עמוד 1
רגיל

וירג’יניה פני

וירג’יניה פני, 1913-1826

היום, לפני 193 שנים, נולדה וירג’יניה פני, כלכלנית חברתית אמריקאית, הראשונה לחקור את שוק העבודה של נשים. ספריה נכתבו על סמך מידע שיטתי שאספה בערים גדולות בארה”ב ובאירופה וראיונות שערכה עם אלפי מעסיקים ועובדים, ותיארו את המשרות שהיו פתוחות אז לנשים, וכן את השכר שהרוויחו, את תנאי העבודה, את ההכשרות והשלכות בריאותיות. ספריה שימשו בסיס חשוב לפעילות פמיניסטיות וליוזמות חקיקה, כמו גם לתחום מדעי החברה שנוצר אז. בנוסף הייתה ממובילות התנועה הסופרג’יסטית בראשיתה, הובילה מחאות של נשים על שכר ותנאי העסקה, וכן הקימה סוכנות תעסוקה ייעודית לנשים.

“אלו המדברים במרירות כזו כנגד נשים העוסקות במקצועות מסוימים המבוצעים כיום על-ידי גברים: מה הייתם מצפים שנשים רווקות ואלמנות חסרות כול תעשינה על-מנת להרוויח את לחמן?! בוודאי לא הייתם רוצים שהן תגנובנה משום שאינן יכולות להשיג עבודה הגונה. מה אם כן ביכולתן לעשות? מדוע שלא תהיה להן גישה חופשית למשלחי יד שיבטיחו להן פרנסה? אלו המתנגדים להן, לרוב עושים זאת ממניעים אנוכיים. גברים רבים ידיחו נשים משולחן העריכה או הכתיבה, מהחנות, מהמפעל, מהסדנה, ממשרד הטלגרף, ממכונת הדפוס ומכל מקום אחר, מלבד כיתת הלימוד, שולחן התפירה והמטבח. הדעה השגויה שקיימת בנוגע למקצועות המתאימים לנשים חייבת להשתנות כך שתהיה לנשים גישה חופשית לכל המקצועות שבהן הן מעוניינות לעסוק. הייתי מאוד רוצה שדלתות תיפתחנה לרווחה בפני נשים לכל משלח יד ומקצוע שבו הן מסוגלות לעבוד.”
(מתוך ספרה “תעסוקה לנשים: אנציקלופדיה של עבודת נשים”, 1863)
[הספר המלא, סרוק על-ידי הספרייה הציבורית של ניו יורק ואוניברסיטת הרווארד]

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך הבלוג של “המשוטט בניו יורק” על “כוחה של אלמנה: וירג’יניה פני ומאבקה להעסקה ושכר שווים של נשים בארה”ב בסוף המאה ה-19”

בתמונה הקטנה: אסופת מאמרים פרי עטה, שפורסמה בשנת 1869 תחת הכותרת “לחשוב ולפעול: סדרת מאמרים על גברים ונשים, עבודה ושכר”
ההקדמה לאסופת המאמרים נפתחת באמירה:
“מי אשר לועג לכל תקווה או שאיפה חיה של לב אנושי פועם, נמצא כל-כך הרבה מדרגות מתחת לאלוהים”
[הספר המלא, סרוק על-ידי הספרייה הציבורית של ניו יורק ואוניברסיטת הרווארד]

רגיל

נילי בלאק

נילי בלאק, נולדה ב-1995

היום, לפני 24 שנים, נולדה נילי בלאק, אמנית לחימה ישראלית, אלופת העולם באיגרוף תאילנדי בשלוש השנים האחרונות. היא גדלה במשפחה חרדית-לאומית, ובגיל 11, לאחר גירושי הוריה ויציאת אמה בשאלה, מצאה מפלט בספורט ובאמנויות לחימה והחלה להתאמן ולהתחרות באופן מקצועי. מאז זכתה חמש פעמים באליפות העולם ושלוש פעמים באליפות אירופה באיגרוף תאילנדי, פעם אחת באליפות העולם בקיקבוקס, ופעם אחת במרתון ירושלים. ב-2015 הוענק לה פרס ספורטאית השנה של התאחדות ענפי הספורט שאינם אולימפיים, והיא נכללה ברשימת 100 המשפיעים בעולם היהודי של העיתון “אלגמיינר”.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבה באתר ספורט1, על בלאק כ”שגרירה גאה של מדינת ישראל ברחבי העולם” (אוגוסט 2017)

התמונה הקטנה מתוך כתבה ב”מאקו” (ינואר 2018):
“לא משנה לי מאיפה [היריבה שמולי] מגיעה, מאיזו מדינה או מקום. אני רואה מולי מישהי שרוצה לערוף לי את הראש ואני רוצה לעשות לה אותו דבר. זה כיף באיזשהו מקום, העניין של לפרק את מי שמולי. זה להרגיש עליונות, להרגיש שאת שולטת. אפשר להגיד שזה חייתי.”

