עמוד 1
רגיל

שרלוטה סלומון

שרלוטה (לוטה) סלומון, 1943-1917

היום, לפני 102 שנים, נולדה שרלוטה סלומון, אמנית מולטימדיה יהודייה גרמנייה. היא למדה באקדמיה לאמנות בברלין, אך ב-1939 נאלצה להימלט לצרפת והחלה ליצור את יצירתה האוטוביוגרפית הגדולה, “חיים? או תיאטרון?: זינגשפיל”, הכוללת ציורי גואש, טקסטים ליריים ופסקול המתעדים יחד 769 סצנות ממאורעות התקופה ומחיי משפחתה, ביניהן התאבדותה של אמה, פגיעה מינית מצד סבה, אהבתה לבן זוגה והגעתה למחנה ריכוז. ב-1943, בחודש החמישי להריונה, נספתה באושוויץ. יצירתה מוצגת כיום במוזיאון להיסטוריה יהודית באמסטרדם, וחלקים ממנה עובדו לספרים, לסרטים, לאופרה ולבלט.

ויקיפדיה

תודה למיכאלה מנדה ינקו על הפוסט שכתבה עליה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מציירת בגינה של וילה ארמיטאז’, אחוזה בעיירה וילהפראנש שבדרום צרפת, בבעלות היהודייה האמריקאית אוטילי מור, שהסתירה בה יהודים רבים, שנת 1939~

בתמונה הגדולה: אחת מיצירותיה, המתעדת את חייו של אהובה הראשון, אלפרד וולפסון, מורה לפיתוח קול באופרה בברלין, שהשתמש במוזיקה ככלי טיפולי בפוסט-טראומה שלו ממלחה”ע הראשונה והיה מחלוצי התרפיה במוזיקה.
הציור מלווה בטקסט הבא:
“הוא היה רופא, מרפא של העצבים – בעיקר של נשים. והייתה לו גם האופרה שלו, שהוא הצליח לנהל כמו שכמעט אף אחד לא הצליח בעבר. ולזכר המורה שהוא גם אהב, הוא גם ניצח על התזמורת. הוא היה גם וירטואוז בנגינתו בכינור. גם ההרצאות שלו לא פסקו. ואז היו המשפחה והילדים, שגם אותם אין להזניח.”
הציור מלווה גם במוזיקה:
הפרק הראשון של “מוזיקת לילה זעירה” מאת מוצארט

הקטלוג השלם של “חיים? או תיאטרון?” און-ליין

רגיל

דלתא מגוול

דלתא מגוול, 2016-1999

היום, לפני 3 שנים, נמצאה במכל מים בסמינר מורות בהודו גופתה של דלתא מגוול, נערה בת דלית (“טמאה”), תלמידה מצטיינת בסמינר וציירת מוכשרת. יום קודם לכן, כך הספיקה לספר להוריה, נשלחה ע”י מנהלת המעונות לנקות את חדרו של המורה לחינוך גופני, שאנס אותה. מנהל המכללה מיהר להמציא מסמך “התנצלות” בחתימת מגוול והמורה, שלפיו המין היה בהסכמה, והמשטרה הסיקה כי לא מדובר ברצח אלא בהתאבדות. הוריה ומפגינים בני דלית זעמו על הטיוח הממוסד ודרשו חקירה פדרלית רשמית, והממשלה אף אישרה זאת, אך החקירה מעולם לא יצאה אל הפועל ואיש מהמעורבים לא הועמד לדין.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תמונת ילדות של דלתא מתוך אוסף שפרסם אביה. מתוך הקריאה: “הרימו קול ודירשו צדק לדלתא מגוול

בתמונה הקטנה: הפגנה בעקבות הרצח. מתוך המאמר “למה התקשורת מסתירה את מותה של דלתא מגוול?

רגיל

פרוקרו פארסה

ד”ר פרוקרו פארסה, 1980-1922

“אין בי פחד מהמוות. המוות הוא רק רגע חולף ותו לא. אני מוכנה לקבל את המוות בזרועות פתוחות, ולא לחיות בבושה תחת האילוץ לכסות את עצמי. אינני מתכוונת להשתחוות בפני אלה המצפים ממני להביע חרטה על חמישים שנות פועלי למען שוויון בין גברים ונשים. אינני מוכנה ללבוש את הצ’אדור ולצעוד לאחור בהיסטוריה.”
(מתוך מכתבה האחרון מהכלא, שמוען לילדיה)

