עמוד 1
רגיל

שרה ברנאר

שרה מארי-אנרייט ברנאר, 1923-1844

היום, לפני 174 שנים, נולדה שרה ברנאר, שחקנית תיאטרון צרפתייה, מהגדולות ביותר בתקופתה. היא נודעה באישיותה המקסימה, במשחקה העוצמתי והסוחף ובקול הזהב שלה. החל מ-1862, בהיותה בת 18, נחלה הצלחות בתיאטראות פריז. ב-1880 הקימה להקת תיאטרון משלה, שאיתה הופיעה בכל העולם. היא גילמה גם תפקידי גברים (למשל “המלט”), וכן הופיעה בכמה מסרטי הראינוע הראשונים – כולל בסרט הנחשב לראשון המשלב קול, שהוצג בתערוכה העולמית של פריז ב-1900. לימים נפצעה במהלך הופעה בברזיל ורגלה נכרתה, אך למרות נכותה המשיכה להופיע כמעט עד יומה האחרון.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום של פליקס נדאר, שנת 1860~

בתמונה הקטנה: מתוך הסרט “הגברת עם הקמליות”, שנת 1911

התמונות מתוך הפרויקט “נשים מסוכנות

רגיל

מארי פרנסואז ברנאר

מארי פרנסואז ברנאר (נולדה בשם פאני מרטין), 1901-1819

היום, לפני 199 שנים, נולדה מארי פרנסואז ברנאר, פעילת זכויות בעלי חיים צרפתייה. ב-1845 נישאה לקלוד ברנאר, והנדוניה שלה היא שאפשרה לו להפוך למי שנודע בכל העולם כ”אבי הפיזיולוגיה הניסויית”, בשל שיטות המחקר שלו שכללו ניתוחים ללא הרדמה של כלבים, ארנבים וחיות נוספות. ב-1870, על אף היותה קתולית בחברה שמרנית, היא התגרשה ממנו על רקע התנגדותה העמוקה למתודיקה זו – וייסדה יחד עם בנותיה את האגודה הראשונה בצרפת להגנה על בעלי חיים, השתתפה בהפגנות ובמחאות נגד ניסויים בבעלי חיים והקימה מקלט לכלבים וחתולים משוטטים, נטושים וחולים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: דיוקן של מארי פרנסואז

בתמונה הגדולה: בנותיה, מארי-לואיז (מימין) וז’אן-הנרייט “טוני” (משמאל)

התמונות מתוך מאמר (בצרפתית) על חייו של קלוד ברנאר

רגיל

ריימונד דה לרוש

“הברונית” ריימונד דה לרוש, 1919-1882

היום, לפני 136 שנים, נולדה ריימונד דה לרוש, טייסת ומהנדסת צרפתייה, האישה הראשונה בעולם שקיבלה רישיון טיס, כשזה הונפק לה ב-8 במרץ 1910 ע”י הפדרציה הבינלאומית לאווירונאוטיקה. כחלק מהאליטה המצומצמת של חלוצי התעופה, השתתפה בטיסות ראווה רבות וקבעה שיאים במשך טיסה, במרחק (323 ק”מ) ובגובה (15 אלף רגל). עם פרוץ מלחה”ע הראשונה ביקשה להתגייס לצבא הצרפתי כטייסת אך נדחתה בטענה כי הדבר מסוכן מדי לנשים, והתנדבה לשרת כנהגת צבאית בחזית, לעתים תחת אש. ב-1919, כששימשה כטייסת המבחן המקצוענית הראשונה בעולם, נהרגה בהתרסקות מטוס.

