עמוד 1
רגיל

תקוה לוי

תקוה לוי, 2012-1960

היום, לפני 59 שנים, נולדה תקוה לוי, אשת חינוך, פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית ישראלית. הניכור שנכפה עליה מנוף ילדותה, כשאותרה כמחוננת ונשלחה לפנימייה, היווה מנוף למפעל חייה: עמותת הל”ה, הפועלת לקירוב הורים מקבוצות מוחלשות לעשייה הפדגוגית ומקדמת חינוך שוויוני לילדים מכל הקשת החברתית. ב-1996 יצרה לוי מהפכה בפמיניזם בישראל, כשהובילה את הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון תחת הכותרת “אנחנו כאן וזה שלנו”. היא הייתה מהראשונות שהנכיחו את הגדרתן העצמית כיהודיות-ערביות, ומנקודת מבט זו פעלה רבות למען שיתוף פעולה, דיאלוג ושלום בין יהודים וערבים.

“אם נבחן את המצעים של כל מפלגות השמאל, נקשיב לנאומים של פוליטיקאים ואנשי רוח המדברים על שלום, משום מה, השורה התחתונה, במקרה הטוב, היא ‘שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67’. 
“הבה נינשא לרגע על כנפי דמיוננו המזרחי ונתאר לעצמנו שהגענו למצב זה. אני שואלת – ומה אז? תמו המשאלות, תמו החלומות, תמו השאיפות? הטענה שלי היא שמצב זה הוא השלב הראשון בסולם […]
“ברגע שתשתקף במראה הדמות [של הערבי] ללא המסכה שהאשכנזים תפרו, המזרחים יפסיקו לפחד שמא יזהו אותם עם הערבים. אנחנו הרי יהודים-ערבים. וזה יקרה רק כשתקום מדינה פלסטינית ויהיה גבול פתוח.
“הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב בו פלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות – מציאות […] בה כולם יהיו אזרחים שווים בפני חוק צודק.
“[זהו] האקט שייתן את הלגיטימציה למזרחים. רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו כאן, בטולדו, לפני 900 שנה; רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו ההורים שלי בעיראק לפני שהתחיל הסיפור הזה שנקרא ציונות. ורבותי, ההורים שלי לא היו בגטו יהודי, ההורים שלי חיו בין ערבים, וחיו טוב!”
(מתוך נאומה “לחלום את העתיד“, ב”מפגש טולדו, מזרחים ופלסטינים למען דיאלוג ישראלי-פלסטיני”, יולי 1989)

עוד על תקוה לוי ב”ויקיפדיה”

עוד על עמותת הל”ה (הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח), ב“ויקיפדיה” ובאתר העמותה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תקוה לוי במשרדי הל”ה, מתוך “הומאז’ לתקוה” באתר “העוקץ” במלאת שלושים יום לפטירתה (צילום: אביטל מוזס-חיים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית)

רגיל

סוזן ווייס

סוזן (מצגר) ווייס, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה סוזן ווייס, עורכת דין ופעילה חברתית-פמיניסטית ישראלית. היא המייסדת והמנהלת של “יד לאישה” ו”מרכז צדק לנשים”, עמותות שמטרתן למנוע פגיעה של מוסדות הדת בזכויות נשים בחסות המדינה ולמצוא פתרונות מערכתיים לעוולות אלה. היא גם המייסדת והעורכת של כתב העת “הדין והדיין”, המפרסם בקביעות פסקי דין רבניים בנושאי משפחה. בין היתר הצליחה להשיג הכרה תקדימית בכך שסרבנות גט מהווה עילה לתביעת נזיקין, למנוע מרבנים גישה לרישומים רפואיים של “ממזרים”, ולהבטיח כי מכרזים לתפקידים בבתי הדין הרבניים ובוועדה למינוי דיינים יהיו פתוחים גם לנשים.

