עמוד 1
רגיל

יינגלאק צ’ינוואט

יינגלאק צ’ינוואט, נולדה ב-1967

היום, לפני 51 שנים, נולדה יינגלאק צ’ינוואט, אשת עסקים ופוליטיקאית תאילנדית, האישה הראשונה (והיחידה) שכיהנה כראשת ממשלת תאילנד. למשפחתה עסקים רבים, והיא ניהלה כמה מהם, ובראשם חברת הסלולר הגדולה ביותר במדינה. בבחירות 2011, בתום קמפיין ששם דגש על פיוס לאומי ומאבק בעוני, זכתה מפלגת “פאו תאי” (למען תאילנד) בראשותה ברוב מוחלט. אולם בסוף 2013 פרצה מחאה המונית נגדה שהובילה לחודשים של משבר אלים, עד שלבסוף הדיח אותה ביהמ”ש החוקתי של תאילנד והאשים אותה בהפרת אמונים ובהזנחת תפקידה. לפני מתן גזר הדין, צ’ינוואט נמלטה מתאילנד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צ’ינוואט יוצאת מפיקוד חיל האוויר לאחר ישיבת קבינט בבנגקוק, 2014 (מקור: רויטרס, סאן דיילי)

בתמונה הקטנה: צ’ינוואט בפורום הכלכלי העולמי, 2012

רגיל

דייזי זמורה

דייזי זמורה, נולדה ב-1950

 

“אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּף הַזֶּה שֶׁלִּי, שֶׁחַי חַיִּים,
אֶת מִתְאָר כְּלִי הַקִּבּוּל שֶׁלּוֹ, אֶת רַכּוּתוֹ הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת,
אֶת שְׂעָרִי הַזּוֹרֵם לְכַתֵּר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי,
אֶת פָּנַי כְּגָבִיעַ זְכוּכִית, הַנִּצָּב עַל רַגְלוֹ הַשַּׁבְרִירִית
הַמְּטַפֶּסֶת בַּעֲדִינוּת מִתּוֹךְ כְּתֵפָיִם וְעֶצֶם בְּרִיחַ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת גַּבִּי הַמְּעֻטָּר בְּכוֹכָבִים מְעֻמְעָמִים,
אֶת הַגְּבָעוֹת הַבְּהִירוֹת שֶׁל שָׁדַי,
מַעְיָנוֹת שֶׁל חָלָב, הָרִאשׁוֹן לְהָזִין אֶת הָאָדָם,
אֶת בֵּית חָזִי הַמִּזְדַּקֵּר, אֶת מָתְנִי הַגְּמִישָׁה,
אֶת מְלֵאוּתָהּ וְאֶת חֻמָּהּ שֶׁל בִּטְנִי.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַסַּהַר הַמִּתְעַקֵּל בִּירֵכַי,
שֶׁהָלַךְ וְהִתְעַצֵּב מֵהֵרָיוֹן לְהֵרָיוֹן,
אֶת הַגַּל הַמִּסְתַּלְסֵל הָאַדִּיר שֶׁל יַשְׁבָנִי,
אֶת רַגְלַי, יְסוֹדוֹת הַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת עָלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַכֵּהִים
וְאֶת הַפַּרְוָה הַנִּסְתֶּרֶת שֶׁלִּי,
שׁוֹמְרָיו שֶׁל שַׁעַר גַּן הָעֵדֶן הַמִּסְתּוֹרִי
אֶל תּוֹךְ הַנִּקְרָה הַלַּחָה שֶׁמִּמֶּנָּה דָּם קוֹלֵחַ
וּמֵימֵי הַחַיִּים.

הַגּוּף הַזֶּה שֶׁלִּי יָכוֹל לִכְאֹב וְלַחְלוֹת,
הוּא דּוֹלֵף, הוּא מִשְׁתַּעֵל, הוּא מַזִּיעַ,
מַפְרִישׁ נוֹזְלֵי גּוּף, צוֹאָה, רֹק,
הוּא נַעֲשָׂה עָיֵף, זָקֵן, שָׁחוּק.

