עמוד 1
רגיל

יסמין אבו פריחה

ד”ר יסמין אבו פריחה, נולדה ב-1989

היום, לפני 30 שנים, נולדה יסמין אבו פריחה, רופאה ופעילה חברתית בדואית ישראלית. עוד בהיותה תלמידת תיכון הקימה, במסגרת עמותת LEAD לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל, מרכז העשרה והעצמה לנערות בדואיות בתל שבע. היא עובדת כרופאה פנימית במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. מייסדת ומנכ”לית ארגון “ג’נסיס”, המנגיש בדיקות סקר גנטיות לאוכלוסייה הבדואית, ששיעור הסובלים ממחלות גנטיות ותמותת התינוקות בה גבוהים בהרבה מהממוצע. היא פעילה גם בפרויקט ואדי עתיר, חווה חקלאית קהילתית המבוססת על תכנון בר-קיימא.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך נאומה בוועידת איפא”ק, מרץ 2019

התמונה הקטנה: מתוך אתר “a-list“, מאגר מומחים ודוברים ערבים בישראל

רגיל

רשמה סאוג’ני

רשמה סאוג’ני, נולדה ב-1975

היום, לפני 43 שנים, נולדה רשמה סאוג’ני, עורכת דין ופוליטיקאית אמריקאית. לאחר לימודי מדע המדינה ומשפטים בהרווארד ובייל, עבדה כיועצת משפטית של חברות השקעות וקרנות גידור. ב-2010 הייתה לאישה הראשונה ממוצא הודי שהתמודדה בבחירות לקונגרס האמריקאי. היא לא נבחרה, אך בעקבות ביקוריה בבתי ספר במהלך הקמפיין, ראתה שהכיתות למדעי המחשב מלאות בבנים, והחליטה לייסד את “Girls Who Code”, עמותה לצמצום הפער המגדרי בתחום הטכנולוגיה. בקורס הראשון למדו כ-20 נערות תכנות, רובוטיקה ועיצוב אתרים; כיום לומדות עשרות אלפי נערות ביותר מ-1500 סניפים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של “Girls Who Code” האמריקאית

האתר של “She Codes” הישראלית

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מגזין חדשות עבור אמריקאים ממוצא הודי

התמונה הקטנה מתוך בלוג עצות “להיות אמא עובדת

רגיל

בילקיסו יוסוף

חג’יה בילקיסו יוסוף, 2015-1952

היום, לפני 3 שנים, נהרגה בילקיסו יוסוף, עיתונאית ניגרית, האישה הראשונה שהייתה עורכת ראשית של עיתון ארצי בניגריה. היא נודעה בטור שלה “משמר החברה האזרחית” ופעלה רבות למען זכויות נשים ולקידום חברה רב-דתית. יוסוף לקחה תחת חסותה עיתונאיות צעירות, הייתה ממובילות קמפיין “החזירו את הבנות שלנו” למען הנערות שנחטפו ע”י ארגון בוקו חראם, וייסדה כמה עמותות, ביניהן “נשים בניגריה”, “התאחדות הנשים המוסלמיות”, “ארגון הפעילים נגד מלריה” ו”קרן רפורמת הבריאות של ניגריה”. היא נהרגה באסון העלייה לרגל במכה, שבו נרמסו למוות כאלפיים איש בשעטה המונית.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

ג’סטינה בודז’ינסקה-טיליקה

ג’סטינה בודז’ינסקה-טיליקה, 1936-1867

היום, לפני 151 שנים, נולדה ג’סטינה בודז’ינסקה-טיליקה, רופאה, פעילת זכויות נשים ופוליטיקאית פולנייה. היא למדה רפואה בפריז וב-1898 פתחה שם מרפאה. ב-1905 החליטה לחזור לפולין, והייתה מהרופאות הראשונות ששילבו בעבודתן חינוך נערות להיגיינה ולתזונה נכונה. ב-1919, שנה לאחר שנשות פולין קיבלו את זכות ההצבעה, נבחרה למועצת העיר ורשה ושם פעלה במשך 25 שנים לקידום בריאותן, זכויותיהן ומעורבותן הפוליטית של נשים. בין היתר הובילה מאבק לדה-קרימינליזציה של הפלות, הקימה את המרפאה הראשונה בפולין לתכנון ילודה, וייסדה את ארגון הרופאות הפולניות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: על ספסל הנאשמים, מאי 1931 (במסגרת המשפט נשלחה לשנת מאסר על ארגון הפגנות)

רגיל

בירגיט תוט

בירגיט (ברידג’ט) תוט, 1662-1610

היום, לפני 408 שנים, נולדה בירגיט תוט, סופרת ומלומדת דנית, שהייתה מהראשונות לדרוש השכלה לנערות ולנשים. היא ידעה שפות רבות, ביניהן גרמנית, אנגלית, צרפתית, לטינית, יוונית ועברית, ותרגמה יצירות חשובות רבות לדנית כדי להנגישן, במיוחד לנשים. היא זכורה במיוחד בשל תרגום ראשון מסוגו מלטינית של כתבי הפילוסוף הרומאי סנקה, תרגום שיצר שיח תרבותי ודתי חדש בדנמרק והכניס מילים חדשות לשפה הדנית. אף שלא היה לה “מקצוע” ציבורי רשמי היא זכתה לכבוד רב בקהילה האקדמית הדנית, וב-1660 אושרה לה קצבה שנתית מיוחדת מהמלך על מנת להרחיב את ספרייתה ולחקור שפות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: עמוד השער של תרגום תוט לעבודותיו של סנקה מלטינית לדנית. שמה אינו מוזכר, אך היא מוצגת כמינרווה אלת החוכמה (חובשת קסדה, בראש העמוד) (מקור: ויקיפדיה)

רגיל

מינה ואן ווינקל

וילהלמינה (מינה) קרוליין ג’ינג’ר ואן ווינקל, 1933-1875

היום, לפני 143 שנים, נולדה מינה ואן ווינקל, עובדת סוציאלית, סופרג’יסטית וקצינת משטרה אמריקאית. במסגרת עבודתה עם המועצה הלאומית לצרכנות ועם לשכות רווחה, חשפה את תנאי ההעסקה הקשים של ילדים מהגרים בחוות. ב-1908 ייסדה את ההתאחדות הפוליטית של נשות ניו ג’רזי, שפעלה למען זכות הצבעה לנשים במדינה. ב-1918 התגייסה למשטרת מחוז קולומביה, וכעבור שנה מונתה לנהל את מחלקת הנשים של המשטרה. כנשיאה של התאחדות השוטרות הבינלאומית, ואן ווינקל הובילה מאבק להגנה על נערות ונשים בתהליך אכיפת החוק, מתוך תפיסה שיש לסייע למי שמעדו לשפר את חייהן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ואן ווינקל מניפה את הלפיד הסופרג’יסטי במהלך הפגנת “העברת לפיד הניצחון” בניו ג’רזי, אוגוסט 1915