ויקיפדיה

אתר “מרכז צדק לנשים”, מובילות המאבק המשפטי של נשים למען שוויון, כבוד וצדק בדין היהודי במדינת ישראל

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ווייס (מימין), עם עו”ד ניצן כספי שילוני, באירוע השקה של “מרכז צדק לנשים” לספרה של רבקה לוביץ “מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני”, ספטמבר 2017

בתמונה הקטנה: ווייס (משמאל), עם פרופ’ רות הלפרין קדרי, ראשת מרכז רקמן, בכנס קולך העשירי בסימן “70 פנים לפמיניזם הדתי”, בפאנל בנושא: “מתיר אסורות, פתרונות הלכתיים לבעיית הגט – מהם?”, אוקטובר 2017

רגיל

פרנטיסקה פלמינקובה

פרנטיסקה פאוסטינה פלמינקובה, 1942-1875

היום, לפני 144 שנים, נולדה פרנטיסקה פלמינקובה, מורה, עיתונאית, פעילה פמיניסטית ופוליטיקאית יהודייה צ’כית. ב-1905 הקימה את הוועידה הסופרג’יסטית בפראג, שהייתה חלק מברית הסופרג’יסטיות הבינלאומית, פעלה לשיפור מעמדן הכלכלי והחברתי של נשים וקידמה את השתתפותן בבחירות מקומיות – ומאבקה היה לסמל ללאום הצ’כי. עם הקמת הרפובליקה הצ’כוסלובקית, נבחרה פלמינקובה למועצת העיר פראג, ולאחר מכן לנציגת מדינתה בחבר הלאומים וליו”רית הסנאט הצ’כי. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף אזהרות ואיומים, סירבה לנטוש את פעילותה הפוליטית למען עמה, וב-1942 הוצאה להורג בטרזינשטט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך האתר הצ’כי “פמי-סטורי

רגיל

הלן אילון

הלן אילון, נולדה ב-1931

היום, לפני 88 שנים, נולדה הלן אילון, אמנית אקו-פמיניסטית יהודייה-אמריקאית. מתוך מציאות חייה בלב הקהילה היהודית האורתודוקסית הגדולה בניו יורק, וכמי שקיימה במשך שנים אורח חיים של רבנית, החלה לעסוק ביהדות מנקודת מבט נשית, והתמקדה באמנותה בעיקר בסוגיות של היעדר הקול הנשי, ויסות גופן וחייהן של נשים והיחס הבלתי שוויוני כלפיהן בהגות ובהלכה היהודית. נושא מרכזי נוסף ביצירתה הוא “תיקון עולם”, בפרט בהקשר של התנגדות למלחמה גרעינית ושל הצלת כדור הארץ. יצירותיה, הכוללות מיצגי מולטימדיה של אמנות תהליכית, מוצגות תדיר במיטב המוזיאונים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של הלן אילון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הלן אילון עם אמה, ערב שבת בשנות ה-90 [מקור]

בספר זיכרונותיה, “מה שמרוסן חייב למצוא שחרור: ילדותי היהודית-אורתודוקסית, חיי כאמנית פמיניסטית” (2012), היא מתארת את תחושותיה בעת הדלקת הנרות בערב שבת בבית ילדותה:
“בשעת הדלקת הנרות, מפת השולחן המסנוורת מלובן, שכיסתה את שולחן חדר האוכל הגדול, יצרה מראה של עולם ללא רבב. זרועותיה היו מביאות את אור השבת אל עיניה העצומות בקשתות רחבות, סוחפות את האור לעבר פניה – פעם אחת, פעמיים, שלוש – בתנועה איטית. כאשר הרימה את כפות ידיה מעל פניה, עיניה שמתחת היו תמיד לחות. ‘שבת שלום!’ היא הייתה קוראת ומנשקת את כל מי שהיה עד להגעה המופלאה של השבת, יחד עם הלבנה והכוכבים, המלכה והמלאכים והשכינה – הנוכחות הנשית הנשגבת – שהגיעו כולן מדי שבוע עם שקיעת החמה ועם הצפירה שנשמעה ברחבי שכונת בורו פארק על-מנת להכריז על זמן ה’ליכטבענטשן’ – רגע הברכה על הדלקת הנרות.
אך בשום מקום בחמשת חומרי התורה אין ציווי על נשים להדליק נרות; אמות-אמותינו העבירו את המנהג הזה מדור לדור…”

