עמוד 1
רגיל

אִבְּתִסָאם מראענה

אִבְּתִסָאם מראענה-מנוחין, נולדה ב-1975

היום, לפני 42 שנים, נולדה אִבְּתִסָאם מראענה, תסריטאית, במאית ומפיקה ישראלית-פלסטינית. סרטיה הדוקומנטריים, שהוצגו בפסטיבלים ברחבי העולם וזכו בפרסים רבים, נותנים ביטוי לשיח הפנימי של ערביי ישראל ומציגים את מאבקיהם כמיעוט לצד ביקורת על מנהגים בחברה הערבית המחזקים דיכוי ואי-שוויון. היא נכללה ב-2009 ברשימת עשר הנשים המשפיעות בישראל, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, בבצלאל ובמכללת ספיר, וחברת מועצת התרבות והאמנות של מפעל הפיס. היא גם פעילה פמיניסטית בולטת, והקימה בין היתר את “הקרן להעצמה נשית” התומכת בנשים שבנות משפחותיהן נרצחו על ידי בני משפחה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מתוך ריאיון ליואב איתיאל, מגזין “גפן”

רגיל

צפורה נריה

צפורה נריה, 2017-1927

“החלטתי להיות מלוות שיירות. כך אני נוטלת חלק במלחמה, ואני לא רואה את עצמי יושבת במשק ולא עושה שום דבר.” – צפורה נריה (נולדה היום, לפני 90 שנים), לוחמת ומפקדת ישראלית. במסגרת הפלמ”ח ליוותה קבוצות שחצו את הגבול הצפוני של ארץ ישראל המנדטורית במסגרת ההעפלה היבשתית מסוריה, ובמלחמת העצמאות לחמה בקרבות, טיפלה בפצועים כחובשת וליוותה את השיירות לירושלים. עם קום המדינה ופירוק הפלמ”ח הצטרפה לנח”ל וריכזה את גיוס הנשים, ושירתה בתפקידי ח”ן שונים עד לשחרורה בדרגת סא”ל. לאחר פרישתה עסקה באמנות והייתה פעילה בעמותת הפלמ”ח.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: נריה באימון ירי בפלמ”ח, שנות ה-40

רגיל

מלכה רופא

מלכה רופא, 1996-1915

היום, לפני 102 שנים, נולדה מלכה רופא, לוחמת ואלחוטאית בפלמ”ח. ב-1937 הצטרפה לקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן, ופעלה עם קבוצה מצומצמת של אתתים ב”גדעון”, יחידת הקשר של “ההגנה”. ב-1942 הוכשרה באלחוט מורס ע”י הסוכנות היהודית ובחסות הבריטים, וב-1943 נשלחה ע”י המוסד לעלייה ב’, במסווה של חייל בריטי, להקים תחנת אלחוט בבגדד ולהכין את יהודי עיראק לעלייה לארץ. בחזרתה ארצה שידרה מתחנת האלחוט המרכזית בת”א לתיאום של אוניות מעפילים מארצות אירופה. לאחר קום המדינה ופירוק הפלמ”ח חזרה לקיבוצה, שם עבדה בין השאר בהנהלת חשבונות, במטבח ובחינוך.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

