עמוד 1
רגיל

רינת אברהמי-קרניאל

רינת אברהמי-קרניאל, נולדה ב-1970~

מונתה למנהלת תחנת כוח של חברת החשמל ב-2016

“העבודה בתחנת הכוח כרוכה ביכולות מקצועיות ובטכנולוגיות מורכבות מהמובילות בעולם, ואני נרגשת מהמשימה ומהאתגר העצום.” רינת אברהמי-קרניאל, מונתה לפני שנתיים למנהלת תחנת הכוח “רוטנברג” באשקלון – האישה הראשונה בישראל ומהבודדות בעולם בתפקיד זה. היא בעלת תוארי MA בהנדסה כימית ובמנהל עסקים, וב-20 השנים האחרונות עבדה בחברת החשמל בתפקידי הנדסה שונים, ביניהם אחראית מערכות גז, מנהלת מחלקת הכימיה, מהנדסת תפעול ומ”מ מנהל אתר “רמת חובב”. תחנת הכוח הפחמית באשקלון מספקת כשישית מצריכת החשמל בישראל, ומועסקים בה כ-530 עובדים, רק 26 מהם נשים.

על המינוי, באתר חברת החשמל

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום של מרק בלייוייס, חברת החשמל; מקור: פורטל “תשתיות”

בתמונה הקטנה: מתוך כתבה ב-Ynet, “נשים שמנהלות גברים: המגדר הוא ‘נון-אישיו’“, 2011

רגיל

סמנתה סמית’

סמנתה ריד סמית’, 1985-1972

“מר אנדרופוב היקר,
קוראים לי סמנתה סמית’. אני בת עשר. ברכותיי על התפקיד החדש. אני מודאגת מכך שרוסיה וארצות הברית יתחילו מלחמה גרעינית. האם אתה מתכוון להצביע בעד מלחמה או לא? אם לא, אז בבקשה תגיד לי כיצד אתה מתכנן לעזור לכך שלא תהיה מלחמה. לשאלה זו אתה לא חייב לענות, אבל הייתי רוצה לדעת למה אתה רוצה לכבוש את העולם או לכל הפחות את המדינה שלנו. אלוהים ברא את העולם בשבילנו כדי שנוכל לחיות בו ביחד בשלום ולא כדי להילחם.
בברכה,
סמנתה סמית'”

היום, לפני 46 שנים, נולדה סמנתה סמית’, שזכתה לפרסום בינלאומי כשגרירה האמריקאית הצעירה ביותר. ב-1982, בימי מירוץ החימוש של המלחמה הקרה, כתבה סמנתה בת ה-10 מכתב למנהיג החדש של בריה”מ, יורי אנדרופוב, בבקשה להבין מדוע היחסים בין בריה”מ לארה”ב כה מתוחים. מכתב התשובה החיובי שקיבלה מאנדרופוב חולל קרקס תקשורתי, וביקורה בבריה”מ בקיץ 1983, בהזמנתו, סוקר בהרחבה בשתי המעצמות. סמית’ הפכה לידוענית כפעילת שלום וכשגרירת רצון טוב, ומהווה עד היום דוגמה למעורבות אזרחית וליכולת של כל אחד ליצור שינוי בעולם. בגיל 13 נהרגה בהתרסקות מטוס.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סמנתה (מימין) מתקבלת בברכה ע”י נערות ונערים מברית המועצות עם נחיתתה במוסקבה ב-1983

בתמונה הקטנה: צילום מסך מתוך ריאיון עם סמנתה בתוכנית הבוקר האמריקאית “היום” (ינואר 1985)

רגיל

שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ

שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ, 2013-1911

“הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה
אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים
מֵאָז, בְּכָל יוֹם
יֵשׁ לִי סִבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת.

גּוּפִי רָזָה וְקָטָן
אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת
לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים
אָזְנַי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת
אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ
וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים.

‘אָמַרְתְּ אֶת זֶה יָפֶה’
מַחְמִיאִים לִי כֻּלָּם

וַאֲנִי שְׂמֵחָה עַל כָּךְ
וְיֵשׁ לִי כּוֹחַ לְהַמְשִׁיךְ.”

