עמוד 1
רגיל

חנה רדו

חנה רדו, נולדה ב-1959

“אני מאמינה באנשים בכלל ובאנשים עם אג’נדה בפרט. אני מאמינה שדברים רעים קורים כאשר אנשים טובים שותקים. אני לא יושבת על הגדר; כשאני רוצה להשפיע, אני פועלת ועושה.”

היום, לפני 60 שנים, נולדה חנה רדו, אשת עסקים, פרסומאית ויזמת חברתית ישראלית, משנה למנכ”ל קבוצת מקאן בישראל. במטרה לעודד תעסוקה בפריפריה הקימה את “מקאן וואלי”, סוכנות לניו מדיה במצפה רמון, ואת “ספרינג וואלי”, סוכנות לשיווק דיגיטלי בעמק המעיינות. כנשיאת “סופרסונס” היא פועלת רבות לקידום שוויון מגדרי בדירקטוריונים, בכנסים ובעוד צומתי השפעה והחלטה במשק ובחברה בישראל.

הציטוט והתמונה הגדולה מתוך האתר של חנה רדו

התמונה הקטנה מתוך ויקיפדיה (צילום: בן אומנסקי)

עוד על “סופרסונס – נשים, חיבורים והזדמנויות”

פייסבוק

רגיל

הארייט מרטינו

הארייט מרטינו, 1876-1802

“כדאי לך לחיות את חייך באופן הטוב ביותר ולפעול באופן הטוב ביותר ולחשוב באופן הטוב ביותר *היום*. היום הוא ההכנה הטובה ביותר למחר ולכל הימים האחרים שיבואו”

היום, לפני 217 שנים, נולדה הארייט מרטינו, סופרת ותיאורטיקנית בריטית, הנחשבת לסוציולוגית הראשונה. באופן יוצא דופן לתקופתה, היא הצליחה לבסס מוניטין ככותבת מהימנה ופופולרית ולהתפרנס מכתיבת ספרים ומאמרים רבים על פוליטיקה, רוחניות, כלכלה, משפחה ונקודת המבט הנשית. היא תרגמה לאנגלית את כתבי אוגוסט קונט, אבי הסוציולוגיה כדיסציפלינה, הצליחה להסביר ולהפיץ לקהל הרחב רעיונות כלכליים חדשים ומורכבים, כמו אלה של סמית, מיל ובנת’ם, והאמינה כי ניתוח חברתי מעמיק יאפשר להבין ולפרק את יחסי הכוח המגדריים, את השעבוד לעבדות ואת ההתבטלות בפני הדת.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת ריצ’רד אוונס, מוצג מ-1834 בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון

בתמונה הקטנה: מרטינו ב-1861 (צילום: קאמיל סילבי)

רגיל

מיליסנט פוסט

דיים מיליסנט גארט פוסט, 1929-1847

“אומץ קורא לאומץ בכל מקום, ולא ניתן להכחיש את קריאתו”

היום, לפני 172 שנים, נולדה מיליסנט פוסֵט, פעילה פוליטית וסופרת בריטית, ממובילות התנועה הסופרג’יסטית. היא כיהנה כנשיאת התאחדות ארגוני הסופרג’יזם בבריטניה (הנקראת היום על שמה), הייתה ממקימות ארגון הסופרג’יזם הבינלאומי (המשמש עד היום ארגון-גג של ארגוני נשים מכל העולם), והובילה קו מתון אך נחוש, שכלל ארגון עצרות וחוגי בית, פרסום מידע ושדלנות בפרלמנט. היא פעלה רבות גם לפתיחת דלתות האקדמיה בפני נשים, וב-1875 הייתה ממקימי וחברי מועצת המנהלים של קולג’ נונהאם לנשים בקיימברידג’. רק ב-1928, כשנה לפני מותה, ניתנה לנשות בריטניה זכות הצבעה כללית.

בין היתר ניהלה קמפיינים למען:

  • העלאת גיל ההסכמה כדי לרסן ניצול של ילדים
  • קרימינליזציה של גילוי עריות והתאכזרות לילדים במשפחה
  • ביטול המנהג להוציא את הנשים מבתי המשפט כאשר נידונות עבירות מין
  • הוקעת “העבדות הלבנה” (סחר בנשים ומיסוד הזנות)
  • ביטול חוק המחלות המידבקות, שהורה לבדוק תקופתית נשים בזנות ולכלוא את אלו מהן שנדבקו (ולא הוחל על גברים שהדביקו או נדבקו)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פוסט דוברת בעצרת מטעם ההתאחדות הלאומית של ארגוני הסופרג’יזם לנשים (גטי אימג’ז)

התמונות מתוך “10 ציטוטים מעוררי השראה של מיליסנט פוסט“, כתבה מינואר 2018 לרגל הצבת פסל שלה בכיכר הפרלמנט בלונדון (האישה הראשונה שפסלה מוצב שם), מאה שנה לאחר ש(חלק מ)נשות בריטניה קיבלו זכות הצבעה

רגיל

גוונדולין ברוקס

גוונדולין אליזבת ברוקס, 2000-1917

“וְאִם יָבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ,
אֵיךְ נְקַבֵּל אֶת פָּנָיו?
הַאִם לֹא נִירָא
אַחֲרֵי זְמַן כֹּה רַב
בַּצֵּל?”

