עמוד 1
רגיל

וירג’יניה ג’ונסון

כותרת: וירג’יניה ג’ונסון (נולדה כמרי וירג’יניה אשלמן), 2013-1925

היום, לפני 94 שנים, נולדה וירג’יניה ג’ונסון, סקסולוגית פורצת דרך אמריקאית. בצעירותה הייתה זמרת קאנטרי, כתבת לענייני עסקים וסטודנטית לסוציולוגיה. ב-1957 הצטרפה לגינקולוג ויליאם מאסטרס למחקר על הפיזיולוגיה והאנטומיה של התנהגות מינית אנושית, ובעזרת מכשירי מדידה שפיתחו הם בחנו את ארבעת השלבים של העוררות והתגובה המינית. מחקרם החלוצי הפריך תפיסות מקובלות בנוגע לאורגזמה ולמיניות הנשית, היה הראשון לעסוק במיניות גם בגיל הזקנה, אבחן הפרעות בתפקוד המיני והציע להן טיפולים ממוקדים (ביניהם טיפולי המרה להומוסקסואלים, שלימים ג’ונסון הסתייגה מהם נחרצות).

ויקיפדיה

עוד על המחקר פורץ הדרך של מאסטרס וג’ונסון על מיניות האדם

עוד על “הסקס של מאסטרס“, סדרת דרמה מבוססת-ביוגרפיה בערוץ “שואוטיים” האמריקאי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם מאסטרס, מראיינים זוג ב”קרן מחקר לרבייה ביולוגית” (מרכז מחקר שייסדו, שנקרא לימים “מכון מאסטרס וג’ונסון”), סנט לואיס 1969 (צילום: ג’ורג’ טאמז), מתוך כתבה ב”ניו יורק טיימס” לאחר מותה

רגיל

מישל אקרס

מישל אקרס, נולדה ב-1966

היום, לפני 53 שנים, נולדה מישל אקרס, כדורגלנית אמריקאית, משחקניות הכדורגל הטובות בכל הזמנים. ב-1985 כבשה את השער הראשון אי פעם של נבחרת הנשים של ארה”ב. בגביע העולם 1991, שבמשחק הגמר שלו כבשה צמד והעניקה את הגביע לארה”ב, הייתה מלכת השערים של הטורניר. ב-1996 הובילה את ניצחון נבחרתה באולימפיאדה, וב-1999 הובילה את נבחרתה לזכייה שנייה בגביע העולם. אקרס זכתה בתואר המצוינות של פיפ”א על תרומתה לכדורגל העולמי ובתואר כדורגלנית המאה, ונכללה בהיכל התהילה האמריקאי לכדורגל וברשימת פיפ”א 100 של שחקני הכדורגל הטובים בעולם.

ויקיפדיה

עוד על “החרב בעלת שלושת הלהבים“, חוליית ההתקפה המפורסמת של נבחרת ארה”ב בשנות ה-90, שכללה את מישל אקרס, אפריל היינריקס וקארין ג’נינגס

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם מדליית הזהב לנבחרת ארה”ב באולימפיאדת אטלנטה 1996, מתוך אתר פיפ”א

בתמונה הקטנה: מישל אקרס (משמאל), נאבקת על הכדור מול שחקנית הכדורגל הסינית יאן ג’ין, בגמר גביע העולם של פיפ”א לנשים בשנת 1999. משחק זה הוא משחק כדורגל הנשים הנצפה ביותר אי פעם, ומהווה נקודת מפנה בתולדות הענף (צילום: מישל קולפילד, AP)

רגיל

רבקה לי קרומפלר

רבקה לי קרומפלר, 1895-1831

היום, לפני 188 שנים, נולדה רבקה לי קרומפלר, הרופאה האפרו-אמריקאית הראשונה. ב-1852 החלה לעבוד כאחות, נאבקה להתקבל ללימודי רפואה בקולג’ לנשים, וב-1864 החלה להעניק שירותי רפואה, בעיקר לנשים עניות ולילדים, אף שסבלה מאפליה גזענית ומגדרית, כשרופאים אחרים סירבו לעבוד איתה ורוקחים סירבו להכיר במרשמים שלה. לאחר מלחמת האזרחים עבדה מטעם הרשות הממשלתית לטיפול בפליטים ובעבדים משוחררים, שרופאים לבנים רבים סירבו לטפל בהם. ב-1883 פרסמה את הספר הרפואי הראשון בעולם שנכתב ע”י אפרו-אמריקאי או רופאה-אישה, והקדישה אותו לאחיות ולאמהות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כריכת ספרה מ-1883
“ספר על שיח רפואי בשני חלקים
חלק ראשון: טיפול, מניעה וריפוי של בעיות בדרכי העיכול אצל פעוטות, מלידה עד סוף תקופת יציאת השיניים או עד גיל חמש
חלק שני: כולל מידע מגוון על חיים והתפתחות; תחילת הנשיות; טיפול, מניעה וריפוי של רוב הבעיות המטרידות נשים וצעירים משני המינים
מאת ד”ר רבקה קרומפלר”