בתמונה הקטנה: תמונתה המופיעה על כריכת ספר זיכרונותיה, מתוך כתבה במגזין היהודי-אמריקאי “פורוורד”, על “השחרור של הלן אילון

רגיל

איין ראנד

איין ראנד (אליסה זינובייבנה רוזנבאום), 1982-1905

“לעיתים קרובות אני נשאלת אם אני בעיקר סופרת או פילוסופית. התשובה היא: גם וגם. במובן מסוים, כל סופר הוא פילוסוף, מפני שאי אפשר להציג תמונת מצב של הקיום האנושי ללא מסגרת פילוסופית… על-מנת להגדיר, להסביר ולהציג את מושג האדם כפי שאני רואה אותו, היה עליי להיעשות פילוסופית במשמעות הספציפית הזו של המושג.”
(מתוך ההקדמה לספרה “לאינטלקטואל החדש”, 1961)

היום, לפני 114 שנים, נולדה איין ראנד, סופרת ופילוסופית יהודייה-אמריקאית ילידת רוסיה. ספריה “מרד הנפילים” ו”כמעיין המתגבר”, רבי-מכר עד היום, מתארים התמודדות מוסרית של הפרט מול חברה דיסטופית. במהרה הפכה ראנד לדמות מרכזית ונערצת בתנועה פילוסופית חדשה ורבת השפעה – האובייקטיביזם. בבסיסה עומדות התפיסה כי ישנה מציאות אובייקטיבית שאינה תלויה בתודעה; הטענה כי היגיון הוא האמצעי היחיד להשגת ידע; והשאיפה לאגואיזם רציונלי, שלפיו “האדם הוא תכלית עצמו” ועליו להתנגד לכל סוג של אמונה או קולקטיביזם ולחתור רק לאינטרס העצמי שלו, חירותו, קניינו ואושרו.

ויקיפדיה

אתר מכון איין ראנד

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ראנד ב-1964, צילום: קורנל קאפה

בתמונה הקטנה: ראנד בפארק אווניו, מנהטן, 1957 (זכויות ל”ניו יורק טיימס”)

רגיל

סוזן סולומון

סוזן סולומון, נולדה ב-1956

היום, לפני 63 שנים, נולדה סוזן סולומון, כימאית של האטמוספירה מארה”ב, שנודעת בעבודתה על חקר החור באוזון ושיקומו. היא הייתה הראשונה להעלות את ההשערה כי ריאקציית הרדיקליים החופשיים של תרכובות של כלור, פלואור, פחמן וברום היא הגורם להידלדלות שכבת האוזון, וב-1986 עמדה בראש משלחת לאנטארקטיקה שאיששה השערה זו. מחקריה היוו את הבסיס ל”פרוטוקול מונטריאול”, אחת האמנות הגלובליות הראשונות להגנה על הסביבה, המטילה הגבלות על ייצורם של חומרים המסכנים את שכבת האוזון. היא ממובילות הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, שזכה ב-2007 בפרס נובל לשלום.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במשלחת באנטארקטיקה מטעם מִנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי, 1987

בתמונה הקטנה: מרצה במכון להיסטוריה של המדע בפילדלפיה במסגרת כנס ההרצאות השנתי של אוליוט למען רווחת הציבור, 2010

[התמונות מתוך אתר המכון להיסטוריה של המדע]

