עמוד 1
רגיל

יום האישה הבינלאומי: עזר כנגדו

לרגל יום האישה הבינלאומי, החלטנו לסקור את אחת הסוגיות המשפיעות ביותר משחר ההיסטוריה על מעמד האישה, סוגיה שבאמצעותה הגדירו רוב החברות האנושיות, אם לא כולן, את ייעודה, מקומה, תפקידיה ומהלך חייה: מוסד הנישואין.

היסטורית, נישואין בין גבר לאישה אינם הדדיים: גבר נושא אישה, אישה נישאת. עבור גבר, מעמדו החברתי-כלכלי וזכויות האדם והאזרח שלו אינם משתנים בהתאם למצבו המשפחתי. אולם שינוי מעמדה של אישה מ”רווקה” ל”אשת איש” הגדיר ומגדיר עדיין כמעט כל היבט ונתיב בחייה: החל בשמה, לבושה והשכלתה; דרך האוטונומיה שלה על גופה, על ילדיה ועל אורח חייה; ועד יכולתה להיות בעלת רכוש, עיסוק והשפעה פוליטית, משפטית וכלכלית.
לכאורה, זה כבר לא המצב, מספרות לנו מכל עבר החברה, המשפחה, התרבות, החקיקה… היום, או ליתר דיוק, באופן הדרגתי במאתיים השנים האחרונות, ברור שיש שוויון (לכל הפחות פורמלי) בין גברים לנשים, ברור ש”בעל” הוא רק מילה שנהוג לומר, וברור שטקס הנישואין הינו רק סמל לזוגיות, לאהבה, לרצון שלנו לחלוק את חיינו עם בחיר-ת לבנו.
אוקיי, אבל מה בדיוק מסמל הטקס הזה?

1. שידוכין
היסטורית, השידוך התנהל בין החתן לאבי הכלה. הכלה המיועדת יכולה (לרוב) להסכים או לסרב, אבל היא אינה צד בתהליך החיפוש והבירור. הקהילה היא שהגדירה מיהו שידוך פוטנציאלי למי, כמה ובאיזה אופן ייפגשו המיועדים לפני האירוסין, ומה יכלול המשא ומתן בטרם ההתחייבות. כל דרך אחרת לבחירת בני זוג נחשבה לפריצות.
נדוניה היא תשלום הניתן, בכסף או במתנות, ע”י משפחת הכלה לחתן או לשני בני הזוג יחד. תשלום זה מאפשר להורי הכלה קלף מיקוח, אמצעי לניהול משא ומתן מול חתנים פוטנציאליים, כדי שירצו לקחת אותה. הנדוניה נחשבת לעתים גם לחלקה של הבת בירושת הוריה, כדי שלא תישאר חסרת כול במקרה של מות הבעל או גירושין.

2. אירוסין
בעת הצעת הנישואין מעניק החתן לכלתו טבעת אירוסין, שקבלתה וענידתה מסמלת את הסכמתה (שבשתיקה) להינשא, ובתרבויות מסוימות גם את רכישתה ע”י הגבר. המנהג מיוחס כבר למצרים הקדמונים, ובמרוצת הדורות אפיין בעיקר אריסטוקרטים, אך נעשה נפוץ בעולם בשנות ה-30 – בעקבות מסע שיווק גאוני של קרטל יהלומים, שחשש מצניחת מחירי היהלומים בשנות השפל הכלכלי.
מוהר הוא תשלום שניתן באופן מסורתי ממשפחת החתן למשפחת הכלה, כפיצוי על אובדן כוח העבודה מאחר שהכלה עוברת מחסות הוריה אל משק הבית של משפחת הבעל.
על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל, כלות נדרשות לקבל שיעורי הדרכת כלות ע”י רבנית או מדריכה מוסמכת לפני קבלת אישור לנישואין. חובה זו לא חלה על חתנים.

3. קידושין
“האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה” (מסכת קידושין, דף ב, עמוד א)
כסף – האיש נותן לאישה במתנה כסף או שווה כסף, לכל הפחות בשווי פרוטה. כיום נהוג לקדש בטבעת. ביהדות האורתודוקסית אין נתינת טבעת מקבילה ע”י הכלה, ורבים אף אוסרים על הכלה לתת טבעת לחתן במעמד החופה, כדי למנוע מראית עין של קידוש החתן.
שטר – האיש נותן לאישה שטר אירוסין, כעין חוזה הסכמה לקידושין. כיום זוהי הכתובה – מסמך משפטי, אשר מפרט את חובות הבעל לזון ולפרנס ולכבד את אשתו. במקור תוקנה הכתובה על-מנת להגן על הנשים, כדי שלא יקל בעיני בעליהן לגרשן. כמו כן, מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל. על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים, וגם החתן מוסיף את חתימתו. הכלה לא.
ביאה – האיש מקיים יחסי אישות עם האשה (בפיקוח עדים במקום הייחוד).
על-מנת שיחול אקט הקניין של הקידושין, לא די במעשה הפיזי אלא דרושה גמירות דעת, כלומר ששני בני הזוג יהיו מודעים לתכלית המעשה וירצו בכך. כדי שהעדים (רק גברים כמובן) יוכלו להעיד על כך, המקדש נדרש להבהיר בפיו את מטרתו (“הרי את מקודשת לי”), ואילו המקודשת יכולה לבטא את הסכמתה גם בשתיקה.

שמלת הכלה (והחומרים שמהם היא עשויה, כמו עיטורים, אבני חן או חוטי כסף וזהב, והאביזרים הנלווים, כמו ביריות, נעליים, כפפות ותכשיטים) מהווה סמל סטטוס, בהתאם לתרבות. במערב מייצגת השמלה את יוקרתה ואת מעמדה של משפחת הכלה (ולעתים המשפחה המורחבת, ובחתונות בין ראשי מדינות את יוקרת המדינה), והיא לרוב תהיה לבנה כסמל לטוהר ומתינות. במזרח תהיה השמלה לרוב בצבע אדום או זהוב, המייצגים תרבותית מזל טוב ושגשוג.
הינומה היא כיסוי בד עשוי רשת שקופה או אטומה, לרוב לבן, הארוך דיו לכסות את הפנים והשיער, ובה מכסה החתן את הכלה לפני יציאתה לחופה. תפקידה ההיסטורי של ההינומה לסמן ענווה וצניעות, והיא סמל לנישואי בתולה. בעבר, ההינומה נועדה גם להבריח רוחות רעות, ו/או להסתיר את פני הכלה כדי שהחתן לא יתאכזב ויברח. יש מפרשים בהלכה היהודית שמדגישים כי כיסוי פני הכלה גם מונע ממנה לדקדק בבחינת טבעת הנישואין ושווייה.

4. חופה
מסירת האב לשלוחי הבעל היא אחד משלבי הנישואין בהלכה, שבו מוסר האב את בתו, העומדת ברשותו למוסרה לנישואין, לשלוחי הבעל. בנצרות, זהו חלק הכרחי מהכניסה לחופה; ביהדות, זהו רק מנהג.
במובנה המודרני, חופה היא יריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את השלב המסכם של טקס הקידושין. במקור, חופה היא המרחב הראשון שברשות החתן שאליו נכנסת הכלה כדי לממש את הנישואין (מה שמתקיים היום בחדר ייחוד).
חובת הטבילה מוטלת על נשים נשואות, מדי חודש, כדי להיטהר מנידתן ולקיים יחסי אישות. לפי ההלכה, נישואין שמומשו כשהכלה נידה אינם חלים, לפיכך דורשים הרבנים עורכי הנישואין גם מכלות חילוניות אישור שטבלו במקווה לקראת חופתן.

