עמוד 1
רגיל

טיילור סוויפט

טיילור אליסון סוויפט, נולדה ב-1989

היום, לפני 29 שנים, נולדה טיילור סוויפט, זמרת-יוצרת אמריקאית. מאז 2006 זכתה בכ-250 פרסי אמי, גראמי, בילבורד ועוד, אלבומיה הם מהנמכרים ביותר בעולם, שירה “Love Story” הוא שיר הקאנטרי הנמכר בכל הזמנים, והיא האדם עם מספר העוקבים הגבוה ביותר ברשתות החברתיות. יש לה השפעה רבה על אימוץ המדיה החברתית לתקשורת עם הקהל ועל עידוד אמנים צעירים שיוצרים את המוזיקה שלהם בעצמם. היא אחת מהידוענים התורמים ביותר, בעיקר למען תמיכה באמנויות, קידום אוריינות, שירותים לילדים חולים ושיקום נפגעי אסונות טבע, וכן ממובילות תנועת Time’s Up נגד אלימות מינית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חובשת “כובע פוסי” ורוד, מתוך כתבה מ-2018 על “ההתעוררות הפוליטית של נשים לבנות באמריקה” בכתב העת GQ [קרדיט: גטי אימג’ז]

בתמונה הקטנה: בסיבוב הופעות ב-2015, עם צאת אלבומה “1989”

רגיל

טילי אסטון

מטילדה אן (“טילי”) אסטון, 1947-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה טילי אסטון, סופרת ומורה אוסטרלית, שנודעת בשל הישגיה בקידום זכויות אנשים עם לקויות ראייה. היא הייתה בעל/ת לקות הראייה הראשון/ה שהתקבל/ה לאוניברסיטה באוסטרליה, אך נאלצה לפרוש לאחר שנה בהיעדר ספרי לימוד בברייל. ב-1894 ייסדה את החברה הוויקטוריאנית לסופרי ברייל (לימים ספריית הברייל הלאומית), וב-1895 את האגודה לקידום עיוורים, שתחת ניהולה הובילה שינוי חברתי וחוקי, ובין היתר השיגה לעיוורים זכות הצבעה, פטור מתשלום על דואר בברייל ותחבורה ציבורית בחינם. ב-1913 מונתה לנהל את מחלקת החינוך הלאומית לעיוורים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בשנות ה-20 לחייה, מקריאה סיפורי אגדות מתוך ספר שנכתב בכתב ברייל [התמונה באדיבות “culture Victoria”]. מתוך כתבה על “תערוכה על חיי החזון של טילי אסטון

בתמונה הקטנה: סנטור פיירבירן מעניק לגברת אסטון, המייצגת את החברה לסופרי ברייל, את המפתח לספריית החברה הוויקטוריאנית לברייל, עם פתיחתה ב-1919. מתוך אתר המוזיאונים של ויקטוריה

רגיל

חוה וֶרבָּה

חוה וֶרבָּה, 1969-1909

“[היא] ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. […] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חופשי בפינת הבובה, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. […] לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה אל כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. […] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה קם הדור הזה. […] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.”
(מתוך הספד שכתבה עליה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון “דבר”)

היום, לפני 109 שנים, נולדה חוה וֶרבָּה, גננת וסופרת ילדים ישראלית. במהלך לימודיה בסמינר ציוני לגננות בפולין עבדה כמתמחה בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, וכן סייעה להעביר מרכזים חינוכיים ציוניים בפולין ובאוקראינה לחינוך בשפה העברית. ב-1933 עלתה לישראל, וב”גן של חוה” בתל אביב התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור, בהם ילדי השכונות, ילדי עולים וילדי מיטב אמני ישראל. היא יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי החינוך לגיל הרך בישראל, כחברת התאחדות הגננות, כמדריכה לגננות ולריתמיקה בסמינר הקיבוצים וכמי שספריה היו לספרי יסוד בגני הילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חוה עם ילדי הגן שלה, שלהי שנות ה-30

בתמונה הקטנה: חוה ורבה, אביב 1947

[התמונות מתוך ויקיפדיה]