היום, לפני 107 שנים, נולדה שיבטה טויו, משוררת יפנית. בגיל 92 נאלצה להפסיק לרקוד והחלה לכתוב שירים, הרוויים שמחת חיים והוקרת ההווה, חרף הבדידות ומכאובי הזִקנה. ספר שיריה הראשון, שפרסמה בגיל 98, הגיע לראש רשימת רבי-המכר ביפן ונמכר במאות אלפי עותקים ברחבי העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

שירה “אני” מופיע בספרה “הבוקר בא תמיד”, שיצא לאור בעברית ב-2017 (תרגום: איתן בולוקן, הוצאת לוקוס)

רגיל

קריסטל איסטמן

קריסטל קתרין איסטמן, 1928-1881

“גברים אולי אומרים עכשיו [משאושרה זכות ההצבעה ברמה הפדרלית], ‘תודה לאל, המאבק האינסופי של הנשים הסתיים!’ אבל הנשים, כפי שאני מכירה אותן, אומרות, ‘עכשיו סוף סוף אנחנו יכולות להתחיל’. כשנאבקו למען הזכות להצביע, רוב הנשים ניסו לנהוג באופן מכובד בנוגע לכל נושא אחר. עכשיו הן יכולות להגיד מה הן באמת רוצות; ומה שהן באמת רוצות, בדיוק כמו כל שאר העולם הנאבק, הוא חופש.
[…] אז מהי אפוא “הבעיה של נשים” עם חופש? נראה לי שהעניין הוא כזה: איך לארגן את העולם כך שנשים תוכלנה להיות בנות אדם, עם סיכוי להשתמש במגוון המתנות שיש להן במגוון דרכים, במקום להיות מיועדות בשל מינן המקרי לתחום פעילות יחיד – משק הבית וגידול הילדים. ואם וכאשר הן יבחרו במשק הבית ובגידול הילדים, עיסוק זה יוכר על ידי העולם כעבודה, שבצידה תגמול כלכלי מוגדר המאפשר לה שלא להזדקק לתלות בגבר כלשהו.
[לשם כך,] עלינו לחולל מהפכה בחינוך המוקדם של הבנים והבנות. זה חייב להיות נשי באותה המידה שזה גברי להתפרנס ולעמוד ברשות עצמך. וזה חייב להיות גברי באותה המידה שזה נשי לדעת לבשל ולתפור ולנקות ולטפל בעצמך בשגרה. אין צורך לומר שהחלק השני של מהפכה זו צפוי לעורר התנגדות עזה יותר מהחלק הראשון. [הרי] קיומן של הנשים המפרנסות טרם הביא להתפתחותם של עקרי בית.
זה לא כל הפמיניזם, כמובן, אבל זה מספיק בשביל להתחיל.”
(מתוך נאומה מ-1920, “עכשיו אפשר להתחיל: מה הלאה? היום שאחרי זכות הצבעה לנשים“, הנכלל ברשימת מאה הנאומים החשובים במאה ה-20 בארה”ב)

היום, לפני 137 שנים, נולדה קריסטל איסטמן, סוציולוגית ועורכת דין אמריקאית. בעקבות מחקר חלוצי שערכה על פגיעות במקומות עבודה, ניסחה ב-1909 את החוק הראשון שעסק בפיצויים לנפגעי תאונות עבודה. היא הייתה ממנהיגות המאבק לזכות בחירה לנשים, ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות, ממייסדות האיגוד האמריקאי נגד מיליטריזם ואימפריאליזם, מייסדת ועורכת של מגזין האמנות הרדיקלי “המשחרר”, וממייסדות האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, שפועל עד היום. פעילותה פורצת הדרך הושתקה בשל תיוגה כקומוניסטית, ורק בשנת 2000 הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אנה אחמטובה

אנה אחמטובה (שם העט של אנה אנדרייבנה גורנקו), 1966-1889

“בֶּחָזֶה צְמַרְמֹרֶת, אֵין עֵזֶר.
אַךְ קַלּוּ צְעָדַי כְּתָמִיד.
עַל יָדִי הַשְּׂמָאלִית לָבַשְׁתִּי
הַכְּסָיָה שֶׁל הַיָּד הַיְמָנִית.

רַק שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת, יָדַעְתִּי,
אַךְ נִדְמֶה: מִסְפָּרָן כֹּה רָב…
בֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ הָרוּחַ
הִתְחַנֵּן: נָמוּתָה יַחְדָּו.

הַגּוֹרָל רִמַּנִי. שׁוֹמְעָה אַתְּ.
הַגּוֹרָל הָרַע, הֲפַכְפָּךְ.
חֲבִיבִי, חֲבִיבִי, עָנִיתִי,
גַּם אוֹתִי… אָמוּתָה אִתָּךְ…

זוֹ שִׁירַת אַחֲרוֹנַת פְּגִישׁוֹתֵינוּ.
אֶל הַבַּיִת הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי.
בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת עוֹד נִרְאָה לִי
אוֹר נֵרוֹת צָהֹב אֲדִישִׁי.”