5. נישואין
אז מה היה לנו כאן? טקס הנישואין כולל פרטים רבים המהווים סמל לקניין האישה ע”י הבעל מידי אביה, ולהיותה בתולה טהורה ותמה, צנועה וצייתנית.
לאחר כל אלה, האישה הופכת לחלק ממשק הבית של הבעל – הן פורמלית בשמה, והן פיזית מבחינת מקום מגוריה (ועל כן היא אינה יורשת את נחלת משפחתה). רכושה מלפני נישואיה נותר שלה, אך הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן הכנסותיה ממעשה ידיה שייכות לבעלה.
זאת ועוד, לפי תקנות חז”ל, יש שבע מלאכות שאישה מחויבת לעשות לבעלה: טחינת חיטים לצורכי הבית, אפייה, בישול, הנקת תינוקות המשותפים לשניהם, הצעת המיטה, מזיגת הכוס, רחיצת פניו ידיו ורגליו (הכוונה להשיג לו מים חמים לרחיצה), ו”עושה בצמר” – עבודה.

*************************************

כל זה באמת מעניין מאוד, אולי תגידו, אבל מה אכפת לנו מה היה פעם ומה זה אמור לסמל? אנחנו ורק אנחנו נחליט איזה תוכן ניצוק לתוך מערכת היחסים שלנו!
כן, אבל…
השאלה מי יכולים להינשא למי, מתי, איפה ואיך – ועוד יותר מכך, עד כמה מורכב יהיה לפרק את הנישואין – כל אלה נקבעים ע”י המדינה ומוסדות הדת. “המצב המשפחתי” אינו רק עניין של בחירה אישית ויוקרה חברתית – שכולנו מחוברתות לראות כאידיאל וחוות לחץ בלתי-פוסק לממש – אלא גם משפיע על מגוון של הטבות ויתרונות, בתחומים כמו קניין ורכוש, רווחה, מיסוי, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, הגירה ואזרחות, פנסיה וירושה, אימוץ, פוריות ומשמורת על ילדים.
כל הכללים האלה הובילו, עד ממש לא מזמן, לאפליה ממוסדת כלפי נשים נשואות. למשל:

  • הנישואין היהודיים אוסרים על יחסי מין בין האישה לבין כל מי שאינו בעלה. כך, אישה שבגדה בבעלה נקראת “סוטה” והיא אסורה על בעלה, ומגורשת ללא כתובתה. הגבר, לעומת זאת, אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על יחסי מין (או אף נישואין נוספים) בינו ובין נשים אחרות.
  • מוטלות הגבלות על שימוש של אישה נשואה באמצעי מניעה.
  • ישנן הגבלות מיוחדות על הפלות (בישראל, נכון להיום – אישה נשואה לא יכולה להפיל אלא אם תצהיר כי הרתה שלא מבעלה, ואז היא מסתכנת באובדן זכויותיה כמי שבגדה בו, כלומר כ”סוטה”).
  • אבות (או אחים) רשאים בנסיבות מסוימות להשיא, גם בכפייה, את בתם הקטינה.
  • שם המשפחה של האישה השתנה אוטומטית עם נישואיה.
  • במוסדות רשמיים רבים, רק הגבר הוא הנציג המוסמך של בני הזוג.
  • אישה יכולה לפתוח עסק או חשבון בנק רק באישור בעלה או רק בשמו.
  • לימודיה, עבודתה ו/או אף יציאתה מהבית מוגבלים לאחר נישואיה.
  • האישה הנשואה נדרשת לשנות את מלבושה (כיסוי ראש, רעלה וכיו”ב).
  • האב תמיד, בכל מקרה, קיבל את המשמורת על ילדיו.
  • אישה לא ירשה את הוריה לאחר שיצאה מרשותם, וכן לא ירשה את בעלה.
  • אונס של אישה ע”י בעלה לא נחשב לעבירה על החוק: “אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה” (הרמב”ם, יד החזקה, הלכות איסורי ביאה, כ”א ט’).
  • לפי ההלכה, גבר יכול לגרש את אשתו בכפייה בשל כל “פגם” שמצא בה (“ערוות דבר”): “אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו” (מסכת גיטין, דף מט, עמוד ב).

בחלקים לא מעטים בעולם, זהו עדיין המצב עבור נשים, נערות וילדות רבות מדי.
גם בישראל 2019, חירותן וזכויותיהן של נשים נשואות נפגעות, ובראשן:

  • עגינות, שבגינה – אם תהיה האישה עם בן זוג אחר – יוטל עליה דין נואפת, ילדיה ייחשבו ממזרים והיא תאבד את כתובתה;
  • דין מורדת לאישה המסרבת בהתמדה לקיים יחסי מין עם בעלה, ולפי חלק מהפוסקים מספיק סירוב שלה לבצע את מלאכות הבית הבסיסיות, עלול להוביל לגירושה ללא כתובתה;
  • אובדן זכויותיה הסוציאליות כבעלת מקצוע אם היא לא עובדת ונחשבת עקרת בית.

ועוד ועוד ועוד…

*************************************

אז מה האלטרנטיבה?
“הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם” של האו”ם, שאושררה גם ע”י מדינת ישראל, קובעת כי “כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית-הנישואין ולהקים משפחה, ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת”.
נישואין אזרחיים, או “נישואי המשפט המקובל”, מוכרים במערב מאז המאה ה-17, וכיום הם מוסד מקובל באופן אוניברסלי כמעט. ברוב המדינות הנישואין המוכרים לצורכי רישום הם האזרחיים, והטקס הדתי הוא רשות, ומוכר רק אם נערך בין בני זוג שנישאו קודם לכן אזרחית.
מדינת ישראל, לעומת זאת, אינה מכירה בנישואין אזרחיים הנערכים בה. זוג יוכר כנשוי במדינת ישראל רק אם הנישואין נערכו ע”י פקיד רשמי של אחת מהרשויות הדתיות, ורק בין איש ואישה מאותה הדת. לפיכך, החוק בישראל מחיל את איסורי ההלכה גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, בכללם איסורי נישואין לכהן, ממזרים ופסולי חיתון. שלא לדבר על נישואין בין בני דתות שונות, חסרי מעמד דתי וזוגות חד-מיניים, או כל מי שמעוניין-ת בנישואין אזרחיים מכל סיבה שהיא…
מדינת ישראל כן מכירה במעמד של ידועים בציבור: בני זוג (ללא קשר לדתם או למגדרם) המקיימים יחדיו מסגרת משפחתית מבלי להינשא. מבחינות רבות זכאים ידועים בציבור לזכויות והטבות דומות לאלה של בני זוג נשואים. ניתן גם להסדיר מעמד זה ב”נישואי חוזה”, הסכם זוגיות המוכר בעולם כהסכם “קוהביטציה” או שותפות ביתית, ולאשר אותו פורמלית בבית משפט לענייני משפחה.
רוח של תקווה מנשבת בשנים האחרונות עם פריחתם של ארגונים המנסים למצוא פתרונות הלכתיים לאפליה המגדרית הנובעת ממוסד הנישואין – ביניהם: ארגוני פמיניזם דתי, כמו “קולך”, וארגוני סיוע לעגונות ומסורבות גט, כמו “מרכז צדק לנשים”, “מבוי סתום” ו”יד לאישה”.
במקביל, רבות וטובות פועלות לקידום הכרה בנישואין אזרחיים בישראל, להרחבה והשוואה של הזכויות של כל המשפחות הקיימות, ולעריכת הסכמי זוגיות וטקסי נישואין אלטרנטיביים שמשקפים את ערכי הפלורליזם של ימינו, ובראשם הארגונים “משפחה חדשה” ו”הוויה”.

