עמוד 1
רגיל

יום המאבק באלימות נגד נשים: הטרדות מיניות

הטרדות מיניות #גם_אז

“ביזויה של האישה הוא חלק מתפיסתו של הגבר את זכויותיו המיניות. הדת שלנו, החוקים, המנהגים, כולם מבוססים על הרעיון שהאישה נוצרה עבור הגבר,” כתבה אליזבת קיידי סטנטון כבר ב-1860. בארה”ב, יותר ממאה שנים חלפו עד שהמונח “הטרדה מינית” נכנס לספר החוקים: בשנות ה-70 כתבו מארי רואו וקתרין מקינון לראשונה על הטרדה מינית כאפליה תעסוקתית. ועדיין, המונח נותר בעיקר במעגלים אקדמיים ומשפטיים עד 1991, עם עדותה של אניטה היל נגד המועמד לביהמ”ש העליון קלרנס תומאס. לפני כשנה, כתבו מיליונים #גםאני וקראו סוף-סוף להחלת השלכות על המטרידים. הגם מחר?

 

הטרדה מינית מוגדרת כיום במדינות רבות כסוג של אפליה בלתי חוקית, התעללות מינית ופסיכולוגית ובריונות אלימה, הפוגעות בכבוד האדם והאישה, בחירותם, בפרטיותם ובזכותם לשוויון.

מחקרים מראים קשר מובהק בין הטרדות מיניות לבין פגיעה בבריאות הפיזית והנפשית (עד כדי הפרעת דחק פוסט-טראומטית) ובתחושת הסיפוק הכללית מהחיים.
לפי מחקר של הרשות לזכויות יסוד של האיחוד האירופי (2014), נשים שעברו תקיפה או הטרדה מינית הרגישו כועסות (45%), מוטרדות (41%), נבוכות (36%), פוחדות (29%) ואשמות (20%). נמצא כי למקרים של הטרדה חמורה או מתמדת, יכולות להיות אותן השפעות פסיכולוגיות כמו אונס או תקיפה מינית, ביניהן תחושות זמניות או מתמשכות של חרדה ודיכאון, אובדן אמון, פגיעה בהערכה העצמית, נדודי שינה, קשיי ריכוז, הפרעות אכילה או התמכרויות.
מי שמסרבת, מתנגדת ו/או מתלוננת סובלת לעיתים קרובות מסוגים שונים של נקמה, בידוד חברתי, השמצה ובריונות; לעיתים קרובות היא מועמדת למשפט הציבור, כשכל חייה ומעשיה נחשפים לחקירה ולביקורת, עד כדי צורך לעזוב עבודה, לימודים, מקום מגורים וקהילה או משפחה.

במקום העבודה, הטרדה עלולה להיחשב לבלתי חוקית כאשר היא תכופה או חמורה, יוצרת סביבת עבודה עוינת או פוגעת, או גורמת להחלטה שלילית על ההעסקה (פיטורין, הורדה בדרגה, העברה, חבלה בעבודה וכיו”ב). מעבר לפגיעה במוטרדות עצמן, נמצא כי אקלים ארגוני המאפשר הטרדות מיניות מוביל לפגיעה גם בארגון, מבחינת שביעות רצון העובדים והעובדות, שימור וגיוס עובדים, יעילות העבודה ותפוקה, וריבוי היעדרויות ואיחורים בשל אובדן מוטיבציה או מנגנון הימנעות.
מחקר מ-1997 מצא כי נשים משתמשות בשלוש אסטרטגיות עיקריות כדי להמשיך ולתפקד בסביבת עבודה שבה הן מוטרדות מינית: אלה ששומרות מרחק מגברים ונמנעות מהתנהגויות שעשויות להתפרש כמזמינות (וכתוצאה מכך, נשארות בתפקידים זוטרים); אלה שמפלרטטות ומעמידות פנים שהן מוחמאות, כמנגנון הגנה (וכתוצאה מכך, נתפסות כלא-רציניות וחסרות פוטנציאל); ואלה שמרחיקות עצמן מהנשים, מפתחות “עור של פיל” ומשתתפות בשיח הגברי (וכתוצאה מכך, נתפסות כמתירניות וסופגות יותר הטרדות).
אם כן, מסיקים החוקרים, כל התמודדות פרטנית עם אווירה ארגונית עוינת נדונה לכישלון, ושינוי חיובי יכול להיווצר רק על-ידי אימוץ מדיניות ברורה ונקיטת צעדים אקטיביים מצד הארגון למניעת הטרדות.

