עמוד 1
רגיל

אליקה קינן

אליקה קינן, נולדה ב-1976

“מדוע הקורבנות חוזרות? כי אין להן משאבים, אין שום מדיניות ציבורית… לחוק הסחר אין רגליים, הוא לא עוזר. אני אסירת תודה כי הוא הציל אותי ושחרר אותי מבית הבושת, סייע לי לצמוח כלוחמת חופש וחיזק אותי. אבל אחרי ששוחררתי, אחרי שהפנמתי שהייתי קורבן כל השנים האלה ויכולתי ללכת הביתה עם הבנות שלי, חשבתי ‘מה אעשה עכשיו?’ חוק הסחר לא יכול לעזור בלי מדיניות ציבורית, כלומר גישה לדיור, טיפול פסיכולוגי לקורבנות הסחר, שילוב מחדש בעבודה אמיתית וגישה לחינוך.”

היום, לפני 43 שנים, נולדה אליקה קינן, שורדת זנות ארגנטינאית ופעילה נגד סחר בנשים. בגיל 17, לאחר שננטשה ע”י שני הוריה, הגיעה לזנות כדי לפרנס את עצמה ואת אחותה הקטנה, ולימים גם את שלוש בנותיה. ב-2012 פשטה המשטרה על בית הבושת שבו הוחזקה, והיא זכתה להכרה כניצולת סחר. קינן יצרה תקדים כשתבעה אזרחית את מנהלי בית הבושת ואת העיר אושואיה שבה פעל באופן ממוסד, ונפסקו לה פיצויים על הנזק הנפשי והפיזי שספגה. מאז הפסיקה אושואיה להעניק רישיונות להפעלת בתי בושת בעיר. כיום קינן עובדת באוניברסיטה בבואנוס איירס, חוקרת ומרצה על סחר בבני אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קינן ותומכות חוגגות לאחר הניצחון בתביעה (צילום: מיכאלה קנטרו), מתוך כתבה באתר “חדשות אמריקה הלטינית”: “פסק דין היסטורי מכיר באחריות של סרסורים ושל המדינה“, נובמבר 2016

התמונה הקטנה: מתוך עמוד הפייסבוק שלה

רגיל

חנה רדו

חנה רדו, נולדה ב-1959

“אני מאמינה באנשים בכלל ובאנשים עם אג’נדה בפרט. אני מאמינה שדברים רעים קורים כאשר אנשים טובים שותקים. אני לא יושבת על הגדר; כשאני רוצה להשפיע, אני פועלת ועושה.”

היום, לפני 60 שנים, נולדה חנה רדו, אשת עסקים, פרסומאית ויזמת חברתית ישראלית, משנה למנכ”ל קבוצת מקאן בישראל. במטרה לעודד תעסוקה בפריפריה הקימה את “מקאן וואלי”, סוכנות לניו מדיה במצפה רמון, ואת “ספרינג וואלי”, סוכנות לשיווק דיגיטלי בעמק המעיינות. כנשיאת “סופרסונס” היא פועלת רבות לקידום שוויון מגדרי בדירקטוריונים, בכנסים ובעוד צומתי השפעה והחלטה במשק ובחברה בישראל.

הציטוט והתמונה הגדולה מתוך האתר של חנה רדו

התמונה הקטנה מתוך ויקיפדיה (צילום: בן אומנסקי)

עוד על “סופרסונס – נשים, חיבורים והזדמנויות”

פייסבוק

רגיל

אדריאן ריץ’

אדריאן ססיל ריץ’, 2012-1929

“לעיתים קרובות, נשים חשות שהן יוצאות מדעתן כאשר הן דבקות באמת של החוויה שלהן. העתיד שלנו תלוי בשפיות של כל אחת מאיתנו, ויש לנו סיכוי עמוק ונרחב, הרבה מעבר לאישי ולפרטי, במשימת התיאור של המציאות שלנו באופן הכן והמלא ביותר שביכולתנו לתאר זו בפני זו.”
(מתוך ספרה “על שקרים, סודות ושתיקה”, 1979)

“הִנְנוּ, הִנְנִי, הִנָּךְ
בְּמֹרֶךְ לֵב אוֹ בְּאֹמֶץ לֵב
יֵשׁ לָנוּ הַיְּכֹלֶת לִמְצֹא אֶת דַּרְכֵּנוּ
חֲזָרָה אֶל הַזִּירָה

בְּאַמְתַּחְתֵּנוּ סַכִּין, מַצְלֵמָה,
סֵפֶר שֶׁל מִיתוֹסִים
שֶׁבָּהֶם
שְׁמוֹתֵינוּ לֹא מוֹפִיעִים”

(מתוך שירה “צלילה אל תוך החורבות”, המופיע בספרה מ-1973, “צלילה אל תוך החורבות: שירים 1972-1971”; מאנגלית: מתת גולדברג אלון)

היום, לפני 90 שנים, נולדה אדריאן ריץ’, משוררת ותאורטיקנית אמריקאית, וכן אקטיביסטית נגד מלחמה, גזענות וסקסיזם. היא הייתה מהמשוררות הנקראות והמשפיעות במאה ה-20, והגותה נחשבת למכוננת בפמיניזם הרדיקלי והלסבי: ספרה “ילוד אישה” דן באִמהוּת כמוסד חברתי פטריארכלי ובמדיקליזציה של תהליכי היריון ולידה, וספרה “הטרוסקסואליות כפויה” דן במחיקת המיניות הנשית ובלסביוּת כרצף של סולידריות נשית.

