עמוד 1
רגיל

פאולינה הקדושה

פאולינה הקדושה מלבו המתייסר של ישו (נולדה בשם אמאבילה לוצ’יה ויסינטיינר), 1942-1865

היום, לפני 76 שנים, נפטרה פאולינה הקדושה, נזירה ברזילאית ילידת איטליה. מגיל צעיר הייתה פעילה בכנסייה ובקהילה, ולאחר שטיפלה בחולת סרטן בשלבים הסופניים, נדרה להפוך לנזירה וייסדה בסאו פאולו את “קהילת האחיות הקטנות של לידת הבתולין”, אשר ב-1903 נבחרה לעמוד בראשה לכל חייה. קהילתה החלה לטפל בבני עבדים שננטשו משום שלא יכלו עוד לעבוד, ובמהלך השנים הורחבה פעילותה לחינוך ולטיפול בעשרות אלפי קשישים, עניים, חולים ויתומים בדרום אמריקה ובאפריקה. ב-1933 קיבלה הקהילה את אות החסד מהאפיפיור, וב-2002 הייתה פאולינה לקדושה הראשונה של ברזיל.

ויקיפדיה

פייסבוק

היום, 9 ביולי, מציינת הכנסייה הקתולית את יומה של פאולינה הקדושה

רגיל

קתה קולוויץ

קֵתֵה (שמידט) קוֹלְוִויץ, 1945-1867

היום, לפני 151 שנים, נולדה קתה קולוויץ, אמנית הדפסים, ציירת ופסלת גרמנייה. יצירותיה מהוות כתב אישום חברתי ומבטאות הזדהות עמוקה עם מעמד הפועלים, עם רעבים, עניים, חולים ונפגעי מלחמות, ובמיוחד עם נשים ואמהות. ב-1915 השתתפה בכנס הייסוד של ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות בהאג. בנה פטר נפל במלחה”ע ה-1, ולזכרו פיסלה את מצבת הזיכרון “ההורים האבלים”. ב-1920 הייתה לאישה הראשונה באקדמיה הפרוסית לאמנות. עם עליית המשטר הנאצי, הורחקה מהאקדמיה ויצירותיה הוסרו ממוזיאונים. כיום, מוקדשים לה בגרמניה עשרות בתי ספר לאמנות וארבעה מוזיאונים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “אשה עם בנה המת”, תצריב בציפוי רך, 1903. מתוך אוסף מכון ברבר לאמנויות, אוניברסיטת בירמינגהם

בתמונה הקטנה: קולוויץ עובדת על מודל גבס של פסל מ”סדרת האמהות” (סביבות 1935). מתוך כתבה עליה, “צרותיה של אם“, בעיתון הברלינאי “טגס שפיגל” לציון יום הולדתה ה-150

רגיל

חמדה בן-יהודה

חמדה (ביילה פולה) בן-יהודה, 1951-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה חמדה בן-יהודה, סופרת ועיתונאית ארץ-ישראלית, דמות מרכזית בהחייאת השפה העברית. ב-1892 נפטרה אחותה דבורה, אשתו של אליעזר-בן יהודה, משחפת – והיא עִברתה את שמה, עזבה את לימודי הכימיה במכללה ואת כל חייה הטובים במוסקבה, נישאה לאליעזר והלכה אחריו לארץ נידחת בתנאי דוחק, לדאוג לכל מחסורו ולגדל את המשפחה העברייה הראשונה. חמדה כתבה וערכה את עיתוניו, הקימה מערך גיוס תרומות בארץ ובעולם למילון הלשון העברית, וכן חיברה סיפורים קצרים ותרגמה שירי ילדים. לאחר מותו השלימה את מפעל חייו והוציאה לאור את כל כרכי המילון.

ויקיפדיה

מאמר מקיף מאת רעות גרין על “חמדה בן-יהודה ו’מלחמתה עם השטן’: מפעלה הלא ידוע – הפקת המילון“, מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית

