עמוד 1
רגיל

לולה בר אבנר

לולה בֶּר אבנר, 1997-1910

היום, לפני 109 שנים, נולדה לולה בֶּר אבנר, תופרת עילית ומעצבת אופנה ישראלית, הנחשבת עד היום לאחת מהדמויות החשובות והמשפיעות בתעשיית האופנה המקומית. בשנות ה-40, כשהקוקו והסרפן שלטו בכיפה, בר ראתה את הלבשתן של חלוצות העלייה השנייה והשלישית ב”שיק” כמשימה לאומית. היא הלבישה את נשות החברה וההנהגה, ביניהן ורה ויצמן, פולה בן-גוריון, רחל דיין, גולדה מאיר ולאה רבין, ועיצבה בין היתר את מדי דיילות “אל על”, מדי הדווריות של דואר ישראל ומדי החיילות והקצינות של צה”ל. היא גם תרמה למוסדות רבים, ביניהם אוניברסיטאות ובתי חולים, וגם לבית הספר “שנקר”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: לולה בר אבנר ב”שמלת אחר הצהריים” בביתה שברחוב הירקון בתל אביב, 1950

בתמונה הקטנה: לולה בר בסטודיו שלה, שנות ה-50

רגיל

דל ויליאמס

דל ויליאמס, 2015-1922

“אני מאמינה ללא ספק שנשים אורגזמיות יכולות לשנות את העולם. כלומר, אישה המשוחררת מכבלים מיניים משוחררת גם מכבלים פוליטיים, חברתיים, כלכליים, ואי אפשר לעצור אותה. אני מקדישה את הספר לכל אלה מאיתנו הנמצאות בתהליך גילוי מחדש של עצמנו המיניות, החושניות, הבלתי ניתנות לעצירה”
(מתוך ההקדמה לאוטוביוגרפיה שלה, “מהפכה בגן עדן”)

“לנשים לא היו אורגזמות. לא רשמית. לא ב-1922, השנה שבה אני נולדתי” – דל ויליאמס (נולדה היום, לפני 97 שנים), אשת עסקים אמריקאית, שנודעה בקידום של שחרור נשים, מיניות ובריאות מינית. בצעירותה הייתה שחקנית, זמרת, מודלית לאמנים וסופרת, ב-1945 התגייסה לצבא, ואחר כך הפכה לאחת ממנהלות הפרסום המצליחות ביותר בניו יורק. בגיל 50, להפתעתה, חוותה התעוררות מינית משנה חיים, עזבה הכול והקימה את “גן העדן של חוה” במנהטן, חנות אביזרי המין הפמיניסטית הראשונה בעולם, שבה “חוה ייצגה כל אישה שהיא, והגן הזמין כל אחת לחקור את המיניות שלה”.

ויקיפדיה

החנות האינטרנטית של “גן העדן של חוה”

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך מאמר הספד ב”ניו יורק טיימס”

התמונה הקטנה: בהשקת חלל התצוגה הראשון שלה לממכר מוצרי מין (1975). מתוך הארכיון הדיגיטלי של אוניברסיטת קורנל

רגיל

שולה קשת

שולה קשת, נולדה ב-1959

“מצבן של נשים מקהילות של צבע באזורי מצוקה תמיד יהיה גרוע משל הגברים ומשל נשים מהקבוצה ההגמונית, ואם נשאיר את המאבק הזה לממסד או לקבוצה ההגמונית, נמשיך להיתפס כקהילה שזקוקה לשיקום. התופעה של אנשים שבאים מבחוץ לעזור למסכנים ולאומללים, היא הדרך של ההגמוניה לשמר את המצב החברתי הזה”

היום, לפני 60 שנים, נולדה שולה קשת, אמנית רב-תחומית, אשת חינוך, יזמת ופעילה חברתית ישראלית. ממייסדות תנועת “אחותי – למען נשים בישראל” ומקימת “בית אחותי” ו”מרכז אהטה” (אחותי באמהרית); ממובילות המאבק של תושבי דרום ת”א נגד גירוש הפליטים; ממייסדות הארגון “לבי במזרח”; יוזמת אירועי “לילה שחור”, קואליציית סחר הוגן וכלכלה פמיניסטית, ועוד מגוון יוזמות המקדמות דיאלוג ושותפות בין נשים מקהילות פריפריאליות שונות. ב-2018 נבחרה ליו”ר ועד השכונה של נווה שאנן ולמועצת העיר ת”א-יפו, והאגודה לזכויות האזרח העניקה לה את אות זכויות האדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תנועת “אחותי” מציגה את גיליון “לחם, בגד, קורת גג” (ללא קרדיט). מתוך אתר “דבר העובדים בארץ ישראל”.

