עמוד 1
רגיל

צ’יזוקו אואנו

צ’יזוקו אואנו, נולדה ב-1948

היום, לפני 70 שנים, נולדה צ’יזוקו אואנו, סוציולוגית ופמיניסטית יפנית בולטת, מרצה מבוקשת במחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות ביפן ובעולם. מחקריה עוסקים בתיאוריה פמיניסטית, בסוציולוגיה של המשפחה ובהיסטוריה של נשים, והיה לה תפקיד מכריע ביצירת התחום של לימודי מגדר באקדמיה היפנית. היא מבקרת רבות את הטיוח של ההיסטוריה היפנית, שלטענתה מנסה להצדיק קולוניאליזם, גזענות וזוועות שנעשו לפני, בזמן ואחרי מלחה”ע ה-2, ופועלת בין היתר למתן פיצוי לנשים קוריאניות שאולצו להיות שפחות מין עבור חיילי יפן. היא מכהנת גם כמנכ”לית רשת הפעולה הנשית ביפן.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

קתה קולוויץ

קֵתֵה (שמידט) קוֹלְוִויץ, 1945-1867

היום, לפני 151 שנים, נולדה קתה קולוויץ, אמנית הדפסים, ציירת ופסלת גרמנייה. יצירותיה מהוות כתב אישום חברתי ומבטאות הזדהות עמוקה עם מעמד הפועלים, עם רעבים, עניים, חולים ונפגעי מלחמות, ובמיוחד עם נשים ואמהות. ב-1915 השתתפה בכנס הייסוד של ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות בהאג. בנה פטר נפל במלחה”ע ה-1, ולזכרו פיסלה את מצבת הזיכרון “ההורים האבלים”. ב-1920 הייתה לאישה הראשונה באקדמיה הפרוסית לאמנות. עם עליית המשטר הנאצי, הורחקה מהאקדמיה ויצירותיה הוסרו ממוזיאונים. כיום, מוקדשים לה בגרמניה עשרות בתי ספר לאמנות וארבעה מוזיאונים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “אשה עם בנה המת”, תצריב בציפוי רך, 1903. מתוך אוסף מכון ברבר לאמנויות, אוניברסיטת בירמינגהם

בתמונה הקטנה: קולוויץ עובדת על מודל גבס של פסל מ”סדרת האמהות” (סביבות 1935). מתוך כתבה עליה, “צרותיה של אם“, בעיתון הברלינאי “טגס שפיגל” לציון יום הולדתה ה-150

רגיל

מָתִי רוּבֶּנוֹבָה

מָתִי (“סבטלה”) רוּבֶּנוֹבָה, 1944-1925

היום, לפני 93 שנים, נולדה מָתִי רוּבֶּנוֹבָה, פרטיזנית ופעילה קומוניסטית, מהסמלים של ההתנגדות היהודית בבולגריה. מגיל צעיר הייתה פעילה בתנועת הנוער הקומוניסטית בבולגריה, פעילות שהייתה לא חוקית, ועם הצטרפות בולגריה למדינות הציר במלחה”ע השנייה, החלה לפעול גם נגד השלטון הפרו-פשיסטי ופרו-נאצי. במאי 1944 הצטרפה לפרטיזנים הלוחמים בהרי הבלקן, ובאחד הקרבות נפצעה ברגלה; כשהסתתרה כדי להחלים, הוסגרה למשטרה הבולגרית ונרצחה. ימים אחדים לאחר מותה התחוללה בבולגריה הפיכה, היהודים שגורשו הורשו לחזור והמדינה עברה להילחם לצד בעלות הברית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן של רובנובה, מתוך אתר בית לוחמי הגטאות

רגיל

רבקה ברגמן

רבקה (בקי) ברגמן, 2015-1919

היום, לפני 99 שנים, נולדה רבקה ברגמן, אחות ומיילדת ישראלית ילידת קנדה, כלת פרס ישראל על תרומתה החלוצית לסיעוד בישראל. במלחה”ע ה-2 ולאחריה עבדה במחנות פליטים, שם פעלה גם למתן סיוע אמריקני לניצולים ולמציאת משפחות מאמצות לילדים ניצולים. במלחמת העצמאות התגייסה כאחות ראשית בבתי חולים צבאיים, ולאחר מכן הייתה אחות ראשית במוסדות מלב”ן ושם פיתחה את תשתית הסיעוד הגריאטרי בארץ. היא הייתה ממייסדות החוג לסיעוד באוניברסיטת תל אביב, הראשון מסוגו בארץ, וכן ייעצה לארגון הבריאות העולמי וניסחה את הקוד האתי לאחיות מטעם המועצה הבינלאומית לסיעוד.

