עמוד 1
רגיל

מיפ חיס

מיפ חיס (נולדה בשם הרמינה סנטרושיץ), 2010-1909

“אני לא רוצה להיחשב גיבורה… עשיתי מה שכל אדם הגון היה עושה. דמיינו אנשים צעירים שגדלים בתחושה שעל אדם להיות גיבור כדי למלא את חובתו האנושית. אני חוששת שאף אחד לא יעזור לעולם לאנשים אחרים, כי מי הוא גיבור? אני לא. אני רק אישה רגילה, עקרת בית ומזכירה. אבל גם מזכירה או עקרת בית או נערה פשוטה יכולה, בדרכים הקטנות שיש לה, להדליק אור קטן בחדר חשוך.”
(מתוך ההקדמה לאוטוביוגרפיה שלה, שיצאה לאור בשנת 2009, “לזכור את אנה פרנק: סיפורה של האישה שעזרה להחביא את משפחת פרנק”)

היום, לפני 110 שנים, נולדה מיפ חיס, חסידת אומות העולם הולנדית. ב-1933 התחברה עם משפחת פרנק, כשהחלה לעבוד כמזכירה בחנות התבלינים שלהם. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף איומים שקיבלה, סירבה להצטרף לארגון הנשים התומכות במפלגה הנאצית, ובמשך שנתיים סייעה להחביא את בני משפחת פרנק ויהודים נוספים. כשהתגלה מקום המסתור, חיס סיכנה את חייה בניסיון שווא לשחד קצינים כדי לשחררם. היא גם הצליחה לשמור על היומן המפורסם וסיפורים נוספים שכתבה אנה פרנק, ולאחר המלחמה העבירה אותם לאוטו פרנק, אבי המשפחה והיחיד ששרד, והוא הוציא אותם לאור.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מיפ חיס, עם יאן חיס (בעלה) ואוטו פרנק (מימין), 1961

בתמונה הקטנה: מיפ חיס בעת השקת הגרסה המורחבת והמוערת של “יומנה של אנה פרנק” בהוצאת המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי, בית אנה פרנק באמסטרדם, מאי 1987

רגיל

תקוה לוי

תקוה לוי, 2012-1960

היום, לפני 59 שנים, נולדה תקוה לוי, אשת חינוך, פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית ישראלית. הניכור שנכפה עליה מנוף ילדותה, כשאותרה כמחוננת ונשלחה לפנימייה, היווה מנוף למפעל חייה: עמותת הל”ה, הפועלת לקירוב הורים מקבוצות מוחלשות לעשייה הפדגוגית ומקדמת חינוך שוויוני לילדים מכל הקשת החברתית. ב-1996 יצרה לוי מהפכה בפמיניזם בישראל, כשהובילה את הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון תחת הכותרת “אנחנו כאן וזה שלנו”. היא הייתה מהראשונות שהנכיחו את הגדרתן העצמית כיהודיות-ערביות, ומנקודת מבט זו פעלה רבות למען שיתוף פעולה, דיאלוג ושלום בין יהודים וערבים.

“אם נבחן את המצעים של כל מפלגות השמאל, נקשיב לנאומים של פוליטיקאים ואנשי רוח המדברים על שלום, משום מה, השורה התחתונה, במקרה הטוב, היא ‘שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67’. 
“הבה נינשא לרגע על כנפי דמיוננו המזרחי ונתאר לעצמנו שהגענו למצב זה. אני שואלת – ומה אז? תמו המשאלות, תמו החלומות, תמו השאיפות? הטענה שלי היא שמצב זה הוא השלב הראשון בסולם […]
“ברגע שתשתקף במראה הדמות [של הערבי] ללא המסכה שהאשכנזים תפרו, המזרחים יפסיקו לפחד שמא יזהו אותם עם הערבים. אנחנו הרי יהודים-ערבים. וזה יקרה רק כשתקום מדינה פלסטינית ויהיה גבול פתוח.
“הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב בו פלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות – מציאות […] בה כולם יהיו אזרחים שווים בפני חוק צודק.
“[זהו] האקט שייתן את הלגיטימציה למזרחים. רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו כאן, בטולדו, לפני 900 שנה; רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו ההורים שלי בעיראק לפני שהתחיל הסיפור הזה שנקרא ציונות. ורבותי, ההורים שלי לא היו בגטו יהודי, ההורים שלי חיו בין ערבים, וחיו טוב!”
(מתוך נאומה “לחלום את העתיד“, ב”מפגש טולדו, מזרחים ופלסטינים למען דיאלוג ישראלי-פלסטיני”, יולי 1989)

עוד על תקוה לוי ב”ויקיפדיה”