היום, לפני 97 שנים, נולדה פרוקרו פארסה, רופאה, אשת חינוך ופוליטיקאית איראנית. בעידוד הוריה, מפורצי הדרך לחינוך לנשים באיראן, היא למדה רפואה. מתוך תחושת שליחות לימדה ביולוגיה בבי”ס לבנות, וכן לימדה בהתנדבות נשים בכלא, והייתה דוברת בולטת למען זכויות נשים באיראן. ב-1963 נבחרה לפרלמנט האיראני, ושם קידמה הצבעת נשים ודיני משפחה שוויוניים יותר. כעבור חמש שנים מונתה לשרת החינוך, והייתה לאישה הראשונה בממשלת איראן. במאי 1980, עם ניצחון המהפכה האיסלאמית, היא הואשמה ב”הפצת תועבה בארץ וכפירה באל” והוצאה להורג ע”י כיתת יורים בטהרן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פארסה (חותמת על המסמך), בתפקידה כשרת החינוך, עם נציגות מועצת הנשים הבינלאומית, סוף שנות ה-60. מתוך גלריית הנשים של המכון ללימודי איראן במרילנד, ארה”ב

בתמונה הקטנה: בבית המשפט של משמרות המהפכה, 1979 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

פרחונדה מליקזדה

פרחונדה מליקזדה, 2015-1988

היום, לפני 4 שנים, נרצחה פרחונדה מליקזדה, מוסלמית אדוקה מאפגניסטן, ע”י המון משולהב בקאבול. ברחבת המסגד שבו עבדה כמורה פרץ ויכוח בינה ובין מולא, כשלפתע הוא האשים אותה בשריפת הקוראן. הכחשותיה הנחרצות לא הועילו כשמאות גברים התאספו סביב, צעקו שדינה מוות, והחלו להכות אותה בזעם, במקלות ובאבנים. מייד לאחר הרצח האכזרי, כמה אישי ציבור ודת פרסמו הודעות תמיכה בלינץ’. אולם לאחר שהוכח שלא היה שחר להאשמות נגדה, התגובה הציבורית התהפכה להלם וכעס, אלפים יצאו לרחובות במחאה על מותה ועל היחס לנשים באפגניסטן בכלל, וכ-50 גברים הורשעו ברצח.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פעילות לזכויות נשים נושאות את ארון הקבורה של פרחונדה, לאחר שהוכתה והוצתה, במסע הלוויה שלה בקאבול ב-22 במרץ 2015 (קרדיט: רויטרס) [מקור]

התמונה הקטנה: מתוך סרטון של ה-BBC, “סיפורה של פרחונדה – כעבור שנה”, העוקב אחר קולותיהם של האפגנים המתוסכלים בעקבות רציחתה האכזרית ואחר גזרי הדין שניתנו לתוקפיה (מרץ 2016)


רגיל

אטוואר בהג’ט

אטוואר בהג’ט אל-סַמֵרָאי, 2006-1976

היום, לפני 13 שנים, נרצחה אטוואר בהג’ט, עיתונאית עיראקית. היא התחילה לעבוד ככתבת במחלקת התרבות בטלוויזיה העיראקית תחת שלטון סאדאם חוסיין. לאחר פלישת ארה”ב לעיראק הייתה לכתבת פוליטית ב”אל-ג’זירה”, והפכה לאחת הכתבים הפופולריים ברשת. בין היתר, הייתה הראשונה לדווח על ביזת המוזיאון הלאומי של עיראק ב-2003 ושידרה בשידור חי מגגות העיר נג’ף את הקרבות עם מיליציית “צבא המהדי” ב-2004. בעת שסיקרה עבור רשת “אל-ערביה” את הפיגוע במסגד אל-עסכריה בעיר סאמַרא ואת המהומות בעקבותיו, בהג’ט נרדפה, נחטפה ונרצחה, וגם מסע לווייתה נערך תחת מתקפה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך סרטון שהעלה מוחמד אלנגר, צלם ועורך ב”אל ג’זירה”, הכולל כמה מכתבותיהם המשותפות

בתמונה הקטנה: אטוואר בהג’ט, אפריל 2003 (צילום: עמאר עבד ראבו, AFT/גטי אימג’ז)

רגיל

תהמינה דוראני

תהמינה דוראני, נולדה ב-1953

היום, לפני 66 שנים, נולדה תהמינה דוראני, סופרת וציירת פקיסטנית הפעילה למען נשים וילדים. בספרה הראשון “אדוני הפאודלי” (1991) חשפה שחיתויות במערכת הפוליטית וכן אלימות שספגה מבעלה לשעבר, פוליטיקאי בכיר; בתגובה, החברה הפקיסטנית השמרנית וגם משפחתה התנכרו אליה. בחפשה אחר דרך חיים חדשה, הקדישה עצמה לשיקום נשים נפגעות אלימות ולשינוי חברתי-רוחני לצד הפילנתרופ עבדול-סתאר אידהי, וייסדה את “קרן תהמינה דוראני” למען דרך ההומניטריזם והסובלנות, חיזוק עצמאות כלכלית בקרב נשים, שיקום ילדים באזורי מלחמה וביסוס פקיסטן כמדינת רווחה חברתית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך ריאיון עם תהמינה דוראני “על גברים, נשים והמצב החברתי בפקיסטן”, ב”דון.דוט.קום”, אתר החדשות המוביל באנגלית בפקיסטן, פברואר 2013

