרש את אשתו בכפייה בשל כל “פגם” שמצא בה (“ערוות דבר”): “אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו” (מסכת גיטין, דף מט, עמוד ב).

בחלקים לא מעטים בעולם, זהו עדיין המצב עבור נשים, נערות וילדות רבות מדי.
גם בישראל 2019, חירותן וזכויותיהן של נשים נשואות נפגעות, ובראשן:

  • עגינות, שבגינה – אם תהיה האישה עם בן זוג אחר – יוטל עליה דין נואפת, ילדיה ייחשבו ממזרים והיא תאבד את כתובתה;
  • דין מורדת לאישה המסרבת בהתמדה לקיים יחסי מין עם בעלה, ולפי חלק מהפוסקים מספיק סירוב שלה לבצע את מלאכות הבית הבסיסיות, עלול להוביל לגירושה ללא כתובתה;
  • אובדן זכויותיה הסוציאליות כבעלת מקצוע אם היא לא עובדת ונחשבת עקרת בית.

ועוד ועוד ועוד…

*************************************

אז מה האלטרנטיבה?
“הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם” של האו”ם, שאושררה גם ע”י מדינת ישראל, קובעת כי “כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית-הנישואין ולהקים משפחה, ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת”.
נישואין אזרחיים, או “נישואי המשפט המקובל”, מוכרים במערב מאז המאה ה-17, וכיום הם מוסד מקובל באופן אוניברסלי כמעט. ברוב המדינות הנישואין המוכרים לצורכי רישום הם האזרחיים, והטקס הדתי הוא רשות, ומוכר רק אם נערך בין בני זוג שנישאו קודם לכן אזרחית.
מדינת ישראל, לעומת זאת, אינה מכירה בנישואין אזרחיים הנערכים בה. זוג יוכר כנשוי במדינת ישראל רק אם הנישואין נערכו ע”י פקיד רשמי של אחת מהרשויות הדתיות, ורק בין איש ואישה מאותה הדת. לפיכך, החוק בישראל מחיל את איסורי ההלכה גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, בכללם איסורי נישואין לכהן, ממזרים ופסולי חיתון. שלא לדבר על נישואין בין בני דתות שונות, חסרי מעמד דתי וזוגות חד-מיניים, או כל מי שמעוניין-ת בנישואין אזרחיים מכל סיבה שהיא…
מדינת ישראל כן מכירה במעמד של ידועים בציבור: בני זוג (ללא קשר לדתם או למגדרם) המקיימים יחדיו מסגרת משפחתית מבלי להינשא. מבחינות רבות זכאים ידועים בציבור לזכויות והטבות דומות לאלה של בני זוג נשואים. ניתן גם להסדיר מעמד זה ב”נישואי חוזה”, הסכם זוגיות המוכר בעולם כהסכם “קוהביטציה” או שותפות ביתית, ולאשר אותו פורמלית בבית משפט לענייני משפחה.
רוח של תקווה מנשבת בשנים האחרונות עם פריחתם של ארגונים המנסים למצוא פתרונות הלכתיים לאפליה המגדרית הנובעת ממוסד הנישואין – ביניהם: ארגוני פמיניזם דתי, כמו “קולך”, וארגוני סיוע לעגונות ומסורבות גט, כמו “מרכז צדק לנשים”, “מבוי סתום” ו”יד לאישה”.
במקביל, רבות וטובות פועלות לקידום הכרה בנישואין אזרחיים בישראל, להרחבה והשוואה של הזכויות של כל המשפחות הקיימות, ולעריכת הסכמי זוגיות וטקסי נישואין אלטרנטיביים שמשקפים את ערכי הפלורליזם של ימינו, ובראשם הארגונים “משפחה חדשה” ו”הוויה”.

אנו מאמינות שלא ירחק היום ונוכל לחגוג ולהסדיר את חיי הזוגיות, ההורות והמשפחה שלנו, בדיוק כפי שאנחנו מעוניינות (למי שמעוניינת)… ואתם-ן?

