עמוד 1
רגיל

וירג’יניה פני

וירג’יניה פני, 1913-1826

היום, לפני 193 שנים, נולדה וירג’יניה פני, כלכלנית חברתית אמריקאית, הראשונה לחקור את שוק העבודה של נשים. ספריה נכתבו על סמך מידע שיטתי שאספה בערים גדולות בארה”ב ובאירופה וראיונות שערכה עם אלפי מעסיקים ועובדים, ותיארו את המשרות שהיו פתוחות אז לנשים, וכן את השכר שהרוויחו, את תנאי העבודה, את ההכשרות והשלכות בריאותיות. ספריה שימשו בסיס חשוב לפעילות פמיניסטיות וליוזמות חקיקה, כמו גם לתחום מדעי החברה שנוצר אז. בנוסף הייתה ממובילות התנועה הסופרג’יסטית בראשיתה, הובילה מחאות של נשים על שכר ותנאי העסקה, וכן הקימה סוכנות תעסוקה ייעודית לנשים.

“אלו המדברים במרירות כזו כנגד נשים העוסקות במקצועות מסוימים המבוצעים כיום על-ידי גברים: מה הייתם מצפים שנשים רווקות ואלמנות חסרות כול תעשינה על-מנת להרוויח את לחמן?! בוודאי לא הייתם רוצים שהן תגנובנה משום שאינן יכולות להשיג עבודה הגונה. מה אם כן ביכולתן לעשות? מדוע שלא תהיה להן גישה חופשית למשלחי יד שיבטיחו להן פרנסה? אלו המתנגדים להן, לרוב עושים זאת ממניעים אנוכיים. גברים רבים ידיחו נשים משולחן העריכה או הכתיבה, מהחנות, מהמפעל, מהסדנה, ממשרד הטלגרף, ממכונת הדפוס ומכל מקום אחר, מלבד כיתת הלימוד, שולחן התפירה והמטבח. הדעה השגויה שקיימת בנוגע למקצועות המתאימים לנשים חייבת להשתנות כך שתהיה לנשים גישה חופשית לכל המקצועות שבהן הן מעוניינות לעסוק. הייתי מאוד רוצה שדלתות תיפתחנה לרווחה בפני נשים לכל משלח יד ומקצוע שבו הן מסוגלות לעבוד.”
(מתוך ספרה “תעסוקה לנשים: אנציקלופדיה של עבודת נשים”, 1863)
[הספר המלא, סרוק על-ידי הספרייה הציבורית של ניו יורק ואוניברסיטת הרווארד]

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך הבלוג של “המשוטט בניו יורק” על “כוחה של אלמנה: וירג’יניה פני ומאבקה להעסקה ושכר שווים של נשים בארה”ב בסוף המאה ה-19”

בתמונה הקטנה: אסופת מאמרים פרי עטה, שפורסמה בשנת 1869 תחת הכותרת “לחשוב ולפעול: סדרת מאמרים על גברים ונשים, עבודה ושכר”
ההקדמה לאסופת המאמרים נפתחת באמירה:
“מי אשר לועג לכל תקווה או שאיפה חיה של לב אנושי פועם, נמצא כל-כך הרבה מדרגות מתחת לאלוהים”
[הספר המלא, סרוק על-ידי הספרייה הציבורית של ניו יורק ואוניברסיטת הרווארד]

רגיל

מארי-תרז פיגואר

מארי-תרז פיגואר, 1861-1774

היום, לפני 245 שנים, נולדה מארי-תרז פיגואר, לוחמת צרפתייה שנודעה בכינוי “סן ג’ין” (“ללא מעצורים”). בשונה מרוב החיילות לפני המאה ה-20, היא לא הסתירה את מגדרה כשהתגייסה ב-1793 ושירתה תחת שמה האמיתי. לפי ספר זיכרונותיה ורשומות הצבא הצרפתי, במהלך 22 שנות שירותה בחיל הפרשים של צבא המהפכה הצרפתית ולאחר מכן ב”גרנד ארמה” (“הצבא הגדול”) תחת פיקודו של נפוליאון, היא השתתפה בכיבוש שווייץ ובקרבות באיטליה ובאוסטריה, נפצעה כמה פעמים בחרב וכשסוס שעליו רכבה נורה, פעמיים נפלה בשבי ונמלטה ממנו, ועם שחרורה זכתה באותות כבוד ובפנסיה רשמית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן של “מדמואזל סן-ג’ין” במדי חיל הפרשים של צבא המהפכה הצרפתית, מתוארך ל-1850~