ויקיפדיה

שבוע התעופה הבינלאומי לנשים מצוין מדי שנה בשבוע של 8 במרץ, היום שבו קיבלה דה לרוש את רישיון הטיס שלה וגם יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

רגיל

יולנדה מאראגון

יולנדה מאראגון, 1443-1384

היום, לפני 634 שנים, נולדה יולנדה, מלכת אראגון ונאפולי, דוכסית אנז’ו ורוזנת פרובאנס. היה לה תפקיד מרכזי בהכרעת הקרבות בין צרפת ואנגליה במלחמת מאה השנים, בין היתר בכך שהגנה על שארל השביעי וייעצה לו עד הכתרתו למלך צרפת וב-1429 מימנה את צבאה של ז’אן ד’ארק, מהלכים שהטו את הכף לטובת צרפת. ככל הנראה כמתנה לנישואי בתה הבכורה ושארל השביעי, הזמינה, תכננה ומימנה את ספר השעות של רוהאן, ספר תפילה נוצרי מעוטר, שהיה יוצא דופן במאה ה-15 בסגנונו הנשי ובכך שהאיורים בו דרמטיים במיוחד ומתמקדים פחות בתיאור המעשי והארצי ויותר בתחום הרגשי.

עוד על יולנדה מאראגון

* ספר שעות הוא ספר תפילה נוצרי, שהיה נפוץ בימי הביניים בקרב מי שאינם אנשי כמורה ככלי להבעת מסירות דתית (וכן להפגנת עושר ומעמד חברתי), וכלל תפילות ופרקי תהילים נבחרים אשר עוטרו בעיטורים צבעוניים תואמים. הספרים פירטו את התפילות המתאימות לשעות שונות ביום ואת ימי הקדושים לאורך השנה, ולעתים נוספו בו גם פרטים על חגים או אירועים חילוניים.

עוד על ספר השעות של רוהאן

פייסבוק

בתמונה הגדולה: איור של יולנדה ושניים מילדיה מתפללים לבתולה ולבן

בתמונה הקטנה: איור מתוך “ספר השעות” המתאר מאבק בין שד והמלאך מיכאל על נשמת המת, לפני האל

רגיל

יום הולדת להיא-סטוריה: טרובדוריות!

לכבוד יום ההולדת החמישי של היא-סטוריה, אנו מזמינות אתכן לחגוג עם הטרובדוריות, הראשונות בהיסטוריה המערבית שהלחינו, כתבו, ניגנו ושרו מוזיקה חילונית!

במאות ה-12 וה-13, בחצרות האצילים של אוקסיטניה*, היו בכל מקום טרובדורים**. למרות הדימוי הפופולרי, לא היו אלה מוזיקאים דלפונים הנודדים מעיר לעיר כשעל שכמם כלי מיתר, אלא בני אצולה ואנשי חצרותיהם. וכן, היו ביניהם גם לא מעט נשים. כשרבים מהאצילים נסעו הרחק במסעות הצלב, ורבות מהחצרות נותרו תחת אחריות הנשים, חל שינוי במעמד האישה ובקודים התנהגותיים-חברתיים, ושירת הטרובדורים ביטאה זאת. בחברה האוקסיטנית, גם נשות החצר ידעו לשיר, לנגן ולכתוב שירי אהבה, שירים פוליטיים, קינות וגם שירים לריקודים, וכן לנהל עימות או דיאלוג לירי בדילמות מוסריות.

עוד על טרובדוריות בויקיפדיה

* אוקסיטניה הייתה אזור משגשג וחשוב בדרום אירופה, שכלל בעיקר את דרום צרפת, ספרד ואיטליה.

** מקור כינוים של הטרובדורים בפועל האוקסיטני trobar שפירושו “למצוא”, ובהשאלה “להמציא” או “לחבר” (שיר או לחן).

———————————-

נושא מרכזי בשירתם של הטרובדורים היה אהבה, כולל אהבה מחוץ לנישואין וחושניות ארוטית, בניגוד לתפיסה הנוצרית השלטת דאז, ובכל זאת זכו שיריהם להצלחה רבה ואף התקבלו ע”י הכנסייה.