רגיל

אורי שביט

אורי שביט, נולדה ב-1972

היום, לפני 47 שנים, נולדה אורי שביט, שפית וקונדיטורית, בלוגרית, עיתונאית אוכל ופעילה למען זכויות בעלי חיים, ממובילות מהפכת הטבעונות בישראל בשנים האחרונות. שביט מנהלת את בלוג האוכל “טבעוניות נהנות יותר” (שזכה כמה פעמים בתואר בלוג האוכל הטוב ביותר של “טיים-אאוט”), מעבירה סדנאות בישול ואפייה, מרצה בארץ ובעולם על קולינריה ועל חמלה, מייעצת למסעדות ולחברות מזון לגבי מנות ומוצרים טבעוניים, מיוזמות עצרת הענק “תסתכלו להם בעיניים” שהתפשטה לעשרות ערים בעולם, שותפה ליוזמת “יום זכויות בעלי חיים” בכנסת, ומחברת ספר הבישול “המטבח הטבעוני שלי”.

הבלוג “טבעוניות נהנות יותר

שיחת “TEDx” על “טבעוניות נהנות יותר” (vegans on top)

שיחת “TEDx” על “מי הזיז את החמלה שלי”

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

דתיה בן דור

דתיה בן דור, נולדה ב-1944

“גב’ בן דור: עכשיו, ילדה, אני חושבת שסוף-סוף אני מבינה למה בעצם אני כותבת.
דתיה: אז באמת למה?
גב’ בן דור: כדי לחיות את העולם כמו הילדים.
דתיה:  למה דווקא כמו הילדים?
גב’ בן דור: כי הם עוד לא מלומדים.
דתיה: אז מה?
גב’ בן דור: אז עוד לא פחלצו להם את החכמה.
דתיה: “פחלצו”! איזו מילה מצחיקה. אז מה?
גב’ בן דור: אז הם יודעים שלכל שאלה יש הרבה יותר מתשובה אחת נכונה וגם אני רוצה לדעת זאת תמיד.
והמון דברים קורים להם בפעם הראשונה, ואני רוצה שגם לי.
והראש שלהם ממציא ביום אחד יותר המצאות משראש מבוגר ממציא בשנה שלמה, ואני רוצה שגם הראש שלי.
והם שרים ורוקדים ומציירים ושומעים סיפורים ועושים הצגות ויש להם המון חגיגות וכל הזמן הם בעיקר משחקים ומותר להם לעשות סתם דברים מצחיקים, וגם אני רוצה.”
(“דתיה מראיינת את גברת בן דור”, מתוך ספרה “גרגרים וזרעונים”, 2012)

היום, לפני 75 שנים, נולדה דַּתְיָה בן דור, סופרת, מחזאית, משוררת ומלחינה לילדים, כלת פרס אקו”ם ופרס ביאליק למפעל חיים. היא כתבה לתוכניות לגיל הרך של הטלוויזיה החינוכית, ביניהן “מה פתאום”, “ציפיטפוט”, “פרפר נחמד” ו”רחוב סומסום”, וכן לערוץ הופ! ילדות ישראלית. כתבה והלחינה שירי ילדים רבים, כמו “מי שטוב לו ושמח”, “אני תמיד נשאר אני”, “ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת”, וכן גרסאות עבריות ל”בזיק ויויו”, “הקטקטים” ועוד. כמה מספריה נבחרו לאהובים ביותר ב”מצעד הספרים השנתי לילדים”, וחלקם, כמו “גברת קרש ומר מערוך” ו”ספר השְׁטוּזים”, שולבו זה מכבר במערכת החינוך.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך האתר “ספרים סופרים ומה שביניהם” (צילום: לי אורפז), 2012

בתמונה הקטנה: דתיה בן דור מקריאה מספריה “שטוזים”, “אותיות מפטפטות” ו”ככה זה בעברית”, פסטיבל “שלום כיתה א'” בבית אבי חי, 2015 (צילום: מעוז ויסטוך לאתר “הבמה”)