בתמונה הקטנה: פסל שלה המוצג במוזיאון הצבא בארמון האינווליד בפריז [מתוך חשבון הטוויטר של המוזיאון]

רגיל

כרמן ליירה

כרמן איזבל קארוואג’ל קסאדה, שנודעה בשם העט כרמן ליירה, 1949-1888

היום, לפני 131 שנים, נולדה כרמן איזבל קארוואג’ל קסאדה, שנודעה בשם העט כרמן ליירה, סופרת, אשת חינוך ופעילת זכויות עובדים מקוסטה ריקה. היא נודעת כסופרת הידועה הראשונה מקוסטה ריקה וכמי שייסדה את גן הילדים הראשון בשיטת מונטסורי בקוסטה ריקה, שבו לימדה במיוחד ילדים עניים. היא ייסדה גם את המפלגה הקומוניסטית של קוסטה ריקה וכן את אחד מהאיגודים הראשונים במדינה של נשים פועלות, שיחד ערערו את התבססות החברה על מעמדות ועל הגבלת תפקידי הנשים לבית, לנישואין ולאמהוּת. ככל שהעמיקה פעילותה זו, היא הורחקה מעבודתה במערכת החינוך ולבסוף הוגלתה למקסיקו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דמותה המופיעה בעשור האחרון על שטר של 20 אלף קולון

רגיל

חנה גרינבאום סלומון

חנה גרינבאום סלומון, 1942-1858

“עלינו להוסיף את קולותינו לאלו הזועקים כי קיים קנה-מידה שלא נסכים שמישהו יחיה מתחתיו, ושקנה-המידה הזה קודם למצב שבו קופאים מקור או גוועים ברעב… בדמוקרטיה כולנו נושאים באחריות”

היום, לפני 161 שנים, נולדה חנה גרינבאום סלומון, פעילה חברתית אמריקאית. כמייסדת המועצה הלאומית של נשים יהודיות ב-1893, הארגון הראשון של נשים יהודיות בארה”ב, הצליחה סלומון לגשר בין זרמים ביהדות ארה”ב והעולם, במטרה “לשפר את איכות החיים של נשים, ילדים ומשפחות ולהבטיח זכויות פרט וחירויות לכול”. היא קידמה גם את הקמתם של בית ספר מקצועי לבנות ובית המשפט הראשון לנוער.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך נאומה כנשיאת מועצת הנשים היהודיות, בכינוס המועצה בשיקגו, 1905.
מופיע בספרה, “אלומת מנשרים”, שיצא לאור ב-1911 (עמ’ 189) [סרוק במלואו על-ידי אוניברסיטת הרווארד]

בתמונה הגדולה: נואמת בפני מועצת הנשים היהודיות

בתמונה הקטנה: גרינבאום סלומון (מימין), עם ג’יין אדמס (מהמהפכניות הפמיניסטיות הבולטות של ראשית המאה ה-20 בארה”ב)

[התמונות מתוך האתר של מועצת הנשים היהודיות]

רגיל

שימיזו שיקין

שימיזו שיקין (טויוקו), 1933-1868

“מה המשמעות של היות אישה אמיתית? […] נראה כי מה שלעתים קרובות מכונה ‘נשי’ מבוסס על נראוּת. אם אישה, על מנת להראות את ענוותה, מכסה את פיה בשרוול כאשר היא צוחקת, או מדברת בקול כה קטן עד שקשה לקלוט את מילותיה, אזי היא מיד נתפסת כנשית. שיפוט כזה הוא מפוקפק ביותר. האם הכישורים שמסייעים לגבר אינם נוגעים כלל לערכה של אישה? זהו דבר מוזר בהחלט.”
(מתוך מאמרה “נשיות” מ-1891, המטיל ספק ברעיון של תכונות מגדריות אינהרנטיות)