אנה אחמטובה (נולדה היום, לפני 129 שנים), מגדולות משוררי רוסיה. שירתה נוגעת באיפוק תמציתי באהבה בלתי-אפשרית, בקשר עמוק לאדמת המולדת ובסבלו של העם הרוסי תחת השלטון הסובייטי.

ויקיפדיה

פייסבוק

את “שִׁירַת הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה” תרגמה לעברית המשוררת רחל בלובשטיין-סלע (מתוך “פרויקט בן יהודה“)

בתמונה הגדולה: פורטרט של אחמטובה מאת קוזמה פטרוב-וודקין, 1922

רגיל

דייזי זמורה

דייזי זמורה, נולדה ב-1950

“בעת שבה נשים בניקרגואה ממשיכות להיאנס, לסבול מהתעללות, להירצח, השירים חייבים להיות פמיניסטיים. אבל עליהם להיות יותר מכך, לשקף את המצב האנושי שלנו, מהו היחס שלנו לעצמנו, איך נראות החברה, אהבה, משפחה, אמהוּת, חברוּת, כאב, בדידות…”

היום, לפני 68 שנים, נולדה דייזי זמורה, משוררת ניקרגואית, מהבולטות בשירה הלטינית בת זמננו. בשנות ה-70 הייתה מהדוברות הלוחמניות נגד השלטון הדיקטטורי המושחת של משפחת סומוסה בניקרגואה. דרך פרטים קטנים של היום-יום, מבטאת שירתה את עמדתה חסרת הפשרות בנוגע לזכויות אדם, פוליטיקה, פמיניזם, היסטוריה ותרבות.

“אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּף הַזֶּה שֶׁלִּי, שֶׁחַי חַיִּים,
אֶת מִתְאָר כְּלִי הַקִּבּוּל שֶׁלּוֹ, אֶת רַכּוּתוֹ הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת,
אֶת שְׂעָרִי הַזּוֹרֵם לְכַתֵּר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי,
אֶת פָּנַי כְּגָבִיעַ זְכוּכִית, הַנִּצָּב עַל רַגְלוֹ הַשַּׁבְרִירִית
הַמְּטַפֶּסֶת בַּעֲדִינוּת מִתּוֹךְ כְּתֵפָיִם וְעֶצֶם בְּרִיחַ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת גַּבִּי הַמְּעֻטָּר בְּכוֹכָבִים מְעֻמְעָמִים,
אֶת הַגְּבָעוֹת הַבְּהִירוֹת שֶׁל שָׁדַי,
מַעְיָנוֹת שֶׁל חָלָב, הָרִאשׁוֹן לְהָזִין אֶת הָאָדָם,
אֶת בֵּית חָזִי הַמִּזְדַּקֵּר, אֶת מָתְנִי הַגְּמִישָׁה,
אֶת מְלֵאוּתָהּ וְאֶת חֻמָּהּ שֶׁל בִּטְנִי.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַסַּהַר הַמִּתְעַקֵּל בִּירֵכַי,
שֶׁהָלַךְ וְהִתְעַצֵּב מֵהֵרָיוֹן לְהֵרָיוֹן,
אֶת הַגַּל הַמִּסְתַּלְסֵל הָאַדִּיר שֶׁל יַשְׁבָנִי,
אֶת רַגְלַי, יְסוֹדוֹת הַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת עָלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַכֵּהִים
וְאֶת הַפַּרְוָה הַנִּסְתֶּרֶת שֶׁלִּי,
שׁוֹמְרָיו שֶׁל שַׁעַר גַּן הָעֵדֶן הַמִּסְתּוֹרִי
אֶל תּוֹךְ הַנִּקְרָה הַלַּחָה שֶׁמִּמֶּנָּה דָּם קוֹלֵחַ
וּמֵימֵי הַחַיִּים.

הַגּוּף הַזֶּה שֶׁלִּי יָכוֹל לִכְאֹב וְלַחְלוֹת,
הוּא דּוֹלֵף, הוּא מִשְׁתַּעֵל, הוּא מַזִּיעַ,
מַפְרִישׁ נוֹזְלֵי גּוּף, צוֹאָה, רֹק,
הוּא נַעֲשָׂה עָיֵף, זָקֵן, שָׁחוּק.

גּוּף חַי, חֻלְיָה מְקַשֶּׁרֶת אֵיתָנָה אַחַת
לְהַבְטִיחַ אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַגּוּפִים הָאֵינְסוֹפִית.
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּף הַזֶּה, הֶעָשׂוּי אֲדָמָה שׁוֹפַעַת:
זְרָעִים, שָׁרָשִׁים, לְשַׁד, פְּרָחִים וּפֵרוֹת.”