רגיל

נשות הכותל

נשות הכותל, החל מ-1988

היום, לפני 30 שנים, ראש חודש טבת, בסיום הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות בירושלים, הגיעו עשרות נשים לעזרת הנשים בכותל המערבי עטופות בטליתות וניסו להתפלל ולקרוא בתורה. מתפללים אחרים הגיבו באלימות, והמשטרה עצרה אותן. בעקבות זאת החליטו נשים ירושלמיות, ובראשן ענת הופמן, לקיים תפילה בכל ראש חודש. אף שכל הערכאות המשפטיות פסקו שאין בתפילתן כל דבר עבירה, וכל הממשלות דנו רבות במציאת מתווה לשמירה על חופש הפולחן, “נשות הכותל” עדיין נתקלות במחאות אלימות ואף נעצרות מדי חודש, ונעשו לסוגיית זכויות הנשים המדוברת ביותר בישראל.

ויקיפדיה

על ענת הופמן

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נשות הכותל בתפילת ראש חודש חשוון התשע”ז (נובמבר 2016); מתוך כתבה באתר “מידה”: “מה באמת רוצות נשות הכותל” [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]

בתמונה הקטנה: לזלי זקס ורחל כהן ישורון מ”נשות הכותל”, עטופות בטליתות, מעוכבות לחקירה, ראש חודש כסלו התשע”ג (נובמבר 2012) [מתוך ויקיפדיה]

רגיל

וילה קאתר

ויללה סיברט קאתר, 1947-1873

“זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה.”

היום, לפני 145 שנים, נולדה וילה קאתר, עיתונאית וסופרת אמריקאית חשובה. ב-1906 הצטרפה כעורכת ל”מק’לור”, ירחון פופולרי שהוביל את מגמת העיתונות החוקרת כ”כלב שמירה” וכמצפן מוסרי; היא נודעה ככותבת נוקבת, חריפה וביקורתית. בספריה שאבה השראה מזיכרונות ילדותה בנברסקה והיטיבה לתאר את החיים דאז במישורים הגדולים שבמרכז ארה”ב. על ספרה “אחד משלנו” זכתה ב-1923 בפרס פוליצר; ספרה מ-1928, “הארכיבישוף פוגש את המוות”, נכלל ברשימת 100 הרומנים הטובים של המאה העשרים באנגלית.

הציטוט, הכתוב גם על מצבתה, לקוח מתוך ספרה “אנטוניה שלי” (1918):
“[נברסקה הייתה] מקום שלא היה בו דבר מלבד אדמה: כלל לא ארץ, אלא החומרים שמהם עשויות ארצות… בין האדמה והשמים הרגשתי עלומה, חבויה. […] האדמה הייתה חמה מתחתיי, הייתה חמה כשפוררתי אותה בין אצבעותיי… נשארתי דוממת ככל יכולתי. דבר לא קרה. לא ציפיתי שדבר כלשהו יקרה. הייתי משהו שרבץ תחת השמש והרגיש אותה, כמו הדלועים, ולא רציתי להיות דבר מעבר לכך. הייתי מאושרת לחלוטין. אולי כך נרגיש כאשר נמות וניעשה חלק ממשהו שלם, יהא זה שמש או אוויר, או אולי טוּב וידע. בכל מקרה, זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה. כאשר הוא מגיע אלייך, הוא מגיע בטבעיות, כמו שינה.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וילה קאתר בחולצה גברית ובעניבה, כפי שאהבה להתלבש כל חייה (ובתקופות מסוימות ביקשה שיקראו לה ויליאם)

בתמונה הקטנה: וילה קאתר, כותבת בג’פרי, ניו המפשייר, 1926; מתוך אתר המוקדש למכתבים שכתבה

