עמוד 1
רגיל

אדיס דה-פיליפ

יהודית (אֶדיס) דה-פיליפ, 1978-1912

היום, לפני 107 שנים, נולדה אֶדיס דה-פיליפ, זמרת סופרן ישראלית ילידת ארה”ב, מייסדת האופרה הישראלית. ב-1934 קיבלה את תפקידה הראשון – ויולטה ב”לה טראוויאטה” בניו יורק, זכתה לביקורות מהללות, והחלה להופיע בכל רחבי אירופה ואמריקה. ב-1945 הופיעה בערב חגיגי שארגנה “המגבית היהודית”, שם שמעה עדויות של יהודי בריה”מ וניצולי שואה, והחליטה לעלות לארץ ישראל על מנת “לחזק את האופרה העממית ולבנות היכל אופראי מכספים שיצטברו מהופעותיי ומתרומות שאגייס”. ב-1947 אכן הקימה את האופרה הישראלית, והייתה המנהלת האמנותית והבמאית שלה עד יום פטירתה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אדיס דה פיליפ בתפקיד ויולטה ב”לה טראוויאטה”, לצד פאולו גורין בתפקיד אלפרדו, באופרה הארצישראלית העממית, 1945

בתמונה הקטנה: אדיס דה פיליפ בשנת 1958 (צילום: משה פרידן, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

רגיל

ג’ניה אוורבוך

יבגניה (ג’ניה) אוורבוך, 1977-1909

היום, לפני 110 שנים, נולדה ג’ניה אָוֶורְבּוּך, אדריכלית ישראלית. ב-1932 פתחה משרד לאדריכלות בת”א, ובשנות ה-40 ניהלה את המחלקה לבניין ערים בעיריית ת”א. היא תכננה בנייני מגורים ומוסדות ציבור וחינוך רבים, ורבים מבנייניה בסגנון הבינלאומי (“באוהאוס”) מוכרים כיום כמבנים לשימור בעיר הלבנה של ת”א. היא זכתה לתהילה רבה על תכנון הכיכר ע”ש צינה דיזנגוף, כולל הקו המנחה לעיצוב כל הבניינים המתעגלים סביב הכיכר. בין היתר תכננה גם את בית החלוצות בירושלים, כפר הנוער הדסים, אצטדיון המכביה ובית הכנסת בקיבוץ הדתי עין הנצי”ב – האישה הראשונה בעולם שתכננה בית כנסת.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תעודת חברות הכבוד של ג’ניה אוורבוך בסניף תל אביב של אגודת דנטה אליגיירי להפצת התרבות האיטלקית בעולם, 1960. מתוך “תל אביב שלי“, אתר לחקר ההיסטוריה של העיר העברית הראשונה

רגיל

פדווה סלימאן

פדווה סלימאן, 2017-1970

היום, לפני 49 שנים, נולדה פדווה סלימאן, שחקנית סורית עלווית, ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם מלחמת האזרחים בסוריה. היא הייתה כוכבת תיאטרון וטלוויזיה בסוריה ובעולם הערבי בכלל. עם תחילת ההתקוממות העממית בסוריה ב-2011, היא הייתה מהמפורסמות הבודדות שדיברו כנגד משטרו של בשאר אל-אסד. מתוך ידיעה כי הדבר עלול להוביל למותה או למאסרה, היא הובילה מחאה המונית בחומס ופרסמה סרטונים שבהם קראה להמשך המחאה הלא-אלימה עד להדחתו של אסד. כשנודע לה כי חיילים מענים את שותפיה למחאה כדי לאתר אותה, היא נמלטה לפריז, שם מתה מסרטן ב-2017.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך “מסר ל…“, סרטון בבימויו של רמי אסוון בהשתתפות פדווה סלימאן
“אם כי המצב בסוריה הוא בעל חשיבות מכרעת ליצירה זו, היא מיועדת למגוון גדול של אנשים, בהיותה משקפת סחטנות כנגד נשים, כלומר כנגד בני אדם, כאשר חמדנות כלכלית נעשית חשובה יותר ממעורבות הומניסטית פוליטית”

בתמונה הקטנה: סלימאן זורקת ורדים על דגל סוריה במסגרת “הגל הלבן”, קמפיין נגד אלימות שנערך בפריז בשנת 2012 (צילום: תיבולט קאמוס ל-AP), מתוך ההספד שנכתב עליה ב”וושינגטון פוסט”, אוגוסט 2017

רגיל

לינוי אשרם

לינוי אשרם, נולדה ב-1999

“אף פעם לא הייתי הכי טובה בחוג. כשהייתי קטנה המאמנות שלי לא באמת חשבו שאגיע לרמה הגבוהה. אבל התקדמתי לבד, לאט לאט, ובנות אחרות פרשו. לא השקיעו בי כמו במתעמלות אחרות, אז אני נתתי מעצמי יותר כדי להגיע לרמה הכי גבוהה, ולא שינה לי מה היו הסטנדרטים הנדרשים לספורט הזה”.

