עמוד 1
רגיל

ילנה דימיטרייביץ’

ילנה דימיטרייביץ’, 1945-1862

היום, לפני 157 שנים, נולדה ילנה דימיטרייביץ’, סופרת, משוררת, פעילה חברתית ופמיניסטית סרבית. ספרה הראשון מ-1894, על נשות ההרמון בניש שבסרביה תחת השלטון העות’מאני, הוא הספר הראשון בסרביה שפורסם על ידי אישה. היא הייתה חברה מרכזית ב”מעגל האחיות הסרביות”, ארגון של סופרות, אמניות ופעילות הומניטריות פמיניסטיות שקידם אמנציפציה לנשים ונערות. תשוקתה הגדולה הייתה מסעות בכל רחבי העולם על מנת לאתר נשים חופשיות ולהבין את אורחות חייהן השונים והדומים, וכתיבתה פרשה תמונה רחבה ואוהדת במיוחד של הפמיניזם הלא-מערבי בראשית המאה ה-20.

ויקיפדיה

פייסבוק

תודה לאוראל בילינסון, היסטוריון של הבלקן, על הפוסט המרתק שכתב עליה

בתמונה הגדולה: תמונתה המופיעה על כריכת ספרה האחרון מ-1940, “שבעה ימים ושלושה אוקיינוסים: בכל רחבי העולם”. [מקור]

בתמונה הקטנה: פסל של דימטרייביץ’ במצודת ניש, סרביה

רגיל

קסם סולטאן

קסם סולטאן (נולדה בשם אנסטסיה, ככל הנראה ביוון), 1651-1590

היום, לפני 367 שנים, הלכה לעולמה קסם סולטאן, אישה רבת השפעה בהיסטוריה העות’מאנית. היא הייתה אשתו האחרונה של סולטאן אהמט הראשון, ובמעמד זה רכשה השכלה בתחומי דת, מתמטיקה, מוזיקה וספרות, והשיגה השפעה פוליטית רבה באימפריה כיועצת לסולטאן. ב-1623, לאחר מותו, הייתה לאישה הראשונה שהוסמכה רשמית לשליטה באימפריה העות’מאנית. היא תרמה לעניים מעושרה הפרטי, סייעה ליתומות להינשא ושחררה את עבדיה לאחר 3 שנים. מאוחר יותר, בעת כהונתם של שני בניה ונכדה, כיהנה כוולידה סולטאן (אם הסולטאן המכהן) ולמעשה המשיכה לנהל את האימפריה באופן לא רשמי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם אחד מבניה (מוראד או איברהים), אמן לא ידוע, מחצית שנייה של המאה ה-17 (משוער)

בתמונה הקטנה: עם צוות משרתיה (גטי אימג’ז)

רגיל

חמדה בן-יהודה

חמדה (ביילה פולה) בן-יהודה, 1951-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה חמדה בן-יהודה, סופרת ועיתונאית ארץ-ישראלית, דמות מרכזית בהחייאת השפה העברית. ב-1892 נפטרה אחותה דבורה, אשתו של אליעזר-בן יהודה, משחפת – והיא עִברתה את שמה, עזבה את לימודי הכימיה במכללה ואת כל חייה הטובים במוסקבה, נישאה לאליעזר והלכה אחריו לארץ נידחת בתנאי דוחק, לדאוג לכל מחסורו ולגדל את המשפחה העברייה הראשונה. חמדה כתבה וערכה את עיתוניו, הקימה מערך גיוס תרומות בארץ ובעולם למילון הלשון העברית, וכן חיברה סיפורים קצרים ותרגמה שירי ילדים. לאחר מותו השלימה את מפעל חייו והוציאה לאור את כל כרכי המילון.

