עמוד 1
רגיל

אמה אסון

אמה אֵסון, 1965-1889

היום, לפני 130 שנים, נולדה אמה אֵסון, פוליטיקאית אסטונית. בצעירותה עבדה כמורה להיסטוריה בבי”ס לבנות, והייתה פעילה בארגוני נשים שונים לקידום סוגיות חברתיות וחינוכיות. ב-1912 גם כתבה את ספר הלימוד הראשון בשפה האסטונית. ב-1919 נבחרה מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית למועצת עיר הבירה טאלין וכן לפרלמנט הלאומי הראשון של אסטוניה כמדינה עצמאית. היא הייתה האישה הראשונה, ואחת משתיים בלבד שהיו שותפות לניסוח של החוקה החדשה, במיוחד בתחומי החינוך והשוויון המגדרי, בין היתר של החוק שב-1920 נתן לנשות אסטוניה זכויות פוליטיות מלאות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חברות המועצה המחוקקת באסטוניה, 1920. למעלה: אמה אֵסון (משמאל) והלמי ג’נסן (מימין); למטה (מימין לשמאל): אנה טורווד-טלמן, מיני קורס-אולסק, מרי רייזיק.

התמונות מתוך האתר “קול הנשים” (באסטונית), שפרסם ב-2014, לרגל יום העצמאות האסטוני ה-96, את המאמר שפרסמה אמה אֵסון בגיליון מס’ 2 של עיתון “קול הנשים” ב-1928, לרגל יום העצמאות העשירי

רגיל

יוהנה שוטן-אלסנהאוט

יוהנה שוטן-אלסנהאוט, 1992-1910

“מִי אֲנִי
אֲדָמָה וּנְשָׁמָה
אָדָם
נְשִׁימָה קַלָּה
בֵּינוֹת
לְתִקְוָה אֱמוּנָה אַהֲבָה וּבְרָכָה
שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל
בְּתוֹךְ הַהֲמֻלָּה שֶׁעַל הָאָרֶץ
עָנָף יָבֵשׁ עַל עֵץ
בְּתוֹךְ תִּפְאֶרֶת הַבְּרִיאָה
וַעֲדַיִן אֲנִי מַרְגִּישָׁה
קְבוּרָה בָּרוּחַ וּבָאֵשׁ
כִּפְרִי בְּאוּשִׁים מִתַּחַת לַקַּרְקַע
חַיִּים!
נוֹלַדְתִּי עֵירֻמָּה
וְעֵירֻמָּה אָמוּת”
(שירה “עירומה” (Sososkin) פורסם בספר שיריה השני “רוח מרפאת”, 1965)

היום, לפני 109 שנים, נולדה יוהנה שוטן-אלסנהאוט, משוררת ומנהיגה קהילתית סורינאמית, שכתבה בשפה הקריאולית סרננטונגו. שיריה עסקו בעיקר באהבה לסבית, שאינה נחשבת לטאבו בתרבות האפרו-קריאולית. כתיבתה מהווה אבן דרך בשחרור השפה והתרבות הקריאולית בסורינאם ובתנועה המקומית למען שוויון זכויות לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: יוהנה שוטן-אלסנהאוט מקריאה משיריה, 1980~ (צילום: מיכאיל ון-קמפן)

בתמונה הקטנה: הסרת הלוט מעל פסל ברונזה שלה שיצר ארווין די וריס בשנת 2010, בחסות תנועת הנשים הלאומית של סורינאם לרגל יום הולדתה ה-100 (זכויות לבנק המרכזי של סורינאם, צילום: פרנק דלוויכט)
מתחת לפסל, הניצב ברחוב הראשי של הבירה פרמריבו, מצוטט שירה המפורסם ביותר, “אישה” (Uma), שפורסם בספר שיריה הראשון “מעשי היום”, 1963:

“אֵין דָּבָר נִפְלָא
יוֹתֵר מִבַּת-קוֹל
קוֹרֵאת
בְּאֶמְצַע מְהוּמַת הַיּוֹם.
בַּת-הַקּוֹל יְפֵהפִיָּה
עָצְמָתִית
אֵין בָּהּ שֶׁקֶר
הִתְעַטְּפִי בָּהּ
כְּמוֹ הָרוּחַ הַסּוֹעֶרֶת
אִשָּׁה, אַתְּ נוֹסֶקֶת
אַתְּ זוֹרַחַת
אַתְּ לֹא מְוַתֶּרֶת
בְּאֶמְצַע הַמַּאֲבָק
מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ”

(תרגמה מאנגלית, על בסיס תרגומים להולנדית: מתת גולדברג אלון)

רגיל

סילביה ריברה

סילביה ריי ריברה, 2002-1951

“נמאס לי לשבת על הפגוש האחורי. זה אפילו לא אחורי האוטובוס – זה האחורה של הפגוש […] נמאס לי להיות מתויג-ת. אני אפילו לא אוהב.ת את התיוג של טרנסג’נדר. נמאס לי לחיות עם תוויות. אני פשוט רוצה להיות אני. אני סילביה ריברה. ריי ריברה עזב את הבית בגיל 10 כדי להיות סילביה. וזה מי שאני.”

“עלינו לייצר נראוּת. אין לנו סיבה להתבייש במי שאנחנו. עלינו להראות לעולם שיש הרבה מאיתנו. ויש הרבה מאיתנו שם בחוץ”

היום, לפני 68 שנים, נולדה סילביה ריברה, אקטיביסטית ג’נדרקווירית לטינו-אמריקאית. בשנות ה-60 לקחה חלק בהתנגדות למלחמת וייטנאם, במחאות התנועה הפמיניסטית ובתנועת הפנתרים השחורים, אבל נודעה במיוחד כאחת הדמויות המובילות במהומות סטונוול ב-1969 וכאחת ממייסדות “חזית השחרור הגאה”. במהלך חייה נאבקה בהתמכרויות וחיה ברחובות, חוויות שהביאו אותה למפעל חייה למען המוחלשים ביותר מקהילות הלהט”ב, שלטענתה הושארו מאחור. ב-1970 ייסדה יחד עם מרשה פ’ ג’ונסון את STAR, שהעניק סיוע, דיור ומזון לנוער קווירי, לטרנסיות ולמלכות דראג חסרות אמצעים.