ויקיפדיה

עוד על מלב”ן (מוסדות לטיפול בעולים נחשלים), שהוקמו בשנות ה-50 לטיפול בצורכי העולים הנכים, הקשישים והחולים במחלות כרוניות, בעיקר מקרב ניצולי השואה אך גם למשל עבור ילדים נפגעי פוליו או שיתוק מוחין.

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כלת פרס ישראל, 1999

בתמונה הקטנה: עובדת כאחות במחנה פליטים בגרמניה

התמונות מתוך דף ההנצחה של פרופ’ רבקה ברגמן באתר החוג לסיעוד, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

רגיל

רבקה קופר

רבקה קוּפֶּר, 2007-1920

היום, לפני 98 שנים, נולדה רבקה קוּפֶּר, פעילה ציונית וחברת מחתרת בגיטאות פולין. כבר בגיל 18 הייתה מזכירת תנועת הנוער “עקיבא” בוורשה, והקימה קנים של התנועה הציונית ברחבי פולין. בגטו קראקוב לימדה במחתרת עברית ותנ”ך ושימשה כקשרית בהתארגנות “החלוץ הלוחם” להתנגדות בנשק. אח”כ גורשה לאושוויץ וצעדה בצעדות המוות. בתום המלחמה לימדה בשוודיה בבי”ס של “עליית הנוער” וב-1946 יצאה עמם לישראל, אך אוניית המעפילים נתפסה, וקופר גורשה למחנה מעצר בקפריסין; גם שם פעלה במחתרת “ההגנה”. ב-1948 הגיעה ארצה, לקיבוץ דגניה ב’, והייתה לספרנית ולמזכירת הקיבוץ.

ויקיפדיה

עדות מצולמת של רבקה קופר, מתוך: משואה – המכון הבינלאומי ללימודי השואה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קופר מעידה במשפט אייכמן על ההתנגדות החמושה, 1961
עדותה נמסרה בישיבה 26 של המשפט, החל מדקה 23:45

בתמונה הקטנה: עם בנה יוחי

רגיל

אליזבת איידנבנץ

אליזבת איידנבנץ, 2011-1913

היום, לפני 105 שנים, נולדה אליזבת איידנבנץ, מורה ואחות שווייצרית. ב-1937 הצטרפה לאגודת הסיוע לילדים במלחמה, שנועדה לסייע לפליטים הרעבים והחולים של מלחמת האזרחים בספרד, וייסדה בית יולדות בעיר אלנא שבדרום צרפת עבור הנשים והילדים מקרב הפליטים. לאחר הכיבוש הנאצי זרמו לאלנא פליטים יהודים וצוענים מרחבי אירופה; החוק בצרפת של וישי חייב את הצוותים הרפואיים לשמור על נייטרליות ולא להגן עליהם, אולם איידנבנץ פעלה להסתיר את זהות הפליטים מהגסטאפו ובכך הצילה מאות תינוקות במהלך מלחמת העולם השנייה. על פועלה זה הכיר בה “יד ושם” כחסידת אומות העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צוות בית החולים באלנא (אליזבת בשורה השנייה, שנייה משמאל), 1941

בתמונה הקטנה: בית החולים המשוחזר באלנא

רגיל

בטי לזרוס קנוט

אליזבת (בטי) לזרוס קנוט, 1965-1926

היום, לפני 92 שנים, נולדה בטי לזרוס קנוט, קשרית וחברת מחתרת המאקי בצרפת הכבושה ופעילה ציונית. עם פלישת בעלות הברית, ביקשה להתגייס לצבא הצרפתי אך נדחתה בשל מגדרה ושירתה במקום זאת ככתבת צבאית בעיתון המחתרתי “קומבה”. לאחר המלחמה גויסה לארגון לח”י וסייעה ביצירת קשרים עם עיתונאים חשובים, בגיוס ציונים צרפתים, וכן בניסיון לפוצץ משחתת בריטית שסיכלה הגעת מעפילים ארצה. בשנות ה-50 עלתה לישראל והקימה בבאר שבע את מועדון “ההזדמנות האחרונה”, שאירח אנשי תרבות ורוח ידועים והיווה מוקד משיכה לתיירים ולחיילים ששירתו באזור.

