עמוד 1
רגיל

וירג’יניה פני

וירג’יניה פני, 1913-1826

היום, לפני 193 שנים, נולדה וירג’יניה פני, כלכלנית חברתית אמריקאית, הראשונה לחקור את שוק העבודה של נשים. ספריה נכתבו על סמך מידע שיטתי שאספה בערים גדולות בארה”ב ובאירופה וראיונות שערכה עם אלפי מעסיקים ועובדים, ותיארו את המשרות שהיו פתוחות אז לנשים, וכן את השכר שהרוויחו, את תנאי העבודה, את ההכשרות והשלכות בריאותיות. ספריה שימשו בסיס חשוב לפעילות פמיניסטיות וליוזמות חקיקה, כמו גם לתחום מדעי החברה שנוצר אז. בנוסף הייתה ממובילות התנועה הסופרג’יסטית בראשיתה, הובילה מחאות של נשים על שכר ותנאי העסקה, וכן הקימה סוכנות תעסוקה ייעודית לנשים.

“אלו המדברים במרירות כזו כנגד נשים העוסקות במקצועות מסוימים המבוצעים כיום על-ידי גברים: מה הייתם מצפים שנשים רווקות ואלמנות חסרות כול תעשינה על-מנת להרוויח את לחמן?! בוודאי לא הייתם רוצים שהן תגנובנה משום שאינן יכולות להשיג עבודה הגונה. מה אם כן ביכולתן לעשות? מדוע שלא תהיה להן גישה חופשית למשלחי יד שיבטיחו להן פרנסה? אלו המתנגדים להן, לרוב עושים זאת ממניעים אנוכיים. גברים רבים ידיחו נשים משולחן העריכה או הכתיבה, מהחנות, מהמפעל, מהסדנה, ממשרד הטלגרף, ממכונת הדפוס ומכל מקום אחר, מלבד כיתת הלימוד, שולחן התפירה והמטבח. הדעה השגויה שקיימת בנוגע למקצועות המתאימים לנשים חייבת להשתנות כך שתהיה לנשים גישה חופשית לכל המקצועות שבהן הן מעוניינות לעסוק. הייתי מאוד רוצה שדלתות תיפתחנה לרווחה בפני נשים לכל משלח יד ומקצוע שבו הן מסוגלות לעבוד.”
(מתוך ספרה “תעסוקה לנשים: אנציקלופדיה של עבודת נשים”, 1863)
[הספר המלא, סרוק על-ידי הספרייה הציבורית של ניו יורק ואוניברסיטת הרווארד]

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך הבלוג של “המשוטט בניו יורק” על “כוחה של אלמנה: וירג’יניה פני ומאבקה להעסקה ושכר שווים של נשים בארה”ב בסוף המאה ה-19”

בתמונה הקטנה: אסופת מאמרים פרי עטה, שפורסמה בשנת 1869 תחת הכותרת “לחשוב ולפעול: סדרת מאמרים על גברים ונשים, עבודה ושכר”
ההקדמה לאסופת המאמרים נפתחת באמירה:
“מי אשר לועג לכל תקווה או שאיפה חיה של לב אנושי פועם, נמצא כל-כך הרבה מדרגות מתחת לאלוהים”
[הספר המלא, סרוק על-ידי הספרייה הציבורית של ניו יורק ואוניברסיטת הרווארד]

רגיל

חנה גרינבאום סלומון

חנה גרינבאום סלומון, 1942-1858

“עלינו להוסיף את קולותינו לאלו הזועקים כי קיים קנה-מידה שלא נסכים שמישהו יחיה מתחתיו, ושקנה-המידה הזה קודם למצב שבו קופאים מקור או גוועים ברעב… בדמוקרטיה כולנו נושאים באחריות”

היום, לפני 161 שנים, נולדה חנה גרינבאום סלומון, פעילה חברתית אמריקאית. כמייסדת המועצה הלאומית של נשים יהודיות ב-1893, הארגון הראשון של נשים יהודיות בארה”ב, הצליחה סלומון לגשר בין זרמים ביהדות ארה”ב והעולם, במטרה “לשפר את איכות החיים של נשים, ילדים ומשפחות ולהבטיח זכויות פרט וחירויות לכול”. היא קידמה גם את הקמתם של בית ספר מקצועי לבנות ובית המשפט הראשון לנוער.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך נאומה כנשיאת מועצת הנשים היהודיות, בכינוס המועצה בשיקגו, 1905.
מופיע בספרה, “אלומת מנשרים”, שיצא לאור ב-1911 (עמ’ 189) [סרוק במלואו על-ידי אוניברסיטת הרווארד]