עוד על סילביה ריברה

עוד על מרשה פ’ ג’ונסון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סילביה ריברה (משמאל) ומרשה פ’ ג’ונסון (מימין) מוחות במצעד למען זכויות להט”ב בניו יורק, 1973 (זכויות לדיאנה דיוויס, הספרייה הציבורית של ניו יורק).
מתוך כתבה ב”וושינגטון פוסט” על “הטרנסג’נדריות מסטונוול שנדחקו אל מחוץ לתנועת הזכויות ללהט”ב, מקבלות עכשיו פסל בניו יורק“:
ב-30 במאי השנה, הכריזה עיריית ניו יורק על הקמת אנדרטה שתנציח את מרשה פ’ ג’ונסון וסילביה ריברה בגריניץ’ וילג’ בניו יורק, סמוך למוקד ההיסטורי של מהומות סטונוול, לרגל יום השנה ה-50 למהומות ולמצעדי הגאווה שנוסדו בעקבותיו.

בתמונה הקטנה: ריברה בשנת 2000 (צילום: ולארי שף, מתוך ויקיפדיה)

רגיל

סמירה חורי

סמירה חורי, נולדה ב-1929

היום, לפני 90 שנים, נולדה סמירה חורי, פעילה פמיניסטית, חברתית ופוליטית ערבייה ישראלית. ב-1948 סייעה לפליטים שהגיעו לעירה נצרת, ובעקבות זאת הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק”י), למאבק למען מעמד הפועלים ונגד הממשל הצבאי. בשנות ה-50 הקימה את הארגון “אלנהדה אלניסאאיה” לקידום נשים בחברה הערבית ולעידודן לפתח תודעה חברתית ופוליטית. בשנות ה-70 הייתה ממייסדות תנד”י, תנועה פמיניסטית יהודית-ערבית למען שלום ושוויון. ב-1974 הייתה לאישה הערבייה הראשונה שכיהנה כחברת מועצת עיר. ב-1991 הייתה מיוזמות המקלט הראשון לנשים ערביות קורבנות אלימות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סמירה חורי (מחזיקה זר פרחים), לשמאלה תמר גוז’נסקי (עם השלט “שוויון בין המינים, שלום בין העמים”), ולימינה מנכ”לית תנד”י פתחיה סגייר, בתהלוכת יום האישה בנצרת, מרץ 2007

בתמונה הקטנה: סמירה חורי מקבלת מח”כ עאידה תומא-סלימאן תעודת הוקרה מטעם ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי (צילום: אל אתיחאד).
מתוך כתבה באתר מק”י, “ח”כ תומא-סולימאן ביום האשה: קיים פער רב בין החוקים לבין המציאות“, מרץ 2016

רגיל

נוזיזווה מדלאלה-רוטלג’

נוזיזווה שרלוט מדלאלה-רוטלג’, נולדה ב-1952

היום, לפני 67 שנים, נולדה נוזיזווה מדלאלה-רוטלג’, פוליטיקאית דרום-אפריקאית בת הזולו. היא הייתה פעילה ב”קונגרס הלאומי האפריקאי”, מחתרת המאבק באפרטהייד. ב-1992 הייתה מנהלת קואליציית הנשים הלאומית, שהוקמה כדי להבטיח שנשים מכל התחומים והמגזרים יהיו שותפות בבניית החוקה החדשה. ב-1993 נבחרה לפרלמנט, ולימים כיהנה כסגנית שר הביטחון, סגנית שר הבריאות ודוברת בית הנבחרים. היא נודעת במיוחד כמי שהובילה את המאבק באיידס בדרום אפריקה, והתנגדה נחרצות להכחשות הממשלה לגבי חומרת המגפה ולטיפולים האלטרנטיביים שעודדה המדינה במקום אלה שנבדקו מדעית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פאנל שנערך במרץ 2014 ע”י ארגון “שוויון עכשיו”, ארגון זכויות אדם בינלאומי שפועל להגנה ולקידום של זכויות נשים וילדות ברחבי העולם, בין היתר בסוגיות של סקסיזם בחוק, אלימות מינית, מילת נשים, סחר בנשים למטרות מין וצורות נוספות של אלימות ואפליה נגד נשים וילדות.
משתתפות בפאנל (מימין לשמאל): נוזיזווה מדלאלה-רוטלג’, כמייסדת ומנכ”לית “חיבוק לכבוד”, ארגון זכויות אדם דרום-אפריקאי שנאבק בסחר בנשים למטרות מין ובניצול מיני; רייצ’ל מורן, שורדת סחר אירית ואקטיביסטית בארגון האירי “ספייס”, הפועל לשינוי דעת הקהל לגבי זנות ולהכרה בה כניצול מיני וכסוג של הפרת זכויות אדם; ולורן הרש, עורכת דין ומנהלת הארגון האמריקאי “עולם ללא ניצול”.
מתוך אלבום של “שוויון עכשיו” בפליקר

בתמונה הקטנה: נוזיזווה מדלאלה-רוטלג’, כיו”רית “אינייתלו”, המכון הדרום-אפריקאי לקידום: לבנייה, שימור ושיפור של מערכות תמיכה, כישורים ותקציבים עבור ארגונים ומוסדות פילנתרופיים אזרחיים.
מתוך כתבה על “גישור פערים בין הממשלה לאנשים“, אתר התקשורת העצמאית הדרום-אפריקאי IOL, אוגוסט 2015

רגיל

תיקון 9 לחוק החינוך

תיקון 9 לחוק החינוך, נחקק ב-1972
נקרא “חוק פטסי מינק לשוויון הזדמנויות בחינוך”, מאז מותה של מינק ב-2002

“לא תימנע השתתפותו של אף אדם בארה”ב בתוכנית או בפעילות חינוכית כלשהי הנתמכת כלכלית על ידי הממשל הפדרלי, ולא ייגרעו הטבות הנובעות ממנה, ולא תחול בה אפליה על בסיס של מין”