בתמונה הקטנה: מדליה הנושאת את שמה ודמותה, שעוצבה בשנות ה-80 במסגרת מדליית ספינגרן על הישגים יוצאי דופן של אפרו-אמריקאים מטעם האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים

רגיל

הלן אילון

הלן אילון, נולדה ב-1931

היום, לפני 88 שנים, נולדה הלן אילון, אמנית אקו-פמיניסטית יהודייה-אמריקאית. מתוך מציאות חייה בלב הקהילה היהודית האורתודוקסית הגדולה בניו יורק, וכמי שקיימה במשך שנים אורח חיים של רבנית, החלה לעסוק ביהדות מנקודת מבט נשית, והתמקדה באמנותה בעיקר בסוגיות של היעדר הקול הנשי, ויסות גופן וחייהן של נשים והיחס הבלתי שוויוני כלפיהן בהגות ובהלכה היהודית. נושא מרכזי נוסף ביצירתה הוא “תיקון עולם”, בפרט בהקשר של התנגדות למלחמה גרעינית ושל הצלת כדור הארץ. יצירותיה, הכוללות מיצגי מולטימדיה של אמנות תהליכית, מוצגות תדיר במיטב המוזיאונים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של הלן אילון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הלן אילון עם אמה, ערב שבת בשנות ה-90 [מקור]

בספר זיכרונותיה, “מה שמרוסן חייב למצוא שחרור: ילדותי היהודית-אורתודוקסית, חיי כאמנית פמיניסטית” (2012), היא מתארת את תחושותיה בעת הדלקת הנרות בערב שבת בבית ילדותה:
“בשעת הדלקת הנרות, מפת השולחן המסנוורת מלובן, שכיסתה את שולחן חדר האוכל הגדול, יצרה מראה של עולם ללא רבב. זרועותיה היו מביאות את אור השבת אל עיניה העצומות בקשתות רחבות, סוחפות את האור לעבר פניה – פעם אחת, פעמיים, שלוש – בתנועה איטית. כאשר הרימה את כפות ידיה מעל פניה, עיניה שמתחת היו תמיד לחות. ‘שבת שלום!’ היא הייתה קוראת ומנשקת את כל מי שהיה עד להגעה המופלאה של השבת, יחד עם הלבנה והכוכבים, המלכה והמלאכים והשכינה – הנוכחות הנשית הנשגבת – שהגיעו כולן מדי שבוע עם שקיעת החמה ועם הצפירה שנשמעה ברחבי שכונת בורו פארק על-מנת להכריז על זמן ה’ליכטבענטשן’ – רגע הברכה על הדלקת הנרות.
אך בשום מקום בחמשת חומרי התורה אין ציווי על נשים להדליק נרות; אמות-אמותינו העבירו את המנהג הזה מדור לדור…”

בתמונה הקטנה: תמונתה המופיעה על כריכת ספר זיכרונותיה, מתוך כתבה במגזין היהודי-אמריקאי “פורוורד”, על “השחרור של הלן אילון

רגיל

איין ראנד

איין ראנד (אליסה זינובייבנה רוזנבאום), 1982-1905

“לעיתים קרובות אני נשאלת אם אני בעיקר סופרת או פילוסופית. התשובה היא: גם וגם. במובן מסוים, כל סופר הוא פילוסוף, מפני שאי אפשר להציג תמונת מצב של הקיום האנושי ללא מסגרת פילוסופית… על-מנת להגדיר, להסביר ולהציג את מושג האדם כפי שאני רואה אותו, היה עליי להיעשות פילוסופית במשמעות הספציפית הזו של המושג.”
(מתוך ההקדמה לספרה “לאינטלקטואל החדש”, 1961)