(“חגיגה של הגוף”, מתוך ספרה של דייזי זמורה, “הקצף האלים: שירים חדשים ונבחרים”, בהוצאת ספרי קארבסטון, 2002.
תרגום לעברית: מתת גולדברג אלון)

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט והתמונות מתוך כתבה על זמורה ב”La presna” (“העיתונות”, עיתון יומי חשוב בניקרגואה)

רגיל

הכנס העולמי על נשים

הכנס העולמי על נשים, 1975

“[העצרת הכללית של האומות המאוחדות] מכירה בכך שנשים מכל העולם, יהיו ההבדלים והפערים ביניהן ככל שיהיו, חולקות את החוויה הכואבת של קבלת יחס לא הוגן, ושככל שתתחזק המודעות שלהן לתופעה זו הן תיעשינה בעלות ברית טבעיות במאבק כנגד כל צורה של דיכוי, כגון קולוניאליזם, גזענות ואפרטהייד, ולפיכך תהווינה פוטנציאל מהפכני אדיר לשינוי כלכלי וחברתי בעולם.
“[…] מכירה גם בצורך הדחוף לשפר את מעמדן של נשים ולמצוא דרכים אפקטיביות יותר לאפשר להן את אותן ההזדמנויות שיש לגברים להשתתף באופן פעיל בפיתוח מדינותיהן […] ובצורך לעודד את מאמציהן לקידום, השגה ושימור של שלום עולמי באמצעות שותפות מלאה שלהן בארגונים מדיניים ובינלאומיים.
“[…] קוראת לממשלות, לשלוחות האו”ם, לארגונים בין-ממשלתיים מקומיים ובינלאומיים ולקהילה הבינלאומית בכלל להתחייב ליצירה של חברה צודקת שבה נשים, גברים וילדים יוכלו לחיות בכבוד, בחופש, בצדק ובשגשוג.”
(מתוך הצהרת מקסיקו)

היום, לפני 43 שנים, נפתח כנס הנשים העולמי הראשון של האו”ם במקסיקו סיטי. חשיבותו של הכנס בראייה חדשה של הנשים כשותפות מלאות לתהליכי הפיתוח ויישום המדיניות, בניסוח עמדה אחידה המשלבת תרבויות שונות, ובהיותו זרז לקבוצות פעולה ברחבי העולם. בכנס אומצו שתי תוכניות עבודה: האחת מפרטת יעדים ספציפיים לביטול האפליה נגד נשים; והשנייה מציגה את תרומתן החיונית לפיתוח כלכלי ולשלום עולמי ואת ההכרח לשלבן בין קובעי המדיניות. כן הוקמו מכון המחקר הבינלאומי לקידום נשים, שיתמוך ויממן תוכניות ברוח זו ויעקוב אחר יישומן, ו”יוניפם”, קרן הפיתוח של האו”ם עבור נשים.

עוד על הכנס העולמי הראשון על נשים

עוד על תוכנית הפעולה העולמית לביטול האפליה נגד נשים, החלטה 3520 של האו”ם

עוד על הצהרת מקסיקו לחיזוק נקודת המבט הנשית ביישום מדיניות חוץ ובתהליכי פיתוח ושלום, החלטה 66/34 של האו”ם

עוד על “UN Women“, ממשיכתה של “יוניפם” (UNIFEM)

עוד על שנת הנשים הבינלאומית שהוכרזה על ידי האו”ם ב-1975

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ה”ניו יורק טיימס” מדווח על הכנס

בתמונה הקטנה: כמה ממאות הנציגות שהשתתפו בכנס, צילום מסך מתוך סרטון קצר על הכנס

רגיל

החוק לשוויון בשכר

החוק לשוויון בשכר, 1963 (תיקון לחוק תנאי עבודה הוגנים 1938)

“המעסיק, בכל מקום עבודה שהוא, לא יפלה בין עובדים על בסיס מגדר על ידי תשלום של שכר נמוך משהיה משלם לעובדים מהמין השני עבור אותה העבודה, הדורשת רמה שווה של כישורים, מאמץ ואחריות, ונעשית תחת תנאי עבודה דומים, אלא במקרה שבו יוכיח כי גובה התשלום תלוי בוותק, ביכולת, בתפוקה או בכל קריטריון הוגן אחר שאינו מגדרי.”