*************************************

ראו עוד באתרים של:
“קולך”
מרכז צדק לנשים
מבוי סתום
יד לאישה
משפחה חדשה
הוויה
(ובעשרות עמודי ויקיפדיה לכל מושג שהוזכר כאן…)

הרצאת TEDx מרתקת של מרב מיכאלי: “בטלו את הנישואין

עוד על יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חתונה המונית שנערכה לזוגות עניים בליסבון, פורטוגל, 1965. מתוך כתבה מצולמת על “חתונות המוניות במאה ה-19 וה-20

בתמונה הקטנה: פעילות ופעילים של עמותת “ישראל חופשית” דורשות נישואים אזרחיים, מצעד הגאווה בתל אביב 2014 (מתוך עמוד ויקיפדיה של “ישראל חופשית”)

רגיל

איזבלה צ’רטוריסקה

הנסיכה איזבלה דורותה צ’רטוריסקה, 1835-1746

היום, לפני 273 שנים, נולדה איזבלה צ’רטוריסקה, אצילה, מנהיגה פוליטית מהפכנית ופטרונית אמנות פולנייה, דמות מובילה בעידן הנאורות בפולין. ב-1775 הפכה את הארמון למקום מפגש אינטלקטואלי ופוליטי, מהליברלים והמתקדמים באירופה. היא הייתה חלק מ”המפלגה הפטריוטית”, שהביאה לאימוץ החוקה הדמוקרטית הראשונה באירופה (חוקת 3 במאי 1791), שכוננה מונרכיה חוקתית עם שוויון פוליטי בין המעמדות. ב-1801 ייסדה בארמון לשעבר את “היכל סיבילה”, המוזיאון הראשון של פולין, המתעד את פאר ההיסטוריה והתרבות הפולניות; מוזיאון צ’רטוריסקי פועל עד היום בעיר קרקוב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת קזימיירז וויניאקובסקי, 1796; מתוך מאמר באתר “סיור תרבות” על “הנסיכה איזבלה צ’רטוריסקה: מייסדת המוזיאון הראשון בפולין”

בתמונה הקטנה: דיוקן מאת אלכסנדר רוזלין, 1774 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

אסתר יֶיבין

אסתר (יוניס) יֶיבין, 1975-1877

היום, לפני 142 שנים, נולדה אסתר יֶיבין, פעילה פוליטית ישראלית, מחלוצות המאבק לשוויון זכויות לנשים בארץ ישראל. ב-1919 הייתה ממייסדות התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, שלחמה למען זכות בחירה לנשים במוסדות היישוב תחת הסיסמה “משפט אחד וחוקה אחת לאיש ולאשה בישראל”. עם הצלחת מאבק זה ב-1926, הייתה ממייסדות הלשכות לסיוע משפטי לנשים, והגנה על נשים בבתי הדין הרבניים בענייני גירושים, חליצה, עגינות, ירושה ועוד. ייבין הייתה גם צירה באספת הנבחרים הראשונה, חברת הוועד הלאומי, ממייסדות קרן היסוד, פעילה בקק”ל ופעילה למען גיוס נשים.

על המאבק על זכות הבחירה כתבה (במאמרה “למלאות עשרים וחמש שנה להתאחדות לשיווי זכויות בארץ ישראל”, דצמבר 1944):
“במלחמה זו למדה האשה לקח חשוב שאין לדחות פתרון שאלות חשובות לזמנים אחרים ושאין לסמוך על תמיכת הזולת, אלא תמיד לזכור: ‘אם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו – אימתי’.”