עוד על אדריאן ריץ’

עוד על “ילוד אישה“, שיצא לאור בעברית בתרגומה של כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 1989

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן שצילם ריצ’רד לאוטנס (טורונטו סטאר/ גטי אימג’ז), מתוך “מצבי גבול: אוסף שיריה של אדריאן ריץ’“, כתבה על האמנות והאקטיביזם שלה ב”ניו יורקר”, יוני 2016

בתמונה הקטנה: דיוקן של אדריאן ריץ’ המופיע על קירות האקדמיה למשוררים אמריקאים, מתוך הרשומה “אדריאן ריץ’ על כוחה הפוליטי של שירה ותפקידה בחוויית ההגירה“, בבלוג התרבות “בריין פיקינג” של מריה פופובה, אוגוסט 2016

רגיל

קמלה באסין

קמלה באסין, נולדה ב-1946

היום, לפני 73 שנים, נולדה קמלה באסין, סוציולוגית, פעילה פמיניסטית, משוררת וסופרת הודית. מחקריה על התפתחות האדם שימשו אותה לזיהוי של פיתוחים חדשניים וליצירת רשתות בין אנשים ובין מדינות באסיה במסגרת עבודתה בארגון המזון והחקלאות של האו”ם. ב-2002 הקימה את רשת “סנגט”, המקדמת יישום של תיאוריה פמיניסטית והעמקת הבנת הקשרים בין מגדר, מעמד, צדק חברתי, פיתוח בר-קיימא, שלום וזכויות אדם. היא גם ממובילות התנועה הגלובלית “מיליארד נשים מתעוררות” (לביטוי הסטטיסטיקה ולפיה אחת משלוש נשים בעולם תיאנס במהלך חייה), הפועלת למיגור אלימות מינית.

“בגלל שאני בת, עליי ללמוד.

אחרי שזמן רב נמנע ממני, עליי ללמוד.
כדי שהחלומות שלי ינסקו, עליי ללמוד.
כדי שהידע שלי יאיר באור חדש, עליי ללמוד.
כדי לנצח בקרבות שנגזרו עליי, עליי ללמוד.
בגלל שאני בת, עליי ללמוד.

כדי להימלט מחיי עוני, עליי ללמוד.
כדי לזכות בעצמאות, עליי ללמוד.
כדי להיאבק בתסכול, עליי ללמוד.
כדי למצוא השראה, עליי ללמוד.
בגלל שאני בת, עליי ללמוד.

כדי להדוף את האלימות הגברית, עליי ללמוד.
כדי לשבור את שתיקתי, עליי ללמוד.
כדי לנפץ את הפטריארכיה, עליי ללמוד.
כדי למוטט כל היררכיה, עליי ללמוד.
בגלל שאני בת, עליי ללמוד.

כדי ליצור אמונה שאוכל לסמוך עליה, עליי ללמוד.
כדי לבסס חוקים צודקים, עליי ללמוד.
כדי לנקות מאות שנים של אבק, עליי ללמוד.
כדי להטיל ספק בכול, עליי ללמוד.
בגלל שאני בת, עליי ללמוד.

כדי להבחין בין רע לטוב, עליי ללמוד.
כדי למצוא קול חזק, עליי ללמוד.
כדי לכתוב שירה פמיניסטית, עליי ללמוד.
כדי להקים עולם שבנות שייכות אליו, עליי ללמוד.
בגלל שאני בת, עליי ללמוד.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הכתבה “קמלה באסין: על פמיניזם בפקיסטן ובהודו”, בפורטל “פמיניזם בהודו“, אוקטובר 2017

בתמונה הקטנה: באסין במאי 2016, מתוך דף הפייסבוק שלה

רגיל

מרג’אן סטראפי

מרג’אן סטראפי, נולדה ב-1969

היום, לפני 49 שנים, נולדה מרג’אן סטראפי, סופרת, מאיירת ובמאית צרפתייה ילידת איראן, הפועלת לקידום פציפיזם וזכויות נשים. בסדרת הרומנים הגרפיים האוטוביוגרפיים שלה, “פרספוליס”, היא מגוללת את סיפור התבגרותה באיראן שלפני ואחרי המהפכה האסלאמית. הסדרה המצליחה תורגמה לשפות רבות, זכתה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לקומיקס ונבחרה לספר הקומיקס הטוב לשנת 2003 של “טיים” ו”ניו יורק טיימס”. ב-2007 עובדו הספרים לסרט אנימציה, בבימויה של סטראפי עצמה, שזכה בפרס חביב השופטים בפסטיבל קאן ובגראנד פרי בפסטיבל לונדון והיה מועמד גם לאוסקר ולגלובוס הזהב.