רגיל

שרה כפרי

שרה כפרי (או כפרית), 1983-1900

“תפקיד האישה בחברתנו אינו מתמצה בטיפול בילדים, היא חברה שווה לכל, בעלת זכויות וחובות שוות. היא עצמה צריכה להכיר בכך, ואז תשתחרר מכל אותן מסורות והנטיות הטבועות באופייה והמרתקות אותה רק למשק הבית. החברה במושב עדיין אינה עומדת במעלה שווה עם החבר בכל תחומי החיים, עדיין לא תפסה את העמדה הראויה לה. דווקא במושב, המיוסד על הפרט, הבונה את חייו ואת משקו לפי נטיותיו הנפשיות, חייבת החברה להיות שווה עם החבר ביצירת המשק, וכן לשאת על שכמה את עול קיום המשפחה.”
(מתוך “חיים של משמעות”, אסופת מאמרים שכתבה, שיצאה לאור לאחר מותה ב-1985 בעריכת שלמה אבן-שושן)

היום, לפני 119 שנים, נולדה שרה כפרי, אשת ציבור ישראלית. היא הייתה הגננת הראשונה של נהלל, וממייסדות כפר יהושע שבעמק יזרעאל. שנים רבות הייתה פעילה במועצת הפועלות, בארגון אמהות עובדות ובתנועת המושבים, בעיקר בתחומי חינוך, בריאות וסעד. היא פעלה במיוחד למען מעמד האישה: הדריכה נשים במושבים, ולימים במעברות, פעלה לקידום מעמדן ועודדה אותן להשתלב בפעילות ציבורית. כחברת הכנסת השנייה והשלישית מטעם מפא”י, פעלה לגיבוש חוק אימוץ ילדים, להקמת אגף משטרתי ייעודי לטיפול בעבריינות נוער ולהקמת מסגרות מוגנות עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים וסיוע להוריהם.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך פרויקט “מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה“, ראו בבלוג של ד”ר שרון גבע: “איך קוראים לך תזכירי לי? בעקבות חברת הכנסת שרה כפרי

התמונה הקטנה: מתוך אתר הכנסת

רגיל

ורה רובין

ורה פלורנס (קופר) רובין, 2016-1928

“החיים שלי היו מסע מרתק. נעשיתי אסטרונומית משום שלא יכולתי לדמיין את עצמי חיה כאן, על כדור הארץ, מבלי לנסות להבין איך עובד היקום. הקריירה המדעית שלי נסבה סביב תצפיות בתנועה של כוכבים בתוך הגלקסיות ושל גלקסיות בתוך היקום. ב-1965, אם התמזל מזלך והתעניינת בשימוש בטלסקופים, יכולת להיכנס לתוך מעבדת מחקר שבנתה מכשירים שצמצמו את זמני החשיפה פי 10 ולהצליח לגלות תגליות מדהימות. נשים בדרך כלל נזקקו ליותר מזל ויותר כוח התמדה מאשר גברים.”
(מתוך מאמרה “מסע מרתק“, הירחון לאסטרונומיה ולאסטרופיזיקה, גיליון 49, ספטמבר 2011)

היום, לפני 91 שנים, נולדה ורה רובין, אסטרונומית יהודייה אמריקאית, עטורת פרסים מדעיים חשובים. היא הייתה מהראשונות שהצביעו על קיומם של צבירי גלקסיות, תיאוריה מהפכנית ולפיה הגלקסיות לא מפוזרות ביקום באופן אקראי ואחיד פחות או יותר, אלא מרוכזות סביב מרכזי מסה. במחקריה פורצי הדרך על תנועת הגזים והכוכבים גילתה את “אפקט רובין-פורד”, אי-התאמה בין המסה של גלקסיות גדולות לבין מהירות הסיבוב העצמי שלהן, ובכך הוכיחה את קיומו של החומר האפל ביקום, מהתיאוריות הפיזיקליות החשובות של המאה ה-21. היא גם פעלה רבות לקידום נשים ושוויון במדע ובאקדמיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ורה רובין וקנט פורד בוחנים את הציוד במצפה הכוכבים לוול, 1965

בתמונה הקטנה: רובין מקבלת את המדליה הלאומית למדעים מנשיא ארה”ב ביל קלינטון, 1993

התמונות מתוך עמוד לכבודה באתר מכון קרנגי למדע בוושינגטון

רגיל

מרים המגדלית

מרים המגדלית (מריה מגדלנה)