גם הטרובדוריות יצרו קשר הדוק בין מעשה השירה למעשה האהבה, אך הן כתבו על אהבה בדרך שונה מעמיתיהן הגברים; סגנונן היה דיאלוגי יותר ומצועצע פחות, והן הציגו גרסה מיושבת יותר ואידילית פחות של מערכות יחסים.

הנה כמה בתים מתוך שיריהן של טרובדוריות, בנות אוקסיטניה של המאות ה-12 וה-13:

“חבר נאה מתוק, אוכל לומר לך בכנות
שמעולם לא הייתי ללא תשוקה
משום ששמחת להיות מאהב החצר שלי;
לא הייתה גם עת, חבר נאה מתוק,
שבה לא רציתי לראותך עוד;
מעולם לא הרגשתי חרטה,
ואם הלכת ממני בכעס, מעולם לא קרה
שחשתי שמחה עד ששבת אלי.”
(טיבור ד’אורנז’)

“אתה מאהב ראוי כל כך,
שהלוואי שלא היית כזה הססן;
אך אני שמחה שאהבתי גורמת לך חרטה,
שאם לא כן, הייתי אני זו שמכה על חטא.
ובכל זאת, אתה הוא שעומד להפסיד
אם לא תהיה אמיץ דייך לעמוד מאחורי רצונך,
ותסב לשנינו נזק רב אם תסרב.
שהרי גברת אינה מעזה להסתיר
את רצונה האמיתי.”
(גרסנדה דה פרואנזה)

“כעת הגענו אל התקופה הקרה
כשקרח ושלג ובוץ מכסים את האדמה
והציפורים הקטנות דוממות
אף אחת אינה נוטה להנעים זמירות.”
(אזלייה דה פורקירן)

“אישה יפהפייה, שהנאה ושפה אצילית מרוממות אותך,
ואיכות,
אלייך יוצאים חרוזיי,
משום שבך יש עליצות ושמחה ואושר,
וכל הדברים הטובים שאפשר לרצות מאישה.”
(ביאריס דה רומנס)

עימות לירי מפורסם בין שתי טרובדוריות, מריה דה ונטדום וגי ד’אוסל, עסק בדילמה הבאה: כאשר גבר מצליח לשכנע גברת לקבלו כמאהב, האם הוא נעשה שווה מעמד לה, או שמא הוא נותר במעמד של משרת שלה?

(מתוך עמודי ויקיפדיה של הטרובדוריות המפורטות כאן)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מיניאטורה מתוך ספר שירים שהעניק ג’ון טלבוט הרוזן משרוסברי למרגרט מאנז’ו מלכת אנגליה, שנת 1440 לערך (הספרייה הבריטית, Royal MS 16 G. V folio 3v)

בתמונה הקטנה: מיניאטורה מתוך “שירים של מריה הקדושה” שאסף אלפונסו העשירי מלך קסטיליה, המאה ה-13

רגיל

לואיזה גארט אנדרסון

ד”ר לואיזה גארט אנדרסון, 1943-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה לואיזה גארט אנדרסון, חלוצה בתחום הרפואה וסופרג’יסטית אנגלייה. היא למדה ועבדה כמנתחת בביה”ס הלונדוני לרפואה לנשים, שנוסד ע”י אמה, אליזבת גארט אנדרסון, הרופאה המוסמכת הראשונה. ב-1910 הייתה במשלחת שהציגה בפני ראש ממשלת בריטניה דרישה לאפשר לנשים את זכות ההצבעה, וכן הייתה חברת האיגוד החברתי והפוליטי של נשות בריטניה. במהלך מלחה”ע ה-1, לאחר שהצעותיה נדחו ע”י הרשויות בבריטניה, התנדבה לצבא צרפת כמנתחת ראשית בחיל הרפואה לנשים והקימה בתי חולים צבאיים שאוישו כולם ע”י נשים – מהמנתחות ועד הסניטריות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם כלביה ויליאם וגארט, סביבות 1915

בתמונה הקטנה: עם אמה, 1876. מתוך הספר “בנות גארט החלוצות – לשבור את המחסומים העומדים בפני נשים” (2008)