על המאבק לייצוג נשים בבתי משפט כתבה:
“אני נושאת בלבי רעיון על מינוי שופטות בכל אתר ואתר במידה שווה עם השופטים; פעם אחת לשים קץ להופעתה של האשה בתופעה זו או אחרת בתור פטרוזיליה לייפוי הסלט.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הערך של אסתר ייבין באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו

בתמונה הקטנה: רשימת המועמדות של התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא”י, בראשות אסתר ייבין, במערכת הבחירות לאספת הנבחרים 1925 (מתוך אוסף עיריית תל אביב)

רגיל

קלרה קמפונר

קלרה קמפונר, 1972-1888

היום, לפני 131 שנים, נולדה קלרה קמפונר, פוליטיקאית ופמיניסטית ספרדייה, שידועה במאבקה להכליל סעיפים המבטיחים שוויון בין גברים ונשים בחוקה הספרדית. כבת למעמד הפועלים, היא החלה לעבוד בגיל 13 כתופרת, וכן עבדה במשרדי דואר, כמורה, כמזכירה בעיתון וכקלדנית. ב-1924 השלימה לימודי משפטים באוניברסיטת מדריד, החלה לפעול בארגוני נשים למען שוויון זכויות במשפחה, וב-1931, אף על פי שלנשות ספרד לא הייתה עדיין זכות הצבעה, נבחרה לצד שתי נשים נוספות לאסיפה המכוננת של ספרד. היא כיהנה גם כשרת הרווחה, אך עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד נאלצה לגלות לשווייץ.

“גבירותיי ורבותיי, באשר לסדרת ההצהרות שהועלו היום כנגד הצבעת נשים, אני חייבת לומר, בכל הכבוד הנדרש, שאין להן בסיס במציאות. בואו נבחן כמה מהן. […] האם נשים לא סובלות מההשלכות של החקיקה ומשלמות מסים לתמיכה במדינה בדיוק כמו הגברים? הרי כל השלכה של החקיקה המפורטת כאן חלה על שני המינים, אבל מכוונת ומנוסחת רק על ידי אחד מהם! איך אפשר לומר שנשים לא נלחמו למען הרפובליקה ושנדרשות להן עוד שנים ארוכות כדי להפגין את יכולתן? ולמה לא הגברים? למה הגבר יקבל את מלוא זכויותיו עם בוא הרפובליקה, ואלה של הנשים יתעכבו?
“חברים, חשבו לרגע – חשבו היטב – כאשר אתם סוגרים את הדלת בפני נשים בעניין הבחירה ומצהירים כי הן לא ישפיעו כלל על החיים הפוליטיים, […] האם יש לכם זכות לעשות זאת? לא; יש לכם את הזכות שהחוק נתן לכם, החוק שאתם-עצמכם יצרתם, אבל אין לכם את הזכות הטבעית הבסיסית, הנשענת על כבוד לכל אדם.
“[…] רק מי שלפי עקרונותיו ומצפונו אינו רואה את האישה כבת אנוש, מסוגל לומר שזכויות אדם ואזרח אינן חייבות להיות זהות עבור נשים וגברים. […] דבר נוסף: אל תשכחו שאינכם בנים לגבר בלבד, אלא תוצר של שני המינים. אם כן, […] תרצו או לא, אתם משתמשים גם בחצי הנשי ‘חסר היכולת’ שלכם. אז אני וכל הנשים שאני מייצגת רוצות להצביע עם החצי הגברי שלנו… כולנו ילדים של גברים ונשים וקיבלנו את שני החלקים בהווייתנו.
“[…] לעתים קרובות, באירועים ציבוריים, אני רואה בקהל נשים לא פחות מגברים. ובעיני כולם וכולן נוצצים אותם תקווה לגאולה, רצון לעזור, תשוקה ואידיאלים. אל תעשו טעות היסטורית שלעולם לא תספיקו להתאבל עליה ולכפר עליה; אל תשאירו בצד את האישה, המייצגת כוח חדש, כוח צעיר. היא, כמוך, תומכת ברפובליקה. היא, כמוך, סבלה ומקווה. הדרך היחידה להתקדם למימוש חופש היא להנגיש אותו לכולם.”
(מתוך נאומה בפני האסיפה המכוננת שניסחה את החוקה החדשה של הרפובליקה הספרדית, ב-1 באוקטובר 1931, לפני ההצבעה על זכות הבחירה לנשים בספרד, שאושרה ברוב של 161 קולות לעומת 121.)
הנאום המלא (בספרדית)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בפני עצרת גדולה במדריד, 1931