רגיל

ג’ומאנה חדאד

ג’ומאנה חדאד, נולדה ב-1970

היום, לפני 48 שנים, נולדה ג’ומאנה חדאד, סופרת, דוברת ועיתונאית לבנונית, הבולטת בפועלה למען זכויות נשים, במאבקה נגד צנזורה ולמען חופש הביטוי ובביקורתה על דת מאורגנת. ב-2008 ייסדה את “ג’סד” (“גוף”), מגזין תרבות בערבית המעורר מחלוקת בשל עיסוקו בטאבו של הגוף דרך קולנוע, ספרות, אמנות ומדע. השנה החלה לשדר תוכנית ב”אל-חורה”, ערוץ טלוויזיה בלוויין המשודר מארה”ב בערבית, העוסקת בסוגיות של חופש ביטוי וחשיבה ביקורתית. מזה כמה שנים היא נכללת ברשימת 100 הנשים הערביות החזקות בעולם של “מגזין העסקים הערביים”, בשל תרומתה התרבותית ופועלה החברתי.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבת דיוקן ב”לה פיגארו נשים” (בצרפתית): “ג’ומאנה חדאד מלבנון: לא לטאבו על מין“, 2014 [צילום: פרנקו טטמנטי]

בתמונה הקטנה: מתראיינת על פמיניזם ומיניות, גרמניה 2010 [צילום: היינריך בול שטיפטונג]

רגיל

שושנה בירן

שושנה בירן, 1989-1933

היום, לפני 85 שנים, נולדה שושנה בירן, רופאה וחוקרת ישראלית. היא ייסדה את היחידה לטיפול-יום אונקולוגי במרכז הרפואי הדסה עין כרם, ניהלה את המכון האונקולוגי בבית החולים, וכן הכשירה דור של רופאים אונקולוגיים בביה”ס לרפואה של האוניברסיטה העברית. כיושבת ראש של החברה הישראלית לאונקולוגיה, הביאה למודרניזציה של האבחון והטיפול המסייע בסוגי סרטן שונים, והייתה הראשונה לארגן תוכנית טיפול כלל-ארצית לסרטן השד. בנוסף, הייתה נציגה של מדינת ישראל בארגון הבריאות העולמי, וב-1986 מונתה לארגן את הכנס הבין-תחומי היוקרתי של הארגון האירופי לסרטן (ECCO).

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אבתיהאג’ מוחמד

אבתיהאג’ מוחמד, נולדה ב-1985

היום, לפני 33 שנים, נולדה אבתיהאג’ מוחמד, סייפת אמריקאית, המדורגת נכון להיום שלישית בארה”ב ושמינית בדירוג הבינלאומי. היא המוסלמית-אמריקאית הראשונה שהתחרתה באולימפיאדה כשהיא לובשת חיג’אב, ועם זכייתה בארד בתחרות הקבוצתית באולימפיאדת ריו 2016 הפכה למוסלמית-אמריקאית הראשונה עם מדליה אולימפית. ב-2014 הקימה חברת ביגוד בשם Louella, שמטרתה להביא ביגוד אופנתי ומותאם לנשים דתיות לשוק האמריקאי. היא משמשת כשגרירת ספורט בקהילות מוחלשות במדינות שונות, במסגרת תוכנית של מחלקת המדינה האמריקאית להעצמת נשים וילדות באמצעות ספורט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מגזין “טיים ספורט”, 2016 [צילום: דניאל שאה]

בתמונה הקטנה: אבתיהאג’ מוחמד (משמאל) בתחרות סיף מול נציגת צרפת באולימפיאדת ריו 2016, מתוך מאמר ב”הפינגטון פוסט”: “אבתיהאג’ מוחמד לא זכתה היום במדליית זהב, אבל היא זכתה במשהו אפילו יותר גדול” [צילום: פבריס קופריני, גטי אימג’ז]

רגיל

מריון דֶנהוֹף

מריון הֶדָה אילזה, הרוזנת דֶנהוֹף, 2002-1909

היום, לפני 109 שנים, נולדה מריון דֶנהוֹף, עיתונאית וסופרת גרמנייה, מהפורות והמשפיעות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא הייתה שותפה ל”קשר ה-20 ביולי” כנגד היטלר, אך הצליחה להטעות את חוקרי הגסטאפו ולהינצל מהוצאה להורג. ב-1946 החלה לכתוב ב”די צייט” (“הזמן”), השבועון הנמכר והנקרא ביותר בגרמניה, ובמשך שנים רבות הייתה העורכת הראשית והמוציאה לאור. בנוסף כתבה יותר מ-20 ספרים, כולל ניתוחים פוליטיים והיסטוריים של גרמניה. את כל ירושתה הקדישה להקמת קרן המעניקה מדי שנה, מאז 2003, את “פרס מריון דנהוף” לקידום היחסים והשלום בין העמים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עומדת על ידיהם של אחיה, כריסטוף והייני, 1936 [מתוך אתר “קרן מריון דנהוף”]