“זה שנתיים שהחלה בעולם מלחמה על ה-נ-ו-צ-ו-ת, החלו לצעוק ככרוכיה כי זה מעשה פראים להתקשט בנוצות, כי זה לא נאה למין היפה של זמננו, שזו אכזריות. סוף סוף, לגזול מהצפרים ומהעופות את נוצותיהם, כנפיהם וזנביהם ותדיר ימרטון בעודם בחיים וזה מסב להאמללות יסורים וענויים קשים…
אך לגמרה להגמל בפעם אחת מהנוצות לא היה להנשים היפות אמץ לב וע”כ החלו לשאת הנוצות מאחורי הכובע, מתחת לשפת הכובע, ובשנה זו צעדה הקדמה עוד צעד אחד ויסירו כליל הנוצות מהכובעים ובמקומן ישימו פרחים עשויים ברוב אומנות כפרחים טבעיים ממש או רמונים ממשי קל, מגז – סמרטוט (לא ‘ספונג’דרור’ חלילה)… ובאמת יש בזה יתר טעם מאשר לשאת סל-קש על הראש אפילו אם הסל יפה וקל.
אך מי יודע כמה זמן יארך נצחון זה ואם לא תשובנה היפהפיות לשאת שנית נוצות… מפני שזה נאה לפניהן ומפני שזה בינינו, יפה, יפה מאוד.”
[מתוך מדור האופנה (מילה שהיא עצמה חידשה) של חמדה בן-יהודה, בעיתון “השקפה”, 21/6/1904]

פייסבוק

הציטוט והתמונה הגדולה מתוך רשומה באתר הספרייה הלאומית, “מה ללבוש בסופ”ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

בתמונה הקטנה: אליעזר וחמדה בן-יהודה בביתם, 1912. מקור: הארכיון הציוני

רגיל

התנועה לשחרור הרגליים

התנועה לשחרור הרגליים, נוסדה ב-1897

היום, לפני 121 שנים, נוסדה בסין התנועה לשחרור הרגליים, ארגון-גג נגד המנהג הנפוץ של כריכת הרגליים, שהביא לעיוות וניוון כפות רגליהן של ילדות ולאובדן יציבותן ויכולת התנועה שלהן. מאז המאה ה-10, “רגלי הלוטוס” הקטנטנות נחשבו במסורת הסינית ליפות וארוטיות והיוו סמל סטטוס. באמצע המאה ה-19 החלו מיסיונרים נוצרים שהגיעו לסין לבקר את המנהג, ונשים מקומיות מיהרו להקים בהשראתם תנועות התנגדות בכל רחבי סין. בראשית המאה ה-20 כריכת הרגליים נאסרה בפרובינציות רבות, אך רק ב-1912, עם נפילת הקיסרות והקמת הרפובליקה הסינית, נאסר המנהג לחלוטין והוקמו מנגנוני אכיפה.

ויקיפדיה

עוד על כריכת רגליים (“רגלי לוטוס”)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נשים סיניות עם רגליים שנקשרו, תחילת המאה ה-20

בתמונה הקטנה: איור מהמאה ה-18 המציג את פילגש הקיסר יאו ניאנג קושרת את רגליה

רגיל

אנני לונדונדרי

אנני כהן קופצ’ובסקי, שנודעה כאנני לונדונדרי (על שם הספונסר הראשון שלה במסע האופניים), 1947-1870

הקיפה את העולם באופניים בין יוני 1894 לספטמבר 1895

היום, לפני 124 שנים, בשעה 11 בבוקר, יצאה אנני לונדונדרי האמריקאית למסע אופניים מסביב לעולם. שני גברים עשירים מבוסטון התערבו שאף אישה לא תצלח מסע כזה תוך 15 חודשים. אנני, אם לשלושה שלא רכבה על אופניים עד אז, נענתה לאתגר ויצאה לדרך מבוסטון. בשילוב מעבורות ורכבות, היא רכבה ברחבי אירופה, המזרח התיכון ואסיה, הפליגה חזרה לקליפורניה וחצתה את ארה”ב. מסעה הסתיים בבוסטון ב-24 בספטמבר 1895, שבועיים לפני הזמן. בזכות כישורים יוצאי דופן כאשת מכירות וכמספרת סיפורים, הצליחה להשיג מימון וכיסוי תקשורתי למסע, ומינפה את פרסומה לקריירה כעיתונאית ומרצה.