ויקיפדיה

מאמר מקיף מאת רעות גרין על “חמדה בן-יהודה ו’מלחמתה עם השטן’: מפעלה הלא ידוע – הפקת המילון“, מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית

“זה שנתיים שהחלה בעולם מלחמה על ה-נ-ו-צ-ו-ת, החלו לצעוק ככרוכיה כי זה מעשה פראים להתקשט בנוצות, כי זה לא נאה למין היפה של זמננו, שזו אכזריות. סוף סוף, לגזול מהצפרים ומהעופות את נוצותיהם, כנפיהם וזנביהם ותדיר ימרטון בעודם בחיים וזה מסב להאמללות יסורים וענויים קשים…
אך לגמרה להגמל בפעם אחת מהנוצות לא היה להנשים היפות אמץ לב וע”כ החלו לשאת הנוצות מאחורי הכובע, מתחת לשפת הכובע, ובשנה זו צעדה הקדמה עוד צעד אחד ויסירו כליל הנוצות מהכובעים ובמקומן ישימו פרחים עשויים ברוב אומנות כפרחים טבעיים ממש או רמונים ממשי קל, מגז – סמרטוט (לא ‘ספונג’דרור’ חלילה)… ובאמת יש בזה יתר טעם מאשר לשאת סל-קש על הראש אפילו אם הסל יפה וקל.
אך מי יודע כמה זמן יארך נצחון זה ואם לא תשובנה היפהפיות לשאת שנית נוצות… מפני שזה נאה לפניהן ומפני שזה בינינו, יפה, יפה מאוד.”
[מתוך מדור האופנה (מילה שהיא עצמה חידשה) של חמדה בן-יהודה, בעיתון “השקפה”, 21/6/1904]

פייסבוק

הציטוט והתמונה הגדולה מתוך רשומה באתר הספרייה הלאומית, “מה ללבוש בסופ”ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

בתמונה הקטנה: אליעזר וחמדה בן-יהודה בביתם, 1912. מקור: הארכיון הציוני

רגיל

ליידי מרי וורטלי מונטגו

ליידי מרי וורטלי מונטגו, 1762-1689

היום, לפני 329 שנים, נולדה ליידי מרי וורטלי מונטגו, אצילה, כותבת ומשוררת אנגלייה. כתביה מתארים ומבקרים, בין היתר, את העמדה החברתית דאז כלפי נשים, המעכבת את התפתחותן האינטלקטואלית והחברתית. היא הייתה הראשונה שכתבה רשמים ממסעותיה באימפריה העות’מאנית, כאשת השגריר הבריטי בטורקיה, וחשפה פנים שונות של אורחות החיים במזרח הקרוב, בעיקר של הנשים. בטורקיה נחשפה גם לחיסון לאבעבועות שחורות, שפותח בסין מאות שנים קודם לכן אך באירופה התייחסו אליו כרפואת אליל, שכנעה את משפחת המלוכה הבריטית להתחסן והביאה להפצת החיסון במערב ובעולם כולו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “ליידי מונטגו בלבוש טורקי”, ציור מאת ז’אן אטיין ליאוטאר (~1756)

בתמונה הקטנה: “פופ מתנה אהבים עם ליידי מרי”, ציור שמן מאת ויליאם פאוול פרית (1852), המתאר את ליידי מרי פורצת בצחוק לשמע הצהרת אהבתו של המשורר אלכסנדר פופ

רגיל

נורייה אולבייה מוולאן צ’יוולק

נורייה אולבייה מוולאן צ’יוולק, 1964-1893

“בעידן זה של התעוררות, בחברה חדשה המבוססת על נאורות וקִדמה, החלטתי להוציא לאור כתב עת שיעודד נשים לנקוט את הצעדים ההכרחיים להתקדמות”

היום, לפני 54 שנים, נפטרה נורייה אולבייה מוולאן צ’יוולק, פעילת זכויות נשים ועיתונאית טורקייה. ב-1913 ייסדה את “עולם הנשים”, כתב העת הפמיניסטי הראשון בטורקיה, שהעסיק רק נשים ככותבות וכעובדות דפוס והיה הראשון לפרסם תמונה של אישה מוסלמית. באותה שנה ייסדה גם את החברה העות’מאנית להגנה על זכויות נשים, שפעלה לקידום אפשרויות ההשכלה והתעסוקה של נשים, לשינוי קוד הלבוש המגביל אותן ולהשוואת מעמדן במשפחה.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

זאבֵּל יֶסאיאן

זאבֵּל יֶסאיאן, 1943-1878(?)