בתמונה הקטנה: מתראיינת לתקשורת, אפריל 2018

רגיל

פרנטיסקה פלמינקובה

פרנטיסקה פאוסטינה פלמינקובה, 1942-1875

היום, לפני 144 שנים, נולדה פרנטיסקה פלמינקובה, מורה, עיתונאית, פעילה פמיניסטית ופוליטיקאית יהודייה צ’כית. ב-1905 הקימה את הוועידה הסופרג’יסטית בפראג, שהייתה חלק מברית הסופרג’יסטיות הבינלאומית, פעלה לשיפור מעמדן הכלכלי והחברתי של נשים וקידמה את השתתפותן בבחירות מקומיות – ומאבקה היה לסמל ללאום הצ’כי. עם הקמת הרפובליקה הצ’כוסלובקית, נבחרה פלמינקובה למועצת העיר פראג, ולאחר מכן לנציגת מדינתה בחבר הלאומים וליו”רית הסנאט הצ’כי. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף אזהרות ואיומים, סירבה לנטוש את פעילותה הפוליטית למען עמה, וב-1942 הוצאה להורג בטרזינשטט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך האתר הצ’כי “פמי-סטורי

רגיל

מרכז הסיוע לקורבנות תקיפה מינית

מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית תל-אביב, הוקם ב-1978

תודה מכל הלב לאמהות המייסדות, חברות התנועה הפמיניסטית בישראל בסוף שנות ה-70: דבורה פרידמן, ג’ואן ירון, אסתר עילם, מרים בוקופיצר, אילנה גולן ושרה סייקס.

היום, לפני 41 שנים, החל לפעול בישראל מרכז סיוע לקורבנות תקיפה מינית. קו הסיוע הטלפוני הופעל לראשונה ממועדון התנועה הפמיניסטית בדירה קטנה בתל אביב, ואויש על ידי מתנדבות חברות התנועה, ללא משאבים ותוך מאבק בירוקרטי עז. כיום, מרכזי הסיוע ברחבי הארץ מלווים מאות קורבנות בשנה לבתי חולים, למשטרה ולבתי משפט; מפעילים עשרות קבוצות תמיכה לקורבנות ולבני משפחתן-ם; עורכים אלפי סדנאות והכשרות מקצועיות בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, אכיפת החוק, המשפט והתקשורת; ופועלים להעלאת המודעות הציבורית, לשינוי מדיניות וחקיקה ולמתן מענה ציבורי ראוי.

אינך לבד!
קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, פעילים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע:
1202 לנשים
1203 לגברים
04-6566813 לנשים ערביות
02-6730002 לנשים דתיות
02-5328000 לגברים דתיים
052-8361202 לסיוע דרך WhatsApp
צ’אט לסיוע אנונימי בכתיבה, חפשו בגוגל “צאט מרכז סיוע”

פרטים נוספים באתר איגוד מרכזי הסיוע ובדף הפייסבוק של איגוד מרכזי הסיוע

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כרזה משנת 1978 המזמינה נשים לפנות למרכז הסיוע לקורבנות אונס, מתוך פוסט לציון 40 שנה להקמת המרכז

בתמונה הקטנה: לוגו איגוד מרכזי הסיוע, כיום

רגיל

ארוויאנה סוליסטיאנינגשי

ארוויאנה סוליסטיאנינגשי, נולדה ב-1991

היום, לפני 28 שנים, נולדה ארוויאנה סוליסטיאנינגשי, אישה אינדונזית שב-2013 עבדה במשק בית בהונג קונג. כעבור כמה חודשים, שבמהלכם הועבדה 21 שעות ביממה, הוכתה על כל הפרה קטנה של דרישות הניקיון, הוזנחה עד שפצעיה הזדהמו ולבסוף ננטשה בשדה התעופה ללא תשלום, תוך איום שמשפחתה תיפגע אם תספר – תבעה את מעסיקתה בגין התעללות פיזית. המעסיקה הורשעה ב-18 סעיפים של גרימת נזק, תקיפה ואיומים, ונידונה למאסר ולתשלום פיצויים. התביעה הִכתה גלים בעולם, ובעקבותיה שינו נשיא אינדונזיה וראש ממשלת הונג קונג את חוקי ההעסקה של עובדים זרים בהונג קונג.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ריאיון עמה ב”טיים אאוט הונג-קונג“, 2016