היום, לפני 20 שנים, נולדה לינוי אשרם, מתעמלת אמנותית ישראלית. היא החלה להתאמן בהתעמלות אמנותית בגיל 7, והשתתפה בתחרויות בינלאומיות מאז שהייתה בת 12. נכון להיום, היא סגנית אלופת העולם לשנת 2018 (בקרב-רב ובתרגיל החישוק), בעלת חמש מדליות באליפויות העולם, שתי מדליות באליפויות אירופה ו-25 מדליות בתחרויות גביע העולם (שבע מהן מדליות זהב). באוגוסט 2018, בתחרויות ההכנה לאליפות העולם במינסק, השיגה בתרגיל האלות ציון של 20.65 נקודות, הציון הגבוה ביותר שהושג בעולם בכל התרגילים והוכר כשיא עולם חדש על ידי התאחדות ההתעמלות הבינלאומית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תרגיל החישוק של אשרם בגביע העולם בסופיה, בולגריה, אפריל 2019 (צילום: AFP)

בתמונה הקטנה: אשרם עם מדליית הכסף שלה בתחרות הקרב-רב באליפות העולם בהתעמלות אומנותית, סופיה, בולגריה, ספטמבר 2018 (צילום: ראובן קסטרו)

רגיל

יום העצמאות: ניוטה הלפרין

יום העצמאות: חנה (ניוטה) הלפרין, 2004-1910

ניוטה הלפרין הייתה מפקדת גדוד החברות בתל אביב של “ההגנה”, המג”דית היחידה בארץ. ב-1930 החלה לפעול כקשרית בין פלוגות “ההגנה” בתל אביב, והשתלבה בסגל הפיקודי לאחר אימונים והכשרות בנשק, בפיקוד והדרכה ובעזרה ראשונה. ב-1938 התמנתה למפקדת יחידת החברות של תל אביב, שגדלה והייתה לגדוד, אשר שימש מעין בסיס קליטה והדרכה לאלפי מאבטחות, תצפיתניות, קשריות, אתתיות ונשקיות. לאחר פירוק הגדוד ב-1949, עבדה הלפרין במשרד החוץ, בלשכת הקשר ליהודי ברית המועצות, וב-1985 נבחרה לנשיאת הארגון הארצי של יוצאי ההגנה, שם פעלה להנכחת פועלן של חברות ההגנה.

“הרי בחורות העיר, ובעיקר הבוגרות שבהן, שכל צו גיוס לא היה חל עליהן, יכלו בוודאי לשבת בשקט בביתן, ולא לסכן את עצמן בגבולות העיר בחזית הדרום ולהפקיר את ילדיהן לחסדי השכנות ולעתים גם ברחוב. השפעת הרחוב התל אביבי הייתה בוודאי שלא לחיוב במובן זה, וחברות אלה באו, ובאו בעשרות ובמאות, התייצבו, תבעו את מקומן, ולאחר שניתן להן מלאו אותו על הצד הטוב ביותר.”
(מתוך מכתב למערכת “דבר הפועלת” שכתבה הלפרין, 25 באפריל 1949)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ניוטה הלפרין בראש גדוד החברות של ההגנה, בטקס הענקת אות ההגנה, 1958

בתמונה הקטנה: תמונתה מתוך תעודת החברות שלה בארגון ההגנה

עוד נשות ביטחון פורצות דרך בישראל:
מניה שוחט, ממייסדות “השומר”
ציפורה זייד, ממייסדות “השומר”
מלכה ברוורמן, ממפקדות שירות המודיעין של “ההגנה” וסגנית ראש “המוסד”
רחל מרקובסקי לנדאו, הטייסת הישראלית הראשונה
דבורה קלפוס-נחושתן, “לוחמת מס’ 1” של האצ”ל
רחל צברי, מהמסתערבות הראשונות ומפקדת הפלוגה הראשונה ב”הגנה”
חנה יפה, הצנחנית המבצעית הראשונה (והיחידה) בצה”ל
מינה בן צבי, מקימת חיל הנשים בצה”ל
חנה לוין, קצינת גיוס ראשית הראשונה בצה”ל
אסתר ארדיטי, החיילת הראשונה (והיחידה) שקיבלה את עיטור המופת
יעל רום, הטייסת המבצעית הראשונה בחיל האוויר
צפורה נריה, לוחמת ומפקדת בולטת בפלמ”ח ובצה”ל
עמירה דותן, התא”לית הראשונה בצה”ל
אהובה תומר, מפקדת תחנת המשטרה הגדולה בישראל (חיפה), נספתה באסון השריפה בכרמל
אורנה ברביבאי, האלופה הראשונה בצה”ל