היום, לפני 102 שנים, נולדה גוונדולין ברוקס, משוררת וסופרת אמריקאית. יצירותיה עסקו בעיקר בהצלחות ובמאבקים אישיים של אנשים פשוטים מהשכונה שלה, על הדעות הקדומות והאפליה שעמן התמודדו. ב-1950 זכתה בפרס פוליצר לשירה על ספרה “אנני אלן” – והייתה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה הזוכה בפרס. ב-1976 הייתה האפרו-אמריקאית הראשונה שנכללה באקדמיה האמריקאית לאמנויות, וב-1985 נבחרה ע”י הקונגרס האמריקאי למשוררת הלאומית השנתית וליועצת השירה בספריית הקונגרס.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ברוקס ב”קיר הכבוד”, 1967 (צילום: רוי לואיס), באדיבות ספריית כתבי יד נדירים באוניברסיטת אילינוי. מתוך פרסום של הקרנת סרט קצר על יום בחייה, אתר “קרן השירה”, 2017

בתמונה הקטנה: ברוקס ב-1987, מתוך עמוד הביוגרפיה שלה באתר אנציקלופדיה בריטניקה

רגיל

פוזיה סעיד

פוזיה סעיד, נולדה ב-1959

“אני רוצה שישפטו אותי לפי היכולות שלי, המאבקים שלי וההישגים שלי, ולא לפי תיוג או סטריאוטיפ על בסיס המגדר שלי, הרקע הכלכלי שלי, הלאום שלי או האמונה שלי”

היום, לפני 60 שנים, נולדה פוזיה סעיד, סופרת ואשת תקשורת פקיסטנית, פעילה למען נשים, לשימור פולקלור ונגד הטליבניזציה בארצה. ב-1991 הייתה ממייסדות “בדרי”, מרכז החירום הראשון בפקיסטן הנותן מענה לנשים נפגעות אלימות. ב-2000 יצרה את “הברית נגד הטרדה מינית”, רשת ארגונים לקידום קוד התנהגות וחקיקה בתחום במגזר הפרטי והציבורי בפקיסטן, ועמדה בראש הוועדה הממשלתית לבחינת יישום החקיקה. ב-2007 הובילה מאבק של עובדות האו”ם בפקיסטן נגד הטרדות מיניות והתנכלויות מצד מנהליהן, שבסופו הודחו הבכירים ויושם שינוי כלל-מערכתי במדיניות העבודה באו”ם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פוזיה סעיד נושאת דברים בפתיחת פסטיבל מנגנהאר למוזיקת פולקלור, 2011

בתמונה הקטנה: צילום מ-2013, מתוך פרופיל לינקדין שלה

רגיל

אריקה גארנר

אריקה גארנר-סנייפס, 2017-1990

“כשאני דורשת צדק, זה אף פעם לא רק בשביל אבא שלי. זה בשביל הבת שלי; בשביל הדור הבא של אפרו-אמריקאים […] אנחנו לא הדור הראשון של שחורים אמריקאים שקמים ודורשים את הזכות האנושית הבסיסית לחיות, וגם לא נהיה האחרונים. אבל אני יודעת שעולם טוב יותר הוא אפשרי”
[מתוך מאמר שכתבה, “חיים של אנשים שחורים כמו אבא שלי אמורים להיות חשובים באמריקה; לכן אני תומכת בברני סנדרס“, “וושינגטון פוסט”, ינואר 2016]

היום, לפני 29 שנים, נולדה אריקה גארנר, אקטיביסטית אמריקאית למען רפורמה בעבודת המשטרה. ב-2014 נהרג אביה במהלך ניסיון מעצר, ובעקבות זאת החלה להוביל צעדות דו-שבועיות מתוקשרות באזור שבו מת והקימה קרן להנעת קהילות בכל רחבי העולם לפעול למען צדק חברתי ומודעות פוליטית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: גארנר מובילה צעדת מחאה בניו יורק ב-2014, לאחר שחבר מושבעים החליט שלא להרשיע שוטר שהיה מעורב במות אביה, אריק גארנר. מתוך הספד שנכתב עליה עם מותה מהתקף לב, בבלוג “two-way” (צילום: אנדרו ברטון/גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: גארנר ב-2015, מתוך כתבת הספד באתר ה”סנט לואיס אמריקן”

רגיל

ליידי פלורנס דיקסי

ליידי פלורנס קרולין דיקסי, 1905-1855

“אין ספק כי הטבע חנן נשים ביכולת מוחית רבה. ניתן לראות זאת בקלות בילדות… אך הגבר פועל בכוונה תחילה למנוע את התפתחותה של יכולת מנטלית זו, ומחוקק כי השכלתן של נשים תהיה ברמה נמוכה מזו של גברים… אני טוענת בפני האדונים הנכבדים כי הליך זה הוא שרירותי ואכזרי, ומנוגד לטבע. זו הייתה הדרך לשלוח אל קברן אלפי נשים ללא הכרה, ללא הספד, ללא שם, נשים שהאינטלקט החד שלהן בוזבז לריק, שכוחותיהן להשפיע טוב שותקו ולא פותחו.”
[מתוך הרומן האוטופי הפמיניסטי שכתבה בשנת 1890, “גלוריאנה, או: המהפכה של 1900”, עמ’ 130-129]

היום, לפני 164 שנים, נולדה פלורנס דיקסי, חובבת הרפתקאות, סופרת ופעילה פמיניסטית סקוטית. ספריה מאתגרים את מקומן של ילדות ונשים בחברה, ומציגים דמויות נשיות חזקות ורבות תושייה. ספרי המסעות המפורסמים שלה יצרו סגנון נשי ייחודי השובר את מסורת הכתיבה על מסעות שהייתה נהוגה במאה ה-19. ככתבת שטח של “מורנינג פוסט” הלונדוני, נשלחה ב-1881 לסקר את מלחמת הבורים ומלחמת הזולו בדרום אפריקה, הביעה הזדהות רבה עם המקומיים והגנה על מאבקם. היא הייתה גם סופרג’יסטית נלהבת וכן תמכה בספורט נשי; בין היתר ייסדה את ההתאחדות הבריטית לכדורגל נשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ליידי דיקסי (רוכבת על סוס, עם הגב אלינו) פונה לשותף לרכיבה, לפני כניסתם לכפר אינדיאני. איור מתוך ספרה מ-1880, “לרוחב פטגוניה”, המתאר את מסעה הנועז בחבל פטגוניה שבדרום אמריקה