אנו מאמינות שלא ירחק היום ונוכל לחגוג ולהסדיר את חיי הזוגיות, ההורות והמשפחה שלנו, בדיוק כפי שאנחנו מעוניינות (למי שמעוניינת)… ואתם-ן?

*************************************

ראו עוד באתרים של:
“קולך”
מרכז צדק לנשים
מבוי סתום
יד לאישה
משפחה חדשה
הוויה
(ובעשרות עמודי ויקיפדיה לכל מושג שהוזכר כאן…)

הרצאת TEDx מרתקת של מרב מיכאלי: “בטלו את הנישואין

עוד על יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חתונה המונית שנערכה לזוגות עניים בליסבון, פורטוגל, 1965. מתוך כתבה מצולמת על “חתונות המוניות במאה ה-19 וה-20

בתמונה הקטנה: פעילות ופעילים של עמותת “ישראל חופשית” דורשות נישואים אזרחיים, מצעד הגאווה בתל אביב 2014 (מתוך עמוד ויקיפדיה של “ישראל חופשית”)

רגיל

יום האישה הבינלאומי: הזורעות בדמעה

מאז המהפכה הנאוליתית, עם המעבר מחברות ציד ולקט נוודיות לחברות חקלאיות ביישובי קבע, ועד ימינו, כשחקלאות היא עדיין העיסוק הנפוץ בעולם – נשים אחראיות לייצור רוב המזון. נשות הכפר מהוות כרבע מאוכלוסיית העולם ורוב מקרב העוסקים בחקלאות, אך הן נותרו מאחור בכל קנה מידה. הן מהוות פחות מ-20% מבעלי האדמות, פער השכר המגדרי באזורי הכפר מגיע ל-40%, הן סובלות יותר מתת-תזונה, והביטחון התעסוקתי שלהן וגישתן לשירותי בריאות לוקים בחסר. מחקרים מראים כי קידום השכלתן ומעמדן כמקבלות החלטות, יותר מכל פעולה אחרת, יעודד קיימוּת ויביא לצמצום משבר המזון העולמי.

מבט-על על פני כדור הארץ יגלה שכמעט 500 מיליון דונמים, יותר משליש משטחי היבשה בעולם, משמשים לגידולים חקלאיים. שדות חיטה ושעורה ועדשים וחומוס במזרח התיכון ובתת-היבשת ההודית, שדות תירס ושעועית ועגבניות ותפוחי אדמה ומטעי קקאו באמריקה, שדות אורז וסויה באסיה, מטעי הדרים ובננות וקוקוס באזורים הטרופיים, מטעי תפוחים ופטל וכרמים ושדות גזר וסלק ופטריות באירופה, שדות דוחן ודורה וטף ומטעי קפה וקולה ומקשות אבטיחים באפריקה, ועוד ועוד גידולים שנפוצו לכל עבר ונמצאים עד היום במטבחים שלנו ובכל מקום סביבנו.
ממעוף הציפור אפשר לראות במרחבים האדירים של השדות והמטעים האלה מיליוני דמויות חורשות, זורעות, מדשנות, נושאות מים, משקות, קוצרות, קוטפות, דשות, מובילות תוצרים חקלאיים אל השווקים ומהשווקים אל הבתים. מי הן?
הידעת שכשני-שלישים מהן, ובמדינות מתפתחות עד 80%, הן נשים?

תפקידן החיוני של נשים בחקלאות – בשדות ובמטעים ובשווקים הכפריים – נותר חבוי במהלך רוב ההיסטוריה משום שלא ניתנה להן גישה לעמדות השפעה פוליטיות ולתהליכי קבלת החלטות, לעצמאות כלכלית או להשכלה והתמקצעות. תוצריהן נשארו בסביבתן המקומית, והן היוו ומהוות עדיין את עמוד התווך של הכלכלה המקומית, במיוחד במדינות מתפתחות. ככלל, ככל שהאזור עני יותר, כך חלק גדול יותר מהעבודה החקלאית נעשה ע”י נשים, בעוד ההכנסות והרווחים מגיעים יותר לגברים ופחות לנשים.
לפי ארגון המזון והחקלאות של האו”ם, המודרניזציה המהירה של החקלאות והכנסתן של טכנולוגיות חדשות שיפרו את מצבם של העשירים יותר מאשר של העניים, ואת מצבם של גברים יותר מאשר של נשים. כך, אף על פי שנשים עושות את רוב העבודה החקלאית ברמה הגלובלית, הן מקבלות פחות שכר (אם בכלל) עבור עבודה שנחשבת עונתית או חלקית אף שהן עובדות למעשה שעות רבות יותר מגברים, ואילו גברים הם עדיין בעלי רוב האדמות, שולטים על עבודתן ושכרן של נשים ועל קבלת ההחלטות.

מצד שני, דו”ח של הבנק העולמי משנת 2017 מראה כי ככל שגדלה גישתן של נשות הכפר למידע, להכשרה, למדע ולטכנולוגיה – הן משנות את ייצור המזון ואת צריכתו כך שמשאבים ואדמות מנוצלים באופן בר-קיימא, וכך שהתוצרים מגיעים אל הנזקקים להם ביותר, בקהילות העניות ביותר במדינות המתפתחות. שוויון מגדרי, כך מראים מחקרים של ארגונים בינלאומיים רבים, הוא טוב לחקלאות, טוב לביטחון תזונתי, טוב לאיזון אקלימי וטוב לחברה בכלל.
נשות הכפר של המאה ה-21, יותר מאי-פעם, מתארגנות ופועלות למען זכויותיהן ולמען שיפור פרנסתן ורווחתן. יותר מאי-פעם, הן רוכשות כישורים חדשים, משתמשות בשיטות חקלאיות חדשניות, מקימות עסקים מצליחים ומגיעות לעמדות רבות-השפעה. במטרה להגיע לחיים בני-קיימא ולאיכות חיים ראויה עבור עצמן ועבור קהילותיהן, הן מקדמות יותר מאי-פעם גישה לבעלות על אדמות ועל אמצעי ייצור, לשירותים פיננסיים, לתנאי עבודה הוגנים, להשכלה ולשירותי בריאות.

בכל יום, ובמיוחד בימים כמו יום האישה הבינלאומי, אנחנו מבקשות להנכיח בהיא-סטוריה את פועלן האדיר של נשים יוצאות דופן ופורצות דרך. היום אנחנו מבקשות להעניק, אולי על ארוחה טובה ומזינה, רגע של מחשבה והמון כבוד והערכה למאות מיליוני נשים, שכבר יותר מעשרת אלפים שנה קמות לעמל יומן המפרך, ופשוטו כמשמעו – מזינות את העולם. בתיאבון!