רגיל

יום הזיכרון: שרה צ’יזיק

יום הזיכרון: שרה צ’יזיק, 1920-1897

שרה צ’יזיק הייתה אחת משמונת הלוחמים שנפלו בקרב על תל חי, שעל שמם קרויה העיר קריית שמונה. היא נולדה באוקראינה ועלתה עם משפחתה לארץ ישראל, למושבה מנחמיה. החל מגיל 19 התגייסה לעבודת החלוצים, ובין היתר עבדה כפועלת בפתח תקווה ובעקרון, נטעה עצים ביפו ובתל אביב ועבדה בחוות חולדה. כשקראה ב”קונטרס”, הביטאון של “אחדות העבודה”, כי נדרשת עזרה בהגנה על היישובים היהודיים בגליל העליון, מיהרה להצטרף לקבוצה הראשונה שיצאה צפונה. כשמאות לוחמים ערבים מהכפר אל-ח’אלצה תקפו את תל חי, היא נהרגה מרימון יד שהושלך לעמדתה. בת 23 הייתה במותה.

“הפרעות בפולין ובאוקריינא. לבי כואב והנני נדה לאחי האומללים ובייחוד לאחיותי. הנה הן מתות מיתה אחת… גם בתור בנות העם העברי… וגם בתור בנות חוה, המין החלש! הה! מה נתעב, מה נבזה משפיל ומכֹער. […]
ארור היום ההוא שבו נבראה האשה, נעדרת כל חופש. הקציבו לה גבולות: עד פה תבואי ומפה לא תלכי הלאה. הטבע והגבר יחד לא נתנו לה להתפתח. העמיסו עליה עבודות כמו להוליד, ראו מה יותר לנצל אותה ושלא תספיק לפנות את פניה לצד אחר. להשתמש בחולשתה לבצע תאוותיהם השפלות והנבזות ואחר כל זה עוד צועקים: מה אתן, נשים? מה יש בכוחכן לעשות, לפעול? כל דברים נבזים ומכוערים בוודאי שלא נוכל לעשות. אכן עדיין לא הגיעו למעלת בני אדם במלוא מובן המלה, אם אינם יודעים להוקיר את האשה מלבד שעשוה להם לשחק בו. הה נקם! לו יכולתם לשסע כשסע הגדי את כל אלה ששוכן בם זה שקוראים גבר בהמי.”
(מתוך כתביה של שרה צ’יזיק, שערך ופרסם י”ח ברנר, הארכיון הציוני המרכזי בירושלים)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כמה מבני משפחת צ’יזיק, שרה למטה משמאל, עם הוריה שמואל ובריינה, ושניים מאחיה חנה ואפרים, 1915~ (צילום: נדב מן, “ביתמונה”)

בתמונה הקטנה: אנדרטת “עבודה והגנה” שיצרה הפסלת בתיה לישנסקי ב-1937, אשר כוללת שלוש דמויות, ביניהן האחים שרה ואפרים צ’יזיק. האנדרטה ניצבת ביער חולדה, על קברו של אפרים, שנפל על הגנת קיבוץ חולדה ב-1929

עוד לוחמות שנפלו לפני קום המדינה:
שרה אהרונסון, גיבורת ניל”י
דבורה דרכלר, נפלה אף היא בתל חי
חנה סנש, מ”צנחני היישוב”
חביבה רייק, מ”צנחני היישוב”
ברכה פולד, נפלה ב”ליל וינגייט”
זהרה לביטוב, טייסת
“יד לאישה הלוחמת”

רגיל

רמדאן: ח’דיג’ה בנת ח’וילד

לרגל ראש חודש הרמדאן: ח’דיג’ה בנת ח’וילד (خديجة بنت خويلد)
620-556 לספירת הנוצרים (3-68 שנים לפני ההג’רה, מניין השנים המוסלמי)

ח’דיג’ה בנת ח’וילד הייתה סוחרת עשירה ממכה, אם ואלמנה פעמיים. היא מתוארת כאישה אצילה, נבונה ונחושה, שנתנה לעניים אוכל ובגדים וסייעה כלכלית לקרובי משפחתה. על פי המסורת הסונית, ב-595, בהיותה בת כ-40, העסיקה את מוחמד, שהיה אז בן 25 ועני, שיעביר למענה סחורות לסוריה, התרשמה מהאופן שבו התנהל, ואז הם נישאו והולידו לפחות שישה ילדים. היא מכונה “אם המאמינים”, שכן הייתה הראשונה לשמוע על התגלות המלאך גבריאל למוחמד, להאמין לו ולהתאסלם, תמכה בשליחותו להפצת האסלאם, וכן שימשה כיועצת הרוחנית שלו. היא הלכה לעולמה בחודש הרמדאן “בשנה ה-10 לנבואה”.