רגיל

מריומה בן יוסף

מריומה בן יוסף, נולדה ב-1964

“בפני אנשים כמוני, שחוו מצבי קיצון של אלימות, סבל וכאב, עומדת ברירה: אפשר להתנתק ולהיסגר בפני העולם – או להתגבר. רגע של הארה מראה לך שכל מה שעברת הוביל אותך לנקודה הזאת בזמן. הייעוד שלך נחשף. ברגע של צלילות הבנתי שזה הייעוד שלי: לפתוח בית לילדי רחוב – בית השנטי. ידעתי שזה הדבר שייתן לי סיבה לחיות. בגיל 21 מצאתי את הדרך. פתאום הקשבתי באופן שונה, התנהגתי באופן שונה. הייתה לי משימה ואיש לא היה יכול לעצור בעדי. ידעתי שהגעתי לעולם הזה כדי לעזור לילדים האלה לבחור בחיים. לא יכולתי לעשות זאת במקומם – רק להוביל אותם לשם.”
מתוך שיחת TED של מריומה בן יוסף, “לבחור בחיים

היום, לפני 53 שנים, נולדה מריומה בן יוסף, מייסדת “בית השנטי”, בית חם לנוער בסיכון בישראל. לאחר שהייתה בעצמה ילדת רחוב וקורבן אונס, ב-1984 החלה לפתוח את ביתה מדי ערב שישי לדיירי רחוב, ועם השנים יצרה בית פתוח לכל נער ונערה חסרי קורת גג באשר הם, ללא הבדל דת, גזע, מגדר ולאום. בעזרת “שנטרפיה”, שיטת הטיפול שהתוותה, מצליחים עשרות אלפי בוגרי בית השנטי, ורבים עוד יותר בארץ ובעולם השואבים ממנה השראה, להתגבר על חוויות העבר הקשות, להביט קדימה בהכרת תודה על עצם החיים ולמצוא את דרכם להגשים חיים נורמטיביים כאזרחים שומרי חוק ותורמים לחברה.

על בחירתה של מריומה בן יוסף לאחת מהמועמדים הסופיים בפרויקט CNN Heroes, המוקיר גברים ונשים מרחבי העולם שתרמו “תרומה יוצאת דופן לאנושות”

עוד על “בית השנטי”, בויקיפדיה, באתר ובדף הפייסבוק

פייסבוק

התמונה הגדולה צולמה ע”י עדי אדר

בתמונה הקטנה: כריכת “דרך בית השנטי: שיטת טיפול בבני נוער” מאת מריומה בן יוסף

רגיל

יום המאבק באלימות נגד נשים: ג’נדרסייד

*** אזהרת טריגר: רצח תינוקות ***

“כָּל הַבַּת הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכוּהָ, וְכָל הַבֵּן תְּחַיּוּן”

היום, לפני 18 שנים, הכריז האו”ם על 25 בנובמבר כיום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, לזכרן של האחיות מיראבל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית, שנרצחו בתאריך זה בשנת 1960. במסגרת יום המאבק, ממשלות העולם וארגונים שונים נקראים לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיית האלימות נגד הנשים בחברה, לרבות אלימות מינית, אלימות במשפחה וסחר בנשים.

קשה לחשוב על ביטוי ישיר, בוטה, מחריד ושיטתי של אלימות נגד נשים יותר מהשמדה שיטתית רחבה שלהן בסמוך ללידתן עד כדי יצירת פערים מהותיים בשיעורי הילודה והתמותה של נשים וגברים.
האו”ם מעריך כי המספר הכולל של נשים “חסרות” נכון לשנת 2014 הוא 117 מיליון בעולם כולו, והערכות אחרות מדברות על 160 מיליון ויותר.
התופעה נחקרה ותוארה לראשונה בשנות ה-80 ע”י הכלכלן ההודי אמרטיה סן, זוכה פרס נובל לכלכלה על מחקריו בתחום העוני, הרעב והרווחה. את המונח “ג’נדרסייד” לתיאור התופעה טבעה ב-1985 הפמיניסטית האמריקאית מארי אן וורן, כדי להסב את תשומת הלב לכך שלהטיה מגדרית יש תוצאות קטלניות, בדומה לתוצאות הקטלניות של אפליה מטעמי גזע, דת או מעמד.