——-

מקורות:

דו”ח של UN Women על היתרונות של שוויון מגדרי בתחומי החקלאות ופיתוח הכפר

דו”ח של ארגון המזון והחקלאות של האו”ם על תפקידן של נשים בחקלאות

דו”ח של הבנק העולמי על נשים בחקלאות כסוכנות של שינוי במערכת המזון העולמית

דו”ח של הארגון לשוויון מגדרי של האיחוד האירופי על חקלאות ופיתוח הכפר בראייה מגדרית

עוד על הנושא השנתי של UN Women עבור יום האישה הבינלאומי 2018: “נשות הכפר משנות את החיים בעולם”

עוד על חקלאות באופן כללי:
https://he.wikipedia.org/wiki/חקלאות
http://ecowiki.org.il/המהפכה_החקלאית
https://ecowiki.org.il/wiki/חקלאות_בת_קיימא

עוד על הקשר בין חקלאות ומגדר:
https://en.wikipedia.org/wiki/Gender_roles_in_agriculture
https://www.wikigender.org/wiki/women-and-agriculture/
כתב-העת למגדר, חקלאות וביטחון תזונתי

עוד על יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

רגיל

הא שיאנגנינג

הא שיאנגנינג, 1972-1878

היום, לפני 139 שנים, נולדה הא שיאנגנינג, מהפכנית, פמיניסטית, פוליטיקאית ואמנית סינית ילידת הונג קונג. היא הייתה שותפה בולטת בתנועה המהפכנית של סון יאט-סן, “אבי האומה” של הרפובליקה הסינית. היא נאבקה למען שיווי זכויות מוחלט לנשים כשרה בממשלתו של סון, ארגנה את העצרת הראשונה בסין ליום האישה הבינלאומי ב-1924 והקימה בתי חולים ובתי ספר לנשים. בעתות מלחמה, מול היפנים, ארגנה את פעילותן של נשות הצלב האדום ואת איגוד ההצלה הלאומי. היא הייתה גם ציירת ומשוררת מוערכת, כיהנה בשנות ה-60 כיו”רית איגוד האמנים הסיניים וב-1997 הוקם מוזיאון על שמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

קרדיט לצילום: Niu Weiyu

רגיל

אלכסנדרה קולונטאי

אלכסנדרה קולונטאי, 1952-1872

היום, לפני 145 שנים, נולדה אלכסנדרה קולונטאי, מנהיגה חברתית ופמיניסטית, סופרת ודיפלומטית סובייטית. היא הייתה תועמלנית נלהבת של הבולשביקים, ולאחר מהפכת אוקטובר נבחרה ל”סובייט פטרוגרד”, מועצת הפועלים החשובה ביותר ברוסיה, ונתמנתה לקומיסר העם לרווחה סוציאלית. בתפקידה זה הייתה האישה הבכירה ביותר בממשל הסובייטי. ב-1919 ייסדה את המחלקה לקידום נשים במפלגה הקומוניסטית, וביוזמתה הפך “יום האישה” לחג רשמי בברית המועצות. ב-1923 מונתה לשגרירה בנורבגיה (ואחר כך גם במקסיקו, בשוודיה ובאו”ם) ובכך הייתה לאישה הראשונה בתקופה המודרנית שכיהנה כשגרירה.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

יום האישה הבינלאומי: צועדות לקראת שינוי

לכבוד יום האישה הבינלאומי, המצוין מדי שנה ב-8 במרץ, צעדות היא-סטוריות ששינו את העולם!

בימים אלה מארגנות נשות ארה”ב את הצעדות הגדולות ביותר שנראו אי פעם, ואחיות מכל העולם מצטרפות בסולידריות. בשנים האחרונות, נשים בערב הסעודית דרשו חופש תנועה, בהודו דרשו יד קשה נגד אנסים, בפולין דרשו את הזכות להפיל, ובישראל צעדו נשים למען שלום. ימים יגידו איך ועד כמה ישפיעו כל אלה על מהלך ההיא-סטוריה, אך דבר אחד בטוח: העולם היה שונה לגמרי אלמלא צעדו בהמוניהן סבות-סבותינו במהפכה הצרפתית, הסופרג’יסטיות בלונדון ובוושינגטון, נשות פרטוריה במחאה על האפרטהייד, המתנגדות למלחמת וייטנאם, האיסלנדיות למען שכר שווה ועוד ועוד…

פריז, 1789
נשות צרפת מוחות בשוק על מחירו ונדירותו של האוכל, וסוחפות אלפים לצעוד לכיוון ארמון ורסאי ולהתעמת עם המלך לואי ה-16. צעדה זו הייתה יריית הפתיחה למהפכה הצרפתית, ששינתה את יחסי הכוחות, מוטטה את החומה הבלתי-עבירה סביב המלך והעבירה את מרכז הכובד מהאצולה אל העם.

לונדון, 1907
“צעדת הבוץ”, הצעדה הגדולה הראשונה של הסופרג’יסטיות, כללה אלפי נשים מכל שכבות החברה, והיוותה נקודת מפנה בדעת הקהל על מתן זכות הצבעה לנשים.

וושינגטון, 1913
נשות ארה”ב יוצאות לצעדה הגדולה הראשונה למען זכות הצבעה לנשים. גברים בקהל, וחלק מהשוטרים, תוקפים את הצועדות, מה שמוביל לשינויים מרחיקי לכת בהתנהלות המשטרה (כולל פיטורי המפכ”ל) ולהבנה הולכת וגוברת בצורך של נשים להיות בעלות קול והשפעה פוליטית כדי שהממסד ישרת גם אותן.

פרטוריה, 1956
עשרים אלף נשים דרום אפריקאיות מכל הגזעים צועדות במחאה על הניסיון להרחיב את חוקי ההפרדה של משטר האפרטהייד ולהגביל את חופש התנועה של נשים שחורות.

ארה”ב, 1961
“נשים מוחות למען שלום” צועדות ב-60 ערים ברחבי ארה”ב נגד מלחמת וייטנאם ונגד ניסויים גרעיניים, במה שנודע כהפגנת השלום הגדולה ביותר במאה ה-20. הן נתפסו כנשים מכובדות ממעמד הביניים המודאגות לגבי ילדיהן, מה שהקל על הממשל לא לתייג אותן כקיצוניות או כסוציאליסטיות, להקשיב לטענותיהן ולחתום על הסכם עם ברית המועצות.

ניו יורק, 1970
ברנדה הווארד יוזמת את מצעד הגאווה הראשון, בדיוק שנה לאחר מהומות סטונוול, גל של הפגנות אלימות של להט”בים כנגד פשיטות משטרתיות על הבר הגאה “סטונוול” שבמנהטן. שנתיים אחר כך כבר היו קבוצות להט”ביות בכל עיר גדולה בארה”ב ובמערב אירופה.

איסלנד, 1975
כמעט כל נשות איסלנד יוצאות לרחובות, שובתות ומפגינות בעד שוויון תעסוקתי ושכר שווה לנשים ולגברים. העובדה שענפים שלמים במשק שותקו לחלוטין, ושהגברים נאלצו לפתע לטפל בילדיהם, פקחה את עיניהם של רבים לתפקידן המהותי של נשים בחברה. כמה חודשים אחר כך הועברו באיסלנד חוקים להבטחת שוויון, וחמש שנים אחר כך נבחרה באיסלנד הנשיאה הראשונה בעולם.

וושינגטון, 1978
מאה אלף נשים צועדות כדי לעודד את כל המדינות בארה”ב לאשר את התיקון לחוקה המבטיח שוויון זכויות לנשים. התיקון עבר ב-1972, לאחר 50 שנות מאבק מאז הצגתו, והצעדה נערכה כמה חודשים לפני התאריך הסופי לאישורו.