עוד על עמותת הל”ה (הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח), ב“ויקיפדיה” ובאתר העמותה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תקוה לוי במשרדי הל”ה, מתוך “הומאז’ לתקוה” באתר “העוקץ” במלאת שלושים יום לפטירתה (צילום: אביטל מוזס-חיים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית)

רגיל

וירג’יניה ג’ונסון

כותרת: וירג’יניה ג’ונסון (נולדה כמרי וירג’יניה אשלמן), 2013-1925

היום, לפני 94 שנים, נולדה וירג’יניה ג’ונסון, סקסולוגית פורצת דרך אמריקאית. בצעירותה הייתה זמרת קאנטרי, כתבת לענייני עסקים וסטודנטית לסוציולוגיה. ב-1957 הצטרפה לגינקולוג ויליאם מאסטרס למחקר על הפיזיולוגיה והאנטומיה של התנהגות מינית אנושית, ובעזרת מכשירי מדידה שפיתחו הם בחנו את ארבעת השלבים של העוררות והתגובה המינית. מחקרם החלוצי הפריך תפיסות מקובלות בנוגע לאורגזמה ולמיניות הנשית, היה הראשון לעסוק במיניות גם בגיל הזקנה, אבחן הפרעות בתפקוד המיני והציע להן טיפולים ממוקדים (ביניהם טיפולי המרה להומוסקסואלים, שלימים ג’ונסון הסתייגה מהם נחרצות).

ויקיפדיה

עוד על המחקר פורץ הדרך של מאסטרס וג’ונסון על מיניות האדם

עוד על “הסקס של מאסטרס“, סדרת דרמה מבוססת-ביוגרפיה בערוץ “שואוטיים” האמריקאי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם מאסטרס, מראיינים זוג ב”קרן מחקר לרבייה ביולוגית” (מרכז מחקר שייסדו, שנקרא לימים “מכון מאסטרס וג’ונסון”), סנט לואיס 1969 (צילום: ג’ורג’ טאמז), מתוך כתבה ב”ניו יורק טיימס” לאחר מותה

רגיל

מישל אקרס

מישל אקרס, נולדה ב-1966

היום, לפני 53 שנים, נולדה מישל אקרס, כדורגלנית אמריקאית, משחקניות הכדורגל הטובות בכל הזמנים. ב-1985 כבשה את השער הראשון אי פעם של נבחרת הנשים של ארה”ב. בגביע העולם 1991, שבמשחק הגמר שלו כבשה צמד והעניקה את הגביע לארה”ב, הייתה מלכת השערים של הטורניר. ב-1996 הובילה את ניצחון נבחרתה באולימפיאדה, וב-1999 הובילה את נבחרתה לזכייה שנייה בגביע העולם. אקרס זכתה בתואר המצוינות של פיפ”א על תרומתה לכדורגל העולמי ובתואר כדורגלנית המאה, ונכללה בהיכל התהילה האמריקאי לכדורגל וברשימת פיפ”א 100 של שחקני הכדורגל הטובים בעולם.

ויקיפדיה

עוד על “החרב בעלת שלושת הלהבים“, חוליית ההתקפה המפורסמת של נבחרת ארה”ב בשנות ה-90, שכללה את מישל אקרס, אפריל היינריקס וקארין ג’נינגס

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם מדליית הזהב לנבחרת ארה”ב באולימפיאדת אטלנטה 1996, מתוך אתר פיפ”א

בתמונה הקטנה: מישל אקרס (משמאל), נאבקת על הכדור מול שחקנית הכדורגל הסינית יאן ג’ין, בגמר גביע העולם של פיפ”א לנשים בשנת 1999. משחק זה הוא משחק כדורגל הנשים הנצפה ביותר אי פעם, ומהווה נקודת מפנה בתולדות הענף (צילום: מישל קולפילד, AP)

רגיל

סוזן ווייס

סוזן (מצגר) ווייס, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה סוזן ווייס, עורכת דין ופעילה חברתית-פמיניסטית ישראלית. היא המייסדת והמנהלת של “יד לאישה” ו”מרכז צדק לנשים”, עמותות שמטרתן למנוע פגיעה של מוסדות הדת בזכויות נשים בחסות המדינה ולמצוא פתרונות מערכתיים לעוולות אלה. היא גם המייסדת והעורכת של כתב העת “הדין והדיין”, המפרסם בקביעות פסקי דין רבניים בנושאי משפחה. בין היתר הצליחה להשיג הכרה תקדימית בכך שסרבנות גט מהווה עילה לתביעת נזיקין, למנוע מרבנים גישה לרישומים רפואיים של “ממזרים”, ולהבטיח כי מכרזים לתפקידים בבתי הדין הרבניים ובוועדה למינוי דיינים יהיו פתוחים גם לנשים.