היום, לפני 114 שנים, נולדה איין ראנד, סופרת ופילוסופית יהודייה-אמריקאית ילידת רוסיה. ספריה “מרד הנפילים” ו”כמעיין המתגבר”, רבי-מכר עד היום, מתארים התמודדות מוסרית של הפרט מול חברה דיסטופית. במהרה הפכה ראנד לדמות מרכזית ונערצת בתנועה פילוסופית חדשה ורבת השפעה – האובייקטיביזם. בבסיסה עומדות התפיסה כי ישנה מציאות אובייקטיבית שאינה תלויה בתודעה; הטענה כי היגיון הוא האמצעי היחיד להשגת ידע; והשאיפה לאגואיזם רציונלי, שלפיו “האדם הוא תכלית עצמו” ועליו להתנגד לכל סוג של אמונה או קולקטיביזם ולחתור רק לאינטרס העצמי שלו, חירותו, קניינו ואושרו.

ויקיפדיה

אתר מכון איין ראנד

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ראנד ב-1964, צילום: קורנל קאפה

בתמונה הקטנה: ראנד בפארק אווניו, מנהטן, 1957 (זכויות ל”ניו יורק טיימס”)

רגיל

מוד וגנר

מוד סטיבנס וגנר, 1961-1877

היום, לפני 142 שנים, נולדה מוד וגנר, לוליינית ונערת גומי בקרקסים נודדים בארה”ב ואמנית הקעקועים הידועה הראשונה. ב-1904 פגשה את אמן הקעקועים גאס וגנר, לימים בן זוגה, והפכה למקעקעת מפורסמת בעצמה שהתמחתה בקעקוע ידני מסורתי (אף על פי שאקדח הקעקוע החשמלי כבר הומצא ושימש את רוב המקעקעים דאז). כמי שהרבתה להופיע בירידים ובמופעי בידור, הן כאמנית והן כ”אטרקציה מקועקעת מכף רגל עד צוואר”, היא נחשבת כמי שהפיצה את תרבות הקעקועים אל מחוץ לערי החוף הגדולות בכל רחבי ארה”ב, וכמי שביססה אותה כאמנות וכמעין הצהרת עצמאות על הגוף.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מכוסה קעקועים עד צוואר, 1907

בתמונה הקטנה: מוד וגנר, עם בעלה גאס ובתם לובטה (לימים אמנית קעקועים בפני עצמה), 1911 [מקור]

רגיל

אליס קתרין אוונס

אליס קתרין אוונס, 1975-1881

היום, לפני 138 שנים, נולדה אליס קתרין אוונס, מיקרוביולוגית אמריקאית פורצת דרך, המדענית הראשונה במשרד החקלאות האמריקאי. במחקר עצמאי שערכה על מקורותיהם של זיהומים בקטריאליים במוצרי חלב הוכיחה שחיידק הגורם למחלות בפרות הוא אותו חיידק הגורם לברוצלוזיס (קדחת מלטה) בבני אדם, ושהוא עובר דרך חלב לא מפוסטר. ממצאיה נשללו בטענה שאינה רופאה, ורק לאחר “תגלית” של מדען אחר ששחזר את מחקריה, החלו ב-1930 לפסטר חלב באופן שיטתי בתעשיית החלב בעולם. ב-1928 נבחרה אוונס לנשיאת החברה האמריקאית לבקטריולוגיה – האישה הראשונה בתפקיד זה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במחלקת החלב של משרד החקלאות, 1915~

בתמונה הקטנה: מרצה לנשים בנושא פיתוח קריירה וקריירה בתחום המדעים, 1945

רגיל

סוזן סולומון

סוזן סולומון, נולדה ב-1956

היום, לפני 63 שנים, נולדה סוזן סולומון, כימאית של האטמוספירה מארה”ב, שנודעת בעבודתה על חקר החור באוזון ושיקומו. היא הייתה הראשונה להעלות את ההשערה כי ריאקציית הרדיקליים החופשיים של תרכובות של כלור, פלואור, פחמן וברום היא הגורם להידלדלות שכבת האוזון, וב-1986 עמדה בראש משלחת לאנטארקטיקה שאיששה השערה זו. מחקריה היוו את הבסיס ל”פרוטוקול מונטריאול”, אחת האמנות הגלובליות הראשונות להגנה על הסביבה, המטילה הגבלות על ייצורם של חומרים המסכנים את שכבת האוזון. היא ממובילות הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, שזכה ב-2007 בפרס נובל לשלום.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במשלחת באנטארקטיקה מטעם מִנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי, 1987

בתמונה הקטנה: מרצה במכון להיסטוריה של המדע בפילדלפיה במסגרת כנס ההרצאות השנתי של אוליוט למען רווחת הציבור, 2010