ימימה אבידר-טשרנוביץ

ימימה אבידר-טשרנוביץ, 1998-1909

היום, לפני 108 שנים, נולדה ימימה אבידר-טשרנוביץ, אשת חינוך וסופרת ילדים ישראלית, כלת פרס ישראל לשנת 1984. היא ניהלה בתי ספר וגני ילדים עירוניים בתל אביב, שהיוו דוגמה לחלוציות חינוכית בהקניית ערכים לאומיים וחברתיים. במקביל כתבה הצגות ילדים עבור “הבימה” ועיבדה תסכיתי רדיו לילדים, תרגמה לעברית קלאסיקות כמו “הקוסם מארץ עוץ”, “פינוקיו”, “עליסה בארץ הפלאות” ואגדות אנדרסן, וכתבה יותר מ-40 ספרים לילדים ולנוער, בהם “גן-גני”, שנועד ללמד הורים ופעוטות על חגי ישראל ומנהגיהם, ו”שמונה בעקבות אחד”, שנבחר בשנת היובל לספר האהוב ביותר על ילדי הארץ.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: עם חברי “החוג הזקן” ב-1928 (גרעין של תנועת “החוגים” שקם בקרב תלמידי גימנסיה הרצליה, והיה לימים לתנועת הנוער החלוצית “המחנות העולים”), ימימה אבידר-טשרנוביץ במרכז השורה העליונה

רגיל

יהודית הררי

יהודית (איזנברג) הררי, 1979-1885

היום, לפני 132 שנים, נולדה יהודית הררי, מורה, גננת וסופרת ישראלית, מחלוצות החינוך המיוחד בארץ, ממייסדי תל אביב והסתדרות המורים וחברת מועצת “הבימה”. בספרה “אישה ואם בישראל: מתקופת התנ”ך עד שנת העשור למדינת ישראל” (1958) כתבה “על נשי-ישראל שלקחו חלק פעיל בחיי האומה. […] על האישה היהודית שהאירה את בית ישראל במחשכי הגלות, על הנשים שהשתתפו בבנין מולדתנו, בהחייאת לשוננו, בהפרחת שממותינו, בהגנה על אדמותינו […]. רבים בעמנו וביחוד הנשים אינם יודעים הרבה על חיי האישה הישראלית, ומקוה אני שמספר זה ילמדו להכיר את אחיותיהם ואימותיהם.”

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

יום כיפור: בין בת-חוה למקום

יום כיפור: בין בת-חוה למקום

על פי תפיסת חז”ל, יום הכיפורים הוא היום המרכזי לסליחה, למחילה ולטהרה, על עבירות שבין אדם – ובת-חוה – למקום. יום זה מוקדש אפוא להתנקות ולהשתחררות מחטאים ומקיבעונות שליליים כדי לקדם את השנה החדשה במצפון נקי ובראש שקט.

אך עבירות שבין אדם לחברו – ולחברתו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו – וחברתו.

ביום שבו אפילו לעבריינים מותר להיות חלק מהקהילה (“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים”), חשוב לזכור ולהזכיר את הנשים הספורות שבמרוצת הדורות הצליחו לפרוץ דרך ולהיכלל בבתי הכנסת ובמקומות הלימוד, וזכו לקבל הכרה לדורות כתלמידות חכמים וכראשות ישיבה.

גמר חתימה טובה!

 

מרים שפירא, נולדה בסביבות 1360

אם משפחת לוריא המפורסמת, המיוחסת לרש”י ובעלת היסטוריה משפחתית של נשים למדניות, אשר הייתה ראשת ישיבה באלזס (חבל ארץ בצרפת של היום) והרצתה שיעורים בתלמוד לפני בחורי ישיבתה, כפי שמעידים צאצאיה המהרש”ל והאר”י.

חוה בכרך, 1652-1585

מלומדת צ’כית נודעת, אשר מלבד ידיעותיה התורניות וחידושי הלכה שהתפרסמו בשמה, הייתה מיוחסת מאוד, נכדתו של המהר”ל מפראג. נכדה רבי יאיר חיים בכרך, שקרא את שם ספרו הנודע “חות יאיר” על שמה, כתב על בקיאותה בתלמוד הבבלי והירושלמי, במדרשי חז”ל ובספרות השו”ת כי “היתה אם כל חי בתורה ובמעשים, אשר אשה בכל אלה לא מצאנו”.