רגיל

סוזן ווייס

סוזן (מצגר) ווייס, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה סוזן ווייס, עורכת דין ופעילה חברתית-פמיניסטית ישראלית. היא המייסדת והמנהלת של “יד לאישה” ו”מרכז צדק לנשים”, עמותות שמטרתן למנוע פגיעה של מוסדות הדת בזכויות נשים בחסות המדינה ולמצוא פתרונות מערכתיים לעוולות אלה. היא גם המייסדת והעורכת של כתב העת “הדין והדיין”, המפרסם בקביעות פסקי דין רבניים בנושאי משפחה. בין היתר הצליחה להשיג הכרה תקדימית בכך שסרבנות גט מהווה עילה לתביעת נזיקין, למנוע מרבנים גישה לרישומים רפואיים של “ממזרים”, ולהבטיח כי מכרזים לתפקידים בבתי הדין הרבניים ובוועדה למינוי דיינים יהיו פתוחים גם לנשים.

ויקיפדיה

אתר “מרכז צדק לנשים”, מובילות המאבק המשפטי של נשים למען שוויון, כבוד וצדק בדין היהודי במדינת ישראל

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ווייס (מימין), עם עו”ד ניצן כספי שילוני, באירוע השקה של “מרכז צדק לנשים” לספרה של רבקה לוביץ “מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני”, ספטמבר 2017

בתמונה הקטנה: ווייס (משמאל), עם פרופ’ רות הלפרין קדרי, ראשת מרכז רקמן, בכנס קולך העשירי בסימן “70 פנים לפמיניזם הדתי”, בפאנל בנושא: “מתיר אסורות, פתרונות הלכתיים לבעיית הגט – מהם?”, אוקטובר 2017

רגיל

פרנטיסקה פלמינקובה

פרנטיסקה פאוסטינה פלמינקובה, 1942-1875

היום, לפני 144 שנים, נולדה פרנטיסקה פלמינקובה, מורה, עיתונאית, פעילה פמיניסטית ופוליטיקאית יהודייה צ’כית. ב-1905 הקימה את הוועידה הסופרג’יסטית בפראג, שהייתה חלק מברית הסופרג’יסטיות הבינלאומית, פעלה לשיפור מעמדן הכלכלי והחברתי של נשים וקידמה את השתתפותן בבחירות מקומיות – ומאבקה היה לסמל ללאום הצ’כי. עם הקמת הרפובליקה הצ’כוסלובקית, נבחרה פלמינקובה למועצת העיר פראג, ולאחר מכן לנציגת מדינתה בחבר הלאומים וליו”רית הסנאט הצ’כי. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף אזהרות ואיומים, סירבה לנטוש את פעילותה הפוליטית למען עמה, וב-1942 הוצאה להורג בטרזינשטט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך האתר הצ’כי “פמי-סטורי

רגיל

הלן אילון

הלן אילון, נולדה ב-1931

היום, לפני 88 שנים, נולדה הלן אילון, אמנית אקו-פמיניסטית יהודייה-אמריקאית. מתוך מציאות חייה בלב הקהילה היהודית האורתודוקסית הגדולה בניו יורק, וכמי שקיימה במשך שנים אורח חיים של רבנית, החלה לעסוק ביהדות מנקודת מבט נשית, והתמקדה באמנותה בעיקר בסוגיות של היעדר הקול הנשי, ויסות גופן וחייהן של נשים והיחס הבלתי שוויוני כלפיהן בהגות ובהלכה היהודית. נושא מרכזי נוסף ביצירתה הוא “תיקון עולם”, בפרט בהקשר של התנגדות למלחמה גרעינית ושל הצלת כדור הארץ. יצירותיה, הכוללות מיצגי מולטימדיה של אמנות תהליכית, מוצגות תדיר במיטב המוזיאונים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של הלן אילון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הלן אילון עם אמה, ערב שבת בשנות ה-90 [מקור]