[התמונות מתוך אתר המכון להיסטוריה של המדע]

רגיל

וירג’יניה פני

וירג’יניה פני, 1913-1826

היום, לפני 193 שנים, נולדה וירג’יניה פני, כלכלנית חברתית אמריקאית, הראשונה לחקור את שוק העבודה של נשים. ספריה נכתבו על סמך מידע שיטתי שאספה בערים גדולות בארה”ב ובאירופה וראיונות שערכה עם אלפי מעסיקים ועובדים, ותיארו את המשרות שהיו פתוחות אז לנשים, וכן את השכר שהרוויחו, את תנאי העבודה, את ההכשרות והשלכות בריאותיות. ספריה שימשו בסיס חשוב לפעילות פמיניסטיות וליוזמות חקיקה, כמו גם לתחום מדעי החברה שנוצר אז. בנוסף הייתה ממובילות התנועה הסופרג’יסטית בראשיתה, הובילה מחאות של נשים על שכר ותנאי העסקה, וכן הקימה סוכנות תעסוקה ייעודית לנשים.

“אלו המדברים במרירות כזו כנגד נשים העוסקות במקצועות מסוימים המבוצעים כיום על-ידי גברים: מה הייתם מצפים שנשים רווקות ואלמנות חסרות כול תעשינה על-מנת להרוויח את לחמן?! בוודאי לא הייתם רוצים שהן תגנובנה משום שאינן יכולות להשיג עבודה הגונה. מה אם כן ביכולתן לעשות? מדוע שלא תהיה להן גישה חופשית למשלחי יד שיבטיחו להן פרנסה? אלו המתנגדים להן, לרוב עושים זאת ממניעים אנוכיים. גברים רבים ידיחו נשים משולחן העריכה או הכתיבה, מהחנות, מהמפעל, מהסדנה, ממשרד הטלגרף, ממכונת הדפוס ומכל מקום אחר, מלבד כיתת הלימוד, שולחן התפירה והמטבח. הדעה השגויה שקיימת בנוגע למקצועות המתאימים לנשים חייבת להשתנות כך שתהיה לנשים גישה חופשית לכל המקצועות שבהן הן מעוניינות לעסוק. הייתי מאוד רוצה שדלתות תיפתחנה לרווחה בפני נשים לכל משלח יד ומקצוע שבו הן מסוגלות לעבוד.”
(מתוך ספרה “תעסוקה לנשים: אנציקלופדיה של עבודת נשים”, 1863)
[הספר המלא, סרוק על-ידי הספרייה הציבורית של ניו יורק ואוניברסיטת הרווארד]

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך הבלוג של “המשוטט בניו יורק” על “כוחה של אלמנה: וירג’יניה פני ומאבקה להעסקה ושכר שווים של נשים בארה”ב בסוף המאה ה-19”

בתמונה הקטנה: אסופת מאמרים פרי עטה, שפורסמה בשנת 1869 תחת הכותרת “לחשוב ולפעול: סדרת מאמרים על גברים ונשים, עבודה ושכר”
ההקדמה לאסופת המאמרים נפתחת באמירה:
“מי אשר לועג לכל תקווה או שאיפה חיה של לב אנושי פועם, נמצא כל-כך הרבה מדרגות מתחת לאלוהים”
[הספר המלא, סרוק על-ידי הספרייה הציבורית של ניו יורק ואוניברסיטת הרווארד]

רגיל

חנה גרינבאום סלומון

חנה גרינבאום סלומון, 1942-1858

“עלינו להוסיף את קולותינו לאלו הזועקים כי קיים קנה-מידה שלא נסכים שמישהו יחיה מתחתיו, ושקנה-המידה הזה קודם למצב שבו קופאים מקור או גוועים ברעב… בדמוקרטיה כולנו נושאים באחריות”

היום, לפני 161 שנים, נולדה חנה גרינבאום סלומון, פעילה חברתית אמריקאית. כמייסדת המועצה הלאומית של נשים יהודיות ב-1893, הארגון הראשון של נשים יהודיות בארה”ב, הצליחה סלומון לגשר בין זרמים ביהדות ארה”ב והעולם, במטרה “לשפר את איכות החיים של נשים, ילדים ומשפחות ולהבטיח זכויות פרט וחירויות לכול”. היא קידמה גם את הקמתם של בית ספר מקצועי לבנות ובית המשפט הראשון לנוער.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך נאומה כנשיאת מועצת הנשים היהודיות, בכינוס המועצה בשיקגו, 1905.
מופיע בספרה, “אלומת מנשרים”, שיצא לאור ב-1911 (עמ’ 189) [סרוק במלואו על-ידי אוניברסיטת הרווארד]