היום, לפני 55 שנים, עבר בארה”ב התיקון לחוק תנאי עבודה הוגנים: שוויון בשכר, שלפיו אפליה מגדרית פוגעת באיכות חיי העובדים, מונעת ניצול מרבי של משאבי האנוש, יוצרת סכסוכי עבודה, מפריעה למהלך המסחר התקין ומהווה תחרות לא הוגנת.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הנשיא קנדי בעת טקס החתימה על חוק השוויון בשכר. מתוך כתבה על המאבק לשוויון בשכר במלאת 50 שנה לחוק

רגיל

הלן סיקסו

הלן סיקסו, נולדה ב-1937

“על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן. מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית.”

היום, לפני 81 שנים, נולדה הלן סיקסו, סופרת, משוררת, מחזאית ופילוסופית פמיניסטית צרפתייה-יהודייה, ילידת אלג’יריה. פרופ’ סיקסו הקימה ב-1974 את “המרכז לחקר לימודי נשים”, הראשון מסוגו באירופה, ונחשבת לאחת האינטלקטואליות המובילות בצרפת מאז שנות ה-60, אשר השפיעה רבות על עיצוב התיאוריה הספרותית, הפילוסופיה והפמיניזם הפוסט-מודרניים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך “צחוקה של המדוזה” (Le Rire de la Méduse), שראה אור ב-1975 ונחשב לאחד המניפסטים הפמיניסטיים החשובים שפורסמו. החיבור עוסק ביחסים שבין שפה, גוף, מיניות וחברה, ועל ידי חשיפת ההכללות הלשוניות שעיצבה הפטריארכיה לדיכוי הנשי, ותרגול צורות ביטוי חלופיות של כתיבה נשית וקווירית, פועל ליצירת שינוי לשוני, אשר ייצור בתורו שינוי תפיסתי ולבסוף שינוי חברתי.

בתמונה הקטנה: פרופ’ סיקסו מרצה בשנת 1975

התמונות מתוך אתר “בבליו”, המרכז מידע על ספרים וסופרים בצרפתית

רגיל

אסתר היל

אסתר היל, 1985-1895

“נדרשים לאדריכל כישרון אמנותי, ניסיון מעשי, ידע מקצועי, יכולת עסקית וביצועית טובה, תושייה ונחישות להתמיד. עם הנכסים הללו, אין שום סיבה שאישה לא תצליח בדיוק כמו גבר.”
(דבריה של היל כפי שצוטטו ב”טורונטו סטאר” ב-15 ביוני 1920)

היום, לפני 123 שנים, נולדה אסתר היל, אדריכלית קנדית. ב-1920 הייתה הקנדית הראשונה שסיימה לימודי ארכיטקטורה, אך בשל מגדרה לא הצליחה למצוא עבודה בתחום, ובקשתה להירשם בהתאחדות האדריכלים נדחתה מפאת חוסר ניסיון. רק כעבור כמה שנים, לאחר לימודי תכנון אורבני והתמחות בניו יורק, אושרה בקשתה והיא הייתה לאדריכלית המורשית הראשונה בקנדה. אף על פי שכיהנה בוועדת התכנון העירונית של קולומביה הבריטית התקשתה למצוא משרה מלאה בעולם האדריכלות הגברי, ובשנות ה-40 הקימה חברת אדריכלות עצמאית משלה ובמסגרתה עיצבה בתי מגורים, כנסיות ומוסדות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: היל מסיימת לימודי ארכיטקטורה באוניברסיטת טורונטו, 1920

רגיל

לילי ניר

לילי ניר, 2011-1949

“באחד הימים עת שכבתי בבית החולים, על גבול הייאוש, במסגרת סדרת טיפולים אין סופית, הבטתי סביב ולפתע הבחנתי בחברותי הנשים. בשקט, כמו נמלים עמלניות, הן סייעו לי. זו בישלה, זו שהתה לידי בטיפולים, זו באה לעודד וזו ישבה לידי מבלי לומר דבר. הבנתי כי בקבוצה המיוחדת והנשית הזו, ה’ביחד’ הוא כוח שאפילו הסרטן אינו יכול לנצח. ועל אף הכאבים, הסבל, הבחילות והטשטוש הבשילה בי התובנה, כקרן אור שחדרה אל עולמי החשוך, כי בכל משבר קיימת הזדמנות לצמיחה ולכן אני אקום מהמיטה הזו ואעשה משהו שיחזק ויעצים נשים בפן כלכלי. הבנתי שקבוצת נשים היא חיק תומך ומפרגן וכי הישגים מקבלים משנה תנופה מעצם הנוכחות הנשית. הבנתי גם שהצלחה ולו של אישה אחת סוללת את הדרך לאחרות. ואז, מהמקום הנורא ההוא, החלטתי להקים את מכללת פמיננסי למען ביטחון כלכלי בראש נשי.” – ד”ר לילי ניר על הסיפור של פמיננסי
מתוך: אתר האינטרנט של פמיננסי