אסנת ברזאני, 1670-1590

רבנית, למדנית, פוסקת הלכה, פייטנית ומקובלת, שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן ונודעה בכינוי “התנאית”. אביה העניק לה חינוך תורני יסודי ומעמיק והתנה את נישואיה בכך שתמשיך בלימוד התורה ולא תיאלץ לעזוב את בית המדרש לטובת טיפול במשק הבית. בני דורה ראו בה סמכות רבנית לכל דבר, כמי שהייתה ממונה הן על ההוראה והן על ניהול הישיבה, וצאצאיה שימשו ברבנות בעיראק עד המאה ה-20.

חנה רחל ורברמאכר, 1888-1805

נודעה כ”בתולה מלודמיר”, השתייכה לתנועת החסידות וסיגלה לעצמה גינוני אדמו”רות. ההנהגה הדתית באוקראינה לא ראתה זאת בעין יפה, ומשגברו הרינונים עליה עלתה לארץ ישראל, ובירושלים המשיכה לנהוג כאדמו”רית – התעטפה בטלית, הניחה תפילין, ערכה מדי שבת סעודה שלישית לחסידיה בביתה שבמאה שערים, לימדה תורה, העניקה ברכות, התפללה עם נשים אחרות בכותל המערבי ובקבר רחל, ולפי חלק מהעדויות אף עסקה בקבלה מעשית.

 

מאחורי הטקסט שבכותרת התמונה:

“גבירתי, יונתי תמתי, אמִתתי ואמונתי, ציצי ותפארתי, אמי רבנתי […] יהי אלוהיה עמה ויגדיל שמה” – אגרת מחורזת משנת 1664, מאת הרב פנחס חרירי, מראשי המקובלים השבתאים בכורדיסטן, לרבנית אסנת ברזאני

(מתוך הספר “יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה”, מאת עזרא לניאדו, הוצאת המכון לחקר יהדות מוצל, 1981)

פייסבוק

רגיל

שופטות יוצאות אתיופיה בישראל

שופטות יוצאות אתיופיה בישראל, 2016

“אני, הילדה שנולדה בכפר נידח באתיופיה, שעלתה לישראל בגיל צעיר, זוכה להיכלל בין שופטי ישראל” – היום, לפני שנה, נבחרו לראשונה בתולדות מדינת ישראל שתי נשים בנות העדה האתיופית לכהן כשופטות: עו”ד אסתר טפטה-גרדי מונתה לשופטת בביהמ”ש לתעבורה במחוז חיפה, ועו”ד אדנקו סבחת-חיימוביץ’ מונתה לשופטת בבית משפט השלום של מחוז מרכז. שתיהן פעילות גם במסגרת עמותת “טֶבֶקה – משפט וצדק לעולי אתיופיה” (“עשיית צדק” באמהרית), הפועלת לקידום יוצאי אתיופיה בישראל, נאבקת בגילויי אפליה וגזענות כלפי בני העדה ומספקת להם ייצוג משפטי.

 

בתמונה הגדולה: אסתר טפטה-גריידי עם משפחתה בטקס קבלת פנים אצל נשיא המדינה (שנייה מימין לריבלין, עם משקפיים)
בתמונה הקטנה: אדנקו סבחת-חיימוביץ’

עוד על “טֶבֶקה” באתר העמותה
רגיל

בג”ץ אורית גורן נ’ “הום סנטר”

בג”ץ אורית גורן נ’ “הום סנטר”, 2011

היום, לפני 6 שנים, ניתן “בג”ץ 1758/11 אורית גורן נ’ הום סנטר”, פסק הדין הראשון בישראל שהכריע בסוגיית הבדלי שכר על רקע אפליה מגדרית. גורן עבדה במחלקת כלי עבודה ב”הום סנטר”, וגילתה כי היא משתכרת כ-60% משכרו של עמית המבצע עבודה זהה. מנהליה סירבו לדרישתה להשוות את תנאי השכר, והיא התפטרה והגישה תביעה לבית הדין לעבודה. בית המשפט קבע כי כשקיימים פערי שכר משמעותיים בין גברים לנשים, עובר אל המעביד נטל ההוכחה כי הפער בשכר נובע משיקולים לגיטימיים או ענייניים, ופסק לה פיצויים משום שלא הוכח שוני בעבודה שביצעו השניים או בכישוריהם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אורית גורן, צילמה הדר כהן