ויקיפדיה

עוד עליה באתר הספר של פיטר זיוטלין (נכד אחיה), “מסביב לעולם על שני גלגלים: המסע המופלא של אנני לונדונדרי” (2007)

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מאמר עליה באתר “מדיום”

רגיל

קריסטל איסטמן

קריסטל קתרין איסטמן, 1928-1881

“גברים אולי אומרים עכשיו [משאושרה זכות ההצבעה ברמה הפדרלית], ‘תודה לאל, המאבק האינסופי של הנשים הסתיים!’ אבל הנשים, כפי שאני מכירה אותן, אומרות, ‘עכשיו סוף סוף אנחנו יכולות להתחיל’. כשנאבקו למען הזכות להצביע, רוב הנשים ניסו לנהוג באופן מכובד בנוגע לכל נושא אחר. עכשיו הן יכולות להגיד מה הן באמת רוצות; ומה שהן באמת רוצות, בדיוק כמו כל שאר העולם הנאבק, הוא חופש.
[…] אז מהי אפוא “הבעיה של נשים” עם חופש? נראה לי שהעניין הוא כזה: איך לארגן את העולם כך שנשים תוכלנה להיות בנות אדם, עם סיכוי להשתמש במגוון המתנות שיש להן במגוון דרכים, במקום להיות מיועדות בשל מינן המקרי לתחום פעילות יחיד – משק הבית וגידול הילדים. ואם וכאשר הן יבחרו במשק הבית ובגידול הילדים, עיסוק זה יוכר על ידי העולם כעבודה, שבצידה תגמול כלכלי מוגדר המאפשר לה שלא להזדקק לתלות בגבר כלשהו.
[לשם כך,] עלינו לחולל מהפכה בחינוך המוקדם של הבנים והבנות. זה חייב להיות נשי באותה המידה שזה גברי להתפרנס ולעמוד ברשות עצמך. וזה חייב להיות גברי באותה המידה שזה נשי לדעת לבשל ולתפור ולנקות ולטפל בעצמך בשגרה. אין צורך לומר שהחלק השני של מהפכה זו צפוי לעורר התנגדות עזה יותר מהחלק הראשון. [הרי] קיומן של הנשים המפרנסות טרם הביא להתפתחותם של עקרי בית.
זה לא כל הפמיניזם, כמובן, אבל זה מספיק בשביל להתחיל.”
(מתוך נאומה מ-1920, “עכשיו אפשר להתחיל: מה הלאה? היום שאחרי זכות הצבעה לנשים“, הנכלל ברשימת מאה הנאומים החשובים במאה ה-20 בארה”ב)

היום, לפני 137 שנים, נולדה קריסטל איסטמן, סוציולוגית ועורכת דין אמריקאית. בעקבות מחקר חלוצי שערכה על פגיעות במקומות עבודה, ניסחה ב-1909 את החוק הראשון שעסק בפיצויים לנפגעי תאונות עבודה. היא הייתה ממנהיגות המאבק לזכות בחירה לנשים, ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות, ממייסדות האיגוד האמריקאי נגד מיליטריזם ואימפריאליזם, מייסדת ועורכת של מגזין האמנות הרדיקלי “המשחרר”, וממייסדות האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, שפועל עד היום. פעילותה פורצת הדרך הושתקה בשל תיוגה כקומוניסטית, ורק בשנת 2000 הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אנה אחמטובה

אנה אחמטובה (שם העט של אנה אנדרייבנה גורנקו), 1966-1889

“בֶּחָזֶה צְמַרְמֹרֶת, אֵין עֵזֶר.
אַךְ קַלּוּ צְעָדַי כְּתָמִיד.
עַל יָדִי הַשְּׂמָאלִית לָבַשְׁתִּי
הַכְּסָיָה שֶׁל הַיָּד הַיְמָנִית.

רַק שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת, יָדַעְתִּי,
אַךְ נִדְמֶה: מִסְפָּרָן כֹּה רָב…
בֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ הָרוּחַ
הִתְחַנֵּן: נָמוּתָה יַחְדָּו.

הַגּוֹרָל רִמַּנִי. שׁוֹמְעָה אַתְּ.
הַגּוֹרָל הָרַע, הֲפַכְפָּךְ.
חֲבִיבִי, חֲבִיבִי, עָנִיתִי,
גַּם אוֹתִי… אָמוּתָה אִתָּךְ…

זוֹ שִׁירַת אַחֲרוֹנַת פְּגִישׁוֹתֵינוּ.
אֶל הַבַּיִת הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי.
בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת עוֹד נִרְאָה לִי
אוֹר נֵרוֹת צָהֹב אֲדִישִׁי.”

אנה אחמטובה (נולדה היום, לפני 129 שנים), מגדולות משוררי רוסיה. שירתה נוגעת באיפוק תמציתי באהבה בלתי-אפשרית, בקשר עמוק לאדמת המולדת ובסבלו של העם הרוסי תחת השלטון הסובייטי.