ויקיפדיה

עוד על “פרספוליס”
סדרת הספרים יצאה לאור בעברית בהוצאת “אחוזת בית” בשני חלקים, 2005 ו-2009
הסרט שודר בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, וזכה בפרס “ברוח החופש” המוענק לסרטים העוסקים בחופש הביטוי, חופש הדת וזכויות האזרח

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סצנה מתוך הסרט “פרספוליס”

התמונה הקטנה מתוך דף האמן שלה באתר “גאונות”

רגיל

נעמי וולף

נעמי וולף, נולדה ב-1962

“ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר… הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר… פורנוגרפיה נעשתה לתחום המדיה המוביל, יותר מסרטים ותקליטים לא-פורנוגרפיים גם יחד… ליותר נשים יש יותר כסף, כוח והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של תחושותינו בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו.”

היום, לפני 56 שנים, נולדה נעמי וולף, סופרת ועיתונאית יהודייה-אמריקאית, דוברת בולטת של הגל השלישי של הפמיניזם.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ספרה הנודע והמשפיע ביותר של נעמי וולף, “מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים” (יצא לאור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נעמי וולף נואמת בהפגנה, 2017, מתוך אתר חדשות ABC

בתמונה הקטנה: נעמי וולף ליד אוניברסיטת ייל, ינואר 2018, בבואה בעקבות #MeToo להגיש מחדש את תלונתה על הטרדה מינית מצד פרופסור שלימד אותה שם, 13 שנים אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מתלונתה הראשונה (קרדיט לדיוויד האוולס, גטי אימג’ז) [מקור]

רגיל

החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם

החלטה מספר 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם “על נשים, שלום וביטחון”, 2000

היום, לפני 18 שנים, התקבלה פה-אחד החלטה מספר 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם, המצהירה לראשונה על מחויבות להבטיח את ייצוגן של נשים בתהליכי משא ומתן ובפוליטיקה הבינלאומית, מתוך הכרה בצורך להתייחס מנקודת מבט מגדרית לחוויותיהן הייחודיות של נשים ונערות באזורי לחימה בעת קביעת מדיניות, פתרון סכסוכים ושיקום לאחר מלחמה. את ההחלטה יזמה נטומבו ננדי נדיטווה, שרת החוץ של נמיביה ויו”ר מועצת הביטחון של האו”ם דאז (סגנית ראש ממשלת נמיביה כיום), והעברתה היא פרי עבודת שתדלנות מאומצת וממושכת של ארגוני נשים וארגוני חברה אזרחית רבים בעולם.

מדינת ישראל הייתה המדינה הראשונה בקרב חברות האו”ם אשר הטמיעה בחוק חלק מעקרונותיה של החלטה 1325: ב-2005 נחקק תיקון מס’ 4 לחוק שיווי זכויות האישה, הקובע כי בכל גוף ציבורי ממונה “יינתן ביטוי הולם בנסיבות העניין לייצוגן של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה”.
במציאות, ממשלת ישראל לא יישמה את החוק.
לאור זאת, עמותת “איתך مَعَكِ (מעכי) משפטניות למען צדק חברתי” (וקואליציה של ארגונים נוספים) פועלת לקידום יישומו של החוק, בין היתר על ידי הגשת עתירות לבג”ץ כנגד הרכבי ועדות וצוותים אשר אין בהם ביטוי הולם לנשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה.
בשנת 2014 התקבלה החלטת ממשלה המחייבת ניסוח של תוכנית פעולה לאומית לשוויון מגדרי ברוח החלטה 1325, אך טרם נערכה בישראל תוכנית שכזו.
עוד על “איתך مَعَكِ” באתר ובדף הפייסבוק של העמותה
ובדף הפייסבוק 1325 – נשים מנהיגות לשלום וביטחון

ויקיפדיה – החלטה 1325

ויקיפדיה – נטומבו ננדי נדיטווה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ישיבת מועצת הביטחון באו”ם על “נשים שלום וביטחון”, מתוך כתבה במלאת 15 שנים להחלטה 1325

בתמונה הקטנה: סמינר “בונות עתיד משותף”, שערכה עמותת “איתך مَعَكِ” ביולי 2018 (מתוך עמוד הפייסבוק של העמותה)

רגיל

סוזט ג’ורדן

סוזט ג’ורדן, 2015-1974

“מדוע שאסתיר את זהותי, כשזו כלל אינה אשמתי? מדוע שאתבייש בשל משהו שלא אני גרמתי לו? סבלתי אלימות, סבלתי עינוי, סבלתי אונס, ואני נאבקת ואמשיך להיאבק.”