היום, לפני 151 שנים, נולדה שימיזו שיקין, פעילת זכויות נשים, סופרת ואחת העיתונאיות המקצועיות הראשונות ביפן. החל משנות ה-80 של המאה ה-19 הרצתה ברחבי יפן על שוויון וסוגיות חברתיות, ובין היתר פעלה להעלאת המודעות להשפעתה השלילית של פוליגמיה ולמען רפורמה בחוק העונשין, שלפיו, בין היתר, ניאוף מצד נשים נחשב לעבירה בת-ענישה. כאשר עבר חוק האוסר על נשים להשתתף בהתארגנויות פוליטיות, החלה לכתוב מאמרים וספרים שבהם עסקה בזכות לשוויון, בהשכלת נשים, בנישואין וגירושין, במוסר הכפול כלפי נשים וגברים ובאפליה נגד תושבי כפרים בפריפריה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שימיזו שיקין (מימין), וואקמאצו שיזוקו ו-מיאקה קאהו, מתוך כריכת הספר “עלים אבודים: הסופרות של תקופת מייג’י ביפן”, מאת רבקה קופלנד (2000)

רגיל

מרגרט מויר

ליידי מרגרט ברוס מויר, 1942-1864

“חיוני לנשים ללמוד ולהבין את החשמל. כוונתי לכך שעליהן לא רק להכיר היטב מכונות כביסה, הסקה ובישול חשמליות, אלא גם לרכוש די ידע טכני שיאפשר להן לתקן נתיכים ולבצע תיקונים קטנים אחרים. רק בדרך זו תוכלנה נשים להעריך את המחיר הנמוך ואת השימושיות הגבוהה של החשמל, ולהתייחס אליו כאל כוח שביכולתו לחלצן מעבודות הבית הבלתי הכרחיות.”
(מתוך מאמרה על “חזון הבית העתידי”, שפורסם ב”מורנינג פוסט” ביולי 1931)

היום, לפני 155 שנים, נולדה מרגרט מויר, מהנדסת אוטו-דידקטית, מחנכת ופעילה למען זכויות עובדים וזכויות נשים מסקוטלנד. כאחת ממייסדות “אגודת המהנדסות” הבריטית ב-1919, נודעה כמי שהובילה את “שחר עידן החשמל” וקידמה את הכנסת החשמל אל תוך בתי המגורים כחלק חשוב משחרורן של נשים לפתח קריירות מחוץ לבית. כדי לאפשר לפועלים במשרה מלאה לנוח בסוף השבוע, יישמה תוכנית רווחה שבמסגרתה גייסה עובדים חלופיים ואף עבדה בעצמה כמפעילת מחרטה. היא הקימה מערך של הכשרות בהנדסה לנשים, תמכה בעבודתן של טייסות חלוצות וקידמה הנגשה של תעסוקה לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן משנת 1900~

בתמונה הקטנה: אנדרטה לציון משפחת מויר בבית הקברות ברוקווד, בריטניה

רגיל

אולגה חנקין

אולגה חנקין לבית בלקינד, 1943-1852

היום, לפני 167 שנים, נולדה אולגה חנקין, אשת העלייה הראשונה והמיילדת העברייה הראשונה. משפחתה נמנתה עם מייסדי תנועת ביל”ו, וביתה בסנט פטרבורג היה למקום מפגש של הוגים עברים ופעילי “חובבי ציון”. ב-1886 עלתה לארץ-ישראל, התיישבה בראשון לציון והשתתפה במאבקם של איכרי המושבה נגד עריצותם של פקידי הברון רוטשילד. כמיילדת מוערכת יצרה קשרים חברתיים ומקצועיים עם כלל תושבי הארץ, ובזכותם צלח פועלו של בעלה יהושע לרכישת קרקעות להתיישבות ציונית בפלשתינה, בין היתר באזור רחובות, חדרה, עמק יזרעאל והגליל. היא גם הרבתה לתרום לתעשייה ולמפעלי חסד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום משנת 1915~ מתוך האנציקלופדיה של מייסדי היישוב היהודי בא”י [מקור]

בתמונה הקטנה: חנוכת בית בלקינד בראשון לציון, שנות השלושים; אולגה חנקין ישובה במרכז (בשמלה שחורה). מתוך “אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון

רגיל

איימי ז’אק גארווי

איימי יופימיה ז’אק גארווי, 1973-1895

“האישה דמוית בובה-תינוקת שייכת לעבר, והאישה הערה מתחשלת, מוכנה לכל שעת חירום, מוכנה להיענות לקריאה, אפילו תהיה זו קריאה להתייצב אל מול התותחים בשדה הקרב.”