כפי שכל מי שנתקל/ה באיחול “שתזכו לבנים זכרים” יודעת, העדפת בנים היא פרקטיקה עתיקה ומסורתית הפושה בכל החברות הפטריארכליות. אפשר למצוא עדויות להפלות סלקטיביות ולרצח תינוקות בנות, וכן לסנקציות שליליות כלפי אמהות שילדו בנות, לאורך כל ההיסטוריה המתועדת כמעט בכל יבשת, מחברות ציד ולקט ועד חברות מודרניות, בקרב עשירים ועניים; משכילים וחסרי השכלה; הינדים, קונפוציאנים, עמים ילידיים, מוסלמים או נוצרים.
מסיבות תרבותיות, חברתיות וכלכליות, בן נתפס כמאדיר את כבוד הבית, ובת נתפסת כמזל רע וכנטל. בחברות חקלאיות יש נטייה להעדיף בן שיוכל לתרום לעבודה הפיזית הקשה, ובעתות מלחמה למאמץ המלחמתי. בהתאם למסורת ולחוקים של מדינות רבות, הבן צפוי להמשיך לשאת את שם המשפחה, לפרנס אותה ולרשת את נכסיה, בעוד הבת תעבור למשפחת הבעל עם נישואיה בתוספת נדוניה ולא תוכל לתמוך בהורים לכשיזדקנו.
תופעת הג’נדרסייד – בפועל, מדובר ב”פמיסייד” – הביאה בעשורים האחרונים להפרת האיזון הדמוגרפי בדרום אסיה ובמזרחה, בעיקר בהודו ובסין, ונוכחת באופן בולט גם במדינות כמו דרום קוריאה, טייוואן, אלבניה וגיאורגיה, ואף בקרב אוכלוסיות מסוימות במערב. לאורך כל ההיסטוריה המתועדת בחרו עשרות מיליוני הורים להרוג, להזניח תזונתית ורפואית או לנטוש לחסדי הגורל עשרות מיליוני תינוקות בנות, ולנסות להוליד בנים במקומן. המודרניזציה, כך מסתבר, דווקא מחמירה את המצב. בדורות האחרונים, עם התקדמות הטכנולוגיה, שיפור הטיפול הרפואי והנגשת האולטרסאונד כמעט לכל אזור בעולם, לעתים קרובות מדי הבנות פשוט לא מגיעות לאוויר העולם ומופלות כבר ברחם.
בחברות מרובות ילדים, כמעט תמיד יהיה לכל משפחה בן; העדפת הבנים לא חייבת להתקיים על חשבון חייהן של הבנות. אבל דווקא בחברות מודרניות, עשירות עירוניות ומשכילות יותר, נמצאה נטייה להקריב את הבנות שלא נולדו לטובת בנים, וזאת משתי סיבות: הראשונה, צמצום המשפחה ורצון ההורים להוליד רק ילד אחד או שניים (או, כמו בסין, מדיניות הגבלת הילודה); והשנייה, היכולת הטכנולוגית לדעת את מין העובר ההופכת את אקט ההעדפה לבנים ליותר פשוט ופחות מעורר נקיפות מצפון. כך, מאז שנות השמונים יש עלייה תלולה בפער בין שיעורי לידת בנים ובנות במקומות שונים בעולם.

תוצאותיו של הג’נדרסייד מהדהדות על פני כל כדור הארץ בדורנו: ריכוזים גבוהים של גברים שהם “רווקים בעל כורחם”, מתוסכלים נואשים וחסרי משפחה (בסין, למשל, אחד משישה צעירים כיום לא ימצא בת זוג בארצו), מעודדים פרקטיקות של חטיפת נשים, סחר בנשים, נישואים בכפייה ותקיפות מיניות, וגם יותר מלחמות ומאבקים אלימים באופן כללי.
במלכוד שבין התכנון הדמוגרפי לבין המסורת המושרשת המעדיפה בנים, ממשלות באזורים שבהם ישנו פער ניכר בין מספר הנשים והגברים מנסות להתמודד עם הבעיה בדרכים שונות, מאיסור על הפלות סלקטיביות שלא מסיבות רפואיות ועד הסדרת אימוצים ותגמול על לידת בנות. אולם מחקרים מראים כי הגורם המשפיע ביותר על צמצום הפמיסייד הוא העלאת ערכן של ילדות בכל העולם כך שלא תיתפסנה עוד כנחותות. לשם כך יש לעודד השכלת נשים, לבטל חוקים ומנהגים שמונעים מבנות לרשת את הוריהן ו/או מכפיפים אותן לגברים, ובעיקר לקדם את שילובן של נשים בחיים הציבוריים והכלכליים.

——————————————————

עוד על פמיסייד:
רצח תינוקות בנות
הפלה סלקטיבית מגדרית
הנשים החסרות

“על נשים מהודו ומסין נאסר להביא בנות לעולם. אם הן עושות כן – הן נרצחות, או רוצחות את תינוקתן, או מפילות, או בורחות – תלוי כמה לחץ מפעילה עליהן החברה…”
מתוך כתבתה של אריאנה מלמד על סרט התעודה “זאת בת: המילים הקטלניות ביותר בעולם” (2012)

עוד על “50 מיליון נעדרות“, ארגון התנדבותי הודי שהקימה ריטה בנרג’י במטרה להעלות מודעות בינלאומית לנשים ש”הועלמו” בהודו באלימות מוטת מגדר

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מפגינות בהודו למען שינוי התפיסה שבנות הן פחותות ערך בהשוואה לבנים

בתמונה הקטנה: מודעה של ממשלת סין לעידוד ילודת בנות

——————————————————

עוד פוסטים היא-סטוריים על אלימות נגד נשים:
על רצח האחיות מיראבל
על רצח נשים במשפחה בישראל
על טיפול בנשים נפגעות אלימות במשפחה
על מילת נשים
על עבדות מין

רגיל

סוראיה טארזי

סוראיה טארזי, 1968-1899

היום, לפני 118 שנים, נולדה סוראיה טארזי, מלכת אפגניסטן בראשית המאה ה-20. המלכה סוראיה ייסדה את ביה”ס הראשון לנערות בקאבול ואת המגזין הראשון לנשים, והייתה המלכה-רעיה המוסלמית הראשונה שליוותה את בעלה באירועים פומביים מכל הסוגים ואף בישיבות ממשלה. היא הסירה מעליה את הרעלה באקט פומבי מתריס, שהיווה דוגמה לנשים של מנהיגים אפגנים נוספים, ועודדה נשים לרכוש השכלה. בהשפעתה, המלך אמאנולה חאן שבר מסורת של מאות שנות פוליגמיה והציב דוגמה אישית של מונוגמיה, וכן היה המנהיג האפגני הראשון שדיבר נגד ההכרח להתכסות ברעלה ותמך בהשכלה לבנות.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אנה מריה ון שורמן

אנה מריה ון שורמן, 1678-1607

היום, לפני 410 שנים, נולדה אנה מריה ון שורמן, אמנית ומלומדת הולנדית-גרמנייה. ון שורמן הייתה מהנשים המשכילות באירופה של המאה ה-17, והיוותה מודל למי שנמשכו לעסוק במגוון תחומים. היא הצטיינה בתחומי מדע שונים, בציור ובפיסול, במוזיקה ובספרות, ודברה 14 שפות, בהן לטינית, יוונית, עברית, ערבית, ארמית ואמהרית, בשל עניינה הרב בתיאולוגיה. ב-1636 הורשתה להשתתף בשיעורים באוניברסיטת אוטרכט כשהיא מוסתרת מאחורי וילון, ובכך הייתה לסטודנטית הראשונה ולימים הוסמכה כמשפטנית. ון שורמן פעלה גם לקידום חינוך לנערות ולנשים וגייסה כספים למטרה זו ברחבי אירופה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: דיוקן עצמי