התמונה הקטנה מתוך ביוגרפיה שלה בארכיון אתר “וולדורף חינוך היום”

רגיל

איילין אגר

איילין פורסטר אגר, 1991-1899

היום, לפני 119 שנים, נולדה איילין אגר, ציירת, צלמת ופסלת בריטית. בשנות השלושים הייתה שותפה למהפכת האמנות הסוריאליסטית באירופה, ונחשבת למי שהביאה את הזרם הזה ל”קבוצת לונדון” האוונגרדית. ב-1936 הייתה האישה היחידה שיצירותיה הוצגו בתערוכה הבינלאומית בלונדון. בהמשך שינתה כיוון לטאשיזם, זרם מופשט ואינטואיטיבי יותר. ביצירתה טשטשה את גבולות המגדר, שיחקה עם חומרים ומרקמים, וביטאה את הרעיון פורץ הדרך, המזוהה היום עם אמנות מיצג, שהחיים עצמם מהווים תהליך מתמשך של ביטוי יצירתי. עד היום ניכרת השפעתה גם בעולם האמנות וגם בעולם האופנה.

ויקיפדיה

מידע נוסף באתר “סיפורי אמנות”

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קולאז’ תמונות שלה שיצרה בשנות ה-80, ובמרכזו “כובע טקסי לאכילת מרק בויאבז” [מקור]

בתמונה הקטנה: אגר בפריז, שנות ה-20 [מקור]

רגיל

ג’ואן גנץ קוּני

ג’ואן גנץ קוּני, נולדה ב-1929

היום, לפני 89 שנים, נולדה ג’ואן גנץ קוּני, מפיקת טלוויזיה אמריקאית, יוצרת “רחוב סומסום”. היא יזמה ודחפה יצירת תוכנית חינוכית לגיל הרך שתקדם מיומנויות לימודיות (הרגלי קריאה, עניין במדע) וחברתיות (סובלנות, עזרה לזולת ויישוב סכסוכים), תוך פנייה לבעלי רקע אתני, סוציואקונומי ודתי מגוון ועל סמך מחקרים חינוכיים. “רחוב סומסום” עלתה לשידור ב-1969; נכון להיום, התוכנית מופקת ב-22 מדינות, משודרת ב-140 מדינות וזכתה ב-167 פרסי אמי – יותר מכל תוכנית אחרת. קוני, מהמנהלות הבכירות הראשונות בטלוויזיה האמריקאית, זכתה בין היתר בפרס אמי על מפעל חיים ובמדליית החירות הנשיאותית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם אריק ובנץ, שנות ה-70 [מתוך אתר פנדום של “החבובות”]

בתמונה הקטנה: עם ביג בירד ואלמו וחברים, 2009 [מתוך אתר IMDB]

רגיל

פטרה קלי

פטרה קרין קלי, 1992-1947

היום, לפני 71 שנים, נולדה פטרה קלי, פוליטיקאית ופעילת אקו-פמיניזם גרמנייה. בשנות ה-60 למדה מדע המדינה בוושינגטון, שם קיבלה השראה ממאבקה של התנועה לזכויות האזרח והשתתפה בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ונגד החימוש הגרעיני. ב-1971 החלה לעבוד בנציבות האירופית למען הרחבת האיחוד, זכויות נשים ושמירת הסביבה, וכן ארגנה הפגנות מחאה מהגדולות בעולם נגד נשק גרעיני ובעד שלום. ב-1983 זכתה מפלגת הירוקים בראשותה ב-27 מושבים בפרלמנט המערב-גרמני, והייתה למפלגה הירוקה הראשונה בעולם בעלת השפעה חשובה ברמה ארצית ובינלאומית. ב-1992 נרצחה קלי בשנתה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קלי, בקסדה מעוטרת פרחים, בהפגנת מחאה מול בסיס של צבא ארה”ב בעיר הגרמנית מוטלנגן, 1983 [מתוך מאמר הספד ב”דר שפיגל”]

