עמוד 1
רגיל

יום האישה הבינלאומי: עזר כנגדו

לרגל יום האישה הבינלאומי, החלטנו לסקור את אחת הסוגיות המשפיעות ביותר משחר ההיסטוריה על מעמד האישה, סוגיה שבאמצעותה הגדירו רוב החברות האנושיות, אם לא כולן, את ייעודה, מקומה, תפקידיה ומהלך חייה: מוסד הנישואין.

היסטורית, נישואין בין גבר לאישה אינם הדדיים: גבר נושא אישה, אישה נישאת. עבור גבר, מעמדו החברתי-כלכלי וזכויות האדם והאזרח שלו אינם משתנים בהתאם למצבו המשפחתי. אולם שינוי מעמדה של אישה מ”רווקה” ל”אשת איש” הגדיר ומגדיר עדיין כמעט כל היבט ונתיב בחייה: החל בשמה, לבושה והשכלתה; דרך האוטונומיה שלה על גופה, על ילדיה ועל אורח חייה; ועד יכולתה להיות בעלת רכוש, עיסוק והשפעה פוליטית, משפטית וכלכלית.
לכאורה, זה כבר לא המצב, מספרות לנו מכל עבר החברה, המשפחה, התרבות, החקיקה… היום, או ליתר דיוק, באופן הדרגתי במאתיים השנים האחרונות, ברור שיש שוויון (לכל הפחות פורמלי) בין גברים לנשים, ברור ש”בעל” הוא רק מילה שנהוג לומר, וברור שטקס הנישואין הינו רק סמל לזוגיות, לאהבה, לרצון שלנו לחלוק את חיינו עם בחיר-ת לבנו.
אוקיי, אבל מה בדיוק מסמל הטקס הזה?

1. שידוכין
היסטורית, השידוך התנהל בין החתן לאבי הכלה. הכלה המיועדת יכולה (לרוב) להסכים או לסרב, אבל היא אינה צד בתהליך החיפוש והבירור. הקהילה היא שהגדירה מיהו שידוך פוטנציאלי למי, כמה ובאיזה אופן ייפגשו המיועדים לפני האירוסין, ומה יכלול המשא ומתן בטרם ההתחייבות. כל דרך אחרת לבחירת בני זוג נחשבה לפריצות.
נדוניה היא תשלום הניתן, בכסף או במתנות, ע”י משפחת הכלה לחתן או לשני בני הזוג יחד. תשלום זה מאפשר להורי הכלה קלף מיקוח, אמצעי לניהול משא ומתן מול חתנים פוטנציאליים, כדי שירצו לקחת אותה. הנדוניה נחשבת לעתים גם לחלקה של הבת בירושת הוריה, כדי שלא תישאר חסרת כול במקרה של מות הבעל או גירושין.

2. אירוסין
בעת הצעת הנישואין מעניק החתן לכלתו טבעת אירוסין, שקבלתה וענידתה מסמלת את הסכמתה (שבשתיקה) להינשא, ובתרבויות מסוימות גם את רכישתה ע”י הגבר. המנהג מיוחס כבר למצרים הקדמונים, ובמרוצת הדורות אפיין בעיקר אריסטוקרטים, אך נעשה נפוץ בעולם בשנות ה-30 – בעקבות מסע שיווק גאוני של קרטל יהלומים, שחשש מצניחת מחירי היהלומים בשנות השפל הכלכלי.
מוהר הוא תשלום שניתן באופן מסורתי ממשפחת החתן למשפחת הכלה, כפיצוי על אובדן כוח העבודה מאחר שהכלה עוברת מחסות הוריה אל משק הבית של משפחת הבעל.
על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל, כלות נדרשות לקבל שיעורי הדרכת כלות ע”י רבנית או מדריכה מוסמכת לפני קבלת אישור לנישואין. חובה זו לא חלה על חתנים.