—————————————

בישראל, איסור על הטרדה מינית נקבע ב-1988 כחלק מחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, וב-1998 הובילו אורית קמיר וח”כ יעל דיין לאישור חוק כללי למניעת הטרדה מינית.
החוק בישראל מגדיר סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית (שעונשה מאסר) ועוולה אזרחית (שאפשר לפסוק בגינה פיצוי ללא הוכחת נזק):

  • סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.
  • מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם.
  • הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן או כאשר הן נעשות תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול.
  • התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן או כאשר הן נעשות תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול.
  • התייחסות מבזה או משפילה (גם חד-פעמית) המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.
  • הפצת תמונות או סרטונים בעלי תוכן מיני של אדם אחר ללא רשותו (תיקון לחוק משנת 2014).

בנוסף, החוק מגדיר כי גם התנכלות על רקע של הטרדה מינית – כלפי המוטרד, כלפי אדם המסייע לו או כלפי עד – היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית.

לשון החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח-1998 (מתוך אתר הכנסת)

—————————————

בחוקת רומא העתיקה ניתן למצוא את החקיקה המוקדמת ביותר כנגד מה שמכונה כיום “הטרדה מינית”: *פנייה אסורה* הוגדרה בחוק הרומי כ”הטרדה באמצעות ניסיונות חיזור”, “פגיעה בצניעות באמצעות דיבור חלקלק… בניגוד למוסר” או “מעקב מטריד”, ונחשבה לעבירה חמורה יותר מהעבירה של “דיבור מגונה, בדיחות מלוכלכות, שפה דוחה וכיו”ב”. פנייה ל”נערות צעירות מכובדות” שהיו לבושות בבגדי שפחות נחשבה לעבירה פחות חמורה, ופנייה ל”נשים הלבושות כפרוצות” נחשבה לעבירה אפילו פחות חמורה.

הטרדות מיניות נמצאו כמובן גם בקהילות יהודיות במהלך הדורות, כשם שנמצאו בכל חברה אנושית אחרת, ולכן גם המשפט העברי נדרש להתייחס אליהן. דוגמה לכך מהמאה ה-14, שנדמה כאילו יכלה להיכתב בדיוק כך גם היום, היא תשובתו של רבי יעקב בר-ששת, מגדולי ההלכה בספרד ובצפון אפריקה דאז (שו”ת הריב”ש, סימן רסה):
“על הבקשה שעשתה לפניכם אלגוהר, אשת רבי יעקב בן יוסף, כנגד רבי יצחק כהן, שהוא הולך אחריה פתאום, באמרו אליה כי הוא אוהב אותה, עד שאמר לה: אם אין את עושה בעבורי, תני לי נשיקה, שלא אמות בעבור אהבתך. וגם שפעם אחרת קרא אותה לעלות לביתו, באומרו שדלף [=זרם מים] טורד בבית, והיא הבינה כוונתו, כי הייתה לרעה, ולא רצתה לעלות. ואז אמר לה דברי נבלה ושהוא מלומד לעשות כן לאחרות. ורבי יצחק כהן השיב על טענותיה וכיחש בה, באמרו שמעולם לא הייתה כוונתו לרעה, וחלילה לו. אבל לפי שהיו שכנים, היו משחקים דרך צחות כמו שמשחקים אהובים, ושמעולם לא הורגל בזה, כי הוא יהודי יושב בחזקת כשרות. והברורים שאלו לה למה לא באה לפני הברורים עד עתה מכמה פעמים שהיא אומרת שהיה רבי יצחק הנזכר הולך אחריה, וענתה ואמרה כי מפחד בעלה, שלא יתקוטט עמו, ויהרגו זה את זה. ועוד אמרו לה אם יש לה שום עד על זה. וענתה כי היא אמרה הדברים ההם לאנשמואל בן אל רויח. והוא העיד בכח שבועתו שלא ידע ולא ראה דבר בכל אלה, רק שהיא אמרה לו הדברים כאשר הם כתובים למעלה. ועוד ענתה ואמרה לפני הברורים שכבר עשו לו [=למטריד] התראה, הברורים, שלא ידבר עם אשת שמואל פניאל, ושלא לבא עמה במקום חשד. ורבי יצחק אומר שזה היה מחמת קטטה שהייתה לו עם שמואל פניאל הנזכר, ושיש מזה יותר משישה שנים, ושמאז ועד עתה לא היה לו שום חשד בעולם. אלו הן טענותיהן.
תשובה: מאחר שאין לאלגוהר עדים על טענתה כנגד יצחק כהן הנזכר אין ראוי להאמינה בדיבורה לבד ולחשדו בדבר כעור ולייסרו ולהענישו אבל כדי להפרישם מאיסור ראוי לצוות עליו בכח נידוי לבל ידבר עמה מטוב ועד רע וכן שלא ידורו בשכונה אחת וכן אם מוחזק בעיניכם כחשוד על העריות אף אם אין עדים בדבר ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה שתבדילוהו מכם לרעה ושתדחוהו בשתי ידיים.”