היום, לפני 47 שנים, נחקק תיקון 9 לחוק החינוך האמריקאי, ביוזמת חברת הקונגרס פטסי מינק, על מנת לקדם שוויון הזדמנויות בחינוך. השפעתו הבולטת ביותר היא על תוכניות ספורט בתיכונים ובמכללות, הזוכות מאז ליותר תקציבים ונראוּת, ובהתאמה משתתפות בהן הרבה יותר נערות. מתיקון זה נובעת גם חובתם של מוסדות חינוך לטפל בהטרדות מיניות, כסוג של אפליה על בסיס מין, וכן להגן על סטודנטים טרנסים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הסנאטור בירץ’ ביי, אשר הגיש את החוק עם מינק, מתאמן עם אתלטיות במסלול שהוקם עבורן תחת תיקון 9, באוניברסיטת פרדו באינדיאנה, שנות ה-70

בתמונה הקטנה: תמונתה הרשמית של חברת הקונגרס פטסי מינק בבית הנבחרים האמריקאי

עוד על פטסי מטסו טקמוטו מינק, 2002-1927

רגיל

אנה מריה לנגרן

אנה מריה לנגרן, 1817-1754

היום, לפני 265 שנים, נולדה אנה מריה לנגרן, מהמפורסמות במשוררות שוודיה, שיצירותיה מודפסות ונלמדות עד היום. מגיל צעיר נמשכה לעסוק בשירה, ופרסמה סקירות, פרשנויות ותרגומים. בגיל 18 פרסמה שיר ראשון תחת שמה, זכתה מיד להצלחה רבה, ובמהרה צורפה לחברה המלכותית למדעים ולכתיבה, ונבחרה לכתוב אף עבור משפחת המלוכה עצמה. בסגנונה הסאטירי והאירוני, תמכה בהתנערות מהדת לטובת הריאליזם של עידן הנאורות, קידמה את זכותן של נשים לחופש אינטלקטואלי, עודדה אידיאל של אורח חיים פשוט וצנוע, ולעגה למערכת המעמדות בשוודיה וליהירות של בני האצולה.

“בֶּטִי יַקִּירָתִי, אַתְּ הוֹלֶכֶת וּגְדֵלָה:
בֻּבּוֹת אֵינָן עֲבוּרֵךְ זֶה מִכְּבָר…
מֵאִמְּךָ הַצַּדְקָנִית, הַחֲלוּלָה,
קְחִי שִׁעוּר זֶה לְמַעַן הַמָּחָר!

בָּעוֹלָם, שֶׁבְּקֹשִׁי רָאִית,
גּוֹרָלוֹת כֹּה שׁוֹנִים יֶשְׁנָם;
אַךְ עִם שִׂמְחָה וּמַחְשָׁבָה מוּסָרִית
תּוּכַל בֶּטִי לִגְבֹּר עַל כֻּלָּם.

בְּצָעְדֵךְ בִּנְתִיבֵי הַחַיִּים הִשָּׁמְרִי
וְאַל תַּאֲמִינִי בְּכָל הָרַע שֶׁיִּתְרַגֵּשׁ!
הָעוֹלָם שֶׁלָּנוּ, בֶּטִי שֶׁלִּי,
הוּא בְּכָל מִקְרֶה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ.”

השורות הפותחות ל”עצות לבתי היקרה, לו הייתה לי בת”, שירה האירוני (ככל הנראה) משנת 1794, שבו היא ממליצה לבתה הדמיונית לוותר על שאיפות ודעות ולהתמקד במרחב הביתי ובתפקידיה כרעיה וכאם (תרגמה: מתת גולדברג-אלון)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מטבע כסף משנת 1818 הנושא את דמותה

רגיל

ז’אן-מארי רות’-רולנד

ז’אן-מארי רות’-רולנד, 1995-1937

היום, לפני 82 שנים, נולדה ז’אן-מארי רות’-רולנד, מחנכת, עובדת סוציאלית ופוליטיקאית מהרפובליקה המרכז-אפריקאית. היא עבדה כמפקחת על מערכת החינוך בזמן המעבר מקולוניה צרפתית למדינה עצמאית, עבדה עם נוער רחוב וניהלה את הצלב האדום במדינה. ב-1979 החלה לייעץ לממשלה, ומונתה לשרה לקידום מעמד הנשים. לאחר שחשפה מעילה של שני שרים בכספי ממשלה, הורה הנשיא קולינגבה להאשימה בהסתה, והיא הורשעה ונאסרה. מייד עם שחרורה ב-1991 הקימה מפלגה משלה, נבחרה לפרלמנט, ומונתה לשרת הרווחה. ב-1993 הייתה לאישה האפריקאית הראשונה שהתמודדה בבחירות לנשיאות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מודעת ההספד שלה ב”ניו יורק טיימס

בתמונה הקטנה: צילום של אנדרטה לזכרה בבקומה, הרפובליקה המרכז-אפריקאית (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

הארייט מרטינו

הארייט מרטינו, 1876-1802

“כדאי לך לחיות את חייך באופן הטוב ביותר ולפעול באופן הטוב ביותר ולחשוב באופן הטוב ביותר *היום*. היום הוא ההכנה הטובה ביותר למחר ולכל הימים האחרים שיבואו”

היום, לפני 217 שנים, נולדה הארייט מרטינו, סופרת ותיאורטיקנית בריטית, הנחשבת לסוציולוגית הראשונה. באופן יוצא דופן לתקופתה, היא הצליחה לבסס מוניטין ככותבת מהימנה ופופולרית ולהתפרנס מכתיבת ספרים ומאמרים רבים על פוליטיקה, רוחניות, כלכלה, משפחה ונקודת המבט הנשית. היא תרגמה לאנגלית את כתבי אוגוסט קונט, אבי הסוציולוגיה כדיסציפלינה, הצליחה להסביר ולהפיץ לקהל הרחב רעיונות כלכליים חדשים ומורכבים, כמו אלה של סמית, מיל ובנת’ם, והאמינה כי ניתוח חברתי מעמיק יאפשר להבין ולפרק את יחסי הכוח המגדריים, את השעבוד לעבדות ואת ההתבטלות בפני הדת.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת ריצ’רד אוונס, מוצג מ-1834 בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון

בתמונה הקטנה: מרטינו ב-1861 (צילום: קאמיל סילבי)