פילדלפיה, 1997
כמעט מיליון נשים אפרו-אמריקאיות צועדות למען חיזוקן של נשים שחורות. הצעדה אורגנה ע”י נשים פרטיות, לא ארגונים, כללה תפילות ונאומים מעוררי השראה והחזון שלה היה להעצים בדרך חיובית את הקהילות השחורות בארה”ב ובכל העולם חברתית, פוליטית וכלכלית.

וושינגטון וערים נוספות בארה”ב, 2000
“מיליון אמהות” צועדות ביום האם בדרישה לשנות את התיקון השני לחוקת ארה”ב ולהחמיר את הפיקוח על הנשק.
————————–——-

וגם היום, נשות כל העולם צועדות לקראת שינוי:

וושינגטון ועוד, ינואר 2017
כחמישה מיליון צועדות (הצעדות הגדולות ביותר שנערכו אי פעם!) בוושינגטון ובערים נוספות בארה”ב וברחבי העולם לאחר השבעת טראמפ, כדי להביע תמיכה בסוגיות של זכויות אדם, ובפרט זכויות נשים ולהט”בים, זכויות עובדים, הגירה, ביטוח בריאות, הגנת הסביבה, שוויון בין-גזעי וחופש דת.

העולם הערבי, 2011
ברבות ממדינות ערב מי שחוללו את ההפגנות הגדולות של “האביב הערבי”, כמו מצרים, בחריין ולוב, היו נשים.

ריאד, 2011
נשות ערב הסעודית דורשות לבטל את ההגבלה המוטלת על חופש התנועה שלהן ולהתיר להן לנהוג, ועל אף הסיכון שייעצרו יוצאות יחד לנהוג ברחובות ריאד.

טורונטו, 2011
שוטר קנדי הגדיש את הסאה בדבריו ש”מי שלא רוצה להיאנס, שלא תתלבש כמו שרמוטה”, וצעדת השרמוטות הראשונה נגד תרבות האונס יצאה לדרך. מאז הצעדה הולכת ומתפשטת ברחבי העולם מדי שנה.
דף הפייסבוק של “צעדת השרמוטות” בישראל

דלהי, 2012
בעקבות מותה המזעזע של קורבן אונס קבוצתי, יוצאות נשות הודו לצעוד על מנת לעורר מודעות לתופעה הנרחבת של אלימות מינית נגד נשים ולדרוש יחס של כבוד לנשים. בתגובה, עוברים ברחבי הודו חוקים חדשים מחמירים כנגד אונס, נפתחים קווי עזרה לנשים נפגעות ונשקלת האפשרות לייסד בית משפט ייעודי לעבירות מין ולפשעים מגדריים.

ארה”ב, 2013
שלוש נשים אפרו-אמריקאיות (אלישיה גרזה, פטריס קולורס ואופל טומטי) מארגנות את הצעדות הראשונות במחאה על אלימות וגזענות ממוסדות כנגד שחורים, בעיקר מצד המשטרה ובתי המשפט. התנועה (המבוזרת) הופכת לאחד הקולות החזקים והמשפיעים ביותר בשנים האחרונות בארה”ב.

ארגנטינה, 2015 ו-2016
נשות ארגנטינה צועדות תחת הסלוגן “אפילו לא אישה אחת פחות”, כדי להביא את קולן של נשים נפגעות אלימות אל קדמת הבמה ולדרוש מהרשויות לטפל בבעיית האלימות המגדרית והג’נדרסייד כנגד נשים.

ורשה, 2016
כמאה אלף מנשות פולין צועדות במחאה על העברת חוק חדש שאוסר לחלוטין על ביצוע הפלה. ימים אחדים לאחר מכן, בעקבות הסערה התקשורתית שנוצרה והתמיכה הגלובלית, החוק מבוטל.

ישראל, 2016
“נשים עושות שלום”, ישראליות ופלסטיניות מכל קצוות הקשת הפוליטית, צועדות מגדר ההפרדה באזור אום אל-פאחם, מגבול לבנון, מעוטף עזה, מאזור יריחו ומגבול מצרים וירדן ליד אילת, ועורכות את “עצרת התקווה” מול בית ראש הממשלה בירושלים.
דף הפייסבוק של “נשים עושות שלום”

————————–——-

“תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב
פה ושם נגמר החורף ונכנס אביב
בשדה ליד הדרך יש כבר דגניות
אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות

[נשים טובות] באמצע הדרך
[נשים טובות] מאוד
[נשים טובות יודעות] את הדרך
ו[איתן] אפשר לצעוד”
(נעמי שמר)

פייסבוק

רגיל

פוליקרפה סאלאווריאטה

פוליקרפה סאלאווריאטה, 1817-1795

היום, לפני 199 שנים, הוצאה להורג פוליקרפה סאלאווריאטה, המכונה “לה פולה”, גיבורת מלחמת העצמאות של קולומביה. היא הייתה תופרת מגרנדה החדשה (כיום שטחן של כמה מדינות בדרום אמריקה), שריגלה למען כוחות המהפכה במאבקה של אמריקה ההיספנית לעצמאות. לה פולה השיגה אישור מעבר נדיר אל האזור שבו גרו הספרדים, הסתננה אל בתיהם בהציעה לנשותיהם שירותי תפירה, וכך אספה מידע על הבכירים בכוחות הקולוניאליים ועל תוכניותיהם. איש לא חשד בה עד שנמצאו רשימות שלה בידי מורדים שנלכדו, היא נשפטה באשמת בגידה חמורה והוצאה להורג מול כיתת יורים. יום מותה נקבע כ”יום האישה הקולומביאנית”.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

יום האישה הבינלאומי: נשים לגופן

יום האישה הבינלאומי: נשים לגופן

תחום רפואת הנשים, רפואה מיילדותית וגינקולוגית, התקדם בצעדי ענק ב-200 השנים האחרונות. הנשים הוויקטוריאניות, למשל, היו עלולות לעבור הוצאת שחלות כטיפול במחלה המומצאת “היסטריה”, ובמאה ה-18 החליפו רופאים גברים בהינף יד את השיטות המסורתיות ללידה טבעית בהליכים רפואיים. כיום, יותר מבעבר, למרבית הנשים במדינות המפותחות יש נגישות למידע רפואי, לטיפול רפואי הולם ולאמצעי מניעה, אך גם היום ישנה ביקורת רבה על הנורמות וההתנהלות ברפואת הנשים.

במאמרה מ-2003 “מה הנשים האלה רוצות?” מתייחסת ג’ודית הוק לסוף שנות השישים בארה”ב כנקודת זמן מרכזית שבה אימצו ארגוני נשים במוצהר את הרפואה כסוגיה פמיניסטית. ב-1969 החליט כנס נשים בבוסטון בצעד חלוצי להעלות את “נשים וגופן” כנושא דיון פמיניסטי מרכזי, ובעקבותיו התכנס קולקטיב בריאות האישה של בוסטון והפיק ב-1970 אסופת מאמרים בשם “נשים לגופן” (“Our Bodies, Ourselves”) העוסקים בנושאים כמו לידה, אמצעי מניעה והפלות.

