עמוד 1
רגיל

פאטמה ג’ינאח

פאטמה ג’ינאח, 1967-1893

“אומה אינה יכולה לקוות להשיג שיעור קומה או מעמד אינטלקטואלי מבלי לשחרר קודם כול את התהליכים המנטליים של אנשיה מעול השפה הזרה כאמצעי למחשבה ולביטוי.”
(מתוך נאומה במכללת דגרי ללימודי אורדו, קאראצ’י, יוני 1949)

היום, לפני 126 שנים, נולדה פאטמה ג’ינאח, רופאת שיניים, סופרת ומדינאית פקיסטנית, המכונה “אם האומה”. שותפה ויועצת קרובה של אחיה, מוחמד עלי, לימים המושל הכללי הראשון של פקיסטן. מבקרת נחרצת של הראג’ (השלטון) הבריטי בתת-היבשת ההודית. ממנהיגות הליגה המוסלמית, שדגלה בהקמת מדינה מוסלמית נפרדת מהודו ודחפה לייסוד פקיסטן ב-1947. ממייסדות “התאחדות כל נשות פקיסטן”, שתרמה רבות לקליטת מהגרים מוסלמים במדינה החדשה. ב-1965 התמודדה בבחירות לנשיאות, ועל אף התנגדות מצד אנשי דת קיבלה את רוב הקולות, אך הנשיא המכהן תמרן את ההצבעה ו”נבחר” שוב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הכתבה “איך סללה פאטמה ג’ינאח את הדרך למה שנשות פקיסטן יכולות להיות“, מגזין “הקאראצ’י”, 2015 (קרדיט: lotte-ppta.com)

בתמונה הקטנה: מתוך מאמר על “תפקידן של נשים בתנועה הפקיסטנית“, באתר “מרכז התקשורת של נשות פקיסטן”

רגיל

מיקלה בסטידס פויוצ’הואה

מיקלה בסטידס פויוצ’הואה, 1781-1744

היום, לפני 238 שנים, הוצאה להורג מיקלה בסטידס פויוצ’הואה, מנהיגה ילידית פרואנית, גיבורה לאומית בפרו. היא הייתה שותפה מלאה להנהגה ולקשרי המסחר שניהל בעלה, צ’יף של כמה שבטים (שנודע כטופאק אמורו השני). כשבקשותיהם להקל את נטל המיסוי הכבד ועבודות הכפייה במכרות, לאור מצוקת האוכלוסייה הילידית תחת הכיבוש הספרדי, נענו בשלילה, הם החלו לגבש סביבם אלפי ילידים, עבדים, קריאולים ובעלי מוצא מעורב, והנהיגו מרד גדול למען עצמאות טריטוריאלית של פרו וחופש מסחר. על פי התיעוד, מיקלה פיקדה על ארגון האספקה, גיוס הלוחמים והלוחמות והובלתם בקרבות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פסל בדמותה, הממוקם בפארק על שמה במרכז העיר אבנקיי, פרו

רגיל

איסולינה רונדון

איסולינה רונדון, 1990-1913

היום, לפני 106 שנים, נולדה איסולינה רונדון, פעילה פוליטית פורטוריקנית. ב-1935 הצטרפה לתנועה לעצמאות פוארטו ריקו לאחר שהייתה עדה ל”טבח בריו פיידרס” – שבו ארבעה סטודנטים, פעילים נגד השלטון הקולוניאליסטי של ארה”ב, נורו למוות ע”י שוטרים מקומיים, שלא נשפטו אלא אף קודמו. ב-1948 נאסרו בחוק הבעת תמיכה בעצמאות האי ו/או קשר עם פעילים למען מטרה זו, חברי תנועה רבים נכלאו, ורונדון הנהיגה את ההתקוממויות נגד הפרה זו של זכויות אזרח וחופש ביטוי, תחת חקירות של ה-FBI ואיומים מתמידים. החוק בוטל ב-1957, אך המאבק של פוארטו ריקו לעצמאות מעולם לא חוּדש.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אנדרטה בעיר מאיאגואס, פוארטו ריקו, להנצחת הנשים שהשתתפו במרד העצמאות של שנות ה-50