גּוּף חַי, חֻלְיָה מְקַשֶּׁרֶת אֵיתָנָה אַחַת
לְהַבְטִיחַ אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַגּוּפִים הָאֵינְסוֹפִית.
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּף הַזֶּה, הֶעָשׂוּי אֲדָמָה שׁוֹפַעַת:
זְרָעִים, שָׁרָשִׁים, לְשַׁד, פְּרָחִים וּפֵרוֹת.”

(“חגיגה של הגוף”, מתוך ספרה של דייזי זמורה, “הקצף האלים: שירים חדשים ונבחרים”, בהוצאת ספרי קארבסטון, 2002. תרגום לעברית: מתת גולדברג אלון)

 

“בעת שבה נשים בניקרגואה ממשיכות להיאנס, לסבול מהתעללות, להירצח, השירים חייבים להיות פמיניסטיים. אבל עליהם להיות יותר מכך, לשקף את המצב האנושי שלנו, מהו היחס שלנו לעצמנו, איך נראות החברה, אהבה, משפחה, אמהוּת, חברוּת, כאב, בדידות…” – דייזי זמורה (נולדה היום, לפני 68 שנים), משוררת ניקרגואית, מהבולטות בשירה הלטינית בת זמננו. בשנות ה-70 הייתה מהדוברות הלוחמניות נגד השלטון הדיקטטורי המושחת של משפחת סומוסה בניקרגואה. דרך פרטים קטנים של היום-יום, מבטאת שירתה את עמדתה חסרת הפשרות בנוגע לזכויות אדם, פוליטיקה, פמיניזם, היסטוריה ותרבות.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט והתמונות מתוך כתבה על זמורה ב”La presna” (“העיתונות”, עיתון יומי חשוב בניקרגואה)

רגיל

הכנס העולמי על נשים

הכנס העולמי על נשים, 1975

 

“[העצרת הכללית של האומות המאוחדות] מכירה בכך שנשים מכל העולם, יהיו ההבדלים והפערים ביניהן ככל שיהיו, חולקות את החוויה הכואבת של קבלת יחס לא הוגן, ושככל שתתחזק המודעות שלהן לתופעה זו הן תיעשינה בעלות ברית טבעיות במאבק כנגד כל צורה של דיכוי, כגון קולוניאליזם, גזענות ואפרטהייד, ולפיכך תהווינה פוטנציאל מהפכני אדיר לשינוי כלכלי וחברתי בעולם.

“[…] מכירה גם בצורך הדחוף לשפר את מעמדן של נשים ולמצוא דרכים אפקטיביות יותר לאפשר להן את אותן ההזדמנויות שיש לגברים להשתתף באופן פעיל בפיתוח מדינותיהן […] ובצורך לעודד את מאמציהן לקידום, השגה ושימור של שלום עולמי באמצעות שותפות מלאה שלהן בארגונים מדיניים ובינלאומיים.

“[…] קוראת לממשלות, לשלוחות האו”ם, לארגונים בין-ממשלתיים מקומיים ובינלאומיים ולקהילה הבינלאומית בכלל להתחייב ליצירה של חברה צודקת שבה נשים, גברים וילדים יוכלו לחיות בכבוד, בחופש, בצדק ובשגשוג.”