רגיל

חנה גרינבאום סלומון

חנה גרינבאום סלומון, 1942-1858

“עלינו להוסיף את קולותינו לאלו הזועקים כי קיים קנה-מידה שלא נסכים שמישהו יחיה מתחתיו, ושקנה-המידה הזה קודם למצב שבו קופאים מקור או גוועים ברעב… בדמוקרטיה כולנו נושאים באחריות”

היום, לפני 161 שנים, נולדה חנה גרינבאום סלומון, פעילה חברתית אמריקאית. כמייסדת המועצה הלאומית של נשים יהודיות ב-1893, הארגון הראשון של נשים יהודיות בארה”ב, הצליחה סלומון לגשר בין זרמים ביהדות ארה”ב והעולם, במטרה “לשפר את איכות החיים של נשים, ילדים ומשפחות ולהבטיח זכויות פרט וחירויות לכול”. היא קידמה גם את הקמתם של בית ספר מקצועי לבנות ובית המשפט הראשון לנוער.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך נאומה כנשיאת מועצת הנשים היהודיות, בכינוס המועצה בשיקגו, 1905.
מופיע בספרה, “אלומת מנשרים”, שיצא לאור ב-1911 (עמ’ 189) [סרוק במלואו על-ידי אוניברסיטת הרווארד]

בתמונה הגדולה: נואמת בפני מועצת הנשים היהודיות

בתמונה הקטנה: גרינבאום סלומון (מימין), עם ג’יין אדמס (מהמהפכניות הפמיניסטיות הבולטות של ראשית המאה ה-20 בארה”ב)

[התמונות מתוך האתר של מועצת הנשים היהודיות]

רגיל

פלורה נוואפה

פלורנס נוואנזורואהו נקירו נוואפה, 1993-1931

“איזו יהירות, איזו טיפשות הובילה אותנו לחורבן הזה, לטירוף הזה, לרשעות הזו, למלחמה הזו, למוות הזה? כשהמלחמה האכזרית הזו תיגמר, לא תהיה עוד מלחמה. זה לא יקרה שוב, לעולם לא. לעולם לא עוד.”
(מתוך ספרה “לעולם לא עוד”, 1975, עמ’ 70)

היום, לפני 88 שנים, נולדה פלורה נוואפה, סופרת, אשת חינוך ופעילה חברתית מניגריה, המכונה “האמא של הספרות האפריקאית המודרנית”. היא זכתה להכרה בינלאומית מיד עם פרסום ספרה הראשון, “אפורו” (1966), ומציגה בספריה את חייהן ונקודת מבטן של הנשים הניגריות בחברה המודרנית. נוואפה נודעה גם בתפקידה כשרת הבריאות והרווחה, שבמסגרתו עסקה בשיקום ניגריה לאחר מלחמת ביאפרה בסוף שנות ה-60, ובמיוחד באיחוד משפחות ובהקמת מסגרות ליתומים ולפליטים. ב-1974 ייסדה הוצאה לאור, הראשונה באפריקה בבעלות אישה שחורה והראשונה שהתמקדה בנשים כקהל יעד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כרזת הסרט הדוקומנטרי “הבית של נוואפה” (2016), מאת היוצר הניגרי אונייקה נווליו [טריילר]

בתמונה הקטנה: מתוך ריאיון עמה לטלוויזיה הנורווגית, 1987

רגיל

שימיזו שיקין

שימיזו שיקין (טויוקו), 1933-1868

“מה המשמעות של היות אישה אמיתית? […] נראה כי מה שלעתים קרובות מכונה ‘נשי’ מבוסס על נראוּת. אם אישה, על מנת להראות את ענוותה, מכסה את פיה בשרוול כאשר היא צוחקת, או מדברת בקול כה קטן עד שקשה לקלוט את מילותיה, אזי היא מיד נתפסת כנשית. שיפוט כזה הוא מפוקפק ביותר. האם הכישורים שמסייעים לגבר אינם נוגעים כלל לערכה של אישה? זהו דבר מוזר בהחלט.”
(מתוך מאמרה “נשיות” מ-1891, המטיל ספק ברעיון של תכונות מגדריות אינהרנטיות)