האג’נדה המשותפת שהתגבשה על ידי פעילות בתנועות לשוויון זכויות ולשחרור האישה בנוגע לרפואת נשים כללה שלושה עקרונות מרכזיים:
1. בין אם המטופלת מאמצת את הפתרונות הרפואיים או שוללת אותם לחלוטין, יש לקדם את זכותה להחליט על גופה.
2. יש למגר את התפיסה שלפיה כל אירועי הגוף הנשי ראויים להיחשב כמוקדי פעולה רפואית, גישה שהובילו בין היתר תומכות לידה טבעית אשר סירבו לקבל את זיהוי הלידה כמקרה חירום רפואי.
3. על פמיניסטיות לקחת חלק פעיל בהבניה מחדש של שיח הרופא/ה-מטופלת כך שיחזיר לנשים את הבעלות על גופן, למשל על ידי פעילות לעידוד בדיקות עצמיות על מנת לנטרל את היראה סביב המקצועיות הרפואית ולצמצם את ההיררכיה בין הרופא/ה והחולה.

בשנת 2012 פרסמה ועדת האתיקה של FIGO, ארגון הגג של איגודי רופאי נשים מרחבי העולם, המייעץ בין היתר לארגון הבריאות העולמי, אזהרות והמלצות בנוגע לדעות קדומות שרירות וקיימות של רופאים/ות כלפי מטופלות: למשל, האמונה שכל הנשים מעוניינות להיות אמהות ומוכנות להקריב כל דבר לשם כך, שנשים הן רגישות ופגיעות ולכן אינן מסוגלות לקבל החלטות עקביות וחד-משמעיות, שהן כפופות לגברים בחייהן (בני זוג, אבות, אחים, עמיתים או רופאים), ושנשים צעירות המבקשות אמצעי מניעה הן מופקרות מינית. הוועדה הראתה כיצד דעות קדומות אלה עלולות להוביל למניעת ייעוץ רפואי מספק לטיפול בבעיות בריאותיות בזמן היריון אשר עלול להזיק לעובר (מתוך הנחה כי האישה תמיד תעדיף להקריב את בריאותה שלה) או למניעת מידע רפואי מתוך חשש שהמטופלת לא תוכל לעמוד במתח או בחרדה. במקרים כאלה, התריעה הוועדה, התוצאה היא שלילת אחריותה של אישה על גופה ומניעת זכותה לבחור בטיפול בריאותי באופן חופשי ומודע.

כמתבקש בתחום שעוסק רבות באיברי מין וברבייה, סקר שנערך בארה”ב ב-2012 מצא כי רופאי נשים נוטים לשאול על פעילות מינית יותר מרופאים אחרים, אך לרוב הם אינם שואלים על גורמים כמו זהות מינית, הרגלי מין או שביעות רצון מיחסי המין, גורמים חשובים ומשפיעים במיוחד על מצבה הבריאותי של המטופלת שאינם עולים בבדיקות סטנדרטיות. הדיון חשוב במיוחד לשיפור הטיפול בנשים שמיניותן מושתקת, כמו נשים במהלך היריון, ולמתן מענה הולם לסכנות הבריאותיות הייחודיות לנשים ממיעוטים חברתיים או לנשים לסביות וביסקסואליות.על פי מחקרים שנערכו בארצות הברית, בתחום רפואת הנשים יש עדיין רוב של רופאים גברים, אך הדור הבא של רופאי הנשים צפוי לכלול בעיקר רופאות. אחד המחקרים שנערך בארה”ב בעשור האחרון מצא כי מרבית המטופלות מעדיפות רופאת נשים, בעיקר בכל הנוגע לבדיקה הפיזית, עד כדי כך ש-23% מהנשאלות העידו כי הסיבה העיקרית שלהן לבחירת הרופאה הייתה היותה אישה. נטייה זו בולטת במיוחד בקרב בנות מיעוטים ונשים לא-לבנות.

מחקרים אשר בדקו את הסיבות להעדפה זו מצאו בין היתר כי רופאות נשים נוטות לאמץ סגנון טיפול ממוקד-מטופלת, המאופיין בעידוד המטופלת לשתף בתפיסת עולמה הסובייקטיבית ובניסיונה ולקחת חלק פעיל בתהליך קבלת ההחלטות על הטיפול בה. רופאים גברים, לעומת זאת, נוטים להתמקד בקביעות רפואיות-פיזיות אובייקטיביות-גנריות.

עם זאת, נמצא כי שביעות הרצון מרופאי נשים עולה ככל שהם מאמצים גישה המשתפת את המטופלת בהחלטות ובמידע רפואי, וכן ככל ששירותי הבריאות מאפשרים ללקוחות לבחור את רופא/ת הנשים. החוקרת לארגו-ג’נסן מסכמת את מחקרה מ-2012 בהמלצה: “רופאים אינם יכולים לשנות את מינם, אך הם יכולים לשנות את אופן התקשורת שלהם עם המטופלת. כיוון שרמות גבוהות של אמון ושביעות רצון משפרות תוצאות רפואיות, בתי ספר לרפואה חייבים ליישם בתוכנית הלימודים שלהם דרכי תקשורת המתמקדות במטופלת”.וקצרה היריעה מלתאר את ההטיה המגדרית שעליה מצביעים שלל מחקרים בכלל תחומי הרפואה, שמתבטאת בנטייה לפרש תלונות רפואיות בהתאם למגדר המטופל/ת באופן שמוביל לעתים לתת-אבחון, לאבחון מאוחר או לאבחון שגוי; בהגדרת סימפטומים של מצב רפואי לפי האופן שבו הם באים לידי ביטוי אצל זכרים (מה שמוביל למשל לתת-אבחון של התקפי לב אצל נשים ולשיעורי תמותה גבוהים יותר אצלן ממחלות לב, פשוט כי אצלן זה נראה קצת אחרת); בעריכת ניסויים טיפוליים ותרופתיים על נבדקים זכרים בלבד כדי להימנע מ”משתנים מתערבים” (מה שמוביל למשל לתופעות לוואי מסוכנות שלא נבדקו בקרב מטופלות ולהיעדרן של תרופות המותאמות להן), ועוד ועוד.יותר מאי פעם בהיא-סטוריה, בזכות אחיותינו שנאבקו על כך ועודן נאבקות, יש לנו היום מידה לא מעטה של נגישות למידע ולזכויות כמטופלות. כמו שכותבת ד”ר ליאור ברוך, בבלוג הרפואה הישראלי הפמיניסטי המומלץ Livriuta לבריאותה : “אני מאוהבת במקצוע הרפואה ובעבודה שלי, ואחד מהדברים שאני יותר אוהבת הוא היכולת לתת למטופלות/ים הבנה וכוח על הגוף שלהן/ם, את הזכות להחליט בעצמן/ם על סוג הטיפול שיקבלו, ומתי והיכן יקבלו אותו […] הגישה החופשית לאינטרנט היא דבר מבורך, בעיני, לתחום זכויות המטופלת. יש בו המון מידע כתוב ומוסרט, ברמות שונות לפי רצוננו. אבל יש בו גם חסרונות: לא תמיד המידע שמופץ בכזה חופש הוא מידע מדויק, ולעתים לא מעטות הוא מלווה באינטרסים. וזה, זה בדיוק הדבר שקשה לי לראות. אז אני חושבת שמגיע לנו בלוג רפואה פמיניסטית. מקום מוכוון אשה, שוויוני ופתוח, שגם נותן מידע מדויק, מבוסס וחף מאג’נדה פרסומית/כלכלית/אחרת”.

רפואה שלמה לכולן!