עוד על הנשים הראשונות והחשובות באסלאם:
ח’דיג’ה בת ח’וילד, אשתו הראשונה של מוחמד
פאטמה בת מוחמד וח’דיג’ה
זינב בת עלי ופאטמה

בתמונה הגדולה: פורטרט בתחריט עץ של ח’דיג’ה, מתוך הספר האיקונוגרפי “פרומפטואריום איקונום אינסיגניאורום” שפורסם בליון, צרפת בשנת 1553

בתמונה הקטנה: המוזוליאום של ח’דיג’ה בבית הקברות ג’נת אל-מעלאה, מכה

חודש הרמדאן (رمضان), הוא החודש התשיעי בשנה המוסלמית, נחשב לחודש של קדושה, אחווה ושמחה, זמן של התבוננות פנימית, התקרבות לאל, עבודה על המידות, כפרת עוונות ועשיית מעשי חסד.
לאורך כל החודש, על המוסלמים לצום במהלך כל יום, מעלות השחר (זמן תפילת פג’ר; فجر) ועד השקיעה (זמן תפילת מע’רב; مغرب), כלומר חל איסור על אכילה ושתייה, על עישון ועל קיום יחסי מין.
מצווה זו היא אחת מ”חמשת עמודי האסלאם” (ארכאן אל-אסלאם אל-ח’מסה; أركان الإسلام الخمسة), חמש המצוות המרכזיות שהמוסלמים חייבים בשמירה עליהן: עדות (שהאדה; الشهادة), תפילה (צלאה; الصلاة), צדקה (זכאה; الزكاة), צום (صوم) ועלייה לרגל (חג’; حجّ).
הלילות בחודש הרמדאן, לעומת זאת, הם באווירת חג ופסטיבל, החל בארוחת אִפְטַאר (إفطار) מפוארת ומרובת מנות, בקרב משפחה וחברים.
לקראת סיום החודש חל לילת אל-קאדר (لیلة القدر; “ליל הגורל”), שבו על פי המסורת ירדו פסוקי הקוראן הראשונים אל מוחמד.
בסיומו של החודש, עם תחילת החודש העשירי, שַׁוַאל (شَوَّال), נחגג עיד אל פיטר (عيد الفطر; “חג שבירת הצום”).
עוד על חודש הרמדאן

פייסבוק

רמדאן כּרים ומבארכּ (רמדאן שמח ומבורך) رمضان كريم ومبارك
כל עאם ואנתו בח’יר (כל שנה ואתם בריאים) كل عام وانتوا بخير

רגיל

יום השואה: חווקה פולמן רבן

יום השואה: חווקה (חווה) פוֹלמן רַבָּן, 2014-1924

חווקה פולמן רבן פעלה כבר כנערה במסגרת תנועת “דרור” בפולין לחינוך להגשמה חלוצית-ציונית, והמשיכה בפעילות זו גם לאחר הכיבוש הנאצי, בגטו ורשה. היא סיכנה את חייה כקשרית של הארגון היהודי הלוחם, כשנעה בדרכים בזהות בדויה פולנית והעבירה אמצעי לחימה, הבריחה חברים אל שורות הפרטיזנים והעבירה מסמכים וידיעות על ההשמדה. בינואר 1943 נתפסה, הצליחה להסתיר את יהדותה ונשלחה כאסירה פוליטית לאושוויץ ומשם למחנה רוונסבריק. לאחר המלחמה, בישראל, הייתה ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות, אשת חינוך ופעילה בולטת בארץ ובעולם למען הנחלת זיכרון השואה ולקחיה.

“אני מאחלת לאלפים שלפניי חיים מאושרים של אהבה, יופי וצחוק, חיים של משמעות. המשיכו במרד, מרד אחר, עכשווי, נגד כל רוע, גם זה שפגע בארצנו האהובה והיחידה. תמרדו נגד גזענות ואלימות ושנאת אחר. בחוסר שיוויון, בפערים, בעוני, ברדיפת בצע ובחמדנות.
חיזוק חינוך להומניות וערכי מוסר וצדק גם הם מרד נגד אלכוהוליזם בקרב הנוער ותופעות מחרידות של תקיפת קשישים…
תמרדו בכיבוש – לא! לנו אסור לשלוט בעם אחר, להשפיל אחר. הכי חשוב להגיע לשלום ולקץ מעגל הדמים.
הדור שלי חלם על שלום, אני כל כך רוצה להספיק לזכות בו. יש לכם כח לעזור. כל תקוותי בכם.
לו יהי!”
(מתוך נאומה בעצרת בבית לוחמי הגטאות לרגל 70 שנה למרד גטו ורשה, אפריל 2013)