היום, לפני 44 שנים, נולדה סוזט ג’ורדן, פעילה נגד אונס ולמען זכויות נשים בהודו. ב-2013 בחרה לחשוף את זהותה כניצולת אונס קבוצתי בקולקטה כשנה לפני כן, על מנת למחות בפומבי על תכיפות מעשי האונס והרצח נגד נשים בהודו, ולעודד אחרות לשבור שתיקה ולמחות. ראש ממשלת מערב בנגל דאז כינתה אותה שקרנית והאשימה אותה בניסיון להביך את הממשלה, תגובה שעוררה סערה ברחבי הודו. לאחר מכן החלה ג’ורדן לעבוד בקו סיוע לקורבנות אלימות מינית, עד למותה בגיל 40 מדלקת קרום המוח. כחצי שנה אחרי מותה הורשעו שלושה מתוקפיה באונס; משפטם של האחרים עדיין מתנהל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בצעדת מחאה של חוקרות באוניברסיטת ג’דוואפור בקולקטה (צילום: פרתה פאוול, מתוך מאמר ב”אינדיאן אקספרס”)

התמונה הקטנה מתוך מאמר שכתבה עליה בתה בת ה-19, ראה.
מתוך הטקסט:
“השראה מגיעה מאנשים שעבדו מספיק קשה כדי לזכות בפרס נובל, אנשים שמגייסים כספים לצדקה למטרות שונות, אנשים כמו מאמא תרזה, מהטמה גנדי […] הלוואי והייתי יכולה לזכות בהשראה מאנשים נשגבים שכאלה […] כל אחד שואף להיות אחד מהאנשים האלה, אך המציאות שונה. האדם היחיד שאני חלמתי להיות דומה לו – היה אמי.
היו לה ימים רעים, היא מעולם לא השלימה את לימודיה, היא שתתה, היא עישנה […] היו לה 21 קעקועים והמון צלקות שהותירו בה את עקבותיהן. היא הייתה מורדת, מעולם לא החזיקה בעבודה קבועה. אבל אמי הייתה אישה יחידה במינה. היא לימדה אותי להאמין בעצמי: ‘זה אף פעם לא חשוב להשתלב, זה בסדר לבלוט החוצה – וליהנות מהנוף.’
[…] אז כשאני אגדל אני רוצה להיות כמו אמא שלי, להיות *אמיתית*. האם תעז/י גם להיות? מה יש לך להפסיד?”

 

רגיל

גייל סימון

גייל סימון, נולדה ב-1974

היום, לפני 44 שנים, נולדה גייל סימון, סופרת קומיקס אמריקאית. בסוף שנות ה-90 הייתה ספרית בוגרת לימודי תיאטרון וכתבה בבלוג “נשים במקררים”, שביקר את הייצוג הנשי בתעשיית הקומיקס ובמיוחד את הנטייה להתעלל בדמויות נשיות רק כדי להניע או להצדיק את מעשיו של הגיבור. בעקבות הצלחת הבלוג החלה לכתוב טור שבועי בשם “אתם עוד תצטערו!”, שבו יצרה פרודיות ותקצירים סאטיריים ליצירות קומיקס, וכן את רצועת הקומיקס השבועית של “משפחת סימפסון”. היא כותבת, בין היתר, עבור “דדפול” של מארוול, סדרת “ציפורי הטרף” של די-סי, “בטגירל”, “וונדר וומן” ו”טומב ריידר”.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבה על גייל סימון באתר Sideshow

בתמונה הקטנה: סימון בקומיק-קון ניו יורק, 2017

רגיל

רוצ’ירה גופטה

רוצ’ירה גופטה, נולדה ב-1964

היום, לפני 54 שנים, נולדה רוצ’ירה גופטה, אקטיביסטית למיגור הסחר בנשים, מחנכת ועיתונאית הודית. מעל ל-25 שנים היא כותבת בעיתונים המובילים בעולם על זכויות נשים, על עימותים בצפון-מזרח אסיה ועל אפליית מיעוטים וקאסטות, ובמיוחד על סחר בנשים. הארגון הבינלאומי שהקימה, Apne Aap, מסייע לאלפי נשים ונערות להיחלץ ממעגל הזנות ולהשיג השכלה, פרנסה, הגנה משפטית ודיור, וכן פועל להעלאת המודעות לכך שהביקוש לזנות בקרב גברים הוא שמנציח ומרחיב את הסחר בנשים. בשנים האחרונות פועלת גופטה עם האו”ם לקידום תמיכה בקורבנות סחר ולחקיקה נגד סחר בבני אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