ויקיפדיה

אתר “מרכז צדק לנשים”, מובילות המאבק המשפטי של נשים למען שוויון, כבוד וצדק בדין היהודי במדינת ישראל

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ווייס (מימין), עם עו”ד ניצן כספי שילוני, באירוע השקה של “מרכז צדק לנשים” לספרה של רבקה לוביץ “מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני”, ספטמבר 2017

בתמונה הקטנה: ווייס (משמאל), עם פרופ’ רות הלפרין קדרי, ראשת מרכז רקמן, בכנס קולך העשירי בסימן “70 פנים לפמיניזם הדתי”, בפאנל בנושא: “מתיר אסורות, פתרונות הלכתיים לבעיית הגט – מהם?”, אוקטובר 2017

רגיל

הלן אילון

הלן אילון, נולדה ב-1931

היום, לפני 88 שנים, נולדה הלן אילון, אמנית אקו-פמיניסטית יהודייה-אמריקאית. מתוך מציאות חייה בלב הקהילה היהודית האורתודוקסית הגדולה בניו יורק, וכמי שקיימה במשך שנים אורח חיים של רבנית, החלה לעסוק ביהדות מנקודת מבט נשית, והתמקדה באמנותה בעיקר בסוגיות של היעדר הקול הנשי, ויסות גופן וחייהן של נשים והיחס הבלתי שוויוני כלפיהן בהגות ובהלכה היהודית. נושא מרכזי נוסף ביצירתה הוא “תיקון עולם”, בפרט בהקשר של התנגדות למלחמה גרעינית ושל הצלת כדור הארץ. יצירותיה, הכוללות מיצגי מולטימדיה של אמנות תהליכית, מוצגות תדיר במיטב המוזיאונים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של הלן אילון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הלן אילון עם אמה, ערב שבת בשנות ה-90 [מקור]

בספר זיכרונותיה, “מה שמרוסן חייב למצוא שחרור: ילדותי היהודית-אורתודוקסית, חיי כאמנית פמיניסטית” (2012), היא מתארת את תחושותיה בעת הדלקת הנרות בערב שבת בבית ילדותה:
“בשעת הדלקת הנרות, מפת השולחן המסנוורת מלובן, שכיסתה את שולחן חדר האוכל הגדול, יצרה מראה של עולם ללא רבב. זרועותיה היו מביאות את אור השבת אל עיניה העצומות בקשתות רחבות, סוחפות את האור לעבר פניה – פעם אחת, פעמיים, שלוש – בתנועה איטית. כאשר הרימה את כפות ידיה מעל פניה, עיניה שמתחת היו תמיד לחות. ‘שבת שלום!’ היא הייתה קוראת ומנשקת את כל מי שהיה עד להגעה המופלאה של השבת, יחד עם הלבנה והכוכבים, המלכה והמלאכים והשכינה – הנוכחות הנשית הנשגבת – שהגיעו כולן מדי שבוע עם שקיעת החמה ועם הצפירה שנשמעה ברחבי שכונת בורו פארק על-מנת להכריז על זמן ה’ליכטבענטשן’ – רגע הברכה על הדלקת הנרות.
אך בשום מקום בחמשת חומרי התורה אין ציווי על נשים להדליק נרות; אמות-אמותינו העבירו את המנהג הזה מדור לדור…”

בתמונה הקטנה: תמונתה המופיעה על כריכת ספר זיכרונותיה, מתוך כתבה במגזין היהודי-אמריקאי “פורוורד”, על “השחרור של הלן אילון

רגיל

אמל קלוני

אמל עלם-א-דין קלוני, נולדה ב-1978

היום, לפני 41 שנים, נולדה אמל קלוני, עורכת דין לבנונית-בריטית. היא מתמחה במשפט בינלאומי ובזכויות אדם, ועוסקת בבוררויות בין מדינות בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג; בבתי דין מיוחדים לבחינת פשעי מלחמה שנעשו בלבנון וביוגוסלביה; בוועדות של האו”ם לבחינת עינויים ומלחמה בטרור; במאסרים בלתי חוקיים של עיתונאים באזורי מלחמה ושל ראשי מדינות שהופלו; במאבק להכרה ברצח העם הארמני; ובתביעת דעא”ש על רצח העם היזידי וסחר בבני אדם בבית הדין הפלילי הבינלאומי. הקרן הפילנתרופית שהקימה פועלת למען קידום צדק בבתי משפט, בקהילות ובכיתות לימוד ברחבי העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קלוני ועו”ד ג’פרי רוברטסון, מייצגים יחד את ארמניה בתביעה נגד פוליטיקאי טורקי על הכחשת רצח העם הארמני בבית הדין האירופי לזכויות אדם, 2015