רגיל

שרה שנירר

שרה שנירר, 1935-1883

היום, לפני 134 שנים, נולדה שרה שנירר, פעילת חינוך חרדית וסופרת יידיש ילידת פולין. ב-1918 ייסדה את רשת “בית יעקב” כדי להעניק לבנות גם חינוך דתי ולא רק חינוך כללי. בית הספר התרחב ובחסות “אגודת ישראל” הפך לרשת חינוכית דתית לבנות, הקיימת עד היום כמעט בכל קהילות ישראל המנהלות אורח חיים אורתודוקסי-חרדי. שנירר נחשבת גם לחלוצת הכתיבה הספרותית החדשה לבנות דתיות: היא כתבה סיפורים, מחזות חינוכיים ופרקי מוסר, שנדפסו בעיתונות הילדים הדתית ביידיש, וכן פרסמה אוטוביוגרפיה על מפעל חייה. יצירותיה זכו לתפוצה רבה וחלקן תורגמו לעברית.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

נני הלן בארוס

נני הלן בארוס, 1961-1879

היום, לפני 138 שנים, נולדה נני הלן בארוס, מחנכת, מנהיגה דתית, פעילה למען זכויות אזרח ובתנועה הסופרג’יסטית ואשת עסקים אפרו-אמריקאית. ב-1900 פרצה להכרה לאומית לאחר נאומה הסוחף בכנס הבפטיסטי הלאומי על האופן שבו “נמנעת מהאחיות האפשרות לעזור”. ב-1909 ייסדה בוושינגטון את בית הספר הלאומי להכשרה מקצועית של נשים ונערות, שחרת על דגלו גאווה גזעית, עצמאות כלכלית וחינוך למוסר עבודה עבור בנות הדור השני לביטול העבדות. בית הספר נקרא על שמה מאז מותה וזכה להיכלל ברשימת המוסדות הלאומיים ההיסטוריים של ארה”ב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: אחד המחזורים הראשונים בבית הספר שהקימה

רגיל

ברטה פפנהיים

ברטה פפנהיים (“אנה או”), 1936-1859

היום, לפני 158 שנים, נולדה ברטה פפנהיים, שנודעה כ”אנה או” ב”מחקרים בנושא היסטריה” של ברוייר ופרויד. תיאור המקרה שלה הוא אחד הידועים בפסיכולוגיה והניח את היסודות לפסיכואנליזה. לימים נטען כי כלל לא סבלה מבעיה נפשית, ומש”נרפאה” זכתה לפרסום בפני עצמה, בזכות פעילותה החברתית והפמיניסטית. פפנהיים הקימה מוסדות חינוכיים ובית לנערות יתומות ולאמהות יחידניות צעירות. ב-1904 הקימה את ארגון הצדקה “ליגת הנשים היהודיות”, שבמסגרתו גם ביקרה את אי-השוויון המגדרי ביהדות, ובעיקר את הפרקטיקות של סחר בנשים ושל הזנחת ילדים ממזרים. היא גם תרגמה וכתבה סיפורים, אגדות, תפילות ומחזות.

ויקיפדיה – ברטה פפנהיים

ויקיפדיה – אנה או

פייסבוק

רגיל

סַרָדָה דֶוִוי

סַרָדָה דֶוִוי, 1920-1853

“אומר לך אך זאת: אם רצונך בשקט נפשי, אל לך לתור אחר חולשותיהם של אחרים; במקום זאת, עליך לבחון את חולשותיך-שלך. ועליך ללמוד לראות את העולם כולו כשייך לך. איש אינו זר עבורך: כל העולם הזה הוא שלך!”
(מתוך המסר האחרון שהעבירה לחסידיה וחסידותיה לפני מותה)

היום, לפני 163 שנים, נולדה סרדה דווי, גורואית בנגלית. תחת הנהגתה הרוחנית צמחה תנועת ראמה-קרישנה לכדי תנועה עולמית, ורבים ורבות עלו אליה לרגל לשם הכוונה והדרכה רוחנית. “האם הקדושה”, כפי שקראו לה חסידיה הרבים, נחשבת לאחת המיסטיקניות החשובות ביותר במאה ה-19, אשר סללה דרך לדור של נשים שאימצו את הנזירות כדרך חיים. כבנות רבות בכפרי הודו לא זכתה לחינוך פורמלי, ועל כן פעלה רבות למען חינוך לנשים. תלמידותיה הונחו להגשים את חלומה ולהקים בית ספר לנערות על גדת נהר הגנגס, שם יוכלו ללמוד יחד נערות ממערב וממזרח. ב-1954 הוקם מסדר נשים נזירות לזכרה.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

יום המאבק באלימות נגד נשים: מילת נשים

יום המאבק באלימות נגד נשים: מילת נשים

לרגל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, המצוין מדי שנה ב-25 בנובמבר, רצינו להתייחס השנה לנושא שכמעט אינו מדובר, אך לצערנו עודנו נוכח עבור נשים רבות, רבות מדי, בעולם: מילת נשים.
מנהג זה הוא ביטוי מובהק לאלימות נגד נשים אך ורק בשל היותן נשים. זוהי גם דוגמה מדהימה ליכולת של נשים מעטות ונחושות להציף למודעות, לשנות את דעת הקהל ואת החקיקה ולהביא לירידה תלולה בשכיחותו ברחבי העולם, וכל זאת תוך דור אחד.