היום, לפני 69 שנים, נולדה לילי ניר, פסיכולוגית ויועצת ארגונית ישראלית, מחלוצות התחום בארץ. בשנות ה-70 הקימה את המדור למדעי ההתנהגות של משטרת ישראל ופיתחה סדנאות ניהוליות לכל שדרת הפיקוד של המשטרה, וכן הוסמכה כמגשרת וכנציגת ציבור בבית הדין לעבודה. במקביל לעבודתה בחברת הייעוץ הארגוני המצליחה שהקימה, פעלה רבות למען שוויון בין המינים וחנכה נשים לקידום עסקיהן. ב-2002 ייסדה את “פמיננסי – מכללה כלכלית לנשים”, המכשירה אלפי נשים לעצמאות כלכלית באמצעות סדנאות לניהול תקציב אישי, משפחתי ועסקי ולהתמצאות בשוק ההון והחיסכון הפנסיוני.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: לילי ניר עם בתה ענת. צילום: תמר מצפי ל”סלונה”

בתמונה הקטנה: סדנה של “פמיננסי”, מתוך עמוד הפייסבוק של המכללה

רגיל

מריה חזוס אלוורדו ריברה

מריה חזוס אלוורדו ריברה, 1971-1878

“העיקרון הבסיסי של הפמיניזם הוא שוויון של הגבר והאישה בפוטנציאל המנטלי וביכולת לעבוד, שוויון שהוכח ללא עוררין על ידי ההיסטוריה, ואפילו על ידי התבוננות שטחית בחיי היומיום. ברור כי יש צדק מוחלט בשחרור הנשים מן האפוטרופסות הכפויה והאכזרית של הגבר”

היום, לפני 140 שנים, נולדה מריה חזוס אלוורדו ריברה, פעילה חברתית ופמיניסטית רדיקלית, אשת חינוך, עיתונאית וסופרת פרואנית, הנחשבת לראשונת המגנות על זכויות נשים בפרו. “המהפכה הנשית”, ארגון שהקימה ב-1914, קידם הסכמה ציבורית רחבה וחקיקה בעד קבלת נשים לעבודות ממשלתיות ובעד זכות הצבעה לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך דברים שנשאה ב-1911 בכנס על פמיניזם, בלימה, פרו.

התמונה הקטנה מתוך סרטון מחווה ל”מריה חזוס אלוורדו ומאבקה למען אזרחותן של הפרואניות”

רגיל

ציונה (ציקי) לוי-לירון

ציונה (ציקי) לוי-לירון, 2010-1927

“חשוב לי מאוד להפיץ את השירים של יהדות ספרד ותימן. השירים הללו אינם פולקלור. אמרתי זאת לאנשי ‘קול ישראל’ אך הם סירבו לקבל את דברי. מדוע כל אמן שמכבד את עצמו שש להשמיע את שיריהם של ביאליק וטשרניחובסקי, ואילו שירים שהלחנתי למילותיו של רבי שלום שבזי הם רק פולקלור? אני רוצה שישמיעו את השירים הללו כשירים ישראליים חדשים ותו לא. אין אלה שירי עדות או שירי שכונה. אני לא מאמינה שיש חשיבות למוצא העדתי. אני מאמינה רק במוסיקה טובה”
(מתוך ריאיון עמה בעיתון “יחד”)

היום, לפני 91 שנים, נולדה ציונה (ציקי) לוי-לירון, אמנית, כותבת ומלחינה ישראלית. בהשראת מזמורי התפילה המסורתיים של יוצאי תימן שליוו את ילדותה בכרם התימנים בתל אביב, היא החלה את דרכה המוזיקלית בגיל 24, כשלמדה לנגן בפסנתר ולימדה ריתמיקה בגני ילדים ובבתי ספר בעיר. בשנות ה-60 החלה להלחין ולערוך מוזיקלית שירי ילדים ומחזות לילדים, והייתה מהראשונות בישראל שהלחינו שירים של משוררי יהדות המזרח וספרד, כמו רבי יהודה הלוי, אבן גבירול ושלום שבזי, שבוצעו ע”י מיטב הזמרים. במקביל עסקה גם באמנות פלסטית, וציוריה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובחו”ל וזכו בפרסים רבים.

המידע עליה מתוך ראיונות שקיים נעם סמית עם ילדיה, יובל לוי ומאירה קרול, ועם אחותה אסתר, במסגרת פרויקט “מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה“. עוד באתר “פוליטיקלי קוראת”.