בתמונה הקטנה: סמל תנועת העצמאות של פוארטו ריקו

רגיל

גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק

גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק, נולדה ב-1942

“העמדה שלי נתפסת בעיקרון כתגובתית. לפי המרקסיסטים אני נצמדת מדי לתבניות, לפי הפמיניסטיות אני מזדהה מדי עם הנרטיב הזכרי, ולפי תיאורטיקנים ילידיים אני מחויבת מדי לתיאוריה המערבית. אני מרוצה מכך במידה מספקת של אי-נוחות”

היום, לפני 77 שנים, נולדה גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק, פילוסופית הודית מהפכנית. ביקורתה פורצת הדרך על מורשת הקולוניאליזם, ובראשה מאמרה המכונן “האם המוכפפים יכולים לדבר”, נחשבת לאבן יסוד בשיח הפמיניסטי והפוסט-קולוניאלי ובזרם הדקונסטרוקציה. היא מתמקדת לרוב בניתוח טקסטים תרבותיים של אנשי שוליים בחברה המערבית, כמו מהגרים, נשים ובני מעמד הפועלים; ומבקרת את יומרתם של היסטוריונים מערביים לנסח את סיפורם של המוכפפים, ואת תוצאתה – הפעלת כוחות סמויים במערכות השלטון והידע המדירים אותם בפועל מהשיח כסובייקטים בעלי קול וסיפור משל עצמם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ריאיון איתה ב”דון.דוט.קום”, אתר החדשות המוביל באנגלית בפקיסטן, דצמבר 2014

בתמונה הקטנה: בגולדסמית’ס קולג’, אוניברסיטת לונדון, נובמבר 2007 (צילום: שין-לון צ’אנג)

רגיל

אקאמה צ’ריאן

אקאמה צ’ריאן (המכונה “ג’אהנסי רָני” של טראוונקור), 1982-1909

היום, לפני 110 שנים, נולדה אקאמה צ’ריאן, לוחמת חופש מטראוונקור שבהודו. בשנות ה-30 התפטרה מעבודתה כמורה והצטרפה לתנועת אי-ציות אזרחי שדרשה ממשל עצמאי. ב-1938 הוצא המרד מחוץ לחוק וכל מנהיגיו נעצרו, ואקאמה הובילה צעדת מחאה אל ארמון המהרג’ה; בזכות קריאתה האמיצה “אני המנהיגה! תירו בי ולא באחרים!” סירבו השוטרים הבריטים לפקודה לירות על אלפי הצועדים, והמנהיגים שוחררו. ב-1942 שימשה נשיאת הקונגרס הלאומי של טראוונקור, וב-1947, עם קבלת העצמאות, נבחרה לבית המחוקקים ההודי. בשנות ה-50 פרשה מהפוליטיקה, במחאה על שחיתות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פסל של אקאמה צ’ריאן בכיכר וליימבאלאם במרכז העיר טריוונדרום, בירת מחוז קרלה בהודו

רגיל

איימי ז’אק גארווי

איימי יופימיה ז’אק גארווי, 1973-1895

“האישה דמוית בובה-תינוקת שייכת לעבר, והאישה הערה מתחשלת, מוכנה לכל שעת חירום, מוכנה להיענות לקריאה, אפילו תהיה זו קריאה להתייצב אל מול התותחים בשדה הקרב.”