היום מציין העולם הנוצרי את יום חגה של מרים המגדלית, אישה יהודייה בת המאה ה-1 מהיישוב מגדלא שלחוף הכנרת, תלמידה ותומכת מרכזית של ישו. לפי הברית החדשה, היא הייתה עדה לויה דולורוזה, לצליבה, לקבורה, לבשורה ולתחייה, והיא זו שהפיצה זאת בקרב תלמידי ישו (לכן כונתה “שליחת השליחים”). בסוף ימיה נמלטה בסירה לחופי גאליה (צרפת). במרוצת הדורות זוהתה כחוטאת, כזונה וכאחוזת דיבוק; רק ב-1969 חזרה בה הכנסייה הקתולית מזיהוי זה. תפיסות אחרות מייחסות לה קשר רומנטי עם ישו, ואף צאצאים משותפים. “הבשורה על פי מרים” נתגלתה בסוף המאה ה-19 בקהיר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “ההמרה של מרים המגדלית” (לפי הבשורה על פי לוקאס, ח, 2), מאת פאולו ורונזה, ~1548 (מוצג בגלריה הלאומית בלונדון)

בתמונה הקטנה: “התגלותו של ישו בפני מרים המגדלית” (לפי הבשורה על פי יוחנן, כ, 18-1), מאת אלכסנדר אנדרייביץ’ איוואנוב, 1835

רגיל

ססיל ברונשוויג

ססיל ברונשוויג, 1946-1877

היום, לפני 142 שנים, נולדה ססיל ברונשוויג, “הגברת הגדולה” של התנועה הפמיניסטית של ראשית המאה ה-20 בצרפת. היא הייתה ממייסדות המועצה הלאומית של נשות צרפת ב-1901 וההתאחדות הצרפתית לסופרג’יזם ב-1909. ב-1936 הייתה לאחת הנשים הראשונות בממשלת צרפת כשמונתה לסגנית שר החינוך, תפקיד שבו קידמה השכלה לנערות, חינוך מיוחד, מפעלי הזנה ופיקוח בריאותי בבתי הספר. ב-1938 יזמה את ביטול הקוד האזרחי שחייב נשים לקבל אישור מהבעל כדי להירשם ללימודים, לפתוח חשבון בנק או להוציא דרכון. היא הייתה היחידה מדור המייסדות שזכתה להצביע ב-1944.

“אמהות, העזנה להיות!”
(מאמר שפרסמה במגזין “הצרפתייה” של התאחדות הסופרג’יזם, 27 במאי 1933)