בתמונה הגדולה: נואמת בפני מועצת הנשים היהודיות

בתמונה הקטנה: גרינבאום סלומון (מימין), עם ג’יין אדמס (מהמהפכניות הפמיניסטיות הבולטות של ראשית המאה ה-20 בארה”ב)

[התמונות מתוך האתר של מועצת הנשים היהודיות]

רגיל

ג’ולייטה קסטיינוס

ג’ולייטה קסטיינוס רואיז, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה ג’ולייטה קסטיינוס, פרופ’ לסוציולוגיה מהונדורס, שכיהנה כנשיאת האוניברסיטה הלאומית של הונדורס וכיועצת האו”ם וארגוני זכויות אדם לענייני אמריקה הלטינית. היא הקימה מרכז מחקר המנתח סטטיסטיקות של פשיעה אלימה ברחבי המדינה, הובילה קמפיין נגד אלימות בהונדורס, שהתמקד בקרטלי סמים, בשחיתות משטרתית ובהגבלת ההפצה של כלי נשק, ופעלה לקידום רפורמות במשטרה ובבתי המשפט. היא הייתה גם חברה ב”ועדת האמת והפיוס” שהוקמה לשם בירור האירועים שהובילו להפיכה השלטונית ב-2009 שבה הודח נשיא הונדורס מנואל סלאיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במסיבת עיתונאים לרגל סיום כהונה של 8 שנים בראש האוניברסיטה הלאומית של הונדורס, ספטמבר 2017 [מקור]

בתמונה הקטנה: קסטיינוס מקבלת מידי ג’ון קארי ומישל אובמה את “אות האומץ הנשי הבינלאומי” לשנת 2013, המוענק מדי שנה על ידי מחלקת המדינה של ארה”ב לנשים מרחבי העולם שגילו במעשיהן מנהיגות, אומץ לב, תושייה ונכונות להקרבה יוצאת דופן למען הזולת ובפרט למען קידום זכויות נשים [מקור]

רגיל

ליאה צ’ייס

ליאה צ’ייס, נולדה ב-1923

היום, לפני 96 שנים, נולדה ליאה צ’ייס, שפית, סופרת ואישיות טלוויזיונית אמריקאית עטורת פרסים, “מלכת המטבח הקריאולי” (וההשראה לטיאנה מ”הנסיכה והצפרדע” של דיסני). היא החלה את דרכה בניו אורלינס כמלצרית וכמכינת כריכים בדוכן הימורים, ובהדרגה, עד שנות ה-50, הפכה את המקום למסעדה המצליחה “דוקי צ’ייס”, שמגישה עד היום מאכלים קריאוליים מסורתיים. המסעדה שלה נודעה משנות ה-60 כמקום מפגש של התנועה לזכויות האזרח, כתחליף לבנקים שלשחורים לא הותרה גישה לשירותיהם, כגלריה האוצרת ומציגה אמנות אפרו-אמריקאית וכמקום המעסיק ומקדם מוזיקאים מקומיים.

“לגדול בסביבה כפרית, שיש בה חקלאות, שיש בה יערות, זה אומר לדעת דברים. להעריך דברים. כשהלכנו לפנות בוקר לקטוף תותים [בשדות של סבא] נאלצנו ללכת אולי ארבעה או חמישה מיילים דרך היערות, ולמדנו מה אפשר לאכול. ידענו שאפשר לאכול את גרגרי היער האלה, את הענבות האלה. הלוואי שלכל ילד/ה היום היו חוויות כאלה. מי שחיים בעיר גדולה לא יודעים דבר על מה שהם אוכלים.”
(מתוך ריאיון עמה מ-2012, בתשובה לשאלה על מקורות הידע שלה על אוכל)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה ב-2016 ב”ניו יורקר” על “מלכת המטבח הקריאולי בניו אורלינס, עדיין מבשלת בגיל תשעים ושלוש” (צילום: ג’וש טלס)