(מתוך הצהרת מקסיקו)

 

היום, לפני 43 שנים, נפתח כנס הנשים העולמי הראשון של האו”ם במקסיקו סיטי. חשיבותו של הכנס בראייה חדשה של הנשים כשותפות מלאות לתהליכי הפיתוח ויישום המדיניות, בניסוח עמדה אחידה המשלבת תרבויות שונות, ובהיותו זרז לקבוצות פעולה ברחבי העולם. בכנס אומצו שתי תוכניות עבודה: האחת מפרטת יעדים ספציפיים לביטול האפליה נגד נשים; והשנייה מציגה את תרומתן החיונית לפיתוח כלכלי ולשלום עולמי ואת ההכרח לשלבן בין קובעי המדיניות. כן הוקמו מכון המחקר הבינלאומי לקידום נשים, שיתמוך ויממן תוכניות ברוח זו ויעקוב אחר יישומן, ו”יוניפם”, קרן הפיתוח של האו”ם עבור נשים.

 

עוד על הכנס העולמי הראשון על נשים

עוד על תוכנית הפעולה העולמית לביטול האפליה נגד נשים, החלטה 3520 של האו”ם

עוד על הצהרת מקסיקו לחיזוק נקודת המבט הנשית ביישום מדיניות חוץ ובתהליכי פיתוח ושלום, החלטה 66/34 של האו”ם

עוד על “UN Women“, ממשיכתה של “יוניפם” (UNIFEM)

עוד על שנת הנשים הבינלאומית שהוכרזה על ידי האו”ם ב-1975

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ה”ניו יורק טיימס” מדווח על הכנס

בתמונה הקטנה: כמה ממאות הנציגות שהשתתפו בכנס, צילום מסך מתוך סרטון קצר על הכנס

רגיל

גילדה רדנר

גילדה סוזן רדנר, 1989-1946

היום, לפני 72 שנים, נולדה גילדה רדנר, קומיקאית ושחקנית יהודייה-אמריקאית פורצת דרך. בראשית שנות ה-70 החלה להופיע בסטנד-אפ, זכתה להצלחה מסחררת והצטרפה לתוכנית קומדיה ברדיו ששודרה בכל רחבי ארה”ב. ב-1975 עלתה לשידור תוכנית הטלוויזיה “סאטרדיי נייט לייב”, והיא הייתה חברה בצוות המקורי; היא גם כתבה חלק גדול מהמערכונים, ונודעה במיוחד בפרודיות על מגישי חדשות, שבהשראתה הפכו נפוצות בתוכניות סאטירה. לאחר מותה מסרטן נוסדו לפי צוואתה ארגונים להגברת המודעות לאבחון מוקדם של המחלה, למעקב ורישום של קבוצות סיכון ולתמיכה בחולים ובקרוביהם.

ויקיפדיה

עוד על “קהילות התמיכה בחולי סרטן” (המכונות “מועדוני גילדה”, על שמה)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רדנר ב”סאטרדיי נייט לייב”

בתמונה הקטנה: גילדה רדנר (במרכז), עם (מימין לשמאל) ג’ון קנדי, רוזמרי רדקליף, יוג’ין לוי ודן אקרויד, צוות הקומיקאים של התיאטרון המפורסם “Second City” ב-1974 (מקור: אימגור)

רגיל

בסי ריינר פארקס

בסי ריינר פארקס, 1925-1829

היום, לפני 189 שנים, נולדה בסי ריינר פארקס, סופרת, משוררת, עיתונאית ופעילה למען זכויות נשים באנגליה. היא הייתה חברה בתנועת הנשים המאורגנת הראשונה באנגליה, שהפעילה בכיכר לנגהם בלונדון מועדון קריאה ובית קפה שהיוו מרחב לדיון ולפעולה למען שיפור מעמדן וזכויותיהן של נשים, בעיקר זכויות תעסוקה, השכלה, רכוש והצבעה. היא הייתה העורכת הראשית של “הירחון של נשות אנגליה”, אשר נוסד ע”י קבוצת לנגהם ב-1858 והיה כתב-העת הראשון שקידם ופרסם את פועלן של נשות התקופה לצד סיקור נשים בולטות בהיסטוריה, שירה שכתבו נשים וחדשות רלוונטיות לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

