עמוד 1
רגיל

ארנה מר-ח’מיס

ארנה מר-ח’מיס, 1995-1929

היום, לפני 90 שנים, נולדה ארנה מר-ח’מיס, פעילת שלום וזכויות אדם ישראלית, כלת פרס הקיום הנכון. בצעירותה הייתה בתנועת הנוער “גורדוניה” ושירתה בפלמ”ח. מאז 1967 הפגינה נגד שלטון ישראל ביהודה ושומרון, מחתה נגד מלחמת לבנון והייתה ממקימות “הלאה הכיבוש”, ועד רדיקלי התומך בפתרון המדינה האחת. בזמן האינתיפאדה הראשונה פעלה במסגרות חינוך חלופיות לילדי הגדה המערבית במקום בתי הספר שישראל סגרה. ב-1989 הקימה תיאטרון ילדים במחנה הפליטים ג’נין, במטרה לאפשר ביטוי עצמי לילדים הגדלים בצל הכיבוש, ולקדם הבנה בין הפלסטינים והישראלים באמצעות האמנויות.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: ארנה מר-ח’מיס, שבועות ספורים לפני מותה מסרטן. מתוך “הילדים של ארנה“, סרטו של בנה ג’וליאנו על ילדי התיאטרון שלה בג’נין

התמונה הקטנה: מתוך כתבה ב”הארץ” על רצח בנה ג’וליאנו, “5 יריות בלבו של החופש: ראיון עם בת זוגו של ג’וליאנו מר” (2011). צילום: אלה אגרט

רגיל

רוז בילבול

ד”ר רוז בילבול, 2012-1909

היום, לפני 7 שנים, הלכה לעולמה רוז בילבול, רוקחת, ביוכימאית ויזמית ישראלית. הצלחתה בייצור אתיל-כלוריד, חומר להרדמה מקומית ששימש בניתוחי שדה, הצילה פצועים רבים של הצבא הבריטי במזרח התיכון במהלך מלחה”ע ה-2. בשנות ה-40 קנתה בשוק של יריחו פרי שלא הכירה – פפאיה. היא גילתה כי לפרי סגולות ריפוי נדירות בזכות האנזים פפאין, וכי ריכוזו גבוה במיוחד בפפאיה הגדלה ביריחו. מוצרים שונים שפיתחה – כמו משחות לטיפול בעור ותרופות להקלת כאב ולהורדת כולסטרול, וגם ריבות וחמוצים – הביאו את סגולות הפפאיה לתודעה העולמית ונמכרים עד היום בחנויות טבע ברחבי העולם.

תודה לפוסט שנכתב עליה ב”קבוצת חובבי היסטוריה”

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במעבדתה ביריחו

בתמונה הקטנה: במטע הפפאיות שחכרה וטיפחה ביריחו

התמונות מתוך ריאיון עמה מ-2008: “ד”ר רוז בלבול – האישה שחצתה את הגבולות

רגיל

פַדוָוא טוּקָאן

פַדוָוא עבד אלפתאח אג’א טוּקָאן, 2003-1917

“נִקַּח אֶת שִׁירָתֵנוּ מִלִּבְּךָ הַמְּעֻנֶּה הַגּוֹעֵשׁ
בָּאֲפֵלָה וְאָבָק הַלַּיְלָה
נָלוּשׁ אוֹתָהּ בָּאוֹר, נָלוּשׁ אוֹתָהּ בִּקְטֹרֶת
הָאַהֲבָה וְהַנְּדָרִים
נִנְשֹׁף בְּתוֹכָהּ אֶת כֹּחַ הָאָדָם וְהַסְּלָעִים
אַחַר-כָּךְ נָשִׁיב אוֹתָהּ לְלִבְּךָ הַטָּהוֹר, הַבּוֹהֵק
הוֹ, עַמֵּנוּ הַנֶּאֱבָק הַסַּבְלָנִי…”
(מתוך שירה “כיצד נולד שיר”; תרגום מתוך פורום ערבים בתפוז)

היום, לפני 102 שנים, נולדה פַדוָוא טוּקָאן, משוררת פלסטינית פמיניסטית, הנחשבת ל”משוררת המאבק”. ביקורתה החריפה על מדיניות הדיכוי הישראלית, לצד ביקורתה על הגבלת הנשים בחברה הערבית המסורתית, תולות את הצלחת המאבק הפלסטיני בראש ובראשונה בפתיחות החברה ובשחרור הנשים; כתיבתה מתארת את מאבקה חוצה הגבולות לפלס לעצמה דרך אישית.

בהקדמה לספרה “דרך הררית, אוטוביוגרפיה” (תורגם לעברית ע”י רחל חלבה, הוצאת מפרש, 1993) מתארת טוקאן את מקורות ההשראה שלה:
“מדוע, אפוא, כתבתי את הספר, שבו אני חושפת כמה פינות בחיי שמעולם לא גיליתי שביעות רצון מהן? בענווה שאינה כוזבת אומר כי החיים הללו, על פריים הדל, לא היו נטולים סערת המאבק […] הזרע אינו רואה אור לפני שהוא מבקיע לעצמו את דרכו הקשה באדמה וסיפורי זה הוא סיפור מאבקו של הזרע באדמה הסלעית הקשה, סיפור המאבק בצמא ובסלע.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: טוקאן בעת פגישה עם המשוררת דליה רביקוביץ’, 1985; מתוך כתבה ב”הארץ” על “שתי יוצרות פמיניסטיות, מקום פצוע אחד”