מתוך כתבה ב”הארץ”, המופיעה בתמונה הקטנה

רגיל

קרן טנדלר

קרן טנדלר, 2006-1979

היום, לפני 38 שנים, נולדה קרן טנדלר, שהייתה המכונאית המוטסת היחידה בצה”ל. כהנדסאית מכונות במסגרת לימודי עתודה, היא הוצבה בטייסת מסוקי ה”יסעור” בתל נוף כמכונאית קרקע. היא נאבקה להתקבל לקורס מכונאים מוטסים, עברה כבת יחידה גיבוש טיס, טירונות בנים “רובאי 7” וקורס צניחה, וב-2001 סיימה את ההסמכה בטייסת עם הציונים הגבוהים ביותר. טנדלר נאבקה גם על הזכות לצאת למשימות קרביות והשתתפה במבצעים רבים, בארץ ובחו”ל. היא נפלה במלחמת לבנון השנייה, כשמטוסה נפגע מטיל שירה חזבאללה במהלך טיסה מבצעית להנחתת לוחמים בעומק דרום לבנון.

עמוד “יזכור”

דף זיכרון בפייסבוק

תמונות מתוך אתר חיל האוויר

 

פייסבוק

רגיל

הלנה כגן

ד”ר הלנה כגן, 1978-1889

היום, לפני 128 שנים, נולדה הלנה כגן, רופאת הילדים הראשונה בארץ ישראל. היא למדה רפואה בשווייץ, אך בארץ ישראל לא הורשתה לעבוד כרופאה והועסקה כאחות בביה”ח העירוני בירושלים, וכן הכשירה נערות יהודיות וערביות לעבודה כאחיות. במהלך מלחה”ע ה-1, כשרוב הרופאים גויסו לשירות צבאי, כגן הפעילה מרפאה ובית חולים, ורכשה את אמון הקהילה היהודית והערבית גם יחד. היא ניהלה את מחלקת הילדים הראשונה בארץ, ייסדה מרפאות טיפת חלב מטעם ויצו, ובמהלך המצור על ירושלים במלחמת העצמאות מונתה לאחראית על כל המרפאות בעיר, כולל טיפול בפליטים מהשכונות הערביות.

ויקיפדיה

פייסבוק

תמונה גדולה: בעבודה, מתוך אתר “אהבת ירושלים

תמונה קטנה: מתוך אתר “רחוב משלה“, באדיבות ויצו

 

רגיל

רננה גוטמן

רננה גוטמן, 2016-1924

היום, לפני שנה, נפטרה רננה גוטמן, האישה הראשונה שהתמנתה למנכ”לית של משרד ממשלתי בישראל – משרד מבקר המדינה. בשנות ה-40 למדה משפטים בביה”ס המנדטורי למשפטים בירושלים, וב-1948 התגייסה לתביעה הצבאית, נטלה חלק בהתאמת חוקת השיפוט מתקופת “ההגנה” לצרכים של צה”ל והייתה התובעת הכללית של חיל הנשים. עם שחרורה בדרגת סגן-אלוף ב-1958 הצטרפה למשרד מבקר המדינה, שם עסקה בעיקר בביקורת מערכת הביטחון. ב-1972 מונתה לכהן כמנכ”לית המשרד. בהמשך עבדה בתפקידים בכירים בקופ”ח כללית, בסוכנות היהודית ובהסתדרות הציונית העולמית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פרסום המינוי בילקוט הפרסומים של מוסדות המדינה, 1973