*******************************
מילת נשים היא מנהג שבמהלכו מבוצעת כריתה של חלק מאיבר המין הנשי. ברוב המקרים מבוצעת המילה בילדות צעירות, בגילאי 13-3.
ישנן עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות לקיומה של מילת נשים כבר מהמאה החמישית לספירה.
ההסברים המסורתיים למילת נשים משתנים מאזור לאזור ומקהילה לקהילה, ורובם אינם מתבססים על שום ציווי דתי אלא קשורים להצנעת המיניות הנשית, לתפיסת הדגדגן כשארית זכרית שיש להסירה מגוף הנקבה, או לתפיסתו כאיבר שעלול לפגוע בבריאותן של נשים (אף שאין כל ממצא רפואי המעיד על כך).
רוב התיעוד ההיסטורי של מילת נשים הוא מהמזרח הקרוב ומאפריקה, אך במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 תועדו מקרים גם בארה”ב ובבריטניה, שבהם בוצעה כריתת דגדגן כהליך רפואי לטיפול בהיסטריה ובטירוף, וגם באוננות, בקרב נשים ונערות.
הסיבוכים הנפוצים ביותר למילה הנשית בטווח הקצר הם דימום, זיהום מקומי וזיהום כולל, שיכול להביא אפילו למוות. בשלבים מאוחרים יותר סובלות הנשים מהפסקה של הווסת, מדלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן ובאגן ומכאבים עזים בעת קיום יחסי מין. כשהנשים שנימולו יולדות, הן נוטות יותר לקרעים חמורים בלידה (מכיוון שרקמת הצלקת גמישה הרבה פחות מעור רגיל), מדממות יותר אחרי הלידה וסובלות מליקויים ברצפת האגן, עד כדי אי שליטה קבועה בהטלת צואה ושתן. הסיבוך האירוני ביותר הוא קשיי פוריות, שמתגלים אצל אחוזים ניכרים מהנשים שעברו מילה בצעירותן. בניגוד לטענתם של התומכים במנהג כי מטרתו העיקרית היא הגברת הפוריות והפיכת הנערה לאשת משפחה נאמנה, דווקא הפגיעה הפיזית בה מקטינה את סיכוייה להרות – אחד המחקרים האחרונים מציג נתון מצמרר, שלפיו 30-25% מהנשים שנימולו סובלות מבעיות פוריות לעומת 14-8% מהנשים מאותו אזור ואותו שנתון שלא נימולו.

*******************************
מצב נוכחי:
ארגון “אמנסטי” מעריך כי כיום חיות בעולם כ-200 מיליון נשים שעברו מילה, וכי מדי יום נוספות אליהן כ-8,000 נשים. מילת הנשים נפוצה בעיקר באזורים המוסלמיים בצפון-מזרח אפריקה, בקרן אפריקה ובמערב אפריקה, וכן בקרב הבדואים והכורדים במזרח התיכון (פרט לישראל).
על פי מחקר מ-2010, המדינות שבהן שיעורן של נשים שעברו מילה הוא הגבוה ביותר הן סומליה (98% מכלל הנשים בגילאי 49-15 במדינה), גינאה (97%), ג’יבוטי (93%), מצרים (91%) וסיירה לאון (90%). ואילו שיעורן של ילדות שעברו מילה גבוה במיוחד בגמביה (56% מכלל הילדות עד גיל 14 במדינה), במאוריטניה (54%), באינדונזיה (49%) ובגינאה (46%). הנתונים מצביעים אפוא על ירידה של כ-30% בשני העשורים האחרונים בשכיחותה של מילה נשית בקרב ילדות.

*******************************
ישראל:
נכון להיום אין תיעוד למילה נשית בישראל. לא כך היה עד לפני כעשרים שנה בסך הכול. הארגון הפמיניסטי “אל-פנאר”, ארגון נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל, הוא שחשף לעין הציבור את התופעה שהייתה נפוצה בכמה מהשבטים הבדואים ויצא למלחמת חורמה כנגדה. ביוני 1992 החל הארגון להפיץ כרוזים בערבית המגנים את המנהג, מבקרים את קשר השתיקה סביבו וקוראים למיגורו, וכן העלה את הדרישות הבאות:
מהמועצה הלאומית לשלום הילד, “להקדיש אמצעים לחשיפת התופעה, לפרסומה ולמאבק בה”;
מהיועץ המשפטי לממשלה, “להעמיד לדין כל הורה וכל אדם אשר יבצע או יסכים שיבוצע בבתו סירוס כזה ולמצות עמו את הדין”;
מהמשטרה, “לקבל הנחיה מהיועץ המשפטי לחקור תופעה זו ולהביא את מבצעיה לדין בגין חבלה גופנית חמורה”;
מאיגודי הרופאים והאחיות, “להשעות כל רופא/ה או אח/ות אשר ישתתפו בביצוע פשע זה ויעניקו לו לגיטימיות רפואית מזויפת”;
מההנהגה הפלסטינית, “לגנות את התופעה ולהגדירה כפשע חמור שאין לו מקום בתוך החברה הנאבקת לשוויון ולשחרור”;
מאיגוד העובדים הסוציאליים, “להורות לעובדים לדווח על כל מקרה כזה ולהכריז כי אי דיווח על כך מהווה עבירה חמורה”;
ומחברי הכנסת, בעיקר הערבים שבהם, “ליזום חקיקה נגד פשע נתעב זה”.
המועצה לשלום הילד התגייסה מיד למאבק בתופעה. תוך שישה חודשים מאז הכרזת המלחמה של “אל-פנאר” הוקמה בכנסת הוועדה לקידום מעמד האישה, שנושא זה היה אחד הראשונים שעלו על שולחנה. לחץ עצום, הן מצד השלטונות והן מצד ההנהגה הערבית, הופעל על השבטים הבדואים שבהם ביצעו את השחתת איברי המין של נשים צעירות. ב-2009, חוקרים ישראלים לא מצאו אף לא אישה אחת מתחת לגיל שלושים הנושאת את הצלקת המעידה כי בוצע חיתוך באיבר מינה.