עוד על חווקה באתר ובויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חווקה (במרכז), עם עצירות משוחררות ממחנה רוונסבריק, שוודיה 1945

בתמונה הקטנה: מדליקה משואה עם נכדתה בטקס בקיבוץ לוחמי הגטאות, 1997

עוד נשים יהודיות לוחמות, מורדות ופעילות מחתרת במהלך השואה:
פנינה אורטרגר
טוסיה אלטמן
חייקה גרוסמן
אנה חנה הילמן
רחל הראל
מריאן כהן
צביה לובטקין
בטי לזרוס קנוט
ליזה מאגון
פרדקה מזיא
חנה סנש
אריאדנה סקריאבינה
פרומקה פלוטניצקה
רבקה קופר
רוז’קה קורצ’אק
רוז’ה רובוטה
מתי רובנובה
חביבה רייק

רגיל

דבורה נצר

דבורה נצר (דיסקין), 1989-1897

היום, לפני 122 שנים, נולדה דבורה נצר, פעילת ציבור ישראלית. היא הייתה פעילה ציונית ברוסיה ואסירת ציון, מראשונות העיר תל אביב, אשת חינוך ומנהלת רשת בתי ספר לנוער העובד, חברת מועצת הפועלות, האיגוד לשירותים סוציאליים והוועד למען החייל, וצירה בקונגרס הציוני. “ארגון אמהות עובדות”, שהייתה ממייסדותיו, סייע לשלב נשים במעגל העבודה, לספק להן הכשרה מקצועית וללמד אותן עברית, לצד הקמת מעונות יום לילדיהן. כחברת כנסת, מהכנסת הראשונה עד הכנסת השישית מטעם סיעת מפא”י, קידמה בין היתר את הקמתה של אוניברסיטת תל אביב ואת חוק לימוד חובה חינם וחוק איסור תעסוקת ילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חברת הכנסת דבורה נצר בקבלת פנים בנמל התעופה בלוד, 1966 (צילום: משה מילנר, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית)

התמונה הקטנה: מתוך אתר הכנסת

רגיל

שג’ר א-דור

שג’ר א-דור (אום-ח’ליל), ? – 1257

היום, לפני 762 שנים, נרצחה שג’ר א-דור, האישה היחידה ששלטה על מצרים המוסלמית, במהלך מאבקי כוח סוערים על השלטון, בתום הח’ליפות האיובית ותחילת שלטון הממלוכים. ב-1239 הובאה כשפחה להרמונו של הסולטאן מבגדד, נמכרה כאישה לנסיך אל-צאלח איוב, והפכה לאשתו המועדפת בשל חוכמתה ואופייה העצמאי והחזק. מכאן עלתה לגדולה, הנהיגה את הצבא המצרי לניצחון על הצלבנים במסע הצלב השביעי לאחר מות בעלה, וב-1250 הפכה, בתמיכת הממלוכים, לסולטאנית מצרים, והחלה בתהליך שיקום המדינה ממסע הצלב תוך ניסיון להשיג שלום עם השכנים האיוביים מצפון.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: איור מתוך הספר “צלאח א-דין: סיפורו של הסכסוך בין מזרח ומערב במאות ה-12 וה-13 לספירה”, שיצא לאור בלבנון ב-1966, שכותרתו: “שג’ר א-דור עסמת א-דין, הסולטאנית הראשונה של מצרים והלבנט בתקופה הממלוכית”

בתמונה הקטנה: מטבע דינר הנושא את התאריך המוסלמי שנת 648 (מקביל לשנת 1250 לספירת הנוצרים), ומוטבע עליו: “מליכת אל-מוסלימים, אום אל-מליכ אל-מנצור ח’ליל (בנה הבכור), אמיר אל-מומינין (אמירת המאמינים), עסמת א-דין (שומרת הדת), סולטאן(ה), שג’ר א-דור”. מתוך האוסף “ההיסטוריה של מצרים” במוזיאון הבריטי

רגיל

הנא ח’טיב

הנא מנסור ח’טיב, נולדה ב-1973, מונתה לקאדית ב-2017

היום, לפני שנתיים, אישרה הוועדה לבחירת קאדים בישראל פה אחד את מינויה של הנא ח’טיב לתפקיד אחת מתשעה קאדים בבתי הדין לשריעה – האישה הראשונה בתפקיד שיפוט בבית דין דתי בישראל. ח’טיב היא עורכת דין ומגשרת, מומחית בתחום דיני אישות ומשפחה והדין השרעי, המוסמכת גם כטוענת שרעית. מינויה בא על רקע התנגדות הממשלה להצעת חוק פרטית מ-2015 לחייב ייצוג נשים בבתי הדין השרעיים, בשל חשש המפלגות החרדיות מיצירת תקדים שיחייב מינוי נשים גם לבתי הדין הרבניים. קאדיות מכהנות כיום גם ברשות הפלסטינית, במצרים, בפקיסטן, במלזיה ובמדינות מוסלמיות נוספות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הנא ח’טיב וקאדים חדשים נוספים שמונו לבתי הדין השרעיים, לצד שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ונשיא המדינה רובי ריבלין, מתוך פוסט בדף הפייסבוק של משרד המשפטים, מאי 2017