—————————————

מסקר שערך המשרד לביטחון פנים ב-2012 עולה כי אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה; 67% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית; וישנו תת-דיווח מהותי על הטרדה מינית (כאשר משערים כי כמעט אחת מתוך אחת ספגה הטרדות מיניות, לעיתים קרובות באופן מתמשך).

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מדווח כי מתקבלות במרכזים מדי שנה כ-40 אלף פניות; מחציתן על הטרדות מיניות, מעשים מגונים ותקיפות מיניות (ומחציתן על מעשי אונס וניסיונות אונס), וכ-30% מהפניות הן על פגיעות לפני גיל 12.

קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:
1202 נשים
1203 גברים

—————————————

עוד על יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

עוד על הטרדות מיניות

עוד פוסטים היא-סטוריים על אלימות נגד נשים:

על רצח האחיות מיראבל, שלזכרו נקבע יום המאבק בתאריך זה

על רצח נשים במשפחה בישראל

על טיפול בנשים נפגעות אלימות במשפחה

על מילת נשים

על עבדות מין

על ג’נדרסייד (פמיסייד)

פייסבוק

בתמונה הקטנה: אליזבת קיידי סטנטון (יושבת) וסוזאן ב. אנתוני (שהמילים המצוטטות נכתבו במכתב אליה), מתוך ארכיון ספריית הקונגרס

בתמונה הגדולה: כריסטין בלייסי פורד מעידה על תקיפתה המינית על ידי המועמד לביהמ”ש העליון של ארה”ב, ברט קוואנו, 2018

רגיל

יום המאבק באלימות נגד נשים: מילת נשים

יום המאבק באלימות נגד נשים: מילת נשים

לרגל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, המצוין מדי שנה ב-25 בנובמבר, רצינו להתייחס השנה לנושא שכמעט אינו מדובר, אך לצערנו עודנו נוכח עבור נשים רבות, רבות מדי, בעולם: מילת נשים.
מנהג זה הוא ביטוי מובהק לאלימות נגד נשים אך ורק בשל היותן נשים. זוהי גם דוגמה מדהימה ליכולת של נשים מעטות ונחושות להציף למודעות, לשנות את דעת הקהל ואת החקיקה ולהביא לירידה תלולה בשכיחותו ברחבי העולם, וכל זאת תוך דור אחד.

*******************************
מילת נשים היא מנהג שבמהלכו מבוצעת כריתה של חלק מאיבר המין הנשי. ברוב המקרים מבוצעת המילה בילדות צעירות, בגילאי 13-3.
ישנן עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות לקיומה של מילת נשים כבר מהמאה החמישית לספירה.
ההסברים המסורתיים למילת נשים משתנים מאזור לאזור ומקהילה לקהילה, ורובם אינם מתבססים על שום ציווי דתי אלא קשורים להצנעת המיניות הנשית, לתפיסת הדגדגן כשארית זכרית שיש להסירה מגוף הנקבה, או לתפיסתו כאיבר שעלול לפגוע בבריאותן של נשים (אף שאין כל ממצא רפואי המעיד על כך).
רוב התיעוד ההיסטורי של מילת נשים הוא מהמזרח הקרוב ומאפריקה, אך במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 תועדו מקרים גם בארה”ב ובבריטניה, שבהם בוצעה כריתת דגדגן כהליך רפואי לטיפול בהיסטריה ובטירוף, וגם באוננות, בקרב נשים ונערות.
הסיבוכים הנפוצים ביותר למילה הנשית בטווח הקצר הם דימום, זיהום מקומי וזיהום כולל, שיכול להביא אפילו למוות. בשלבים מאוחרים יותר סובלות הנשים מהפסקה של הווסת, מדלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן ובאגן ומכאבים עזים בעת קיום יחסי מין. כשהנשים שנימולו יולדות, הן נוטות יותר לקרעים חמורים בלידה (מכיוון שרקמת הצלקת גמישה הרבה פחות מעור רגיל), מדממות יותר אחרי הלידה וסובלות מליקויים ברצפת האגן, עד כדי אי שליטה קבועה בהטלת צואה ושתן. הסיבוך האירוני ביותר הוא קשיי פוריות, שמתגלים אצל אחוזים ניכרים מהנשים שעברו מילה בצעירותן. בניגוד לטענתם של התומכים במנהג כי מטרתו העיקרית היא הגברת הפוריות והפיכת הנערה לאשת משפחה נאמנה, דווקא הפגיעה הפיזית בה מקטינה את סיכוייה להרות – אחד המחקרים האחרונים מציג נתון מצמרר, שלפיו 30-25% מהנשים שנימולו סובלות מבעיות פוריות לעומת 14-8% מהנשים מאותו אזור ואותו שנתון שלא נימולו.