היום, לפני 151 שנים, נולדה שימיזו שיקין, פעילת זכויות נשים, סופרת ואחת העיתונאיות המקצועיות הראשונות ביפן. החל משנות ה-80 של המאה ה-19 הרצתה ברחבי יפן על שוויון וסוגיות חברתיות, ובין היתר פעלה להעלאת המודעות להשפעתה השלילית של פוליגמיה ולמען רפורמה בחוק העונשין, שלפיו, בין היתר, ניאוף מצד נשים נחשב לעבירה בת-ענישה. כאשר עבר חוק האוסר על נשים להשתתף בהתארגנויות פוליטיות, החלה לכתוב מאמרים וספרים שבהם עסקה בזכות לשוויון, בהשכלת נשים, בנישואין וגירושין, במוסר הכפול כלפי נשים וגברים ובאפליה נגד תושבי כפרים בפריפריה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שימיזו שיקין (מימין), וואקמאצו שיזוקו ו-מיאקה קאהו, מתוך כריכת הספר “עלים אבודים: הסופרות של תקופת מייג’י ביפן”, מאת רבקה קופלנד (2000)

רגיל

מרגרט מויר

ליידי מרגרט ברוס מויר, 1942-1864

“חיוני לנשים ללמוד ולהבין את החשמל. כוונתי לכך שעליהן לא רק להכיר היטב מכונות כביסה, הסקה ובישול חשמליות, אלא גם לרכוש די ידע טכני שיאפשר להן לתקן נתיכים ולבצע תיקונים קטנים אחרים. רק בדרך זו תוכלנה נשים להעריך את המחיר הנמוך ואת השימושיות הגבוהה של החשמל, ולהתייחס אליו כאל כוח שביכולתו לחלצן מעבודות הבית הבלתי הכרחיות.”
(מתוך מאמרה על “חזון הבית העתידי”, שפורסם ב”מורנינג פוסט” ביולי 1931)

היום, לפני 155 שנים, נולדה מרגרט מויר, מהנדסת אוטו-דידקטית, מחנכת ופעילה למען זכויות עובדים וזכויות נשים מסקוטלנד. כאחת ממייסדות “אגודת המהנדסות” הבריטית ב-1919, נודעה כמי שהובילה את “שחר עידן החשמל” וקידמה את הכנסת החשמל אל תוך בתי המגורים כחלק חשוב משחרורן של נשים לפתח קריירות מחוץ לבית. כדי לאפשר לפועלים במשרה מלאה לנוח בסוף השבוע, יישמה תוכנית רווחה שבמסגרתה גייסה עובדים חלופיים ואף עבדה בעצמה כמפעילת מחרטה. היא הקימה מערך של הכשרות בהנדסה לנשים, תמכה בעבודתן של טייסות חלוצות וקידמה הנגשה של תעסוקה לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן משנת 1900~

בתמונה הקטנה: אנדרטה לציון משפחת מויר בבית הקברות ברוקווד, בריטניה

רגיל

ליאה צ’ייס

ליאה צ’ייס, נולדה ב-1923

היום, לפני 96 שנים, נולדה ליאה צ’ייס, שפית, סופרת ואישיות טלוויזיונית אמריקאית עטורת פרסים, “מלכת המטבח הקריאולי” (וההשראה לטיאנה מ”הנסיכה והצפרדע” של דיסני). היא החלה את דרכה בניו אורלינס כמלצרית וכמכינת כריכים בדוכן הימורים, ובהדרגה, עד שנות ה-50, הפכה את המקום למסעדה המצליחה “דוקי צ’ייס”, שמגישה עד היום מאכלים קריאוליים מסורתיים. המסעדה שלה נודעה משנות ה-60 כמקום מפגש של התנועה לזכויות האזרח, כתחליף לבנקים שלשחורים לא הותרה גישה לשירותיהם, כגלריה האוצרת ומציגה אמנות אפרו-אמריקאית וכמקום המעסיק ומקדם מוזיקאים מקומיים.

“לגדול בסביבה כפרית, שיש בה חקלאות, שיש בה יערות, זה אומר לדעת דברים. להעריך דברים. כשהלכנו לפנות בוקר לקטוף תותים [בשדות של סבא] נאלצנו ללכת אולי ארבעה או חמישה מיילים דרך היערות, ולמדנו מה אפשר לאכול. ידענו שאפשר לאכול את גרגרי היער האלה, את הענבות האלה. הלוואי שלכל ילד/ה היום היו חוויות כאלה. מי שחיים בעיר גדולה לא יודעים דבר על מה שהם אוכלים.”
(מתוך ריאיון עמה מ-2012, בתשובה לשאלה על מקורות הידע שלה על אוכל)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה ב-2016 ב”ניו יורקר” על “מלכת המטבח הקריאולי בניו אורלינס, עדיין מבשלת בגיל תשעים ושלוש” (צילום: ג’וש טלס)

התמונה הקטנה, מתוך האוסף ההיסטורי של ניו אורלינס

רגיל

פרוע פרח’זאד

פרוע פרח’זאד, 1967-1935

“אָמְרָה הַצִּפּוֹר: ‘אֵיזֶה רֵיחַ, אֵיזֶה שֶׁמֶש, הוֹ
הָאָבִיב בָּא
וַאֲנִי אֵצֵא לְחַפֵּש אֶת בֶּן זוּגִי’