התמונה הקטנה, מתוך האוסף ההיסטורי של ניו אורלינס

רגיל

קרולין ג’סופּ

קרולין ג’סופּ, נולדה ב-1968

היום, לפני 51 שנים, נולדה קרולין ג’סופּ, חברה לשעבר בכת המורמונית של “הכנסייה הפונדמנטליסטית של ישו וקדושי העת המאוחרת” ביוטה שבארה”ב. בספרה, “בריחה”, היא מתארת את התבגרותה תחת משטר הכת, את נישואיה בכפייה כאישה רביעית לגבר מבוגר, את התפכחותה ואת בריחתה ב-2003 מבעלה ומהכנסייה, שמשפחתה הייתה חברה בה שישה דורות. ספרה השני, “ניצחון”, מתאר את רדיפת חברי הכת אחריה, את מאבקה לקבל משמורת מלאה על כל ילדיה, את התמודדותה עם פוסט-טראומה ואת פועלה לשחרור ולשיקום של עשרות מניצולות הכת ולהרשעת כמה מחברי הכת בתקיפות מיניות בילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קרולין ג’סופ, מתוך פוסט עם צאת ספרה “ניצחון: החיים שאחרי הכת”, 2010 [מקור]

בתמונה הקטנה: בטי ג’סופ, בתה של קרולין, שבחרה לשוב לחיים עם הקהילה של אביה כשמלאו לה 18, מתראיינת אצל אופרה ווינפרי בתוכנית על פוליגמיה, 2009 [מקור]

רגיל

איימי ז’אק גארווי

איימי יופימיה ז’אק גארווי, 1973-1895

“האישה דמוית בובה-תינוקת שייכת לעבר, והאישה הערה מתחשלת, מוכנה לכל שעת חירום, מוכנה להיענות לקריאה, אפילו תהיה זו קריאה להתייצב אל מול התותחים בשדה הקרב.”

היום, לפני 123 שנים, נולדה איימי ז’אק גארווי, עיתונאית ואקטיביסטית ג’מייקנית, מהנשים השחורות הראשונות שפעלו כעיתונאיות ומוציאות לאור במאה ה-20 ומחלוצות האקטיביזם הפאן-אפריקאי. מגיל צעיר נהגה לקרוא עיתונים ולהיות מעורבת פוליטית, ועם הגעתה להארלם, ניו יורק, ב-1917 התוודעה להתאחדות העולמית לקידום שחורים והייתה לדמות מרכזית בהנהגתה ובהסברה למען עצמאות אפריקה, ככותבת, כעורכת העיתון “עולם השחורים” וכנואמת סוחפת. “מזכר משותף לאפריקה, לקריביים ולאמריקות” שכתבה ב-1944 שכנע רבים מנציגי האו”ם לאמץ אמנה לשחרור אפריקה מהקולוניאליזם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה (מימין לשמאל): מרקוס גארווי (בעלה), מנכ”ל ההתאחדות העולמית לקידום שחורים, הנרייטה וינטון דייוויס, השחקנית והפעילה לשיפור מעמד השחורים, ואיימי ז’אק גארווי, בכנס של ההתאחדות במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, אוגוסט 1920

התמונה הקטנה מתוך כריכת הספר “איימי ז’אק גארווי: כתבים נבחרים מעולם השחורים”, בהוצאת אוניברסיטת טנסי (2016), מתוך אוסף התמונות של מרכז שומברג לחקר התרבות השחורה בספריית ניו יורק

רגיל

סוזנה פלפס גייג’

סוזנה פלפס גייג’, 1915-1857

היום, לפני 161 שנים, נולדה סוזנה פלפס גייג’, אמבריולוגית וחוקרת אנטומיה אמריקאית. מחקריה פורצי הדרך עסקו באנטומיית השרירים של חיות קטנות, וכן בהתפתחות העוברית של המוח ובאנטומיה של מערכת העצבים האנושית. היא גם פיתחה שיטת פיסול של מודלים אנטומיים פשוטים מנייר, שבמהרה החליפו את המודלים משעווה כשיטת ההוראה הנפוצה. אף שזכתה לכבוד על מחקריה והם פורסמו בכתבי עת מובילים בתחומם, כמו מדעניות רבות אחרות דאז היא עצמה מעולם לא החזיקה במשרה רשמית התואמת לכישוריה ומחקריה נתפסו לעתים קרובות כנספחים בלבד לאלו של בעלה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: איורים של סוזנה פלפס גייג’ עצמה, המציגים עובר בשבוע השלישי (בתמונה הגדולה) והתפתחות של מערכת הכליות והמוח (בתמונה הקטנה). פורסמו כחלק ממאמרה על העובר האנושי בכתב-העת האמריקאי לאנטומיה, כרך 4(4), ספטמבר 1905

רגיל

ברנדה הווארד

ברנדה הווארד, 2005-1946

“בפעם הבאה שמישהו ישאל למה יש לנו מצעדי גאווה או איך נהיה לנו חודש גאווה ביוני, אמרו: ‘אישה ביסקסואלית בשם ברנדה הווארד חשבה שכך צריך להיות’.”