רגיל

נילסין נילסן

נילסין מתילדה נילסן, 1916-1850

היום, לפני 169 שנים, נולדה נילסין נילסן, הרופאה הראשונה בדנמרק. ב-1874 פנתה לחבר פרלמנט אוהד זכויות נשים על מנת שיסייע לה להתקבל ללימודי רפואה, שנה אחר כך יצא צו מלכותי שהתיר לנשים גישה ללימודים אקדמיים, וב-1877 נמנתה עם שתי הנשים הראשונות שלמדו באוניברסיטה דנית. היא סיימה את לימודי הרפואה ב-1885, פתחה מרפאה בקופנהגן כרופאה כללית, וכן מונתה למומחית קהילתית למחלות מין. היא גם פעלה רבות למען נשים בזנות, הייתה חברה בהתאחדות הנשים הדנית למען זכות הצבעה ושוויון מגדרי, וב-1904 נמנתה עם ארבע החברות הראשונות במפלגה הליברלית בדנמרק.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך “נילסין נילסן – והזכות להשכלה“, הארכיון הלאומי הדני

בתמונה הקטנה: צילום: י. פיטרסון, מתוך אוסף התמונות של הספרייה המלכותית הדנית

רגיל

אווה קולסטאד

אווה לונדגארד קולסטאד, 1999-1918

היום, לפני 101 שנים, נולדה אווה קולסטאד, רואת חשבון ופוליטיקאית נורווגית, דמות מרכזית בהיסטוריה של שוויון מגדרי בנורווגיה ובעולם בכלל, דרך השפעתה על מדיניות האו”ם בסוגיה. החל מ-1956 היא כיהנה כנשיאת ההתאחדות הנורווגית לזכויות נשים, החל מ-1969 כחברה וכיו”רית ועדת האו”ם למצבן של נשים, וב-1978 מונתה לנציבת קבילות הציבור בענייני שוויון מגדרי בנורווגיה – תפקיד ראשון מסוגו בעולם. בנוסף, הייתה חברה במועצת העיר אוסלו, כיהנה כשרה לענייני ניהול וצריכה בראשית שנות ה-70, וב-1974 הייתה לראשת המפלגה הראשונה בנורווגיה כשנבחרה ליו”רית המפלגה הליברלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אווה קולסטאד (משמאל), אז נציבת קבילות הציבור לענייני שוויון מגדרי, עם קירסטן מייקלוול (מימין), אז השרה לענייני ניהול וצריכה, 1978 (צילום: NTB scanpix)

בתמונה הקטנה: אווה קולסטאד (משמאל) במהלך קמפיין בחירות, אוסלו 1957

רגיל

ארוחת הנשים ב”דלמוניקו”

ארוחת הנשים ב”דלמוניקו”, 1868

היום, לפני 151 שנים, נכנסו כתריסר נשים אל “דלמוניקו” בניו יורק, מהמסעדות הטובות והידועות בארה”ב, ולראשונה – סעדו במקום ציבורי ללא ליווי גברים. היה זה המפגש הראשון של “סורוסיס”, המועדון הראשון לנשים עובדות בארה”ב, שהקימה ג’יין קנינגהאם קרולי (האמריקאית הראשונה בעלת טור קבוע בעיתון) בתגובה להדרתה בשל מגדרה מארוחה מיוחדת שארגן במקום מועדון העיתונאים של ניו יורק. קריקטורות ומאמרי דעה הציגו את חברות המועדון בלעג כ”מרשעות לוחמניות”, אך הן המשיכו, וממשיכות עד היום, להיפגש ולעודד עוד ועוד נשים ליצור קשרים, לצאת לעבודה ולנכוח במרחב הציבורי.

התמונה הגדולה באדיבות מוזיאון העיר ניו יורק, מתוך כתבה ב”דיילי מיל“: “דלמוניקו שבניו יורק הייתה המסעדה הראשונה בארה”ב שאפשרה לנשים לסעוד בה ללא ליווי”
כתבות נוספות על הארוחה ההיא-סטורית ב”דלמוניקו”: “אטלס אובסקורה“, “מיק“, “ניו יורק טיימס“, “טיים אאוט ניו יורק

בתמונה הקטנה: ג’יין קנינגהאם קרולי

עוד על “סורוסיס

פייסבוק

רגיל

אסתר זמורה

אסתר (אֶמה) זמורה, 1951-1890

היום, לפני 129 שנים, נולדה אסתר זמורה, פעילה ציונית, חברתית ופמיניסטית ישראלית. ב-1911, לאחר שנכחה בקונגרס הציוני ה-10 בבזל, החליטה להקדיש את חייה למפעל הציוני. עם עלייתה ארצה החלה לכתוב עבור “האשה”, עיתון הנשים העברי הראשון, אשר שאף ליצירת אישה ארץ-ישראלית חדשה הרואה את פעילותה כחלק מהבניין הלאומי-הציבורי. כיו”רית “הסתדרות נשים עבריות” ויו”רית ויצ”ו בשנות ה-20 וה-30 הייתה לה תרומה מכרעת לאיחוד של מסגרות העבודה הסוציאלית ביישוב העברי, להקמת מוסדות חינוך, רווחה, הכשרה ותעסוקה, ולהתוויית מדיניות הרווחה הממוסדת של המדינה שבדרך.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה באדיבות ויצו, מתוך אתר “רחוב משלה”

בתמונה הקטנה: עם בתה מיכל, שנות השלושים (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

ילנה דימיטרייביץ’

ילנה דימיטרייביץ’, 1945-1862

היום, לפני 157 שנים, נולדה ילנה דימיטרייביץ’, סופרת, משוררת, פעילה חברתית ופמיניסטית סרבית. ספרה הראשון מ-1894, על נשות ההרמון בניש שבסרביה תחת השלטון העות’מאני, הוא הספר הראשון בסרביה שפורסם על ידי אישה. היא הייתה חברה מרכזית ב”מעגל האחיות הסרביות”, ארגון של סופרות, אמניות ופעילות הומניטריות פמיניסטיות שקידם אמנציפציה לנשים ונערות. תשוקתה הגדולה הייתה מסעות בכל רחבי העולם על מנת לאתר נשים חופשיות ולהבין את אורחות חייהן השונים והדומים, וכתיבתה פרשה תמונה רחבה ואוהדת במיוחד של הפמיניזם הלא-מערבי בראשית המאה ה-20.