המידע מתוך מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, פרויקט פמיניסטי באקדמיה שבו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל.

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך אתר הלח”י

התמונה הקטנה מתוך פרויקט “מעלים ערך” באתר “פוליטיקלי קוראת”

רגיל

ויוֹלָה טוֹרֶק

ויוֹלָה (איבי) טוֹרֶק, נולדה ב-1916

היום, לפני 102 שנים, נולדה ויוֹלָה טוֹרֶק, רופאה ישראלית ילידת סלובקיה. מלחה”ע ה-2 פרצה בזמן שהייתה סטודנטית לרפואה; היא גורשה לאושוויץ, ולאחר מכן הועברה למחנה עבודה בשלזיה, שם עבדה במרפאת המחנה. לאחר המלחמה עבדה בבית מרפא לניצולי שואה בהרי הטטרה. עם עלייתה לארץ התקבלה לעבודה בבית מרפא לניצולי שואה בבאר יעקב, וב-1959 עברה לבאר שבע, שם הייתה הרופאה המחוזית של הנגב 22 שנים, תרמה רבות לפיתוח שירותי הרפואה בדרום, ייסדה את שירותי הבריאות הניידים לאוכלוסייה הבדואית בנגב והייתה ממייסדי ביה”ס לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון.

ויקיפדיה

פייסבוק

ויולה טורק מדליקה משואה בטקס של “יד ושם”, תשנ”ח (1998)

בתמונה הגדולה:
למעלה – עם שר הבריאות, ויקטור שם טוב (מימין), כמנהלת לשכת הבריאות, מחוז דרום, אמצע שנות ה-70
למטה – עם בעלה גבי ובתה חנה, 1954

בתמונה הקטנה: בטקס הנחת אבן הפינה לבניין בביה”ס לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון, 1994

מקור: אתר “יד ושם”

רגיל

רוז’קה קורצ’אק

רייזל (רוז’קה) קורצ’אק-מַרלָא, 1988-1921

היום, לפני 97 שנים, נולדה רוז’קה קורצ’אק, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה וממייסדי ארגון פרטיזנים מאוחד, שתחתיו התאחדו כל חברי תנועות הנוער למסגרת אחת על מנת ללחום בנאצים. עם הגיעה ארצה, מיד בתום המלחמה, הצטרפה לקיבוץ אילון, ולאחר מכן לעין החורש, והחלה לערוך הרצאות ושיחות עם אנשי היישוב, כדי ליידע אותם על השמדת יהדות מזרח אירופה ועל הפרטיזנים מיערות רודניקי ונארוץ בפולין. ספרה “להבות באפר” היה מספרי העדות הראשונים על השואה. בנוסף, במסגרת מכון מורשת, עסקה בחינוך ובתיעוד השואה והייתה מהיוזמות של משלחות הנוער לפולין.

ויקיפדיה

עוד על רוז’קה קורצ’אק בבלוג של ד”ר שרון גבע, “אל מדף ספרי ההיסטוריה”: “את תלכי בשדה” – במלאת 25 שנה לפטירתה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רוז’קה קורצ’אק נואמת בעצרת זיכרון בקיבוץ יד מרדכי במלאת עשור למרד גטו ורשה, 1953. עוד בתמונה: אברהם שלונסקי (יושב שני מימין), מאיר יערי (יושב לימינה של קורצ’אק), יעקב חזן (יושב לשמאלה).

בתמונה הקטנה: קורצ’אק (באמצע) ופרטיזניות נוספות (מתוך אתר מורשת)

רגיל

מצואי יאיורי

מצואי יאיורי, 2002-1934

היום, לפני 84 שנים, נולדה מצואי יאיורי, עיתונאית ופעילת זכויות נשים יפנית, שנודעה במיוחד בפועלה להעלאת המודעות ולמאבק בתיירות המין באסיה. במשך שלושה עשורים סיקרה את הנושא בעיתונות המקומית והעולמית, כתבה ספרים על אי-שוויון מגדרי ועל פשעי מין ביפן, וייסדה כמה ארגוני נשים, בראשם התאחדות נשות אסיה לקידום סולידריות פמיניסטית כלל-אסייתית. ב-1998 הקימה וניהלה את בית הדין הפלילי בטוקיו לפשעי מלחמה כנגד נשים ביפן, שבו הורשעו ממשלת יפן והקיסר הירוהיטו בחטיפה, אונס ורצח שיטתיים של שפחות מין עבור הצבא היפני במהלך מלחה”ע ה-2.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כרזה של ההתאחדות הבינלאומית לזכויות נשים בפיתוח בר-קיימא (AWID)