בספר זיכרונותיה, “מה שמרוסן חייב למצוא שחרור: ילדותי היהודית-אורתודוקסית, חיי כאמנית פמיניסטית” (2012), היא מתארת את תחושותיה בעת הדלקת הנרות בערב שבת בבית ילדותה:
“בשעת הדלקת הנרות, מפת השולחן המסנוורת מלובן, שכיסתה את שולחן חדר האוכל הגדול, יצרה מראה של עולם ללא רבב. זרועותיה היו מביאות את אור השבת אל עיניה העצומות בקשתות רחבות, סוחפות את האור לעבר פניה – פעם אחת, פעמיים, שלוש – בתנועה איטית. כאשר הרימה את כפות ידיה מעל פניה, עיניה שמתחת היו תמיד לחות. ‘שבת שלום!’ היא הייתה קוראת ומנשקת את כל מי שהיה עד להגעה המופלאה של השבת, יחד עם הלבנה והכוכבים, המלכה והמלאכים והשכינה – הנוכחות הנשית הנשגבת – שהגיעו כולן מדי שבוע עם שקיעת החמה ועם הצפירה שנשמעה ברחבי שכונת בורו פארק על-מנת להכריז על זמן ה’ליכטבענטשן’ – רגע הברכה על הדלקת הנרות.
אך בשום מקום בחמשת חומרי התורה אין ציווי על נשים להדליק נרות; אמות-אמותינו העבירו את המנהג הזה מדור לדור…”

בתמונה הקטנה: תמונתה המופיעה על כריכת ספר זיכרונותיה, מתוך כתבה במגזין היהודי-אמריקאי “פורוורד”, על “השחרור של הלן אילון

רגיל

שימיזו שיקין

שימיזו שיקין (טויוקו), 1933-1868

“מה המשמעות של היות אישה אמיתית? […] נראה כי מה שלעתים קרובות מכונה ‘נשי’ מבוסס על נראוּת. אם אישה, על מנת להראות את ענוותה, מכסה את פיה בשרוול כאשר היא צוחקת, או מדברת בקול כה קטן עד שקשה לקלוט את מילותיה, אזי היא מיד נתפסת כנשית. שיפוט כזה הוא מפוקפק ביותר. האם הכישורים שמסייעים לגבר אינם נוגעים כלל לערכה של אישה? זהו דבר מוזר בהחלט.”
(מתוך מאמרה “נשיות” מ-1891, המטיל ספק ברעיון של תכונות מגדריות אינהרנטיות)

היום, לפני 151 שנים, נולדה שימיזו שיקין, פעילת זכויות נשים, סופרת ואחת העיתונאיות המקצועיות הראשונות ביפן. החל משנות ה-80 של המאה ה-19 הרצתה ברחבי יפן על שוויון וסוגיות חברתיות, ובין היתר פעלה להעלאת המודעות להשפעתה השלילית של פוליגמיה ולמען רפורמה בחוק העונשין, שלפיו, בין היתר, ניאוף מצד נשים נחשב לעבירה בת-ענישה. כאשר עבר חוק האוסר על נשים להשתתף בהתארגנויות פוליטיות, החלה לכתוב מאמרים וספרים שבהם עסקה בזכות לשוויון, בהשכלת נשים, בנישואין וגירושין, במוסר הכפול כלפי נשים וגברים ובאפליה נגד תושבי כפרים בפריפריה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שימיזו שיקין (מימין), וואקמאצו שיזוקו ו-מיאקה קאהו, מתוך כריכת הספר “עלים אבודים: הסופרות של תקופת מייג’י ביפן”, מאת רבקה קופלנד (2000)