“ברחבי העולם חוגגים את יום האם, רעיון מרגש שהגיע אלינו מאמריקה, המדינה הרגשנית והמעשית הגדולה, שלא מסתפקת רק בהכרה בערכה המוסרי והחברתי של האישה אלא גם, זה שנים רבות, נותנת לה מקום והשפעה הולכים וגדלים בחיים הציבוריים.
יש אנשים שאינם חוששים לומר שהתפתחות כזו בתפקידן של נשים יכולה רק להזיק למשפחה והם מתנגדים למה שהם מכנים ‘התפתחות האינדיווידואליזם’ אל מושג המשפחה.
במציאות, אנחנו והם לא חולקים את אותה ההבנה של המשפחה.
עבורם, המשפחה היא קבוצה קטנה הנמצאת כולה תחת סמכותו של האב. בתמורה ללחם שהוא מביא, יש לו זכות לצוות כאדון על האישה-השפחה ועל הילדים, שבהם הוא שואף לפתח צייתנות עיוורת יותר מאשר לפתח את האישיות שלהם.
עבורנו, לעומת זאת, המשפחה היא איחוד של שתי בריות שחולקות את אותו אידיאל רוחני ואינטלקטואלי, שהחליטו להעניק חיים לילדים בריאים ומאושרים. משק הבית המשותף הוא מקור האנרגיה, האפשרות להרחיב את האור שכל אחד ואחת מקרינים באמצעות פיתוח חופשי של יכולותיהם.
כיצד אפשר שלא להבין שהמאמץ לשפר את האינדיווידואל הוא שייצור את המשפחה המיטבית? ובשם איזו סטייה יכול אדם להתנגד לאינדיווידואליזם בריא במשפחה בריאה?
היום, המתמקד באם, בואו נקווה שכל הנשים בצרפת תוכלנה להרהר בתפקידן במבנה המשפחתי. נכון, קל יותר לציית מבלי לחשוב מאשר לקחת אחריות, ואל האינדיווידואליזם שאנו מבקשות נלוות זכויות וחובות. מה שאיננו יכולות לקבל הוא ההיררכיה השרירותית של ‘בתי האב’, שמגלמת הכרה בעליונות מינית אפריורית, הכרה שמהווה בסיס לקוד לא-צודק, שמשנה את היחסים הטבעיים בין בני זוג ויוצרת סיטואציה מועדפת לאב על חשבון האם.
ישנם גברים ואף נשים שאולי כמהים לחיי האישה מימים עברו, חיים שאינם עוד, שהיו מלאים באלפי כלומים קטנים של היומיום. אבל הבה נעז לומר שגם אם גברים מוצאים שם את נוחותם, הרי שהם לא מאושרים מחיים אלה לנצח, ולעתים קרובות מדי הם מחפשים מחוץ למשק הבית מי שיוכלו להבין את טרדותיהם ושאיפותיהם.
מבחינת הילדים עצמם, הרעיון של הגבלת האישה למשק הבית בוודאי אינו מומלץ. אם על האם להישאר ‘שרת פנים’ טובה, גם עליה, ולו לטובת הצלחת המשפחה שלה, להביט החוצה ולחשוב על תחומי אחריותה ועל חובותיה.
כל אדם בעל לב נוצר זיכרון חם של אמו על הדאגה והטיפול שבהם הקיפה אותו; אבל ההכרה של הגברים הטובים ביותר מופנית אל דמות המחנכת, זו שעוררה בהם השראה ברובד העמוק והאצילי ביותר. על-מנת לרומם את נשמתם של הילדים, האם חייבת, ראשית כול, לרומם את עצמה; על-מנת לסייע [לילדים] להבין את החיים ולהדריכם, היא חייבת לכוון את עצמה.
נשים, אל תקרבנה את צמיחתכן האישית למען ילדיכן ובעליכן; יהיה זה לשווא. הם יהיו הקורבנות הראשונים. למען אושרך, ולמען אושרם של מי שאת אוהבת, אנו מזכירות לך את עצתן של טובות האמהות: ‘נשים, אל תישארנה פאסיביות; אמהות, העזנה להיות!'”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ססיל ברונשוויג בשנת 1936, אז סגנית שר החינוך, מסיירת במוסד לילדים חולים במחוז סן-מאריטים (נורמנדי) (זכויות לספריית אוניברסיטת אנז’ה, הארכיון המרכזי לפמיניזם)

בתמונה הקטנה: ברונשוויג (במרכז התמונה), בכנס של פדרציית האיחוד הצרפתית למען זכות הצבעה לנשים בעמק הלואר, פברואר 1932

[מקור]

רגיל

שרון אברהם-ויס

שרון אברהם-ויס, נולדה ב-1969

היום, לפני 50 שנים, נולדה שרון אברהם-ויס, משפטנית ופעילה חברתית ישראלית, הפועלת רבות לקידום זכויות חברתיות-כלכליות וזכויות נשים, כגון שינוי ייעודי קרקע לרעת אוכלוסיות מוחלשות, מאבק עובדי הקבלן, אחריות מעבידים להטרדה מינית ואפליית עובדים בשל גיל או מגדר. ב-2001 הייתה ממייסדות “איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי” לקידום זכויות נשים משכבות מוחלשות, ב-2008 הקימה את הקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים, וב-2009 הקימה ועמדה בראש נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה של משרד הכלכלה. מאז 2014 היא מכהנת כמנכ”לית האגודה לזכויות האזרח.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דוברת מטעם האגודה לזכויות האזרח בישראל בקהילת בית שלום בסיאטל, וושינגטון, אוקטובר 2015