הספר המלא, באתר הספרייה הדיגיטלית “חגיגה של נשים כותבות”

בתמונה הקטנה: פורטרט של ליידי דיקסי, איור של תיאובלד שרטרן ל”וניטי פייר”, 1884

רגיל

אדריאן ריץ’

אדריאן ססיל ריץ’, 2012-1929

“לעיתים קרובות, נשים חשות שהן יוצאות מדעתן כאשר הן דבקות באמת של החוויה שלהן. העתיד שלנו תלוי בשפיות של כל אחת מאיתנו, ויש לנו סיכוי עמוק ונרחב, הרבה מעבר לאישי ולפרטי, במשימת התיאור של המציאות שלנו באופן הכן והמלא ביותר שביכולתנו לתאר זו בפני זו.”
(מתוך ספרה “על שקרים, סודות ושתיקה”, 1979)

“הִנְנוּ, הִנְנִי, הִנָּךְ
בְּמֹרֶךְ לֵב אוֹ בְּאֹמֶץ לֵב
יֵשׁ לָנוּ הַיְּכֹלֶת לִמְצֹא אֶת דַּרְכֵּנוּ
חֲזָרָה אֶל הַזִּירָה

בְּאַמְתַּחְתֵּנוּ סַכִּין, מַצְלֵמָה,
סֵפֶר שֶׁל מִיתוֹסִים
שֶׁבָּהֶם
שְׁמוֹתֵינוּ לֹא מוֹפִיעִים”

(מתוך שירה “צלילה אל תוך החורבות”, המופיע בספרה מ-1973, “צלילה אל תוך החורבות: שירים 1972-1971”; מאנגלית: מתת גולדברג אלון)

היום, לפני 90 שנים, נולדה אדריאן ריץ’, משוררת ותאורטיקנית אמריקאית, וכן אקטיביסטית נגד מלחמה, גזענות וסקסיזם. היא הייתה מהמשוררות הנקראות והמשפיעות במאה ה-20, והגותה נחשבת למכוננת בפמיניזם הרדיקלי והלסבי: ספרה “ילוד אישה” דן באִמהוּת כמוסד חברתי פטריארכלי ובמדיקליזציה של תהליכי היריון ולידה, וספרה “הטרוסקסואליות כפויה” דן במחיקת המיניות הנשית ובלסביוּת כרצף של סולידריות נשית.

עוד על אדריאן ריץ’

עוד על “ילוד אישה“, שיצא לאור בעברית בתרגומה של כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 1989

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן שצילם ריצ’רד לאוטנס (טורונטו סטאר/ גטי אימג’ז), מתוך “מצבי גבול: אוסף שיריה של אדריאן ריץ’“, כתבה על האמנות והאקטיביזם שלה ב”ניו יורקר”, יוני 2016

בתמונה הקטנה: דיוקן של אדריאן ריץ’ המופיע על קירות האקדמיה למשוררים אמריקאים, מתוך הרשומה “אדריאן ריץ’ על כוחה הפוליטי של שירה ותפקידה בחוויית ההגירה“, בבלוג התרבות “בריין פיקינג” של מריה פופובה, אוגוסט 2016

רגיל

לינוי אשרם

לינוי אשרם, נולדה ב-1999

“אף פעם לא הייתי הכי טובה בחוג. כשהייתי קטנה המאמנות שלי לא באמת חשבו שאגיע לרמה הגבוהה. אבל התקדמתי לבד, לאט לאט, ובנות אחרות פרשו. לא השקיעו בי כמו במתעמלות אחרות, אז אני נתתי מעצמי יותר כדי להגיע לרמה הכי גבוהה, ולא שינה לי מה היו הסטנדרטים הנדרשים לספורט הזה”.

היום, לפני 20 שנים, נולדה לינוי אשרם, מתעמלת אמנותית ישראלית. היא החלה להתאמן בהתעמלות אמנותית בגיל 7, והשתתפה בתחרויות בינלאומיות מאז שהייתה בת 12. נכון להיום, היא סגנית אלופת העולם לשנת 2018 (בקרב-רב ובתרגיל החישוק), בעלת חמש מדליות באליפויות העולם, שתי מדליות באליפויות אירופה ו-25 מדליות בתחרויות גביע העולם (שבע מהן מדליות זהב). באוגוסט 2018, בתחרויות ההכנה לאליפות העולם במינסק, השיגה בתרגיל האלות ציון של 20.65 נקודות, הציון הגבוה ביותר שהושג בעולם בכל התרגילים והוכר כשיא עולם חדש על ידי התאחדות ההתעמלות הבינלאומית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תרגיל החישוק של אשרם בגביע העולם בסופיה, בולגריה, אפריל 2019 (צילום: AFP)

בתמונה הקטנה: אשרם עם מדליית הכסף שלה בתחרות הקרב-רב באליפות העולם בהתעמלות אומנותית, סופיה, בולגריה, ספטמבר 2018 (צילום: ראובן קסטרו)

רגיל

מרג’ורי אלן, הליידי מהארטווד

ליידי מרג’ורי (גיל) אלן, הברונית מהארטווד, 1976-1897

היום, לפני 122 שנים, נולדה מרג’ורי אלן, הליידי מהארטווד, אדריכלית נוף ופעילת רווחה בריטית. ב-1920 סיימה לימודי הורטיקולטורה*, החלה לעבוד בתכנון גנים, וב-1930 הייתה החברה הראשונה באגודה המלכותית לאדריכלות נוף. לאחר שנחשפה לילדים יתומים ופליטים במלחה”ע ה-2, דחפה לשיפור של מוסדות הטיפול בילדים, עמדה בראש התאחדות גני הילדים של בריטניה, וייסדה את הארגון העולמי לחינוך בילדות המוקדמת. היא נודעת במיוחד בשל פיתוח גני שעשועים שמתקניהם מעודדים יצירתיות בשימוש בחומרים זמינים ומתוכננים לפי צורכיהם של ילדים הגדלים ברבי-קומות בערים, רעיון שהפיצה בכל העולם.