*******************************
מצב נוכחי:
ארגון “אמנסטי” מעריך כי כיום חיות בעולם כ-200 מיליון נשים שעברו מילה, וכי מדי יום נוספות אליהן כ-8,000 נשים. מילת הנשים נפוצה בעיקר באזורים המוסלמיים בצפון-מזרח אפריקה, בקרן אפריקה ובמערב אפריקה, וכן בקרב הבדואים והכורדים במזרח התיכון (פרט לישראל).
על פי מחקר מ-2010, המדינות שבהן שיעורן של נשים שעברו מילה הוא הגבוה ביותר הן סומליה (98% מכלל הנשים בגילאי 49-15 במדינה), גינאה (97%), ג’יבוטי (93%), מצרים (91%) וסיירה לאון (90%). ואילו שיעורן של ילדות שעברו מילה גבוה במיוחד בגמביה (56% מכלל הילדות עד גיל 14 במדינה), במאוריטניה (54%), באינדונזיה (49%) ובגינאה (46%). הנתונים מצביעים אפוא על ירידה של כ-30% בשני העשורים האחרונים בשכיחותה של מילה נשית בקרב ילדות.

*******************************
ישראל:
נכון להיום אין תיעוד למילה נשית בישראל. לא כך היה עד לפני כעשרים שנה בסך הכול. הארגון הפמיניסטי “אל-פנאר”, ארגון נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל, הוא שחשף לעין הציבור את התופעה שהייתה נפוצה בכמה מהשבטים הבדואים ויצא למלחמת חורמה כנגדה. ביוני 1992 החל הארגון להפיץ כרוזים בערבית המגנים את המנהג, מבקרים את קשר השתיקה סביבו וקוראים למיגורו, וכן העלה את הדרישות הבאות:
מהמועצה הלאומית לשלום הילד, “להקדיש אמצעים לחשיפת התופעה, לפרסומה ולמאבק בה”;
מהיועץ המשפטי לממשלה, “להעמיד לדין כל הורה וכל אדם אשר יבצע או יסכים שיבוצע בבתו סירוס כזה ולמצות עמו את הדין”;
מהמשטרה, “לקבל הנחיה מהיועץ המשפטי לחקור תופעה זו ולהביא את מבצעיה לדין בגין חבלה גופנית חמורה”;
מאיגודי הרופאים והאחיות, “להשעות כל רופא/ה או אח/ות אשר ישתתפו בביצוע פשע זה ויעניקו לו לגיטימיות רפואית מזויפת”;
מההנהגה הפלסטינית, “לגנות את התופעה ולהגדירה כפשע חמור שאין לו מקום בתוך החברה הנאבקת לשוויון ולשחרור”;
מאיגוד העובדים הסוציאליים, “להורות לעובדים לדווח על כל מקרה כזה ולהכריז כי אי דיווח על כך מהווה עבירה חמורה”;
ומחברי הכנסת, בעיקר הערבים שבהם, “ליזום חקיקה נגד פשע נתעב זה”.
המועצה לשלום הילד התגייסה מיד למאבק בתופעה. תוך שישה חודשים מאז הכרזת המלחמה של “אל-פנאר” הוקמה בכנסת הוועדה לקידום מעמד האישה, שנושא זה היה אחד הראשונים שעלו על שולחנה. לחץ עצום, הן מצד השלטונות והן מצד ההנהגה הערבית, הופעל על השבטים הבדואים שבהם ביצעו את השחתת איברי המין של נשים צעירות. ב-2009, חוקרים ישראלים לא מצאו אף לא אישה אחת מתחת לגיל שלושים הנושאת את הצלקת המעידה כי בוצע חיתוך באיבר מינה.