בתמונה הקטנה: מתוך רשימת הצוות המנהל באתר האגודה לזכויות האזרח

רגיל

דורה שוורץ

דורה שוורץ, 1982-1894

היום, לפני 125 שנים, נולדה דורה שוורץ, מחלוצות הצמחונות בארץ ישראל. בגיל עשרים אימצה אורח חיים צמחוני מטעמי בריאות, השתלמה בסנטוריום בציריך, וב-1933 עלתה ארצה ופתחה באחוזת לנגה שבזכרון יעקב את בית ההארחה הצמחוני הראשון בישראל. שוורץ אבחנה אישית את מצב בריאות האורחים כדי להתאים להם דיאטה ופעילות, ואכפה איסור מוחלט גם על עישון, זמן רב לפני ההכרה בסכנותיו. היא ערכה במקום סדנאות לתזונה נכונה ולבישול צמחוני, וכן הוציאה ספר בישול “להכנת מזון שלם בערכו ומועיל לבריאות”. המקום משך אליו אורחים מכל העולם וזכה להצלחה רבה בשל טיב האוכל והשירות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: “חצר כרמל – אחוזת לנגה”, בית ההבראה של דורה שוורץ בזכרון יעקב, עומד נטוש ומוזנח. בשנים האחרונות הועברה האחוזה לבעלות האוניברסיטה הפתוחה, כדי לשמש כמרכז למוזיקה ואמנויות. היא שופצה ושוחזרה אך טרם נפתחה מחדש.

רגיל

פועה רקובסקי

פועה רקובסקי, 1955-1865

“עלינו להפיץ השכלה בקרב נשים יהודיות, מכיוון שדלתות העיתונות היידית חתומות בפנינו בשבעה מנעולים… לעורר את האשה היהודיה ליטול את גורלה בידיה, לדרוש ולהגן בעצמה על זכויותיה. אלה מאתנו היכולות לדבר, עיתוננו מציע להן הזדמנות להשמיע קולן.”

היום, לפני 154 שנים, נולדה פועה רקובסקי, מחנכת, סופרת ומתרגמת ליידיש, פעילה ציונית ופמיניסטית פולנייה-ישראלית. אשת החינוך היהודייה הבולטת בפולין במפנה המאה, הראשונה להקים בי”ס לנערות שכלל גם לימודי יהדות ועברית. ממייסדות איגוד הנשים היהודיות בפולין, שקרא לנשים לקחת על עצמן תפקיד פעיל בחברה ובפוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך מאמרה כעורכת הירחון “פרויען-שטים” (קול אשה), שהוציא לאור איגוד הנשים היהודיות בשנות ה-20 בפולין
ראו עוד בספרייה הווירטואלית של מט”ח

בתמונה הגדולה: בעשור התשיעי לחייה, שנות ה-50
בתמונה הקטנה: פועה רקובסקי (במרכז) בסמינריון לפועלות בבית החלוצות בתל אביב, 1938
התמונות מתוך ספרה האוטוביוגרפי “לא נכנעתי: ספר זכרונות” (יצא לאור בשנת 1957)

רגיל

אסתי לאודר

ג’וזפין אסתר (אסתי) לאודר, 2004-1906

“לא עבדתי יום בחיי בלי למכור. אם אני מאמינה במוצר, אני מוכרת אותו, והרבה.”

היום, לפני 113 שנים, נולדה אסתי לאודר, אשת עסקים אמריקאית, מחלוצות הקוסמטיקה בארה”ב ובעולם. ב-1946 ייסדה את חברת מוצרי הטיפוח הנושאת את שמה, שהציעה בתחילה מגוון מצומצם של מוצרים שלאודר רקחה בעצמה. במהרה התרחבה החברה בכל העולם, וכיום עומד שווייה על כ-35 מיליארד דולר. ב-1992 השיקה החברה את קמפיין הסרט הוורוד למען חשיבות הגילוי המוקדם של סרטן השד, שרץ מאז בעולם מדי שנה, והיא התומכת העיקרית במכון המחקר האמריקאי לסרטן השד. לאודר הייתה האישה היחידה ברשימת “20 גאוני העסקים המובילים בעולם במאה ה-20” של מגזין “טיים”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אסתי לאודר מאפרת לקוחה, בהדפס עשיר של איב סן-לורן, 1966 (צילום: ביל סארו, מתוך ויקיפדיה)

בתמונה הקטנה: אסתי לאודר (בכובע וז’קט משובצים), בפתיחת חנות בהונגריה ב-1989 (זכויות: גטי אימג’ז). מתוך כתבה בטלגרף ב-2015 על נכדתה ארין לאודר “להמשיך את המורשת האגדית של אסתי