*******************************
המאבק הנשי ברחבי העולם למניעת מנהג המילה הנשית:
הצלחתו של “אל-פנאר” במיגור המילה הנשית בישראל היא פנומנלית, אך הן לא היו היחידות ולא הראשונות במאבק זה.
מריון סקוט סטיבנסון, מיסיונרית סקוטית שהגיעה לקניה בשלהי שנות ה-20, הייתה הראשונה להציג ביקורת נחרצת כנגד מנהג המילה הנשית, וכינתה אותו “השחתת איבר המין הנשי”. עד שנות ה-70 נעשה השימוש במונח “השחתה” שגור בספרות המקצועית בנושא, בייחוד בקרב חוקרות פמיניסטיות (כמו רוז הולדפילד ופראן הוסקן), ומשנות ה-90 החלו להשתמש בביטוי זה גם ארגון הבריאות הבין-אפריקני לענייני נשים וארגון הבריאות הבינלאומי.
ב-1991 הקימה מולי מלצ’ינג האמריקנית את “טוסטן” – ארגון שלא למטרות רווח המפעיל תוכניות בקרב קהילות שמילה נשית נפוצה בהן ומתמקד בכלים כמו דמוקרטיה, אוריינות וחינוך לבריאות על מנת לחזק את יכולת הבחירה של נשים בנות הקהילה. בעזרת הארגון, עד 2016 החליטו כ-7,300 קהילות בשש מדינות שונות באפריקה לזנוח את הפרקטיקה.
עוד לפני התערבותן של נשים מהמערב, היו מקומיים שמחו כנגד מילת נשים, החל בשנות ה-20 במצרים ובסודאן, ואלו היו דווקא רופאים ואנשי דת. הפרקטיקה נאסרה בחוק בשתי המדינות, אך מסורות מסוימות של חיתוך איבר המין הנשי עדיין הורשו להתקיים. בשנות ה-70 שוב עלה הנושא לכותרות במצרים, כשהרופאה הפמיניסטית נוואל אל-סעדאווי ביקרה באופן גלוי את מילת הנשים בספריה, ועקב כך פוטרה מתפקידה במנהל הבריאות הציבורי. עדנה עדן איסמאיל הסומאלית החלה לפעול בתחום ב-1977 במסגרת הארגון הדמוקרטי של הנשים הסומאליות. ב-1981, בכנס של ארגון המדעניות הסודאני, חתמו כ-150 אקדמאים על עצומה לסיום המילה הנשית. ב-1984 קראה ועידה בין-אפריקנית שנערכה בסנגל לסיום המנהג. ואריס דירי הסומאלית, דוגמנית מצליחה בשנות ה-80, סיפרה בריאיון מ-1997 על המילה שעברה בגיל 5, ומאז הפכה לשגרירת האו”ם בנושא המאבק נגד מילת נשים.
החל בשנות ה-90, ממשלות שונות באפריקה ובמזרח התיכון העבירו חקיקה שאוסרת או מגבילה מילה נשית, לרבות הטלת עונשי מאסר חמורים על מבצעיה. האיסור המוחלט שהוטל ב-2007 על מילת נשים במצרים ובאריתראה, למשל, נחשב להישג גדול במיוחד, שכן במדינות אלה רוב הנשים נימולות. עד 2015, כ-23 מדינות אפריקניות אסרו בחוק על מילה נשית.

*******************************
לקריאה נוספת:

יום המאבק

מילת נשים

Female genital mutilation

דוח ארגון הבריאות העולמי על מילת נשים (2016)

על הנשים שפעלו ופועלות נגד מילת הנשים:
מריון סקוט סטיבנסון
פראן הוסקן
מולי מלצ’ינג
נוואל אל-סעדאווי
עדנה עדן איסמאיל
ואריס דירי

*******************************
פוסטים קודמים שלנו על אלימות נגד נשים:
על האחיות מיראבל, שנרצחו ב-25 בנובמבר 1960, ולזכרן מצוין היום בתאריך זה
סטטיסטיקה על רצח נשים ע”י בני משפחה, נכון ל-2014
על חקיקה, אכיפה, טיפול רפואי ומקלטים להתמודדות עם אלימות נגד נשים במשפחה
רכוש משלך – סקירה היאסטורית על המאבק להיות בעלות רכוש ולא רכוש
מעבדות לחירות? – סקירה היאסטורית על עבדות מין

*******************************
פייסבוק

בתמונה הגדולה: נשים משבט המסאי מוחות נגד FGM – Female Genital Mutilation
בתמונה הקטנה: מפגש הסברה נגד מילת נשים במצרים

רגיל

רֶחָה פרַיאר

רֶחָה פרַיאר, 1984-1892

היום, לפני 124 שנים, נולדה רֶחָה פרַיאר, מייסדת “עליית הנוער”, כלת פרס ישראל למפעל חיים (1981). ב-1932, על רקע האנטישמיות הגוברת בגרמניה, הגתה ומימשה את הרעיון לשלוח במאורגן נוער יהודי לארץ ישראל; את הכספים והתומכים גייסה בעצמה. עד 1939 הצילה עליית הנוער כ-7,000 צעירים, שנקלטו בהתיישבות העובדת. “המפעל להכשרת ילדי ישראל” שייסדה המשיך את פעילותה למען ילדים שחיים בתנאים ירודים. פריאר התבלטה גם בחיי הרוח: יזמה את “הקרן למלחינים ישראלים” לקידום מוזיקה ישראלית מקורית, הקימה את “הטסטימוניום” כמפעל הנצחה מוזיקלי לתולדות העם היהודי, וכן כתבה אופרות, שירה, מחזות ופרוזה. זכויותיה בהצלת אלפי ילדים יהודים הוכרו רק לאחר מאבק משפטי ממושך שניהלה.

ויקיפדיה

עוד על “עליית הנוער”

פייסבוק

רגיל

רחל ליברמן

רחל ליברמן, 1935-1900

היום, לפני 116 שנים, נולדה רחל ליברמן, אולי הלוחמת הראשונה בסחר בנשים. לאחר מות בעלה נקלעה ליברמן, אם לשניים, למצוקה כלכלית ואולצה להיכנס למעגל הזנות דרך “צבי מגדל”, רשת ענפה של סחר בנשים שהפעילו במשך עשרות שנים בארגנטינה סרסורים יהודים, שבכפייה או במרמה חטפו נערות מאירופה לזנות והפעילו עליהן אלימות פיזית מינית ופסיכולוגית. לאחר כמה שנים חסכה ליברמן מספיק כסף כדי לפדות את שחרורה, קנתה בית ופתחה עסק. אבל “צבי מגדל” חששו שבנות אחרות ילכו בדרכה וחטפו אותה חזרה לארגון. בייאושה ותוך סיכון חייה פנתה למשטרה, ובזכותה נחשפה ונפלה הרשת כולה.

ויקיפדיה

עוד על “צבי מגדל

פייסבוק

רגיל

יום הווסת הבינלאומי

יום הווסת הבינלאומי, 28.5

היום מצוין יום המודעות השנתי למחזור החודשי ולהיגיינה נשית. התאריך הוא סמלי: 5 כמספר הימים שנמשכת וסת בממוצע ו-28 כמספר הימים שנמשך המחזור החודשי הממוצע. היום הוא פרי יוזמה של המלכ”ר הגרמני WASH, הפועל לפתרון משבר הסניטציה בעולם ע”י הפיכת היגיינה טובה למשהו “סקסי” ו”כיף”, שאליו הצטרפו 270 ארגונים מרחבי העולם במטרה לשבור את הטאבו סביב הווסת ולהעלות את המודעות לחשיבות השמירה על היגיינה במהלך המחזור החודשי בקרב נשים ונערות ברחבי העולם, ובכלל זה הנגשה של מוצרי היגיינה בטוחים, מרחבים ומים מתאימים לרחצה והתפנות בפרטיות ובכבוד.