ג’וסלין קלמנסיה

ג’וסלין אנדראה קלמנסיה, 2011-1952

“אנחנו, בני האנטילים, צריכים לתרגם כל הזמן. לקרוא ולכתוב בשפה זרה… [לעשות] סינתזה תרבותית, לחשוב בשפה אחרת ולהרגיש בשפה שלנו”

היום, לפני 65 שנים, נולדה ג’וסלין קלמנסיה, סופרת, לשונאית ופמיניסטית ילידת קוראסאו. היא פעלה לקידום התרבות והשפה הקריאולית פפיאמנטו, שפתם של צאצאי העבדים האפריקאים באיים הקאריביים ארובה, בונייר וקוראסאו, עד שב-2007 סוף-סוף הכיר השלטון ההולנדי בשפה כשפה רשמית. קלמנסיה פעלה רבות גם למען השמעת קולן של נשים קאריביות ולמען עצמאות האי קוראסאו, אשר ב-2010 זכה למעמד אוטונומי ונפרד מהאנטילים ההולנדיים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אֶליף שאפאק

אֶליף שאפאק, נולדה ב-1971

“אני מעוניינת להראות את הדברים המשותפים לנו כבני אדם, החולקים את אותו כדור ואת אותם כאבים ושמחות, ולא להערים עוד אבנים בחומות מדומיינות בין תרבויות, דתות וקבוצות אתניות”

היום, לפני 46 שנים, נולדה אֶליף שאפאק, סופרת ופובליציסטית טורקייה פופולרית ורבת השפעה. בספריה היא משלבת מסורות של מספרי סיפורים ממזרח וממערב, המשקפים אידיאלים של רב-תרבותיות וקוסמופוליטיות. כפמיניסטית היא עוסקת רבות בקידום שוויון מגדרי, חופש ביטוי וזכויות להט”ב, מיעוטים ומהגרים בטורקיה ובעולם בכלל וקוראת לסולידריות נשית גלובלית.

ויקיפדיה

שיחת TED של שאפאק על “הפוליטיקה של הספרות” (עם כתוביות בעברית)

שיחת TED של שאפאק על “כוחה המהפכני של חשיבה שונה

פייסבוק 

רגיל

אִבְּתִסָאם מראענה

אִבְּתִסָאם מראענה-מנוחין, נולדה ב-1975

היום, לפני 42 שנים, נולדה אִבְּתִסָאם מראענה, תסריטאית, במאית ומפיקה ישראלית-פלסטינית. סרטיה הדוקומנטריים, שהוצגו בפסטיבלים ברחבי העולם וזכו בפרסים רבים, נותנים ביטוי לשיח הפנימי של ערביי ישראל ומציגים את מאבקיהם כמיעוט לצד ביקורת על מנהגים בחברה הערבית המחזקים דיכוי ואי-שוויון. היא נכללה ב-2009 ברשימת עשר הנשים המשפיעות בישראל, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, בבצלאל ובמכללת ספיר, וחברת מועצת התרבות והאמנות של מפעל הפיס. היא גם פעילה פמיניסטית בולטת, והקימה בין היתר את “הקרן להעצמה נשית” התומכת בנשים שבנות משפחותיהן נרצחו על ידי בני משפחה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מתוך ריאיון ליואב איתיאל, מגזין “גפן”

רגיל

קתרין מקינון

קתרין אליס מקינון, נולדה ב-1946

היום, לפני 71 שנים, נולדה קתרין מקינון, משפטנית ופעילה פמיניסטית רדיקלית אמריקאית, המכהנת כראש הקתדרה למשפטים באוניברסיטת מישיגן וכיועצת לענייני מגדר של בית הדין הפלילי הבינלאומי. פועלה מהווה אבן דרך במשפט העולמי בתפיסת חיי היומיום של נשים והשפיע עמוקות על התחיקה המשפטית, ההגות והפעילות הפמיניסטית בנוגע לדיכוי נשים באמצעות אונס, הטרדה מינית, פורנוגרפיה וזנות. בהשפעתה נחקקו החוק הקנדי כנגד מעשים מגונים (1985) והחוק הישראלי למניעת הטרדה מינית (1998) ו”אמנת האו”ם בדבר מניעת רצח עם” (1992) הכירה בפגיעה המינית בנשות בוסניה.

ויקיפדיה

פייסבוק

כתביה המרכזיים של מקינון אוגדו ותורגמו לעברית על ידי עידית שורר, נערכו על ידי שופטת ביהמ”ש העליון פרופ’ דפנה ברק ארז ויצאו לאור בישראל בספר “פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה” (רסלינג, 2005)

רגיל

צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה

צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה, נולדה ב-1977

היום, לפני 40 שנים, נולדה צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה, סופרת, פמיניסטית ופעילה חברתית ניגרית. ספרה הראשון “היביסקוס סגול”, העוסק במורשת הקולוניאלית והקתולית בניגריה בתקופת ההפיכה הצבאית באמצע המאה ה-20, זכה בפרס חבר העמים הבריטי והיה מועמד לפרסים נחשבים רבים, ביניהם פרס אורנג’ ופרס בוקר. ספרה הרביעי “אמריקנה”, העוסק בהגירה ובקונפליקט הגזעי בארה”ב, נבחר ע”י הניו יורק טיימס לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר לשנת 2013. ספריה של אדיצ’יה, העוסקים כולם בהשמעת קולן של תרבויות שהושתקו, זכו לשבחי הביקורת ותורגמו לכ-30 שפות (כולל עברית).