בתמונה הקטנה: מתוך תערוכה על חייה במוזיאון הנשים האקטיבי על מלחמה ושלום (WAM), שהוקם ב-2005 על פי צוואתה מכספי הירושה שלה

רגיל

חנה זמר

חנה זמר, 2003-1924

“אני לא רוצה לדחוף את הנשים לשום עמדה ולשום תפקיד, ובעיני אישה היושבת בבית ומגדלת את ילדיה חשובה כמו מנהלת בנק. מתי זה לא בסדר בעיני? כשהיא בבית מפני שאין לה ברירה טובה, מפני שחסרים תנאי עידוד והקלה. על אלה אני מוכנה להילחם, אבל חופש הבחירה צריך להיות של האישה עצמה.”

היום, לפני 15 שנים, נפטרה חנה זמר, עיתונאית בכירה ישראלית. היא הייתה כתבת פרלמנטרית ומדינית, מגישת תוכניות טלוויזיה ורדיו, ובמשך שני עשורים העורכת הראשית של “דבר” – האישה הראשונה בראש עיתון יומי גדול בישראל. בנוסף כיהנה כיו”ר ועדת העורכים המתאמת בין אמצעי התקשורת לגורמי הביטחון.

ויקיפדיה

כתבה ב”הארץ” במלאת עשור למותה של “הגברת הראשונה של העיתונות העברית”

פייסבוק

בתמונה הגדולה: זמר בפגישת ועדת העורכים במשרד רה”מ בירושלים, בנוכחות ראש הממשלה שמעון פרס, 1985. צילום: חנניה הרמן, לע”מ

בתמונה הקטנה: מראיינת חיילים, מתוך אתר “העין השביעית”

(הצילומים באדיבות ד”ר שלומית זוטא, בתה של חנה זמר)

רגיל

גרטה הרמן

גרטה (הנרי) הרמן, 1984-1901

היום, לפני 117 שנים, נולדה גרטה הרמן, מתמטיקאית ופילוסופית גרמנייה. עבודת הדוקטורט שלה במתמטיקה קבעה לראשונה את קיומם של אלגוריתמים בבעיות מופשטות ומהווה טקסט מכונן של האלגברה החישובית. לעבודתה על יסודות המכניקה הקוונטית הייתה השפעה מכרעת על התפתחות התחום, אף שבמשך שנים לא זכתה לכבוד הראוי, והיא נחשבת כיום לאחד הניתוחים הפילוסופיים המוקדמים והטובים ביותר בתחום. בשנות ה-30 הצטרפה למחתרת נגד הנאצים, ולאחר מלחה”ע ה-2 הייתה שותפה לרפורמה השלטונית בגרמניה ועמדה בראש האקדמיה הפילוסופית-פוליטית לצדק חברתי ולפוליטיקה אחראית.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

ליזה מאגון

ליזה מאגון, 1943-1920

היום, לפני 75 שנים, נרצחה ליזה מאגון, חברת המחתרת של ארגון הפרטיזנים בגטו וילנה שבליטא. בשל המראה הארי שלה צוידה בתעודות מזויפות והייתה לקשרית במחתרת, שתוך סיכון חייה העבירה כלי נשק וכן את רעיון המרד. בין היתר הוטלה עליה המשימה להזהיר את היהודים בגטו אשמיאני מפני אקציה קרבה, להבהיר להם שמשמעותה מוות, לארגן אותם לבריחה ליערות ולקרוא להתנגדות. יום אחד, בבואה לחדש כנדרש את דרכונה המזויף, נעצרה, נחקרה ועונתה, אך לא חשפה דבר על המחתרת ולבסוף הוצאה להורג בירייה. היא הונצחה בסיסמת הגיוס של ארגון הפרטיזנים: “ליזא רופט!” (“ליזה קוראת!”)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: ציור של דוד לבקובסקי, “פרטיזנים ביער”, גועש על נייר, 1956 (מתוך אוסף “יד ושם”)