ויקיפדיה

פייסבוק

את “שִׁירַת הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה” תרגמה לעברית המשוררת רחל בלובשטיין-סלע (מתוך “פרויקט בן יהודה“)

בתמונה הגדולה: פורטרט של אחמטובה מאת קוזמה פטרוב-וודקין, 1922

רגיל

בסי ריינר פארקס

בסי ריינר פארקס, 1925-1829

היום, לפני 189 שנים, נולדה בסי ריינר פארקס, סופרת, משוררת, עיתונאית ופעילה למען זכויות נשים באנגליה. היא הייתה חברה בתנועת הנשים המאורגנת הראשונה באנגליה, שהפעילה בכיכר לנגהם בלונדון מועדון קריאה ובית קפה שהיוו מרחב לדיון ולפעולה למען שיפור מעמדן וזכויותיהן של נשים, בעיקר זכויות תעסוקה, השכלה, רכוש והצבעה. היא הייתה העורכת הראשית של “הירחון של נשות אנגליה”, אשר נוסד ע”י קבוצת לנגהם ב-1858 והיה כתב-העת הראשון שקידם ופרסם את פועלן של נשות התקופה לצד סיקור נשים בולטות בהיסטוריה, שירה שכתבו נשים וחדשות רלוונטיות לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אליס פרנקלין

אליס קרוליין פרנקלין, 1964-1885

היום, לפני 133 שנים, נולדה אליס פרנקלין, פעילה פמיניסטית בריטית. עם פרוץ מלחה”ע ה-1, היא סייעה למשרד החקלאות וארגנה את “צבא הקרקע של הנשים”, ארגון אזרחי שסיפק לחוות כוח עבודה נשי במקום הגברים שיצאו למלחמה. ב-1919 הייתה ממייסדות “חברת הנשים הבריטיות” לסיוע לנשים שמצאו עצמן לאחר המלחמה ללא עבודה (ו/או ללא בעל מפרנס), ארגון שהיה א-פוליטי ומכיל ונתן מקום משמעותי גם לנשים פמיניסטיות וללסביות. היא הייתה דמות מפתח בייסוד “גילדת נשות העיר”, שפעלה למען שוויון אזרחי ותעסוקתי, וכן כיהנה כמזכירת הליגה היהודית לסופרג’יזם לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך “לונדון גאזט”, 1931 – פרנקלין מקבלת מהמלך אות קצונה של המסדר המצוין ביותר של האימפריה הבריטית על פועלה לפתרון מצוקתן האישית והכלכלית של נשים שנפלטו אל מחוץ למעגל העבודה לאחר מלחמת העולם הראשונה

בתמונה הקטנה: נשות “צבא הקרקע” של בריטניה קוצרות סלק (1942-3)

רגיל

אסתר היל

אסתר היל, 1985-1895

“נדרשים לאדריכל כישרון אמנותי, ניסיון מעשי, ידע מקצועי, יכולת עסקית וביצועית טובה, תושייה ונחישות להתמיד. עם הנכסים הללו, אין שום סיבה שאישה לא תצליח בדיוק כמו גבר.”
(דבריה של היל כפי שצוטטו ב”טורונטו סטאר” ב-15 ביוני 1920)

היום, לפני 123 שנים, נולדה אסתר היל, אדריכלית קנדית. ב-1920 הייתה הקנדית הראשונה שסיימה לימודי ארכיטקטורה, אך בשל מגדרה לא הצליחה למצוא עבודה בתחום, ובקשתה להירשם בהתאחדות האדריכלים נדחתה מפאת חוסר ניסיון. רק כעבור כמה שנים, לאחר לימודי תכנון אורבני והתמחות בניו יורק, אושרה בקשתה והיא הייתה לאדריכלית המורשית הראשונה בקנדה. אף על פי שכיהנה בוועדת התכנון העירונית של קולומביה הבריטית התקשתה למצוא משרה מלאה בעולם האדריכלות הגברי, ובשנות ה-40 הקימה חברת אדריכלות עצמאית משלה ובמסגרתה עיצבה בתי מגורים, כנסיות ומוסדות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: היל מסיימת לימודי ארכיטקטורה באוניברסיטת טורונטו, 1920