בתמונה הגדולה: נואמת בפני מועצת הנשים היהודיות

בתמונה הקטנה: גרינבאום סלומון (מימין), עם ג’יין אדמס (מהמהפכניות הפמיניסטיות הבולטות של ראשית המאה ה-20 בארה”ב)

[התמונות מתוך האתר של מועצת הנשים היהודיות]

רגיל

ליאה צ’ייס

ליאה צ’ייס, נולדה ב-1923

היום, לפני 96 שנים, נולדה ליאה צ’ייס, שפית, סופרת ואישיות טלוויזיונית אמריקאית עטורת פרסים, “מלכת המטבח הקריאולי” (וההשראה לטיאנה מ”הנסיכה והצפרדע” של דיסני). היא החלה את דרכה בניו אורלינס כמלצרית וכמכינת כריכים בדוכן הימורים, ובהדרגה, עד שנות ה-50, הפכה את המקום למסעדה המצליחה “דוקי צ’ייס”, שמגישה עד היום מאכלים קריאוליים מסורתיים. המסעדה שלה נודעה משנות ה-60 כמקום מפגש של התנועה לזכויות האזרח, כתחליף לבנקים שלשחורים לא הותרה גישה לשירותיהם, כגלריה האוצרת ומציגה אמנות אפרו-אמריקאית וכמקום המעסיק ומקדם מוזיקאים מקומיים.

“לגדול בסביבה כפרית, שיש בה חקלאות, שיש בה יערות, זה אומר לדעת דברים. להעריך דברים. כשהלכנו לפנות בוקר לקטוף תותים [בשדות של סבא] נאלצנו ללכת אולי ארבעה או חמישה מיילים דרך היערות, ולמדנו מה אפשר לאכול. ידענו שאפשר לאכול את גרגרי היער האלה, את הענבות האלה. הלוואי שלכל ילד/ה היום היו חוויות כאלה. מי שחיים בעיר גדולה לא יודעים דבר על מה שהם אוכלים.”
(מתוך ריאיון עמה מ-2012, בתשובה לשאלה על מקורות הידע שלה על אוכל)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה ב-2016 ב”ניו יורקר” על “מלכת המטבח הקריאולי בניו אורלינס, עדיין מבשלת בגיל תשעים ושלוש” (צילום: ג’וש טלס)

התמונה הקטנה, מתוך האוסף ההיסטורי של ניו אורלינס

רגיל

קרולין ג’סופּ

קרולין ג’סופּ, נולדה ב-1968

היום, לפני 51 שנים, נולדה קרולין ג’סופּ, חברה לשעבר בכת המורמונית של “הכנסייה הפונדמנטליסטית של ישו וקדושי העת המאוחרת” ביוטה שבארה”ב. בספרה, “בריחה”, היא מתארת את התבגרותה תחת משטר הכת, את נישואיה בכפייה כאישה רביעית לגבר מבוגר, את התפכחותה ואת בריחתה ב-2003 מבעלה ומהכנסייה, שמשפחתה הייתה חברה בה שישה דורות. ספרה השני, “ניצחון”, מתאר את רדיפת חברי הכת אחריה, את מאבקה לקבל משמורת מלאה על כל ילדיה, את התמודדותה עם פוסט-טראומה ואת פועלה לשחרור ולשיקום של עשרות מניצולות הכת ולהרשעת כמה מחברי הכת בתקיפות מיניות בילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קרולין ג’סופ, מתוך פוסט עם צאת ספרה “ניצחון: החיים שאחרי הכת”, 2010 [מקור]

בתמונה הקטנה: בטי ג’סופ, בתה של קרולין, שבחרה לשוב לחיים עם הקהילה של אביה כשמלאו לה 18, מתראיינת אצל אופרה ווינפרי בתוכנית על פוליגמיה, 2009 [מקור]

רגיל

איימי ז’אק גארווי

איימי יופימיה ז’אק גארווי, 1973-1895

“האישה דמוית בובה-תינוקת שייכת לעבר, והאישה הערה מתחשלת, מוכנה לכל שעת חירום, מוכנה להיענות לקריאה, אפילו תהיה זו קריאה להתייצב אל מול התותחים בשדה הקרב.”