“על-מנת לעזור לכל האדריכלים, המתכננים והמנהיגים, הנחושים לחרוג מהמסגרת הסטרילית הכמו-צבאית של גני משחקים עם אספלט וציוד מכני… [‘לתכנן כדי לשחק’] בוחן דרכים שבהן משחק יכול לעודד ולהחיות את הסקרנות והעליצות הטבעיות של ילדים.
…עבור ילדים וצעירים, משחק הוא ביטוי לרצונם לגלות דברים בעצמם, בזמן שלהם ובקצב שלהם. ילדים רוצים להשתמש במשאבים שסביבם כדי לבנות מחילות, בתים ומגדלים; לטפל בחיות ובצמחים; לחפור ולחקור. באמצעות משחק חופשי הם מתמודדים עם סכנות ומתגברים עליהן, ותוך כדי התהליך מפתחים עצמאות, ביטחון עצמי ויכולת להסתמך על משאביהם הפנימיים.
…משחקי הילדים הם עיסוקים מבולגנים להפליא, וזה מרגיז את המתכננים, שרובם אנשים בעלי חשיבה מסודרת. אבל אסור להם לשכוח שילדים נהנים מכאוס ומוצאים סדר משלהם בתוכו. ילדים נהנים לבלגן ולהתלכלך, גם אם רוב המבוגרים שונאים את זה. והגיע הזמן שנחליט אם אנחנו מתכננים את מגרשי המשחקים עבור הילדים או כדי לרַצות את המבוגרים.”
(מתוך ההקדמה לספרה “לתכנן כדי לשחק” (Planning for Play), 1968)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ליידי אלן וכמה ילדים משתעשעים ברשת טיפוס שתכננה

בתמונה הקטנה: ליידי אלן (במרכז, בשמלה בהירה) וחברים מייסדים נוספים באגודה המלכותית לאדריכלות נוף, 1938 [מקור]

* הורטיקולטורה (בוסתנאות) – האמנות, המדע, הטכנולוגיה והכלכלה של גידול צמחי תועלת ונוי.

רגיל

אנה פפריץ

אנה פפריץ, 1939-1861

היום, לפני 158 שנים, נולדה אנה פפריץ, סופרת ופמיניסטית בולטת גרמנייה. בהיעדר גישה להשכלה פורמלית, היא למדה עצמאית פילוסופיה, היסטוריה וספרות, ופרסמה סיפורים קצרים, שלושה רומנים וכן מאמרים ועלונים על מוסר. ב-1895 למדה על תנועת הנשים בלונדון ועל מצבן של נשים בזנות, ובמהרה הקימה והנהיגה שלוחה גרמנית של הפדרציה הבינלאומית לשחרור נשים בזנות, שפעלה נגד חקיקה המפלילה ישירות נשים בזנות, נגד רדיפתן על ידי הרשויות ונגד בתי הבושת, והציעה במקום זאת להביא לביטול הזנות באמצעות חינוך מוסרי לצעירים ובאמצעות יצירת אפשרויות פרנסה והכשרה לנשים צעירות.

“נסיבות החיים של נשים צעירות השתנו במידה רבה מאוד בחמישים השנים האחרונות. בעבר, הרוב המוחלט של הנערות נשארו תחת חסות בית הוריהן, ומצאו תעסוקה בעזרה לאמן עד שנישאו והקימו משק בית משלהן. כיום, רבות מהמטלות האלה עברו למפעלים, ולכן הצעירות נדחפות לצאת מחסות בית הוריהן אל עבר תעסוקה עצמאית. […] אבל לא כל נערה זוכה לגורל המוביל אותה אל נישואין מאושרים. אלפים רבים של נשים לא נשואות, שאין להן על מי להסתמך מלבד עצמן, חייבות למצוא את דרך חייהן בעבודה מקצועית. ודרך חיים זו אינה חייבת להיות אומללה.”
(מתוך ספרה, “יציאה לחיים: מבוא לנערות צעירות”)

“הסדרה של הזנות משמעה שהמדינה מצהירה כי בני אדם מסוימים אינם אלא אמצעי בידור עבור בני אדם אחרים. יצורים נחותים יותר, עבדים ושפחות. הרעיון שישנן נשים ש’נולדו להיות זונות’ הוא שגוי לחלוטין, וכמעט בכל המקרים הנשים נדחפות לזנות מתוך צורך כלכלי. […] מחלק המוסר משרת את האינטרסים של הלקוחות הגברים, ומעניש את הזונות מבלי לעשות כל מאמץ שהוא לסייע להן. המוטיבציה היחידה של תומכי ההסדרה היא רצונם להבטיח ‘סחורות בריאות’ לגברים הצעירים מהמעגל החברתי שלהם, גברים בעלי רכוש ומשכילים.”
(מתוך הערותיה על מחקר על נשים בזנות, 1907)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אנה פפריץ (שלישית משמאל, יושבת), לצד אקטיביסטיות גרמניות נוספות: הדוויג הייל, אליס סלומון, דונה מרטין, הלן לאנג וגרטרוד באומר, במהלך קונגרס הנשים הבינלאומי בברלין, 1914
מתוך האתר “ההיסטוריה של גרמניה במסמכים ובתמונות

בתמונה הקטנה: אנה פפריץ, סגנית יו”רית הוועדה המקומית בקונגרס הנשים הבינלאומי בברלין, 1904