היום, לפני 123 שנים, נולדה איימי ז’אק גארווי, עיתונאית ואקטיביסטית ג’מייקנית, מהנשים השחורות הראשונות שפעלו כעיתונאיות ומוציאות לאור במאה ה-20 ומחלוצות האקטיביזם הפאן-אפריקאי. מגיל צעיר נהגה לקרוא עיתונים ולהיות מעורבת פוליטית, ועם הגעתה להארלם, ניו יורק, ב-1917 התוודעה להתאחדות העולמית לקידום שחורים והייתה לדמות מרכזית בהנהגתה ובהסברה למען עצמאות אפריקה, ככותבת, כעורכת העיתון “עולם השחורים” וכנואמת סוחפת. “מזכר משותף לאפריקה, לקריביים ולאמריקות” שכתבה ב-1944 שכנע רבים מנציגי האו”ם לאמץ אמנה לשחרור אפריקה מהקולוניאליזם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה (מימין לשמאל): מרקוס גארווי (בעלה), מנכ”ל ההתאחדות העולמית לקידום שחורים, הנרייטה וינטון דייוויס, השחקנית והפעילה לשיפור מעמד השחורים, ואיימי ז’אק גארווי, בכנס של ההתאחדות במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, אוגוסט 1920

התמונה הקטנה מתוך כריכת הספר “איימי ז’אק גארווי: כתבים נבחרים מעולם השחורים”, בהוצאת אוניברסיטת טנסי (2016), מתוך אוסף התמונות של מרכז שומברג לחקר התרבות השחורה בספריית ניו יורק

רגיל

אליסאבטה מלכת רומניה

אליסאבטה (אליזבת פאולינה אוטיליה לואיזה צו ויד), מלכת רומניה, 1916-1843

היום, לפני 175 שנים, נולדה אליסאבטה, שהייתה למלכה הראשונה של רומניה, לאחר נישואיה לקרול נסיך רומניה ב-1869. היא עודדה השכלה גבוהה לנשים ברומניה וכן זכתה לכינוי “אם הפצועים”, לאחר שבמהלך מלחמת העצמאות של רומניה (1877-1878) ייסדה בתי חולים ושירותי אמבולנס ודאגה לאספקת תרופות בחינם לאלפי חולים ופצועים. את מרבית זמנה הקדישה לאמנות: היא פרסמה מאות שירים, עשרות נובלות, מחזות, רומנים, מסות ועוד תחת שם העט כרמן סילבה (שפירושו בלטינית “שירת היער”), ניגנה בפסנתר ובעוגב, ולקחה תחת חסותה אמנים צעירים בעלי כישרונות יוצאי דופן.

על אף היותה מלכה, האמינה שמשטר רפובליקני עדיף על שלטון מלוכני, וכתבה זאת ביומניה (אם כי לא פרסמה אותם במהלך חייה):
“אני מבינה לרוחם של הסוציאל-דמוקרטים, במיוחד לאור הניוון והשחיתות המאפיינים את האצילים. אחרי הכול, ‘האנשים הקטנים’ אינם רוצים דבר מלבד מה שהטבע מעניק: שוויון. צורת המשטר של הרפובליקה אינה אלא הגיונית. לעולם לא אבין את העם, את העובדה המטופשת שהם ממשיכים לסבול אותנו.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בצעירותה, בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19