בתמונה הקטנה: טוקאן מתראיינת לעיתונאי יוסף אלגזי, יולי 1993; מתוך הבלוג שלו “מיומנו של תבוסתן

רגיל

ח’לוד אל-פקיה

ח’לוד אל-פקיה, נולדה ב-1977

מונתה לשופטת בבית דין שרעי ב-2009

“הבחנתי בהיעדרן של נשים מכס המשפט בבית הדין השרעי. זה דרבן אותי לחפש את הסיבות לכך. חיפשתי סיבות משפטיות ודתיות שמונעות מנשים לכהן בתפקיד. לא מצאתי [כאלה]. על פי החוק, כל מבוגר כשיר ובעל תואר ראשון במשפטים או במשפט השריעה יכול להחזיק בתפקיד, ללא כל אזכור מגדרי. יותר מזה, לא קיימת גם שום מגבלה דתית על פי ארבעת עיקרי המשפט האיסלאמי. הצגתי את המחקר שלי לאב בית הדין דאז תייסיר אל-תמימי, ואמרתי לו שאני רוצה לכהן כשופטת בבית הדין השרעי. הוא היה המום, זה לא משהו שקורה כל יום.”
“גם אזרחים הביעו התנגדות, אמרו שיתקשו לקבל פסיקה של שופטת. […] לדעתי, המחסום היחיד שמונע מנשים להחזיק בעמדה שכזו הוא תרבותי וחברתי, ומקורו במנהגים ובמסורת. […] לתפקיד הזה יש דימוי מסוים של גברים מזוקנים בטורבן או בתרבוש. אזרחים רבים הביעו מורת רוח מהנוכחות הנשית, כי האמינו שלתפקיד יש היבט דתי, ולכן צריכים למלא אותו אנשי דת. היום ההפתעה ומורת הרוח פחתו, אבל הפכו גם לעניין שבשגרה. יש כאלה שחורקים שיניים ומשלימים עם זה.”
(מתוך ריאיון עם פקיה באתר החדשות מהמזרח התיכון, “אל מוניטור”)

היום, לפני 9 שנים, מונתה ח’לוד אל-פקיה לשופטת בבית דין שרעי ברמאללה, הראשונה בעולם הערבי במעמד זה. פקיה, בוגרת תואר ראשון ושני במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, החלה את מסלולה המקצועי במרכז הנשים לייעוץ וסיוע משפטי, ובמשך כמה שנים התמקדה בהגנה על נשים נפגעות אלימות, הן בבתי משפט אזרחיים והן בבית הדין השרעי. לאחר שעברה את בחינות המשפט האסלאמי שעורכת הרשות הפלסטינית, גברה על עשרות מועמדים גברים לתפקיד השיפוט ומונתה לשופטת שרעית, ובכך פרצה דרך לאחד המעוזים האחרונים בעולם הערבי שהיו שמורים לגברים בלבד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: השופטת ח’לוד אל-פקיה (מימין) מדברת בפאנל של ביה”ס לתיאולוגיה של הרווארד (צילום מתוך כתב העת “הרווארד גאזט”)

רגיל

מאי זיאדה

מאי זיאדה, 1941-1886

היום, לפני 132 שנים, נולדה מאי זיאדה, משוררת, מתרגמת והוגת דעות לבנונית-פלסטינית, ילידת נצרת. היא שלטה בשפות רבות, פרסמה מאמרים בעיתונות, ספרי שירה, נובלות וביוגרפיות, וניהלה בקהיר את הסלון הספרותי המפורסם ביותר בעולם הערבי. בין היתר, נזקף לזכותה פרסום יצירתו של ג’ובראן ח’ליל ג’ובראן. זיאדה הייתה דמות מפתח בתקופת הנהדה (“התעוררות” בערבית) של ראשית המאה ה-20 ומחלוצות הפמיניזם הערבי. ב-1921 הובילה כנס פמיניסטי ערבי שקרא לנשים להיפתח למערב, לשאוף לחופש ולהשכלה ולהתנגד למסורות שחלף זמנן, אך מבלי לשכוח את זהותן המזרחית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: זיאדה בשנות ה-20 לחייה

בתמונה הקטנה: זיאדה (עומדת משמאל) מגיעה לנמל התעופה של אלכסנדריה, מצרים, 1941. לצִדה, מימין לשמאל: הנסיכה זהרה, אשתו של אמיר ח’ליד אל-ג’זארי, פרופ’ פליקס פאריס, אשתו של פרופ’ פאריס, והנסיכה סמיה, אשתו של אמיר מוח’תאר אל-ג’זארי

רגיל

חנאן עשראווי

חנאן עשראווי, נולדה ב-1946

היום, לפני 68 שנים, נולדה חנאן עשראווי, מדינאית פמיניסטית פלסטינית. בסוף שנות השישים מונתה לדוברת ארגון הסטודנטים הפלסטינים וארגנה קבוצות מהפכניות של נשים. מ-1991 הייתה הדוברת הרשמית של המשלחת הפלסטינית לתהליך השלום. בבחירות הראשונות לרשות הפלסטינית הייתה האישה הראשונה שנבחרה למועצה המחוקקת ומונתה לשרה להשכלה גבוהה. ב-1998 הקימה את מפתא”ח, “היוזמה הפלסטינית להעמקת הדו-שיח הגלובלי והדמוקרטיה”, ארגון בחסות האו”ם הפועל לקידום זכויות אדם ולהעצמת נשים.

ויקיפדיה

פייסבוק