רגיל

יום העצמאות: ניוטה הלפרין

יום העצמאות: חנה (ניוטה) הלפרין, 2004-1910

ניוטה הלפרין הייתה מפקדת גדוד החברות בתל אביב של “ההגנה”, המג”דית היחידה בארץ. ב-1930 החלה לפעול כקשרית בין פלוגות “ההגנה” בתל אביב, והשתלבה בסגל הפיקודי לאחר אימונים והכשרות בנשק, בפיקוד והדרכה ובעזרה ראשונה. ב-1938 התמנתה למפקדת יחידת החברות של תל אביב, שגדלה והייתה לגדוד, אשר שימש מעין בסיס קליטה והדרכה לאלפי מאבטחות, תצפיתניות, קשריות, אתתיות ונשקיות. לאחר פירוק הגדוד ב-1949, עבדה הלפרין במשרד החוץ, בלשכת הקשר ליהודי ברית המועצות, וב-1985 נבחרה לנשיאת הארגון הארצי של יוצאי ההגנה, שם פעלה להנכחת פועלן של חברות ההגנה.

“הרי בחורות העיר, ובעיקר הבוגרות שבהן, שכל צו גיוס לא היה חל עליהן, יכלו בוודאי לשבת בשקט בביתן, ולא לסכן את עצמן בגבולות העיר בחזית הדרום ולהפקיר את ילדיהן לחסדי השכנות ולעתים גם ברחוב. השפעת הרחוב התל אביבי הייתה בוודאי שלא לחיוב במובן זה, וחברות אלה באו, ובאו בעשרות ובמאות, התייצבו, תבעו את מקומן, ולאחר שניתן להן מלאו אותו על הצד הטוב ביותר.”
(מתוך מכתב למערכת “דבר הפועלת” שכתבה הלפרין, 25 באפריל 1949)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ניוטה הלפרין בראש גדוד החברות של ההגנה, בטקס הענקת אות ההגנה, 1958

בתמונה הקטנה: תמונתה מתוך תעודת החברות שלה בארגון ההגנה

עוד נשות ביטחון פורצות דרך בישראל:
מניה שוחט, ממייסדות “השומר”
ציפורה זייד, ממייסדות “השומר”
מלכה ברוורמן, ממפקדות שירות המודיעין של “ההגנה” וסגנית ראש “המוסד”
רחל מרקובסקי לנדאו, הטייסת הישראלית הראשונה
דבורה קלפוס-נחושתן, “לוחמת מס’ 1” של האצ”ל
רחל צברי, מהמסתערבות הראשונות ומפקדת הפלוגה הראשונה ב”הגנה”
חנה יפה, הצנחנית המבצעית הראשונה (והיחידה) בצה”ל
מינה בן צבי, מקימת חיל הנשים בצה”ל
חנה לוין, קצינת גיוס ראשית הראשונה בצה”ל
אסתר ארדיטי, החיילת הראשונה (והיחידה) שקיבלה את עיטור המופת
יעל רום, הטייסת המבצעית הראשונה בחיל האוויר
צפורה נריה, לוחמת ומפקדת בולטת בפלמ”ח ובצה”ל
עמירה דותן, התא”לית הראשונה בצה”ל
אהובה תומר, מפקדת תחנת המשטרה הגדולה בישראל (חיפה), נספתה באסון השריפה בכרמל
אורנה ברביבאי, האלופה הראשונה בצה”ל

רגיל

יום הזיכרון: שרה צ’יזיק

יום הזיכרון: שרה צ’יזיק, 1920-1897

שרה צ’יזיק הייתה אחת משמונת הלוחמים שנפלו בקרב על תל חי, שעל שמם קרויה העיר קריית שמונה. היא נולדה באוקראינה ועלתה עם משפחתה לארץ ישראל, למושבה מנחמיה. החל מגיל 19 התגייסה לעבודת החלוצים, ובין היתר עבדה כפועלת בפתח תקווה ובעקרון, נטעה עצים ביפו ובתל אביב ועבדה בחוות חולדה. כשקראה ב”קונטרס”, הביטאון של “אחדות העבודה”, כי נדרשת עזרה בהגנה על היישובים היהודיים בגליל העליון, מיהרה להצטרף לקבוצה הראשונה שיצאה צפונה. כשמאות לוחמים ערבים מהכפר אל-ח’אלצה תקפו את תל חי, היא נהרגה מרימון יד שהושלך לעמדתה. בת 23 הייתה במותה.

“הפרעות בפולין ובאוקריינא. לבי כואב והנני נדה לאחי האומללים ובייחוד לאחיותי. הנה הן מתות מיתה אחת… גם בתור בנות העם העברי… וגם בתור בנות חוה, המין החלש! הה! מה נתעב, מה נבזה משפיל ומכֹער. […]
ארור היום ההוא שבו נבראה האשה, נעדרת כל חופש. הקציבו לה גבולות: עד פה תבואי ומפה לא תלכי הלאה. הטבע והגבר יחד לא נתנו לה להתפתח. העמיסו עליה עבודות כמו להוליד, ראו מה יותר לנצל אותה ושלא תספיק לפנות את פניה לצד אחר. להשתמש בחולשתה לבצע תאוותיהם השפלות והנבזות ואחר כל זה עוד צועקים: מה אתן, נשים? מה יש בכוחכן לעשות, לפעול? כל דברים נבזים ומכוערים בוודאי שלא נוכל לעשות. אכן עדיין לא הגיעו למעלת בני אדם במלוא מובן המלה, אם אינם יודעים להוקיר את האשה מלבד שעשוה להם לשחק בו. הה נקם! לו יכולתם לשסע כשסע הגדי את כל אלה ששוכן בם זה שקוראים גבר בהמי.”
(מתוך כתביה של שרה צ’יזיק, שערך ופרסם י”ח ברנר, הארכיון הציוני המרכזי בירושלים)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כמה מבני משפחת צ’יזיק, שרה למטה משמאל, עם הוריה שמואל ובריינה, ושניים מאחיה חנה ואפרים, 1915~ (צילום: נדב מן, “ביתמונה”)