רגיל

אליסאבטה מלכת רומניה

אליסאבטה (אליזבת פאולינה אוטיליה לואיזה צו ויד), מלכת רומניה, 1916-1843

היום, לפני 175 שנים, נולדה אליסאבטה, שהייתה למלכה הראשונה של רומניה, לאחר נישואיה לקרול נסיך רומניה ב-1869. היא עודדה השכלה גבוהה לנשים ברומניה וכן זכתה לכינוי “אם הפצועים”, לאחר שבמהלך מלחמת העצמאות של רומניה (1877-1878) ייסדה בתי חולים ושירותי אמבולנס ודאגה לאספקת תרופות בחינם לאלפי חולים ופצועים. את מרבית זמנה הקדישה לאמנות: היא פרסמה מאות שירים, עשרות נובלות, מחזות, רומנים, מסות ועוד תחת שם העט כרמן סילבה (שפירושו בלטינית “שירת היער”), ניגנה בפסנתר ובעוגב, ולקחה תחת חסותה אמנים צעירים בעלי כישרונות יוצאי דופן.

על אף היותה מלכה, האמינה שמשטר רפובליקני עדיף על שלטון מלוכני, וכתבה זאת ביומניה (אם כי לא פרסמה אותם במהלך חייה):
“אני מבינה לרוחם של הסוציאל-דמוקרטים, במיוחד לאור הניוון והשחיתות המאפיינים את האצילים. אחרי הכול, ‘האנשים הקטנים’ אינם רוצים דבר מלבד מה שהטבע מעניק: שוויון. צורת המשטר של הרפובליקה אינה אלא הגיונית. לעולם לא אבין את העם, את העובדה המטופשת שהם ממשיכים לסבול אותנו.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בצעירותה, בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19

בתמונה הקטנה: עם בתה מריה, 1872

רגיל

זאינב בנגורה

חג’ה זאינב האווה בנגורה, נולדה ב-1959

היום, לפני 59 שנים, נולדה זאינב בנגורה, פוליטיקאית ופעילה חברתית מסיירה לאון. מלחמת האזרחים נגד שלטון החונטה הצבאית פרצה בראשית שנות ה-90, בהיותה מנהלת בחברת ביטוח גדולה, ובנגורה נעשתה פעילה חברתית. היא הקימה את הארגון הלא-מפלגתי הראשון במדינה למען זכויות נשים, יצאה נגד השחיתות השלטונית ונגד הזוועות שבוצעו כלפי האוכלוסייה האזרחית, והייתה ממובילות הקמפיין למען בחירות דמוקרטיות (שהושגו ב-1996). ב-2007 מונתה לשרת החוץ של סיירה לאון, וב-2010 לתפקיד שרת הבריאות. ב-2012 מונתה לנציבה מיוחדת של האו”ם לענייני אלימות מינית בזמן מלחמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך דף השותפים באתר “יחד למען ילדות”, שותפות בינלאומית של ממשלות, ארגוני או”ם, ארגונים במגזר הפרטי ואישים מובילים, המוקדשת למניעת אלימות נגד ילדים, עם דגש מיוחד על אלימות מינית נגד ילדות, כצעד בסיסי להשגת זכויות אדם ורווחה, שוויון מגדרי ופיתוח בר-קיימא.

בתמונה הקטנה: נואמת בעת קבלת פרס לקידום נשים בשלום ובביטחון מטעם מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון, על “תרומתה המתמשכת והאפקטיבית לקידום תפקידן של נשים בסיום עימותים בעולם”, 2016 [מקור]
בנאומה אמרה בנגורה: “אני רוצה להקדיש את הפרס הזה לכל הנשים האמיצות ברחבי העולם, שנפלו קורבן לפשע האכזרי של אלימות מינית, ושהיו אמיצות וחזקות מספיק כדי לחלוק את סיפוריהן איתי במאמציי להשמיע את קולותיהן על הבמה העולמית.”