בתמונה הקטנה: ארוויאנה משתחררת מאשפוז של חודש בבית החולים, פברואר 2014

רגיל

קרולין ג’סופּ

קרולין ג’סופּ, נולדה ב-1968

היום, לפני 51 שנים, נולדה קרולין ג’סופּ, חברה לשעבר בכת המורמונית של “הכנסייה הפונדמנטליסטית של ישו וקדושי העת המאוחרת” ביוטה שבארה”ב. בספרה, “בריחה”, היא מתארת את התבגרותה תחת משטר הכת, את נישואיה בכפייה כאישה רביעית לגבר מבוגר, את התפכחותה ואת בריחתה ב-2003 מבעלה ומהכנסייה, שמשפחתה הייתה חברה בה שישה דורות. ספרה השני, “ניצחון”, מתאר את רדיפת חברי הכת אחריה, את מאבקה לקבל משמורת מלאה על כל ילדיה, את התמודדותה עם פוסט-טראומה ואת פועלה לשחרור ולשיקום של עשרות מניצולות הכת ולהרשעת כמה מחברי הכת בתקיפות מיניות בילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קרולין ג’סופ, מתוך פוסט עם צאת ספרה “ניצחון: החיים שאחרי הכת”, 2010 [מקור]

בתמונה הקטנה: בטי ג’סופ, בתה של קרולין, שבחרה לשוב לחיים עם הקהילה של אביה כשמלאו לה 18, מתראיינת אצל אופרה ווינפרי בתוכנית על פוליגמיה, 2009 [מקור]

רגיל

יום המאבק באלימות נגד נשים: הטרדות מיניות

הטרדות מיניות #גם_אז

“ביזויה של האישה הוא חלק מתפיסתו של הגבר את זכויותיו המיניות. הדת שלנו, החוקים, המנהגים, כולם מבוססים על הרעיון שהאישה נוצרה עבור הגבר,” כתבה אליזבת קיידי סטנטון כבר ב-1860. בארה”ב, יותר ממאה שנים חלפו עד שהמונח “הטרדה מינית” נכנס לספר החוקים: בשנות ה-70 כתבו מארי רואו וקתרין מקינון לראשונה על הטרדה מינית כאפליה תעסוקתית. ועדיין, המונח נותר בעיקר במעגלים אקדמיים ומשפטיים עד 1991, עם עדותה של אניטה היל נגד המועמד לביהמ”ש העליון קלרנס תומאס. לפני כשנה, כתבו מיליונים #גםאני וקראו סוף-סוף להחלת השלכות על המטרידים. הגם מחר?

 

הטרדה מינית מוגדרת כיום במדינות רבות כסוג של אפליה בלתי חוקית, התעללות מינית ופסיכולוגית ובריונות אלימה, הפוגעות בכבוד האדם והאישה, בחירותם, בפרטיותם ובזכותם לשוויון.

מחקרים מראים קשר מובהק בין הטרדות מיניות לבין פגיעה בבריאות הפיזית והנפשית (עד כדי הפרעת דחק פוסט-טראומטית) ובתחושת הסיפוק הכללית מהחיים.
לפי מחקר של הרשות לזכויות יסוד של האיחוד האירופי (2014), נשים שעברו תקיפה או הטרדה מינית הרגישו כועסות (45%), מוטרדות (41%), נבוכות (36%), פוחדות (29%) ואשמות (20%). נמצא כי למקרים של הטרדה חמורה או מתמדת, יכולות להיות אותן השפעות פסיכולוגיות כמו אונס או תקיפה מינית, ביניהן תחושות זמניות או מתמשכות של חרדה ודיכאון, אובדן אמון, פגיעה בהערכה העצמית, נדודי שינה, קשיי ריכוז, הפרעות אכילה או התמכרויות.
מי שמסרבת, מתנגדת ו/או מתלוננת סובלת לעיתים קרובות מסוגים שונים של נקמה, בידוד חברתי, השמצה ובריונות; לעיתים קרובות היא מועמדת למשפט הציבור, כשכל חייה ומעשיה נחשפים לחקירה ולביקורת, עד כדי צורך לעזוב עבודה, לימודים, מקום מגורים וקהילה או משפחה.

במקום העבודה, הטרדה עלולה להיחשב לבלתי חוקית כאשר היא תכופה או חמורה, יוצרת סביבת עבודה עוינת או פוגעת, או גורמת להחלטה שלילית על ההעסקה (פיטורין, הורדה בדרגה, העברה, חבלה בעבודה וכיו”ב). מעבר לפגיעה במוטרדות עצמן, נמצא כי אקלים ארגוני המאפשר הטרדות מיניות מוביל לפגיעה גם בארגון, מבחינת שביעות רצון העובדים והעובדות, שימור וגיוס עובדים, יעילות העבודה ותפוקה, וריבוי היעדרויות ואיחורים בשל אובדן מוטיבציה או מנגנון הימנעות.
מחקר מ-1997 מצא כי נשים משתמשות בשלוש אסטרטגיות עיקריות כדי להמשיך ולתפקד בסביבת עבודה שבה הן מוטרדות מינית: אלה ששומרות מרחק מגברים ונמנעות מהתנהגויות שעשויות להתפרש כמזמינות (וכתוצאה מכך, נשארות בתפקידים זוטרים); אלה שמפלרטטות ומעמידות פנים שהן מוחמאות, כמנגנון הגנה (וכתוצאה מכך, נתפסות כלא-רציניות וחסרות פוטנציאל); ואלה שמרחיקות עצמן מהנשים, מפתחות “עור של פיל” ומשתתפות בשיח הגברי (וכתוצאה מכך, נתפסות כמתירניות וסופגות יותר הטרדות).
אם כן, מסיקים החוקרים, כל התמודדות פרטנית עם אווירה ארגונית עוינת נדונה לכישלון, ושינוי חיובי יכול להיווצר רק על-ידי אימוץ מדיניות ברורה ונקיטת צעדים אקטיביים מצד הארגון למניעת הטרדות.