עָפָה הַצִפּוֹר מִקְצֵה הַמִּרְפֶּסֶת
כְּמוֹ הוֹדָעָה עָפָה וְהָלְכָה

הַצִּפּוֹר הָיְתָה קְטַנָּה
הַצִּפּוֹר לֹא חָשְׁבָה
הַצִּפּוֹר לֹא קָרְאָה עִתּוֹן
הַצִּפּוֹר לֹא לָקְחָה הַלְוָאָה
הַצִּפּוֹר לֹא הִכִּירָה אֶת בְּנֵי הָאָדָם

הַצִּפּוֹר לְעֵבֶר הַשָׁמַיִם
וּמֵעַל הַרַמְזוֹרִים
עָפָה גָּבוֹהַּ בְּלֹא יְדִיעָה
וְאֶת הָרְגָעִים הַכְּחֻלִּים
חָוְתָה בְּשִגָּעוֹן

הַצִּפּוֹר, הוֹ, הָיְתָה רַק צִפּוֹר”

היום, לפני 84 שנים, נולדה פרוע פרח’זאד, משוררת ובמאית איראנית, מהיוצרות המשפיעות והמוּכּרות בשפה הפרסית ובאיראן של זמננו, אייקון פמיניסטי הנותנת ביטוי לקול נשי אקטיבי, לרגשותיה, לתשוקותיה ולשאיפותיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

השיר “הציפור הייתה רק ציפור”, מתוך ספר שיריה הרביעי “לידה אחרת” (יצא לאור בעברית בהוצאת קשב לשירה, 2012, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב)

התמונות מתוך אתר “ארגון תוס” לקידום ולשימור התרבות והאמנות האיראנית, מייסודה של ג’מיל ח’ראזי

רגיל

נילי אברמסקי

נילי אברמסקי, נולדה ב-1970

“ריצה היא דרך חיים שנותנת עוצמות ומעניקה כוחות בכל רמה ורמה”

היום, לפני 49 שנים, נולדה נילי אברמסקי, אתלטית ישראלית, בעלת יותר מ-50 תוארי אליפות ישראל בריצות למרחקים בינוניים וארוכים, מהם 11 תארים במרתון, יותר מכל אתלטית ישראלית אחרת. היא שיאנית ישראל הנוכחית בריצת 2000 מטר, וכן החזיקה בשיאי ישראל בריצת 3000 מטר, 5000 מטר, 10000 מטר, חצי מרתון ומרתון. אברמסקי ייצגה את ישראל באולימפיאדת אתונה 2004, בשתי אליפויות עולם באתלטיקה (הלסינקי 2005 ואוסקה 2007), ב-6 אליפויות עולם בחצי מרתון ובשתי אליפויות עולם בריצות שדה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אברמסקי במרתון התנ”ך, ספטמבר 2018, מתוך אתר “מרתון ישראל” (צילום: ראול בלייכמן)

בתמונה הקטנה: אברמסקי ובתה, מעודדות להשתתף במרתון טבריה 2017

רגיל

איימי ז’אק גארווי

איימי יופימיה ז’אק גארווי, 1973-1895

“האישה דמוית בובה-תינוקת שייכת לעבר, והאישה הערה מתחשלת, מוכנה לכל שעת חירום, מוכנה להיענות לקריאה, אפילו תהיה זו קריאה להתייצב אל מול התותחים בשדה הקרב.”

היום, לפני 123 שנים, נולדה איימי ז’אק גארווי, עיתונאית ואקטיביסטית ג’מייקנית, מהנשים השחורות הראשונות שפעלו כעיתונאיות ומוציאות לאור במאה ה-20 ומחלוצות האקטיביזם הפאן-אפריקאי. מגיל צעיר נהגה לקרוא עיתונים ולהיות מעורבת פוליטית, ועם הגעתה להארלם, ניו יורק, ב-1917 התוודעה להתאחדות העולמית לקידום שחורים והייתה לדמות מרכזית בהנהגתה ובהסברה למען עצמאות אפריקה, ככותבת, כעורכת העיתון “עולם השחורים” וכנואמת סוחפת. “מזכר משותף לאפריקה, לקריביים ולאמריקות” שכתבה ב-1944 שכנע רבים מנציגי האו”ם לאמץ אמנה לשחרור אפריקה מהקולוניאליזם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה (מימין לשמאל): מרקוס גארווי (בעלה), מנכ”ל ההתאחדות העולמית לקידום שחורים, הנרייטה וינטון דייוויס, השחקנית והפעילה לשיפור מעמד השחורים, ואיימי ז’אק גארווי, בכנס של ההתאחדות במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, אוגוסט 1920