רגיל

אריאדנה סקריאבינה

אריאדנה סקריאבינה, או: שרה קנוט, 1944-1905

היום, לפני 113 שנים, נולדה אריאדנה סקריאבינה, משוררת ילידת רוסיה ופעילת הרזיסטאנס. בשנות ה-20 החלה לפרסם משיריה בחוגים ספרותיים של מהגרים רוסים בפריז, שנמלטו לשם בעקבות המהפכה הבולשביקית. עם נישואיה למשורר היהודי-רוסי דוד קנוט התגיירה ועברתה את שמה, ויחד הוציאו לאור ב-1939 עיתון ציוני רב-השפעה בפריז והיו ממקימי “הצבא היהודי”, מהחשובים שבארגוני ההתנגדות היהודית בצרפת הכבושה. לקנוט היה תפקיד מרכזי במחתרת בהסתרה, בהברחה ובהצלה של אלפי יהודים. כחודש לפני שחרור פריז, במהלך מפגש של המחתרת בדירתה, נורתה למוות ע”י המיליציה הצרפתית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שרה ודוד קנוט, מרץ 1940

רגיל

אליזבת איידנבנץ

אליזבת איידנבנץ, 2011-1913

היום, לפני 105 שנים, נולדה אליזבת איידנבנץ, מורה ואחות שווייצרית. ב-1937 הצטרפה לאגודת הסיוע לילדים במלחמה, שנועדה לסייע לפליטים הרעבים והחולים של מלחמת האזרחים בספרד, וייסדה בית יולדות בעיר אלנא שבדרום צרפת עבור הנשים והילדים מקרב הפליטים. לאחר הכיבוש הנאצי זרמו לאלנא פליטים יהודים וצוענים מרחבי אירופה; החוק בצרפת של וישי חייב את הצוותים הרפואיים לשמור על נייטרליות ולא להגן עליהם, אולם איידנבנץ פעלה להסתיר את זהות הפליטים מהגסטאפו ובכך הצילה מאות תינוקות במהלך מלחמת העולם השנייה. על פועלה זה הכיר בה “יד ושם” כחסידת אומות העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צוות בית החולים באלנא (אליזבת בשורה השנייה, שנייה משמאל), 1941

בתמונה הקטנה: בית החולים המשוחזר באלנא

רגיל

הלן סיקסו

הלן סיקסו, נולדה ב-1937

“על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן. מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית.”

היום, לפני 81 שנים, נולדה הלן סיקסו, סופרת, משוררת, מחזאית ופילוסופית פמיניסטית צרפתייה-יהודייה, ילידת אלג’יריה. פרופ’ סיקסו הקימה ב-1974 את “המרכז לחקר לימודי נשים”, הראשון מסוגו באירופה, ונחשבת לאחת האינטלקטואליות המובילות בצרפת מאז שנות ה-60, אשר השפיעה רבות על עיצוב התיאוריה הספרותית, הפילוסופיה והפמיניזם הפוסט-מודרניים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך “צחוקה של המדוזה” (Le Rire de la Méduse), שראה אור ב-1975 ונחשב לאחד המניפסטים הפמיניסטיים החשובים שפורסמו. החיבור עוסק ביחסים שבין שפה, גוף, מיניות וחברה, ועל ידי חשיפת ההכללות הלשוניות שעיצבה הפטריארכיה לדיכוי הנשי, ותרגול צורות ביטוי חלופיות של כתיבה נשית וקווירית, פועל ליצירת שינוי לשוני, אשר ייצור בתורו שינוי תפיסתי ולבסוף שינוי חברתי.