בתמונה הקטנה: במסיבת עיתונאים לאחר בחירות 1983, עם אוטו שילי וריינר טרמפט [מתוך אתר “היסטוריה של גרמניה במסמכים ובתמונות”]

רגיל

אמיליה דניס דה איקזה

אמיליה דניס דה איקזה, 1911-1836

“[…] מְסַפְּרִים שֶׁחַוָּה בַּגַּן שֶׁבַּשָּׁמַיִם
בֵּין הַפְּרָחִים הִתְעַטְּפָה בִּשְׁנָתָהּ
וְשֶׁהַבֹּשֶׂם הַמָּתוֹק שֶׁעַל הַשְּׂפָתַיִם
נִלְכַּד בְּדִמְעָה עִם עֲזִיבָתָהּ.

וּמְסַפְּרִים שֶׁאָדָם אֶת עִצְּבוֹנָהּ רָאָה
וְגָנַב עֲבוּרָהּ פֶּרַח עָדִין, זַךְ,
וְשֶׁבְּמַבָּט אֶחָד נִשְׁכְּחָה וְנֶאֶסְרָה
הַמַּתָּנָה הַגְּנוּבָה שֶׁלָּקַח.

אֶת חֲלוֹמָהּ הָאָהוּב לְהַזְכִּיר,
הַפֶּרַח הַהוּא נָעוּץ עַל חָזָהּ,
הִיא שָׁמְטָה מִתּוֹכוֹ גַּרְגִּיר
שֶׁבְּאַדְמַת אָמֶרִיקָה נִזְרַע.

[…]

זֵר כְּמוֹ הַזֵּר הַהוּא אֶשְׁלַח
אֵלַיִךְ, יַקִּירָה,
מִגַּן-הָעֵדֶן אָדָם אוֹתוֹ לָקַח
ו’רֵסֶדָה’ לוֹ קָרָא.”

היום, לפני 182 שנים, נולדה אמיליה דניס דה איקזה, משוררת רומנטית מפנמה, הראשונה שפרסמה משיריה; נודעת בכתיבתה הספונטנית, “כמו שציפורים שרות”.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה “זֵר שֶׁל פִּרְחֵי רֵסֶדָה” (1900), תרגמה לעברית: מתת גולדברג אלון
למידע ושירים נוספים (בספרדית)

בתמונה הקטנה: אנדרטה לזכרה בגבעת אנקון, אזור שבו עוברת תעלת פנמה, שסופח ע”י ארה”ב. שירה על האזור הפך אותו לסמל לאומי
(התמונות מתוך ויקיפדיה)

רגיל

פיי דל מונדו

פיי וילאנואבה דל מונדו, 2011-1911

היום, לפני 107 שנים, נולדה פיי דל מונדו, רופאת ילדים פיליפינית. ב-1933 סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת מנילה כמצטיינת המחזור, ונשיא הפיליפינים נתן לה מלגה ללימודי המשך בארה”ב, היכן שתרצה; כך הייתה לאישה הראשונה בביה”ס לרפואה של הרווארד, שם התמחתה ברפואת ילדים ובבקטריולוגיה. במהלך מלחה”ע ה-2 טיפלה בילדים במחנות מעצר במסגרת הצלב האדום, ולאחר מכן הקימה בכספה בית חולים לילדים בפיליפינים, הראשון מסוגו באסיה. עם תרומותיה החשובות ב-70 שנות קריירה נמנים מחקר חלוצי על קדחת דנגי וארגון משלחות רפואיות לקידום הבריאות בכפרים נידחים.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך האתר “נשים מדהימות בהיסטוריה”