התמונה הקטנה מתוך כריכת הספר “איימי ז’אק גארווי: כתבים נבחרים מעולם השחורים”, בהוצאת אוניברסיטת טנסי (2016), מתוך אוסף התמונות של מרכז שומברג לחקר התרבות השחורה בספריית ניו יורק

רגיל

אליסאבטה מלכת רומניה

אליסאבטה (אליזבת פאולינה אוטיליה לואיזה צו ויד), מלכת רומניה, 1916-1843

היום, לפני 175 שנים, נולדה אליסאבטה, שהייתה למלכה הראשונה של רומניה, לאחר נישואיה לקרול נסיך רומניה ב-1869. היא עודדה השכלה גבוהה לנשים ברומניה וכן זכתה לכינוי “אם הפצועים”, לאחר שבמהלך מלחמת העצמאות של רומניה (1877-1878) ייסדה בתי חולים ושירותי אמבולנס ודאגה לאספקת תרופות בחינם לאלפי חולים ופצועים. את מרבית זמנה הקדישה לאמנות: היא פרסמה מאות שירים, עשרות נובלות, מחזות, רומנים, מסות ועוד תחת שם העט כרמן סילבה (שפירושו בלטינית “שירת היער”), ניגנה בפסנתר ובעוגב, ולקחה תחת חסותה אמנים צעירים בעלי כישרונות יוצאי דופן.

על אף היותה מלכה, האמינה שמשטר רפובליקני עדיף על שלטון מלוכני, וכתבה זאת ביומניה (אם כי לא פרסמה אותם במהלך חייה):
“אני מבינה לרוחם של הסוציאל-דמוקרטים, במיוחד לאור הניוון והשחיתות המאפיינים את האצילים. אחרי הכול, ‘האנשים הקטנים’ אינם רוצים דבר מלבד מה שהטבע מעניק: שוויון. צורת המשטר של הרפובליקה אינה אלא הגיונית. לעולם לא אבין את העם, את העובדה המטופשת שהם ממשיכים לסבול אותנו.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בצעירותה, בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19

בתמונה הקטנה: עם בתה מריה, 1872

רגיל

ברנדה הווארד

ברנדה הווארד, 2005-1946

“בפעם הבאה שמישהו ישאל למה יש לנו מצעדי גאווה או איך נהיה לנו חודש גאווה ביוני, אמרו: ‘אישה ביסקסואלית בשם ברנדה הווארד חשבה שכך צריך להיות’.”

היום, לפני 72 שנים, נולדה “אם הגאווה” ברנדה הווארד, פעילה למען זכויות להט”ב בכלל וביסקסואליות בפרט, פמיניסטית סקס-פוזיטיבית, בדס”מית ופוליאמורית. ב-1970, במלאת שנה למהומות סטונוול, שבהן השתתפה, ארגנה לראשונה בעולם את מצעד הגאווה, מונח שהווארד עצמה טבעה; היא גם הגתה את הרעיון של שבוע שלם של פעילויות סביב המצעד, רעיון שהוליד את חגיגות הגאווה אשר נהוגות עד היום ברחבי העולם בחודש יוני.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ההספד של טום לימונצ’לי, יו”ר “בי-נט ארה”ב” (הארגון הביסקסואלי הראשון בארה”ב, שהקימה הווארד, על מנת “ליצור רשת בין קהילות ביסקסואליות, לקדם נראות ביסקסואלית ולהפיץ מידע על ביסקסואליות בארה”ב ובעולם”)

פייסבוק

בתמונות: ברנדה הווארד וחברות/ים במצעדי גאווה (התמונה הקטנה משנת 1990). מתוך אתר לזכרה

רגיל

מרי-ג’יין רת’בון (“בראוני מרי”)

מרי-ג’יין רת’בון (“בראוני מרי”), 1999-1922

“הילדים שלי [אנשים עם איידס וסרטן שדאגה להם] זקוקים לזה ואני מוכנה ללכת לכלא למען העקרונות שלי…”

היום, לפני 96 שנים, נולדה מרי-ג’יין רת’בון, פעילה למען שימוש במריחואנה רפואית מארה”ב. היא כונתה “בראוני מרי”, משום שכמתנדבת בבתי חולים נהגה לאפות בראוניז קנאביס ולחלקן לחולי איידס וסרטן. המראה שלה כמבוגרת חביבה יצר אהדה ציבורית למטרה, ועם כל מעצר שלה רק גברה תשומת הלב התקשורתית שקיבלה. בזכות פועלה בשדולה למען לגליזציה, בשנות ה-90 הותר לראשונה שימוש רפואי במריחואנה והקהילה הרפואית החלה לערוך מחקרים קליניים בתחום. בסופו של דבר התירה לה העיר סן פרנסיסקו להקים את מועדון קוני הקנאביס, המרכז הראשון לחלוקת מריחואנה רפואית בארה”ב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מציגה קופסת עוגיות בדרך לחלוקתן ועונדת את סיכת הקנאביס האופיינית לה (צילום: סקוט סומרדורף, “סן פרנסיסקו כרוניקל”). מתוך מאמר “לזכר בראוני מרי, חלוצת המריחואנה של סן פרנסיסקו: היא אפתה אלפי עוגיות חשיש לחולי איידס