בתמונה הקטנה: אנדרטת “עבודה והגנה” שיצרה הפסלת בתיה לישנסקי ב-1937, אשר כוללת שלוש דמויות, ביניהן האחים שרה ואפרים צ’יזיק. האנדרטה ניצבת ביער חולדה, על קברו של אפרים, שנפל על הגנת קיבוץ חולדה ב-1929

עוד לוחמות שנפלו לפני קום המדינה:
שרה אהרונסון, גיבורת ניל”י
דבורה דרכלר, נפלה אף היא בתל חי
חנה סנש, מ”צנחני היישוב”
חביבה רייק, מ”צנחני היישוב”
ברכה פולד, נפלה ב”ליל וינגייט”
זהרה לביטוב, טייסת
“יד לאישה הלוחמת”

רגיל

יום השואה: חווקה פולמן רבן

יום השואה: חווקה (חווה) פוֹלמן רַבָּן, 2014-1924

חווקה פולמן רבן פעלה כבר כנערה במסגרת תנועת “דרור” בפולין לחינוך להגשמה חלוצית-ציונית, והמשיכה בפעילות זו גם לאחר הכיבוש הנאצי, בגטו ורשה. היא סיכנה את חייה כקשרית של הארגון היהודי הלוחם, כשנעה בדרכים בזהות בדויה פולנית והעבירה אמצעי לחימה, הבריחה חברים אל שורות הפרטיזנים והעבירה מסמכים וידיעות על ההשמדה. בינואר 1943 נתפסה, הצליחה להסתיר את יהדותה ונשלחה כאסירה פוליטית לאושוויץ ומשם למחנה רוונסבריק. לאחר המלחמה, בישראל, הייתה ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות, אשת חינוך ופעילה בולטת בארץ ובעולם למען הנחלת זיכרון השואה ולקחיה.

“אני מאחלת לאלפים שלפניי חיים מאושרים של אהבה, יופי וצחוק, חיים של משמעות. המשיכו במרד, מרד אחר, עכשווי, נגד כל רוע, גם זה שפגע בארצנו האהובה והיחידה. תמרדו נגד גזענות ואלימות ושנאת אחר. בחוסר שיוויון, בפערים, בעוני, ברדיפת בצע ובחמדנות.
חיזוק חינוך להומניות וערכי מוסר וצדק גם הם מרד נגד אלכוהוליזם בקרב הנוער ותופעות מחרידות של תקיפת קשישים…
תמרדו בכיבוש – לא! לנו אסור לשלוט בעם אחר, להשפיל אחר. הכי חשוב להגיע לשלום ולקץ מעגל הדמים.
הדור שלי חלם על שלום, אני כל כך רוצה להספיק לזכות בו. יש לכם כח לעזור. כל תקוותי בכם.
לו יהי!”
(מתוך נאומה בעצרת בבית לוחמי הגטאות לרגל 70 שנה למרד גטו ורשה, אפריל 2013)

עוד על חווקה באתר ובויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חווקה (במרכז), עם עצירות משוחררות ממחנה רוונסבריק, שוודיה 1945

בתמונה הקטנה: מדליקה משואה עם נכדתה בטקס בקיבוץ לוחמי הגטאות, 1997

עוד נשים יהודיות לוחמות, מורדות ופעילות מחתרת במהלך השואה:
פנינה אורטרגר
טוסיה אלטמן
חייקה גרוסמן
אנה חנה הילמן
רחל הראל
מריאן כהן
צביה לובטקין
בטי לזרוס קנוט
ליזה מאגון
פרדקה מזיא
חנה סנש
אריאדנה סקריאבינה
פרומקה פלוטניצקה
רבקה קופר
רוז’קה קורצ’אק
רוז’ה רובוטה
מתי רובנובה
חביבה רייק

רגיל

לאונה פלורנטינו

לאונה ג’וספה פלורנטינו, 1884-1849

“אֵיזוֹ שִׂמְחָה וְאֵיזוֹ נַחַת
הֵן מְנַת חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁהוּא אָהוּב
שֶׁאָכֵן יֵשׁ לוֹ עִם מִי לַחְלֹק
אֶת כֹּל סִבְלוֹתָיו וּמַכְאוֹבָיו

גּוֹרָלִי לוּט בָּעֲרָפֶל, כּוֹכָבַי נְמוּכִים
עַד כִּי דָּבָר לֹא יִשְׁוֶה לָזֹאת אוּלַי
אוּלָם אֵין כֹּל סָפֵק בְּלִבִּי
כִּי כָּרֶגַע אֲנִי דְּווּיָה כָּל כָּךְ

שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ אֶהְיֶה אוֹהֶבֶת
הַיִּפְעָה אֲשֶׁר בָּהּ חֲפֵצָה נַפְשִׁי
לְעוֹלָם לֹא אֵדַע בְּכָל מְאוֹדִי
כִּי אָכֵן אֲנִי רְאוּיָה לָהּ.”