—————————————

בישראל, איסור על הטרדה מינית נקבע ב-1988 כחלק מחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, וב-1998 הובילו אורית קמיר וח”כ יעל דיין לאישור חוק כללי למניעת הטרדה מינית.
החוק בישראל מגדיר סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית (שעונשה מאסר) ועוולה אזרחית (שאפשר לפסוק בגינה פיצוי ללא הוכחת נזק):

  • סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.
  • מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם.
  • הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן או כאשר הן נעשות תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול.
  • התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן או כאשר הן נעשות תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול.
  • התייחסות מבזה או משפילה (גם חד-פעמית) המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.
  • הפצת תמונות או סרטונים בעלי תוכן מיני של אדם אחר ללא רשותו (תיקון לחוק משנת 2014).

בנוסף, החוק מגדיר כי גם התנכלות על רקע של הטרדה מינית – כלפי המוטרד, כלפי אדם המסייע לו או כלפי עד – היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית.

לשון החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח-1998 (מתוך אתר הכנסת)

—————————————

בחוקת רומא העתיקה ניתן למצוא את החקיקה המוקדמת ביותר כנגד מה שמכונה כיום “הטרדה מינית”: *פנייה אסורה* הוגדרה בחוק הרומי כ”הטרדה באמצעות ניסיונות חיזור”, “פגיעה בצניעות באמצעות דיבור חלקלק… בניגוד למוסר” או “מעקב מטריד”, ונחשבה לעבירה חמורה יותר מהעבירה של “דיבור מגונה, בדיחות מלוכלכות, שפה דוחה וכיו”ב”. פנייה ל”נערות צעירות מכובדות” שהיו לבושות בבגדי שפחות נחשבה לעבירה פחות חמורה, ופנייה ל”נשים הלבושות כפרוצות” נחשבה לעבירה אפילו פחות חמורה.

הטרדות מיניות נמצאו כמובן גם בקהילות יהודיות במהלך הדורות, כשם שנמצאו בכל חברה אנושית אחרת, ולכן גם המשפט העברי נדרש להתייחס אליהן. דוגמה לכך מהמאה ה-14, שנדמה כאילו יכלה להיכתב בדיוק כך גם היום, היא תשובתו של רבי יעקב בר-ששת, מגדולי ההלכה בספרד ובצפון אפריקה דאז (שו”ת הריב”ש, סימן רסה):
“על הבקשה שעשתה לפניכם אלגוהר, אשת רבי יעקב בן יוסף, כנגד רבי יצחק כהן, שהוא הולך אחריה פתאום, באמרו אליה כי הוא אוהב אותה, עד שאמר לה: אם אין את עושה בעבורי, תני לי נשיקה, שלא אמות בעבור אהבתך. וגם שפעם אחרת קרא אותה לעלות לביתו, באומרו שדלף [=זרם מים] טורד בבית, והיא הבינה כוונתו, כי הייתה לרעה, ולא רצתה לעלות. ואז אמר לה דברי נבלה ושהוא מלומד לעשות כן לאחרות. ורבי יצחק כהן השיב על טענותיה וכיחש בה, באמרו שמעולם לא הייתה כוונתו לרעה, וחלילה לו. אבל לפי שהיו שכנים, היו משחקים דרך צחות כמו שמשחקים אהובים, ושמעולם לא הורגל בזה, כי הוא יהודי יושב בחזקת כשרות. והברורים שאלו לה למה לא באה לפני הברורים עד עתה מכמה פעמים שהיא אומרת שהיה רבי יצחק הנזכר הולך אחריה, וענתה ואמרה כי מפחד בעלה, שלא יתקוטט עמו, ויהרגו זה את זה. ועוד אמרו לה אם יש לה שום עד על זה. וענתה כי היא אמרה הדברים ההם לאנשמואל בן אל רויח. והוא העיד בכח שבועתו שלא ידע ולא ראה דבר בכל אלה, רק שהיא אמרה לו הדברים כאשר הם כתובים למעלה. ועוד ענתה ואמרה לפני הברורים שכבר עשו לו [=למטריד] התראה, הברורים, שלא ידבר עם אשת שמואל פניאל, ושלא לבא עמה במקום חשד. ורבי יצחק אומר שזה היה מחמת קטטה שהייתה לו עם שמואל פניאל הנזכר, ושיש מזה יותר משישה שנים, ושמאז ועד עתה לא היה לו שום חשד בעולם. אלו הן טענותיהן.
תשובה: מאחר שאין לאלגוהר עדים על טענתה כנגד יצחק כהן הנזכר אין ראוי להאמינה בדיבורה לבד ולחשדו בדבר כעור ולייסרו ולהענישו אבל כדי להפרישם מאיסור ראוי לצוות עליו בכח נידוי לבל ידבר עמה מטוב ועד רע וכן שלא ידורו בשכונה אחת וכן אם מוחזק בעיניכם כחשוד על העריות אף אם אין עדים בדבר ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה שתבדילוהו מכם לרעה ושתדחוהו בשתי ידיים.”