היום, לפני 72 שנים, נולדה “אם הגאווה” ברנדה הווארד, פעילה למען זכויות להט”ב בכלל וביסקסואליות בפרט, פמיניסטית סקס-פוזיטיבית, בדס”מית ופוליאמורית. ב-1970, במלאת שנה למהומות סטונוול, שבהן השתתפה, ארגנה לראשונה בעולם את מצעד הגאווה, מונח שהווארד עצמה טבעה; היא גם הגתה את הרעיון של שבוע שלם של פעילויות סביב המצעד, רעיון שהוליד את חגיגות הגאווה אשר נהוגות עד היום ברחבי העולם בחודש יוני.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ההספד של טום לימונצ’לי, יו”ר “בי-נט ארה”ב” (הארגון הביסקסואלי הראשון בארה”ב, שהקימה הווארד, על מנת “ליצור רשת בין קהילות ביסקסואליות, לקדם נראות ביסקסואלית ולהפיץ מידע על ביסקסואליות בארה”ב ובעולם”)

פייסבוק

בתמונות: ברנדה הווארד וחברות/ים במצעדי גאווה (התמונה הקטנה משנת 1990). מתוך אתר לזכרה

רגיל

מרי-ג’יין רת’בון (“בראוני מרי”)

מרי-ג’יין רת’בון (“בראוני מרי”), 1999-1922

“הילדים שלי [אנשים עם איידס וסרטן שדאגה להם] זקוקים לזה ואני מוכנה ללכת לכלא למען העקרונות שלי…”

היום, לפני 96 שנים, נולדה מרי-ג’יין רת’בון, פעילה למען שימוש במריחואנה רפואית מארה”ב. היא כונתה “בראוני מרי”, משום שכמתנדבת בבתי חולים נהגה לאפות בראוניז קנאביס ולחלקן לחולי איידס וסרטן. המראה שלה כמבוגרת חביבה יצר אהדה ציבורית למטרה, ועם כל מעצר שלה רק גברה תשומת הלב התקשורתית שקיבלה. בזכות פועלה בשדולה למען לגליזציה, בשנות ה-90 הותר לראשונה שימוש רפואי במריחואנה והקהילה הרפואית החלה לערוך מחקרים קליניים בתחום. בסופו של דבר התירה לה העיר סן פרנסיסקו להקים את מועדון קוני הקנאביס, המרכז הראשון לחלוקת מריחואנה רפואית בארה”ב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מציגה קופסת עוגיות בדרך לחלוקתן ועונדת את סיכת הקנאביס האופיינית לה (צילום: סקוט סומרדורף, “סן פרנסיסקו כרוניקל”). מתוך מאמר “לזכר בראוני מרי, חלוצת המריחואנה של סן פרנסיסקו: היא אפתה אלפי עוגיות חשיש לחולי איידס

בתמונה הקטנה: עם דניס פרון, שותפה למאבק על הלגליזציה של מריחואנה רפואית (צילום: מורין הארלי)

רגיל

אליסיה אלונסו

אליסיה (ארנסטינה דה לה קרידאד מרטינז דל חויו) אלונסו, נולדה ב-1921

היום, לפני 97 שנים, נולדה אליסיה אלונסו, פרימה בלרינה וכוריאוגרפית קובנית, שנודעה במיוחד בתפקידה כג’יזל בגרסת הבלט של “כרמן”. עלייתה הראשונה לבמה הייתה ימים אחדים לאחר יום הולדתה העשירי, ובמהרה כבשה את במות ניו יורק. מגיל 19 הלכה והידרדרה ראייתה ההיקפית והיא נותרה עיוורת חלקית; כדי להתמצא הותקנו עבורה אורות צבעוניים בחלקים שונים של הבמה, וכן הקפידה לתרגל רבות עם המופיעים לצידה, כך שיהיו תמיד בדיוק איפה שציפתה. ב-1948 ייסדה להקה משלה בהוואנה, שב-1955 הפכה לבלט הלאומי של קובה, והמשיכה להופיע גם בשנות ה-70 לחייה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במופע “ג’יזל”, הבלט האמריקאי, 1940 (צילום: וולטר א’ אוון)