היום, לפני 123 שנים, נולדה איימי ז’אק גארווי, עיתונאית ואקטיביסטית ג’מייקנית, מהנשים השחורות הראשונות שפעלו כעיתונאיות ומוציאות לאור במאה ה-20 ומחלוצות האקטיביזם הפאן-אפריקאי. מגיל צעיר נהגה לקרוא עיתונים ולהיות מעורבת פוליטית, ועם הגעתה להארלם, ניו יורק, ב-1917 התוודעה להתאחדות העולמית לקידום שחורים והייתה לדמות מרכזית בהנהגתה ובהסברה למען עצמאות אפריקה, ככותבת, כעורכת העיתון “עולם השחורים” וכנואמת סוחפת. “מזכר משותף לאפריקה, לקריביים ולאמריקות” שכתבה ב-1944 שכנע רבים מנציגי האו”ם לאמץ אמנה לשחרור אפריקה מהקולוניאליזם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה (מימין לשמאל): מרקוס גארווי (בעלה), מנכ”ל ההתאחדות העולמית לקידום שחורים, הנרייטה וינטון דייוויס, השחקנית והפעילה לשיפור מעמד השחורים, ואיימי ז’אק גארווי, בכנס של ההתאחדות במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, אוגוסט 1920

התמונה הקטנה מתוך כריכת הספר “איימי ז’אק גארווי: כתבים נבחרים מעולם השחורים”, בהוצאת אוניברסיטת טנסי (2016), מתוך אוסף התמונות של מרכז שומברג לחקר התרבות השחורה בספריית ניו יורק

רגיל

סוזנה פלפס גייג’

סוזנה פלפס גייג’, 1915-1857

היום, לפני 161 שנים, נולדה סוזנה פלפס גייג’, אמבריולוגית וחוקרת אנטומיה אמריקאית. מחקריה פורצי הדרך עסקו באנטומיית השרירים של חיות קטנות, וכן בהתפתחות העוברית של המוח ובאנטומיה של מערכת העצבים האנושית. היא גם פיתחה שיטת פיסול של מודלים אנטומיים פשוטים מנייר, שבמהרה החליפו את המודלים משעווה כשיטת ההוראה הנפוצה. אף שזכתה לכבוד על מחקריה והם פורסמו בכתבי עת מובילים בתחומם, כמו מדעניות רבות אחרות דאז היא עצמה מעולם לא החזיקה במשרה רשמית התואמת לכישוריה ומחקריה נתפסו לעתים קרובות כנספחים בלבד לאלו של בעלה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: איורים של סוזנה פלפס גייג’ עצמה, המציגים עובר בשבוע השלישי (בתמונה הגדולה) והתפתחות של מערכת הכליות והמוח (בתמונה הקטנה). פורסמו כחלק ממאמרה על העובר האנושי בכתב-העת האמריקאי לאנטומיה, כרך 4(4), ספטמבר 1905

רגיל

ברנדה הווארד

ברנדה הווארד, 2005-1946

“בפעם הבאה שמישהו ישאל למה יש לנו מצעדי גאווה או איך נהיה לנו חודש גאווה ביוני, אמרו: ‘אישה ביסקסואלית בשם ברנדה הווארד חשבה שכך צריך להיות’.”

היום, לפני 72 שנים, נולדה “אם הגאווה” ברנדה הווארד, פעילה למען זכויות להט”ב בכלל וביסקסואליות בפרט, פמיניסטית סקס-פוזיטיבית, בדס”מית ופוליאמורית. ב-1970, במלאת שנה למהומות סטונוול, שבהן השתתפה, ארגנה לראשונה בעולם את מצעד הגאווה, מונח שהווארד עצמה טבעה; היא גם הגתה את הרעיון של שבוע שלם של פעילויות סביב המצעד, רעיון שהוליד את חגיגות הגאווה אשר נהוגות עד היום ברחבי העולם בחודש יוני.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ההספד של טום לימונצ’לי, יו”ר “בי-נט ארה”ב” (הארגון הביסקסואלי הראשון בארה”ב, שהקימה הווארד, על מנת “ליצור רשת בין קהילות ביסקסואליות, לקדם נראות ביסקסואלית ולהפיץ מידע על ביסקסואליות בארה”ב ובעולם”)