התמונה הקטנה מתוך כתבה על “הנשים המשפיעות לשנת 2017” במגזין “פורבס ישראל

רגיל

מוזון אלמליהאן

מוזון אלמליהאן, נולדה ב-1999

“השכלה נתנה לי את הכוח להמשיך. לא הייתי כאן היום בלעדיה”

היום, לפני 20 שנים, נולדה מוזון אלמליהאן, פליטה סורית שחיה בבריטניה ופעילה למען פליטות ונערות. ב-2014 הצליחה להימלט עם משפחתה מהמצור שהטילה ממשלת סוריה על עירה דרעא, נדדה בין מחנות פליטים ולבסוף נקלטה כפליטה בבריטניה. עוד בהיותה בעצמה במחנה הפליטים החלה לפעול למען חינוך לנערות באזורי מלחמה ונגד נישואי ילדות, לאחר שכמחצית מחברותיה נשרו מלימודים וחותנו, מנהג שחזר להיות נפוץ בסוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים. ב-2017 הייתה לשגרירת הרצון הטוב הצעירה ביותר של יוניסף.

“אני פוגשת פליטים רבים שחושבים שלהיות פליט זה משהו רע, כינוי גנאי. אבל לא אני. עבורי, הכרה כפליטה נתנה לי כוח ליצור עתיד בהיר יותר מתוך המקום הקשה שבו נמצאתי. אנחנו לא אנשים חלשים. אנחנו חזקים. אנחנו לא רק פליטים, אנחנו לא רק ילדים – יש לנו יכולת ליצור שינוי. אני יודעת שקשה לשנות, אבל לא בלתי אפשרי.”
מתוך הדף שלה באתר השגרירים של יוניסף

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בכיתת לימוד במחנה פליטים בצ’אד, עם ילדות ניגריות שנמלטו מ”בוקו חראם”, אפריל 2017

בתמונה הקטנה: דוברת בכנס על “האזרח הגלובלי: אנשים שיוצרים תנועה”, ניו יורק, ספטמבר 2017 (צילום: תיאו וורגו, גטי אימג’ז)

התמונות מתוך הכתבה, “מוזון אלמליהאן נמלטה מסוריה שסועת המלחמה ועליה רק ספרי הלימוד שלה – ומצאה את הקול שלה“, שפורסמה ב-2017 בכתב העת Glamour

רגיל

אסתר זמורה

אסתר (אֶמה) זמורה, 1951-1890

היום, לפני 129 שנים, נולדה אסתר זמורה, פעילה ציונית, חברתית ופמיניסטית ישראלית. ב-1911, לאחר שנכחה בקונגרס הציוני ה-10 בבזל, החליטה להקדיש את חייה למפעל הציוני. עם עלייתה ארצה החלה לכתוב עבור “האשה”, עיתון הנשים העברי הראשון, אשר שאף ליצירת אישה ארץ-ישראלית חדשה הרואה את פעילותה כחלק מהבניין הלאומי-הציבורי. כיו”רית “הסתדרות נשים עבריות” ויו”רית ויצ”ו בשנות ה-20 וה-30 הייתה לה תרומה מכרעת לאיחוד של מסגרות העבודה הסוציאלית ביישוב העברי, להקמת מוסדות חינוך, רווחה, הכשרה ותעסוקה, ולהתוויית מדיניות הרווחה הממוסדת של המדינה שבדרך.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה באדיבות ויצו, מתוך אתר “רחוב משלה”

בתמונה הקטנה: עם בתה מיכל, שנות השלושים (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

שי דורון

שי דורון, נולדה ב-1985

היום, לפני 34 שנים, נולדה שי דורון, כדורסלנית ישראלית. כנערה הובילה את נבחרת התיכון שלה לשלוש אליפויות ישראל לנוער, וכן זכתה ביותר מ-60 מדליות בתחרויות אתלטיקה. בארה”ב הובילה את התיכון שלה בניו יורק לגמר אליפות התיכונים, ואת אוניברסיטת מרילנד לזכייה באליפות המכללות. ב-2007 הייתה לישראלית הראשונה שנבחרה בדראפט לליגת ה-WNBA, ע”י קבוצת ניו יורק ליברטי. אחר כך שיחקה גם בקבוצות אירופיות, ולאחר חזרתה לארץ זכתה עם אליצור רמלה באליפויות וגביעי המדינה וכן בגביע יורוקאפ. כיום היא משחקת במכבי בנות אשדוד, שעמה זכתה עד כה בארבע אליפויות ובשני גביעים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: משחקת עם נבחרת ישראל מול רומניה, נובמבר 2015 (צילום: עודד קרני)