רגיל

שרה איטה פלמן

שרה איטה פלמן, ? – 1935

היום, לפני 82 שנים, נפטרה שרה איטה פלמן, אֵם הפרדסנות העברית בארץ ישראל. ב-1884 עלתה פלמן ארצה עם בעלה דוד ושבעת ילדיהם, והם רכשו שטח אדמה בסמוך לכפר הערבי סומייל, לא רחוק מהקהילה היהודית ביפו, ונטעו בו את פרדס ההדרים העברי הראשון. דוד מת שנה אחר כך, והיא החליטה להישאר ולהמשיך לעבד את הפרדס, שקראה לו “גינת דוד”. שכניה הערבים, שכינו אותה “סית שרה” (גברת שרה), העריכו אותה מאוד והתגייסו להגנתה מפני שודדים. ב-1934 ערכה מועצת העיר ת”א, בראשות דיזנגוף, חגיגה לכבודה, במלאת 50 שנה לעלייתה. היום נמצא בשטח בניין עיריית ת”א ורח’ הפרדס.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: עם שלושה מבניה ושתיים מבנותיה, 1885
(התמונות מתוך שיתוף של נינה בפורום “פרש”)

רגיל

פרדקה מַזיָא

פרידה (פרדקה) מַזיָא, 1994-1922

היום, לפני 95 שנים, נולדה פרדקה מַזיָא, חברת המחתרת היהודית במלחה”ע השנייה ומחנכת ישראלית. המלחמה פרצה כשהייתה בת 17, וכחברת תנועת “הנוער הציוני” שימשה כמדריכת נוער, כאחות בבית חולים של הקהילה היהודית, כמנהלת מעון לתינוקות בגטו וכקשרית. מזיא ראתה חשיבות עליונה בתיעוד השואה, וכבר בשנות ה-50 הקליטה עדויות קולקטיביות והעלתה על הכתב את קורותיה וקורות תנועות הנוער היהודי בשנות המלחמה. היא העידה במשפט אייכמן, יזמה וליוותה את המשלחת הראשונה של בני נוער ישראלים לפולין ב-1965 והייתה מהיוזמים והמייסדים של מכון “משואה” ללימודי השואה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פרדקה מזיא (משמאל) ושרה שנר נשמית (מימין), במסגרת משלחת שביקרה באושוויץ-בירקנאו ב-1963, מתוך אתר לוחמי הגטאות

בתמונה הקטנה: מזיא מעידה במשפט אייכמן, 1961

רגיל

אביגיל שפֶּרבֶּר

אביגיל שפֶּרבֶּר, נולדה ב-1973

היום, לפני 44 שנים, נולדה אביגיל שפרבר, צלמת ובמאית ישראלית. ב-2005 ייסדה את ארגון “בת קול“, המהווה מסגרת של תמיכה וערבות הדדית לנשים לסביות דתיות ופועל לשינוי התפיסות של החברה הדתית בנושא זה. סרטיה – ביניהם “אחותי בנצ’יה” (1999) על ילדה אתיופית שהכירה בעת השירות הלאומי ומשפחתה אימצה, “התליין” (2010) על התליין של אדולף אייכמן, ו”תקופת מבחן” (2014) על גידול בנה המשותף עם בת זוגה לשעבר – זכו בפרסים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, בפסטיבל הסרטים הישראלי בניו יורק, בפסטיבל סרטי התעודה באמסטרדם (אידפא) וב”דוקאביב”.

ויקיפדיה

פייסבוק

“בתפילה של ימים נוראים אנחנו אומרים: ‘אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי.’ זה משפט קצת תמוה; הרב קוק מסביר את זה כך: עד שלא נוצרתי כנראה שהעולם לא היה זקוק לי, אחרת כבר הייתי נוצר, ועכשיו שנוצרתי, אם אינני ממלא את הייעוד שלי, אם אני לא מי שנוצרתי להיות, אז בעצם כאילו לא נוצרתי.

“אני חושבת שכולנו מכירות את התחושה הזו, שלא היינו עצמנו, שפחדנו להיות אנחנו, שכאילו לא נוצרנו, אבל ‘בת קול’ מאפשרת לנו – ולעוד רבות שלא יכולות להיות פה הערב – לבחור בחיים, למצוא את הייעוד שלנו, להרגיש שעכשיו שנוצרתי אני כדאית לעולם.”