רגיל

טאן אה

טאן אה פנד, 2007-1908

היום, לפני 110 שנים, נולדה טאן אה, זמרת ונציבה בינלאומית ממיאנמר (בורמה). היא הופיעה כנערה עם מקהלת הכנסייה, ובגיל עשרים החלה ללמד אנגלית בתיכונים. יום אחד שכנע אותה אחיה להקליט שיר, שזכה להצלחה מיידית. הוצע לה חוזה הקלטות, ותקליטי הגרמופון שלה כבשו את לבבות הקהל הבורמזי בשנות ה-30 והפכו אותה לאחת הזמרות הגדולות בבורמה. במהלך מלחה”ע ה-2 התגייסה לחיל הנשים הבריטי, אך עם הכיבוש היפני נמלטה להודו ומצאה שם עבודה כשדרנית חדשות. בתום המלחמה, כשהוקם האו”ם, הצטרפה טאן אה לצוות המטה של הארגון ושירתה בו כנציבה שנים רבות.

ויקיפדיה

השיר הראשון שהקליטה, בראשית שנות ה-30

פייסבוק

בתמונה הגדולה: טאן אה (משמאל) עם הסופרת הבורמזית מי מי קאינג

בתמונה הקטנה: באוקספורד, 2003

רגיל

אסתר לוריא

אסתר לוריא, 1998-1913

היום, לפני 20 שנים, נפטרה אסתר לוריא, ציירת ישראלית ילידת לטביה. ב-1934 עלתה לארץ, עיצבה תפאורות לתיאטרון העברי ולעדלאידע בת”א וציירה דיוקנאות ונופים. ב-1937 הציגה בקיבוץ גבע את תערוכתה הראשונה. היא הציגה גם באירופה, ולרוע המזל ביקרה שם בעת הכיבוש הנאצי; עבודותיה הוחרמו כ”אמנות יהודית אסורה”, והיא גורשה לגטו קובנה. ציוריה מהתקופה ההיא מהווים תיעוד ייחודי של חיי היומיום היהודיים בגטו ובמחנות. הקהילה היהודית התגייסה לשימור יצירותיה ולהטמנתן, והן מצויות כיום באוספי אמנות של בית לוחמי הגטאות ויד ושם. לוריא המשיכה ליצור ולהציג תערוכות בארץ ובעולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן עצמי של לוריא בצעירותה

בתמונה הקטנה: לוריא, שנות ה-80

רגיל

חולדה קמפניינו

חולדה קמפניינו, 1992-1914

“במבט לאחור אני רואה שנאה, מוות, בגידה, אימה, הרס משפחות. לכן אני מעדיפה לחשוב על כל אותם אנשים שעזרו לחיי ולנפשי, שבסכנת חייהם הצילו […] בתוך החשיכה האיומה של ברבאריות, של חוסר של כל רגש אנושי, של עיוות צדק, תמיד אני רואה את ניצוץ האור שהדליקו אנשים כאלה. […] אני נזכרת באותן תופעות של אחווה, של ‘ואהבת לרעך כמוך’…”

היום, לפני 104 שנים, נולדה חולדה קמפניינו, אשת חינוך ישראלית, ניצולת שואה אשר העידה בשם יהדות איטליה במשפט אייכמן בירושלים, מתוך אמונה בחשיבות התפקיד החינוכי של העדות האישית להמחשת הטרגדיה הבלתי-נתפסת.

ויקיפדיה

גרסה דיגיטלית של ספרה האוטוביוגרפי, “לדור אשר לא ידע: קורותיה של אם צעירה בשנה גורלית בגולת איטליה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: חולדה קמפניינו וילדיה בקבוצת יבנה, 1952

רגיל

רוז’ה רובוטה

רוז’ה רובוטה, 1945-1921

היום, לפני 73 שנים, שלושה שבועות לפני שחרור אושוויץ, הוצאה להורג רוז’ה רובוטה בשל חלקה במרד הזונדרקומנדו במחנה ההשמדה. את ההתקוממות הובילה המחתרת של תנועת “השומר הצעיר” בפולין, שאליה השתייכה רובוטה כנערה. היא הייתה אחראית לאסוף את אבק השריפה מאסירות שעבדו בבית החרושת וסיכנו את חייהן בהברחתו, להסתירו ולהעבירו לחברים אחרים במחתרת לשם ייצור חומרי נפץ. באוקטובר 1944 הצליחו האסירים להרוג ארבעה אנשי אס-אס ולפוצץ את גג קרמטוריום 3, עד שהנאצים הצליחו לדכא את המרד. רובוטה נתפסה, נחקרה ועונתה, אך לא הסגירה איש, ולבסוף הוצאה להורג בפומבי.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