רגיל

מריה חזוס אלוורדו ריברה

מריה חזוס אלוורדו ריברה, 1971-1878

“העיקרון הבסיסי של הפמיניזם הוא שוויון של הגבר והאישה בפוטנציאל המנטלי וביכולת לעבוד, שוויון שהוכח ללא עוררין על ידי ההיסטוריה, ואפילו על ידי התבוננות שטחית בחיי היומיום. ברור כי יש צדק מוחלט בשחרור הנשים מן האפוטרופסות הכפויה והאכזרית של הגבר”

היום, לפני 140 שנים, נולדה מריה חזוס אלוורדו ריברה, פעילה חברתית ופמיניסטית רדיקלית, אשת חינוך, עיתונאית וסופרת פרואנית, הנחשבת לראשונת המגנות על זכויות נשים בפרו. “המהפכה הנשית”, ארגון שהקימה ב-1914, קידם הסכמה ציבורית רחבה וחקיקה בעד קבלת נשים לעבודות ממשלתיות ובעד זכות הצבעה לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך דברים שנשאה ב-1911 בכנס על פמיניזם, בלימה, פרו.

התמונה הקטנה מתוך סרטון מחווה ל”מריה חזוס אלוורדו ומאבקה למען אזרחותן של הפרואניות”

רגיל

ליליאן מולר גילברט

ליליאן אוולין מולר גילברט, 1972-1878

היום, לפני 140 שנים, נולדה ליליאן מולר גילברט, פסיכולוגית, מהנדסת תעשייה ואשת חינוך אמריקאית, הנחשבת לפסיכולוגית הארגונית הראשונה. חברת הייעוץ שלה הייתה חלוצה בתחום הנדסת תעשייה וניהול והתמקדה בחקר זמן ותנועה, בשיפור יעילות ויצרנות ובחקר הגורם האנושי. היא גם ייעצה לנשיאי ארה”ב בסוגיות כמו הגנה אזרחית, ייצור בזמן מלחמה ושיקום פיזי של נכים. ממצאיה יושמו גם בתחום כלכלת הבית, כדי “לספק דרכים מהירות וקלות יותר לביצוע עבודות הבית, שיאפשרו לנשים לעבוד בשכר מחוץ לבית”, והיא המציאה בין היתר את דוושת פח האשפה, את המדפים על דלת המקרר ואת מתגי האור שעל הקיר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בטקס פתיחת הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול ע”ש גילברט באוניברסיטת רוד איילנד, 1962

בתמונה הקטנה: דיוקן בצבעי שמן מאת פרנק סטנלי הרינג (1930-1929), המוצג בגלריית הדיוקנאות הלאומית בסמית’סוניאן בוושינגטון

רגיל

נלי שטראוס-מושנזון

נלי שטראוס-מושנזון, 1933-1892

“מובן כי כל אפשרויות התעסוקה תהיינה פתוחות בפני נשות פלשתינה, כי הן תצבענה בבחירות לצד הגברים וכי תהיינה שותפות בעשייה ציבורית. אולם אין בכך די. הבה ונניח מאחורינו דעות קדומות קטנוניות והתבוננות בלתי נאורה אשר גרמו נכות לנפש הנשית ומנעו את צמיחתה. לא זכויות להשכלה ולא זכויות פוליטיות יעזרו לנו אם לא נשחרר עצמנו מההרמון הרוחני שבו אנו שוכנות.”
(מתוך “פלשתינה שלנו”, ספר המגולל את סיפורה ומאגד כתבים פרי עטה, שפורסם בהוצאה פרטית לאחר מותה, ב-1939)

היום, לפני 126 שנים, נולדה נלי שטראוס-מושנזון, עיתונאית ופעילה ציונית ופמיניסטית ילידת ארה”ב. מרגע שגילתה כי יש לה שורשים יהודיים, ניצתה בה אהבה ליהדות ולתנועה הציונית. היא השתלבה בשורות ארגון הדסה, וכישרון הכתיבה שלה גויס לעריכת כתבי-עת ציוניים. ב-1919 עלתה לארץ והשתתפה בהקמת המושב בלפוריה ובית היתומים בשפיה. ב-1924 מונתה רשמית לנציגת הדסה בארץ ישראל, וכן שימשה כמזכירת הסתדרות נשים עבריות, ארגון פילנתרופי לסיוע לנשים ולקידום זכויותיהן. היא הרבתה לכתוב על עתידו של היישוב העברי ועל הצורך בשוויון מגדרי, וב-1929 מונתה לעורכת “דבר” באנגלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך הספר לזכרה, “פלשתינה שלנו”