רגיל

נשות הכותל

נשות הכותל, החל מ-1988

היום, לפני 30 שנים, ראש חודש טבת, בסיום הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות בירושלים, הגיעו עשרות נשים לעזרת הנשים בכותל המערבי עטופות בטליתות וניסו להתפלל ולקרוא בתורה. מתפללים אחרים הגיבו באלימות, והמשטרה עצרה אותן. בעקבות זאת החליטו נשים ירושלמיות, ובראשן ענת הופמן, לקיים תפילה בכל ראש חודש. אף שכל הערכאות המשפטיות פסקו שאין בתפילתן כל דבר עבירה, וכל הממשלות דנו רבות במציאת מתווה לשמירה על חופש הפולחן, “נשות הכותל” עדיין נתקלות במחאות אלימות ואף נעצרות מדי חודש, ונעשו לסוגיית זכויות הנשים המדוברת ביותר בישראל.

ויקיפדיה

על ענת הופמן

פייסבוק

רגיל

יארא סלאם

יארא רפעת סלאם, נולדה ב-1985

“לא זו בלבד שהממשלה שלנו לא לוקחת אחריות על פגיעה בזכויות אדם, כולל אלימות נגד נשים עד כדי אונס ודקירות בכיכר תחריר, אלא שאפשר גם לשמוע גורמים רשמיים שמאשימים נשים בתקיפות מיניות שעברו… המאבק נמשך, לא רק נגד המשטר אלא גם נגד קבוצות אזרחיות שאינן משוכנעות שחשוב לדחוף קדימה הכללה של נשים במרחב הציבורי.”
(מתום נאומה ב-2013, כשקיבלה את פרס “מגן זכויות אדם” של רשת הארגונים הפאן-אפריקאית לזכויות אדם)

היום, לפני 33 שנים, נולדה יארא סלאם, פעילת זכויות אדם פמיניסטית מצרית. בעבודתה בארגוני זכויות אדם מצריים ובינלאומיים, כעורכת דין וכחוקרת, עסקה בתחומים כמו אלימות במשפחה, אפליה נגד מיעוטים דתיים ואלימות נגד מתנגדי המשטר. ביוני 2014, במהלך צעדה שקטה בקרבת ארמון הנשיא אל-אתחאדיה בקהיר, במחאה על חוק המגביל את זכות ההפגנה, הותקפה ונעצרה ע”י המשטרה יחד עם פעילים נוספים. משפטה הפך לסמל התנגדות כשהורשעה בהפרת חוק המחאה, ונגזרו עליה 3 שנות מאסר וקנס כספי. כשנה לאחר מכן, היא וכמאה אסירים נוספים זכו לחנינה נשיאותית ושוחררו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הקמפיין לשחרורה ממאסר, 2014

התמונה הקטנה מתוך חשבון הטוויטר של שאדי סאדר (עורכת דין איראנית-בריטית למען זכויות אדם):
“יארא סלאם (עומדת, ראשונה משמאל) וסאנה סייף (יושבת), פעילות זכויות אדם מצריות הנמצאות במעצר מזה 87 יום, עדיין מחייכות, בזמן שהמשפט נמשך FreeYara# “

רגיל

קיקואה ימקאווה

קיקואה ימקאווה, 1980-1890

היום, לפני 128 שנים, נולדה קיקואה ימקאווה, אקטיביסטית וסופרת סוציאליסטית-פמיניסטית יפנית. היא כתבה ספרים ומאמרים רבים על פמיניזם וסוציאליזם, וב-1921 הייתה ממייסדות החברה הסוציאליסטית “הגל האדום”, שפעלה למיגור הקפיטליזם, שאותו ראתה כמקור הראשי לדיכוי נשים, וקידמה שוויון זכויות במשק הבית, בהשכלה ובתעסוקה, מיגור הזנות והגנה על אמהות. במהלך מלחה”ע ה-2 הוצא הסוציאליזם מחוץ לחוק ביפן, וימקאווה ובעלה היטושי נאסרו. לאחר המלחמה חזרה לפעילותה במפלגה הקומוניסטית היפנית וכיהנה, בין היתר, כראשת מחלקת הנשים והמיעוטים במשרד העבודה של יפן.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך ויקיפדיה; התמונה הגדולה מ-1948 והתמונה הקטנה מ-1920