בתמונה הקטנה: פרופ’ סיקסו מרצה בשנת 1975

התמונות מתוך אתר “בבליו”, המרכז מידע על ספרים וסופרים בצרפתית

רגיל

בטי לזרוס קנוט

אליזבת (בטי) לזרוס קנוט, 1965-1926

היום, לפני 92 שנים, נולדה בטי לזרוס קנוט, קשרית וחברת מחתרת המאקי בצרפת הכבושה ופעילה ציונית. עם פלישת בעלות הברית, ביקשה להתגייס לצבא הצרפתי אך נדחתה בשל מגדרה ושירתה במקום זאת ככתבת צבאית בעיתון המחתרתי “קומבה”. לאחר המלחמה גויסה לארגון לח”י וסייעה ביצירת קשרים עם עיתונאים חשובים, בגיוס ציונים צרפתים, וכן בניסיון לפוצץ משחתת בריטית שסיכלה הגעת מעפילים ארצה. בשנות ה-50 עלתה לישראל והקימה בבאר שבע את מועדון “ההזדמנות האחרונה”, שאירח אנשי תרבות ורוח ידועים והיווה מוקד משיכה לתיירים ולחיילים ששירתו באזור.

המידע מתוך מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, פרויקט פמיניסטי באקדמיה שבו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל.

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך אתר הלח”י

התמונה הקטנה מתוך פרויקט “מעלים ערך” באתר “פוליטיקלי קוראת”

רגיל

אליענה אמדו לוי-ולנסי

אליענה אמדו לוי-ולנסי, 2006-1919

היום, לפני 99 שנים, נולדה אליענה אמדו לוי-ולנסי, פסיכולוגית, פסיכואנליטיקאית ופילוסופית צרפתייה-ישראלית. היא הייתה פרופ’ לפילוסופיה באוניברסיטת סורבון שבפריז, הקימה את המרכז הבינלאומי לפסיכואנליזה, פסיכיאטריה ומדעי הרוח וזכתה להכרה בינלאומית. לאחר עלייתה לישראל מונתה לפרופ’ באוניברסיטת בר-אילן – הפרופסורית הראשונה באוניברסיטה זו – ולראש הקתדרה למחשבה פילוסופית בישראל. משנתה, שהטיפה לבחול בפסימיות ובמוות ולבחור בחיים מלאי עוז ותקווה (“ובחרת בחיים”), יצרה גשר בין יהדות לפסיכולוגיה והפכה לנכס צאן ברזל של ההגות היהודית והאוניברסלית במאה ה-20.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה (מימין לשמאל): אליענה אמדו לוי-ולנסי, לאון אשכנזי (מניטו) ואנדרה נהר, בירושלים

התמונה הקטנה מתוך מאמר עליה, “אליענה אמדו לוי-ולנסי: אישה אחרת ויהודייה אחרת” (בצרפתית)

רגיל

אווה אילוז

אווה אילוז, נולדה ב-1961

“היחסים הכלכליים הפכו להיות רגשיים ביותר, בעוד יחסים קרובים ואינטימיים הפכו להיות מוגדרים במידה גדלה והולכת על ידי מודלים כלכליים של מיקוח, חילופין והגינות. זו דוגמה למה שאני קוראת לו ‘קפיטליזם רגשי’, שבו מצד אחד [תרבות הצריכה ו]אנשי עסקים נכנסים לתחום הרגשות, ומצד שני אנחנו מנהלים את הרגשות שלנו במושגים של הפסד ורווח.”

היום, לפני 57 שנים, נולדה אווה אילוז, סוציולוגית ישראלית ופמיניסטית מזרחית, הנחשבת לאחת ההוגות המשפיעות כיום בעולם. מחקריה עוסקים בדרכים שבהן תקשורת פופולרית, מערכות ידע ושפה, כלכלה ורגשות מבנים ומזינים זה את זה.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ריאיון ב”הארץ”: “הסוציולוגית אווה אילוז מנסה להבין כיצד שינה הקפיטליזם את הרומנטיקה

פייסבוק

תמונות מתוך אתר התרבות הצרפתי “טלרמה”