רגיל

נילי בלאק

נילי בלאק, נולדה ב-1995

היום, לפני 24 שנים, נולדה נילי בלאק, אמנית לחימה ישראלית, אלופת העולם באיגרוף תאילנדי בשלוש השנים האחרונות. היא גדלה במשפחה חרדית-לאומית, ובגיל 11, לאחר גירושי הוריה ויציאת אמה בשאלה, מצאה מפלט בספורט ובאמנויות לחימה והחלה להתאמן ולהתחרות באופן מקצועי. מאז זכתה חמש פעמים באליפות העולם ושלוש פעמים באליפות אירופה באיגרוף תאילנדי, פעם אחת באליפות העולם בקיקבוקס, ופעם אחת במרתון ירושלים. ב-2015 הוענק לה פרס ספורטאית השנה של התאחדות ענפי הספורט שאינם אולימפיים, והיא נכללה ברשימת 100 המשפיעים בעולם היהודי של העיתון “אלגמיינר”.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבה באתר ספורט1, על בלאק כ”שגרירה גאה של מדינת ישראל ברחבי העולם” (אוגוסט 2017)

התמונה הקטנה מתוך כתבה ב”מאקו” (ינואר 2018):
“לא משנה לי מאיפה [היריבה שמולי] מגיעה, מאיזו מדינה או מקום. אני רואה מולי מישהי שרוצה לערוף לי את הראש ואני רוצה לעשות לה אותו דבר. זה כיף באיזשהו מקום, העניין של לפרק את מי שמולי. זה להרגיש עליונות, להרגיש שאת שולטת. אפשר להגיד שזה חייתי.”

רגיל

חנה גרינבאום סלומון

חנה גרינבאום סלומון, 1942-1858

“עלינו להוסיף את קולותינו לאלו הזועקים כי קיים קנה-מידה שלא נסכים שמישהו יחיה מתחתיו, ושקנה-המידה הזה קודם למצב שבו קופאים מקור או גוועים ברעב… בדמוקרטיה כולנו נושאים באחריות”

היום, לפני 161 שנים, נולדה חנה גרינבאום סלומון, פעילה חברתית אמריקאית. כמייסדת המועצה הלאומית של נשים יהודיות ב-1893, הארגון הראשון של נשים יהודיות בארה”ב, הצליחה סלומון לגשר בין זרמים ביהדות ארה”ב והעולם, במטרה “לשפר את איכות החיים של נשים, ילדים ומשפחות ולהבטיח זכויות פרט וחירויות לכול”. היא קידמה גם את הקמתם של בית ספר מקצועי לבנות ובית המשפט הראשון לנוער.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך נאומה כנשיאת מועצת הנשים היהודיות, בכינוס המועצה בשיקגו, 1905.
מופיע בספרה, “אלומת מנשרים”, שיצא לאור ב-1911 (עמ’ 189) [סרוק במלואו על-ידי אוניברסיטת הרווארד]

בתמונה הגדולה: נואמת בפני מועצת הנשים היהודיות

בתמונה הקטנה: גרינבאום סלומון (מימין), עם ג’יין אדמס (מהמהפכניות הפמיניסטיות הבולטות של ראשית המאה ה-20 בארה”ב)

[התמונות מתוך האתר של מועצת הנשים היהודיות]

רגיל

אולגה חנקין

אולגה חנקין לבית בלקינד, 1943-1852

היום, לפני 167 שנים, נולדה אולגה חנקין, אשת העלייה הראשונה והמיילדת העברייה הראשונה. משפחתה נמנתה עם מייסדי תנועת ביל”ו, וביתה בסנט פטרבורג היה למקום מפגש של הוגים עברים ופעילי “חובבי ציון”. ב-1886 עלתה לארץ-ישראל, התיישבה בראשון לציון והשתתפה במאבקם של איכרי המושבה נגד עריצותם של פקידי הברון רוטשילד. כמיילדת מוערכת יצרה קשרים חברתיים ומקצועיים עם כלל תושבי הארץ, ובזכותם צלח פועלו של בעלה יהושע לרכישת קרקעות להתיישבות ציונית בפלשתינה, בין היתר באזור רחובות, חדרה, עמק יזרעאל והגליל. היא גם הרבתה לתרום לתעשייה ולמפעלי חסד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום משנת 1915~ מתוך האנציקלופדיה של מייסדי היישוב היהודי בא”י [מקור]