ויקיפדיה

פייסבוק

שיחת ה-TED שלה על “הסכנה שבסיפור יחיד” (עם כתוביות בעברית)

שיחת ה-TED שלה על כך ש”כולנו צריכות להיות פמיניסטיות

רגיל

אליסון בכדל

אליסון בכדל, נולדה ב-1960

היום, לפני 57 שנים, נולדה אליסון בכדל, קריקטוריסטית אמריקאית, אשר עיבוד של רומן גרפי שלה למחזמר זכה בפרס טוני. ב-1983 החלה ליצור את סדרת הקומיקס “לסביות שכדאי להיזהר מהן”, אשר בה נטבע לראשונה המונח “מבחן בכדל”. המבחן בודק אם סרטים וסדרות עלילתיים מקיימים תנאי בסיסי לייצוג נשים: האם יש בהם לפחות סצנה אחת שבה שתי נשים, שיש להן שם פרטי, משוחחות ביניהן על נושא שאינו מערכת יחסים עם גבר? סקירות שונות העלו שרק כ-50% מהסרטים עוברים את המבחן. ב-2014 קבעה קרן הקולנוע האירופית את “מבחן בכדל” כאחד המסננים לסרטים המוגשים לה.

ויקיפדיה – אליסון בכדל

ויקיפדיה – “מבחן בכדל”

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קטע מיצירה גרפית של בכדל

רגיל

מניפסט הנשים בגאנה

מניפסט הנשים בגאנה, 2004

היום, לפני 13 שנים, פורסם “מניפסט הנשים בגאנה” על ידי קואליציה של פעילות פמיניסטיות וארגוני נשים מגאנה. המניפסט מתאר את מצבן של הנשים הגאניות ודורש שוויון זכויות, קורא להשתתפותן במפלגות הגאניות ובממשלה, ותובע מהממשלה להבטיח להן שכר מינימום וגישה למערכות חינוך ובריאות, ובפרט להפלות. המניפסט מתייחס גם באופן מיוחד לסוגיות הנוגעות לנשים בעלות מוגבלויות. מאז פרסומו העבירה ממשלת גאנה חוק למניעת אלימות במשפחה, חוק נגד סחר בנשים וחוק למען אנשים בעלי מוגבלויות, וכן הוציאה את מילת הנשים אל מחוץ לחוק.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: ד”ר רוז מנסה-קוטין, מנהלת ארגון ABANTU מערב אפריקה, אחד הגופים המקדמים זכויות נשים בגאנה

רגיל

“קוֹלֵךְ”

“קוֹלֵךְ”, נוסד ב-1998

היום, לפני 19 שנים, ייסדה ד”ר חנה קהת את “קוֹלֵךְ – פורום הנשים הדתיות”, תנועה שמטרותיה להוביל שינוי חברתי בנושא שוויון מגדרי בקהילה הדתית בישראל, לתקן את אי-השוויון במעמדן האישי של נשים בנישואין הדתיים ולהיאבק בכל צורה של אלימות מגדרית. הארגון שותף ב”פורום תקנה” לטיפול בהטרדות מיניות מצד רבנים, עורך כנסים וימי עיון בנושא, מפיץ תוכניות להעצמה מגדרית במרכז המנהיגות של הארגון ובמערכת החינוך הדתית ומוביל מאבקים פמיניסטיים שונים, כמו מינוי דיינות, מציאת פתרון למסורבות גט ומניעת הפרדה מגדרית. מנכ”לית העמותה כיום היא עו”ד יעל רוקמן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך אתר “קולך”, האירוע הוא הקרנה חגיגית של הסרט “ישמח חתני” בסינמטק חולון בשיתוף עם קבוצת הפייסבוק “אני פמיניסטית *דתיה* – וגם לי אין חוש הומור” וסינמטק חולון.

בתמונה הקטנה: חנה קהת, המייסדת

רגיל

בלינדה פרמר

בלינדה פרמר, נולדה ב-1974

“הקמתי את ‘ליידי גיק’ כי הייתי מתוסכלת (ומשועממת) מהדרך שבה מעוצבים ומשווקים מוצרים. נשים רוכשות 4 מכל 10 מוצרים טכנולוגיים, ובכל זאת חברות טכנולוגיה ומשחקים ממשיכות להתנשא על נשים ולהפוך את המוצרים שלהן ל’ורודים יותר’ ו’פשוטים יותר’.”