רבקה קופר

רבקה קוּפֶּר, 2007-1920

היום, לפני 98 שנים, נולדה רבקה קוּפֶּר, פעילה ציונית וחברת מחתרת בגיטאות פולין. כבר בגיל 18 הייתה מזכירת תנועת הנוער “עקיבא” בוורשה, והקימה קנים של התנועה הציונית ברחבי פולין. בגטו קראקוב לימדה במחתרת עברית ותנ”ך ושימשה כקשרית בהתארגנות “החלוץ הלוחם” להתנגדות בנשק. אח”כ גורשה לאושוויץ וצעדה בצעדות המוות. בתום המלחמה לימדה בשוודיה בבי”ס של “עליית הנוער” וב-1946 יצאה עמם לישראל, אך אוניית המעפילים נתפסה, וקופר גורשה למחנה מעצר בקפריסין; גם שם פעלה במחתרת “ההגנה”. ב-1948 הגיעה ארצה, לקיבוץ דגניה ב’, והייתה לספרנית ולמזכירת הקיבוץ.

ויקיפדיה

עדות מצולמת של רבקה קופר, מתוך: משואה – המכון הבינלאומי ללימודי השואה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קופר מעידה במשפט אייכמן על ההתנגדות החמושה, 1961
עדותה נמסרה בישיבה 26 של המשפט, החל מדקה 23:45

בתמונה הקטנה: עם בנה יוחי

רגיל

שטפני גראף

שטפני מריה (“שטפי”) גראף, נולדה ב-1969

היום, לפני 49 שנים, נולדה שטפני גראף, טניסאית גרמנייה. היא דורגה במקום הראשון בעולם במשך 377 שבועות, יותר מכל שחקן/ית אחר/ת בתולדות הדירוג, והוכתרה כשחקנית הטניס הטובה ביותר במאה ה-20. ב-1988 זכתה בכל ארבעת טורנירי הגראנד סלאם וגם במדליית זהב אולימפית – היחיד/ה אי פעם שזכתה ב”סלאם המוזהב” בשנה אחת. עד פרישתה ב-1999 זכתה בסה”כ ב-107 תארים ליחידות (22 מהם בטורנירי גראנד סלאם), ו-9 פעמים הוכתרה לשחקנית השנה. כיום היא פעילה ב”ילדים למען מחר”, ארגון שייסדה למען ילדים מאזורי מלחמה ואסון, ובקרן העולמית לשימור חיות בר.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

פאוזיה קאסינג’ה

פאוזיה קאסינג’ה, הדיון בבקשת המקלט שלה הוכרע ב-1996

“ביום חמישי הודיעו לי שאתחתן. ביום שישי אמרו לי שיחתכו אותי. בחצות ברחתי.” – פאוזיה קאסינג’ה, נערה יתומה בת 17 מטוגו, נמלטה ב-1994 מכפיית נישואים פוליגמיים ומילה, הצליחה להגיע לארה”ב אך נתפסה על ידי רשויות ההגירה, הופשטה, נאזקה ונכלאה, ובקשתה לקבל מקלט נדחתה. היום, לפני 22 שנים, ועדת הערעורים לענייני הגירה הפכה את ההחלטה ויצרה תקדים להכרה ברדיפה מגדרית כסיבה מספקת להענקת מקלט מדיני. עורכת הדין ליילי מילר-מורו, שייצגה אותה פרו-בונו, ייסדה בהשראתה את “מרכז טאהירה לצדק”, המציע סיוע משפטי לפליטות על רקע אלימות ורדיפה מגדריות.