היום, לפני 140 שנים, נולדה זאבֵּל יֶסאיאן, סופרת, מתרגמת ומרצה ארמנית ילידת איסטנבול. בעקבות מאמרים וסיפורים שכתבה על פשעי העות’מאנים כנגד הארמנים, הייתה לאישה היחידה שנמנתה עם האינטלקטואלים הארמנים ברשימה השחורה של שלטון הטורקים הצעירים, אך הצליחה לחמוק ממעצר ולהימלט. בבולגריה ובהרי קווקז תיעדה עדויות של פליטים על רצח העם הארמני, וב-1918 החלה לעסוק בארגון שיקומם ויישובם מחדש. ב-1933 החליטה להתיישב בארמניה הסובייטית עם ילדיה. בעת הטיהורים הגדולים ב-1937 הואשמה פתאום בלאומנות ונעצרה, ומאז לא נודעו עקבותיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: יסאיאן (יושבת, במרכז) עם קבוצה של אינטלקטואלים ארמנים

רגיל

אווה (רחל) פרנק

אווה (רחל) פרנק, 1816-1754

היום, לפני 201 שנים, נפטרה אווה פרנק, מנהיגת כת הפרנקיסטים, האישה היחידה שהוכרזה כמשיחה ע”י כת יהודית. אביה, יעקב פרנק, הועיד אותה להנהגה מרגע לידתה; אף שמה טעון בסמליות של חוה ורחל אמנו. נאסר עליה להתחתן או לעזוב את הקהילה, היא הוצגה כברייה קדושה וכהתגלמות השכינה והייתה למושא פולחן: המאמינים, לרוב בני החברה הגבוהה, נוצרים ופרנקיסטים גם יחד, סגדו לאיקונות בדמותה ועולי רגל חויבו בטקס קפדני בבואם לפניה. חצר הפרנקיסטים הוקמה בעיר אופנבאך שבגרמניה, ושם אווה תרמה רבות לעניים וכן הקימה בכספה את הקפלה הראשונה בעיר.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

בהיה ח’אנם

בהיה ח’אנם, 1932-1846

היום, לפני 85 שנים, נפטרה בהיה ח’אנם, מנהיגה וקדושה של הדת הבהאית. ב-1852 הוגלתה משפחתה מאיראן לבגדד, ובהמשך לקונסטנטינופול, ובגיל 21 הגיעה כאסירה לעיירת העונשין בעכו. שם קיבלה את פניהם של עולי הרגל הרבים שהגיעו אל אביה, בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית. רק ב-1908, בהיותה בת 62, שוחררו כל האסירים הפוליטיים באימפריה העות’מאנית, והיא קיבלה לידיה את הנהגת הדת הבהאית. במקביל, הקימה בי”ס ובית מחסה ליתומים, ובמהלך מלחה”ע ה-1 חילקה מזון לרעבי חיפה. נדיבותה הקנתה לה אהדה אדירה בקרב הבריטים והיא אף זכתה בתואר אצולה בשל כך.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם משלחת עולות רגל, בהיה במרכז השורה הראשונה (ללא כיסוי ראש)

רגיל

הורֵם סולטאן (רוקסלנה)