בתמונה הקטנה: מרצה בפני בוגרי אוניברסיטת ואנדרבילט (מאי 2018): 
“אנחנו צריכים אנשים צעירים בעלי אומץ לומר: ‘זה העולם שלנו עכשיו, וכמה דברים עומדים להשתנות!’
כשתשבו בכיסא הנדנדה שלכם ותדברו עם נכדיכם בעוד שנים רבות, ודאו שיהיה לכם סיפור טוב לספר. העצה שלי היא שלא חייבים להיות גנדי או מנדלה או מרטין לותר קינג, ולא חייבים להיות פעילים למען זכויות אדם… יהיו רגעים בחיים שהשביל ביער יתפצל לשתי דרכים, וכשזה יקרה: היו אמיצים. הטילו ספק במה שמקובל ונהוג. התייצבו למאבק למען מה שאתם מאמינים בו.
כאשר נשים בכל רחבי העולם סובלות מהתעללות פיזית ומוטלות מגבלות על יכולתן לעבוד, להיות בעלות רכוש, לעבור ממקום למקום ואפילו לקבל משמורת על ילדיהן, אנו זקוקים לאומץ. כאשר עוד ועוד עיתונאים ברחבי העולם נעצרים, אנחנו זקוקים לאומץ.”
[לנאום המלא]

רגיל

מרכז הסיוע לקורבנות תקיפה מינית

מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית תל-אביב, הוקם ב-1978

תודה מכל הלב לאמהות המייסדות, חברות התנועה הפמיניסטית בישראל בסוף שנות ה-70: דבורה פרידמן, ג’ואן ירון, אסתר עילם, מרים בוקופיצר, אילנה גולן ושרה סייקס.

היום, לפני 41 שנים, החל לפעול בישראל מרכז סיוע לקורבנות תקיפה מינית. קו הסיוע הטלפוני הופעל לראשונה ממועדון התנועה הפמיניסטית בדירה קטנה בתל אביב, ואויש על ידי מתנדבות חברות התנועה, ללא משאבים ותוך מאבק בירוקרטי עז. כיום, מרכזי הסיוע ברחבי הארץ מלווים מאות קורבנות בשנה לבתי חולים, למשטרה ולבתי משפט; מפעילים עשרות קבוצות תמיכה לקורבנות ולבני משפחתן-ם; עורכים אלפי סדנאות והכשרות מקצועיות בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, אכיפת החוק, המשפט והתקשורת; ופועלים להעלאת המודעות הציבורית, לשינוי מדיניות וחקיקה ולמתן מענה ציבורי ראוי.

אינך לבד!
קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, פעילים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע:
1202 לנשים
1203 לגברים
04-6566813 לנשים ערביות
02-6730002 לנשים דתיות
02-5328000 לגברים דתיים
052-8361202 לסיוע דרך WhatsApp
צ’אט לסיוע אנונימי בכתיבה, חפשו בגוגל “צאט מרכז סיוע”

פרטים נוספים באתר איגוד מרכזי הסיוע ובדף הפייסבוק של איגוד מרכזי הסיוע

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כרזה משנת 1978 המזמינה נשים לפנות למרכז הסיוע לקורבנות אונס, מתוך פוסט לציון 40 שנה להקמת המרכז

בתמונה הקטנה: לוגו איגוד מרכזי הסיוע, כיום

רגיל

ג’ולייטה קסטיינוס

ג’ולייטה קסטיינוס רואיז, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה ג’ולייטה קסטיינוס, פרופ’ לסוציולוגיה מהונדורס, שכיהנה כנשיאת האוניברסיטה הלאומית של הונדורס וכיועצת האו”ם וארגוני זכויות אדם לענייני אמריקה הלטינית. היא הקימה מרכז מחקר המנתח סטטיסטיקות של פשיעה אלימה ברחבי המדינה, הובילה קמפיין נגד אלימות בהונדורס, שהתמקד בקרטלי סמים, בשחיתות משטרתית ובהגבלת ההפצה של כלי נשק, ופעלה לקידום רפורמות במשטרה ובבתי המשפט. היא הייתה גם חברה ב”ועדת האמת והפיוס” שהוקמה לשם בירור האירועים שהובילו להפיכה השלטונית ב-2009 שבה הודח נשיא הונדורס מנואל סלאיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במסיבת עיתונאים לרגל סיום כהונה של 8 שנים בראש האוניברסיטה הלאומית של הונדורס, ספטמבר 2017 [מקור]