עוד על תקדים קאסינג’ה

עוד על עורכת הדין ליילי מילר-מורו

פייסבוק

בתמונה הקטנה: צילום מסך מתוך מסיבת עיתונאים בהשתתפות פאוזיה קאסינג’ה ב-1997. לקוח מתוך סרטון שבו עו”ד מילר-מורו מציגה את המקרה ואת השלכותיו על מערכת המשפט האמריקאית ומתארת את הקמתו של “מרכז טאהירה לצדק”

רגיל

אליזבת איידנבנץ

אליזבת איידנבנץ, 2011-1913

היום, לפני 105 שנים, נולדה אליזבת איידנבנץ, מורה ואחות שווייצרית. ב-1937 הצטרפה לאגודת הסיוע לילדים במלחמה, שנועדה לסייע לפליטים הרעבים והחולים של מלחמת האזרחים בספרד, וייסדה בית יולדות בעיר אלנא שבדרום צרפת עבור הנשים והילדים מקרב הפליטים. לאחר הכיבוש הנאצי זרמו לאלנא פליטים יהודים וצוענים מרחבי אירופה; החוק בצרפת של וישי חייב את הצוותים הרפואיים לשמור על נייטרליות ולא להגן עליהם, אולם איידנבנץ פעלה להסתיר את זהות הפליטים מהגסטאפו ובכך הצילה מאות תינוקות במהלך מלחמת העולם השנייה. על פועלה זה הכיר בה “יד ושם” כחסידת אומות העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צוות בית החולים באלנא (אליזבת בשורה השנייה, שנייה משמאל), 1941
בתמונה הקטנה: בית החולים המשוחזר באלנא

רגיל

כריסטין ניקסון

כריסטין ניקסון, נולדה ב-1953

היום, לפני 65 שנים, נולדה כריסטין ניקסון, קצינת משטרה אוסטרלית. ב-2001 מונתה למפכ”לית משטרת ויקטוריה – האישה הראשונה העומדת בראש משטרה במדינה אוסטרלית. בתפקידה זה צעדה ניקסון, במדים, במצעד הגאווה במלבורן, והסבירה כי על אף היותה הטרוסקסואלית, “אני תומכת באנשים הגונים וראויים שרוצים לנהל את חייהם כמו כולם, אך זכו בעבר ליחס מזעזע מצד המשטרה, ואני מתכוונת לטפל בזה.” ב-2009 נענתה לבקשת הממשלה לפרוש כדי לעמוד בראש רשות השיקום וההצלה לאחר “השבת השחורה” שבה התחוללו שריפות היער הקשות ביותר בהיסטוריה של אוסטרליה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: צועדים במצעד הגאווה 2009 במלבורן נושאים בובה במחווה לניקסון

רגיל

החוק לשוויון בשכר

החוק לשוויון בשכר, 1963 (תיקון לחוק תנאי עבודה הוגנים 1938)

“המעסיק, בכל מקום עבודה שהוא, לא יפלה בין עובדים על בסיס מגדר על ידי תשלום של שכר נמוך משהיה משלם לעובדים מהמין השני עבור אותה העבודה, הדורשת רמה שווה של כישורים, מאמץ ואחריות, ונעשית תחת תנאי עבודה דומים, אלא במקרה שבו יוכיח כי גובה התשלום תלוי בוותק, ביכולת, בתפוקה או בכל קריטריון הוגן אחר שאינו מגדרי.” – מתוך התיקון לחוק תנאי עבודה הוגנים: שוויון בשכר (עבר בארה”ב היום, לפני 55 שנים), שלפיו אפליה מגדרית פוגעת באיכות חיי העובדים, מונעת ניצול מרבי של משאבי האנוש, יוצרת סכסוכי עבודה, מפריעה למהלך המסחר התקין ומהווה תחרות לא הוגנת.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הנשיא קנדי בעת טקס החתימה על חוק השוויון בשכר. מתוך כתבה על המאבק לשוויון בשכר במלאת 50 שנה לחוק

רגיל

רחל אוהבת-עמי (חבשוש)