בתמונה הקטנה: עם בתה מריה, 1872

רגיל

בתיה מקוב

בתיה מקוב, 1911-1841

היום, לפני 107 שנים, הלכה לעולמה בתיה מקוב, חלוצה עברית, ממקימי העיר רחובות. עוד ברוסיה ניהלה לבדה, תוך כדי גידול עשרת ילדיה, עסק מסחר מצליח של מטעים ומפעלים לסיגריות, לעורות וליי”ש. ב-1890 התוודעה לארגון חובבי ציון והחליטה לעלות ארצה, על אף שבעלה סירב לעלות איתה. היא הייתה בין המתיישבים הראשונים ברחובות, שם עסקה בחקלאות וגידלה כרמי ענבים בחלקה בת 250 דונם שרכשה. בפרוטוקול האסיפה הכללית המייסדת מסוף 1890, מקוב הייתה האישה היחידה שהשתתפה בבחירת הוועד הראשון למושבה, אולם עקב היותה אישה לא יכלה להיבחר בעצמה לוועד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: בול שהונפק להנצחתה במלאת 100 שנים למותה (כחלק מסדרת “נשים פורצות דרך” של דואר ישראל)

רגיל

סוזנה פלפס גייג’

סוזנה פלפס גייג’, 1915-1857

היום, לפני 161 שנים, נולדה סוזנה פלפס גייג’, אמבריולוגית וחוקרת אנטומיה אמריקאית. מחקריה פורצי הדרך עסקו באנטומיית השרירים של חיות קטנות, וכן בהתפתחות העוברית של המוח ובאנטומיה של מערכת העצבים האנושית. היא גם פיתחה שיטת פיסול של מודלים אנטומיים פשוטים מנייר, שבמהרה החליפו את המודלים משעווה כשיטת ההוראה הנפוצה. אף שזכתה לכבוד על מחקריה והם פורסמו בכתבי עת מובילים בתחומם, כמו מדעניות רבות אחרות דאז היא עצמה מעולם לא החזיקה במשרה רשמית התואמת לכישוריה ומחקריה נתפסו לעתים קרובות כנספחים בלבד לאלו של בעלה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: איורים של סוזנה פלפס גייג’ עצמה, המציגים עובר בשבוע השלישי (בתמונה הגדולה) והתפתחות של מערכת הכליות והמוח (בתמונה הקטנה). פורסמו כחלק ממאמרה על העובר האנושי בכתב-העת האמריקאי לאנטומיה, כרך 4(4), ספטמבר 1905

רגיל

לורה סמית’ הווילנד

לורה סמית’ הווילנד, 1898-1808

“התמונות של ספינות העבדים הצפופות האלה [שראתה כילדה בנמל ניו יורק], בנוסף לאכזריות של תעשיית העבדים לאחר שהובאו לארצנו, לעתים קרובות הביאו אותי לידי דמעות… צערי על השחורים האומללים ששועבדו באופן זה עמוק כל כך עד שאף הזמן אינו מעמעם אותו.”
“אאבד את ידי הימנית ולא אתן לעבד נמלט אחד לחזור לשלשלאות. אני מאמינה בכל לבי בהכרזת העצמאות שלנו, שלפיה כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים, ולאף אדם אין זכות לסחור באחרים שנולדו פחות בני-מזל, לייחס להם אותו ערך כמו לסוסים ולבקר, להציגם למכירה למרבה במחיר, לפרק קשרי משפחה ביניהם, לערער את היסודות הטהורים והעדינים ביותר של הטבע האנושי.”
(מתוך האוטוביוגרפיה שלה “חייה, עבודתה וחוויותיה של אישה: לורה ס’ הווילנד”, 1882).

היום, לפני 210 שנים, נולדה לורה סמית’ הווילנד, פעילה אמריקאית לשחרור עבדים. ב-1832 הייתה ממייסדות “חברת הנשים נגד עבדות”, וב-1837 הקימה בית ספר לילדים עניים, “ללא הבדל גזע, אמונה או מין”. במקביל הייתה לדמות מובילה ב”מסילת הרכבת המחתרתית”, רשת להברחת עבדים מבעליהם אל החופש, גם אל מול איומים ברצח ותביעות משפטיות בגין “גניבת רכוש”. במהלך מלחמת האזרחים חילקה אספקה לעבדים משוחררים ולחיילים במחנות פליטים ובבתי חולים, וכן הרצתה בפני לבנים על סבלות העבדים המשוחררים. לאחר המלחמה הומרו החווה ובית הספר שלה לבית יתומים אפרו-אמריקאים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: לורה הווילנד מציגה שלשלאות וכלי עינויים, שאספה כדי להמחיש ללבנים באילו תנאים הוחזקו העבדים (התמונה הקטנה משנת 1864~ והגדולה מ-1880~)
[התמונות מתוך אתר ספריית ההיסטוריה של אוניברסיטת מישיגן – תמונה 1; תמונה 2]