בתמונה הקטנה: חנוכת בית בלקינד בראשון לציון, שנות השלושים; אולגה חנקין ישובה במרכז (בשמלה שחורה). מתוך “אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון

רגיל

נילי אברמסקי

נילי אברמסקי, נולדה ב-1970

“ריצה היא דרך חיים שנותנת עוצמות ומעניקה כוחות בכל רמה ורמה”

היום, לפני 49 שנים, נולדה נילי אברמסקי, אתלטית ישראלית, בעלת יותר מ-50 תוארי אליפות ישראל בריצות למרחקים בינוניים וארוכים, מהם 11 תארים במרתון, יותר מכל אתלטית ישראלית אחרת. היא שיאנית ישראל הנוכחית בריצת 2000 מטר, וכן החזיקה בשיאי ישראל בריצת 3000 מטר, 5000 מטר, 10000 מטר, חצי מרתון ומרתון. אברמסקי ייצגה את ישראל באולימפיאדת אתונה 2004, בשתי אליפויות עולם באתלטיקה (הלסינקי 2005 ואוסקה 2007), ב-6 אליפויות עולם בחצי מרתון ובשתי אליפויות עולם בריצות שדה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אברמסקי במרתון התנ”ך, ספטמבר 2018, מתוך אתר “מרתון ישראל” (צילום: ראול בלייכמן)

בתמונה הקטנה: אברמסקי ובתה, מעודדות להשתתף במרתון טבריה 2017

רגיל

בתיה מקוב

בתיה מקוב, 1911-1841

היום, לפני 107 שנים, הלכה לעולמה בתיה מקוב, חלוצה עברית, ממקימי העיר רחובות. עוד ברוסיה ניהלה לבדה, תוך כדי גידול עשרת ילדיה, עסק מסחר מצליח של מטעים ומפעלים לסיגריות, לעורות וליי”ש. ב-1890 התוודעה לארגון חובבי ציון והחליטה לעלות ארצה, על אף שבעלה סירב לעלות איתה. היא הייתה בין המתיישבים הראשונים ברחובות, שם עסקה בחקלאות וגידלה כרמי ענבים בחלקה בת 250 דונם שרכשה. בפרוטוקול האסיפה הכללית המייסדת מסוף 1890, מקוב הייתה האישה היחידה שהשתתפה בבחירת הוועד הראשון למושבה, אולם עקב היותה אישה לא יכלה להיבחר בעצמה לוועד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: בול שהונפק להנצחתה במלאת 100 שנים למותה (כחלק מסדרת “נשים פורצות דרך” של דואר ישראל)

רגיל

ברנדה הווארד

ברנדה הווארד, 2005-1946

“בפעם הבאה שמישהו ישאל למה יש לנו מצעדי גאווה או איך נהיה לנו חודש גאווה ביוני, אמרו: ‘אישה ביסקסואלית בשם ברנדה הווארד חשבה שכך צריך להיות’.”

היום, לפני 72 שנים, נולדה “אם הגאווה” ברנדה הווארד, פעילה למען זכויות להט”ב בכלל וביסקסואליות בפרט, פמיניסטית סקס-פוזיטיבית, בדס”מית ופוליאמורית. ב-1970, במלאת שנה למהומות סטונוול, שבהן השתתפה, ארגנה לראשונה בעולם את מצעד הגאווה, מונח שהווארד עצמה טבעה; היא גם הגתה את הרעיון של שבוע שלם של פעילויות סביב המצעד, רעיון שהוליד את חגיגות הגאווה אשר נהוגות עד היום ברחבי העולם בחודש יוני.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ההספד של טום לימונצ’לי, יו”ר “בי-נט ארה”ב” (הארגון הביסקסואלי הראשון בארה”ב, שהקימה הווארד, על מנת “ליצור רשת בין קהילות ביסקסואליות, לקדם נראות ביסקסואלית ולהפיץ מידע על ביסקסואליות בארה”ב ובעולם”)

פייסבוק

בתמונות: ברנדה הווארד וחברות/ים במצעדי גאווה (התמונה הקטנה משנת 1990). מתוך אתר לזכרה