3. קידושין
“האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה” (מסכת קידושין, דף ב, עמוד א)
כסף – האיש נותן לאישה במתנה כסף או שווה כסף, לכל הפחות בשווי פרוטה. כיום נהוג לקדש בטבעת. ביהדות האורתודוקסית אין נתינת טבעת מקבילה ע”י הכלה, ורבים אף אוסרים על הכלה לתת טבעת לחתן במעמד החופה, כדי למנוע מראית עין של קידוש החתן.
שטר – האיש נותן לאישה שטר אירוסין, כעין חוזה הסכמה לקידושין. כיום זוהי הכתובה – מסמך משפטי, אשר מפרט את חובות הבעל לזון ולפרנס ולכבד את אשתו. במקור תוקנה הכתובה על-מנת להגן על הנשים, כדי שלא יקל בעיני בעליהן לגרשן. כמו כן, מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל. על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים, וגם החתן מוסיף את חתימתו. הכלה לא.
ביאה – האיש מקיים יחסי אישות עם האשה (בפיקוח עדים במקום הייחוד).
על-מנת שיחול אקט הקניין של הקידושין, לא די במעשה הפיזי אלא דרושה גמירות דעת, כלומר ששני בני הזוג יהיו מודעים לתכלית המעשה וירצו בכך. כדי שהעדים (רק גברים כמובן) יוכלו להעיד על כך, המקדש נדרש להבהיר בפיו את מטרתו (“הרי את מקודשת לי”), ואילו המקודשת יכולה לבטא את הסכמתה גם בשתיקה.

שמלת הכלה (והחומרים שמהם היא עשויה, כמו עיטורים, אבני חן או חוטי כסף וזהב, והאביזרים הנלווים, כמו ביריות, נעליים, כפפות ותכשיטים) מהווה סמל סטטוס, בהתאם לתרבות. במערב מייצגת השמלה את יוקרתה ואת מעמדה של משפחת הכלה (ולעתים המשפחה המורחבת, ובחתונות בין ראשי מדינות את יוקרת המדינה), והיא לרוב תהיה לבנה כסמל לטוהר ומתינות. במזרח תהיה השמלה לרוב בצבע אדום או זהוב, המייצגים תרבותית מזל טוב ושגשוג.
הינומה היא כיסוי בד עשוי רשת שקופה או אטומה, לרוב לבן, הארוך דיו לכסות את הפנים והשיער, ובה מכסה החתן את הכלה לפני יציאתה לחופה. תפקידה ההיסטורי של ההינומה לסמן ענווה וצניעות, והיא סמל לנישואי בתולה. בעבר, ההינומה נועדה גם להבריח רוחות רעות, ו/או להסתיר את פני הכלה כדי שהחתן לא יתאכזב ויברח. יש מפרשים בהלכה היהודית שמדגישים כי כיסוי פני הכלה גם מונע ממנה לדקדק בבחינת טבעת הנישואין ושווייה.

4. חופה
מסירת האב לשלוחי הבעל היא אחד משלבי הנישואין בהלכה, שבו מוסר האב את בתו, העומדת ברשותו למוסרה לנישואין, לשלוחי הבעל. בנצרות, זהו חלק הכרחי מהכניסה לחופה; ביהדות, זהו רק מנהג.
במובנה המודרני, חופה היא יריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את השלב המסכם של טקס הקידושין. במקור, חופה היא המרחב הראשון שברשות החתן שאליו נכנסת הכלה כדי לממש את הנישואין (מה שמתקיים היום בחדר ייחוד).
חובת הטבילה מוטלת על נשים נשואות, מדי חודש, כדי להיטהר מנידתן ולקיים יחסי אישות. לפי ההלכה, נישואין שמומשו כשהכלה נידה אינם חלים, לפיכך דורשים הרבנים עורכי הנישואין גם מכלות חילוניות אישור שטבלו במקווה לקראת חופתן.