פייסבוק

רגיל

נלי שטראוס-מושנזון

נלי שטראוס-מושנזון, 1933-1892

“מובן כי כל אפשרויות התעסוקה תהיינה פתוחות בפני נשות פלשתינה, כי הן תצבענה בבחירות לצד הגברים וכי תהיינה שותפות בעשייה ציבורית. אולם אין בכך די. הבה ונניח מאחורינו דעות קדומות קטנוניות והתבוננות בלתי נאורה אשר גרמו נכות לנפש הנשית ומנעו את צמיחתה. לא זכויות להשכלה ולא זכויות פוליטיות יעזרו לנו אם לא נשחרר עצמנו מההרמון הרוחני שבו אנו שוכנות.”
(מתוך “פלשתינה שלנו”, ספר המגולל את סיפורה ומאגד כתבים פרי עטה, שפורסם בהוצאה פרטית לאחר מותה, ב-1939)

היום, לפני 126 שנים, נולדה נלי שטראוס-מושנזון, עיתונאית ופעילה ציונית ופמיניסטית ילידת ארה”ב. מרגע שגילתה כי יש לה שורשים יהודיים, ניצתה בה אהבה ליהדות ולתנועה הציונית. היא השתלבה בשורות ארגון הדסה, וכישרון הכתיבה שלה גויס לעריכת כתבי-עת ציוניים. ב-1919 עלתה לארץ והשתתפה בהקמת המושב בלפוריה ובית היתומים בשפיה. ב-1924 מונתה רשמית לנציגת הדסה בארץ ישראל, וכן שימשה כמזכירת הסתדרות נשים עבריות, ארגון פילנתרופי לסיוע לנשים ולקידום זכויותיהן. היא הרבתה לכתוב על עתידו של היישוב העברי ועל הצורך בשוויון מגדרי, וב-1929 מונתה לעורכת “דבר” באנגלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך הספר לזכרה, “פלשתינה שלנו”

בתמונה הקטנה: צוות אחיות בבי”ח רוטשילד בירושלים, עם שטראוס-מושנזון (לבושה בשחור) ומנהל ביה”ח ד”ר זלקינד (מתוך אוסף הדסה ביתמונה, ויקיפדיה)

רגיל

מדליין אולברייט

מדליין קורבל אולברייט, נולדה ב-1937

“לקח לי הרבה זמן לפתח קול משלי, ועכשיו, משעשיתי זאת, אני לא מתכוונת לשתוק”

היום, לפני 81 שנים, נולדה מדליין אולברייט, דיפלומטית אמריקאית ממוצא יהודי-צ’כי, שהייתה שגרירת ארה”ב באו”ם ומזכירת המדינה ה-64 של ארה”ב, האישה הראשונה בתפקיד זה והאישה הבכירה ביותר בממשל האמריקאי עד אז. בתפקידה זה הייתה לה השפעה רבה על מדיניות ארה”ב, בעיקר בנוגע למלחמות יוגוסלביה ולמזרח התיכון. היא מכהנת כיום, בין היתר, כפרופ’ לדיפלומטיה באוניברסיטת ג’ורג’טאון, כיו”רית משותפת של מועצת מנהיגות העולם וכיו”רית הוועדה המייעצת לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כמזכירת המדינה של ארה”ב, צועדת עם המשלחת הפלסטינית לצד יו”ר הרשות הפלסטינית דאז יאסר ערפאת בוועידת קמפ דיוויד, וירג’יניה, 2000 (מקור וזכויות: גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: בתפקיד אורח בסדרה “בנות גילמור”

רגיל

הנרייטה דודל

הנרייטה אוגוסטה דודל, 1918-1827

היום, לפני 191 שנים, נולדה הנרייטה דודל, חלוצה במאבק לזכויות נשים באוסטרליה. המאבק שלה החל ב-1869 במכתב שכתבה על “צדק שווה לנשים” לעיתון במלבורן, והגיע לשיאו בשנות ה-80 של המאה ה-19 עם הקמת “החברה הסופרג’יסטית של הנשים הוויקטוריאניות”, הארגון הראשון למען זכות הצבעה לנשים באוסטרליה. ב-1884 החלה במאבק מול בתי המשפט הוויקטוריאניים, בהציגה ביקורת חריפה על אי-יכולתם להגן על נשים מפני אלימות: “זעמן של הנשים נובע בין היתר מכך שאלו שביצעו פשעים אלימים כנגד נשים הם גם אלו שיש להם חלק בקביעת החוקים בעוד לקורבנותיהם אין.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מ-1845 בערך (מתוך: ויקיפדיה)