היום, לפני 123 שנים, נולדה איימי ז’אק גארווי, עיתונאית ואקטיביסטית ג’מייקנית, מהנשים השחורות הראשונות שפעלו כעיתונאיות ומוציאות לאור במאה ה-20 ומחלוצות האקטיביזם הפאן-אפריקאי. מגיל צעיר נהגה לקרוא עיתונים ולהיות מעורבת פוליטית, ועם הגעתה להארלם, ניו יורק, ב-1917 התוודעה להתאחדות העולמית לקידום שחורים והייתה לדמות מרכזית בהנהגתה ובהסברה למען עצמאות אפריקה, ככותבת, כעורכת העיתון “עולם השחורים” וכנואמת סוחפת. “מזכר משותף לאפריקה, לקריביים ולאמריקות” שכתבה ב-1944 שכנע רבים מנציגי האו”ם לאמץ אמנה לשחרור אפריקה מהקולוניאליזם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה (מימין לשמאל): מרקוס גארווי (בעלה), מנכ”ל ההתאחדות העולמית לקידום שחורים, הנרייטה וינטון דייוויס, השחקנית והפעילה לשיפור מעמד השחורים, ואיימי ז’אק גארווי, בכנס של ההתאחדות במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, אוגוסט 1920

התמונה הקטנה מתוך כריכת הספר “איימי ז’אק גארווי: כתבים נבחרים מעולם השחורים”, בהוצאת אוניברסיטת טנסי (2016), מתוך אוסף התמונות של מרכז שומברג לחקר התרבות השחורה בספריית ניו יורק

רגיל

איו אוטמי

איו אוטמי, נולדה ב-1968

היום, לפני 50 שנים, נולדה איו אוטמי, עיתונאית וסופרת אינדונזית. ב-1994, במסגרת “הסדר החדש” של הנשיא סוהארטו, נסגרו עיתונים רבים במדינה, ואוטמי הצטרפה ל”ברית העיתונאים העצמאים” והוסיפה למחות נגד השלטון ולכתוב במחתרת, בין היתר ספר על שחיתות המשטר. הרומן הראשון שלה, “סאמן” (1998), נחשב ליצירת מופת ולאבן דרך בספרות האינדונזית ומסמל את המהפכה התרבותית והפוליטית שחלה באינדונזיה; אוטמי עוסקת בו בהתעוררות פמיניסטית ובהתנגדות לנאו-קולוניאליזם,  ובעצם כתיבתה שוברת טאבו לנשים באינדונזיה, שנאסר עליהן להתייחס לנושאים כמו מיניות ופוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בפתיחת “פסטיבל ספרות ורעיונות” בניהולה, ג’קרטה, אוקטובר 2017

רגיל

אולריקה מיינהוף

אולריקה מאריה מיינהוף, 1976-1934

“מחאה היא לומר שאני לא מסכימה למשהו, שאני מסרבת לקבל את זה. התנגדות היא לוודא שהדברים שאני לא מסכימה איתם לא יתקיימו עוד”

היום, לפני 84 שנים, נולדה אולריקה מיינהוף, עיתונאית, פעילת שמאל רדיקלי וטרוריסטית גרמנייה. מיינהוף הייתה תאורטיקנית חשובה של השמאל הרדיקלי, וניסחה מנשרים על אנטי-אימפריאליזם ואנטי-קפיטליזם, על פמיניזם ועל מה שראתה כהמשכו של הנאציזם בתרבות ובממסד המערב-גרמניים. ב-1970 ייסדה יחד עם אנדריאס באדר את “סיעת הצבא האדום”, שנודעה כ”כנופיית באדר-מיינהוף” על שמם, ארגון הגרילה הבולט ביותר שפעל במערב-גרמניה באותה תקופה והיה אחראי למספר רב של מעשי שוד ופיגועים. ב-1972 נתפסה, הובאה למשפט ונכלאה; לפני מתן גזר הדין, נמצאה מתה בתאה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במחאה במערב ברלין, 1970

בתמונה הקטנה: מיינהוף בעת מעצרה, הנובר, יוני 1972 (מתוך ארכיון AP)