*******************************
המאבק הנשי ברחבי העולם למניעת מנהג המילה הנשית:
הצלחתו של “אל-פנאר” במיגור המילה הנשית בישראל היא פנומנלית, אך הן לא היו היחידות ולא הראשונות במאבק זה.
מריון סקוט סטיבנסון, מיסיונרית סקוטית שהגיעה לקניה בשלהי שנות ה-20, הייתה הראשונה להציג ביקורת נחרצת כנגד מנהג המילה הנשית, וכינתה אותו “השחתת איבר המין הנשי”. עד שנות ה-70 נעשה השימוש במונח “השחתה” שגור בספרות המקצועית בנושא, בייחוד בקרב חוקרות פמיניסטיות (כמו רוז הולדפילד ופראן הוסקן), ומשנות ה-90 החלו להשתמש בביטוי זה גם ארגון הבריאות הבין-אפריקני לענייני נשים וארגון הבריאות הבינלאומי.
ב-1991 הקימה מולי מלצ’ינג האמריקנית את “טוסטן” – ארגון שלא למטרות רווח המפעיל תוכניות בקרב קהילות שמילה נשית נפוצה בהן ומתמקד בכלים כמו דמוקרטיה, אוריינות וחינוך לבריאות על מנת לחזק את יכולת הבחירה של נשים בנות הקהילה. בעזרת הארגון, עד 2016 החליטו כ-7,300 קהילות בשש מדינות שונות באפריקה לזנוח את הפרקטיקה.
עוד לפני התערבותן של נשים מהמערב, היו מקומיים שמחו כנגד מילת נשים, החל בשנות ה-20 במצרים ובסודאן, ואלו היו דווקא רופאים ואנשי דת. הפרקטיקה נאסרה בחוק בשתי המדינות, אך מסורות מסוימות של חיתוך איבר המין הנשי עדיין הורשו להתקיים. בשנות ה-70 שוב עלה הנושא לכותרות במצרים, כשהרופאה הפמיניסטית נוואל אל-סעדאווי ביקרה באופן גלוי את מילת הנשים בספריה, ועקב כך פוטרה מתפקידה במנהל הבריאות הציבורי. עדנה עדן איסמאיל הסומאלית החלה לפעול בתחום ב-1977 במסגרת הארגון הדמוקרטי של הנשים הסומאליות. ב-1981, בכנס של ארגון המדעניות הסודאני, חתמו כ-150 אקדמאים על עצומה לסיום המילה הנשית. ב-1984 קראה ועידה בין-אפריקנית שנערכה בסנגל לסיום המנהג. ואריס דירי הסומאלית, דוגמנית מצליחה בשנות ה-80, סיפרה בריאיון מ-1997 על המילה שעברה בגיל 5, ומאז הפכה לשגרירת האו”ם בנושא המאבק נגד מילת נשים.
החל בשנות ה-90, ממשלות שונות באפריקה ובמזרח התיכון העבירו חקיקה שאוסרת או מגבילה מילה נשית, לרבות הטלת עונשי מאסר חמורים על מבצעיה. האיסור המוחלט שהוטל ב-2007 על מילת נשים במצרים ובאריתראה, למשל, נחשב להישג גדול במיוחד, שכן במדינות אלה רוב הנשים נימולות. עד 2015, כ-23 מדינות אפריקניות אסרו בחוק על מילה נשית.

*******************************
לקריאה נוספת:

יום המאבק

מילת נשים

Female genital mutilation

דוח ארגון הבריאות העולמי על מילת נשים (2016)

על הנשים שפעלו ופועלות נגד מילת הנשים:
מריון סקוט סטיבנסון
פראן הוסקן
מולי מלצ’ינג
נוואל אל-סעדאווי
עדנה עדן איסמאיל
ואריס דירי

*******************************
פוסטים קודמים שלנו על אלימות נגד נשים:
על האחיות מיראבל, שנרצחו ב-25 בנובמבר 1960, ולזכרן מצוין היום בתאריך זה
סטטיסטיקה על רצח נשים ע”י בני משפחה, נכון ל-2014
על חקיקה, אכיפה, טיפול רפואי ומקלטים להתמודדות עם אלימות נגד נשים במשפחה
רכוש משלך – סקירה היאסטורית על המאבק להיות בעלות רכוש ולא רכוש
מעבדות לחירות? – סקירה היאסטורית על עבדות מין

*******************************
פייסבוק

בתמונה הגדולה: נשים משבט המסאי מוחות נגד FGM – Female Genital Mutilation
בתמונה הקטנה: מפגש הסברה נגד מילת נשים במצרים

רגיל

יום המאבק באלימות נגד נשים: מקלטים לנשים

יום המאבק באלימות נגד נשים: מקלטים לנשים

עפ”י נתוני רווחה, בריאות, משטרה ומשפט מעריכים כי כ-200,000 נשים סובלות מאלימות פיזית ומינית מתמשכת במשפחה (וכ-600,000 ילדים שעדים לכך) – כ-12% מהאוכלוסייה בישראל. מדי שנה, כ-40,000 נשים נזקקות לטיפול רפואי בשל אותה אלימות – 30%-20% מהמטופלות בחדרי המיון. בממוצע, מדי שנה נרצחות 20 נשים ע”י בן משפחה. לרשותן עומדים רק 14 מקלטים, מענק הסתגלות של עד 10,000 שקלים בתנאים מסוימים, 12 דירות מעבר ו-89 מרכזי טיפול של מחלקות הרווחה.