פייסבוק

בתמונות: ברנדה הווארד וחברות/ים במצעדי גאווה (התמונה הקטנה משנת 1990). מתוך אתר לזכרה

רגיל

מרי-ג’יין רת’בון (“בראוני מרי”)

מרי-ג’יין רת’בון (“בראוני מרי”), 1999-1922

“הילדים שלי [אנשים עם איידס וסרטן שדאגה להם] זקוקים לזה ואני מוכנה ללכת לכלא למען העקרונות שלי…”

היום, לפני 96 שנים, נולדה מרי-ג’יין רת’בון, פעילה למען שימוש במריחואנה רפואית מארה”ב. היא כונתה “בראוני מרי”, משום שכמתנדבת בבתי חולים נהגה לאפות בראוניז קנאביס ולחלקן לחולי איידס וסרטן. המראה שלה כמבוגרת חביבה יצר אהדה ציבורית למטרה, ועם כל מעצר שלה רק גברה תשומת הלב התקשורתית שקיבלה. בזכות פועלה בשדולה למען לגליזציה, בשנות ה-90 הותר לראשונה שימוש רפואי במריחואנה והקהילה הרפואית החלה לערוך מחקרים קליניים בתחום. בסופו של דבר התירה לה העיר סן פרנסיסקו להקים את מועדון קוני הקנאביס, המרכז הראשון לחלוקת מריחואנה רפואית בארה”ב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מציגה קופסת עוגיות בדרך לחלוקתן ועונדת את סיכת הקנאביס האופיינית לה (צילום: סקוט סומרדורף, “סן פרנסיסקו כרוניקל”). מתוך מאמר “לזכר בראוני מרי, חלוצת המריחואנה של סן פרנסיסקו: היא אפתה אלפי עוגיות חשיש לחולי איידס

בתמונה הקטנה: עם דניס פרון, שותפה למאבק על הלגליזציה של מריחואנה רפואית (צילום: מורין הארלי)

רגיל

לורה סמית’ הווילנד

לורה סמית’ הווילנד, 1898-1808

“התמונות של ספינות העבדים הצפופות האלה [שראתה כילדה בנמל ניו יורק], בנוסף לאכזריות של תעשיית העבדים לאחר שהובאו לארצנו, לעתים קרובות הביאו אותי לידי דמעות… צערי על השחורים האומללים ששועבדו באופן זה עמוק כל כך עד שאף הזמן אינו מעמעם אותו.”
“אאבד את ידי הימנית ולא אתן לעבד נמלט אחד לחזור לשלשלאות. אני מאמינה בכל לבי בהכרזת העצמאות שלנו, שלפיה כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים, ולאף אדם אין זכות לסחור באחרים שנולדו פחות בני-מזל, לייחס להם אותו ערך כמו לסוסים ולבקר, להציגם למכירה למרבה במחיר, לפרק קשרי משפחה ביניהם, לערער את היסודות הטהורים והעדינים ביותר של הטבע האנושי.”
(מתוך האוטוביוגרפיה שלה “חייה, עבודתה וחוויותיה של אישה: לורה ס’ הווילנד”, 1882).

היום, לפני 210 שנים, נולדה לורה סמית’ הווילנד, פעילה אמריקאית לשחרור עבדים. ב-1832 הייתה ממייסדות “חברת הנשים נגד עבדות”, וב-1837 הקימה בית ספר לילדים עניים, “ללא הבדל גזע, אמונה או מין”. במקביל הייתה לדמות מובילה ב”מסילת הרכבת המחתרתית”, רשת להברחת עבדים מבעליהם אל החופש, גם אל מול איומים ברצח ותביעות משפטיות בגין “גניבת רכוש”. במהלך מלחמת האזרחים חילקה אספקה לעבדים משוחררים ולחיילים במחנות פליטים ובבתי חולים, וכן הרצתה בפני לבנים על סבלות העבדים המשוחררים. לאחר המלחמה הומרו החווה ובית הספר שלה לבית יתומים אפרו-אמריקאים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: לורה הווילנד מציגה שלשלאות וכלי עינויים, שאספה כדי להמחיש ללבנים באילו תנאים הוחזקו העבדים (התמונה הקטנה משנת 1864~ והגדולה מ-1880~)
[התמונות מתוך אתר ספריית ההיסטוריה של אוניברסיטת מישיגן – תמונה 1; תמונה 2]