(מתוך דבריה של שפרבר בערב לרגל עשור ל”בת קול”)

 

בתמונה הגדולה: מתוך אתר “בת קול”

רגיל

פסקל ברקוביץ

פסקל נועה ברקוביץ, נולדה ב-1967

היום, לפני 50 שנים, נולדה פסקל ברקוביץ, ספורטאית ואשת תקשורת ישראלית ילידת צרפת. בגיל 15 נחשפה במקרה למוצאה היהודי ולמדינת ישראל, וביולי 1984 הגיעה לראשונה לפעילות התנדבותית בישראל. בדצמבר אותה השנה החליקה בדרכה לבית הספר, נפלה מתחת לרכבת נוסעת ושתי רגליה נקטעו. ב-1985 עלתה לישראל, והייתה למתנדבת הראשונה בצה”ל בכיסא גלגלים. במהלך השנים ייצגה את ישראל במשחקים הפאראלימפיים בשחייה, בחתירה ובאופני יד. היא גם שדרנית, כתבת ועורכת ברדיו ובטלוויזיה, במאית סרטי תעודה ומעבירה הרצאות העצמה מעוררות השראה לקהלים רבים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פרויקט ספורט אתגרי שכולל מפגש עם פסקל וטיפוס על קירות, מתוך אתר “נגישות ישראל”

בתמונה הקטנה: הזכויות על הצילום שמורות לפסקל ברקוביץ

רגיל

לוֹטֶה כהן

שרלוטה (לוֹטֶה) כהן, 1983-1893

היום, לפני 124 שנים, נולדה לוֹטֶה כהן, חלוצת האדריכליות בארץ ישראל. ב-1916 קיבלה דיפלומה מהפקולטה לאדריכלות בבית הספר הטכני הגבוה של ברלין, ואת ניסיונה המקצועי צברה במהלך מלחה”ע הראשונה בשיקום ערים וכפרים בפרוסיה המזרחית שספגו פגיעות קשות. ב-1921 עלתה לארץ ישראל והטביעה את חותמה בדפוסי ההתיישבות החדשים בקיבוצים ובמושבים בשנות ה-20, בשכונות שהוקמו עבור אנשי העלייה החמישית ובשיכונים של ראשית המדינה. סגנון הבנייה שלה היה פונקציונלי וצנוע מסיבות אידיאולוגיות. הבולט שבבנייניה היה פנסיון “קֶטֶה דן” ברחוב הירקון 97, על חוף תל אביב.

ויקיפדיה

פייסבוק

[תודה לתומר שלוש, שכתב פוסט על לוטה כהן במסגרת השת”פ שלנו עם “פורום מתכנני ערים צעירים” לרגל יום האישה הבינלאומי]

רגיל

סוזי דבוסקין

סוזי דבוסקין, 2017-1946

היום, לפני 71 שנים, נולדה סוזי דבוסקין, “האמא של הטריאתלון” בישראל, שמהווה השראה לאלפי נשים כסמל לעוצמה נשית, לאופטימיות ולבחירה בחיים. ב-1993 נרשמה בתה תמר לתחרות טריאתלון ודרבנה את אמה בת ה-47 להצטרף. “לקח לי יותר משעה לסיים מסלול של שלושה ק”מ, אבל הייתי מלאת גאווה. העובדה שהעזתי ושהאמנתי בעצמי מספיק כדי לנסות משהו חדש – זה היה ניצחון,” סיפרה אז סוזי. ב-1996 נהרגה תמר בתאונת דרכים, וסוזי לקחה על עצמה את הפקת התחרות כדי להנציח את בתה באירוע מעצים לנשים, הגדל משנה לשנה, תחת הסיסמה “כל אחת מנצחת”.