רגיל

שלומית דקל

שלומית דקל, נולדה ב-1928

היום, לפני 91 שנים, נולדה שלומית דקל, אשת חינוך ישראלית ומגישת הטלוויזיה הראשונה בישראל. ב-1947 סיימה את לימודיה בסמינר לחינוך ע”ש דוד ילין, והתגייסה לשורות הפלמ”ח כאחת ממלווי השיירות לירושלים וכאלחוטאית. לאחר כשני עשורים שבהם עבדה כמורה, נבחרה להופיע בשידור ההיסטורי שבו נחנכה הטלוויזיה הלימודית, ב-24 במרץ 1966. את שיעורי המתמטיקה המשודרים כתבה והגישה בעצמה, בליווי הבובה דודו. היא גם לימדה הוראה באוניברסיטה העברית, וכתבה תוכנית לימודים על חשיבה בתנאי אי-ודאות. מאז פרישתה היא מתנדבת בארגון ער”ן, בארגון ותיקי ההגנה וב”יד ושם”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: שלומית דקל, 2011
בתמונה הגדולה:
(למעלה) המורה שלומית דקל בשיעור חשבון משודר בטלוויזיה הלימודית עם הבובה דודו, סוף שנות ה-60;
(למטה, מימין) מלמדת בבית החינוך לילדי עובדים ע”ש ארלוזורוב בירושלים, 1949;
(למטה, משמאל) בימי הפלמ”ח, 1947

רגיל

עדה סרני

עדה אסקרלי סרני, 1997-1905

היום, לפני 114 שנים, נולדה עדה סרני, פעילת ציבור ישראלית ילידת איטליה, כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ב-1927 עלתה ארצה, והייתה בגרעין הראשון של מקימי קיבוץ גבעת ברנר. ב-1944 אבדו עקבותיו של בעלה, אנצו סרני, מצנחני היישוב, והיא יצאה בשליחות “המוסד לעלייה ב'” להתחקות אחר גורלו. מאז ועד קום המדינה פעלה כמפקדת המוסד באיטליה, משם ארגנה את עלייתם החשאית ארצה, על גבי 38 ספינות מעפילים, של יותר מ-30,000 יהודים עקורים מרחבי אירופה. אחרי שובה ארצה הקימה את מלון רמת אביב (ואף בחרה את שם המלון, ובעקיפין את שם השכונה).

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סרני בגבעת ברנר, שנות ה-30, מתוך סיפור חייה באתר “סיפורי גבעת ברנר” (צילום: חנן בהיר)

התמונה הקטנה: מתוך עמוד המוקדש לפועלה באתר “מחנה המעפילים עתלית” של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

רגיל

חנה רדו

חנה רדו, נולדה ב-1959

“אני מאמינה באנשים בכלל ובאנשים עם אג’נדה בפרט. אני מאמינה שדברים רעים קורים כאשר אנשים טובים שותקים. אני לא יושבת על הגדר; כשאני רוצה להשפיע, אני פועלת ועושה.”

היום, לפני 60 שנים, נולדה חנה רדו, אשת עסקים, פרסומאית ויזמת חברתית ישראלית, משנה למנכ”ל קבוצת מקאן בישראל. במטרה לעודד תעסוקה בפריפריה הקימה את “מקאן וואלי”, סוכנות לניו מדיה במצפה רמון, ואת “ספרינג וואלי”, סוכנות לשיווק דיגיטלי בעמק המעיינות. כנשיאת “סופרסונס” היא פועלת רבות לקידום שוויון מגדרי בדירקטוריונים, בכנסים ובעוד צומתי השפעה והחלטה במשק ובחברה בישראל.

הציטוט והתמונה הגדולה מתוך האתר של חנה רדו

התמונה הקטנה מתוך ויקיפדיה (צילום: בן אומנסקי)

עוד על “סופרסונס – נשים, חיבורים והזדמנויות”

פייסבוק

רגיל

שרית שנער

שרית שנער, נולדה ב-1983

היום, לפני 36 שנים, נולדה שרית שנער, כדורגלנית ישראלית, מחלוצות התחום בארץ. עם הקמת ליגת הנשים ב-1998, הצטרפה לקבוצת אס”א תל אביב, וזכתה עמה עד כה בשש אליפויות ושלושה גביעים. היא הייתה קפטנית נבחרת ישראל לנערות, מלכת השערים של הליגה ושיאנית ההופעות בנבחרת ישראל. היא הייתה חלק מהנהלת ביה”ס למאמנים במכון וינגייט, המכבייה לנוער ב-2013, אליפות אירופה בהרמת משקולות ואליפות אירופה לנבחרות צעירות בכדורגל (U21). מאז 2014 היא מכהנת כמנכ”לית איגוד ההתעמלות בישראל וכשגרירת “אתנה”, המועצה הציבורית לקידום נערות ונשים בספורט.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה ב”דה-מרקר”, “פערי השכר – גרסת הספורט: למה כדורגלנית צמרת מרוויחה פחות ממינימום?” (צילום: שרון בוקוב, 2012)