רגיל

נלי סטון ג’ונסון

נלי סטון ג’ונסון, 2002-1905

“בשנות ה-50, הייתה אופנה כזאת של ליברלים לבנים שיצאו בערב עם ידידים שחורים. הם לקחו אותם לאיזו מסעדה טובה ואנשים היו חושבים ‘האין זה נחמד? יש מקומות שבהם זה לא יכול לקרות!’ אבל אני אמרתי, כבר אז, ‘מה זה עוזר שאנחנו יכולים להיכנס למסעדות טובות אם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להזמין בהן משהו?'”

היום, לפני 113 שנים, נולדה נלי סטון ג’ונסון, תופרת ואקטיביסטית אמריקאית, שבלטה בפועלה למען זכויות אזרח ולמען עבודה מאורגנת על-מנת לשפר את תנאי העובדים. היא הייתה ממייסדי מפלגת החקלאים והפועלים הדמוקרטית של מינסוטה, שהובילה בשנות ה-40 את המאמצים ליצירת המחלקות הראשונות בארה”ב לשוויון הזדמנויות בתעסוקה, וב-1945 הייתה השחורה הראשונה שמונתה למשרה רשמית במינסוטה, כמנהלת הראשית של הספריות הציבוריות במדינה. בשנות ה-60 גייסה כסף למען מצעדי החירות של מרטין לותר קינג, וכן הייתה יועצת של כמה מנשיאי ארה”ב בסוגיות של זכויות אזרח.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן, 1943

בתמונה הקטנה: נלי סטון ג’ונסון (מימין) עם מנהיגי NAACP (הארגון הלאומי לקידום אנשים שחורים), 1954

[התמונות מתוך אנציקלופדיית האישים של מינסוטה]

רגיל

אליזבת יוז

אליזבת יוז, 1971-1903

“סגנון הלבוש אמור להשתנות רק בהתאם לשינוי אמיתי בטעמי הקהל או בצרכיו, אך האופנה משתנה כל הזמן כי התעשייה צריכה לשלם משכורות, מגזינים צריכים להימכר ומיתוסים חייבים להישמר.”

היום, לפני 115 שנים, נולדה אליזבת יוז, עיתונאית ומעצבת אופנה אמריקאית, ומבקרת נחרצת של תעשיית האופנה. בניגוד לרוב מעצבי האופנה בארה”ב בסוף שנות ה-20, שהציעו ביגוד מעוצב לפי הזמנה או לחלופין חיקויים של אופנה עילית פריזאית, יוז הייתה חלוצה של “אופנה מוכנה ללבישה” בעלות סבירה, ועודדה נשים וגברים להתלבש בהתאם לנוחות שלהם, לאורח חייהם ולהעדפותיהם, ללא קשר למגדר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: יוז עם בובת תצוגה מיניאטורית ומכונת כתיבה, 1938 [צילום: ראלף שטיינר/גטי אימג’ז]. מתוך פודקאסט בבלוג על ההיסטוריה של האופנה על “אליזבת יוז: מרדנית האופנה

בתמונה הקטנה: מדגימה מכנסי נוחות אופנתיים עם שלייקעס, 1941. מתוך כתבה במגזין האופנה של “ניו יורק טיימס” על “מעצבת האופנה האמריקאית המבריקה ביותר

רגיל

פררנה לאל

פְּרֵרנָה לַאל, נולדה ב-1984

היום, לפני 34 שנים, נולדה פררנה לאל, אקטיביסטית ילידת פיג’י, שהוריה היגרו באופן חוקי לארה”ב בהליך איזרוח שנמשך עשור, ומאחר שכבר לא הייתה קטינה בחסותם תויגה כ”לא-מתועדת” וזכויותיה נשללו. ב-2008 ייסדה רשת אקטיביזם מקוונת של צעירים לא-מתועדים הפועלת לעצירת גירושם, להעלאת מודעות לסיפוריהם האישיים ולקידום חוק “DREAM” (ראשי תיבות: פיתוח, סיוע וחינוך לקטינים זרים), למען ביסוס הליך רב-שלבי לאיזרוח של קטינים זרים בארה”ב. כיום היא עובדת כעורכת דין למען מהגרים וכותבת רבות על הגירה, צדק אתני ולהט”ב ועל השפעות הדדיות של גורמים אלה.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך חשבון הטוויטר של פררנה