רגיל

ניקול גראסה

ניקול גראסה, 2009-1927

היום, לפני 91 שנים, נולדה ניקול גראסה, וירולוגית ומיקרוביולוגית שוויצרית-צרפתייה. לאחר לימודי רפואה עבדה במכון פסטר בפריז, מכון מחקר רפואי שיותר ממאה שנה עומד בחזית המאבק נגד מחלות מידבקות. בסוף שנות ה-60 שימשה גראסה כיועצת של ארגון הצלב האדום וסיפקה חיסונים וטיפול רפואי באזורי מלחמה באפריקה. ב-1971 החלה לשמש כיועצת בכירה של ארגון הבריאות העולמי, בקמפיין שניהל למיגור האבעבועות השחורות, מחלה שגרמה למותם של חצי מיליארד אנשים במאה ה-20. הקמפיין הסתיים בהצלחה ב-1977, אז דווח בסומליה המקרה האחרון של אבעבועות שחורות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: בנפאל, במהלך הקמפיין של ארגון הבריאות העולמי למיגור האבעבועות השחורות

רגיל

אליזבט ויז’ה לֶה בּרֶן

אליזבט לואיז ויז’ה לֶה בּרֶן, 1842-1755

היום, לפני 263 שנים, נולדה אליזבט ויז’ה לֶה בּרֶן, ציירת צרפתייה. היא זכתה לחסותם של רבים מאנשי האצולה של תקופתה, ובראשם מארי אנטואנט מלכת צרפת ויקטרינה הגדולה קיסרית רוסיה, והצליחה להפוך לגדולת ציירי הדיוקנאות בתקופתה ולאחת מגדולי הציירים הצרפתים בכלל. היא הייתה אשת העולם הגדול אשר טיילה לבדה בכל רחבי אירופה, בתקופה שבה זה לא היה מקובל לנשים. היא יצרה מאות ציורים המשלבים את סגנון הרוקוקו עם הנאו-קלאסי, ויצירותיה מוצגות עד היום במוזיאונים החשובים בעולם. זיכרונותיה, שפרסמה ב-1837, מהווים תיעוד בעל חשיבות רבה של חיי האמנים דאז.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן עצמי (צבעי שמן), 1800

בתמונה הקטנה: דיוקן עצמי עם בתה (צבעי שמן), 1789

רגיל

מארי-אן פולז לבואזיה

מארי-אן פירט פולז לבואזיה, 1836-1758

היום, לפני 260 שנים, נולדה מארי-אן פולז לבואזיה, כימאית ואצילה צרפתייה. היא הייתה שותפה מלאה לעבודתו המדעית של בעלה אנטואן לבואזיה, תרגמה עבודות מדעיות חשובות מאנגלית ומלטינית לצרפתית, ושרטטה דיאגרמות של הניסויים שערכו, שאפשרו לאחרים להבין את שיטות המחקר ואת תוצאותיו. מחקריהם תרמו רבות לעיצוב הכימיה החדשה, עם גילוי גז החמצן ותפקידו בתהליך הבערה. למאדאם לבואזיה היה גם תפקיד חשוב בסטנדרטיזציה של השיטה המדעית ובביסוס תפיסה כוללת של הכימיה כתחום, כולל עקרון שימור המסה ורשימת יסודות, מונחים, ציוד מעבדה ופרוצדורות ניסוייות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בני הזוג לבואזיה בציור של ז’אק-לואי דויד