בתמונה הקטנה: קסטיינוס מקבלת מידי ג’ון קארי ומישל אובמה את “אות האומץ הנשי הבינלאומי” לשנת 2013, המוענק מדי שנה על ידי מחלקת המדינה של ארה”ב לנשים מרחבי העולם שגילו במעשיהן מנהיגות, אומץ לב, תושייה ונכונות להקרבה יוצאת דופן למען הזולת ובפרט למען קידום זכויות נשים [מקור]

רגיל

ארוויאנה סוליסטיאנינגשי

ארוויאנה סוליסטיאנינגשי, נולדה ב-1991

היום, לפני 28 שנים, נולדה ארוויאנה סוליסטיאנינגשי, אישה אינדונזית שב-2013 עבדה במשק בית בהונג קונג. כעבור כמה חודשים, שבמהלכם הועבדה 21 שעות ביממה, הוכתה על כל הפרה קטנה של דרישות הניקיון, הוזנחה עד שפצעיה הזדהמו ולבסוף ננטשה בשדה התעופה ללא תשלום, תוך איום שמשפחתה תיפגע אם תספר – תבעה את מעסיקתה בגין התעללות פיזית. המעסיקה הורשעה ב-18 סעיפים של גרימת נזק, תקיפה ואיומים, ונידונה למאסר ולתשלום פיצויים. התביעה הִכתה גלים בעולם, ובעקבותיה שינו נשיא אינדונזיה וראש ממשלת הונג קונג את חוקי ההעסקה של עובדים זרים בהונג קונג.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ריאיון עמה ב”טיים אאוט הונג-קונג“, 2016

בתמונה הקטנה: ארוויאנה משתחררת מאשפוז של חודש בבית החולים, פברואר 2014

רגיל

ליאה צ’ייס

ליאה צ’ייס, נולדה ב-1923

היום, לפני 96 שנים, נולדה ליאה צ’ייס, שפית, סופרת ואישיות טלוויזיונית אמריקאית עטורת פרסים, “מלכת המטבח הקריאולי” (וההשראה לטיאנה מ”הנסיכה והצפרדע” של דיסני). היא החלה את דרכה בניו אורלינס כמלצרית וכמכינת כריכים בדוכן הימורים, ובהדרגה, עד שנות ה-50, הפכה את המקום למסעדה המצליחה “דוקי צ’ייס”, שמגישה עד היום מאכלים קריאוליים מסורתיים. המסעדה שלה נודעה משנות ה-60 כמקום מפגש של התנועה לזכויות האזרח, כתחליף לבנקים שלשחורים לא הותרה גישה לשירותיהם, כגלריה האוצרת ומציגה אמנות אפרו-אמריקאית וכמקום המעסיק ומקדם מוזיקאים מקומיים.

“לגדול בסביבה כפרית, שיש בה חקלאות, שיש בה יערות, זה אומר לדעת דברים. להעריך דברים. כשהלכנו לפנות בוקר לקטוף תותים [בשדות של סבא] נאלצנו ללכת אולי ארבעה או חמישה מיילים דרך היערות, ולמדנו מה אפשר לאכול. ידענו שאפשר לאכול את גרגרי היער האלה, את הענבות האלה. הלוואי שלכל ילד/ה היום היו חוויות כאלה. מי שחיים בעיר גדולה לא יודעים דבר על מה שהם אוכלים.”
(מתוך ריאיון עמה מ-2012, בתשובה לשאלה על מקורות הידע שלה על אוכל)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה ב-2016 ב”ניו יורקר” על “מלכת המטבח הקריאולי בניו אורלינס, עדיין מבשלת בגיל תשעים ושלוש” (צילום: ג’וש טלס)

התמונה הקטנה, מתוך האוסף ההיסטורי של ניו אורלינס

רגיל

נילי אברמסקי

נילי אברמסקי, נולדה ב-1970

“ריצה היא דרך חיים שנותנת עוצמות ומעניקה כוחות בכל רמה ורמה”

היום, לפני 49 שנים, נולדה נילי אברמסקי, אתלטית ישראלית, בעלת יותר מ-50 תוארי אליפות ישראל בריצות למרחקים בינוניים וארוכים, מהם 11 תארים במרתון, יותר מכל אתלטית ישראלית אחרת. היא שיאנית ישראל הנוכחית בריצת 2000 מטר, וכן החזיקה בשיאי ישראל בריצת 3000 מטר, 5000 מטר, 10000 מטר, חצי מרתון ומרתון. אברמסקי ייצגה את ישראל באולימפיאדת אתונה 2004, בשתי אליפויות עולם באתלטיקה (הלסינקי 2005 ואוסקה 2007), ב-6 אליפויות עולם בחצי מרתון ובשתי אליפויות עולם בריצות שדה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אברמסקי במרתון התנ”ך, ספטמבר 2018, מתוך אתר “מרתון ישראל” (צילום: ראול בלייכמן)