מעצרה של רחל אוהבת-עמי (חבשוש), 1939

היום, לפני 79 שנים, הגיעה לוחמת האצ”ל רחל אוהבת-עמי (חבשוש) לכניסה לבית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים, עוטה רעלה ונושאת סל ובו חומר נפץ המוסתר מתחת לפירות וירקות, במטרה לפגוע בעצירים ערבים שנאשמו בפגיעה ביהודים ובבני משפחותיהם שבאו לבקרם בכלא. היא עוררה חשד ונעצרה, בית הדין הצבאי הבריטי גזר עליה מאסר עולם (ולא הוצאה להורג, בשל גילה הצעיר), והיא הועברה לבית הכלא לנשים בבית לחם, יהודייה יחידה בקרב האסירות הערביות. שבע שנים אחר כך, בתום מלחה”ע השנייה, קיבלה חנינה מאת הנציב העליון ושוחררה מבית הסוהר.

מידע נוסף על ניסיון הפיגוע ועל המשפט של חבשוש באתר “אנציקלופדיה יהודית לתרבות ישראל” של מכללת דעת ללימודי יהדות ורוח

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מחזיקה זר בהגיע ארונותיהם של זאב ז’בוטינסקי ורעייתו לשדה התעופה לוד, כנציגה של לוחמות האצ”ל

בתמונה הקטנה: דף מתוך יומן שניהלה בעת מאסרה, שבו היא מתארת את אבלה על מותו של ז’בוטינסקי.

התמונות מתוך אתר מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים

רגיל

ג’ורג’ינה תאודורה ווד

ג’ורג’ינה תאודורה ווד, נולדה ב-1947

היום, לפני 71 שנים, נולדה ג’ורג’ינה תאודורה ווד, משפטנית גאנית. היא החלה את הקריירה שלה כקצינת תביעה של משטרת גאנה. ב-1974 עברה אל כס השיפוט, והלכה והתקדמה כשופטת עד למינויה ב-2007 לשופטת הבכירה של ביהמ”ש העליון – האישה הראשונה העומדת בראש הרשות השופטת של גאנה והאישה הבכירה ביותר עד אז בהיסטוריה הפוליטית של גאנה. ב-2017, עם פרישתה, מונתה לחברה במועצת המדינה, חבר היועצים הבכיר לנשיא גאנה. היא מכהנת גם כחברת ועד ב”מרכז לצדק גלובלי”, ארגון בינלאומי הפועל ליישום ולאכיפה של חוקים לזכויות אדם על מנת לקדם שוויון מגדרי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: ווד מושבעת לשופטת הראשונה בביהמ”ש העליון, לצד נשיא גאנה ג’ון קופור (מימין) ובן זוגה אדמין ווד (משמאל). מתוך האתר “גאנה-ווב”

רגיל

“יד לאישה הלוחמת”

“יד לאישה הלוחמת”, נחנכה ב-1998 לציון חמישים שנים לקרב על ניצנים ב-1948

היום, לפני 70 שנים, התנהל בקיבוץ ניצנים קרב קשה מול הכוחות המצרים במלחמת העצמאות. עשר מחברות הקיבוץ לא התפנו עם האזרחים ובחרו להישאר עם כוחות המגן, ושלוש מהן נהרגו: האלחוטאית מירה בן ארי, החובשת שולמית דורצ’ין והלוחמת דבורה אפשטיין. ב-1998, במלאת חמישים שנים לקרב, נחנכה במקום “יד לאישה הלוחמת”, המוקדשת להן ולכל הנשים שתרמו למערכות הביטחון. באנדרטה פסלי ברונזה של נשים שפיסלה שוש חפץ בקווים רכים, ולצד המדרגות המובילות אליה מצוטטים דבריהן של שש לוחמות: שרה אהרונסון, חנה סנש, מירה בן ארי, אסתר ארדיטי, שרה צ’יזיק וברכה פולד.

עוד על האנדרטה

עוד על הקרב

בתמונה הגדולה: האנדרטה, צילום: שימי אורון (מתוך “קפה דה מרקר”)

בתמונה הקטנה: מירה בן ארי ובנה דני, מתוך כתבה ב”הארץ” על יומנה של בן ארי, “נעורים בתל אביב, מוות בניצנים”, 2003

רגיל

“עשינו הפלות!”