רגיל

וילהלמינה מלכת הולנד

וילהלמינה הלנה פאולין מרי, מלכת הולנד, 1962-1880

היום, לפני 138 שנים, נולדה וילהלמינה, שהייתה מלכת הולנד במשך כמעט חמישים ושמונה שנים, יותר מכל מונרך הולנדי אחר. בכל מה שעברה הולנד בתקופת מלכותה – שתי מלחמות עולם, רפורמה למשטר דמוקרטי, תקופת השפל הגדול וירידת כוחה כמעצמה קולוניאלית – נהנתה המלכה מפופולריות רבה ומתמיכת בני עמה והייתה מעורבת בכל ההכרעות החשובות. במהלך מלחה”ע ה-2 נודעה גם בעמידתה האיתנה בראש הממשלה ההולנדית הגולה, והיוותה מקור עידוד והשראה ללוחמי המחתרת ההולנדית בהתנגדותם להיטלר, אותו כינתה “אויבו הגרוע ביותר של המין האנושי”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן עם גלימת ההכתרה, מאת תרזה שוורץ, 1898

בתמונה הקטנה: מקריאה נאום לבני עמה ברדיו אורנג’ של ממשלת הולנד הגולה, 1940

רגיל

צ’יזוקו אואנו

צ’יזוקו אואנו, נולדה ב-1948

היום, לפני 70 שנים, נולדה צ’יזוקו אואנו, סוציולוגית ופמיניסטית יפנית בולטת, מרצה מבוקשת במחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות ביפן ובעולם. מחקריה עוסקים בתיאוריה פמיניסטית, בסוציולוגיה של המשפחה ובהיסטוריה של נשים, והיה לה תפקיד מכריע ביצירת התחום של לימודי מגדר באקדמיה היפנית. היא מבקרת רבות את הטיוח של ההיסטוריה היפנית, שלטענתה מנסה להצדיק קולוניאליזם, גזענות וזוועות שנעשו לפני, בזמן ואחרי מלחה”ע ה-2, ופועלת בין היתר למתן פיצוי לנשים קוריאניות שאולצו להיות שפחות מין עבור חיילי יפן. היא מכהנת גם כמנכ”לית רשת הפעולה הנשית ביפן.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

קריסטל איסטמן

קריסטל קתרין איסטמן, 1928-1881

“גברים אולי אומרים עכשיו [משאושרה זכות ההצבעה ברמה הפדרלית], ‘תודה לאל, המאבק האינסופי של הנשים הסתיים!’ אבל הנשים, כפי שאני מכירה אותן, אומרות, ‘עכשיו סוף סוף אנחנו יכולות להתחיל’. כשנאבקו למען הזכות להצביע, רוב הנשים ניסו לנהוג באופן מכובד בנוגע לכל נושא אחר. עכשיו הן יכולות להגיד מה הן באמת רוצות; ומה שהן באמת רוצות, בדיוק כמו כל שאר העולם הנאבק, הוא חופש.
[…] אז מהי אפוא “הבעיה של נשים” עם חופש? נראה לי שהעניין הוא כזה: איך לארגן את העולם כך שנשים תוכלנה להיות בנות אדם, עם סיכוי להשתמש במגוון המתנות שיש להן במגוון דרכים, במקום להיות מיועדות בשל מינן המקרי לתחום פעילות יחיד – משק הבית וגידול הילדים. ואם וכאשר הן יבחרו במשק הבית ובגידול הילדים, עיסוק זה יוכר על ידי העולם כעבודה, שבצידה תגמול כלכלי מוגדר המאפשר לה שלא להזדקק לתלות בגבר כלשהו.
[לשם כך,] עלינו לחולל מהפכה בחינוך המוקדם של הבנים והבנות. זה חייב להיות נשי באותה המידה שזה גברי להתפרנס ולעמוד ברשות עצמך. וזה חייב להיות גברי באותה המידה שזה נשי לדעת לבשל ולתפור ולנקות ולטפל בעצמך בשגרה. אין צורך לומר שהחלק השני של מהפכה זו צפוי לעורר התנגדות עזה יותר מהחלק הראשון. [הרי] קיומן של הנשים המפרנסות טרם הביא להתפתחותם של עקרי בית.
זה לא כל הפמיניזם, כמובן, אבל זה מספיק בשביל להתחיל.”
(מתוך נאומה מ-1920, “עכשיו אפשר להתחיל: מה הלאה? היום שאחרי זכות הצבעה לנשים“, הנכלל ברשימת מאה הנאומים החשובים במאה ה-20 בארה”ב)