בתמונה הקטנה: הדודל של גוגל שהוקדש לה לפני כשנה

רגיל

אווה אילוז

אווה אילוז, נולדה ב-1961

“היחסים הכלכליים הפכו להיות רגשיים ביותר, בעוד יחסים קרובים ואינטימיים הפכו להיות מוגדרים במידה גדלה והולכת על ידי מודלים כלכליים של מיקוח, חילופין והגינות. זו דוגמה למה שאני קוראת לו ‘קפיטליזם רגשי’, שבו מצד אחד [תרבות הצריכה ו]אנשי עסקים נכנסים לתחום הרגשות, ומצד שני אנחנו מנהלים את הרגשות שלנו במושגים של הפסד ורווח.”

היום, לפני 57 שנים, נולדה אווה אילוז, סוציולוגית ישראלית ופמיניסטית מזרחית, הנחשבת לאחת ההוגות המשפיעות כיום בעולם. מחקריה עוסקים בדרכים שבהן תקשורת פופולרית, מערכות ידע ושפה, כלכלה ורגשות מבנים ומזינים זה את זה.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ריאיון ב”הארץ”: “הסוציולוגית אווה אילוז מנסה להבין כיצד שינה הקפיטליזם את הרומנטיקה

פייסבוק

תמונות מתוך אתר התרבות הצרפתי “טלרמה”

רגיל

קורטה סקוט קינג

קורטה סקוט קינג, 2006-1927

“אין אי-צדק, גדול ככל שיהיה, שיכול להצדיק אפילו מעשה אחד של אלימות כלפי אדם אחר.”

היום, לפני 91 שנים, נולדה קורטה סקוט קינג, ממובילות התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית לצד בעלה מרטין לותר קינג. החל מחרם האוטובוסים של מונטגומרי ב-1956, וביתר שאת לאחר רצח בעלה ב-1968, היא הנהיגה את התנועה, קידמה חקיקה כנגד הפרדה גזעית וייסדה את מרכז קינג לשינוי חברתי לא-אלים, המנוהל כיום על ידי בתם ברניס קינג. היא פעלה רבות גם למען סוגיות חשובות נוספות, כמו שוויון זכויות לנשים, שלום עולמי, צדק כלכלי, זכויות להט”ב, התנגדות לאפרטהייד ואורח חיים טבעוני.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

רונית אלקבץ

רונית אלקבץ, 2016-1964

“אני אוהבת קולנוע רדיקלי שמבקש לבנות עולם חדש, שמקשה על עצמו. אני נמשכת לעולמות שחוקרים את הנפש, ששמים את האדם במרכז היצירה. אין לי רצון לביים או לשחק במשהו שאין לו יכולת לשנות. אני לא כאן לשחק לשם הנאה מהמשחק. עד כמה שזה יישמע בומבסטי, אני רוצה לחולל מהלך”

היום, לפני שנתיים, הלכה לעולמה רונית אלקבץ, מחשובות השחקניות והיוצרות בקולנוע הישראלי ואייקון של נשיות חזקה בכלל ונשיות מזרחית בפרט. אלקבץ כיהנה גם כנשיאת “אחותי”, תנועה פמיניסטית מזרחית לקידום צדק כלכלי, חברתי ותרבותי ולסולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: על השטיח האדום בפסטיבל קאן 2014 (צילום: פרנסואה גויו, AEP)

בתמונה הקטנה: עם אחיה, שלומי אלקבץ, בטקס פרסי אופיר 2014 (צילום: ורה עציון ל-NRG)

רגיל

נורייה אולבייה מוולאן צ’יוולק

נורייה אולבייה מוולאן צ’יוולק, 1964-1893

“בעידן זה של התעוררות, בחברה חדשה המבוססת על נאורות וקִדמה, החלטתי להוציא לאור כתב עת שיעודד נשים לנקוט את הצעדים ההכרחיים להתקדמות”

היום, לפני 54 שנים, נפטרה נורייה אולבייה מוולאן צ’יוולק, פעילת זכויות נשים ועיתונאית טורקייה. ב-1913 ייסדה את “עולם הנשים”, כתב העת הפמיניסטי הראשון בטורקיה, שהעסיק רק נשים ככותבות וכעובדות דפוס והיה הראשון לפרסם תמונה של אישה מוסלמית. באותה שנה ייסדה גם את החברה העות’מאנית להגנה על זכויות נשים, שפעלה לקידום אפשרויות ההשכלה והתעסוקה של נשים, לשינוי קוד הלבוש המגביל אותן ולהשוואת מעמדן במשפחה.

ויקיפדיה

פייסבוק