בתמונה הקטנה: בני הזוג לבואזיה בציור שמן של ארנסט בוארד

רגיל

אווה קירי

אווה דניס קירי לבואיס, 2007-1904

היום, לפני 113 שנים, נולדה אווה קירי, סופרת, עיתונאית ופסנתרנית צרפתייה-אמריקאית. החל מגיל 20 ניגנה בקונצרטים ועבדה כעיתונאית. בתחילה כתבה בעיקר על אמנות, מוזיקה ותיאטרון, אך עם פרוץ מלחה”ע ה-2 הצטרפה לכוחות צרפת החופשית ופרסמה דיווחים מצפון אפריקה, מברית המועצות ומאסיה ככתבת צבאית. ספריה – “מאדאם קירי”, הביוגרפיה של אמה, ו”מסע בין לוחמים”, על חוויותיה מהחזיתות השונות – היו לרבי-מכר עולמיים. היא שימשה יועצת לענייני נשים בממשלת דה-גול, ייעצה למזכיר הראשון של נאט”ו ופעלה במסגרת יוניס”ף למען אמהות וילדים נזקקים במדינות מתפתחות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מארי, איירין ואווה קירי עם העיתונאית מארי מלוני, ארה”ב 1920

רגיל

מדלן דה-סקודרי

מדלן דה-סקודרי, 1701-1607

היום, לפני 410 שנים, נולדה מדלן דה-סקודרי, סופרת ואשת תרבות צרפתייה, מהדמויות המובילות ברנסאנס הצרפתי ובסלונים הספרותיים של פריז. בתחילה פרסמה את חיבוריה תחת שמו של אחיה, המחזאי ג’ורג’ דה-סקודרי, ואחד מהם – “ארטמן, או כורש הגדול” – נודע כרומן הארוך ביותר שפורסם אי-פעם והוא כולל כ-2.1 מיליון מילים. ב-1652 ייסדה בפריז חוג ספרותי משלה, אשר בו הנהיגה שיח המעדיף דיאלוג על פני נאום וקונצנזוס על פני ויכוח, והפכה לסופרת המפורסמת ביותר בדורה. בחיבוריה הציבה נשים כגיבורות וכמובילות שיח, עודדה השכלה לנשים והתנגדה למוסד הנישואין.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

ליליאן בטנקור

ליליאן הנרייט שרלוט בטנקור, 2017-1922

היום, לפני 95 שנים, נולדה ליליאן בטנקור, אשת חברה ואשת עסקים צרפתייה. כבר בגיל 15 החלה לעבוד כמתמחה בחברת “לוריאל”, שייסד אביה, חברת הקוסמטיקה והטיפוח הגדולה בעולם. כיום היא מחזיקת המניות העיקרית של החברה, הונה מוערך בכ-45 מיליארד דולר, והיא מדורגת במקום ה-14 ברשימת עשירי העולם – האישה הראשונה ברשימה, האדם העשיר/ה ביותר בצרפת וככל הנראה האישה העשירה ביותר בהיסטוריה. הקרן הפילנתרופית של בטנקור תומכת במחקר וחינוך מדעי, בפרויקטים חברתיים והומניטריים ובאמנויות, ומעניקה בין היתר את “פרס לוריאל-אונסק”ו לנשים במדע”.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

יום כיפור: בין בת-חוה למקום

יום כיפור: בין בת-חוה למקום

על פי תפיסת חז”ל, יום הכיפורים הוא היום המרכזי לסליחה, למחילה ולטהרה, על עבירות שבין אדם – ובת-חוה – למקום. יום זה מוקדש אפוא להתנקות ולהשתחררות מחטאים ומקיבעונות שליליים כדי לקדם את השנה החדשה במצפון נקי ובראש שקט.
אך עבירות שבין אדם לחברו – ולחברתו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו – וחברתו.
ביום שבו אפילו לעבריינים מותר להיות חלק מהקהילה (“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים”), חשוב לזכור ולהזכיר את הנשים הספורות שבמרוצת הדורות הצליחו לפרוץ דרך ולהיכלל בבתי הכנסת ובמקומות הלימוד, וזכו לקבל הכרה לדורות כתלמידות חכמים וכראשות ישיבה.

גמר חתימה טובה! 

מרים שפירא, נולדה בסביבות 1360
אם משפחת לוריא המפורסמת, המיוחסת לרש”י ובעלת היסטוריה משפחתית של נשים למדניות, אשר הייתה ראשת ישיבה באלזס (חבל ארץ בצרפת של היום) והרצתה שיעורים בתלמוד לפני בחורי ישיבתה, כפי שמעידים צאצאיה המהרש”ל והאר”י.