היום, לפני 137 שנים, נולדה קריסטל איסטמן, סוציולוגית ועורכת דין אמריקאית. בעקבות מחקר חלוצי שערכה על פגיעות במקומות עבודה, ניסחה ב-1909 את החוק הראשון שעסק בפיצויים לנפגעי תאונות עבודה. היא הייתה ממנהיגות המאבק לזכות בחירה לנשים, ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות, ממייסדות האיגוד האמריקאי נגד מיליטריזם ואימפריאליזם, מייסדת ועורכת של מגזין האמנות הרדיקלי “המשחרר”, וממייסדות האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, שפועל עד היום. פעילותה פורצת הדרך הושתקה בשל תיוגה כקומוניסטית, ורק בשנת 2000 הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

סילביה פנקהרסט

אסטל סילביה פנקהרסט, 1960-1882

היום, לפני 136 שנים, נולדה סילביה פנקהרסט, פעילה פוליטית בריטית. היא פעלה במיוחד למען זכויותיהן של פועלות, וכן עיצבה את הפרסומים של “איגוד הנשים” שייסדה אמה אמלין, מנהיגת התנועה הסופרג’יסטית, וניהלה אז אחותה קריסטבל. אולם במהלך מלחה”ע ה-1 נפער קרע בינה לבין האיגוד, שהשעה את פעילותו לשם תמיכה במלחמה ועודד גיוס חובה, בעוד סילביה הפציפיסטית התנגדה למלחמה, החביאה סרבני מצפון וסייעה לנשים עניות להשיג מזון, תעסוקה ושירותי רפואה ולממש זכויות משפטיות. בשנות ה-30 הפנתה את מרצה למאבק בפשיזם ובקולוניאליזם, ובמיוחד למען שחרור אתיופיה מאיטליה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מפגינה נגד מדיניות בריטניה בהודו, 1932

בתמונה הקטנה: נואמת באירוע של ליגת הנשים הבינלאומית למען חירות ושלום, האג 1915

רגיל

עאישה תיימור

עאישה (עִסמת) תיימור, 1902-1840

היום, לפני 116 שנים, נפטרה עאישה תיימור, סופרת ומשוררת מצרייה. במסגרת פעילותה החברתית והפמיניסטית קראה לשיפור מצבן של נשים בחברה הערבית, למאבק בקולוניאליזם ולהכללתם של בני קבוצות אתניות ומעמדות שונים בתהליך בניית האומה המצרית. בתקופה שבה העיסוק הציבורי בתרבות היה נחלתם של גברים בלבד, תיימור נחשבה לאחת הכותבות הבולטות לתיאטרון, בדגש על עולמן של נשים, תקוותיהן והמחסומים שבדרכן. שירתה, בערבית, בטורקית ובפרסית, התאפיינה ברגש עז ואמיתי, בפרט בשירי ההספד שלה, שהושפעו ממאורעות חייה ובראשם מותה של בתה הבכורה תאוחידה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כריכת ספרה “ספר ההרפתקאות של אל-הלל”, שיצא לאור ב-1956, מתוך אתר ebay