ויקיפדיה

פייסבוק

תודה לאוראל בילינסון, היסטוריון של הבלקן, על הפוסט המרתק שכתב עליה

בתמונה הגדולה: תמונתה המופיעה על כריכת ספרה האחרון מ-1940, “שבעה ימים ושלושה אוקיינוסים: בכל רחבי העולם”. [מקור]

בתמונה הקטנה: פסל של דימטרייביץ’ במצודת ניש, סרביה

רגיל

פאני לוואלד-שטאר

פאני לוואלד-שטאר, 1889-1811

“זהו ההיבט היפה והמעודד באמת בחופש; אף אחת לא נאבקת להשגתו רק עבור עצמה.”
(מתוך האוטוביוגרפיה שלה “חינוכה של פאני לוואלד”, 1871)

היום, לפני 208 שנים, נולדה פאני לוואלד-שטאר, סופרת יהודייה גרמנייה. האוטוביוגרפיה שלה, המפורסמת שביצירותיה, מתארת את מסעה הייחודי של אישה חופשייה יחסית לתקופה וניסיונה להעצים אחרות ולהוות עבורן דוגמה אישית. בנוסף כתבה על חייהן של נשים העובדות בשכר הנמוך ביותר במשק, כמו משרתות ותופרות. אוסף מאמריה מ-1870, “בעד ונגד נשים”, מקדם אמנציפציה לנשות מעמד הביניים, כך שתהיה להן גישה להשכלה בכל הרמות ולכל תחומי החיים הציבוריים. היא קראה להן גם להזדהות עם “אחיותיהן העניות” ולתמוך בחינוך לכולן, כמו גם במתן ביטוח בריאות וקצבת זקנה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מ-1847~

בתמונה הקטנה: תצלום דיוקן מ-1880

רגיל

פרוקרו פארסה

ד”ר פרוקרו פארסה, 1980-1922

“אין בי פחד מהמוות. המוות הוא רק רגע חולף ותו לא. אני מוכנה לקבל את המוות בזרועות פתוחות, ולא לחיות בבושה תחת האילוץ לכסות את עצמי. אינני מתכוונת להשתחוות בפני אלה המצפים ממני להביע חרטה על חמישים שנות פועלי למען שוויון בין גברים ונשים. אינני מוכנה ללבוש את הצ’אדור ולצעוד לאחור בהיסטוריה.”
(מתוך מכתבה האחרון מהכלא, שמוען לילדיה)

היום, לפני 97 שנים, נולדה פרוקרו פארסה, רופאה, אשת חינוך ופוליטיקאית איראנית. בעידוד הוריה, מפורצי הדרך לחינוך לנשים באיראן, היא למדה רפואה. מתוך תחושת שליחות לימדה ביולוגיה בבי”ס לבנות, וכן לימדה בהתנדבות נשים בכלא, והייתה דוברת בולטת למען זכויות נשים באיראן. ב-1963 נבחרה לפרלמנט האיראני, ושם קידמה הצבעת נשים ודיני משפחה שוויוניים יותר. כעבור חמש שנים מונתה לשרת החינוך, והייתה לאישה הראשונה בממשלת איראן. במאי 1980, עם ניצחון המהפכה האיסלאמית, היא הואשמה ב”הפצת תועבה בארץ וכפירה באל” והוצאה להורג ע”י כיתת יורים בטהרן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פארסה (חותמת על המסמך), בתפקידה כשרת החינוך, עם נציגות מועצת הנשים הבינלאומית, סוף שנות ה-60. מתוך גלריית הנשים של המכון ללימודי איראן במרילנד, ארה”ב

בתמונה הקטנה: בבית המשפט של משמרות המהפכה, 1979 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

מירלי אוורס-וויליאמס

מירלי לואיז אוורס-וויליאמס, נולדה ב-1933

היום, לפני 86 שנים, נולדה מירלי אוורס-וויליאמס, פעילת זכויות אזרח ועיתונאית אמריקאית. לצד בעלה, מדגר אוורס, פעלה במסגרת “האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים” לעידוד הצבעה בקרב שחורים, לביטול ההפרדה הגזעית במוסדות ציבוריים ולשוויון זכויות בכלל. לאחר רצח בעלה ב-1963 ע”י פעיל עליונות לבנה, מאבקה למען צדק נעשה פומבי יותר, והיא פרסמה מאמרים וספרים על זכויות אזרח והפעילה תוכניות קהילתיות להשכלת נשים ולהזנת עניים וחסרי בית. ב-1995 נבחרה ליו”רית האיגוד לקידום אנשים צבעוניים, וב-2013 נבחרה לשאת את הברכה הרשמית בהכתרתו השנייה של הנשיא אובמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת במהלך טקס החניכה של אוניית התובלה והתחמושת של צי ארה”ב על שם אוורס, נובמבר 2011

בתמונה הקטנה: עם בנה בן התשע דארל בלוויית מדגר אוורס, יוני 1963. מתוך מאמר על פועלה לשימור מורשתו להגנה על זכויות אזרח

רגיל

יום האישה הבינלאומי: עזר כנגדו

לרגל יום האישה הבינלאומי, החלטנו לסקור את אחת הסוגיות המשפיעות ביותר משחר ההיסטוריה על מעמד האישה, סוגיה שבאמצעותה הגדירו רוב החברות האנושיות, אם לא כולן, את ייעודה, מקומה, תפקידיה ומהלך חייה: מוסד הנישואין.

היסטורית, נישואין בין גבר לאישה אינם הדדיים: גבר נושא אישה, אישה נישאת. עבור גבר, מעמדו החברתי-כלכלי וזכויות האדם והאזרח שלו אינם משתנים בהתאם למצבו המשפחתי. אולם שינוי מעמדה של אישה מ”רווקה” ל”אשת איש” הגדיר ומגדיר עדיין כמעט כל היבט ונתיב בחייה: החל בשמה, לבושה והשכלתה; דרך האוטונומיה שלה על גופה, על ילדיה ועל אורח חייה; ועד יכולתה להיות בעלת רכוש, עיסוק והשפעה פוליטית, משפטית וכלכלית.
לכאורה, זה כבר לא המצב, מספרות לנו מכל עבר החברה, המשפחה, התרבות, החקיקה… היום, או ליתר דיוק, באופן הדרגתי במאתיים השנים האחרונות, ברור שיש שוויון (לכל הפחות פורמלי) בין גברים לנשים, ברור ש”בעל” הוא רק מילה שנהוג לומר, וברור שטקס הנישואין הינו רק סמל לזוגיות, לאהבה, לרצון שלנו לחלוק את חיינו עם בחיר-ת לבנו.
אוקיי, אבל מה בדיוק מסמל הטקס הזה?