בתמונה הקטנה: אברמסקי ובתה, מעודדות להשתתף במרתון טבריה 2017

רגיל

תווחידה בן א-שייח’

תווחידה בן א-שייח’, 2010-1909

היום, לפני 110 שנים, נולדה תווחידה בן א-שייח’, רופאה תוניסאית, הרופאה המוסמכת המוסלמית הראשונה בעולם הערבי. ב-1928 השלימה תואר ראשון בהצטיינות בכימיה, פיזיקה וביולוגיה – האישה הראשונה בתוניס בעלת השכלה גבוהה. לאחר לימודי רפואה בצרפת, בחרה להתמחות ברפואת ילדים ובגינקולוגיה על מנת להנגיש שירותי רפואה לנשים, שנמנעו מבדיקות ומניתוחים בידי רופאים גברים בגלל הפחד מ”חילול כבוד המשפחה”. במהלך הקריירה שלה עסקה גם בהדרכות על תכנון משפחה, אמצעי מניעה והפלות, בהכשרת מיילדות מקצועיות, וכן בהעלאת מודעות למילת נשים ולנישואי ילדות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תווחידה עורכת קמפיין הסברה למען תכנון המשפחה בתוניסיה [מקור]

רגיל

קרולין ג’סופּ

קרולין ג’סופּ, נולדה ב-1968

היום, לפני 51 שנים, נולדה קרולין ג’סופּ, חברה לשעבר בכת המורמונית של “הכנסייה הפונדמנטליסטית של ישו וקדושי העת המאוחרת” ביוטה שבארה”ב. בספרה, “בריחה”, היא מתארת את התבגרותה תחת משטר הכת, את נישואיה בכפייה כאישה רביעית לגבר מבוגר, את התפכחותה ואת בריחתה ב-2003 מבעלה ומהכנסייה, שמשפחתה הייתה חברה בה שישה דורות. ספרה השני, “ניצחון”, מתאר את רדיפת חברי הכת אחריה, את מאבקה לקבל משמורת מלאה על כל ילדיה, את התמודדותה עם פוסט-טראומה ואת פועלה לשחרור ולשיקום של עשרות מניצולות הכת ולהרשעת כמה מחברי הכת בתקיפות מיניות בילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קרולין ג’סופ, מתוך פוסט עם צאת ספרה “ניצחון: החיים שאחרי הכת”, 2010 [מקור]

בתמונה הקטנה: בטי ג’סופ, בתה של קרולין, שבחרה לשוב לחיים עם הקהילה של אביה כשמלאו לה 18, מתראיינת אצל אופרה ווינפרי בתוכנית על פוליגמיה, 2009 [מקור]

רגיל

אלמירה מיניטה גורדון

דיים אלמירה מיניטה גורדון, נולדה ב-1930

היום, לפני 88 שנים, נולדה אלמירה מיניטה גורדון, המושלת הכללית הראשונה של בליז – האישה היחידה עד היום בתפקיד זה. בגיל 16 החלה לעבוד כמורה בבית ספר אנגליקני, ונדדה ברחבי בליז כמיסיונרית; לאחר מכן עבדה כמרצה במכללה להכשרת מורים, והתקדמה עד לניהול משרד החינוך הממשלתי. היא הייתה גם הפסיכולוגית הראשונה מבליז, לאחר שסיימה תואר שני ודוקטורט בפסיכולוגיה חינוכית. ב-1981 קיבלה בליז את עצמאותה מבריטניה, וגורדון מונתה להיות המושלת הכללית הראשונה של המדינה (ושל מדינה כלשהי בחבר העמים הבריטי), תפקיד שבו כיהנה עד 1993.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך קבלת פנים לנסיך אדוארד, דוכס קנט, בביקורו בבליז, 1981

בתמונה הגדולה: עם ראש ממשלת בליז, ג’ורג’ פרייס

בתמונה הקטנה: נושאת נאום

רגיל

סוניטה קולי

סוניטה קולי, נולדה ב-1946

היום, לפני 72 שנים, נולדה סוניטה קולי, מעצבת פנים ואדריכלית הודית. ב-1971 פתחה חברה לעיצוב של אתרי נופש ובתים פרטיים, לצד ייצור של ריהוט קלאסי ורפרודוקציות בסגנון אר-דקו, בידרמאייר ועוד. במהלך השנים התמחתה בשיקום, שימור ושחזור של מבנים היסטוריים, וביניהם הבית הרשמי של הנשיא, בית הפרלמנט, משרדי ראש הממשלה ובית הנשפים הלאומי בניו דלהי. בנוסף היא הקימה ומנהלת עמותות לשיקום ילדי רחוב, להכשרה תעסוקתית לנשים ולהקטנת שיעורי התמותה של תינוקות ויולדות בהודו. ב-2005 הקימה את המוזיאון לנשים באמנות, התומך גם במלאכות יד כפריות מסורתיות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קולי, 2012
בתמונה הקטנה: מקבלת מידי אמא תרזה את פרס מהילה שירומאני לנשים בעלות הישגים יוצאי-דופן, 1992
[התמונות מתוך האתר הרשמי שלה]