אלימות כלפי נשים מוגדרת כ”כל פעולה אלימה המבוססת על הבדלי מין שגורמת או עלולה לגרום לאישה סבל או פגיעה פיזית, מינית ופסיכולוגית, ובכללה איומים במעשים כאלה, כפייה או מניעה שרירותית של חופש, הנעשית בציבור או בחיים הפרטיים” (דו”ח האו”ם בנושא, 1993).
אלימות כנגד נשים בתוך המשפחה התקיימה באופן נרחב לכל אורך ההיסטוריה ובכל החברות. רות רזניק, מקימת עמותת “לא לאלימות” (הראשונה בישראל שנתנה מענה לבעיה): “החברה הפטריארכלית שלתוכה נולדנו ושעיצבה את דרך חשיבתנו והתנהגותנו קיימת זה אלפי שנים. בכל התרבויות, הדתות והממסדים החברתיים הוכר הגבר כראש המשפחה ואשתו וילדיו כפופים אליו. אמנם בכל הדתות והחברות ברמה ההצהרתית הוקיעו הכאת נשים ואף נקטו פעולות ענישה שונות כלפי הבעל המכה, אך עדיין הייתה זו נורמה מקובלת ואף נסלחת, עקב אופייה של החברה […] והחינוך לראות בנשים רכושם הבלעדי.”
אלימות במשפחה הוכרה כגורם הסיכון מס’ 1 לפגיעה בבריאותן הפיזית והנפשית של נשים בעולם. בין הסיכונים: בריאות ירודה, פגיעות גינקולוגיות, פגיעות פיזיות, נכויות, מחלות כרוניות ופגיעה בבריאות הנפשית, ממצב רוח ירוד ועד דיכאון, חרדה, הפרעת דחק פוסט-טראומטית ואובדנות.

רק בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 זכתה תופעת האלימות של גברים כלפי נשותיהם להכרה כבעיה חברתית ולא רק פרטית (אם כי עד היום לא קיבלה את המקום הראוי לה). עד אז התייחסו לאלימות נגד נשים ולרצח נשים על ידי בעליהן כאל “בעיה רומנטית”, טרגדיה משפחתית או אירוע מקרי, והנטייה הייתה להטיל את האשמה על האישה. בהתאם לכך, המענים הראשונים שניתנו היו בצורה של מקלטים לנשים. מי שהקימו את המקלטים היו לרוב נשים פרטיות, ללא מימון, והם מופעלים עד היום ע”י עמותות חברתיות שונות. רק לאחרונה ניתנת תמיכה ממשלתית כלשהי למקלטים, בעיקר במדינות המערב, אך זו תמיד נתונה תחת סכנת קיצוצים ואי-יציבות.
אחד המקלטים הראשונים עבור נשים הסובלות מאלימות במשפחה הוא בית “פרינדל פטריק” באוהיו, ארה”ב, שנבנה ב-1877. אך באופן רשמי מוסדות כאלה נעשו מוכרים רק בראשית שנות ה-70. המקלט הראשון שזכה להכרה רחבה הוא “מרכז צ’יזוויק לעזרה לנשים” שנפתח בלונדון ב-1971 ע”י ארין פיזיי. בארץ, בשנת 1977, ברברה סבירסקי הקימה בחיפה את המקלט הראשון בישראל. באותה השנה ייסדה רות רזניק את עמותת ל.א. (לא לאלימות), ששמה לה למטרה להיאבק באלימות נגד נשים. ב-1978 הקימה רזניק את מרכז הסיוע לנשים בהרצליה, בשנת 1986 הקימה קו חירום ראשון לנשים במצוקה, ובהמשך הקימה מקלטים נוספים והובילה פעילויות נוספות למען נשים המתמודדות עם אלימות במשפחה, שהצליחו להביא למהפך במודעות של החברה הישראלית לתופעת האלימות בבית.
כיום יש בישראל 14 מקלטים שנותנים מענה לכמה מאות נשים בשנה וילדיהן. במהלך שהותן במקלט מקבלות הנשים מענה מיידי ליציאה מהסיטואציה האלימה, טיפול רגשי ורפואי, תמיכה וסיוע ברכישת מיומנויות ובמאבק על זכויותיהן: הגנה חוקית מפני בן הזוג האלים, למען הרכוש שהשאירו מאחור ובנוגע לילדים המשותפים.