1. שידוכין
היסטורית, השידוך התנהל בין החתן לאבי הכלה. הכלה המיועדת יכולה (לרוב) להסכים או לסרב, אבל היא אינה צד בתהליך החיפוש והבירור. הקהילה היא שהגדירה מיהו שידוך פוטנציאלי למי, כמה ובאיזה אופן ייפגשו המיועדים לפני האירוסין, ומה יכלול המשא ומתן בטרם ההתחייבות. כל דרך אחרת לבחירת בני זוג נחשבה לפריצות.
נדוניה היא תשלום הניתן, בכסף או במתנות, ע”י משפחת הכלה לחתן או לשני בני הזוג יחד. תשלום זה מאפשר להורי הכלה קלף מיקוח, אמצעי לניהול משא ומתן מול חתנים פוטנציאליים, כדי שירצו לקחת אותה. הנדוניה נחשבת לעתים גם לחלקה של הבת בירושת הוריה, כדי שלא תישאר חסרת כול במקרה של מות הבעל או גירושין.

2. אירוסין
בעת הצעת הנישואין מעניק החתן לכלתו טבעת אירוסין, שקבלתה וענידתה מסמלת את הסכמתה (שבשתיקה) להינשא, ובתרבויות מסוימות גם את רכישתה ע”י הגבר. המנהג מיוחס כבר למצרים הקדמונים, ובמרוצת הדורות אפיין בעיקר אריסטוקרטים, אך נעשה נפוץ בעולם בשנות ה-30 – בעקבות מסע שיווק גאוני של קרטל יהלומים, שחשש מצניחת מחירי היהלומים בשנות השפל הכלכלי.
מוהר הוא תשלום שניתן באופן מסורתי ממשפחת החתן למשפחת הכלה, כפיצוי על אובדן כוח העבודה מאחר שהכלה עוברת מחסות הוריה אל משק הבית של משפחת הבעל.
על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל, כלות נדרשות לקבל שיעורי הדרכת כלות ע”י רבנית או מדריכה מוסמכת לפני קבלת אישור לנישואין. חובה זו לא חלה על חתנים.

3. קידושין
“האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה” (מסכת קידושין, דף ב, עמוד א)
כסף – האיש נותן לאישה במתנה כסף או שווה כסף, לכל הפחות בשווי פרוטה. כיום נהוג לקדש בטבעת. ביהדות האורתודוקסית אין נתינת טבעת מקבילה ע”י הכלה, ורבים אף אוסרים על הכלה לתת טבעת לחתן במעמד החופה, כדי למנוע מראית עין של קידוש החתן.
שטר – האיש נותן לאישה שטר אירוסין, כעין חוזה הסכמה לקידושין. כיום זוהי הכתובה – מסמך משפטי, אשר מפרט את חובות הבעל לזון ולפרנס ולכבד את אשתו. במקור תוקנה הכתובה על-מנת להגן על הנשים, כדי שלא יקל בעיני בעליהן לגרשן. כמו כן, מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל. על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים, וגם החתן מוסיף את חתימתו. הכלה לא.
ביאה – האיש מקיים יחסי אישות עם האשה (בפיקוח עדים במקום הייחוד).
על-מנת שיחול אקט הקניין של הקידושין, לא די במעשה הפיזי אלא דרושה גמירות דעת, כלומר ששני בני הזוג יהיו מודעים לתכלית המעשה וירצו בכך. כדי שהעדים (רק גברים כמובן) יוכלו להעיד על כך, המקדש נדרש להבהיר בפיו את מטרתו (“הרי את מקודשת לי”), ואילו המקודשת יכולה לבטא את הסכמתה גם בשתיקה.

שמלת הכלה (והחומרים שמהם היא עשויה, כמו עיטורים, אבני חן או חוטי כסף וזהב, והאביזרים הנלווים, כמו ביריות, נעליים, כפפות ותכשיטים) מהווה סמל סטטוס, בהתאם לתרבות. במערב מייצגת השמלה את יוקרתה ואת מעמדה של משפחת הכלה (ולעתים המשפחה המורחבת, ובחתונות בין ראשי מדינות את יוקרת המדינה), והיא לרוב תהיה לבנה כסמל לטוהר ומתינות. במזרח תהיה השמלה לרוב בצבע אדום או זהוב, המייצגים תרבותית מזל טוב ושגשוג.
הינומה היא כיסוי בד עשוי רשת שקופה או אטומה, לרוב לבן, הארוך דיו לכסות את הפנים והשיער, ובה מכסה החתן את הכלה לפני יציאתה לחופה. תפקידה ההיסטורי של ההינומה לסמן ענווה וצניעות, והיא סמל לנישואי בתולה. בעבר, ההינומה נועדה גם להבריח רוחות רעות, ו/או להסתיר את פני הכלה כדי שהחתן לא יתאכזב ויברח. יש מפרשים בהלכה היהודית שמדגישים כי כיסוי פני הכלה גם מונע ממנה לדקדק בבחינת טבעת הנישואין ושווייה.

4. חופה
מסירת האב לשלוחי הבעל היא אחד משלבי הנישואין בהלכה, שבו מוסר האב את בתו, העומדת ברשותו למוסרה לנישואין, לשלוחי הבעל. בנצרות, זהו חלק הכרחי מהכניסה לחופה; ביהדות, זהו רק מנהג.
במובנה המודרני, חופה היא יריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את השלב המסכם של טקס הקידושין. במקור, חופה היא המרחב הראשון שברשות החתן שאליו נכנסת הכלה כדי לממש את הנישואין (מה שמתקיים היום בחדר ייחוד).
חובת הטבילה מוטלת על נשים נשואות, מדי חודש, כדי להיטהר מנידתן ולקיים יחסי אישות. לפי ההלכה, נישואין שמומשו כשהכלה נידה אינם חלים, לפיכך דורשים הרבנים עורכי הנישואין גם מכלות חילוניות אישור שטבלו במקווה לקראת חופתן.