בתמונה הקטנה: צוות אחיות בבי”ח רוטשילד בירושלים, עם שטראוס-מושנזון (לבושה בשחור) ומנהל ביה”ח ד”ר זלקינד (מתוך אוסף הדסה ביתמונה, ויקיפדיה)

רגיל

הנרייטה דודל

הנרייטה אוגוסטה דודל, 1918-1827

היום, לפני 191 שנים, נולדה הנרייטה דודל, חלוצה במאבק לזכויות נשים באוסטרליה. המאבק שלה החל ב-1869 במכתב שכתבה על “צדק שווה לנשים” לעיתון במלבורן, והגיע לשיאו בשנות ה-80 של המאה ה-19 עם הקמת “החברה הסופרג’יסטית של הנשים הוויקטוריאניות”, הארגון הראשון למען זכות הצבעה לנשים באוסטרליה. ב-1884 החלה במאבק מול בתי המשפט הוויקטוריאניים, בהציגה ביקורת חריפה על אי-יכולתם להגן על נשים מפני אלימות: “זעמן של הנשים נובע בין היתר מכך שאלו שביצעו פשעים אלימים כנגד נשים הם גם אלו שיש להם חלק בקביעת החוקים בעוד לקורבנותיהם אין.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מ-1845 בערך (מתוך: ויקיפדיה)

בתמונה הקטנה: הדודל של גוגל שהוקדש לה לפני כשנה

רגיל

סילביה פנקהרסט

אסטל סילביה פנקהרסט, 1960-1882

היום, לפני 136 שנים, נולדה סילביה פנקהרסט, פעילה פוליטית בריטית. היא פעלה במיוחד למען זכויותיהן של פועלות, וכן עיצבה את הפרסומים של “איגוד הנשים” שייסדה אמה אמלין, מנהיגת התנועה הסופרג’יסטית, וניהלה אז אחותה קריסטבל. אולם במהלך מלחה”ע ה-1 נפער קרע בינה לבין האיגוד, שהשעה את פעילותו לשם תמיכה במלחמה ועודד גיוס חובה, בעוד סילביה הפציפיסטית התנגדה למלחמה, החביאה סרבני מצפון וסייעה לנשים עניות להשיג מזון, תעסוקה ושירותי רפואה ולממש זכויות משפטיות. בשנות ה-30 הפנתה את מרצה למאבק בפשיזם ובקולוניאליזם, ובמיוחד למען שחרור אתיופיה מאיטליה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מפגינה נגד מדיניות בריטניה בהודו, 1932

בתמונה הקטנה: נואמת באירוע של ליגת הנשים הבינלאומית למען חירות ושלום, האג 1915

רגיל

עאישה תיימור

עאישה (עִסמת) תיימור, 1902-1840

היום, לפני 116 שנים, נפטרה עאישה תיימור, סופרת ומשוררת מצרייה. במסגרת פעילותה החברתית והפמיניסטית קראה לשיפור מצבן של נשים בחברה הערבית, למאבק בקולוניאליזם ולהכללתם של בני קבוצות אתניות ומעמדות שונים בתהליך בניית האומה המצרית. בתקופה שבה העיסוק הציבורי בתרבות היה נחלתם של גברים בלבד, תיימור נחשבה לאחת הכותבות הבולטות לתיאטרון, בדגש על עולמן של נשים, תקוותיהן והמחסומים שבדרכן. שירתה, בערבית, בטורקית ובפרסית, התאפיינה ברגש עז ואמיתי, בפרט בשירי ההספד שלה, שהושפעו ממאורעות חייה ובראשם מותה של בתה הבכורה תאוחידה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כריכת ספרה “ספר ההרפתקאות של אל-הלל”, שיצא לאור ב-1956, מתוך אתר ebay

רגיל

אליזבט ויז’ה לֶה בּרֶן

אליזבט לואיז ויז’ה לֶה בּרֶן, 1842-1755

היום, לפני 263 שנים, נולדה אליזבט ויז’ה לֶה בּרֶן, ציירת צרפתייה. היא זכתה לחסותם של רבים מאנשי האצולה של תקופתה, ובראשם מארי אנטואנט מלכת צרפת ויקטרינה הגדולה קיסרית רוסיה, והצליחה להפוך לגדולת ציירי הדיוקנאות בתקופתה ולאחת מגדולי הציירים הצרפתים בכלל. היא הייתה אשת העולם הגדול אשר טיילה לבדה בכל רחבי אירופה, בתקופה שבה זה לא היה מקובל לנשים. היא יצרה מאות ציורים המשלבים את סגנון הרוקוקו עם הנאו-קלאסי, ויצירותיה מוצגות עד היום במוזיאונים החשובים בעולם. זיכרונותיה, שפרסמה ב-1837, מהווים תיעוד בעל חשיבות רבה של חיי האמנים דאז.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן עצמי (צבעי שמן), 1800