בתמונה הקטנה: עם דניס פרון, שותפה למאבק על הלגליזציה של מריחואנה רפואית (צילום: מורין הארלי)

רגיל

לורה סמית’ הווילנד

לורה סמית’ הווילנד, 1898-1808

“התמונות של ספינות העבדים הצפופות האלה [שראתה כילדה בנמל ניו יורק], בנוסף לאכזריות של תעשיית העבדים לאחר שהובאו לארצנו, לעתים קרובות הביאו אותי לידי דמעות… צערי על השחורים האומללים ששועבדו באופן זה עמוק כל כך עד שאף הזמן אינו מעמעם אותו.”
“אאבד את ידי הימנית ולא אתן לעבד נמלט אחד לחזור לשלשלאות. אני מאמינה בכל לבי בהכרזת העצמאות שלנו, שלפיה כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים, ולאף אדם אין זכות לסחור באחרים שנולדו פחות בני-מזל, לייחס להם אותו ערך כמו לסוסים ולבקר, להציגם למכירה למרבה במחיר, לפרק קשרי משפחה ביניהם, לערער את היסודות הטהורים והעדינים ביותר של הטבע האנושי.”
(מתוך האוטוביוגרפיה שלה “חייה, עבודתה וחוויותיה של אישה: לורה ס’ הווילנד”, 1882).

היום, לפני 210 שנים, נולדה לורה סמית’ הווילנד, פעילה אמריקאית לשחרור עבדים. ב-1832 הייתה ממייסדות “חברת הנשים נגד עבדות”, וב-1837 הקימה בית ספר לילדים עניים, “ללא הבדל גזע, אמונה או מין”. במקביל הייתה לדמות מובילה ב”מסילת הרכבת המחתרתית”, רשת להברחת עבדים מבעליהם אל החופש, גם אל מול איומים ברצח ותביעות משפטיות בגין “גניבת רכוש”. במהלך מלחמת האזרחים חילקה אספקה לעבדים משוחררים ולחיילים במחנות פליטים ובבתי חולים, וכן הרצתה בפני לבנים על סבלות העבדים המשוחררים. לאחר המלחמה הומרו החווה ובית הספר שלה לבית יתומים אפרו-אמריקאים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: לורה הווילנד מציגה שלשלאות וכלי עינויים, שאספה כדי להמחיש ללבנים באילו תנאים הוחזקו העבדים (התמונה הקטנה משנת 1864~ והגדולה מ-1880~)
[התמונות מתוך אתר ספריית ההיסטוריה של אוניברסיטת מישיגן – תמונה 1; תמונה 2]

רגיל

זאינב בנגורה

חג’ה זאינב האווה בנגורה, נולדה ב-1959

היום, לפני 59 שנים, נולדה זאינב בנגורה, פוליטיקאית ופעילה חברתית מסיירה לאון. מלחמת האזרחים נגד שלטון החונטה הצבאית פרצה בראשית שנות ה-90, בהיותה מנהלת בחברת ביטוח גדולה, ובנגורה נעשתה פעילה חברתית. היא הקימה את הארגון הלא-מפלגתי הראשון במדינה למען זכויות נשים, יצאה נגד השחיתות השלטונית ונגד הזוועות שבוצעו כלפי האוכלוסייה האזרחית, והייתה ממובילות הקמפיין למען בחירות דמוקרטיות (שהושגו ב-1996). ב-2007 מונתה לשרת החוץ של סיירה לאון, וב-2010 לתפקיד שרת הבריאות. ב-2012 מונתה לנציבה מיוחדת של האו”ם לענייני אלימות מינית בזמן מלחמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך דף השותפים באתר “יחד למען ילדות”, שותפות בינלאומית של ממשלות, ארגוני או”ם, ארגונים במגזר הפרטי ואישים מובילים, המוקדשת למניעת אלימות נגד ילדים, עם דגש מיוחד על אלימות מינית נגד ילדות, כצעד בסיסי להשגת זכויות אדם ורווחה, שוויון מגדרי ופיתוח בר-קיימא.