5. נישואין
אז מה היה לנו כאן? טקס הנישואין כולל פרטים רבים המהווים סמל לקניין האישה ע”י הבעל מידי אביה, ולהיותה בתולה טהורה ותמה, צנועה וצייתנית.
לאחר כל אלה, האישה הופכת לחלק ממשק הבית של הבעל – הן פורמלית בשמה, והן פיזית מבחינת מקום מגוריה (ועל כן היא אינה יורשת את נחלת משפחתה). רכושה מלפני נישואיה נותר שלה, אך הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן הכנסותיה ממעשה ידיה שייכות לבעלה.
זאת ועוד, לפי תקנות חז”ל, יש שבע מלאכות שאישה מחויבת לעשות לבעלה: טחינת חיטים לצורכי הבית, אפייה, בישול, הנקת תינוקות המשותפים לשניהם, הצעת המיטה, מזיגת הכוס, רחיצת פניו ידיו ורגליו (הכוונה להשיג לו מים חמים לרחיצה), ו”עושה בצמר” – עבודה.

*************************************

כל זה באמת מעניין מאוד, אולי תגידו, אבל מה אכפת לנו מה היה פעם ומה זה אמור לסמל? אנחנו ורק אנחנו נחליט איזה תוכן ניצוק לתוך מערכת היחסים שלנו!
כן, אבל…
השאלה מי יכולים להינשא למי, מתי, איפה ואיך – ועוד יותר מכך, עד כמה מורכב יהיה לפרק את הנישואין – כל אלה נקבעים ע”י המדינה ומוסדות הדת. “המצב המשפחתי” אינו רק עניין של בחירה אישית ויוקרה חברתית – שכולנו מחוברתות לראות כאידיאל וחוות לחץ בלתי-פוסק לממש – אלא גם משפיע על מגוון של הטבות ויתרונות, בתחומים כמו קניין ורכוש, רווחה, מיסוי, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, הגירה ואזרחות, פנסיה וירושה, אימוץ, פוריות ומשמורת על ילדים.
כל הכללים האלה הובילו, עד ממש לא מזמן, לאפליה ממוסדת כלפי נשים נשואות. למשל:

  • הנישואין היהודיים אוסרים על יחסי מין בין האישה לבין כל מי שאינו בעלה. כך, אישה שבגדה בבעלה נקראת “סוטה” והיא אסורה על בעלה, ומגורשת ללא כתובתה. הגבר, לעומת זאת, אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על יחסי מין (או אף נישואין נוספים) בינו ובין נשים אחרות.
  • מוטלות הגבלות על שימוש של אישה נשואה באמצעי מניעה.
  • ישנן הגבלות מיוחדות על הפלות (בישראל, נכון להיום – אישה נשואה לא יכולה להפיל אלא אם תצהיר כי הרתה שלא מבעלה, ואז היא מסתכנת באובדן זכויותיה כמי שבגדה בו, כלומר כ”סוטה”).
  • אבות (או אחים) רשאים בנסיבות מסוימות להשיא, גם בכפייה, את בתם הקטינה.
  • שם המשפחה של האישה השתנה אוטומטית עם נישואיה.
  • במוסדות רשמיים רבים, רק הגבר הוא הנציג המוסמך של בני הזוג.
  • אישה יכולה לפתוח עסק או חשבון בנק רק באישור בעלה או רק בשמו.
  • לימודיה, עבודתה ו/או אף יציאתה מהבית מוגבלים לאחר נישואיה.
  • האישה הנשואה נדרשת לשנות את מלבושה (כיסוי ראש, רעלה וכיו”ב).
  • האב תמיד, בכל מקרה, קיבל את המשמורת על ילדיו.
  • אישה לא ירשה את הוריה לאחר שיצאה מרשותם, וכן לא ירשה את בעלה.
  • אונס של אישה ע”י בעלה לא נחשב לעבירה על החוק: “אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה” (הרמב”ם, יד החזקה, הלכות איסורי ביאה, כ”א ט’).
  • לפי ההלכה, גבר יכול לגרש את אשתו בכפייה בשל כל “פגם” שמצא בה (“ערוות דבר”): “אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו” (מסכת גיטין, דף מט, עמוד ב).