הורֵם האסקי סולטאן (רוקסלנה), 1558-1502

היום, לפני 459 שנים, נפטרה הורם סולטאן, אחת הנשים החזקות בהיסטוריה העות’מאנית ודמות בולטת בתקופה הידועה כ”סולטאנות הנשים”. בגיל 15 נחטפה במהלך מלחמה מעיר הולדתה בפולין, נלקחה לעבדות בהרמון באיסטנבול, והפכה לאשתו החוקית של סולטאן האימפריה העות’מאנית סולימאן המפואר, ולאמו של יורשו. הורם ייעצה לסולימאן בענייני המדינה, השפיעה רבות על יחסי החוץ של האימפריה, והקימה מבנים ציבוריים שונים ברחבי האימפריה, ביניהם מסגדים, בתי ספר, בתי חולים, בתי מרחץ ובתי תמחוי. עד היום היא מהווה השראה למחזות, ציורים, יצירות מוזיקליות, ספרים ועוד.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

יום הזיכרון לרצח העם היווני-פונטי

יום הזיכרון לרצח העם היווני-פונטי, מצוין ביוון בתאריך זה מאז 1994 (השנה שבה הוכרו מעשיהם של הטורקים במלחמה כרצח עם), מאחר שמלחמת יוון-טורקיה פרצה ב-19 במאי 1919

היום מצוין ביוון יום הזיכרון לרצח העם שביצעה האימפריה העות’מאנית בתקופת מלחה”ע הראשונה באוכלוסייה היוונית שבפונטוס לחוף הים השחור, שבמהלכו נספו בין 450,000 ל-900,000 יוונים-פונטים. בתאריך זה, לפני 97 שנים, פרצה מלחמת יוון-טורקיה. רצח העם היווני-פונטי כלל גירוש בכפייה בצעדות מוות, מעשי טבח המוניים, הוצאות להורג שרירותיות והחרבה של מונומנטים תרבותיים, היסטוריים ודתיים של כלל האוכלוסייה הנוצרית-אורתודוקסית. ילדות, נערות ונשים רבות נאנסו או נחטפו ונמכרו בשווקי עבדים להרמונות טורקיים או כורדיים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אנה הדוויג בול

אנה הדוויג בול, 1981-1887

היום, לפני 129 שנים, נולדה אנה הדוויג בול, מיסיונרית אסטונית, המכונה “אם הארמנים”. בגיל 16 החליטה להקדיש את חייה לעבודה הומניטרית ובמיסיון למדה על גורל הארמנים באימפריה העות’מאנית. ב-1911 הגיעה לאזור קיליקיה (כיום חלק מטורקיה), שם לימדה בבית יתומים ארמנים בעיר מארש. כששואת הארמנים הפכה את מארש ל”עיר היתומים”, בול סייעה להציל כאלפיים ילדים ונשים. ב-1921 סייעה להקים מחנה פליטים ארמנים בחאלב, סוריה, כולל בתי חולים, בית ספר ועוד, ופעלה בו 30 שנה.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

יום הולדת להיא-סטוריה: חנה טרגר-ברנט

חנה טרגר-ברנט, 1943-1870

היום, לפני שנתיים, עלה הפוסט הראשון לדף היא-סטוריה.
מאז אנו ממשיכות מדי יום ביומו להנכיח את סיפוריהן של נשים שהייתה להן השפעה על ההיסטוריה.
לרגל יום ההולדת שלנו אנחנו רוצות להביע הרבה כבוד והערכה למי שנחשבת להיסטוריוגרפית הראשונה של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

חנה טרגר-ברנט עלתה עם משפחתה לפלשתינה וחיה במושבה פתח תקווה בשנים 1887-1871. לאחר שובה ללונדון החלה לתעד את תולדות היישוב בסדרת ספרים שכתבה לילדים ולמבוגרים. כתביה הושפעו מהלכי רוח פמיניסטיים שספגה באנגליה, ונוסף על שרטוט מצבן של הנשים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות’מאנית ביקשה טרגר-ברנט להצביע על משמעות חלקן במפעל בניין הארץ.