————————–——-
מקורות:

Houck, C. H. (2003), “What Do These Women Want? Feminist Responses to Feminine Forever, 1963-1980”
Lagro-Janssan, A. (2012), “Physician’s Gender: Communication Style, Patient Preferences and Patient Satisfaction in Gynecology and Obstetrics: A Systemic Review”
Sobecki et al. (2012), “What We Don’t Talk About When We Don’t Talk About Sex: Results of a National Survey of United States Obstetrician/Gynecologists”
“Ethical Issues in Obstetrics and Gynecology by the FIGO Committee for the Study of Ethical Aspects of Human Reproduction and Women’s Health” (2012)
“Women, Power, and Reproductive Healthcare: Highlights from 19th and 20th Century Obstetrical and Gynecological Practice”, Historical Collections & Archives.

עוד על העמותה הישראלית “נשים לגופן”:
ויקיפדיה
אתר
דף פייסבוק

עוד על “Our Bodies, Ourselves”, הארגון והספר האמריקאי:
ויקיפדיה
אתר
דף פייסבוק

 

הנושא “נשים וגופן” עלה כמושא לדיון פמיניסטי בכנס שחרור האישה בבוסטון ב-1969, שבמהלכו חלקו נשים מניסיונן האישי באינטראקציות עם רופאים. שנה לאחר מכן יצא לאור הספר החלוצי “נשים לגופן”, שבחן את הרפואה בהקשר חברתי ומגדרי. הספר, שהיה לרב-מכר עולמי, עבר מאז עדכונים והרחבה בנושאים כמו היריון וגיל הבלות. הארגון “נשים לגופן” עוסק בחינוך, בייעוץ ובקידום הנושא, וגם בישראל פועלת מאז 2005 תנועה באותו השם לשינוי תפיסות הבריאות של נערות ונשים בישראל.

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קבוצת הנשים שחיברה את הגרסה הראשונה של הספר.
רגיל

ברטולינה סיסה

ברטולינה סיסה, 1782-1753

היום, לפני 262 שנים, נולדה ברטולינה סיסה, גיבורה ילידית בת עם האיימרה. יחד עם בן זוגה, טופאק קטארי, הנהיגה ארבעים אלף לוחמים במרד כנגד השלטון הקולוניאלי הספרדי בבוליביה. היא עמדה בראש המצור על לה פאס, שנמשך 184 יום במהלך שנת 1781. לבסוף נתפסה, הושפלה בפומבי, הוצאה להורג וגופתה הוצגה כדי להרתיע את המורדים. מאז 1983 מצוין יום מותה, 5 בספטמבר, כיום הבינלאומי למען הנשים הילידיות.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

כנס היסטוריה נשית בשרה לורנס קולג’

כנס היסטוריה נשית בשרה לורנס קולג’, 1979

היום, לפני 36 שנים, הסתיים סמינר הקיץ הראשון בשרה לורנס קולג’, שיזמה פרופ’ גרדה לרנר (בתמונה הגדולה), ובו הרצו כמה מחלוצות לימודי ההיסטוריה הנשית בארה”ב, בנושאים מגוונים: “נשים שחורות באמריקה הלבנה”, “שליטה במיניות נשית והאיום שבחתרנות נשית”, “כיצד ניצחו הסופרג’יסטיות” ועוד. בעקבות הצלחתו האדירה של הסמינר, ובעקבות לחץ של המשתתפות בו על הממשל הפדרלי, ב-1987 הוכרז חודש מרץ כחודש ההיסטוריה הנשית בארה”ב.

עוד על הכנס ועל חודש ההיסטוריה הנשית שמצוין בעקבותיו

פייסבוק

רגיל

יום האישה הבינלאומי: רכוש משלך

יום האישה הבינלאומי: רכוש משלך

זכותן השווה של נשים לרכוש, לעבודה ולשכר לא הייתה קיימת לאורך רוב ההיסטוריה. חוקי ירושה ונישואין וסנקציות חברתיות, בכל מקום בעולם, כמעט תמיד הכפיפו את רכושה ועבודתה של האישה לאביה ו/או לבעלה. הזכויות האלה הושגו במאמצים רבים רק בעת האחרונה, ואף בעשורים האחרונים. אולם גם ב-2014, בכל היבט כלכלי גלובלי שמדד הבנק העולמי, נשים עדיין מודרות כלכלית יחסית לגברים: אפליה משפטית, שיעור השתתפות בשוק העבודה, עבודה ללא שכר ופערי שכר על עבודה שווה.

————————–———-

תמונת מצב 2015:

כיום, אין אף מדינה בעולם כולו שבה נשים מרוויחות כמו גברים על ביצוע אותה העבודה.
דו”ח מ-2014 על הפער המגדרי הגלובלי מראה שיפור מזערי בכל הנוגע לשוויון מגדרי בעולם העבודה. שכרן החציוני של הנשים בהשוואה לזה של הגברים עלה במהירות בשנות השמונים (מ-60.2% ל-71.6%), אך מאז הקצב הואט ובשנות התשעים הוא עלה רק ל-73.7% ובעשור הראשון של שנות האלפיים ל-77% בלבד.
נכון ל-2014, נורבגיה וסינגפור מובילות בכל הנוגע לצמצום פערי שכר: שכרן של הנשים שם עומד על 80% מזה של הגברים.
נתוני הדו”ח לגבי ישראל (המדורגת במקום 65 מתוך 142) ידגימו את הפער: ההשתתפות של נשים בכוח העבודה היא בשיעור של 88% יחסית לזו של הגברים, אך זה עדיין לא מסביר את פערי השכר – שכרן של נשים בישראל עומד על 57% מזה של הגברים.

אז מה כן מסביר את הפער?
בכל מדד גלובלי של הבנק העולמי מ-2014, נשים מודרות כלכלית יחסית לגברים. ההשתתפות של נשים (בגילאים 15-64) בשוק העבודה ברחבי העולם דווקא ירדה בשני העשורים האחרונים, מ-57% ל-55%. מעבר לכך שנשים ונערות עושות את רוב העבודה הלא-משולמת בבית, ניתוח של 83 מדינות מראה ששכרן של נשים על העבודה המשולמת, בשקלול שעות עבודה, דרג ותחום עיסוק, נמוך ב-10% עד 30% מזה של גברים. נשים צפויות יותר לעבוד במשרות זמניות או חלקיות, להיות מקודמות פחות ולהתרכז בעיסוקים ובמגזרים פחות רווחיים, שהחסמים לכניסה אליהם נמוכים יותר ושיש בהם פחות הזדמנויות לקידום. כך, שיעור התפקידים הבכירים המאוישים על ידי נשים ברחבי העולם הגיע השנה ל-24% בלבד.
מתוך 143 מדינות שנבדקו, ב-128 יש עדיין הבחנות חוקיות-משפטיות בין המגדרים בנוגע לעבודה. חסמים אלה כוללים הגבלות על גישתן של נשים למוסדות (כמו קבלת ת”ז או רישום עסקאות), בעלות או שימוש ברכוש, קבלת אשראי או קבלה לעבודה. ב-15 מדינות בעולם עדיין נדרשת כיום הסכמתם של הבעלים לכך שנשותיהם תעבודנה. כמו כן נמצא שבממוצע גלובלי, 4 מתוך 10 אנשים בעולם כיום מאמינים שכאשר יש מחסור בעבודות, לגברים יש יותר זכות לעבוד מאשר לנשים.