בחלקים לא מעטים בעולם, זהו עדיין המצב עבור נשים, נערות וילדות רבות מדי.
גם בישראל 2019, חירותן וזכויותיהן של נשים נשואות נפגעות, ובראשן:

  • עגינות, שבגינה – אם תהיה האישה עם בן זוג אחר – יוטל עליה דין נואפת, ילדיה ייחשבו ממזרים והיא תאבד את כתובתה;
  • דין מורדת לאישה המסרבת בהתמדה לקיים יחסי מין עם בעלה, ולפי חלק מהפוסקים מספיק סירוב שלה לבצע את מלאכות הבית הבסיסיות, עלול להוביל לגירושה ללא כתובתה;
  • אובדן זכויותיה הסוציאליות כבעלת מקצוע אם היא לא עובדת ונחשבת עקרת בית.

ועוד ועוד ועוד…

*************************************

אז מה האלטרנטיבה?
“הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם” של האו”ם, שאושררה גם ע”י מדינת ישראל, קובעת כי “כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית-הנישואין ולהקים משפחה, ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת”.
נישואין אזרחיים, או “נישואי המשפט המקובל”, מוכרים במערב מאז המאה ה-17, וכיום הם מוסד מקובל באופן אוניברסלי כמעט. ברוב המדינות הנישואין המוכרים לצורכי רישום הם האזרחיים, והטקס הדתי הוא רשות, ומוכר רק אם נערך בין בני זוג שנישאו קודם לכן אזרחית.
מדינת ישראל, לעומת זאת, אינה מכירה בנישואין אזרחיים הנערכים בה. זוג יוכר כנשוי במדינת ישראל רק אם הנישואין נערכו ע”י פקיד רשמי של אחת מהרשויות הדתיות, ורק בין איש ואישה מאותה הדת. לפיכך, החוק בישראל מחיל את איסורי ההלכה גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, בכללם איסורי נישואין לכהן, ממזרים ופסולי חיתון. שלא לדבר על נישואין בין בני דתות שונות, חסרי מעמד דתי וזוגות חד-מיניים, או כל מי שמעוניין-ת בנישואין אזרחיים מכל סיבה שהיא…
מדינת ישראל כן מכירה במעמד של ידועים בציבור: בני זוג (ללא קשר לדתם או למגדרם) המקיימים יחדיו מסגרת משפחתית מבלי להינשא. מבחינות רבות זכאים ידועים בציבור לזכויות והטבות דומות לאלה של בני זוג נשואים. ניתן גם להסדיר מעמד זה ב”נישואי חוזה”, הסכם זוגיות המוכר בעולם כהסכם “קוהביטציה” או שותפות ביתית, ולאשר אותו פורמלית בבית משפט לענייני משפחה.
רוח של תקווה מנשבת בשנים האחרונות עם פריחתם של ארגונים המנסים למצוא פתרונות הלכתיים לאפליה המגדרית הנובעת ממוסד הנישואין – ביניהם: ארגוני פמיניזם דתי, כמו “קולך”, וארגוני סיוע לעגונות ומסורבות גט, כמו “מרכז צדק לנשים”, “מבוי סתום” ו”יד לאישה”.
במקביל, רבות וטובות פועלות לקידום הכרה בנישואין אזרחיים בישראל, להרחבה והשוואה של הזכויות של כל המשפחות הקיימות, ולעריכת הסכמי זוגיות וטקסי נישואין אלטרנטיביים שמשקפים את ערכי הפלורליזם של ימינו, ובראשם הארגונים “משפחה חדשה” ו”הוויה”.

אנו מאמינות שלא ירחק היום ונוכל לחגוג ולהסדיר את חיי הזוגיות, ההורות והמשפחה שלנו, בדיוק כפי שאנחנו מעוניינות (למי שמעוניינת)… ואתם-ן?