רגיל

נזירה ג’ונבלאט

נזירה ג’ונבלאט, 1951-1890

היום, לפני 67 שנים, הלכה לעולמה נזירה ג’ונבלאט, מנהיגה פוליטית לבנונית דרוזית. בעת שבה נאסר על נשים להשתתף בפעילות פומבית בלבנון, והזירה הפוליטית בפרט הייתה גברית לחלוטין, הצליחה ג’ונבלאט לשמור על הכוח הפוליטי שהיה לבעלה, מושל מחוז הרי השוף, לאחר מותו ב-1921 – והייתה למנהיגה הראשונה בפוליטיקה הלבנונית ובעדה הדרוזית. בזכות תבונתה, אצילותה ויחסה האמפתי לכל אדם, זכתה באמונם ובהערכתם של הלבנונים, אנשי המנדט הצרפתי והשיח’ים הדרוזים, וסייעה לשמור על אחדות בין הנוצרים, המוסלמים והדרוזים באזור ועל יציבות פוליטית ויחסי שלום גם מול הצרפתים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

קנדלריה פיגוארדו

קנדלריה פיגוארדו, 1914-1852

היום, לפני 165 שנים, נולדה קנדלריה פיגוארדו, גיבורת מלחמת השחרור של קובה מידי ספרד. עם פרוץ מלחמת עשר השנים ב-1868, פיגוארדו בת ה-16 הסתערה אל מעוז ההתקוממות באזור ביאמו, בעודה רוכבת על גבי סוס לבן ומנופפת בדגל החדש של קובה העצמאית. ב-1871 לכדו הספרדים רבים ממנהיגי המורדים והוציאו אותם להורג, ופיגוארדו עצמה נכלאה, נחקרה בעינויים ולבסוף גורשה מקובה, ובעיצומה של סופת הוריקן הפליגה לפלורידה. ב-1901, לאחר שארה”ב השתלטה על מושבות ספרד בים הקריבי בסיוע הפליטים הקובנים, פיגוארדו חזרה לקובה וזכתה לראות את הדגל הקובני מונף בגאון בהוואנה.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

ג’וסלין קלמנסיה

ג’וסלין אנדראה קלמנסיה, 2011-1952

“אנחנו, בני האנטילים, צריכים לתרגם כל הזמן. לקרוא ולכתוב בשפה זרה… [לעשות] סינתזה תרבותית, לחשוב בשפה אחרת ולהרגיש בשפה שלנו”

היום, לפני 65 שנים, נולדה ג’וסלין קלמנסיה, סופרת, לשונאית ופמיניסטית ילידת קוראסאו. היא פעלה לקידום התרבות והשפה הקריאולית פפיאמנטו, שפתם של צאצאי העבדים האפריקאים באיים הקאריביים ארובה, בונייר וקוראסאו, עד שב-2007 סוף-סוף הכיר השלטון ההולנדי בשפה כשפה רשמית. קלמנסיה פעלה רבות גם למען השמעת קולן של נשים קאריביות ולמען עצמאות האי קוראסאו, אשר ב-2010 זכה למעמד אוטונומי ונפרד מהאנטילים ההולנדיים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אלברטה אויאנגקוי-סנטוס

אלברטה אויאנגקוי-סנטוס, 1953-1865

היום, לפני 152 שנים, נולדה אלברטה אויאנגקוי-סנטוס, מנהיגה בולטת של נשות מלולוס שבפיליפינים. ב-1888 הובילה את מאבקן הראשון של נשות מלולוס מול המושל הספרדי, שבסופו קיבלו אישור להקים בית ספר לנשים. היא סייעה רבות למהפכנים למען עצמאות הפיליפינים כנגד כיבוש הספרדי והאמריקאי, בין היתר בהקמת הצלב האדום הפיליפיני ובהעברת הודעות מוצפנות בין המורדים. בנוסף, כמי שנשים רבות באו ללמוד ממנה לבשל, מיוחס לה במידה רבה גם שימורו של המטבח הפיליפיני המסורתי. ביתה הוכרז כמרכז מורשת לאומי ומופעל בו היום מוזיאון נשות מלולוס, המנוהל ע”י החימש (בן-נין) שלה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “נשות מלולוס”, צייר רפאל דל קסאל. מוצג בבית אויאנגקוי-סנטוס
לפי הבלוג “התייר הטרנסצנדנטלי“, הציור מתאר את הרגע ההיסטורי ב-12 בדצמבר 1888 שבו הנשים, בנותיהם של מהפכנים וסוחרים סינים עשירים, הציגו בפני המושל ולריאנו ויילר את דרישתן ללמוד ספרדית בבית ספר.