5. נישואין
אז מה היה לנו כאן? טקס הנישואין כולל פרטים רבים המהווים סמל לקניין האישה ע”י הבעל מידי אביה, ולהיותה בתולה טהורה ותמה, צנועה וצייתנית.
לאחר כל אלה, האישה הופכת לחלק ממשק הבית של הבעל – הן פורמלית בשמה, והן פיזית מבחינת מקום מגוריה (ועל כן היא אינה יורשת את נחלת משפחתה). רכושה מלפני נישואיה נותר שלה, אך הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן הכנסותיה ממעשה ידיה שייכות לבעלה.
זאת ועוד, לפי תקנות חז”ל, יש שבע מלאכות שאישה מחויבת לעשות לבעלה: טחינת חיטים לצורכי הבית, אפייה, בישול, הנקת תינוקות המשותפים לשניהם, הצעת המיטה, מזיגת הכוס, רחיצת פניו ידיו ורגליו (הכוונה להשיג לו מים חמים לרחיצה), ו”עושה בצמר” – עבודה.

*************************************

כל זה באמת מעניין מאוד, אולי תגידו, אבל מה אכפת לנו מה היה פעם ומה זה אמור לסמל? אנחנו ורק אנחנו נחליט איזה תוכן ניצוק לתוך מערכת היחסים שלנו!
כן, אבל…
השאלה מי יכולים להינשא למי, מתי, איפה ואיך – ועוד יותר מכך, עד כמה מורכב יהיה לפרק את הנישואין – כל אלה נקבעים ע”י המדינה ומוסדות הדת. “המצב המשפחתי” אינו רק עניין של בחירה אישית ויוקרה חברתית – שכולנו מחוברתות לראות כאידיאל וחוות לחץ בלתי-פוסק לממש – אלא גם משפיע על מגוון של הטבות ויתרונות, בתחומים כמו קניין ורכוש, רווחה, מיסוי, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, הגירה ואזרחות, פנסיה וירושה, אימוץ, פוריות ומשמורת על ילדים.
כל הכללים האלה הובילו, עד ממש לא מזמן, לאפליה ממוסדת כלפי נשים נשואות. למשל:

  • הנישואין היהודיים אוסרים על יחסי מין בין האישה לבין כל מי שאינו בעלה. כך, אישה שבגדה בבעלה נקראת “סוטה” והיא אסורה על בעלה, ומגורשת ללא כתובתה. הגבר, לעומת זאת, אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על יחסי מין (או אף נישואין נוספים) בינו ובין נשים אחרות.
  • מוטלות הגבלות על שימוש של אישה נשואה באמצעי מניעה.
  • ישנן הגבלות מיוחדות על הפלות (בישראל, נכון להיום – אישה נשואה לא יכולה להפיל אלא אם תצהיר כי הרתה שלא מבעלה, ואז היא מסתכנת באובדן זכויותיה כמי שבגדה בו, כלומר כ”סוטה”).
  • אבות (או אחים) רשאים בנסיבות מסוימות להשיא, גם בכפייה, את בתם הקטינה.
  • שם המשפחה של האישה השתנה אוטומטית עם נישואיה.
  • במוסדות רשמיים רבים, רק הגבר הוא הנציג המוסמך של בני הזוג.
  • אישה יכולה לפתוח עסק או חשבון בנק רק באישור בעלה או רק בשמו.
  • לימודיה, עבודתה ו/או אף יציאתה מהבית מוגבלים לאחר נישואיה.
  • האישה הנשואה נדרשת לשנות את מלבושה (כיסוי ראש, רעלה וכיו”ב).
  • האב תמיד, בכל מקרה, קיבל את המשמורת על ילדיו.
  • אישה לא ירשה את הוריה לאחר שיצאה מרשותם, וכן לא ירשה את בעלה.
  • אונס של אישה ע”י בעלה לא נחשב לעבירה על החוק: “אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה” (הרמב”ם, יד החזקה, הלכות איסורי ביאה, כ”א ט’).
  • לפי ההלכה, גבר יכול לגרש את אשתו בכפייה בשל כל “פגם” שמצא בה (“ערוות דבר”): “אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו” (מסכת גיטין, דף מט, עמוד ב).

בחלקים לא מעטים בעולם, זהו עדיין המצב עבור נשים, נערות וילדות רבות מדי.
גם בישראל 2019, חירותן וזכויותיהן של נשים נשואות נפגעות, ובראשן:

  • עגינות, שבגינה – אם תהיה האישה עם בן זוג אחר – יוטל עליה דין נואפת, ילדיה ייחשבו ממזרים והיא תאבד את כתובתה;
  • דין מורדת לאישה המסרבת בהתמדה לקיים יחסי מין עם בעלה, ולפי חלק מהפוסקים מספיק סירוב שלה לבצע את מלאכות הבית הבסיסיות, עלול להוביל לגירושה ללא כתובתה;
  • אובדן זכויותיה הסוציאליות כבעלת מקצוע אם היא לא עובדת ונחשבת עקרת בית.