היום, לפני 43 שנים, נולדה בלינדה פרמר, סופרת בריטית הפועלת למען קידום נשים בעולם הטכנולוגי. “מדד האמפתיה הגלובלי” שמפרסם “ליידי גיק” מניח כי קיים קשר סיבתי בין אמפתיה לבין הצלחה מסחרית ומעודד חברות למצוא דרכים חדשות לפנות לנשים. “ליידי גיק” מוביל גם את קמפיין “מיס גיק הקטנה”, שמטרתו לעודד בנות לפתח קריירה בתחומים טכנולוגיים.

ויקיפדיה

“ליידי גיק”

פייסבוק

רגיל

יום האישה הבינלאומי: צועדות לקראת שינוי

לכבוד יום האישה הבינלאומי, המצוין מדי שנה ב-8 במרץ, צעדות היא-סטוריות ששינו את העולם!

בימים אלה מארגנות נשות ארה”ב את הצעדות הגדולות ביותר שנראו אי פעם, ואחיות מכל העולם מצטרפות בסולידריות. בשנים האחרונות, נשים בערב הסעודית דרשו חופש תנועה, בהודו דרשו יד קשה נגד אנסים, בפולין דרשו את הזכות להפיל, ובישראל צעדו נשים למען שלום. ימים יגידו איך ועד כמה ישפיעו כל אלה על מהלך ההיא-סטוריה, אך דבר אחד בטוח: העולם היה שונה לגמרי אלמלא צעדו בהמוניהן סבות-סבותינו במהפכה הצרפתית, הסופרג’יסטיות בלונדון ובוושינגטון, נשות פרטוריה במחאה על האפרטהייד, המתנגדות למלחמת וייטנאם, האיסלנדיות למען שכר שווה ועוד ועוד…

פריז, 1789
נשות צרפת מוחות בשוק על מחירו ונדירותו של האוכל, וסוחפות אלפים לצעוד לכיוון ארמון ורסאי ולהתעמת עם המלך לואי ה-16. צעדה זו הייתה יריית הפתיחה למהפכה הצרפתית, ששינתה את יחסי הכוחות, מוטטה את החומה הבלתי-עבירה סביב המלך והעבירה את מרכז הכובד מהאצולה אל העם.

לונדון, 1907
“צעדת הבוץ”, הצעדה הגדולה הראשונה של הסופרג’יסטיות, כללה אלפי נשים מכל שכבות החברה, והיוותה נקודת מפנה בדעת הקהל על מתן זכות הצבעה לנשים.

וושינגטון, 1913
נשות ארה”ב יוצאות לצעדה הגדולה הראשונה למען זכות הצבעה לנשים. גברים בקהל, וחלק מהשוטרים, תוקפים את הצועדות, מה שמוביל לשינויים מרחיקי לכת בהתנהלות המשטרה (כולל פיטורי המפכ”ל) ולהבנה הולכת וגוברת בצורך של נשים להיות בעלות קול והשפעה פוליטית כדי שהממסד ישרת גם אותן.

פרטוריה, 1956
עשרים אלף נשים דרום אפריקאיות מכל הגזעים צועדות במחאה על הניסיון להרחיב את חוקי ההפרדה של משטר האפרטהייד ולהגביל את חופש התנועה של נשים שחורות.

ארה”ב, 1961
“נשים מוחות למען שלום” צועדות ב-60 ערים ברחבי ארה”ב נגד מלחמת וייטנאם ונגד ניסויים גרעיניים, במה שנודע כהפגנת השלום הגדולה ביותר במאה ה-20. הן נתפסו כנשים מכובדות ממעמד הביניים המודאגות לגבי ילדיהן, מה שהקל על הממשל לא לתייג אותן כקיצוניות או כסוציאליסטיות, להקשיב לטענותיהן ולחתום על הסכם עם ברית המועצות.

ניו יורק, 1970
ברנדה הווארד יוזמת את מצעד הגאווה הראשון, בדיוק שנה לאחר מהומות סטונוול, גל של הפגנות אלימות של להט”בים כנגד פשיטות משטרתיות על הבר הגאה “סטונוול” שבמנהטן. שנתיים אחר כך כבר היו קבוצות להט”ביות בכל עיר גדולה בארה”ב ובמערב אירופה.

איסלנד, 1975
כמעט כל נשות איסלנד יוצאות לרחובות, שובתות ומפגינות בעד שוויון תעסוקתי ושכר שווה לנשים ולגברים. העובדה שענפים שלמים במשק שותקו לחלוטין, ושהגברים נאלצו לפתע לטפל בילדיהם, פקחה את עיניהם של רבים לתפקידן המהותי של נשים בחברה. כמה חודשים אחר כך הועברו באיסלנד חוקים להבטחת שוויון, וחמש שנים אחר כך נבחרה באיסלנד הנשיאה הראשונה בעולם.