רגיל

אורנה אוסטפלד

אורנה אוסטפלד, נולדה ב-1952

היום, לפני 66 שנים, נולדה אורנה אוסטפלד, שחקנית ומאמנת כדורסל ישראלית. ב-1981 רשמה קבוצתה “מכבי רמת חן” שיא גינס, כשניצחה 221-21, משחק שבו קלעה אוסטפלד 108 נקודות. ב-1987 הקימה והחלה לאמן את קבוצת הכדורסל של רמת השרון, שזכתה מאז באליפויות ובגביעים רבים וב-1999 הגיעה לגמר יורוקאפ נשים. אוסטפלד הובילה גם מאבק להשוואה של מימון קבוצות הגברים והנשים ברשויות המקומיות, וכן לשידור משחקים של קבוצות כדורסל הנשים במסגרות האירופיות. הוועד האולימפי הבינלאומי העניק לה את אות האישה המשפיעה ביותר בספורט הנשים לשנת 2005.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אוסטפלד (מימין) עם יו”ר מנהלת הנשים איריס שטרק ושחקנית נבחרת ישראל נעמי קולודני (צילום: ראובן שוורץ ועוז מועלם, ל”ידיעות אחרונות”). מתוך הכתבה “אנחנו בקרב קיומי“, על שביתה בליגת העל לנשים בשל אי-העברת תקצוב הליגה ממשרד הספורט, 2016

בתמונה הקטנה: מאמנת, באמצע משחק, 2011 (צילום: ברני ארדוב ל”וואלה!”)

רגיל

אליסיה אלונסו

אליסיה (ארנסטינה דה לה קרידאד מרטינז דל חויו) אלונסו, נולדה ב-1921

היום, לפני 97 שנים, נולדה אליסיה אלונסו, פרימה בלרינה וכוריאוגרפית קובנית, שנודעה במיוחד בתפקידה כג’יזל בגרסת הבלט של “כרמן”. עלייתה הראשונה לבמה הייתה ימים אחדים לאחר יום הולדתה העשירי, ובמהרה כבשה את במות ניו יורק. מגיל 19 הלכה והידרדרה ראייתה ההיקפית והיא נותרה עיוורת חלקית; כדי להתמצא הותקנו עבורה אורות צבעוניים בחלקים שונים של הבמה, וכן הקפידה לתרגל רבות עם המופיעים לצידה, כך שיהיו תמיד בדיוק איפה שציפתה. ב-1948 ייסדה להקה משלה בהוואנה, שב-1955 הפכה לבלט הלאומי של קובה, והמשיכה להופיע גם בשנות ה-70 לחייה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במופע “ג’יזל”, הבלט האמריקאי, 1940 (צילום: וולטר א’ אוון)

בתמונה הקטנה: מיגל דיאז-קאנל ברמודז, סגן נשיא הקבינט של קובה, מסיר את הלוט מפסל להנצחת הבלרינה האיקונית, אליסיה אלונזו (במרכז התמונה), לרגל יום הולדתה ה-96 ובמלאת 70 שנה לבלט הלאומי של קובה בייסודה, ינואר 2018 (צילום: חוזה מ’ קוראה)

רגיל

ארנה ברי

ארנה ברי, נולדה ב-1949

היום, לפני 69 שנים, נולדה ארנה ברי, יזמת היי-טק, מדענית ואשת עסקים ישראלית, מהנשים המשפיעות בטכנולוגיה ובשוק ההון בישראל. בין היתר הייתה ממקימות “אורנט” (חברת הסטארט-אפ הישראלית הראשונה שנרכשה ע”י קונצרן אירופי), ויו”ר “פריימסנס” (מפתחת רכיבי התלת ממד של קונסולת Xbox 360). כמדענית הראשית ומנהלת המו”פ של משרד התמ”ת (האישה היחידה עד כה בתפקיד זה), הובילה פיתוחים מדעיים וטכנולוגיים, מימון פרויקטי מחקר ושיתופי פעולה בינלאומיים. ברי כיהנה גם כיו”ר איגוד קרנות ההון סיכון של ישראל, ופועלת לקידום חינוך טכנולוגי, לפיתוח הנגב ולקידום נשים ומיעוטים.