בתמונה הקטנה: מתראיינת לאחר שאוניברסיטת ברקלי ביטלה את תוכנית הסיוע לסטודנטים לא-מתועדים, שהיא עצמה הקימה, פברואר 2018. [מקור]

רגיל

טיילור סוויפט

טיילור אליסון סוויפט, נולדה ב-1989

היום, לפני 29 שנים, נולדה טיילור סוויפט, זמרת-יוצרת אמריקאית. מאז 2006 זכתה בכ-250 פרסי אמי, גראמי, בילבורד ועוד, אלבומיה הם מהנמכרים ביותר בעולם, שירה “Love Story” הוא שיר הקאנטרי הנמכר בכל הזמנים, והיא האדם עם מספר העוקבים הגבוה ביותר ברשתות החברתיות. יש לה השפעה רבה על אימוץ המדיה החברתית לתקשורת עם הקהל ועל עידוד אמנים צעירים שיוצרים את המוזיקה שלהם בעצמם. היא אחת מהידוענים התורמים ביותר, בעיקר למען תמיכה באמנויות, קידום אוריינות, שירותים לילדים חולים ושיקום נפגעי אסונות טבע, וכן ממובילות תנועת Time’s Up נגד אלימות מינית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חובשת “כובע פוסי” ורוד, מתוך כתבה מ-2018 על “ההתעוררות הפוליטית של נשים לבנות באמריקה” בכתב העת GQ [קרדיט: גטי אימג’ז]

בתמונה הקטנה: בסיבוב הופעות ב-2015, עם צאת אלבומה “1989”

רגיל

מרתה קוסטון

מרתה ג’יין קוסטון, 1904-1826

היום, לפני 192 שנים, נולדה מרתה קוסטון, ממציאה ואשת עסקים אמריקאית. המצאתה הידועה ביותר היא הנור לאיתות לילה בים, המאפשר לספינות לאותת זו לזו ואל החוף. ב-1859, לאחר תשע שנים שבהן עמלה על הפיתוח הכימי והפירוטכני, רשמה פטנט (על שם בעלה המנוח) והקימה מפעל לייצור הנורים. עוד באותה השנה החל הצי האמריקאי להשתמש בנורי קוסטון, ובמהרה צוידו בהם כל התחנות של שירותי החילוץ וההצלה בארה”ב. הנורים משמשים עד היום לאיתות לספינות, לסימון תנאים מסוכנים לאורך החופים ולזימון אנשי הצלה במקרי טביעה של כלי שיט, ובכך סייעו להצלת אינספור בני אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פרסומת לנורי קוסטון, 1913 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

וילה קאתר

ויללה סיברט קאתר, 1947-1873

“זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה.”

היום, לפני 145 שנים, נולדה וילה קאתר, עיתונאית וסופרת אמריקאית חשובה. ב-1906 הצטרפה כעורכת ל”מק’לור”, ירחון פופולרי שהוביל את מגמת העיתונות החוקרת כ”כלב שמירה” וכמצפן מוסרי; היא נודעה ככותבת נוקבת, חריפה וביקורתית. בספריה שאבה השראה מזיכרונות ילדותה בנברסקה והיטיבה לתאר את החיים דאז במישורים הגדולים שבמרכז ארה”ב. על ספרה “אחד משלנו” זכתה ב-1923 בפרס פוליצר; ספרה מ-1928, “הארכיבישוף פוגש את המוות”, נכלל ברשימת 100 הרומנים הטובים של המאה העשרים באנגלית.