בתמונה הקטנה: שי דורון ב-2007 (צילום: נעם גלאי)

רגיל

רות גביזון

רות גביזון, נולדה ב-1945

היום, לפני 74 שנים, נולדה רות גביזון, פרופ’ למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס ישראל לחקר המשפט, ופעילה בולטת למען זכויות אדם בישראל. ממייסדות ומנשיאות האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ויו”רית הוועדה האקדמית של מרכז מינרבה למען זכויות אדם. מחברת “אמנת גביזון-מדן” להסדרה מוסכמת של יחסי דת ומדינה בישראל, ומייסדת מרכז מציל”ה (למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית), הפועל לקידום הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באמצעות שיח, מחקר וחינוך, ושותף למהלכים לגיבוש חוקה לישראל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הרצאה מצולמת על “חזון ישראל כחברה משותפת”, בכנס “לא שוברים את הכלים: עמדות הציבור הערבי והציבור היהודי לגבי היחסים ביניהם ויחסם למדינה”, אוניברסיטת ת”א, מרץ 2018

בתמונה הקטנה: מתוך הודעת האוניברסיטה העברית על זכייתה בפרס ישראל, 2011 (צילום: Flash90)

רגיל

פרוקרו פארסה

ד”ר פרוקרו פארסה, 1980-1922

“אין בי פחד מהמוות. המוות הוא רק רגע חולף ותו לא. אני מוכנה לקבל את המוות בזרועות פתוחות, ולא לחיות בבושה תחת האילוץ לכסות את עצמי. אינני מתכוונת להשתחוות בפני אלה המצפים ממני להביע חרטה על חמישים שנות פועלי למען שוויון בין גברים ונשים. אינני מוכנה ללבוש את הצ’אדור ולצעוד לאחור בהיסטוריה.”
(מתוך מכתבה האחרון מהכלא, שמוען לילדיה)

היום, לפני 97 שנים, נולדה פרוקרו פארסה, רופאה, אשת חינוך ופוליטיקאית איראנית. בעידוד הוריה, מפורצי הדרך לחינוך לנשים באיראן, היא למדה רפואה. מתוך תחושת שליחות לימדה ביולוגיה בבי”ס לבנות, וכן לימדה בהתנדבות נשים בכלא, והייתה דוברת בולטת למען זכויות נשים באיראן. ב-1963 נבחרה לפרלמנט האיראני, ושם קידמה הצבעת נשים ודיני משפחה שוויוניים יותר. כעבור חמש שנים מונתה לשרת החינוך, והייתה לאישה הראשונה בממשלת איראן. במאי 1980, עם ניצחון המהפכה האיסלאמית, היא הואשמה ב”הפצת תועבה בארץ וכפירה באל” והוצאה להורג ע”י כיתת יורים בטהרן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פארסה (חותמת על המסמך), בתפקידה כשרת החינוך, עם נציגות מועצת הנשים הבינלאומית, סוף שנות ה-60. מתוך גלריית הנשים של המכון ללימודי איראן במרילנד, ארה”ב

בתמונה הקטנה: בבית המשפט של משמרות המהפכה, 1979 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

ארנה מר-ח’מיס

ארנה מר-ח’מיס, 1995-1929

היום, לפני 90 שנים, נולדה ארנה מר-ח’מיס, פעילת שלום וזכויות אדם ישראלית, כלת פרס הקיום הנכון. בצעירותה הייתה בתנועת הנוער “גורדוניה” ושירתה בפלמ”ח. מאז 1967 הפגינה נגד שלטון ישראל ביהודה ושומרון, מחתה נגד מלחמת לבנון והייתה ממקימות “הלאה הכיבוש”, ועד רדיקלי התומך בפתרון המדינה האחת. בזמן האינתיפאדה הראשונה פעלה במסגרות חינוך חלופיות לילדי הגדה המערבית במקום בתי הספר שישראל סגרה. ב-1989 הקימה תיאטרון ילדים במחנה הפליטים ג’נין, במטרה לאפשר ביטוי עצמי לילדים הגדלים בצל הכיבוש, ולקדם הבנה בין הפלסטינים והישראלים באמצעות האמנויות.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: ארנה מר-ח’מיס, שבועות ספורים לפני מותה מסרטן. מתוך “הילדים של ארנה“, סרטו של בנה ג’וליאנו על ילדי התיאטרון שלה בג’נין