רגיל

אורנה אוסטפלד

אורנה אוסטפלד, נולדה ב-1952

היום, לפני 66 שנים, נולדה אורנה אוסטפלד, שחקנית ומאמנת כדורסל ישראלית. ב-1981 רשמה קבוצתה “מכבי רמת חן” שיא גינס, כשניצחה 221-21, משחק שבו קלעה אוסטפלד 108 נקודות. ב-1987 הקימה והחלה לאמן את קבוצת הכדורסל של רמת השרון, שזכתה מאז באליפויות ובגביעים רבים וב-1999 הגיעה לגמר יורוקאפ נשים. אוסטפלד הובילה גם מאבק להשוואה של מימון קבוצות הגברים והנשים ברשויות המקומיות, וכן לשידור משחקים של קבוצות כדורסל הנשים במסגרות האירופיות. הוועד האולימפי הבינלאומי העניק לה את אות האישה המשפיעה ביותר בספורט הנשים לשנת 2005.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אוסטפלד (מימין) עם יו”ר מנהלת הנשים איריס שטרק ושחקנית נבחרת ישראל נעמי קולודני (צילום: ראובן שוורץ ועוז מועלם, ל”ידיעות אחרונות”). מתוך הכתבה “אנחנו בקרב קיומי“, על שביתה בליגת העל לנשים בשל אי-העברת תקצוב הליגה ממשרד הספורט, 2016

בתמונה הקטנה: מאמנת, באמצע משחק, 2011 (צילום: ברני ארדוב ל”וואלה!”)

רגיל

ארנה ברי

ארנה ברי, נולדה ב-1949

היום, לפני 69 שנים, נולדה ארנה ברי, יזמת היי-טק, מדענית ואשת עסקים ישראלית, מהנשים המשפיעות בטכנולוגיה ובשוק ההון בישראל. בין היתר הייתה ממקימות “אורנט” (חברת הסטארט-אפ הישראלית הראשונה שנרכשה ע”י קונצרן אירופי), ויו”ר “פריימסנס” (מפתחת רכיבי התלת ממד של קונסולת Xbox 360). כמדענית הראשית ומנהלת המו”פ של משרד התמ”ת (האישה היחידה עד כה בתפקיד זה), הובילה פיתוחים מדעיים וטכנולוגיים, מימון פרויקטי מחקר ושיתופי פעולה בינלאומיים. ברי כיהנה גם כיו”ר איגוד קרנות ההון סיכון של ישראל, ופועלת לקידום חינוך טכנולוגי, לפיתוח הנגב ולקידום נשים ומיעוטים.

לפני כשבועיים, במסגרת שביתת המחאה נגד אלימות נגד נשים, הפיקה “מיקרוסופט ישראל” סרטון בהשתתפות נשים בכירות בתעשיית הטכנולוגיה, שדיברו על חשיבות הנושא למען עתיד החברה כולה תחת הכותרת “יחד נשים לזה סוף“.
ביניהן הייתה גם ארנה ברי, שהעידה, לראשונה, כי גם היא חוותה אלימות פיזית מצד בן זוגה לשעבר.
ברי סיפרה כי ההצלחה המקצועית שלה “הייתה בלתי נסבלת מבחינתו […] זה התחיל בדברים קטנים. בפעם הראשונה שהייתה דחיפה – ידעתי בתוכי שזו גם לא תהיה הפעם האחרונה. ובאמת עם הזמן המצב הפך לבלתי נסבל, כי אלימות היא לא רק פגיעה פיזית אלא גם ניסיון לגמד נפשית את מי שעומד מולך […] היום אנחנו יודעים שזאת טראומה כמו טראומה של מלחמה…
“עד עכשיו לא דיברתי על זה רק בגלל הרגישות לילדים שלי. לי אין מה להסתיר. הבושה שתהיה אצל התוקף, לא אצל המותקפת. יכולתי לדבר על זה רק מרגע שהילדים היו מוכנים. בסופו של דבר הילדים שלי הם אלה שרצו שהדברים לא יישארו מטואטאים מתחת לשטיח.”