עד סוף שנות ה-80 לא הייתה חקיקה בישראל שמגדירה את האלימות במשפחה כעבירה פלילית. ישראל – כמו מדינות אחרות – התלבטה בשאלה מהי מטרת החקיקה ומושאיה: לשמור על רווחת הפרט-האישה או על שלמות המשפחה? לטפל בעיקר בגבר המכה או באישה המוכה? החוק והפסיקה בישראל העדיפו תמיד את גישת ההגנה, שחסרונותיה הם: 1. היעדר טיפול בשורשי הבעיה; 2. טשטוש הגינוי החברתי והיעדר סנקציה חברתית; 3. הימנעות המשטרה מפתיחת הליך פלילי ומאכיפה לטובת “השכנת שלום בית”; 4. התמקדות בענישה על הפרת צו בית המשפט במקום על האלימות עצמה.
בעקבות דו”ח ועדת קרפ (1986), נחקק סוף-סוף החוק למניעת אלימות במשפחה (התשנ”א-1991). כן הורחבה הגדרת האונס במסגרת רפורמה בחוק העונשין בכל הנוגע לעבירות מין (למשל, עד 1988 אונס אישה על ידי בעלה לא נחשב כלל כאונס), ואף נקבעו עונשי מינימום; נדרש לתת סיוע חוקי ונגיש לנשים מוכות על פי עקרון צו ההגנה; והמשטרה פרסמה הנחיות חדשות בנושא מדיניות הטיפול באלימות בין בני זוג.
הייתה ציפייה כי שינויים אלה בחקיקה יביאו לשינוי בעמדות החברה, אולם במחקר שנערך ב-1997 עלה כי שוטרי ישראל דבקים בעמדותיהם המסורתיות ובהגדרת תפקידם כ”משכיני שלום”. גם בתי הדין הרבניים עדיין מגלים יחס פשרני למדי לאלימות של גברים נגד נשותיהם; עפ”י מסורת פרשנות ההלכה הם רואים באלימות פיזית עילה לכפיית גט רק במקרים קיצוניים של פציעה קשה. מחקר מהשנים האחרונות בהזמנת משרד הרווחה מראה כי בחברה בכלל, עדיין, כ-50% מהאנשים מטילים את האשמה והאחריות לאלימות על שני בני הזוג ולא על הגברים האלימים בלבד; כ-30% רואים באלימות עניין משפחתי פרטי; וכ-16% מאמינים שלאישה יכול להיות טוב עם בעלה גם אם הוא מכה אותה.

“המקלטים הפכו מפתרון זמני, שנועד לתת מענה מיידי לנשים המצויות בסכנה, לפתרון קבע בעיני הרשויות (המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ושירותי הרווחה). מאז ועד היום, נשים מוכות מתבקשות ע”י השירותים הממשלתיים להעביר את כל חייהן למקלט, למען ביטחונן. אך נראה שהפתרון הזמני פגע במוטיבציה לייצר פתרון קבע והפך בעצמו לפתרון קבע ‘הגיוני’. מקלט לנשים מוכות הוא אמנם פתרון מציל חיים שנשים מופלאות מצאו עבור נשים אחרות שחייהן בסכנה. אבל משהו בשיטה הזו לא מניב תוצאות וגם לא יניב תוצאות לעולם כנראה – כי לא מדובר כלל בפתרון נגד אלימות, אלא בפתרון נגד הזדמנויות לאלימות. פתרון זה משמר את הבעלות של הגבר המכה על העולם שבו האישה חיה, הוא משמר את יחסי הכוחות והוא משמר את אותם חוקים שלא מחויבים להגנה מלאה על הנשים הללו” (מתוך כתבתה של עדן מסלאוי באתר העוקץ, “מקלט לנשים מוכות: איזה יופי של פתרון גרוע”).
בשנים האחרונות, מספר התיקים שנפתחו בגין תלונות נשים על עבירות אלימות במשפחה הוא יציב יחסית. עפ”י נתוני המשטרה, מדי שנה נפתחים בישראל כ-16,000 תיקים של אלימות כלפי נשים מצד בני זוגן – בממוצע, 44 תיקים ביום. כמחצית מהתיקים שנפתחים – נסגרים במהרה, כשליש מהם מ”חוסר עניין לציבור”.
מנתוני ענישה של מערכת המשפט עולה כי בעבירות של תקיפת בת זוג, ברבים מהתיקים הושתו על הנאשמים עבודות שירות ולא עונש מאסר. כאשר הושת עונש מאסר, הוא נמשך רק 7.8 חודשים בממוצע. העונש המרבי הקבוע בחוק על תקיפת בת זוג הוא 4 שנים בלבד. בישראל נקבעו בחוק העונשין עונשי מינימום בעבירות מעטות, ובהן אינוס, מעשה מגונה ועבירות מין במשפחה, אך לא נקבעו עונשי מינימום בעבירות של אלימות במשפחה. רמת ענישה נמוכה כזו מובילה לפגיעה במידת ההרתעה האישית והכללית וכן לפגיעה ביכולת לקיים הליך טיפול אפקטיבי לשיקום העבריינים כדי למנוע מהם לחזור על העבירה. כך, 56% מהאסירים המרצים עונשי מאסר בגין אלימות במשפחה הם במאסר חוזר, כש-12.4% מהם מרצים מאסר שישי או יותר.

באשר לטיפול בגברים האלימים, קיים מגוון של מרכזים למניעת אלימות במשפחה בערים רבות בארץ. אולם בדרך כלל הגברים המכים נמצאים בהכחשה ולא מכירים במעשיהם, ולמרכזי הטיפול הם מגיעים מחוסר ברירה כי בית המשפט אילץ אותם. לכן, גם הטיפולים אינם אפקטיביים במניעת הישנות האלימות. ישנם בישראל שני הוסטלים בלבד לטיפול אינטנסיבי וכולל בגברים אלימים, שמוכח כי האפקטיביות שלהם גבוהה למדי, אולם הם יכולים לטפל רק בכמה עשרות גברים בשנה.