מרלן דיטריך

מריה מגדלנה (מרלן) דיטריך, 1992-1901

היום, לפני 116 שנים, נולדה מרלן דיטריך, שחקנית, זמרת ואייקון אופנה גרמנייה-אמריקאית, אשר הצטיירה כ”פאם פאטאל” וכמודל לביסקסואליות. בשנות ה-20 החלה לשחק בתיאטרון ובסרטים אילמים בגרמניה, ולאחר הופעותיה בסרטים כמו “המלאך הכחול” ו”שנגחאי אקספרס” הפכה לאחת השחקניות הידועות והמרוויחות ביותר דאז. במהלך מלחה”ע השנייה, כבר כאזרחית ארה”ב, הביעה התנגדות עזה לנאצים, פתחה את ביתה בפני גולים מאירופה והתנדבה לבדר חיילים בחזיתות השונות. ב-1999 דירג אותה מכון הסרטים האמריקאי במקום התשיעי ברשימת השחקניות הטובות בכל הזמנים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “השחקנית מרלן דיטריך מבקרת את חיילות חיל הנשים של צבא ארה”ב אי-שם בצרפת, 18 בנובמבר 1944. על ביקוריה אצל הכוחות הלוחמים אמרה: ‘יש משהו בחיילים האמריקאים שאי-אפשר להסביר. הם מכירים תודה על כל דבר, אפילו על שחקנית קולנוע שבאה לראות אותם.'” (מתוך אוסף הצילומים של חיל התקשורת והמידע של ארה”ב במלחה”ע השנייה)

בתמונה הקטנה: מתוך הסרט “מרוקו” (1930)

רגיל

פאנוניקה דה קניגסווארטר

פאנוניקה (ניקה) דה קניגסווארטר, 1988-1913

היום, לפני 104 שנים, נולדה פאנוניקה דה קניגסווארטר, “ברונית הבי-בופ”, בת למשפחת רוטשילד הבריטית שהייתה פטרונית חשובה של מוזיקת ג’אז. בזמן מלחמת העולם השנייה הצטרפה קניגסווארטר לצבא צרפת החופשית ושירתה כמפענחת צפנים, נהגת ושדרנית רדיו. בשנת 1951 עקרה לניו יורק, שם התיידדה עם מוזיקאים בולטים רבים והייתה לפטרונית של כמה מהם, בראשם ת’לוניוס מונק, צ’רלי פרקר ומרי לו ויליאמס. היא נהגה לארח ג’ם סשנים בסוויטה שלה במנהטן ולספק למוזיקאים הסעה להופעות וגם מקום לגור בו כשנזקקו לכך. יצירות ג’אז רבות הוקדשו לה או נקראו על שמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: פאנוניקה עם ת’לוניוס מונק

התמונה הגדולה צולמה ע”י מונטה סליט, 1964

התמונה הקטנה צולמה בסן פרנסיסקו, לפני הקלטת אלבום

רגיל

אווה קירי

אווה דניס קירי לבואיס, 2007-1904

היום, לפני 113 שנים, נולדה אווה קירי, סופרת, עיתונאית ופסנתרנית צרפתייה-אמריקאית. החל מגיל 20 ניגנה בקונצרטים ועבדה כעיתונאית. בתחילה כתבה בעיקר על אמנות, מוזיקה ותיאטרון, אך עם פרוץ מלחה”ע ה-2 הצטרפה לכוחות צרפת החופשית ופרסמה דיווחים מצפון אפריקה, מברית המועצות ומאסיה ככתבת צבאית. ספריה – “מאדאם קירי”, הביוגרפיה של אמה, ו”מסע בין לוחמים”, על חוויותיה מהחזיתות השונות – היו לרבי-מכר עולמיים. היא שימשה יועצת לענייני נשים בממשלת דה-גול, ייעצה למזכיר הראשון של נאט”ו ופעלה במסגרת יוניס”ף למען אמהות וילדים נזקקים במדינות מתפתחות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מארי, איירין ואווה קירי עם העיתונאית מארי מלוני, ארה”ב 1920