ויקיפדיה

אתר יום הווסת

פייסבוק

רגיל

שדה נאסר

שדה נאסר, נולדה ב-1964

היום, לפני 52 שנים, נולדה שדה נאסר, עו”ד לזכויות אדם ופמיניסטית תימנייה. בשנות ה-90 הייתה האישה הראשונה בתימן שעמדה בראש משרד עו”ד, והאישה הראשונה שהופיעה בפני בית משפט בתימן ללא כיסוי ראש. ב-2008 ייצגה את נג’וד עלי בת ה-10, שנמלטה מבעלה בן ה-30 ומחותניה לאחר שסבלה מאלימות ונאנסה, ודרשה מבית המשפט להתגרש. בזכות מאבקן הותרו גירושיה של עלי, והיא הייתה לגרושה הצעירה בעולם. המקרה עורר מודעות לנישואי ילדות בכפייה ואישים רבים בעולם התגייסו למאבק בהם.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

פסח: מעבדות לחירות?

מעבדות לחירות?

לאחר מאות שנים של מאבקים עקובים מדם לביטול הסחר בבני אדם, ובעקבות הכרזת זכויות האדם של האו”ם משנת 1948, נכון להיום העבדות הוצאה מחוץ לחוק בכל מדינות העולם, אך בפועל היא מוסיפה להתקיים כתעשייה המגלגלת מיליארדים רבים בשנה: מעריכים כי כ-30 מיליון בני אדם חיים כיום בתנאי עבדות. 80% מהם הן ילדות נערות ונשים, הנמכרות למערב, לרוב במרמה ובאלימות, למטרות ניצול מיני. בראשית שנות ה-2000 היה היקף הסחר בנשים בישראל מהגבוהים בעולם.

והגדת לבתך ביום ההוא:
גם בחג החירות הזה, כמו בכל דור ודור, חייבת כל אישה לראות את עצמה כאילו היא עצמה יוצאת מ”מצרים”, כי כל עוד לא יצאו כל אמהותינו ואחיותינו מ”מצרים”, הרי אנו ובנותינו ובנות בנותינו משועבדות עודנו ל”פרעה במצרים”.

1. העבדות התקיימה בכל מקום, בכל תרבות ובכל דת, ככל הנראה מאז המהפכה החקלאית, לפני כ-11,000 שנים, ועד ימינו. עם ראשית ההיסטוריה הכתובה, ב-4,000 השנים האחרונות לערך, היא הייתה מוכרת וממוסדת כמעט בכל החברות.
חברות רבות בעת העתיקה, כמו רומא ויוון וגם כנען וחצי האי ערב, התבססו על עבדים לביצוע חלק ניכר מהעבודות החקלאיות והגופניות.
נכון להיום, העבדות הוצאה מחוץ לחוק בכל המדינות בעולם. המדינה האחרונה להוציאה מחוץ לחוק היא מאוריטניה, ב-1981 (אך רק ב-2007 נחקקו בה חוקים שגם אוכפים זאת).

2. מיהו עבד? אדם המסווג כרכוש, שיש לו בעלים, שנקנה ונמכר, שאינו בן חורין לקבוע מה יעשה ושאינו יכול להשתחרר. לעבד אין בעלות על גופו ועל תוצרי מלאכתו. ניתן לענותו, להכותו ואף להורגו על פי גחמות האדון. את צורכי הקיום המינימליים שלו אין הוא משיג בתשלום על עבודתו, אלא כלחם חסד מבעליו.
לאורך ההיסטוריה, העבדים היו בדרך כלל ממוצא גזעי, אתני או דתי שונה מזה של משעבדיהם, ונתפסו כראויים לעבדות “מטבעם” ואף כמי שזוכים לחסד מעצם ההזדמנות להיות עבדים בחברה “ראויה יותר”.
שעבודם החל באחת מארבע דרכים: א. חטיפה או נפילה בשבי במלחמה; ב. לידה להורים עבדים; ג. מכירה על ידי המשפחה; ד. הרשעה בפשע או חוסר יכולת לפרוע חוב.

3. גם אמות ושפחות היו כמובן משחר ההיסטוריה. הן שועבדו באותן דרכים ובאותו היקף בדיוק, ובנוסף לעתים קרובות הן נלקחו כשלל מלחמה וגם שימשו כפילגשים. כלומר, נשים משועבדות לעתים קרובות אולצו לעסוק בזנות לטובת אדוניהן. רבים מהעבדים האפריקאים באמריקה, למשל, היו למעשה צאצאי האדונים שאנסו את שפחותיהן.

4. מהמאה ה-16 עד המאה ה-19 נעשתה אפריקה ליצואנית העבדים העיקרית. דרישתו הגבוהה של “העולם החדש” לעבדים הביאה לעלייה משמעותית בסחר ולפגיעה הרסנית במרקם החברתי באפריקה. העבדים היו נחטפים בהמוניהם בידי סוחרים מקומיים או בני שבטים יריבים או נמכרים על ידי בני משפחתם, מגיעים לסוחרי עבדים מאירופה, בעיקר אנגליה ופורטוגל, ומובלים לאמריקה בספינות בתנאים בלתי אנושיים (כ-15% מהם נספו במהלך המסע).
חוקרים רבים סבורים שלעבדות הייתה חשיבות רבה בהנעת הכלכלה האירופית של העולם החדש, וביטולה ההדרגתי הגיע בראשית המאה ה-19 בעקבות המהפכה התעשייתית. עבדות בארצות הברית נאסרה בחוקה בשנת 1865, בעקבות מלחמת האזרחים האמריקאית. העבדים-לשעבר הפכו לאזרחי המדינה, אם כי קופחו באופן חוקי ולא חוקי לעומת הלבנים. רק כמאה שנים אחר כך זכו צאצאי העבדים לשוויון זכויות מלא בעקבות מאבקה של התנועה לזכויות האזרח, והחלו להשתלב בהדרגה בחברה האמריקאית.