היום, לפני 170 שנים, נולדה לאונה פלורנטינו, משוררת פיליפינית, הנחשבת לגשר בין מסורת הסיפור שבעל פה לספרות הכתובה ול”אם הספרות הנשית” בפיליפינים. היא החלה לכתוב בשפת האילוקנו כבר בגיל 10 וקיבלה עידוד לכך מצד אמה והכומר. בגיל 14 נישאה, ובעלה לא קיבל את כתיבתה; היא נודתה ומתה בגיל 35 הרחק ממשפחתה. יש המשערים כי בנה הבכור השמיד שירים שלה, שהיו ארוטיים ומרדניים. שיריה שנשתמרו הם 22 שירים שנכללו ב”אנציקלופדיה הבינלאומית של יצירות נשיות” שפורסמה באירופה ב-1889 – והופכים אותה למשוררת הפיליפינית הראשונה שזכתה להכרה עולמית.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה “Blasted Hopes” (“תקוות מנופצות”), 1880~
(מהשפה הפיליפינית אילוקני לאנגלית: מ’ פורונדה ג’וניור; מאנגלית לעברית: מתת גולדברג אלון)

בתמונות: פסל המנציח את דמותה, מוצב מול ביתה לשעבר שכיום מאכלס את מרכז התיירות הפרובינציאלי בעיר ויגאן שבפיליפינים (אתר מורשת עולמית ואחת מ”שבע הערים המופלאות של העולם”) ומסעדה בשם “קפה לאונה”, על שמה [מקור]

רגיל

אנורדהה קוירלה

אנורדהה קוירלה, נולדה ב-1949

היום, לפני 70 שנים, נולדה אנורדהה קוירלה, פעילה חברתית נפאלית, מייסדת ומנהלת “מאיטיי”, מלכ”ר לסיוע לקורבנות סחר מין. מאיטיי (“בית אמא” בנפאלית) סייע עד כה בחילוץ ובשיקום של עשרות אלפי נשים וילדים מבתי בושת בהודו, ומפעיל עבורן בקטמנדו ובערי הגבול בין נפאל והודו מקלטים ובתי מעבר, מרכזי שיקום, חינוך והכשרה, ייעוץ משפטי ופסיכולוגי והוספיס רפואי. הארגון פועל גם באפיק המשפטי נגד העבריינים האחראים לסחר בנשים ובמין, וכן להעלאת מודעות ציבורית לסוגיה חשובה זו ברמה הבינלאומית. בינואר 2018 מונתה קוירלה למושלת מחוז – האישה הראשונה במעמד זה בנפאל.

“אני רוצה לחיות בחברה שאין בה סחר בבני אדם. ואני מבקשת מכולם להצטרף אליי כדי ליצור אותה. עלינו לעשות זאת למען כל הבנות שלנו.”
מתוך נאומה בעת קבלת פרס “גיבורת השנה” של CNN לשנת 2010 (בתמונה הקטנה)

בתמונה הגדולה: “אנורדהה קוירלה, האישה שנאבקת בסחר בנשים בנפאל ומחוץ לה“, מתוך הבלוג “פורום הכבוד האנושי”, אפריל 2013

ויקיפדיה

עוד על “מאיטיי” באתר הארגון

פייסבוק

רגיל

אגנס מרי מנסור

אגנס מרי מנסור, 2004-1931

היום, לפני 88 שנים, נולדה אגנס מרי מנסור, נזירה קתולית וד”ר לביוכימיה אמריקאית, בת למהגרים מלבנון. לאחר 30 שנות עבודה הומניטרית מטעם הכנסייה, ב-1983 מונתה לנהל את מחלקת הרווחה של מישיגן, שבמסגרתה ניתן מימון להפלות עבור נשים חסרות אמצעים. בתגובה, בצעד נדיר, הציב לה הוותיקן אולטימטום: להתפטר או לעזוב את הכנסייה. היא בחרה בתפקידה כמנהלת הרווחה והצליחה, בין היתר, להגיע לשיא באיתור הורים מזניחים, ליזום תוכניות תמיכה באמהות בנות עשרה ולהרחיב את הסיוע לנפגעות אלימות במשפחה. היא גם ייסדה ארגון למען בריאות והשכלה של ילדים החיים בעוני.

“האמונה שלי תמיד הייתה עמוקה מספיק כדי לשרוד ארגון המורכב מבני אדם, שלכולם יש חולשות ופגמים. אני לא חושבת שעלינו לאפשר לבני אדם, גם אם הם מייצגים את האל, להתערב במערכת היחסים שלנו עם האל…
ככל הנראה קשה יותר לשמור על אמונה קתולית בימינו, מפני שאנו נדרשים ליותר אחריות אישית, שיפוט עצמי, בחירה אישית, אשר נכנסים לתוך מערכת קבלת ההחלטות האישית שלנו. פעם, דברים היו הרבה יותר ‘שחור או לבן’. זה תמיד היה אחד הכשלים של הכנסייה; הכול היה שחור-לבן, והיה עליך ללכת בעקבות הוראת הכנסייה מבלי להטיל ספק. המדיניות הייתה: אל תחשבו על זה, אל תקראו אפילו בכתבי הקודש, שמא תפרשו אותם לא נכון. והיה משהו מנחם בסדר הזה של הדברים.
אבל דברים אינם שחורים ולבנים. על מנת שיהיו לדברים משמעות והיגיון עבורך, עליך לתפוס את עצמך בידיים ולומר ‘אני לא לגמרי מבינ/ה את העניין, אבל אני מקבל/ת אותו’. כך, לפחות האחריות היא שלך. לפני כן, לא יכולת לקחת אחריות על הפעולות שלך. נכון, עכשיו קשה יותר, אבל לדעתי זה בריא יותר, כן יותר, אותנטי יותר. וזה מאפשר לבני אדם להיות חופשיים יותר.”
[הציטוט מתוך מאמר דעה שכתבה בנובמבר 1985, המסביר את בחירתה שלא לקבל את דעת הכנסייה (בתמונה הגדולה)]

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

מוזון אלמליהאן

מוזון אלמליהאן, נולדה ב-1999

“השכלה נתנה לי את הכוח להמשיך. לא הייתי כאן היום בלעדיה”

היום, לפני 20 שנים, נולדה מוזון אלמליהאן, פליטה סורית שחיה בבריטניה ופעילה למען פליטות ונערות. ב-2014 הצליחה להימלט עם משפחתה מהמצור שהטילה ממשלת סוריה על עירה דרעא, נדדה בין מחנות פליטים ולבסוף נקלטה כפליטה בבריטניה. עוד בהיותה בעצמה במחנה הפליטים החלה לפעול למען חינוך לנערות באזורי מלחמה ונגד נישואי ילדות, לאחר שכמחצית מחברותיה נשרו מלימודים וחותנו, מנהג שחזר להיות נפוץ בסוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים. ב-2017 הייתה לשגרירת הרצון הטוב הצעירה ביותר של יוניסף.