ברחבי העולם פועלים היום למעלה מ-300 בתי משפט ייעודיים לטיפול באלימות במשפחה. השופטת ג’ודי האריס קלוגר, מנהלת היחידה לתכנון ומדיניות בתי משפט לאלימות במשפחה בניו יורק: “בארה”ב הבנו כי הדרך ההגיונית ביותר לטפל בתופעה זו היא ששופט אחד יטפל בכל ההיבטים המשפטיים של מקרה בודד. בתי המשפט הייעודיים שיפרו את הבטיחות של הקורבנות, מנעו החלטות שיפוטיות מנוגדות וסייעו לנו להעניק שירותים לקורבנות ולמשפחותיהם.” בישראל קיימים בתי משפט ייעודיים לנוער, למשפחה ולענייני סמים, אך ההצעה להקים בתי משפט ייעודיים לטיפול באלימות במשפחה נגררת כבר כמה שנים. גילה אשרת, יו”ר ויצו ישראל: “נדרשת אחריות מערכתית לטיפול בנגע האלימות במשפחה. הממשלה צריכה לקבל החלטה היסטורית ולקדם הקמתם של בתי המשפט, כדי שנוכל להביא לצמצום משמעותי בפגיעה בנשים ובילדים ולקדם את שיקומם של הגברים הפוגעים – זהו אינטרס חברתי שחשוב לכולנו.”

לסיכום נזכיר כי מאז שנת 1992 (כלומר מאז שאלימות במשפחה נחשבת עבירה פלילית ונעשה רישום מסודר), עבור 481 נשים בישראל האלימות שספגו במשפחה הסתיימה ברצח – כ-20 נשים בממוצע לשנה, באופן יציב למדי. בשנת 2015, למשל, נרצחו עד כה 19 נשים ע”י בן משפחה, לרוב ע”י בן זוג.
#דמי_ודם_אחיותיי_אינו_הפקר

***********************************

מקורות על ההיסטוריה של אלימות במשפחה ועל התפתחות המקלטים לנשים:
“משפחות בראייה סוציולוגית ואנתרופולוגית”, מאת מתת אדר-בוניס, האוניברסיטה הפתוחה, 2008, כרך 2, פרק חמישי: “המשפחה ומדינת הרווחה”.
וכן אתר ויקיפדיה, פורטל דיני משפחה ועוד.

הנתונים הסטטיסטיים נלקחו מתוך:
נתוני אלימות נגד נשים באתר שדולת הנשים בישראל
דו”ח שהוגש לוועדה לקידום האישה בכנסת על אלימות כלפי נשים – ריכוז נתונים לשנת 2013
וכן מדד האלימות של ויצ”ו לשנת 2013 ולשנת 2014, אתר נעמ”ת, אתר עמותת “לא לאלימות“, אתר “מקום” וחוזר מנכ”ל משרד הבריאות על איתור וטיפול נשים נפגעות אלימות במשפחה במסגרות הבריאות.

ויקיפדיה – יום המאבק

פייסבוק

רגיל

יום המאבק באלימות נגד נשים: רצח במשפחה

יום המאבק באלימות נגד נשים: רצח במשפחה

יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים מצוין מאז 1981 לציון רצח האחיות מיראבל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית, שנרצחו בשנת 1960. היום, לפני 15 שנים, הוכרז באו”ם יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.

בישראל, בעשר השנים האחרונות נרצחו 214 נשים, נערות וילדות ע”י בני משפחתן. כמעט 60% מתוכן נרצחו על ידי בני זוגן או פרודיהן. כ-30% מתוכן יהודיות ילידות הארץ, כ-25% יוצאות בריה”מ, כ-10% יוצאות אתיופיה וכ-35% ערביות ודרוזיות.

בממוצע, כל 17 יום נרצחת אישה בישראל ע”י בן משפחה.

הנתונים נאספו מתוך אתר “לא לאלימות

פייסבוק

רגיל

יום המאבק באלימות נגד נשים: האחיות מיראבל

האחיות פאטריה מרסדס, בלחיקה אדלה, מריה ארגנטינה ואנטוניה מריה מיראבל, נרצחו ב-1960

היום, לפני 53 שנים, נרצחו האחיות מיראבל הדומיניקניות, פאטריה מרסדס, מריה ארגנטינה ואנטוניה מריה, אשר כונו “הפרפרים”, מתנגדות ממשל בתקופתו של הרודן טרוחיו, שהקימו תנועת הפיכה מזוינת. הן נעצרו ועונו, אך המשיכו בפועלן עד ההתנקשות בחייהן ב-25 בנובמבר 1960 (אחותן בלחיקה אדלה שרדה). ב-1999 הכריזה עצרת האו”ם על היום הזה, לזכרן, כיום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.

ויקיפדיה

עוד על יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

פייסבוק