בתמונה הקטנה: דיוקן עצמי עם בתה (צבעי שמן), 1789

רגיל

אן סאליבן

יוהנה (“אן”) מנספילד סאליבן מייסי, 1936-1866

היום, לפני 152 שנים, נולדה אן סאליבן, מורה ומטפלת אמריקאית. בגיל 5 לקתה בגרענת, מחלת עיניים זיהומית שהותירה אותה עיוורת כמעט לחלוטין עוד בטרם למדה קרוא וכתוב, אך בסיוע בית המחסה שבו שהתה התקבלה ללימודים בבית הספר פרקינס לעיוורים. בגיל 20, עם סיום לימודיה, הייתה למורה ולבת לוויה של הלן קלר בת ה-6. במהרה הצליחה ללמד את הלן, באמצעות שיטה שפיתחה של הקשה אל כף היד, מאות מילים, חשבון בסיסי, קריאת כתב ברייל – ובעיקר, כיצד לתקשר ולהשתלב בחברה. סאליבן הייתה לאישה הראשונה שזכתה בכבוד להיקבר בקתדרלה הלאומית של ארה”ב בוושינגטון.

ויקיפדיה

על “עושת הנפלאות“, סרט המתעד את שיטת הלימוד והתקשורת שפיתחה סאליבן עבור קלר

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אן סאליבן (עומדת) והלן קלר (יושבת), סביבות 1909

בתמונה הקטנה: סאליבן וקלר בקייפ קוד, 1888

רגיל

מארי קולטר

מארי אליזבת ג’יין קולטר, 1958-1869

היום, לפני 149 שנים, נולדה מארי קולטר, אדריכלית ומעצבת אמריקאית חשובה, מהנשים הבודדות שקיבלו הסמכה פורמלית ורישיון לעסוק בתחום זה באותה תקופה. היא לימדה אמנות, רישום ואדריכלות, ובמשך שנים רבות עבדה כאדריכלית ומעצבת מובילה של אתרי נופש, מבנים מסחריים ומרחבים ציבוריים, שזכו להכרה רשמית כציוני דרך היסטוריים בארה”ב, בראשם אתרים בפארק הלאומי של הגרנד קניון. סגנון העיצוב שיצרה משתמש במוטיבים לטיניים וילידיים אמריקאיים ובחומרים מקומיים, נפוץ עד היום בכל רחבי דרום-מערב ארה”ב ומהווה השראה לז’אנר שלם של עיצוב פארקים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קולטר (מימין) מציגה תוכניות בניין לאשתו של שר הפנים במסגרת פרויקט בנייה של מבנים בפארק הלאומי של הגרנד קניון (ככל הנראה משנת 1935)

בתמונה הקטנה: קולטר, בשנת 1919 לערך

מתוך אתר שירות הפארקים הלאומיים של ארה”ב

רגיל

נזירה ג’ונבלאט

נזירה ג’ונבלאט, 1951-1890

היום, לפני 67 שנים, הלכה לעולמה נזירה ג’ונבלאט, מנהיגה פוליטית לבנונית דרוזית. בעת שבה נאסר על נשים להשתתף בפעילות פומבית בלבנון, והזירה הפוליטית בפרט הייתה גברית לחלוטין, הצליחה ג’ונבלאט לשמור על הכוח הפוליטי שהיה לבעלה, מושל מחוז הרי השוף, לאחר מותו ב-1921 – והייתה למנהיגה הראשונה בפוליטיקה הלבנונית ובעדה הדרוזית. בזכות תבונתה, אצילותה ויחסה האמפתי לכל אדם, זכתה באמונם ובהערכתם של הלבנונים, אנשי המנדט הצרפתי והשיח’ים הדרוזים, וסייעה לשמור על אחדות בין הנוצרים, המוסלמים והדרוזים באזור ועל יציבות פוליטית ויחסי שלום גם מול הצרפתים.

ויקיפדיה

פייסבוק