וושינגטון, 1978
מאה אלף נשים צועדות כדי לעודד את כל המדינות בארה”ב לאשר את התיקון לחוקה המבטיח שוויון זכויות לנשים. התיקון עבר ב-1972, לאחר 50 שנות מאבק מאז הצגתו, והצעדה נערכה כמה חודשים לפני התאריך הסופי לאישורו.

פילדלפיה, 1997
כמעט מיליון נשים אפרו-אמריקאיות צועדות למען חיזוקן של נשים שחורות. הצעדה אורגנה ע”י נשים פרטיות, לא ארגונים, כללה תפילות ונאומים מעוררי השראה והחזון שלה היה להעצים בדרך חיובית את הקהילות השחורות בארה”ב ובכל העולם חברתית, פוליטית וכלכלית.

וושינגטון וערים נוספות בארה”ב, 2000
“מיליון אמהות” צועדות ביום האם בדרישה לשנות את התיקון השני לחוקת ארה”ב ולהחמיר את הפיקוח על הנשק.
————————–——-

וגם היום, נשות כל העולם צועדות לקראת שינוי:

וושינגטון ועוד, ינואר 2017
כחמישה מיליון צועדות (הצעדות הגדולות ביותר שנערכו אי פעם!) בוושינגטון ובערים נוספות בארה”ב וברחבי העולם לאחר השבעת טראמפ, כדי להביע תמיכה בסוגיות של זכויות אדם, ובפרט זכויות נשים ולהט”בים, זכויות עובדים, הגירה, ביטוח בריאות, הגנת הסביבה, שוויון בין-גזעי וחופש דת.

העולם הערבי, 2011
ברבות ממדינות ערב מי שחוללו את ההפגנות הגדולות של “האביב הערבי”, כמו מצרים, בחריין ולוב, היו נשים.

ריאד, 2011
נשות ערב הסעודית דורשות לבטל את ההגבלה המוטלת על חופש התנועה שלהן ולהתיר להן לנהוג, ועל אף הסיכון שייעצרו יוצאות יחד לנהוג ברחובות ריאד.

טורונטו, 2011
שוטר קנדי הגדיש את הסאה בדבריו ש”מי שלא רוצה להיאנס, שלא תתלבש כמו שרמוטה”, וצעדת השרמוטות הראשונה נגד תרבות האונס יצאה לדרך. מאז הצעדה הולכת ומתפשטת ברחבי העולם מדי שנה.
דף הפייסבוק של “צעדת השרמוטות” בישראל

דלהי, 2012
בעקבות מותה המזעזע של קורבן אונס קבוצתי, יוצאות נשות הודו לצעוד על מנת לעורר מודעות לתופעה הנרחבת של אלימות מינית נגד נשים ולדרוש יחס של כבוד לנשים. בתגובה, עוברים ברחבי הודו חוקים חדשים מחמירים כנגד אונס, נפתחים קווי עזרה לנשים נפגעות ונשקלת האפשרות לייסד בית משפט ייעודי לעבירות מין ולפשעים מגדריים.

ארה”ב, 2013
שלוש נשים אפרו-אמריקאיות (אלישיה גרזה, פטריס קולורס ואופל טומטי) מארגנות את הצעדות הראשונות במחאה על אלימות וגזענות ממוסדות כנגד שחורים, בעיקר מצד המשטרה ובתי המשפט. התנועה (המבוזרת) הופכת לאחד הקולות החזקים והמשפיעים ביותר בשנים האחרונות בארה”ב.

ארגנטינה, 2015 ו-2016
נשות ארגנטינה צועדות תחת הסלוגן “אפילו לא אישה אחת פחות”, כדי להביא את קולן של נשים נפגעות אלימות אל קדמת הבמה ולדרוש מהרשויות לטפל בבעיית האלימות המגדרית והג’נדרסייד כנגד נשים.

ורשה, 2016
כמאה אלף מנשות פולין צועדות במחאה על העברת חוק חדש שאוסר לחלוטין על ביצוע הפלה. ימים אחדים לאחר מכן, בעקבות הסערה התקשורתית שנוצרה והתמיכה הגלובלית, החוק מבוטל.

ישראל, 2016
“נשים עושות שלום”, ישראליות ופלסטיניות מכל קצוות הקשת הפוליטית, צועדות מגדר ההפרדה באזור אום אל-פאחם, מגבול לבנון, מעוטף עזה, מאזור יריחו ומגבול מצרים וירדן ליד אילת, ועורכות את “עצרת התקווה” מול בית ראש הממשלה בירושלים.
דף הפייסבוק של “נשים עושות שלום”

————————–——-

“תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב
פה ושם נגמר החורף ונכנס אביב
בשדה ליד הדרך יש כבר דגניות
אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות

[נשים טובות] באמצע הדרך
[נשים טובות] מאוד
[נשים טובות יודעות] את הדרך
ו[איתן] אפשר לצעוד”
(נעמי שמר)

פייסבוק