“עשינו הפלות!”, 1971

היום, לפני 47 שנים, התפרסם גיליון של מגזין “שטרן” הגרמני שכותרתו הייתה “עשינו הפלות!”. הופיעו בו 374 נשים, ביניהן מפורסמות רבות, שהודו בפומבי בכך שביצעו הפסקת היריון, דבר שהיה לא חוקי אז לפי סעיף 218 לחוק העונשין המערב-גרמני, אשר שונה ב-1976 אך הגבלותיו הוסרו סופית רק עם איחוד גרמניה ב-1992. הגיליון היה פרי יוזמה של העיתונאית הפמיניסטית אליס שוורצר, ונחשב לאבן דרך בתחיית המאבק הפמיניסטי בשנות ה-70: הפרסום שבר את הטאבו על שיח ציבורי על הפלות, הביא להקמת כמה קבוצות פמיניסטיות והאיץ את התארגנות ההתנגדות לחוק האוסר על הפלות.

ויקיפדיה

פייסבוק

עוד על אליס שוורצר (בתמונה הקטנה)

תמונתה של שוורצר מתוך אתר WDR הגרמני

רגיל

הלן סיקסו

הלן סיקסו, נולדה ב-1937

“על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן. מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית.” הלן סיקסו (נולדה היום, לפני 81 שנים), סופרת, משוררת, מחזאית ופילוסופית פמיניסטית צרפתייה-יהודייה, ילידת אלג’יריה. פרופ’ סיקסו הקימה ב-1974 את “המרכז לחקר לימודי נשים”, הראשון מסוגו באירופה, ונחשבת לאחת האינטלקטואליות המובילות בצרפת מאז שנות ה-60, אשר השפיעה רבות על עיצוב התיאוריה הספרותית, הפילוסופיה והפמיניזם הפוסט-מודרניים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך “צחוקה של המדוזה” (Le Rire de la Méduse), שראה אור ב-1975 ונחשב לאחד המניפסטים הפמיניסטיים החשובים שפורסמו. החיבור עוסק ביחסים שבין שפה, גוף, מיניות וחברה, ועל ידי חשיפת ההכללות הלשוניות שעיצבה הפטריארכיה לדיכוי הנשי, ותרגול צורות ביטוי חלופיות של כתיבה נשית וקווירית, פועל ליצירת שינוי לשוני, אשר ייצור בתורו שינוי תפיסתי ולבסוף שינוי חברתי.

בתמונה הקטנה: פרופ’ סיקסו מרצה בשנת 1975

התמונות מתוך אתר “בבליו”, המרכז מידע על ספרים וסופרים בצרפתית

רגיל

פאולינה צ’יזיאן

פאולינה “פאולי” צ’יזיאן, נולדה ב-1955

“אנו סוסות אבודות הדוהרות על פני החיים, מואכלות פירורים, נושאות את תהפוכות הגורל, מכריזות מלחמה זו כנגד זו. הזמן חולף ויום אחד נישכח. כל אחת מאיתנו היא ענף שבור, עלה יבש, נתונות לחסדי הרוח. אנו חמש. הבה נתאחד, וניצור יחד יד אחת.” – פאולינה צ’יזיאן (נולדה היום, לפני 63 שנים), מספרת סיפורים ממוזמביק, האישה הראשונה שספריה יצאו לאור במדינתה. כתיבתה מבקרת מסורות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות במוזמביק, ומהווה שופר לחוויות של נשים בחברה פטריארכלית הכורעת תחת נטל היסטורי של עימות אלים ושהנשים בה לרוב לא זוכות להשכלה או מתקבלות לשוק העבודה.