רגיל

מרתה קוסטון

מרתה ג’יין קוסטון, 1904-1826

היום, לפני 192 שנים, נולדה מרתה קוסטון, ממציאה ואשת עסקים אמריקאית. המצאתה הידועה ביותר היא הנור לאיתות לילה בים, המאפשר לספינות לאותת זו לזו ואל החוף. ב-1859, לאחר תשע שנים שבהן עמלה על הפיתוח הכימי והפירוטכני, רשמה פטנט (על שם בעלה המנוח) והקימה מפעל לייצור הנורים. עוד באותה השנה החל הצי האמריקאי להשתמש בנורי קוסטון, ובמהרה צוידו בהם כל התחנות של שירותי החילוץ וההצלה בארה”ב. הנורים משמשים עד היום לאיתות לספינות, לסימון תנאים מסוכנים לאורך החופים ולזימון אנשי הצלה במקרי טביעה של כלי שיט, ובכך סייעו להצלת אינספור בני אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פרסומת לנורי קוסטון, 1913 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

טילי אסטון

מטילדה אן (“טילי”) אסטון, 1947-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה טילי אסטון, סופרת ומורה אוסטרלית, שנודעת בשל הישגיה בקידום זכויות אנשים עם לקויות ראייה. היא הייתה בעל/ת לקות הראייה הראשון/ה שהתקבל/ה לאוניברסיטה באוסטרליה, אך נאלצה לפרוש לאחר שנה בהיעדר ספרי לימוד בברייל. ב-1894 ייסדה את החברה הוויקטוריאנית לסופרי ברייל (לימים ספריית הברייל הלאומית), וב-1895 את האגודה לקידום עיוורים, שתחת ניהולה הובילה שינוי חברתי וחוקי, ובין היתר השיגה לעיוורים זכות הצבעה, פטור מתשלום על דואר בברייל ותחבורה ציבורית בחינם. ב-1913 מונתה לנהל את מחלקת החינוך הלאומית לעיוורים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בשנות ה-20 לחייה, מקריאה סיפורי אגדות מתוך ספר שנכתב בכתב ברייל [התמונה באדיבות “culture Victoria”]. מתוך כתבה על “תערוכה על חיי החזון של טילי אסטון

בתמונה הקטנה: סנטור פיירבירן מעניק לגברת אסטון, המייצגת את החברה לסופרי ברייל, את המפתח לספריית החברה הוויקטוריאנית לברייל, עם פתיחתה ב-1919. מתוך אתר המוזיאונים של ויקטוריה

רגיל

וילה קאתר

ויללה סיברט קאתר, 1947-1873

“זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה.”

היום, לפני 145 שנים, נולדה וילה קאתר, עיתונאית וסופרת אמריקאית חשובה. ב-1906 הצטרפה כעורכת ל”מק’לור”, ירחון פופולרי שהוביל את מגמת העיתונות החוקרת כ”כלב שמירה” וכמצפן מוסרי; היא נודעה ככותבת נוקבת, חריפה וביקורתית. בספריה שאבה השראה מזיכרונות ילדותה בנברסקה והיטיבה לתאר את החיים דאז במישורים הגדולים שבמרכז ארה”ב. על ספרה “אחד משלנו” זכתה ב-1923 בפרס פוליצר; ספרה מ-1928, “הארכיבישוף פוגש את המוות”, נכלל ברשימת 100 הרומנים הטובים של המאה העשרים באנגלית.