הציטוט מתוך ריאיון עם ברי ב”כלכליסט”: “הייתי אישה מוכה“, דצמבר 2018

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה ב”דה מרקר” על מאבקה מול מערכת הבריאות למימון תרופות נגד סרטן שיצילו את חייה: “לא מוגזם לצפות שהמדינה תעשה הכל כדי לאפשר לי להישאר בחיים“, מאי 2018 (צילום: עופר וקנין)

הרצאת TEDx מעוררת השראה של ברי: “מערכת היחסים האינטימית שלי עם סרטן

בתמונה הקטנה: השקת מרכז מחקר ופיתוח של חברת EMC, חברת בת של תאגיד Dell הבינלאומי, בבאר שבע, 2011.
בתמונה, גוזרים את הסרט (מימין לשמאל) פט גלסינגר (נשיא חטיבת תשתיות המידע ב-EMC), פרופ’ אבישי ברוורמן, ד”ר ארנה ברי (סגנית נשיא EMC העולמית ומנהלת מרכז המצוינות של EMC בישראל) ורוביק דנילוביץ (ראש עיריית באר שבע)

רגיל

חוה וֶרבָּה

חוה וֶרבָּה, 1969-1909

“[היא] ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. […] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חופשי בפינת הבובה, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. […] לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה אל כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. […] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה קם הדור הזה. […] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.”
(מתוך הספד שכתבה עליה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון “דבר”)

היום, לפני 109 שנים, נולדה חוה וֶרבָּה, גננת וסופרת ילדים ישראלית. במהלך לימודיה בסמינר ציוני לגננות בפולין עבדה כמתמחה בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, וכן סייעה להעביר מרכזים חינוכיים ציוניים בפולין ובאוקראינה לחינוך בשפה העברית. ב-1933 עלתה לישראל, וב”גן של חוה” בתל אביב התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור, בהם ילדי השכונות, ילדי עולים וילדי מיטב אמני ישראל. היא יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי החינוך לגיל הרך בישראל, כחברת התאחדות הגננות, כמדריכה לגננות ולריתמיקה בסמינר הקיבוצים וכמי שספריה היו לספרי יסוד בגני הילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חוה עם ילדי הגן שלה, שלהי שנות ה-30

בתמונה הקטנה: חוה ורבה, אביב 1947

[התמונות מתוך ויקיפדיה]

רגיל

נשות הכותל

נשות הכותל, החל מ-1988

היום, לפני 30 שנים, ראש חודש טבת, בסיום הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות בירושלים, הגיעו עשרות נשים לעזרת הנשים בכותל המערבי עטופות בטליתות וניסו להתפלל ולקרוא בתורה. מתפללים אחרים הגיבו באלימות, והמשטרה עצרה אותן. בעקבות זאת החליטו נשים ירושלמיות, ובראשן ענת הופמן, לקיים תפילה בכל ראש חודש. אף שכל הערכאות המשפטיות פסקו שאין בתפילתן כל דבר עבירה, וכל הממשלות דנו רבות במציאת מתווה לשמירה על חופש הפולחן, “נשות הכותל” עדיין נתקלות במחאות אלימות ואף נעצרות מדי חודש, ונעשו לסוגיית זכויות הנשים המדוברת ביותר בישראל.

ויקיפדיה

על ענת הופמן

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נשות הכותל בתפילת ראש חודש חשוון התשע”ז (נובמבר 2016); מתוך כתבה באתר “מידה”: “מה באמת רוצות נשות הכותל” [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]

בתמונה הקטנה: לזלי זקס ורחל כהן ישורון מ”נשות הכותל”, עטופות בטליתות, מעוכבות לחקירה, ראש חודש כסלו התשע”ג (נובמבר 2012) [מתוך ויקיפדיה]