הציטוט, הכתוב גם על מצבתה, לקוח מתוך ספרה “אנטוניה שלי” (1918):
“[נברסקה הייתה] מקום שלא היה בו דבר מלבד אדמה: כלל לא ארץ, אלא החומרים שמהם עשויות ארצות… בין האדמה והשמים הרגשתי עלומה, חבויה. […] האדמה הייתה חמה מתחתיי, הייתה חמה כשפוררתי אותה בין אצבעותיי… נשארתי דוממת ככל יכולתי. דבר לא קרה. לא ציפיתי שדבר כלשהו יקרה. הייתי משהו שרבץ תחת השמש והרגיש אותה, כמו הדלועים, ולא רציתי להיות דבר מעבר לכך. הייתי מאושרת לחלוטין. אולי כך נרגיש כאשר נמות וניעשה חלק ממשהו שלם, יהא זה שמש או אוויר, או אולי טוּב וידע. בכל מקרה, זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה. כאשר הוא מגיע אלייך, הוא מגיע בטבעיות, כמו שינה.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וילה קאתר בחולצה גברית ובעניבה, כפי שאהבה להתלבש כל חייה (ובתקופות מסוימות ביקשה שיקראו לה ויליאם)

בתמונה הקטנה: וילה קאתר, כותבת בג’פרי, ניו המפשייר, 1926; מתוך אתר המוקדש למכתבים שכתבה

רגיל

אבתיהאג’ מוחמד

אבתיהאג’ מוחמד, נולדה ב-1985

היום, לפני 33 שנים, נולדה אבתיהאג’ מוחמד, סייפת אמריקאית, המדורגת נכון להיום שלישית בארה”ב ושמינית בדירוג הבינלאומי. היא המוסלמית-אמריקאית הראשונה שהתחרתה באולימפיאדה כשהיא לובשת חיג’אב, ועם זכייתה בארד בתחרות הקבוצתית באולימפיאדת ריו 2016 הפכה למוסלמית-אמריקאית הראשונה עם מדליה אולימפית. ב-2014 הקימה חברת ביגוד בשם Louella, שמטרתה להביא ביגוד אופנתי ומותאם לנשים דתיות לשוק האמריקאי. היא משמשת כשגרירת ספורט בקהילות מוחלשות במדינות שונות, במסגרת תוכנית של מחלקת המדינה האמריקאית להעצמת נשים וילדות באמצעות ספורט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מגזין “טיים ספורט”, 2016 [צילום: דניאל שאה]

בתמונה הקטנה: אבתיהאג’ מוחמד (משמאל) בתחרות סיף מול נציגת צרפת באולימפיאדת ריו 2016, מתוך מאמר ב”הפינגטון פוסט”: “אבתיהאג’ מוחמד לא זכתה היום במדליית זהב, אבל היא זכתה במשהו אפילו יותר גדול” [צילום: פבריס קופריני, גטי אימג’ז]

רגיל

ג’ואן גנץ קוּני

ג’ואן גנץ קוּני, נולדה ב-1929

היום, לפני 89 שנים, נולדה ג’ואן גנץ קוּני, מפיקת טלוויזיה אמריקאית, יוצרת “רחוב סומסום”. היא יזמה ודחפה יצירת תוכנית חינוכית לגיל הרך שתקדם מיומנויות לימודיות (הרגלי קריאה, עניין במדע) וחברתיות (סובלנות, עזרה לזולת ויישוב סכסוכים), תוך פנייה לבעלי רקע אתני, סוציואקונומי ודתי מגוון ועל סמך מחקרים חינוכיים. “רחוב סומסום” עלתה לשידור ב-1969; נכון להיום, התוכנית מופקת ב-22 מדינות, משודרת ב-140 מדינות וזכתה ב-167 פרסי אמי – יותר מכל תוכנית אחרת. קוני, מהמנהלות הבכירות הראשונות בטלוויזיה האמריקאית, זכתה בין היתר בפרס אמי על מפעל חיים ובמדליית החירות הנשיאותית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם אריק ובנץ, שנות ה-70 [מתוך אתר פנדום של “החבובות”]

בתמונה הקטנה: עם ביג בירד ואלמו וחברים, 2009 [מתוך אתר IMDB]