 

כמה ימים לאחר יום הולדתה ה-70, כמה חודשים לפני מותה מסרטן, כתבה סוזי דבוסקין פוסט על מקומו של הטריאתלון בחייה.

למידע נוסף על טריאתלון הנשים ע”ש תמר וסוזי דבוסקין:

אתר טריאתלון נשים

דף פייסבוק טריאתלון נשים

 

פייסבוק

צילומים: שי לחוביצר וקרול חן, מתוך האתר runpanel

רגיל

לנה קיכלר-זילברמן

לנה קיכלר-זילברמן, 1987-1910

היום, לפני 30 שנים, נפטרה לנה קיכלר-זילברמן, מורה וסופרת ישראלית ילידת פולין, מומחית לפסיכולוגיה ולחינוך, אשר בתום מלחה”ע ה-2 אספה יותר ממאה ילדים יתומים ניצולי שואה, בגילאי 15-3, ששהו בבית הוועד היהודי בקרקוב במצב גופני ונפשי ירוד. היא הקימה עבורם בית בעיירת הנופש זאקופנה, הייתה להם לאם חלופית, טיפלה בהם ושיקמה אותם. התקפות אנטישמיות אילצו אותה לברוח וב-1948 עלתה איתם לישראל. היא פרסמה את סיפורם בספרה “מאה ילדים שלי”, שראה אור בשנת 1959 והיה רב-המכר הראשון בארץ שתיאר את קורותיהם של נשים וילדים בתקופת השואה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם ילדות ניצולות בזמן ששהו בבית מחסה בצרפת

בתמונה הקטנה: מפגש כמה עשרות מ”מאה הילדים” בבית לוחמי הגטאות, יוני 2010

(שתי התמונות מתוך האוסף של בית לוחמי הגטאות)

רגיל

נורית וינבלט

נורית וינבלט, 2008-1946

היום, לפני 71 שנים, נולדה נורית וינבלט, מרפאה בעיסוק, חוקרת ופדגוגית אשר פעלה כל חייה לקידום תחום הגרונטולוגיה ולשיפור חייהם של קשישים ובעלי מוגבלויות. וינבלט הובילה את פיתוחו של תחום הזִקנה בריפוי בעיסוק בארץ בראייה הוליסטית, יזמה והובילה השתלמויות עבור מרפאות בעיסוק בתחום זה, ובהמשך יזמה והנהיגה את הפורום הארצי למרפאים בעיסוק בזִקנה. היא פיתחה את תחום הפנאי כתחום עיסוק חשוב המלווה אותנו לכל אורך מעגל החיים, וביססה את נושא הטיפול (care giving) באדם סיעודי על מעגליו השונים. ב-1998 מונתה לרֹאשת החוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: הלוגו של העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק, שב-2005 העניקה לד”ר וינבלט את אות המצוינות על פועלה החשוב בתחום האקדמי ובשיווק המקצוע בארץ ובחו”ל

רגיל

אסתר בקר-ריינין

אסתר בקר-ריינין, 1973-1889

היום, לפני 44 שנים, נפטרה אסתר בקר, אשת העלייה השנייה, חברה בארגון “השומר”, חברת אסיפת הנבחרים הראשונה מטעם “אחדות העבודה” ופעילה בארגון “אמהות עובדות”. היא הייתה מהנשים הראשונות ב”השומר” שהחזיקו בנשק אישי, ואף הבריחה נשק להגנה עצמית ליישובים אחרים. בחוות סג’רה נאבקה על שוויון בין גברים לנשים ופעלה לשינוי חלוקת התפקידים בקולקטיב – הובילה את “מרד חדר האוכל”, שבו שבתו הנשים וסירבו לבשל כל עוד לא ישתתפו הגברים בעבודות המטבח. היא הייתה בין החורשות הראשונות ובין אלו שהנהיגו אופנה שכללה שיער קצוץ ומכנסי עבודה קצרים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: עם אחיה חיים ואחותה שפרה לבית שטורמן, מתוך האתר של גילי חסקין