בתמונה הקטנה: נואמת בעת קבלת פרס לקידום נשים בשלום ובביטחון מטעם מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון, על “תרומתה המתמשכת והאפקטיבית לקידום תפקידן של נשים בסיום עימותים בעולם”, 2016 [מקור]
בנאומה אמרה בנגורה: “אני רוצה להקדיש את הפרס הזה לכל הנשים האמיצות ברחבי העולם, שנפלו קורבן לפשע האכזרי של אלימות מינית, ושהיו אמיצות וחזקות מספיק כדי לחלוק את סיפוריהן איתי במאמציי להשמיע את קולותיהן על הבמה העולמית.”

רגיל

נלי סטון ג’ונסון

נלי סטון ג’ונסון, 2002-1905

“בשנות ה-50, הייתה אופנה כזאת של ליברלים לבנים שיצאו בערב עם ידידים שחורים. הם לקחו אותם לאיזו מסעדה טובה ואנשים היו חושבים ‘האין זה נחמד? יש מקומות שבהם זה לא יכול לקרות!’ אבל אני אמרתי, כבר אז, ‘מה זה עוזר שאנחנו יכולים להיכנס למסעדות טובות אם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להזמין בהן משהו?'”

היום, לפני 113 שנים, נולדה נלי סטון ג’ונסון, תופרת ואקטיביסטית אמריקאית, שבלטה בפועלה למען זכויות אזרח ולמען עבודה מאורגנת על-מנת לשפר את תנאי העובדים. היא הייתה ממייסדי מפלגת החקלאים והפועלים הדמוקרטית של מינסוטה, שהובילה בשנות ה-40 את המאמצים ליצירת המחלקות הראשונות בארה”ב לשוויון הזדמנויות בתעסוקה, וב-1945 הייתה השחורה הראשונה שמונתה למשרה רשמית במינסוטה, כמנהלת הראשית של הספריות הציבוריות במדינה. בשנות ה-60 גייסה כסף למען מצעדי החירות של מרטין לותר קינג, וכן הייתה יועצת של כמה מנשיאי ארה”ב בסוגיות של זכויות אזרח.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן, 1943

בתמונה הקטנה: נלי סטון ג’ונסון (מימין) עם מנהיגי NAACP (הארגון הלאומי לקידום אנשים שחורים), 1954

[התמונות מתוך אנציקלופדיית האישים של מינסוטה]

רגיל

אליזבת יוז

אליזבת יוז, 1971-1903

“סגנון הלבוש אמור להשתנות רק בהתאם לשינוי אמיתי בטעמי הקהל או בצרכיו, אך האופנה משתנה כל הזמן כי התעשייה צריכה לשלם משכורות, מגזינים צריכים להימכר ומיתוסים חייבים להישמר.”

היום, לפני 115 שנים, נולדה אליזבת יוז, עיתונאית ומעצבת אופנה אמריקאית, ומבקרת נחרצת של תעשיית האופנה. בניגוד לרוב מעצבי האופנה בארה”ב בסוף שנות ה-20, שהציעו ביגוד מעוצב לפי הזמנה או לחלופין חיקויים של אופנה עילית פריזאית, יוז הייתה חלוצה של “אופנה מוכנה ללבישה” בעלות סבירה, ועודדה נשים וגברים להתלבש בהתאם לנוחות שלהם, לאורח חייהם ולהעדפותיהם, ללא קשר למגדר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: יוז עם בובת תצוגה מיניאטורית ומכונת כתיבה, 1938 [צילום: ראלף שטיינר/גטי אימג’ז]. מתוך פודקאסט בבלוג על ההיסטוריה של האופנה על “אליזבת יוז: מרדנית האופנה

בתמונה הקטנה: מדגימה מכנסי נוחות אופנתיים עם שלייקעס, 1941. מתוך כתבה במגזין האופנה של “ניו יורק טיימס” על “מעצבת האופנה האמריקאית המבריקה ביותר

רגיל

חוה וֶרבָּה

חוה וֶרבָּה, 1969-1909

“[היא] ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. […] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חופשי בפינת הבובה, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. […] לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה אל כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. […] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה קם הדור הזה. […] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.”
(מתוך הספד שכתבה עליה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון “דבר”)

היום, לפני 109 שנים, נולדה חוה וֶרבָּה, גננת וסופרת ילדים ישראלית. במהלך לימודיה בסמינר ציוני לגננות בפולין עבדה כמתמחה בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, וכן סייעה להעביר מרכזים חינוכיים ציוניים בפולין ובאוקראינה לחינוך בשפה העברית. ב-1933 עלתה לישראל, וב”גן של חוה” בתל אביב התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור, בהם ילדי השכונות, ילדי עולים וילדי מיטב אמני ישראל. היא יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי החינוך לגיל הרך בישראל, כחברת התאחדות הגננות, כמדריכה לגננות ולריתמיקה בסמינר הקיבוצים וכמי שספריה היו לספרי יסוד בגני הילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חוה עם ילדי הגן שלה, שלהי שנות ה-30

בתמונה הקטנה: חוה ורבה, אביב 1947

[התמונות מתוך ויקיפדיה]

רגיל

וילה קאתר

ויללה סיברט קאתר, 1947-1873

“זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה.”