רגיל

פולי מארי

אנה פאולין “פולי” מארי, 1985-1910

היום, לפני 108 שנים, נולדה פולי מארי, עורכת דין, סופרת, אקטיביסטית למען זכויות נשים וזכויות אזרח וכומרה אמריקאית. היא עסקה רבות בזכות להזדמנויות שוות בתעסוקה, בטענה ש”הזכות לעבוד היא זכות בסיס”, וטבעה את המונח “ג’יין קרואו” ככינוי לסקסיזם הממסדי, בהמשך ל”חוקי ג’ים קרואו” שמיסדו את ההפרדה הגזעית בדרום ארה”ב. ספרה מ-1950 על “חוקי המדינה על גזע וצבע” נחשב ל”תנ”ך של תנועת זכויות האזרח”. בשנות ה-60 הייתה ממייסדות “ארגון הנשים הלאומי” (NOW). ב-1977 הייתה השחורה היחידה בקבוצת הנשים הראשונה שהוסמכה לכמורה בכנסייה האפיסקופלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פולי מארי, זמן קצר לאחר שהוסמכה ככומרה האפיסקופלית האפרו-אמריקאית הראשונה, במשרדה בוושינגטון, 1977

בתמונה הקטנה: פולי מארי בעת הפגנה שקטה בקפיטריה ללבנים בלבד בוושינגטון, 1944. מתוך רשומה עליה באתר “ביוגרפיות”

רגיל

ג’יין טראהי

ג’יין טראהי, 2000-1923

“אם באמת הייתם רוצים לשחק אותה ‘משחררי הנשים’, הייתם צריכים לגרום לכל מזכירה לעזוב את עבודתה למשך שבוע, פשוט ללכת. אתם יודעים, המשרד פשוט יפסיק לעבוד, יעצור לחלוטין. מזכירות רבות עוזרות לבחורים המון בעבודתם. ואז הבחורים ממשיכים הלאה לדברים טובים מאוד, כי זו השיטה. הבחורות לא מקבלות אפילו העלאה של 5 דולר לשנה. זו הסיבה שנשים רוצות להינשא ולעזוב את המשרד, העבודה שלהן כ”כ משעממת. זו העבודה השחורה, מה שהן עושות. זה באמת עד כדי כך כיף לענות לטלפונים כל היום?”
(מתוך מאמר שכתבה ב-1969 על שחרור האישה, ממעמדה כמנהלת ראשית בחברה בבעלותה)

היום, לפני 95 שנים, נולדה ג’יין טראהי, אשת עסקים וסופרת אמריקאית, אחת מחלוצות עולם הפרסום בשנות ה-60. היא החלה לעבוד במחלקת סקרים בעיתון וכמוכרת בחנות כלבו גדולה, כשרעיונותיה החדשניים לכדו את תשומת לב ההנהלה וב-1947 נשכרה לעבודה כקופירייטרית. ב-1958 הקימה חברה משלה בניו יורק, ובכך הייתה לאחת הנשים הראשונות שניהלו סוכנות פרסום. היא התמחתה בפרסום אופנה וקוסמטיקה, וייצגה את בתי האופנה הגדולים בעולם. במהלך הקריירה שלה זכתה ביותר מ-200 פרסי פרסום, ביניהם אשת השנה בפרסום לשנת 1969 מטעם התאחדות המפרסמים האמריקאית.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך אתר הסוקר עבודות פרסום רבות שלה, תחת הכותרת “תרימו יד, מי כאן שמע/ה על ג’יין טראהי?

רגיל

רשמה סאוג’ני

רשמה סאוג’ני, נולדה ב-1975

היום, לפני 43 שנים, נולדה רשמה סאוג’ני, עורכת דין ופוליטיקאית אמריקאית. לאחר לימודי מדע המדינה ומשפטים בהרווארד ובייל, עבדה כיועצת משפטית של חברות השקעות וקרנות גידור. ב-2010 הייתה לאישה הראשונה ממוצא הודי שהתמודדה בבחירות לקונגרס האמריקאי. היא לא נבחרה, אך בעקבות ביקוריה בבתי ספר במהלך הקמפיין, ראתה שהכיתות למדעי המחשב מלאות בבנים, והחליטה לייסד את “Girls Who Code”, עמותה לצמצום הפער המגדרי בתחום הטכנולוגיה. בקורס הראשון למדו כ-20 נערות תכנות, רובוטיקה ועיצוב אתרים; כיום לומדות עשרות אלפי נערות ביותר מ-1500 סניפים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של “Girls Who Code” האמריקאית

האתר של “She Codes” הישראלית

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מגזין חדשות עבור אמריקאים ממוצא הודי

התמונה הקטנה מתוך בלוג עצות “להיות אמא עובדת