*************************************

ראו עוד באתרים של:
“קולך”
מרכז צדק לנשים
מבוי סתום
יד לאישה
משפחה חדשה
הוויה
(ובעשרות עמודי ויקיפדיה לכל מושג שהוזכר כאן…)

הרצאת TEDx מרתקת של מרב מיכאלי: “בטלו את הנישואין

עוד על יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חתונה המונית שנערכה לזוגות עניים בליסבון, פורטוגל, 1965. מתוך כתבה מצולמת על “חתונות המוניות במאה ה-19 וה-20

בתמונה הקטנה: פעילות ופעילים של עמותת “ישראל חופשית” דורשות נישואים אזרחיים, מצעד הגאווה בתל אביב 2014 (מתוך עמוד ויקיפדיה של “ישראל חופשית”)

רגיל

אסתר יֶיבין

אסתר (יוניס) יֶיבין, 1975-1877

היום, לפני 142 שנים, נולדה אסתר יֶיבין, פעילה פוליטית ישראלית, מחלוצות המאבק לשוויון זכויות לנשים בארץ ישראל. ב-1919 הייתה ממייסדות התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, שלחמה למען זכות בחירה לנשים במוסדות היישוב תחת הסיסמה “משפט אחד וחוקה אחת לאיש ולאשה בישראל”. עם הצלחת מאבק זה ב-1926, הייתה ממייסדות הלשכות לסיוע משפטי לנשים, והגנה על נשים בבתי הדין הרבניים בענייני גירושים, חליצה, עגינות, ירושה ועוד. ייבין הייתה גם צירה באספת הנבחרים הראשונה, חברת הוועד הלאומי, ממייסדות קרן היסוד, פעילה בקק”ל ופעילה למען גיוס נשים.

על המאבק על זכות הבחירה כתבה (במאמרה “למלאות עשרים וחמש שנה להתאחדות לשיווי זכויות בארץ ישראל”, דצמבר 1944):
“במלחמה זו למדה האשה לקח חשוב שאין לדחות פתרון שאלות חשובות לזמנים אחרים ושאין לסמוך על תמיכת הזולת, אלא תמיד לזכור: ‘אם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו – אימתי’.”

על המאבק לייצוג נשים בבתי משפט כתבה:
“אני נושאת בלבי רעיון על מינוי שופטות בכל אתר ואתר במידה שווה עם השופטים; פעם אחת לשים קץ להופעתה של האשה בתופעה זו או אחרת בתור פטרוזיליה לייפוי הסלט.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הערך של אסתר ייבין באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו

בתמונה הקטנה: רשימת המועמדות של התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא”י, בראשות אסתר ייבין, במערכת הבחירות לאספת הנבחרים 1925 (מתוך אוסף עיריית תל אביב)

רגיל

סוזן ווייס

סוזן (מצגר) ווייס, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה סוזן ווייס, עורכת דין ופעילה חברתית-פמיניסטית ישראלית. היא המייסדת והמנהלת של “יד לאישה” ו”מרכז צדק לנשים”, עמותות שמטרתן למנוע פגיעה של מוסדות הדת בזכויות נשים בחסות המדינה ולמצוא פתרונות מערכתיים לעוולות אלה. היא גם המייסדת והעורכת של כתב העת “הדין והדיין”, המפרסם בקביעות פסקי דין רבניים בנושאי משפחה. בין היתר הצליחה להשיג הכרה תקדימית בכך שסרבנות גט מהווה עילה לתביעת נזיקין, למנוע מרבנים גישה לרישומים רפואיים של “ממזרים”, ולהבטיח כי מכרזים לתפקידים בבתי הדין הרבניים ובוועדה למינוי דיינים יהיו פתוחים גם לנשים.