לפני כשבועיים, במסגרת שביתת המחאה נגד אלימות נגד נשים, הפיקה “מיקרוסופט ישראל” סרטון בהשתתפות נשים בכירות בתעשיית הטכנולוגיה, שדיברו על חשיבות הנושא למען עתיד החברה כולה תחת הכותרת “יחד נשים לזה סוף“.
ביניהן הייתה גם ארנה ברי, שהעידה, לראשונה, כי גם היא חוותה אלימות פיזית מצד בן זוגה לשעבר.
ברי סיפרה כי ההצלחה המקצועית שלה “הייתה בלתי נסבלת מבחינתו […] זה התחיל בדברים קטנים. בפעם הראשונה שהייתה דחיפה – ידעתי בתוכי שזו גם לא תהיה הפעם האחרונה. ובאמת עם הזמן המצב הפך לבלתי נסבל, כי אלימות היא לא רק פגיעה פיזית אלא גם ניסיון לגמד נפשית את מי שעומד מולך […] היום אנחנו יודעים שזאת טראומה כמו טראומה של מלחמה…
“עד עכשיו לא דיברתי על זה רק בגלל הרגישות לילדים שלי. לי אין מה להסתיר. הבושה שתהיה אצל התוקף, לא אצל המותקפת. יכולתי לדבר על זה רק מרגע שהילדים היו מוכנים. בסופו של דבר הילדים שלי הם אלה שרצו שהדברים לא יישארו מטואטאים מתחת לשטיח.”

הציטוט מתוך ריאיון עם ברי ב”כלכליסט”: “הייתי אישה מוכה“, דצמבר 2018

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה ב”דה מרקר” על מאבקה מול מערכת הבריאות למימון תרופות נגד סרטן שיצילו את חייה: “לא מוגזם לצפות שהמדינה תעשה הכל כדי לאפשר לי להישאר בחיים“, מאי 2018 (צילום: עופר וקנין)

הרצאת TEDx מעוררת השראה של ברי: “מערכת היחסים האינטימית שלי עם סרטן

בתמונה הקטנה: השקת מרכז מחקר ופיתוח של חברת EMC, חברת בת של תאגיד Dell הבינלאומי, בבאר שבע, 2011.
בתמונה, גוזרים את הסרט (מימין לשמאל) פט גלסינגר (נשיא חטיבת תשתיות המידע ב-EMC), פרופ’ אבישי ברוורמן, ד”ר ארנה ברי (סגנית נשיא EMC העולמית ומנהלת מרכז המצוינות של EMC בישראל) ורוביק דנילוביץ (ראש עיריית באר שבע)

רגיל

זאינב בנגורה

חג’ה זאינב האווה בנגורה, נולדה ב-1959

היום, לפני 59 שנים, נולדה זאינב בנגורה, פוליטיקאית ופעילה חברתית מסיירה לאון. מלחמת האזרחים נגד שלטון החונטה הצבאית פרצה בראשית שנות ה-90, בהיותה מנהלת בחברת ביטוח גדולה, ובנגורה נעשתה פעילה חברתית. היא הקימה את הארגון הלא-מפלגתי הראשון במדינה למען זכויות נשים, יצאה נגד השחיתות השלטונית ונגד הזוועות שבוצעו כלפי האוכלוסייה האזרחית, והייתה ממובילות הקמפיין למען בחירות דמוקרטיות (שהושגו ב-1996). ב-2007 מונתה לשרת החוץ של סיירה לאון, וב-2010 לתפקיד שרת הבריאות. ב-2012 מונתה לנציבה מיוחדת של האו”ם לענייני אלימות מינית בזמן מלחמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך דף השותפים באתר “יחד למען ילדות”, שותפות בינלאומית של ממשלות, ארגוני או”ם, ארגונים במגזר הפרטי ואישים מובילים, המוקדשת למניעת אלימות נגד ילדים, עם דגש מיוחד על אלימות מינית נגד ילדות, כצעד בסיסי להשגת זכויות אדם ורווחה, שוויון מגדרי ופיתוח בר-קיימא.

בתמונה הקטנה: נואמת בעת קבלת פרס לקידום נשים בשלום ובביטחון מטעם מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון, על “תרומתה המתמשכת והאפקטיבית לקידום תפקידן של נשים בסיום עימותים בעולם”, 2016 [מקור]
בנאומה אמרה בנגורה: “אני רוצה להקדיש את הפרס הזה לכל הנשים האמיצות ברחבי העולם, שנפלו קורבן לפשע האכזרי של אלימות מינית, ושהיו אמיצות וחזקות מספיק כדי לחלוק את סיפוריהן איתי במאמציי להשמיע את קולותיהן על הבמה העולמית.”