חוה בכרך, 1652-1585
מלומדת צ’כית נודעת, אשר מלבד ידיעותיה התורניות וחידושי הלכה שהתפרסמו בשמה, הייתה מיוחסת מאוד, נכדתו של המהר”ל מפראג. נכדה רבי יאיר חיים בכרך, שקרא את שם ספרו הנודע “חות יאיר” על שמה, כתב על בקיאותה בתלמוד הבבלי והירושלמי, במדרשי חז”ל ובספרות השו”ת כי “היתה אם כל חי בתורה ובמעשים, אשר אשה בכל אלה לא מצאנו”.

אסנת ברזאני, 1670-1590
רבנית, למדנית, פוסקת הלכה, פייטנית ומקובלת, שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן ונודעה בכינוי “התנאית”. אביה העניק לה חינוך תורני יסודי ומעמיק והתנה את נישואיה בכך שתמשיך בלימוד התורה ולא תיאלץ לעזוב את בית המדרש לטובת טיפול במשק הבית. בני דורה ראו בה סמכות רבנית לכל דבר, כמי שהייתה ממונה הן על ההוראה והן על ניהול הישיבה, וצאצאיה שימשו ברבנות בעיראק עד המאה ה-20.

חנה רחל ורברמאכר, 1888-1805
נודעה כ”בתולה מלודמיר”, השתייכה לתנועת החסידות וסיגלה לעצמה גינוני אדמו”רות. ההנהגה הדתית באוקראינה לא ראתה זאת בעין יפה, ומשגברו הרינונים עליה עלתה לארץ ישראל, ובירושלים המשיכה לנהוג כאדמו”רית – התעטפה בטלית, הניחה תפילין, ערכה מדי שבת סעודה שלישית לחסידיה בביתה שבמאה שערים, לימדה תורה, העניקה ברכות, התפללה עם נשים אחרות בכותל המערבי ובקבר רחל, ולפי חלק מהעדויות אף עסקה בקבלה מעשית.

מאחורי הטקסט שבכותרת התמונה:
“גבירתי, יונתי תמתי, אמִתתי ואמונתי, ציצי ותפארתי, אמי רבנתי […] יהי אלוהיה עמה ויגדיל שמה” – אגרת מחורזת משנת 1664, מאת הרב פנחס חרירי, מראשי המקובלים השבתאים בכורדיסטן, לרבנית אסנת ברזאני
(מתוך הספר “יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה”, מאת עזרא לניאדו, הוצאת המכון לחקר יהדות מוצל, 1981)

פייסבוק

רגיל

פסקל ברקוביץ

פסקל נועה ברקוביץ, נולדה ב-1967

היום, לפני 50 שנים, נולדה פסקל ברקוביץ, ספורטאית ואשת תקשורת ישראלית ילידת צרפת. בגיל 15 נחשפה במקרה למוצאה היהודי ולמדינת ישראל, וביולי 1984 הגיעה לראשונה לפעילות התנדבותית בישראל. בדצמבר אותה השנה החליקה בדרכה לבית הספר, נפלה מתחת לרכבת נוסעת ושתי רגליה נקטעו. ב-1985 עלתה לישראל, והייתה למתנדבת הראשונה בצה”ל בכיסא גלגלים. במהלך השנים ייצגה את ישראל במשחקים הפאראלימפיים בשחייה, בחתירה ובאופני יד. היא גם שדרנית, כתבת ועורכת ברדיו ובטלוויזיה, במאית סרטי תעודה ומעבירה הרצאות העצמה מעוררות השראה לקהלים רבים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פרויקט ספורט אתגרי שכולל מפגש עם פסקל וטיפוס על קירות, מתוך אתר “נגישות ישראל”

בתמונה הקטנה: הזכויות על הצילום שמורות לפסקל ברקוביץ