“אני פוגשת פליטים רבים שחושבים שלהיות פליט זה משהו רע, כינוי גנאי. אבל לא אני. עבורי, הכרה כפליטה נתנה לי כוח ליצור עתיד בהיר יותר מתוך המקום הקשה שבו נמצאתי. אנחנו לא אנשים חלשים. אנחנו חזקים. אנחנו לא רק פליטים, אנחנו לא רק ילדים – יש לנו יכולת ליצור שינוי. אני יודעת שקשה לשנות, אבל לא בלתי אפשרי.”
מתוך הדף שלה באתר השגרירים של יוניסף

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בכיתת לימוד במחנה פליטים בצ’אד, עם ילדות ניגריות שנמלטו מ”בוקו חראם”, אפריל 2017

בתמונה הקטנה: דוברת בכנס על “האזרח הגלובלי: אנשים שיוצרים תנועה”, ניו יורק, ספטמבר 2017 (צילום: תיאו וורגו, גטי אימג’ז)

התמונות מתוך הכתבה, “מוזון אלמליהאן נמלטה מסוריה שסועת המלחמה ועליה רק ספרי הלימוד שלה – ומצאה את הקול שלה“, שפורסמה ב-2017 בכתב העת Glamour

רגיל

רוז שניידרמן

רוז שניידרמן, 1972-1882

“מה שהפועלת רוצה הוא לחיות, לא להתקיים בלבד… כפי שלאישה העשירה יש זכות לחיים, וגם לשמש, למוזיקה ולאמנות, אין דבר שלא מגיע גם לעובדת הצנועה. הפועלת זקוקה ללחם, אך גם לשושנים. עזרו, נשים פריווילגיות, תנו לה את פתק ההצבעה להיאבק בעזרתו”
(הציטוט על “לחם ושושנים”, שהפך למטבע לשון המבטא זכות טבעית לדברים נעלים יותר מלבד הקיום הבסיסי, לקוח מתוך נאומה במהלך שביתת הטקסטיל הגדולה ב-1912 בעיירה לורנס, מסצ’וסטס)

היום, לפני 137 שנים, נולדה רוז שניידרמן, סוציאליסטית וסופרג’יסטית יהודייה-אמריקאית. כמנהיגה בליגת נשות האיגודים המקצועיים נאבקה, בין היתר, למען שיפור הבטיחות ותנאי העבודה של נשים, למען משאל העם שב-1917 העניק לנשות ניו יורק את זכות ההצבעה, ולמען חקיקה כלכלית-חברתית במסגרת ה”ניו דיל” בשנות ה-30.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בהפגנה של איגוד הסוחרים, ~1910. מתוך האתר “ארכיון נשים יהודיות

בתמונה הקטנה: כרזה משנות ה-20 המזמינה להרצאה של שניידרמן, “עובדת סוציאלית ומנהיגה בולטת של איגוד הסוחרים”, על “שאלת הנשים מנקודת המבט של התעשייה”, בחסות ארגון הסופרג’יסטיות האמריקאיות (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

טרייסי צ’פמן

טרייסי צ’פמן, נולדה ב-1964

“יש לך מכונית מהירה
האם היא מהירה מספיק בשביל שנוכל לטוס מכאן?
עלינו להחליט אם
לעזוב הלילה או לחיות ולמות ככה

אני זוכרת כשנסענו
נסענו במכונית שלך
כל כך מהר שהרגשתי שיכורה
אורות העיר נפרשים לפנינו
והיה נעים כשזרועותיך עטפו את כתפיי ו
הרגשתי שאני שייכת
הרגשתי שאני יכולה להיות מישהי, להיות מישהי, להיות מישהי…”

(הציטוט מתוך הסינגל הראשון שהוציאה ב-1988, “Fast Car”)

היום, לפני 55 שנים, נולדה טרייסי צ’פמן, זמרת וכותבת שירים אמריקאית, זוכת פרסי גראמי. היא מרבה להשתתף במסעי הופעות ובקמפיינים חברתיים והומניטריים, למשל נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, למען ילדים נזקקים ולמען חולי איידס.

“זכיתי להצליח ליצור את העבודה שלי וגם להיות מעורבת בארגונים מסוימים ולהציע סיוע בדרך כלשהי, בגיוס תרומות או בהעלאת מודעות, בעצם הנוכחות בגוף שמראה עוצמה ונחישות למען רעיון מסוים. למצוא איפה קיים הצורך – ואם מישהו חושב שאני יכולה לעזור, אז פשוט לעזור.”
(מתוך ריאיון עמה ב”גרדיאן”, 2002)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צ’פמן מופיעה במופע ההתרמה השנתי ה-5 למען ביה”ס ברידג’ בקליפורניה (המסייע לילדים בעלי ליקויים פיזיים חמורים וצרכים תקשורתיים מורכבים), נובמבר 1991 [מתוך אתר מעריצות]

בתמונה הקטנה: צ’פמן מופיעה בפסטיבל ארמון המפטון קורט, רובע ריצ’מונד שעל התמזה, לונדון, יוני 2006 (צילום: סטפני מתוון, WENN) [מקור]