ויקיפדיה

אתר “מרכז צדק לנשים”, מובילות המאבק המשפטי של נשים למען שוויון, כבוד וצדק בדין היהודי במדינת ישראל

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ווייס (מימין), עם עו”ד ניצן כספי שילוני, באירוע השקה של “מרכז צדק לנשים” לספרה של רבקה לוביץ “מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני”, ספטמבר 2017

בתמונה הקטנה: ווייס (משמאל), עם פרופ’ רות הלפרין קדרי, ראשת מרכז רקמן, בכנס קולך העשירי בסימן “70 פנים לפמיניזם הדתי”, בפאנל בנושא: “מתיר אסורות, פתרונות הלכתיים לבעיית הגט – מהם?”, אוקטובר 2017

רגיל

פנינה פֵּלאי

פנינה (רבקה) פֵּלאי, 2006-1932

היום, לפני 86 שנים, נולדה פנינה פֵּלאי, פעילת ציבור ומחלוצות הפמיניזם היהודי-דתי בישראל. היא הייתה פורצת דרך בתפיסתה שאישה יכולה להיות שווה בין שווים בתוך עולם ההלכה, ויחד עם זאת לדרוש שינויים ביחס ובפסיקה של הממסד הרבני. בשנות ה-70 הקימה בביתה מניין נשים שהתפללו יחד, התעטפו בטלית ועלו לתורה. היא פעלה רבות למען נשים עגונות ומסורבות גט והרצתה בתחום לימודי היהדות ומעמד האישה. ב-1996 ארגנה בירושלים כנס ראשון מסוגו בנושא “האישה וההלכה”, שבו השתתפו רבנים ידועי שם, אנשי רוח, ארגונים יהודיים ותנועות נשים מכל העולם.

ויקיפדיה

מאמר הספד מאת בתה, ד”ר בטחה הר-שפי: “אמא – פנינה פלאי מחלוצות הפמיניזם הדתי בישראל“; מתוך אתר “קולך”

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם הסופר ש”י עגנון בביתה בירושלים, שנות ה-60

רגיל

קרוליין נורטון

קרוליין נורטון, 1877-1808

היום, לפני 210 שנים, נולדה קרוליין נורטון, אשת חברה וסופרת אנגלייה, שנחשבת עד היום סמל למאבק למען צדק. ב-1836 עזבה את בעלה, שהתברר כקנאי ורכושני, שתיין ואלים, והוא תבע את אחד מחבריה הקרובים, שהיה אז ראש הממשלה, בגין בגידה פלילית עמה. ביהמ”ש דחה את התביעה, אך נורטון לא הורשתה להתגרש, נמנעה ממנה גישה לילדיה והכנסותיה מכתיבה נחשבו של בעלה. היא ניהלה קמפיין רב-תהודה, שבעקבותיו עברו לראשונה חוקים המאפשרים לנשים להיחשב ישות משפטית נפרדת מהבעל בסוגיות כמו משמורת ילדים, גירושין בבית דין אזרחי ושמירה על רכושן לאחר הנישואין.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קרוליין נורטון (מימין), סמואל רוג’רס ומריה לואיזה פיפס, בציור של פרנק סטון, סביבות 1845