היום, לפני 145 שנים, נולדה וילה קאתר, עיתונאית וסופרת אמריקאית חשובה. ב-1906 הצטרפה כעורכת ל”מק’לור”, ירחון פופולרי שהוביל את מגמת העיתונות החוקרת כ”כלב שמירה” וכמצפן מוסרי; היא נודעה ככותבת נוקבת, חריפה וביקורתית. בספריה שאבה השראה מזיכרונות ילדותה בנברסקה והיטיבה לתאר את החיים דאז במישורים הגדולים שבמרכז ארה”ב. על ספרה “אחד משלנו” זכתה ב-1923 בפרס פוליצר; ספרה מ-1928, “הארכיבישוף פוגש את המוות”, נכלל ברשימת 100 הרומנים הטובים של המאה העשרים באנגלית.

הציטוט, הכתוב גם על מצבתה, לקוח מתוך ספרה “אנטוניה שלי” (1918):
“[נברסקה הייתה] מקום שלא היה בו דבר מלבד אדמה: כלל לא ארץ, אלא החומרים שמהם עשויות ארצות… בין האדמה והשמים הרגשתי עלומה, חבויה. […] האדמה הייתה חמה מתחתיי, הייתה חמה כשפוררתי אותה בין אצבעותיי… נשארתי דוממת ככל יכולתי. דבר לא קרה. לא ציפיתי שדבר כלשהו יקרה. הייתי משהו שרבץ תחת השמש והרגיש אותה, כמו הדלועים, ולא רציתי להיות דבר מעבר לכך. הייתי מאושרת לחלוטין. אולי כך נרגיש כאשר נמות וניעשה חלק ממשהו שלם, יהא זה שמש או אוויר, או אולי טוּב וידע. בכל מקרה, זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה. כאשר הוא מגיע אלייך, הוא מגיע בטבעיות, כמו שינה.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וילה קאתר בחולצה גברית ובעניבה, כפי שאהבה להתלבש כל חייה (ובתקופות מסוימות ביקשה שיקראו לה ויליאם)

בתמונה הקטנה: וילה קאתר, כותבת בג’פרי, ניו המפשייר, 1926; מתוך אתר המוקדש למכתבים שכתבה

רגיל

אמיליה דניס דה איקזה

אמיליה דניס דה איקזה, 1911-1836

“[…] מְסַפְּרִים שֶׁחַוָּה בַּגַּן שֶׁבַּשָּׁמַיִם
בֵּין הַפְּרָחִים הִתְעַטְּפָה בִּשְׁנָתָהּ
וְשֶׁהַבֹּשֶׂם הַמָּתוֹק שֶׁעַל הַשְּׂפָתַיִם
נִלְכַּד בְּדִמְעָה עִם עֲזִיבָתָהּ.

וּמְסַפְּרִים שֶׁאָדָם אֶת עִצְּבוֹנָהּ רָאָה
וְגָנַב עֲבוּרָהּ פֶּרַח עָדִין, זַךְ,
וְשֶׁבְּמַבָּט אֶחָד נִשְׁכְּחָה וְנֶאֶסְרָה
הַמַּתָּנָה הַגְּנוּבָה שֶׁלָּקַח.

אֶת חֲלוֹמָהּ הָאָהוּב לְהַזְכִּיר,
הַפֶּרַח הַהוּא נָעוּץ עַל חָזָהּ,
הִיא שָׁמְטָה מִתּוֹכוֹ גַּרְגִּיר
שֶׁבְּאַדְמַת אָמֶרִיקָה נִזְרַע.

[…]

זֵר כְּמוֹ הַזֵּר הַהוּא אֶשְׁלַח
אֵלַיִךְ, יַקִּירָה,
מִגַּן-הָעֵדֶן אָדָם אוֹתוֹ לָקַח
ו’רֵסֶדָה’ לוֹ קָרָא.”

היום, לפני 182 שנים, נולדה אמיליה דניס דה איקזה, משוררת רומנטית מפנמה, הראשונה שפרסמה משיריה; נודעת בכתיבתה הספונטנית, “כמו שציפורים שרות”.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה “זֵר שֶׁל פִּרְחֵי רֵסֶדָה” (1900), תרגמה לעברית: מתת גולדברג אלון
למידע ושירים נוספים (בספרדית)

בתמונה הקטנה: אנדרטה לזכרה בגבעת אנקון, אזור שבו עוברת תעלת פנמה, שסופח ע”י ארה”ב. שירה על האזור הפך אותו לסמל לאומי
(התמונות מתוך ויקיפדיה)