בתמונה הקטנה: מיגל דיאז-קאנל ברמודז, סגן נשיא הקבינט של קובה, מסיר את הלוט מפסל להנצחת הבלרינה האיקונית, אליסיה אלונזו (במרכז התמונה), לרגל יום הולדתה ה-96 ובמלאת 70 שנה לבלט הלאומי של קובה בייסודה, ינואר 2018 (צילום: חוזה מ’ קוראה)

רגיל

לורה סמית’ הווילנד

לורה סמית’ הווילנד, 1898-1808

“התמונות של ספינות העבדים הצפופות האלה [שראתה כילדה בנמל ניו יורק], בנוסף לאכזריות של תעשיית העבדים לאחר שהובאו לארצנו, לעתים קרובות הביאו אותי לידי דמעות… צערי על השחורים האומללים ששועבדו באופן זה עמוק כל כך עד שאף הזמן אינו מעמעם אותו.”
“אאבד את ידי הימנית ולא אתן לעבד נמלט אחד לחזור לשלשלאות. אני מאמינה בכל לבי בהכרזת העצמאות שלנו, שלפיה כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים, ולאף אדם אין זכות לסחור באחרים שנולדו פחות בני-מזל, לייחס להם אותו ערך כמו לסוסים ולבקר, להציגם למכירה למרבה במחיר, לפרק קשרי משפחה ביניהם, לערער את היסודות הטהורים והעדינים ביותר של הטבע האנושי.”
(מתוך האוטוביוגרפיה שלה “חייה, עבודתה וחוויותיה של אישה: לורה ס’ הווילנד”, 1882).

היום, לפני 210 שנים, נולדה לורה סמית’ הווילנד, פעילה אמריקאית לשחרור עבדים. ב-1832 הייתה ממייסדות “חברת הנשים נגד עבדות”, וב-1837 הקימה בית ספר לילדים עניים, “ללא הבדל גזע, אמונה או מין”. במקביל הייתה לדמות מובילה ב”מסילת הרכבת המחתרתית”, רשת להברחת עבדים מבעליהם אל החופש, גם אל מול איומים ברצח ותביעות משפטיות בגין “גניבת רכוש”. במהלך מלחמת האזרחים חילקה אספקה לעבדים משוחררים ולחיילים במחנות פליטים ובבתי חולים, וכן הרצתה בפני לבנים על סבלות העבדים המשוחררים. לאחר המלחמה הומרו החווה ובית הספר שלה לבית יתומים אפרו-אמריקאים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: לורה הווילנד מציגה שלשלאות וכלי עינויים, שאספה כדי להמחיש ללבנים באילו תנאים הוחזקו העבדים (התמונה הקטנה משנת 1864~ והגדולה מ-1880~)
[התמונות מתוך אתר ספריית ההיסטוריה של אוניברסיטת מישיגן – תמונה 1; תמונה 2]

רגיל

נלי סטון ג’ונסון

נלי סטון ג’ונסון, 2002-1905

“בשנות ה-50, הייתה אופנה כזאת של ליברלים לבנים שיצאו בערב עם ידידים שחורים. הם לקחו אותם לאיזו מסעדה טובה ואנשים היו חושבים ‘האין זה נחמד? יש מקומות שבהם זה לא יכול לקרות!’ אבל אני אמרתי, כבר אז, ‘מה זה עוזר שאנחנו יכולים להיכנס למסעדות טובות אם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להזמין בהן משהו?'”

היום, לפני 113 שנים, נולדה נלי סטון ג’ונסון, תופרת ואקטיביסטית אמריקאית, שבלטה בפועלה למען זכויות אזרח ולמען עבודה מאורגנת על-מנת לשפר את תנאי העובדים. היא הייתה ממייסדי מפלגת החקלאים והפועלים הדמוקרטית של מינסוטה, שהובילה בשנות ה-40 את המאמצים ליצירת המחלקות הראשונות בארה”ב לשוויון הזדמנויות בתעסוקה, וב-1945 הייתה השחורה הראשונה שמונתה למשרה רשמית במינסוטה, כמנהלת הראשית של הספריות הציבוריות במדינה. בשנות ה-60 גייסה כסף למען מצעדי החירות של מרטין לותר קינג, וכן הייתה יועצת של כמה מנשיאי ארה”ב בסוגיות של זכויות אזרח.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן, 1943

בתמונה הקטנה: נלי סטון ג’ונסון (מימין) עם מנהיגי NAACP (הארגון הלאומי לקידום אנשים שחורים), 1954

[התמונות מתוך אנציקלופדיית האישים של מינסוטה]