—————————————

מסקר שערך המשרד לביטחון פנים ב-2012 עולה כי אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה; 67% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית; וישנו תת-דיווח מהותי על הטרדה מינית (כאשר משערים כי כמעט אחת מתוך אחת ספגה הטרדות מיניות, לעיתים קרובות באופן מתמשך).

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מדווח כי מתקבלות במרכזים מדי שנה כ-40 אלף פניות; מחציתן על הטרדות מיניות, מעשים מגונים ותקיפות מיניות (ומחציתן על מעשי אונס וניסיונות אונס), וכ-30% מהפניות הן על פגיעות לפני גיל 12.

קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:
1202 נשים
1203 גברים

—————————————

עוד על יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

עוד על הטרדות מיניות

עוד פוסטים היא-סטוריים על אלימות נגד נשים:

על רצח האחיות מיראבל, שלזכרו נקבע יום המאבק בתאריך זה

על רצח נשים במשפחה בישראל

על טיפול בנשים נפגעות אלימות במשפחה

על מילת נשים

על עבדות מין

על ג’נדרסייד (פמיסייד)

פייסבוק

בתמונה הקטנה: אליזבת קיידי סטנטון (יושבת) וסוזאן ב. אנתוני (שהמילים המצוטטות נכתבו במכתב אליה), מתוך ארכיון ספריית הקונגרס

בתמונה הגדולה: כריסטין בלייסי פורד מעידה על תקיפתה המינית על ידי המועמד לביהמ”ש העליון של ארה”ב, ברט קוואנו, 2018

רגיל

האדיזאתו מאני

האדיזאתו מאני, נולדה ב-1984; בת חורין מאז 2008

היום, לפני 10 שנים, זכתה האדיזאתו מאני במשפט נגד מדינת ניז’ר ושיחררה את עצמה מעבדות (רק ב-2003 הפכה עבדות ללא-חוקית בניז’ר, והיא עדיין נפוצה שם). בגיל 12 נמכרה מאני לעבדות תמורת 500 דולר, ונכפה עליה לעבוד עבור אדונה וללדת לו ילדים. כאשר ברחה ונישאה לגבר אחר, טען אדונה כי היא אינה שפחה אלא אחת מנשותיו, לכן הואשמה בביגמיה ונשלחה לשישה חודשי מאסר. באומץ רב החליטה לערער על פסק הדין, הצליחה לבטל את הרשעתה וקיבלה פיצויים מהמדינה בסך כ-20,000 דולר. ב-2009 זכתה באות האומץ הנשי הבינלאומי, והיא ממשיכה לפעול למען שחרור קורבנות עבדות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בטקס קבלת אות האומץ הנשי הבינלאומי לשנת 2009 מטעם מזכירת המדינה דאז הילרי קלינטון. בתמונה מאני עם מישל אובמה, הגברת הראשונה של ארה”ב דאז [מקור]

התמונה הקטנה מתוך אתר על “אנשי ערכים אפריקאים

רגיל

לילי חנוך

לילי חנוך, 1942-1899

היום, לפני 119 שנים, נולדה לילי חנוך, אתלטית גרמנייה יהודייה. בשנות ה-20 הייתה האתלטית המובילה בגרמניה ושיאנית עולם בתחומי אתלטיקה רבים, בראשם הדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס, קפיצה לרוחק ומרוץ שליחים. היא גם אימנה את קבוצת הנשים במועדון הכדורגל היהודי “בר כוכבא ברלין”. לאחר עליית הנאצים לשלטון, גורשה חנוך ממועדון הספורט של ברלין שבמסגרתו התאמנה, ומאוחר יותר נאסרה עליה הפעילות הספורטיבית כליל. בספטמבר 1942 נשלחה לגטו ריגה שבלטביה ונרצחה על ידי האיינזצגרופן יחד עם יהודים רבים מהגטו, הקבורים בקבר אחים ביער ליד ריגה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: משחקת כדור-יד במסגרת מועדון הספורט של ברלין, מתוך אתר המנציח ספורטאים יהודים בגרמניה

התמונה הקטנה: מתוך כתבה עליה ב”ישראל היום”

רגיל

סוזט ג’ורדן

סוזט ג’ורדן, 2015-1974

“מדוע שאסתיר את זהותי, כשזו כלל אינה אשמתי? מדוע שאתבייש בשל משהו שלא אני גרמתי לו? סבלתי אלימות, סבלתי עינוי, סבלתי אונס, ואני נאבקת ואמשיך להיאבק.”