בתמונה הקטנה: מוזיאון נשות מלולוס בבית אויאנגקוי-סנטוס

רגיל

צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה

צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה, נולדה ב-1977

היום, לפני 40 שנים, נולדה צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה, סופרת, פמיניסטית ופעילה חברתית ניגרית. ספרה הראשון “היביסקוס סגול”, העוסק במורשת הקולוניאלית והקתולית בניגריה בתקופת ההפיכה הצבאית באמצע המאה ה-20, זכה בפרס חבר העמים הבריטי והיה מועמד לפרסים נחשבים רבים, ביניהם פרס אורנג’ ופרס בוקר. ספרה הרביעי “אמריקנה”, העוסק בהגירה ובקונפליקט הגזעי בארה”ב, נבחר ע”י הניו יורק טיימס לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר לשנת 2013. ספריה של אדיצ’יה, העוסקים כולם בהשמעת קולן של תרבויות שהושתקו, זכו לשבחי הביקורת ותורגמו לכ-30 שפות (כולל עברית).

ויקיפדיה

פייסבוק

שיחת ה-TED שלה על “הסכנה שבסיפור יחיד” (עם כתוביות בעברית)

שיחת ה-TED שלה על כך ש”כולנו צריכות להיות פמיניסטיות

רגיל

חואנה אזורדוי דה פאדייה

חואנה אזורדוי דה פאדייה, 1862-1781

היום, לפני 236 שנים, נולדה חואנה אזורדוי דה פאדייה, מצביאה בוליביאנית. ב-1810 היא הצטרפה יחד עם בעלה לתנועת המהפכה שפעלה לעצמאות בוליביה ולסילוק הכובש הספרדי. במהלך הקרבות ארגנה פלוגות לוחמות, ובזכות פעילותה האמיצה מונתה ב-1816 לסגן קולונל של צבא המורדים. במהלך אחד הקרבות, בעת שהייתה בהריונה החמישי, נפצעה ובעלה נהרג; היא נאלצה להימלט לצפון ארגנטינה, שם הצליחה ליצור אזור חיץ ולהבריח את הספרדים. בשיאה כמפקדת בצבא המהפכה פיקדה על 6,000 חיילים. היא מתה בעוני מוחלט, ורק כמאה שנים מאוחר יותר זכתה לתהילה הראויה.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

רנוואלונה השלישית

רנוואלונה השלישית, 1917-1861

היום, לפני 100 שנים, מתה רנוואלונה השלישית, המלכה האחרונה של מדגסקר. בתקופת שלטונה, בסוף המאה ה-19, עמלה לחזק את יחסי הסחר והקשרים הדיפלומטיים עם ארה”ב ועם בריטניה ולהדוף את השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי. מאמצים אלה כשלו בסופו של דבר, וב-1895 כבשו הצרפתים את אנטננריבו, עיר הבירה של מדגסקר, והביאו לסוף המונרכיה, שראשיתה ככל הנראה במאה ה-4 לספירה. רנוואלונה עצמה גורשה לאלג’יריה. עם הגיעה לשם אמרה בבכי: “מי יכול לנחש את המחר? רק אתמול הייתי מלכה, והיום אני אישה עצובה ושבורת לב.” ב-1960 זכתה מדגסקר לעצמאות מלאה כרפובליקה.

ויקיפדיה

פייסבוק