————————–———-

ציוני דרך בהיא-סטוריה של הכלכלה:

נשים מודרניות רבות לא מטילות ספק בזכותן לפתוח חשבון בנק, להיות בעלות רכוש או אפילו לקנות בירה בפאב. אך זכויות אלה הושגו במאמץ רב: לאורך רוב ההיסטוריה, רכושן של נשים כמעט תמיד היה כפוף לשליטתם של אבותיהן או, אם נישאו, של בעליהן. מהיבטים מסוימים, עד לפני כ-40 שנה בסה”כ, אפילו נשים מהמעמד הבינוני לא הורשו להתעסק בכסף.

ימי התנ”ך (1800 לפנה”ס ואילך): תחת ההלכה היהודית, לנשים יש זכות לבעלות על רכוש בתנאים מוגבלים. למשל, נשים לא יכולות לרשת ישירות מבעליהן – אלא אם זו מתנה או שאין להן ילדים – ובנות יכולות לרשת רק אם אין להן אחים.

הודו העתיקה (1500 לפנה”ס ואילך): לנשים יש זכות כלשהי לרכוש לפני הנישואין, שכולל מתנות מהמשפחה, מחברים או מזרים כמו גם שכר על עבודה. אולם הגירושין אסורים וחוקי הירושה מעדיפים בני משפחה גברים.

יוון העתיקה (כ-1100 לפנה”ס ואילך): זכויות פיננסיות של נשים מוגבלות יחסית לחברות קדומות יותר. נשים לא רשאיות לרשת רכוש או לתבוע בגינו בבימ”ש ללא גבר משמורן. עם זאת, נשים רשאיות לסחור ולהשתתף בתעשייה.

המזרח התיכון (המאה ה-7 ואילך): האיסלאם מאפשר לנשים את הזכות החלקית לרשת נכסים, להיות בעלות רכוש וליזום גירושין. כמו בהלכה היהודית, הבן הבכור מקבל חלק כפול מהירושה.

אירופה (המאה ה-12 ואילך): מסורות אנגלו-סקסיות ונורדיות מובילות ליצירה של “חסות”, כלומר האמונה שנשים וגברים נשואים הם ישות כלכלית אחת. כך, נשים נשואות לא יכולות להיות בעלות רכוש, לנהל עסקים או מסחר או לתבוע בבימ”ש. זכויות פיננסיות אלה מגיעות, עם זאת, לאלמנות ולרווקות. לאורך זמן, ה”חסות” הופכת להשקפה שנשים הן רכוש של בעליהן. החוק מדגיש את כפיפותה של האישה לבעלה “אדונה” – עם הנישואין, הבעל והאישה הופכים לאדם אחד תחת החוק, כשהרכוש של האישה מוכפף אוטומטית לבעלה, וישותה המשפטית חדלה להתקיים. למשל, אישה נשואה לא יכולה לכתוב צוואה או למכור רכוש כלשהו ללא הסכמת בעלה. ישנן מגבלות על מה שנשים יכולות לרשת – גברים מקבלים לרוב נדל”ן (קרקע) בעוד נשים מוגבלות לרוב לרכוש אישי, כולל בגדים, תכשיטים, רהיטים, מזון ושאר סחורות. בהיעדר צוואה, החוק האנגלי נותן אוטומטית לבן הבכור את הזכות לנדל”ן, והבת יכולה לרשת נדל”ן רק בהיעדר יורש גבר (חוק זה נותר בספר החוקים של בריטניה עד 1925!!!). למעשה, מרגע שנישאה, הדרך היחידה שבה אישה יכולה לתבוע בעלות על רכוש היא במקרה שהתאלמנה. פירוק נישואין, בין שהיוזמה היא של הגבר או של האישה, לרוב מותיר את האישה הגרושה ענייה, מאחר שהחוק לא מעניק לה כל זכויות על הרכוש המשותף.

רוסיה, 1753: נשים רוסיות מקבלות את הזכות ל”כלכלה נפרדת”, הזכות להרוויח שכר ולהשתמש בו כרצונן, ללא תלות בבעליהן.

אמריקה, 1771: ניו יורק היא המדינה הראשונה שמבקשת את הסכמת האישה כאשר הבעל מנסה למכור רכוש שהיא הביאה אל הנישואין.

צרפת, 1791: צרפת שלאחר המהפכה היא הראשונה להעניק לנשים זכויות ירושה שוות (אם כי הן תבוטלנה מאוחר יותר, כשהמלוכה תושב). המדינה הבאה לעשות זאת היא איסלנד, ב-1850.

ארה”ב, 1839: מיסיסיפי היא המדינה הראשונה בארה”ב המאפשרת לנשים להיות בעלות רכוש בשמן.

ארה”ב, 1844: נשים נשואות במיין הן הראשונות בארה”ב להשיג את הזכות ל”כלכלה נפרדת”.

צרפת, 1881: צרפת נותנת לנשים את הזכות להיות בעלות חשבון בנק; חמש שנים מאוחר יותר, הזכות מורחבת גם לנשים נשואות, שרשאיות מעתה לפתוח חשבונות ללא אישור בעליהן. ארה”ב עושה זאת רק בשנות השישים, ובריטניה מתמהמהת עד 1975.

בריטניה, 1882: “חוק הרכוש של האישה הנשואה” עובר בפרלמנט הבריטי ומשנה משמעותית את החוק האנגלי בכל הנוגע לזכויות רכוש של נשים, ובין היתר מתיר גם לנשים נשואות להיות בעלות רכוש בפני עצמן.

ארה”ב, 1963: ארה”ב מעבירה את החקיקה הראשונה הדורשת שכר שווה על עבודה שווה, אבל רק ב-1972 מורחב החוק למגוון מקצועות, כמו נשות מכירות, מנהלות ונשות מנהלה.

ארה”ב, 1974: עובר החוק להזדמנות שווה לאשראי. עד אז, בנקים ביקשו מנשים רווקות, אלמנות או גרושות להביא עמן גבר כדי לחתום על אישור הלוואה, ללא תלות בהכנסתן.

אירלנד, 1976: נשים סוף סוף זכאיות להיות בעלות בתים.

בריטניה, 1982: נשים רשאיות להוציא את כספן בפאבים מבלי שיסרבו לתת להן שירות.

————————–———-

עוד על יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

רגיל

יום האישה הבינלאומי

יום האישה הבינלאומי, מצוין מאז 1909

היום, לפני 103 שנים, צוין לראשונה יום האישה הבינלאומי על ידי מעל למיליון נשים באירופה. באימפריה האוסטרו-הונגרית נערכו מעל ל-300 הפגנות שקראו לשוויון זכויות לנשים. ב-1917, מחאות יום האישה הבינלאומי בסנט פטרסבורג הובילו למהפכת פברואר. ב-2011 יצאו נשות מצרים לכיכר תחריר לחגוג את יום האישה הבינלאומי, אך הוברחו על ידי קהל גברי שתקף אותן לעיני המשטרה.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

צעדת הנשים בפרטוריה

צעדת הנשים בפרטוריה, 1956

היום, לפני 57 שנים, יצאו 20,000 נשים בצעדת מחאה לכיוון בנייני האומה שבפרטוריה, דרום אפריקה, כנגד “חוקי המעבר”, שמטרתם הפרדת אזורי המגורים על פי גזע.

מאז 1994, יום האישה הלאומי מצוין בדרום אפריקה ב-9 באוגוסט, לציון צעדת הנשים.

ויקיפדיה

עוד על יום האישה הלאומי בדרום אפריקה

פייסבוק