רגיל

שושנה בירן

שושנה בירן, 1989-1933

היום, לפני 85 שנים, נולדה שושנה בירן, רופאה וחוקרת ישראלית. היא ייסדה את היחידה לטיפול-יום אונקולוגי במרכז הרפואי הדסה עין כרם, ניהלה את המכון האונקולוגי בבית החולים, וכן הכשירה דור של רופאים אונקולוגיים בביה”ס לרפואה של האוניברסיטה העברית. כיושבת ראש של החברה הישראלית לאונקולוגיה, הביאה למודרניזציה של האבחון והטיפול המסייע בסוגי סרטן שונים, והייתה הראשונה לארגן תוכנית טיפול כלל-ארצית לסרטן השד. בנוסף, הייתה נציגה של מדינת ישראל בארגון הבריאות העולמי, וב-1986 מונתה לארגן את הכנס הבין-תחומי היוקרתי של הארגון האירופי לסרטן (ECCO).

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

דבורה ראם

דבורה ראם, 1903-1830

היום, לפני 115 שנים, הלכה לעולמה דבורה ראם, בעלת “דפוס ראם”, בית דפוס יהודי שהוקם בווילנה ב-1789 על ידי ברוך בן יוסף ראם והיה אחד מבתי הדפוס העבריים הראשונים. תחת ניהולה של דבורה, החל מ-1860, הוציא הדפוס ספרי קודש רבים וכן ספרי חול של מיטב הסופרים העבריים בני הזמן, וצמח להיות בית הדפוס היהודי הגדול בעולם. אך עיקר פרסומו של הדפוס הגיע בזכות פועלה של דבורה להוצאת מהדורה מקיפה של התלמוד הבבלי, המתבססת על איתור מקורות מדויקים של יותר ממאה מפרשים ראשונים ואחרונים בספריות ברחבי אירופה, ומשמשת יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צורת הדף של התלמוד הבבלי בדפוס וילנה, שנתקבלה כצורה המקובלת והמקודשת עד היום

רגיל

אביבה גלעדי

אביבה גלעדי, 2001-1917

היום, לפני 101 שנים, נולדה אביבה גלעדי, מדענית גרעין ישראלית, מומחית לכורים אטומיים להפקת אנרגיה ולהתפלת מים, שהכשירה רבים ממהנדסי הגרעין של ישראל. ב-1948 עלתה ארצה מהונגריה והחלה ללמד בתיכון. כעבור שנים אחדות הייתה למרצה וחוקרת בטכניון, במחלקה לפיזיקה. לאור הצטיינותה, הוזמנה ע”י הוועדה האמריקאית לאנרגיה אטומית להשתלם בלימודי גרעין בארה”ב, וב-1963 הייתה לאישה הראשונה בעולם בעלת רישיון להפעלת כורים גרעיניים. שנתיים אחר-כך הוזמנה שוב לארה”ב על-מנת לסייע בהקמת כור להתפלת מים בפוארטו ריקו ובהכשרת המהנדסים שיתפעלו אותו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: אביבה גלעדי במרכז למחקר גרעיני שורק, 1963 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

נעמי וולף

נעמי וולף, נולדה ב-1962

“ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר… הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר… פורנוגרפיה נעשתה לתחום המדיה המוביל, יותר מסרטים ותקליטים לא-פורנוגרפיים גם יחד… ליותר נשים יש יותר כסף, כוח והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של תחושותינו בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו.”

היום, לפני 56 שנים, נולדה נעמי וולף, סופרת ועיתונאית יהודייה-אמריקאית, דוברת בולטת של הגל השלישי של הפמיניזם.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ספרה הנודע והמשפיע ביותר של נעמי וולף, “מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים” (יצא לאור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נעמי וולף נואמת בהפגנה, 2017, מתוך אתר חדשות ABC

בתמונה הקטנה: נעמי וולף ליד אוניברסיטת ייל, ינואר 2018, בבואה בעקבות #MeToo להגיש מחדש את תלונתה על הטרדה מינית מצד פרופסור שלימד אותה שם, 13 שנים אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מתלונתה הראשונה (קרדיט לדיוויד האוולס, גטי אימג’ז) [מקור]