התמונה הקטנה: מתוך כתבה ב”הארץ” על רצח בנה ג’וליאנו, “5 יריות בלבו של החופש: ראיון עם בת זוגו של ג’וליאנו מר” (2011). צילום: אלה אגרט

רגיל

לוקה וקס

לוקה (לאה) וקס, 2013-1912

היום, לפני 107 שנים, נולדה לוקה וקס, אשת התנועה הרוויזיוניסטית והאצ”ל, ציירת ופסלת ישראלית. ב-1944, כשחודש מאבקה של “תנועת המרי העברי” בשלטונות המנדט הבריטי עד להקמת מדינה יהודית, הפכה דירתה בתל אביב למקום התכנסות של מטה האצ”ל ומקלט לחבריו. בשנות השבעים לחייה פנתה וקס אל הציור והפיסול. יצירותיה מתארות זיכרונות ממזרח אירופה בטרם השואה ומשחזרות את הרחוב היהודי ואת אורחות חייהם של היהודים, והוצגו בגלריות ובמוזיאונים ברחבי הארץ. ב-1998 הייתה ל”יקירת העיר תל אביב” בשל תרומתה להתפתחות התרבות, החברה והמסחר בעיר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וקס וכמה מפסליה, מתוך הכתבה “האשה שהסתירה את בגין מתה בגיל 101″ מאת עופר אדרת ל”הארץ” (2013)

התמונה הקטנה: צילום מסך מתוך ריאיון עם לוקה וקס ב-2012, בו היא מספרת “על היכרותה רבת השנים עם מנחם בגין, כסטודנט למשפטים באוניברסיטת ורשה, פגישות מפקדת האצ”ל שנערכו בדירתה, והחברות עם מנחם בגין לאורך השנים”

רגיל

רוז בילבול

ד”ר רוז בילבול, 2012-1909

היום, לפני 7 שנים, הלכה לעולמה רוז בילבול, רוקחת, ביוכימאית ויזמית ישראלית. הצלחתה בייצור אתיל-כלוריד, חומר להרדמה מקומית ששימש בניתוחי שדה, הצילה פצועים רבים של הצבא הבריטי במזרח התיכון במהלך מלחה”ע ה-2. בשנות ה-40 קנתה בשוק של יריחו פרי שלא הכירה – פפאיה. היא גילתה כי לפרי סגולות ריפוי נדירות בזכות האנזים פפאין, וכי ריכוזו גבוה במיוחד בפפאיה הגדלה ביריחו. מוצרים שונים שפיתחה – כמו משחות לטיפול בעור ותרופות להקלת כאב ולהורדת כולסטרול, וגם ריבות וחמוצים – הביאו את סגולות הפפאיה לתודעה העולמית ונמכרים עד היום בחנויות טבע ברחבי העולם.

תודה לפוסט שנכתב עליה ב”קבוצת חובבי היסטוריה”

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במעבדתה ביריחו

בתמונה הקטנה: במטע הפפאיות שחכרה וטיפחה ביריחו

התמונות מתוך ריאיון עמה מ-2008: “ד”ר רוז בלבול – האישה שחצתה את הגבולות

רגיל

רחל שטראוס

רחל (גויטיין) שטראוס, 1963-1880

היום, לפני 139 שנים, נולדה רחל שטראוס, רופאה ופעילה חברתית ישראלית. בצעירותה הייתה הסטודנטית הראשונה לרפואה באוניברסיטת היידלברג, וב-1908 פתחה קליניקה לרפואת נשים במינכן – והייתה לרופאה העצמאית הראשונה בגרמניה. חוברת ההדרכה לנשים בהיריון שפרסמה נחשבה פורצת דרך. ב-1933 עלתה לארץ ישראל ופעלה בארגונים חברתיים רבים, בהם “ברית שלום”, ויצ”ו, מרכז להכשרה מקצועית לנערות ואיגוד נשים אקדמאיות. ב-1952 ייסדה את הקבוצה הישראלית של הליגה הבינלאומית לנשים. היא הייתה גם חלק מהגרעין הראשון בישראל לטיפול במוגבלים שכלית – לימים אקי”ם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שתילת צבעונים בבית רחל שטראוס בירושלים, 2015. המבנה נרכש עבור אקי”ם באמצעות תרומות שגייסה שטראוס לצורך מתן שירותים לחוסים בו ולאנשים עם מוגבלויות שכליות בכלל, ואחרי מותה נקרא על שמה. מתוך אתר “אורייאנית – מערכת תומכת למידה מתוקשבת

בתמונה הקטנה: רחל שטראוס כסטודנטית לרפואה בגרמניה, 1905