הציטוט, הכתוב גם על מצבתה, לקוח מתוך ספרה “אנטוניה שלי” (1918):
“[נברסקה הייתה] מקום שלא היה בו דבר מלבד אדמה: כלל לא ארץ, אלא החומרים שמהם עשויות ארצות… בין האדמה והשמים הרגשתי עלומה, חבויה. […] האדמה הייתה חמה מתחתיי, הייתה חמה כשפוררתי אותה בין אצבעותיי… נשארתי דוממת ככל יכולתי. דבר לא קרה. לא ציפיתי שדבר כלשהו יקרה. הייתי משהו שרבץ תחת השמש והרגיש אותה, כמו הדלועים, ולא רציתי להיות דבר מעבר לכך. הייתי מאושרת לחלוטין. אולי כך נרגיש כאשר נמות וניעשה חלק ממשהו שלם, יהא זה שמש או אוויר, או אולי טוּב וידע. בכל מקרה, זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה. כאשר הוא מגיע אלייך, הוא מגיע בטבעיות, כמו שינה.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וילה קאתר בחולצה גברית ובעניבה, כפי שאהבה להתלבש כל חייה (ובתקופות מסוימות ביקשה שיקראו לה ויליאם)

בתמונה הקטנה: וילה קאתר, כותבת בג’פרי, ניו המפשייר, 1926; מתוך אתר המוקדש למכתבים שכתבה

רגיל

דבורה ראם

דבורה ראם, 1903-1830

היום, לפני 115 שנים, הלכה לעולמה דבורה ראם, בעלת “דפוס ראם”, בית דפוס יהודי שהוקם בווילנה ב-1789 על ידי ברוך בן יוסף ראם והיה אחד מבתי הדפוס העבריים הראשונים. תחת ניהולה של דבורה, החל מ-1860, הוציא הדפוס ספרי קודש רבים וכן ספרי חול של מיטב הסופרים העבריים בני הזמן, וצמח להיות בית הדפוס היהודי הגדול בעולם. אך עיקר פרסומו של הדפוס הגיע בזכות פועלה של דבורה להוצאת מהדורה מקיפה של התלמוד הבבלי, המתבססת על איתור מקורות מדויקים של יותר ממאה מפרשים ראשונים ואחרונים בספריות ברחבי אירופה, ומשמשת יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צורת הדף של התלמוד הבבלי בדפוס וילנה, שנתקבלה כצורה המקובלת והמקודשת עד היום

רגיל

אמיליה דניס דה איקזה

אמיליה דניס דה איקזה, 1911-1836

“[…] מְסַפְּרִים שֶׁחַוָּה בַּגַּן שֶׁבַּשָּׁמַיִם
בֵּין הַפְּרָחִים הִתְעַטְּפָה בִּשְׁנָתָהּ
וְשֶׁהַבֹּשֶׂם הַמָּתוֹק שֶׁעַל הַשְּׂפָתַיִם
נִלְכַּד בְּדִמְעָה עִם עֲזִיבָתָהּ.

וּמְסַפְּרִים שֶׁאָדָם אֶת עִצְּבוֹנָהּ רָאָה
וְגָנַב עֲבוּרָהּ פֶּרַח עָדִין, זַךְ,
וְשֶׁבְּמַבָּט אֶחָד נִשְׁכְּחָה וְנֶאֶסְרָה
הַמַּתָּנָה הַגְּנוּבָה שֶׁלָּקַח.

אֶת חֲלוֹמָהּ הָאָהוּב לְהַזְכִּיר,
הַפֶּרַח הַהוּא נָעוּץ עַל חָזָהּ,
הִיא שָׁמְטָה מִתּוֹכוֹ גַּרְגִּיר
שֶׁבְּאַדְמַת אָמֶרִיקָה נִזְרַע.

[…]

זֵר כְּמוֹ הַזֵּר הַהוּא אֶשְׁלַח
אֵלַיִךְ, יַקִּירָה,
מִגַּן-הָעֵדֶן אָדָם אוֹתוֹ לָקַח
ו’רֵסֶדָה’ לוֹ קָרָא.”