הציטוט מפיה של ראמי, גיבורת ספרה של צ’יזיאן “האישה הראשונה: סיפור על פוליגמיה” (2001), המובילה את נשותיו השונות של בעלה לפעול בסולידריות להשגת מעמד וקול משלהן. מתוך ביקורת על הספר באתר “מילים ללא גבולות”

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

ניצן מינץ

ניצן מינץ, נולדה ב-1989

“לא / בדפים אכתוב. / בשברי חלומי. / ויצמח עצי ויעירני” – ניצן מינץ (נולדה היום, לפני 29 שנים), אמנית ומשוררת רחוב ישראלית. יצירתה היא מלאכת חיבור בין מילים, מקומות, חומרים וצורות יחד לכדי אמירה הרמונית. היא מציגה גם בגלריות, בחללי אמנות ובפרויקטים שונים בארץ ובעולם, אך בעיקר מוציאה את השירה מתוך דפי הספר אל הרחוב ומזמינה את הקהל המזדמן לקרוא, להרגיש ולחשוב שירה. בחירתה למקם את שיריה באופן מכוון בנקודות מסוימות ברחבי העיר, על פח גלי, חלון אטום, קיר סדוק או דלת חלודה, היא שמטעינה את האישי והנפשי במשמעויות חברתיות ופוליטיות.

האתר של ניצן מינץ

דף הפייסבוק של ניצן מינץ

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מינץ ואחת מיצירותיה בסיור של Talking art

בתמונה הקטנה: עבודת גרפיטי של מינץ, על מבנה חברת החשמל בשדרות בן גוריון בתל אביב. צילום: רחל גיל ל”הארץ”

רגיל

בטי לזרוס קנוט

אליזבת (בטי) לזרוס קנוט, 1965-1926

היום, לפני 92 שנים, נולדה בטי לזרוס קנוט, קשרית וחברת מחתרת המאקי בצרפת הכבושה ופעילה ציונית. עם פלישת בעלות הברית, ביקשה להתגייס לצבא הצרפתי אך נדחתה בשל מגדרה ושירתה במקום זאת ככתבת צבאית בעיתון המחתרתי “קומבה”. לאחר המלחמה גויסה לארגון לח”י וסייעה ביצירת קשרים עם עיתונאים חשובים, בגיוס ציונים צרפתים, וכן בניסיון לפוצץ משחתת בריטית שסיכלה הגעת מעפילים ארצה. בשנות ה-50 עלתה לישראל והקימה בבאר שבע את מועדון “ההזדמנות האחרונה”, שאירח אנשי תרבות ורוח ידועים והיווה מוקד משיכה לתיירים ולחיילים ששירתו באזור.

 

המידע מתוך מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, פרויקט פמיניסטי באקדמיה שבו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל.

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך אתר הלח”י

התמונה הקטנה מתוך פרויקט “מעלים ערך” באתר “פוליטיקלי קוראת”

רגיל

אלברטה שנק אדמס

אלברטה דייזי שנק אדמס, 2009-1928

היום, לפני 90 שנים, נולדה אלברטה שנק אדמס, אינואיטית-אמריקאית שפעלה למען שוויון עבור העמים הילידיים באלסקה. ב-1944, במחאה נגד הפרדה בין הגזעים, שהביאה בפועל להשארה של ילדים לא-לבנים ללא מסגרת חינוכית ושל מבוגרים לא-לבנים ללא אפשרויות תעסוקה, שנק בת ה-16 סירבה לצאת מהאזור ל”לבנים בלבד” בתיאטרון ונעצרה ע”י המשטרה. היא שוחררה למחרת לאחר הפגנת מחאה של הקהילה האינואיטית המקומית, וכתבה על כך למושל אלסקה, שבתגובה הבטיח לה שאף אחד לא יקבל שוב יחס כזה ובתוך כמה חודשים העביר את החוק למניעת אפליה באלסקה (1945).

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: “תיאטרון החלומות” בעיר נום שבאלסקה, שבו מחתה אלברטה על מדיניות ההפרדה