התמונה הקטנה מתוך ויקיפדיה

רגיל

אביבה גלעדי

אביבה גלעדי, 2001-1917

היום, לפני 101 שנים, נולדה אביבה גלעדי, מדענית גרעין ישראלית, מומחית לכורים אטומיים להפקת אנרגיה ולהתפלת מים, שהכשירה רבים ממהנדסי הגרעין של ישראל. ב-1948 עלתה ארצה מהונגריה והחלה ללמד בתיכון. כעבור שנים אחדות הייתה למרצה וחוקרת בטכניון, במחלקה לפיזיקה. לאור הצטיינותה, הוזמנה ע”י הוועדה האמריקאית לאנרגיה אטומית להשתלם בלימודי גרעין בארה”ב, וב-1963 הייתה לאישה הראשונה בעולם בעלת רישיון להפעלת כורים גרעיניים. שנתיים אחר-כך הוזמנה שוב לארה”ב על-מנת לסייע בהקמת כור להתפלת מים בפוארטו ריקו ובהכשרת המהנדסים שיתפעלו אותו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: אביבה גלעדי במרכז למחקר גרעיני שורק, 1963 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

יארא סלאם

יארא רפעת סלאם, נולדה ב-1985

“לא זו בלבד שהממשלה שלנו לא לוקחת אחריות על פגיעה בזכויות אדם, כולל אלימות נגד נשים עד כדי אונס ודקירות בכיכר תחריר, אלא שאפשר גם לשמוע גורמים רשמיים שמאשימים נשים בתקיפות מיניות שעברו… המאבק נמשך, לא רק נגד המשטר אלא גם נגד קבוצות אזרחיות שאינן משוכנעות שחשוב לדחוף קדימה הכללה של נשים במרחב הציבורי.”
(מתום נאומה ב-2013, כשקיבלה את פרס “מגן זכויות אדם” של רשת הארגונים הפאן-אפריקאית לזכויות אדם)

היום, לפני 33 שנים, נולדה יארא סלאם, פעילת זכויות אדם פמיניסטית מצרית. בעבודתה בארגוני זכויות אדם מצריים ובינלאומיים, כעורכת דין וכחוקרת, עסקה בתחומים כמו אלימות במשפחה, אפליה נגד מיעוטים דתיים ואלימות נגד מתנגדי המשטר. ביוני 2014, במהלך צעדה שקטה בקרבת ארמון הנשיא אל-אתחאדיה בקהיר, במחאה על חוק המגביל את זכות ההפגנה, הותקפה ונעצרה ע”י המשטרה יחד עם פעילים נוספים. משפטה הפך לסמל התנגדות כשהורשעה בהפרת חוק המחאה, ונגזרו עליה 3 שנות מאסר וקנס כספי. כשנה לאחר מכן, היא וכמאה אסירים נוספים זכו לחנינה נשיאותית ושוחררו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הקמפיין לשחרורה ממאסר, 2014

התמונה הקטנה מתוך חשבון הטוויטר של שאדי סאדר (עורכת דין איראנית-בריטית למען זכויות אדם):
“יארא סלאם (עומדת, ראשונה משמאל) וסאנה סייף (יושבת), פעילות זכויות אדם מצריות הנמצאות במעצר מזה 87 יום, עדיין מחייכות, בזמן שהמשפט נמשך FreeYara# “

רגיל

שיין גולד

שיין אליזבת גולד, נולדה ב-1956

היום, לפני 62 שנים, נולדה שיין גולד, שחיינית אוסטרלית. ב-1971, בהיותה בת 15 בלבד, שברה את השיא העולמי הראשון שלה, ב-100 מ’ חתירה, והייתה לאישה הראשונה שיורדת מגבול 17 דקות ב-1500 מ’ חתירה. באולימפיאדת מינכן 1972 זכתה ב-5 מדליות אישיות, והייתה לאישה הראשונה – והיחידה עד כה – שהחזיקה בשיאי העולם בחתירה בכל המרחקים, מ-100 מ’ ועד 1500 מ’. מאז פרשה משחייה היא עובדת בחווה, מלמדת רכיבה על סוסים וגלישה ומאמנת שחייה. בחודש שעבר הייתה השורדת האחרונה ב”הישרדות אוסטרליה” – הזוכה המבוגר/ת ביותר בהיסטוריה הבינלאומית של התוכנית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מובילה מדי בוקר קבוצת שחייה בחוף המזרחי של טסמניה (אחד האזורים הקשים לשחייה ולשיט בשל זרמים חזקים מהאוקיינוס השקט)