בתמונה הקטנה: נורטון ב-1863

רגיל

תענית אסתר: יום העגונה

“מִי שֶׁבֵּרַךְ לְהַתָּרַת עֲגוּנוֹת וּמְסֹרְבוֹת גֵּט”, תפילה שחיברה ד”ר יעל לוין:
“מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יִזְכֹּר וְיִפְקֹד לְטוֹבָה אֶת כָּל נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הָעֲגוּנוֹת וּמְסֹרְבוֹת הַגֵּט, וְיַעֲזֹר וְיָגֵן וְיוֹשִׁיעַ לָהֶן, וְיוֹצִיא מִמַּסְגֵּר נַפְשָׁן לְחַיּוֹתָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
הָאֵ-ל הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה, הַפּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צוּקָה, הוּא יַעֲנֶה אֶת הַנָּשִׁים הַצְּרוּרוֹת אַלְמְנוּת חַיּוּת וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקָתָן, וִיבַטֵּל וִישַׁנֶּה לְטוֹב אֶת מַחֲשֶׁבֶת הַבְּעָלִים הַמְּסָרְבִים לָתֵת לִנְשׁוֹתֵיהֶם גֵּט, כִּי הוּא אֱ-לֹהֵי כָּל בָּשָׂר, מִמֶּנּוּ לֹא יִפָּלֵא כָּל דָּבָר.
אַחְיוֹתֵינוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנוֹת בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה – הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶן, וְיוֹצִיאֵן מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה.
הָאֵ-ל הַמּוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, יִתֵּן בְּלֵב דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה’ לְהַתִּיר אֶת כָּל הַנָּשִׁים הָעֲגוּנוֹת וּמְסֹרְבוֹת הַגֵּט מִכִּבְלֵיהֶן, לְהָקִים שְׁכִינָה מֵעֲפָרָהּ, שֶׁכָּל הַמַּתִּיר עֲגוּנָה אַחַת כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחֻרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם הָעֶלְיוֹנָה. וִיקֻיַּם בָּהֶן מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: ‘יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ’.
מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים יַעֲמֹד לִימִינָן, יָרִים אֶת קַרְנָן, יַעֲלֶה לָהֶן אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא, וְלֹא יִהְיוּ לָהֶן עוֹד שֵׁאת וְשָׁבֶר. וְיִזְכּוּ לִבְנוֹת בָּתִּים נֶאֱמָנִים בְּיִשְׂרָאֵל. בַּעֲבוּר שֶׁכָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶן, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְנֹאמַר אָמֵן.”

היום, יום תענית אסתר, חל יום הזדהות עם נשים עגונות ומסורבות גט. כמוהן, גם אסתר המלכה מצאה עצמה כלואה בקשר נישואים לא רצוי. מאחר שמבחינה הלכתית, ההחלטה על מתן גט נתונה בידי הבעל בלבד, כאשר הוא נעדר, אינו כשיר או – במקרה השכיח – פשוט מסרב לגט, אין לאישה ברירה אלא להיוותר נשואה לו. אסור לה להתחתן בשנית, היא בבחינת נואפת אם היא עם גבר אחר וילדיה ייחשבו לממזרים (על גבר לא חלים דינים מקבילים). מטרת היום היא להגביר מודעות ולקדם פתרונות למצוקת העגונות, כך שאף אישה יהודייה לא תהא כבולה לנישואים בניגוד לרצונה ולא תיאלץ להיכנע לסחטנות גט.

עוד על יום העגונה, על עגינות ועל סרבנות גט

אתר הקואליציה הבינלאומית לזכויות נשים עגונות – עיקר (ICAR), יוזמת יום המודעות

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הפגנה שהובילה צביה גורודצקי, ששבתה רעב מול הכנסת משום שבן זוגה סירב להעניק לה גט במשך 17 שנה, גם לאחר שנאסר. מתוך אתר “סרוגים”, מאי 2017

בתמונה הקטנה: הפגנה נגד תופעת הנשים העגונות מול בית המשפט העליון, 2017. צילום: אמיל סלמן, עבור אתר “הארץ”

רגיל

רחל כהן-כגן

רחל כהן-כגן, 1982-1888

היום, לפני 126 שנים, נולדה רחל כהן-כגן, חברת כנסת, יו”ר ויצו ואחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות. בין ההצעות שהעלתה כחברת כנסת היו החרפת ענישת המינימום על אלימות של גברים בתוך המשפחה ופתרון למסורבות גט. כהן-כגן יזמה את הקמת ועדת הפער החברתי, אשר לימים הפכה למחלקת רווחת המשפחה בארגון ויצו.

ויקיפדיה

פייסבוק