היום, לפני 44 שנים, נולדה סוזט ג’ורדן, פעילה נגד אונס ולמען זכויות נשים בהודו. ב-2013 בחרה לחשוף את זהותה כניצולת אונס קבוצתי בקולקטה כשנה לפני כן, על מנת למחות בפומבי על תכיפות מעשי האונס והרצח נגד נשים בהודו, ולעודד אחרות לשבור שתיקה ולמחות. ראש ממשלת מערב בנגל דאז כינתה אותה שקרנית והאשימה אותה בניסיון להביך את הממשלה, תגובה שעוררה סערה ברחבי הודו. לאחר מכן החלה ג’ורדן לעבוד בקו סיוע לקורבנות אלימות מינית, עד למותה בגיל 40 מדלקת קרום המוח. כחצי שנה אחרי מותה הורשעו שלושה מתוקפיה באונס; משפטם של האחרים עדיין מתנהל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בצעדת מחאה של חוקרות באוניברסיטת ג’דוואפור בקולקטה (צילום: פרתה פאוול, מתוך מאמר ב”אינדיאן אקספרס”)

התמונה הקטנה מתוך מאמר שכתבה עליה בתה בת ה-19, ראה.
מתוך הטקסט:
“השראה מגיעה מאנשים שעבדו מספיק קשה כדי לזכות בפרס נובל, אנשים שמגייסים כספים לצדקה למטרות שונות, אנשים כמו מאמא תרזה, מהטמה גנדי […] הלוואי והייתי יכולה לזכות בהשראה מאנשים נשגבים שכאלה […] כל אחד שואף להיות אחד מהאנשים האלה, אך המציאות שונה. האדם היחיד שאני חלמתי להיות דומה לו – היה אמי.
היו לה ימים רעים, היא מעולם לא השלימה את לימודיה, היא שתתה, היא עישנה […] היו לה 21 קעקועים והמון צלקות שהותירו בה את עקבותיהן. היא הייתה מורדת, מעולם לא החזיקה בעבודה קבועה. אבל אמי הייתה אישה יחידה במינה. היא לימדה אותי להאמין בעצמי: ‘זה אף פעם לא חשוב להשתלב, זה בסדר לבלוט החוצה – וליהנות מהנוף.’
[…] אז כשאני אגדל אני רוצה להיות כמו אמא שלי, להיות *אמיתית*. האם תעז/י גם להיות? מה יש לך להפסיד?”

 

רגיל

אמהות ח’אווראן

אמהות ח’אווראן, פועלות מאז 1980

יום הזיכרון העממי לקורבנות המשטר האיראני, מצוין מאז 1988

אמהות ח’אווראן הוא ארגון נשים הפועלות למען משפחות הנרצחים והאסירים קורבנות המשטר האיראני מאז 1980. אמהות ובנות משפחה של הקורבנות חשפו ב-1988 קברים לא מסומנים בח’אווראן ובהם המונים שהוצאו להורג ע”י המדינה. מאז הן מפגינות, פונות לאו”ם ומתעדות את מקרי הטבח על-מנת לחשוף בפני העולם את הפרת זכויות האדם באיראן, על אף שבמרוצת השנים נרדפו, הותקפו, נכלאו והורחקו מח’אווראן על ידי המשטר. הן גם פועלות לשימור בית הקברות וקבעו יום זיכרון לקורבנות ב-1 בספטמבר. הארגון זכה בפרס בינלאומי, אך תביעותיו להכרה ולצדק נותרו עדיין ללא מענה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: איור לכבוד מתן פרס קוואנגג’ו לזכויות אדם לאמהות ח’אווראן ב-2014, מאת המאייר האיראני תוכא נייסתאני

בתמונה הקטנה: אמהות ח’אווראן בתהלוכת יום הזיכרון לקורבנות המשטר האיראני בשנת 2005

רגיל

נערות הירושימה

“נערות הירושימה”, נפגעות פצצת האטום ב-1945

היום, לפני 73 שנים, לקראת סוף מלחה”ע השנייה, הטילה ארה”ב פצצת אטום על העיר הירושימה שביפן. עשרות אלפי בני אדם נהרגו מיד, או תוך זמן קצר, ורבים אחרים סבלו מכוויות ומהצטלקויות כתוצאה מההבזק התרמי. כמה עשרות נפגעות, נערות ונשים צעירות, הקימו לעצמן קבוצת תמיכה; ב-1951, כשהאמריקאים עזבו את יפן והוסרה הצנזורה שלהם על נזקי הפצצה, הן הצליחו ללכוד את תשומת לב התקשורת, וב-1955 מימן ארגון צדקה את הטסתן לארה”ב לצורך תהליך השיקום הארוך. סיפורן סוקר בהרחבה בתקשורת המערבית, ולראשונה הובאו לידיעת המערב ההשפעות ארוכות הטווח של הפצצה.