בתמונה הקטנה: עם אחת ממדליות הזהב שלה, 1972 [מתוך האתר “ביוגרפיות וחיים” (בספרדית)]

רגיל

מרג’אן סטראפי

מרג’אן סטראפי, נולדה ב-1969

היום, לפני 49 שנים, נולדה מרג’אן סטראפי, סופרת, מאיירת ובמאית צרפתייה ילידת איראן, הפועלת לקידום פציפיזם וזכויות נשים. בסדרת הרומנים הגרפיים האוטוביוגרפיים שלה, “פרספוליס”, היא מגוללת את סיפור התבגרותה באיראן שלפני ואחרי המהפכה האסלאמית. הסדרה המצליחה תורגמה לשפות רבות, זכתה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לקומיקס ונבחרה לספר הקומיקס הטוב לשנת 2003 של “טיים” ו”ניו יורק טיימס”. ב-2007 עובדו הספרים לסרט אנימציה, בבימויה של סטראפי עצמה, שזכה בפרס חביב השופטים בפסטיבל קאן ובגראנד פרי בפסטיבל לונדון והיה מועמד גם לאוסקר ולגלובוס הזהב.

ויקיפדיה

עוד על “פרספוליס”
סדרת הספרים יצאה לאור בעברית בהוצאת “אחוזת בית” בשני חלקים, 2005 ו-2009
הסרט שודר בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, וזכה בפרס “ברוח החופש” המוענק לסרטים העוסקים בחופש הביטוי, חופש הדת וזכויות האזרח

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סצנה מתוך הסרט “פרספוליס”

התמונה הקטנה מתוך דף האמן שלה באתר “גאונות”

רגיל

איו אוטמי

איו אוטמי, נולדה ב-1968

היום, לפני 50 שנים, נולדה איו אוטמי, עיתונאית וסופרת אינדונזית. ב-1994, במסגרת “הסדר החדש” של הנשיא סוהארטו, נסגרו עיתונים רבים במדינה, ואוטמי הצטרפה ל”ברית העיתונאים העצמאים” והוסיפה למחות נגד השלטון ולכתוב במחתרת, בין היתר ספר על שחיתות המשטר. הרומן הראשון שלה, “סאמן” (1998), נחשב ליצירת מופת ולאבן דרך בספרות האינדונזית ומסמל את המהפכה התרבותית והפוליטית שחלה באינדונזיה; אוטמי עוסקת בו בהתעוררות פמיניסטית ובהתנגדות לנאו-קולוניאליזם,  ובעצם כתיבתה שוברת טאבו לנשים באינדונזיה, שנאסר עליהן להתייחס לנושאים כמו מיניות ופוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בפתיחת “פסטיבל ספרות ורעיונות” בניהולה, ג’קרטה, אוקטובר 2017

רגיל

פולי מארי

אנה פאולין “פולי” מארי, 1985-1910

היום, לפני 108 שנים, נולדה פולי מארי, עורכת דין, סופרת, אקטיביסטית למען זכויות נשים וזכויות אזרח וכומרה אמריקאית. היא עסקה רבות בזכות להזדמנויות שוות בתעסוקה, בטענה ש”הזכות לעבוד היא זכות בסיס”, וטבעה את המונח “ג’יין קרואו” ככינוי לסקסיזם הממסדי, בהמשך ל”חוקי ג’ים קרואו” שמיסדו את ההפרדה הגזעית בדרום ארה”ב. ספרה מ-1950 על “חוקי המדינה על גזע וצבע” נחשב ל”תנ”ך של תנועת זכויות האזרח”. בשנות ה-60 הייתה ממייסדות “ארגון הנשים הלאומי” (NOW). ב-1977 הייתה השחורה היחידה בקבוצת הנשים הראשונה שהוסמכה לכמורה בכנסייה האפיסקופלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פולי מארי, זמן קצר לאחר שהוסמכה ככומרה האפיסקופלית האפרו-אמריקאית הראשונה, במשרדה בוושינגטון, 1977

בתמונה הקטנה: פולי מארי בעת הפגנה שקטה בקפיטריה ללבנים בלבד בוושינגטון, 1944. מתוך רשומה עליה באתר “ביוגרפיות”