היום, לפני 182 שנים, נולדה אמיליה דניס דה איקזה, משוררת רומנטית מפנמה, הראשונה שפרסמה משיריה; נודעת בכתיבתה הספונטנית, “כמו שציפורים שרות”.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה “זֵר שֶׁל פִּרְחֵי רֵסֶדָה” (1900), תרגמה לעברית: מתת גולדברג אלון
למידע ושירים נוספים (בספרדית)

בתמונה הקטנה: אנדרטה לזכרה בגבעת אנקון, אזור שבו עוברת תעלת פנמה, שסופח ע”י ארה”ב. שירה על האזור הפך אותו לסמל לאומי
(התמונות מתוך ויקיפדיה)

רגיל

וולטרין דה קלייר

וולטרין דה קלייר, 1912-1866

“אני מתה, כפי שחייתי, נפש חופשייה, לא מחויבת בשבועת אמונים לאף שליט, בשמיים או על פני האדמה”

היום, לפני 152 שנים, נולדה וולטרין דה קלייר, ממובילות התנועה האנרכיסטית בארה”ב בסוף המאה ה-19, הנחשבת ע”י רבות למבשרת הפמיניזם הרדיקלי. היא זכתה לשם בינלאומי ככותבת ודוברת מוכשרת שדגלה במחשבה חופשית והתנגדה לקפיטליזם, למדינה, למיליטריזם, לנישואים, לתפקידי מגדר ולשליטת הדת על מיניות ועל חייהן של נשים. חיבורה מ-1912 על אקטיביזם פוליטי באמצעות פעולה ישירה ואי-ציות אזרחי מצוטט עד היום ע”י פעילים למען שינוי חברתי במגוון תחומים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן, 1901, פילדלפיה (מתוך ויקיפדיה)

בתמונה הקטנה: גרפיטי בן ימינו, הנושא ציור וציטוט שלה:
“הם טרם השכילו ללמוד שישנו מאבק משותף אחד נגד אלה אשר ניכסו לעצמם את האדמה, את הממון ואת המכונות”.
מתוך האתר של “Occupy WallStreet”

רגיל

אסתר פול לבג’וי

אסתר פול לבג’וי, 1967-1869

היום, לפני 149 שנים, נולדה אסתר פול לבג’וי, רופאה, סופרג’יסטית ופעילה הומניטרית אמריקאית. ב-1894 השלימה לימודי רפואה, וב-1907 הייתה לאישה הראשונה שמונתה לנהל את מחלקת הבריאות של עיר גדולה (פורטלנד, אורגון). לפני בחירות 1912 הקימה את ליגת הסופרג’יסטיות “שוויון לכול”, והייתה ממובילות הקמפיין שהוביל להפיכת אורגון למדינה השביעית בארה”ב שנתנה זכות בחירה לנשים. במהלך מלחה”ע ה-1 החלה לנהל את בתי החולים האמריקאים לנשים באירופה, ועד מותה ב-1967 פעלה ב-28 מדינות במצבי אסון כדמות מרכזית בארגונים בינלאומיים למתן סיוע הומניטרי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אסתר פול לבג’וי, בשנת 1958~, מצביעה על צילום דיוקן שלה בצעירותה. מתוך ארכיון אוניברסיטת אורגון ללימודי בריאות ומדע
התמונה הקטנה מתוך ספריית הקונגרס האמריקאי

רגיל

דהרמצ’ארי גורומה

דהרמצ’ארי גורומה (נולדה בשם לאקשמי נאני), 1978-1898

היום, לפני 120 שנים, נולדה דהרמצ’ארי גורומה, נזירה בודהיסטית נפאלית, שהיה לה תפקיד מכריע בתחיית הטהרוואדה, המסורת הקדומה ביותר של הבודהיזם, בנפאל. בהעדר גישה להשכלה, במיוחד לבנות, היא לימדה את עצמה קרוא וכתוב והתמחתה בהכנת צמחי מרפא. היא נמשכה ללימודי בודהיזם, ולימדה גם נשים אחרות, עד שהממשל גילה זאת וקבע כי אסור לנשים לעסוק בלימודי דת. דהרמצ’ארי עצמה גורשה מקטמנדו, ונאלצה לנדוד כדי ללמוד בודהיזם באופן פורמלי ולקבל הסמכה. בסוף שנות ה-40 הורשו כל הנזירים והנזירות לחזור לנפאל, ודהרמצ’ארי ייסדה את המנזר הראשון בנפאל לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מנזר “נירוונה מורטי ויארה” שהקימה בקטמנדו

(התמונות מתוך ויקיפדיה)