5. לפי מדד העבדות הגלובלי 2014, המדד המקיף ביותר הקיים כיום, ההערכות הן כי 35.8 מיליון בני אדם חיים היום כעבדים: כ-80% מהם נשים; כ-50% מהם קטינים.
יודגש כי מדובר אך ורק על סחר והעסקה בכפייה, בדיוק באותם התנאים של העת העתיקה שהוגדרו לעיל (לא נכללים כאן מקרים שבהם ישנה הסכמה, מכל סיבה שהיא, לתנאי ההעסקה).
תעשיית הסחר הזו מגלגלת כ-35 מיליארד דולר בשנה (לא כולל ה”תוצר” של עבודתן של הקורבנות לאחר מכירתן בארץ היעד).
מוצאן של רוב הנשים קורבנות הסחר במדינות הבאות: מאוריטניה, תאילנד, סין, ניגריה, הודו, אלבניה, בולגריה, האיטי, מולדובה ואוקראינה. רובן מגיעות אל מדינות היעד הבאות: דרום קוריאה, יפן, בלגיה, גרמניה, איטליה, טורקיה וארה”ב.

6. המטרה העיקרית של סחר בבני אדם כיום היא ניצול מיני, כך מראה דו”ח מ-2006 המנתח את פרופיל קורבנות הסחר בימינו. בין 600,000 ל-800,000 נשים נערות וילדות נסחרות מעבר לגבולות בין מדינות מדי שנה. כשמכלילים גם סחר פנימי, בתוך גבולות מדיניים, מדובר ב-2.4 מיליון בכל רגע נתון, 80% מהן למטרות עבדות מינית.
הקורבנות משועבדות בדרך כלל במרמה (כגון הצעת עבודה שקרית, הצעת הגירה שקרית או הצעת נישואין שקרית), מכירה ע”י בני משפחה, גיוס ע”י קורבנות קודמות או חטיפה ממש. כל זה נעשה תוך כדי כפייה, הונאה, רמייה, הפחדה, בידוד, איום, אלימות פיזית, אונס ואף צריכה בכפייה של סמים.
קורבנות הסחר מוברחות לארץ היעד, הנמצאת לרוב באזורים עשירים יותר בעולם, כמו ארה”ב, מערב אירופה והמזרח התיכון. הן מוחזקות שם בתנאים קשים, שכוללים כליאה, איומים והחרמת דרכונים על ידי המעסיקים. המבריחים משכנעים את הקורבנות כי הן חייבות תשלום בגין הברחתן לארץ היעד, ותשלום זה נגבה באמצעות עבודה. גובה החוב וכמות העבודה הנדרשת כדי לשלם אותו נקבעים על ידי המעסיקים, לרוב בצורה שרירותית ומעורפלת בכוונה. בגלל הפער התרבותי, הנגישות שיש לקורבנות למידע ולסיוע היא בדרך כלל נמוכה מאוד, דבר המקל על המנצלים אותן.
(חשוב לציין כי יש רבים המתנגדים להבחנה שאנו עושות כאן בין סחר בנשים למטרות זנות לבין זנות כשלעצמה. הבחנה זו מבוססת על תפיסה שלפיה יש “זנות בכפייה” ולעומתה “זנות מרצון”, בעוד שלמעשה גם נשים מקומיות הנמצאות בזנות הן קורבנות סחר ויש לטפל בשורש הבעיה – הוא הביקוש לזנות.)

7. ומה קורה בישראל? בשנות ה-90 יובאו לישראל נשים רבות מחבר המדינות על מנת להעבידן בזנות. הן הוצאו ממדינותיהן בהונאה ובאלימות, הוברחו דרך מצרים לישראל, נמכרו לסרסורים והוחזקו בתנאים קשים אשר כללו כליאה, מכירה פומבית, אונס, אלימות ושעבוד כלכלי.
נכון לשנת 2009, אישה נסחרה בישראל תמורת סכום של בין 4,000 ל-10,000 דולר. ענף הזנות מגלגל סכומי עתק, שמהם מקבלות הנשים עצמן שכר זעום. אחוז לא מבוטל מהן אינן מקבלות שכר כלל או שהן נקנסות בסכום מופרז של אלפי שקלים על “עבירות” קטנטנות ושרירותיות.
שורה של צעדים שנקטו רשויות החוק בישראל הביאה לצמצום ניכר של תופעת הסחר בנשים במדינה. בשנת 2000 תוקן חוק העונשין בישראל על מנת שיכלול במפורש איסור על סחר בבני אדם וישית על הסוחרים עונשים כבדים. בשנת 2006, לאחר שדו”ח של מחלקת הסמים והפשיעה של האו”ם הגדיר את ישראל כאחד היעדים המרכזיים שאליהם מובלות קורבנות הסחר, נערכו תיקונים נוספים לחוק, הוחמרו העונשים, ושונתה המדיניות של משרד הפנים בנוגע לקורבנות: לאחר שנים שבהן לא ניתן להן כל סעד, אלא הן אף היו נעצרות כשוהות בלתי חוקיות, שונתה המדיניות על מנת שיתאפשר טיפול זריז במקרים אלו ותינתן אשרת שהייה ועבודה לקורבנות. כמו כן הוקם עבורן מקלט ייעודי.
בשלוש השנים האחרונות מוכרים לרשויות מקרים מעטים בלבד של נשים זרות קורבנות סחר לזנות.

8. מאות ואלפי שנים של מאבק לשחרור בני ובנות אדם הביאו לכך שהעבדות אינה חוקית היום באף מדינה בעולם, ומדינות רבות (ובראשן הולנד, שבדיה, ארה”ב, אוסטרליה, שווייץ, נורבגיה ובריטניה) נוקטות צעדים אקטיביים משמעותיים לביטול התופעה לחלוטין.
אך בשנים האחרונות ישנה נסיגה לאחור: האסלאם הקיצוני מתחיל לחזור לתמוך בעבדות, בעיקר עבדות מין של נשים. בערב הסעודית פסקה המועצה העליונה של העולמא כי עבדות היא חלק מן הג’יהאד וכי לומר אחרת זוהי כפירה, וב-2014 דווח כי שתי הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות, בוקו חראם ודאע”ש, חטפו מספר רב של נערות ונשים יזידיות, המוחזקות במחסנים, נמכרות ונסחרות.

כל אחיותינו, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנוֹת חוֹרִין!

פייסבוק

* התמונה הגדולה לקוחה מתוך מיצב של וננה בוריאן וסשה קורבטוב, המורכב מכרטיסי ביקור של נשים בזנות, יום האישה הבינלאומי, 8 במרץ 2016. צילם: אורן זיו מ”טיים אאוט”