ועוד ועוד ועוד…

*************************************

אז מה האלטרנטיבה?
“הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם” של האו”ם, שאושררה גם ע”י מדינת ישראל, קובעת כי “כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית-הנישואין ולהקים משפחה, ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת”.
נישואין אזרחיים, או “נישואי המשפט המקובל”, מוכרים במערב מאז המאה ה-17, וכיום הם מוסד מקובל באופן אוניברסלי כמעט. ברוב המדינות הנישואין המוכרים לצורכי רישום הם האזרחיים, והטקס הדתי הוא רשות, ומוכר רק אם נערך בין בני זוג שנישאו קודם לכן אזרחית.
מדינת ישראל, לעומת זאת, אינה מכירה בנישואין אזרחיים הנערכים בה. זוג יוכר כנשוי במדינת ישראל רק אם הנישואין נערכו ע”י פקיד רשמי של אחת מהרשויות הדתיות, ורק בין איש ואישה מאותה הדת. לפיכך, החוק בישראל מחיל את איסורי ההלכה גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, בכללם איסורי נישואין לכהן, ממזרים ופסולי חיתון. שלא לדבר על נישואין בין בני דתות שונות, חסרי מעמד דתי וזוגות חד-מיניים, או כל מי שמעוניין-ת בנישואין אזרחיים מכל סיבה שהיא…
מדינת ישראל כן מכירה במעמד של ידועים בציבור: בני זוג (ללא קשר לדתם או למגדרם) המקיימים יחדיו מסגרת משפחתית מבלי להינשא. מבחינות רבות זכאים ידועים בציבור לזכויות והטבות דומות לאלה של בני זוג נשואים. ניתן גם להסדיר מעמד זה ב”נישואי חוזה”, הסכם זוגיות המוכר בעולם כהסכם “קוהביטציה” או שותפות ביתית, ולאשר אותו פורמלית בבית משפט לענייני משפחה.
רוח של תקווה מנשבת בשנים האחרונות עם פריחתם של ארגונים המנסים למצוא פתרונות הלכתיים לאפליה המגדרית הנובעת ממוסד הנישואין – ביניהם: ארגוני פמיניזם דתי, כמו “קולך”, וארגוני סיוע לעגונות ומסורבות גט, כמו “מרכז צדק לנשים”, “מבוי סתום” ו”יד לאישה”.
במקביל, רבות וטובות פועלות לקידום הכרה בנישואין אזרחיים בישראל, להרחבה והשוואה של הזכויות של כל המשפחות הקיימות, ולעריכת הסכמי זוגיות וטקסי נישואין אלטרנטיביים שמשקפים את ערכי הפלורליזם של ימינו, ובראשם הארגונים “משפחה חדשה” ו”הוויה”.

אנו מאמינות שלא ירחק היום ונוכל לחגוג ולהסדיר את חיי הזוגיות, ההורות והמשפחה שלנו, בדיוק כפי שאנחנו מעוניינות (למי שמעוניינת)… ואתם-ן?

*************************************

ראו עוד באתרים של:
“קולך”
מרכז צדק לנשים
מבוי סתום
יד לאישה
משפחה חדשה
הוויה
(ובעשרות עמודי ויקיפדיה לכל מושג שהוזכר כאן…)

הרצאת TEDx מרתקת של מרב מיכאלי: “בטלו את הנישואין

עוד על יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חתונה המונית שנערכה לזוגות עניים בליסבון, פורטוגל, 1965. מתוך כתבה מצולמת על “חתונות המוניות במאה ה-19 וה-20

בתמונה הקטנה: פעילות ופעילים של עמותת “ישראל חופשית” דורשות נישואים אזרחיים, מצעד הגאווה בתל אביב 2014 (מתוך עמוד ויקיפדיה של “ישראל חופשית”)

רגיל

איזבלה צ’רטוריסקה

הנסיכה איזבלה דורותה צ’רטוריסקה, 1835-1746

היום, לפני 273 שנים, נולדה איזבלה צ’רטוריסקה, אצילה, מנהיגה פוליטית מהפכנית ופטרונית אמנות פולנייה, דמות מובילה בעידן הנאורות בפולין. ב-1775 הפכה את הארמון למקום מפגש אינטלקטואלי ופוליטי, מהליברלים והמתקדמים באירופה. היא הייתה חלק מ”המפלגה הפטריוטית”, שהביאה לאימוץ החוקה הדמוקרטית הראשונה באירופה (חוקת 3 במאי 1791), שכוננה מונרכיה חוקתית עם שוויון פוליטי בין המעמדות. ב-1801 ייסדה בארמון לשעבר את “היכל סיבילה”, המוזיאון הראשון של פולין, המתעד את פאר ההיסטוריה והתרבות הפולניות; מוזיאון צ’רטוריסקי פועל עד היום בעיר קרקוב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת קזימיירז וויניאקובסקי, 1796; מתוך מאמר באתר “סיור תרבות” על “הנסיכה איזבלה צ’רטוריסקה: מייסדת המוזיאון הראשון בפולין”

בתמונה הקטנה: דיוקן מאת אלכסנדר רוזלין, 1774 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

אסתר יֶיבין

אסתר (יוניס) יֶיבין, 1975-1877

היום, לפני 142 שנים, נולדה אסתר יֶיבין, פעילה פוליטית ישראלית, מחלוצות המאבק לשוויון זכויות לנשים בארץ ישראל. ב-1919 הייתה ממייסדות התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, שלחמה למען זכות בחירה לנשים במוסדות היישוב תחת הסיסמה “משפט אחד וחוקה אחת לאיש ולאשה בישראל”. עם הצלחת מאבק זה ב-1926, הייתה ממייסדות הלשכות לסיוע משפטי לנשים, והגנה על נשים בבתי הדין הרבניים בענייני גירושים, חליצה, עגינות, ירושה ועוד. ייבין הייתה גם צירה באספת הנבחרים הראשונה, חברת הוועד הלאומי, ממייסדות קרן היסוד, פעילה בקק”ל ופעילה למען גיוס נשים.

על המאבק על זכות הבחירה כתבה (במאמרה “למלאות עשרים וחמש שנה להתאחדות לשיווי זכויות בארץ ישראל”, דצמבר 1944):
“במלחמה זו למדה האשה לקח חשוב שאין לדחות פתרון שאלות חשובות לזמנים אחרים ושאין לסמוך על תמיכת הזולת, אלא תמיד לזכור: ‘אם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו – אימתי’.”

על המאבק לייצוג נשים בבתי משפט כתבה:
“אני נושאת בלבי רעיון על מינוי שופטות בכל אתר ואתר במידה שווה עם השופטים; פעם אחת לשים קץ להופעתה של האשה בתופעה זו או אחרת בתור פטרוזיליה לייפוי הסלט.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הערך של אסתר ייבין באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו

בתמונה הקטנה: רשימת המועמדות של התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא”י, בראשות אסתר ייבין, במערכת הבחירות לאספת הנבחרים 1925 (מתוך אוסף עיריית תל אביב)