בתמונה הקטנה: מתוך כתבה ב”ynet ספורט”, “געגועים לסילבי ז’אן” (צילום: ראובן שוורץ, 2008)

רגיל

אניטה מילר-כהן

אניטה מילר-כהן, 1962-1890

היום, לפני 129 שנים, נולדה אניטה מילר-כהן, עובדת סוציאלית ופעילת ציבור ישראלית ילידת אוסטריה. במהלך מלחה”ע ה-1, בגיל 25, עמדה בראש ועד הסיוע לפליטים וליתומים מטעם ממשלת אוסטריה, שארגן בתי מחסה ומטבחים, בתי מלאכה והכשרה, וכן סעד לבעלי מוגבלויות. היא הייתה שותפה בהתאחדות העולמית של הנשים היהודיות, צירה ופעילה בקונגרסים ציוניים, וסייעה למקם מחדש אלפי ילדים יהודים ניצולי פרעות ברחבי אירופה ואמריקה. ב-1935 עלתה לארץ ישראל והייתה ממקימות ומנהלות “שירות נשים סוציאלי” ו”הלשכה לעזרה סוציאלית”, לימים משרד הסעד של מדינת ישראל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אניטה מילר-כהן בווינה, אוסטריה, כנראה בשנות ה-20, מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית של ישראל

התמונה הקטנה מתוך ארכיון בית לוחמי הגטאות

רגיל

דינה פייטלסון

פרופ’ דינה (שוּר) פייטלסון, 1992-1926

היום, לפני 93 שנים, נולדה דינה פייטלסון, אשת חינוך ישראלית, כלת פרס ישראל לחינוך לשנת 1953 על עבודתה “גורמי הכישלון אצל ילדי כיתה א'”. בעבודתה הדגישה את הצורך בהוראה שיטתית של הקריאה, את חשיבות ההקראה לילדים לשם פיתוח הבנת הנקרא, ואת תפקיד המשחק החופשי בפיתוח יצירתיות, יכולת הפשטה, התמודדות עם כישלונות וצבירת הצלחות. היא פיתחה חומרים ללימוד קריאה בשיטה הפונטית, ויזמה את הקמת החטיבות הצעירות לתלמידי גן חובה וכיתות א’-ב’ ואת פרויקט הספריות הכיתתיות. מאז 1997 מעניק ארגון הקריאה הבינלאומי פרס על שמה למחקר בתחום רכישת האוריינות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם תלמידות בירושלים, שנות החמישים (מתוך אתר הארכיון לחינוך יהודי)
התמונות מתוך הבלוג של ד”ר שרון גבע “אל מדף ספרי ההיסטוריה”, על “האישה הראשונה שזכתה בפרס ישראל, ומה היא אמרה על תקרת הזכוכית

רגיל

אדיס דה-פיליפ

יהודית (אֶדיס) דה-פיליפ, 1978-1912

היום, לפני 107 שנים, נולדה אֶדיס דה-פיליפ, זמרת סופרן ישראלית ילידת ארה”ב, מייסדת האופרה הישראלית. ב-1934 קיבלה את תפקידה הראשון – ויולטה ב”לה טראוויאטה” בניו יורק, זכתה לביקורות מהללות, והחלה להופיע בכל רחבי אירופה ואמריקה. ב-1945 הופיעה בערב חגיגי שארגנה “המגבית היהודית”, שם שמעה עדויות של יהודי בריה”מ וניצולי שואה, והחליטה לעלות לארץ ישראל על מנת “לחזק את האופרה העממית ולבנות היכל אופראי מכספים שיצטברו מהופעותיי ומתרומות שאגייס”. ב-1947 אכן הקימה את האופרה הישראלית, והייתה המנהלת האמנותית והבמאית שלה עד יום פטירתה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אדיס דה פיליפ בתפקיד ויולטה ב”לה טראוויאטה”, לצד פאולו גורין בתפקיד אלפרדו, באופרה הארצישראלית העממית, 1945

בתמונה הקטנה: אדיס דה פיליפ בשנת 1958 (צילום: משה פרידן, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)