***

“מה יכולה ילדה כמוני לעשות בארץ-ישראל?” שאלה חנה ברנט (לימים טרגר) בת השש-עשרה בשנת 1886. ואכן, הסיפור הציוני עוצב מראשיתו בתור סיפור גברי: עבודת החלוצים הצטיירה לרוב כעבודתם של גברים בלבד, וכאשר נזכרה עשיית נשים היא הייתה בבחינת ספח של עשיית הגברים, לא חלק אינטגרלי שלה.
חנה טרגר הייתה ככל הנראה אחת הנשים היחידות שתיארו את שנותיהן הראשונות של המושבות, והיא מציעה מבט מגדרי מרתק ומרענן על ימי העלייה הראשונה. הסיפור החלוצי-הגברי, שהתעלם מהסיפור הנשי, הפך תחת עֵטהּ של טרגר לסיפור חלוצי נשי משלים. בעיצובה הספרותי את המושבה הושט שרביט החלוצים-המנצחים גם לנשים.
סיפוריה מייצגים נכוחה את השלב הראשון של הפמיניזם בארץ, אימוץ נשיות “חדשה”. מבעד למבטה הייתה המהפכה הציונית גם מהפכה רומנטית, ובה גם יחסי מגדר חדשים. החוויה הארץ-ישראלית הייתה לא רק חוויה ציבורית חדשה אלא גם חוויה ששינתה את תחום הבית והמשפחה.
סיפוריה של חנה זורים אור על פינות אפלות בהיסטוריוגרפיה של המושבות בראשיתן, מרחיבים את שביקשו הכותבים הגברים לטשטש ומקצרים את מה שהרחיבו. מתיאוריה עולה לא רק שינוי שחל בדמות הנשית אלא גם תדמית של מהפכה חברתית תרבותית כוללת: חיי שיתוף של נשים וילדים במושבות, אופיים השובב של הצברים הראשונים, יחסי ילדים יהודים עם שכניהם ילדי הערבים, אימהוּת, זוגיות, יחסי אהבה בין צעירים לצעירות, חינוך פורמלי הן לבנות והן לבנים, ובעיקר עשייה משותפת של נשים, גברים וילדים.
לגישתה, הסיפור הלאומי לא ייכון ללא הסיפור הפרטי – מפעל התחייה חייב להתחשב גם בפרט ובמשפחה. קולה, קול אישה, חושף את הראייה הנשית ומביא אותנו לשוב ולבחון את המציאות ההיסטורית.

***

בהזדמנות זאת נבקש להודות ל מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה ולד”ר שרון גבע בפרט, על טרחתן הרבה למען הרחבת ערך הויקיפדיה של חנה ברנט-טרגר ורבות אחרות, ועל פועלן בכלל לקידום ההיסטוריוגרפיה הנשית בישראל.
אנו מודות לכל שותפותינו לדרך של הנכחת הישגיהן ופועלן של נשים, וכן לכל האוהדות, המלייקקות, המגיבות, המשתפות ומעלות ההצעות.
שלכן,
שלהב, מתת והילה

***

הטקסט לעיל מתומצת מתוך מאמרה המרתק של פרופ’ מרגלית שילה: “מבט מגדרי על העלייה הראשונה לפי סיפורי חנה טרגר

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

שרה אהרונסון

שרה אהרנסון, 1917-1890

היום, לפני 124 שנים, נולדה שרה אהרונסון, מראשי ניל”י, רשת ריגול יהודית שפעלה למען הבריטים ונגד האימפריה העות’מאנית במהלך מלחה”ע הראשונה. החל מ-1917 החלה אהרונסון לנהל את פעולותיה של רשת הריגול. היא אספה מידע מרחבי האימפריה והעבירה אותו לבריטים במצרים. בסתיו אותה שנה נתפסה אהרונסון ועונתה במשך 4 ימים, שבסופם התאבדה.

ויקיפדיה

פייסבוק