* בעיר נגסאקי, שעליה הוטלה פצצת אטום נוספת שלושה ימים אחר כך, לא הייתה התאגדות דומה ואף אחת מנפגעות הפצצה שם לא נכללה בפרויקט השיקום.

** סביר להניח שבאותה המידה נפגעו גם נערים מהפצצה, וגם הם נדחו, הוסתרו והורחקו מהחברה, אך הם לא קיבלו תשומת לב תקשורתית ורפואית כמו הנערות. סיבה אפשרית לכך היא שהתקשורת התמקדה בפגיעה ביכולתן להינשא וללדת ילדים, כפי שמשתקף מעצם המונח שהשתרש, “נערות” (באנגלית “maidens”).

עוד על “נערות הירושימה

עוד על השפעותיהן של פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום קבוצתי של כמה מ”נערות הירושימה”, אחרי ניתוחי השיקום, 1956 (מתוך ספריית לוס אנג’לס)

בתמונה הקטנה: כמה מ”נערות הירושימה”, באקדמיה הלאומית למדעים, 1955. מתוך הבלוג “מוות והעלמה

רגיל

הנרייטה לאקס

הנרייטה לאקס, 1951-1920

היום, לפני 98 שנים, נולדה הנרייטה לאקס, שב-1951 פנתה לביה”ח ג’ון הופקינס, היחיד באזור בולטימור שטיפל אז באפרו-אמריקאים, ואובחנה כחולה בסרטן צוואר הרחם. במהלך הטיפול בה נלקחו ממנה, ללא הסכמתה, דגימות תאים שלימים היוו מקור לתאי הילה, לפי ראשי התיבות של שמה. תאים אלו הצליחו לשגשג במעבדה יותר מכל תא אנושי לפניהם, ולמעשה יכולים להתחלק לנצח ולהעמיד אינסוף דורות של תאים. מאז ועד היום השימוש בהם הביא לפריצות דרך באינספור מחקרים רפואיים ולפיתוח אלפי פטנטים מסחריים. בני משפחתה גילו על השימוש בתאיה רק ב-1975, ומעולם לא קיבלו כל תגמול.

עוד על הנרייטה לאקס

עוד על השימוש בתאי הילה (HeLa Cells) לחקר מחלות (כמו סרטן ואיידס), לפיתוח חיסונים (למשל לפוליו), לפיתוח תרופות (למשל להרפס, להמופיליה ולפרקינסון), לחקר השפעות של חומרים רעילים וקרינה, לחקר הזדקנות של תאים, למיפוי גנטי, לשיבוט תאים ולבדיקת רגישות למגוון חומרים (כמו דבק, דיו ומוצרי קוסמטיקה)

“חיי הנצח של הנרייטה לאקס”, ספרה של רבקה סקלוט מ-2010, מתאר את קורותיהם של תאי הילה ותרומתם למדע ולתעשייה, את קורות משפחת לאקס הענייה ואת קורותיה שלה במסעה לגילוי הסיפור. הספר יצא לאור בעברית ב-2011 בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, בתרגום של נעמי כרמל.

ב-2017 הופק ב-HBO סרט טלוויזיה על בסיס הספר, בכיכובן של רני אליז גולדסברי כהנרייטה לאקס, רוז ביירן כרבקה סקלוט ואופרה ווינפרי כדבורה, בתה של הנרייטה. הטריילר הרשמי של הסרט “חיי הנצח של הנרייטה לאקס”.

פייסבוק

רגיל

אניטה היל

אניטה פיי היל, נולדה ב-1956

היום, לפני 62 שנים, נולדה אניטה היל, עורכת דין ואקדמאית אפרו-אמריקאית. ב-1991 האשימה מועמד לביהמ”ש העליון, קלרנס תומאס, בהטרדות מיניות כשהיה ממונה עליה בנציבות לשוויון הזדמנויות ובמשרד החינוך. אל מול ערעור אמינותה עד כדי רצח אופי, היא העידה בפני ועדת הסנאט ועברה גם בדיקת פוליגרף (בעוד תומאס סירב), אך בסופו של דבר מועמדותו אושרה והוא מונה לשופט עליון. הפרשה עוררה מודעות להטרדות מיניות וקידמה את השיח הציבורי בנושא, ושנה אחר כך נבחר מספר שיא של נשים לתפקידים פוליטיים. ב-2017 מונתה היל לעמוד בראש “הוועדה נגד הטרדות” בעקבות Me Too.

ויקיפדיה

פאטי מארי, אחת מהנבחרות לסנאט ב-1992, סיפרה שהחליטה לרוץ בבחירות מכיוון ש”זה היה כל כך מוזר, לראות את הגברים האלה מתחקרים בתוקפנות את האישה הזאת מהכיסאות הגדולים שלהם ומביטים בה מלמעלה. אז אמרתי, אני הולכת לרוץ לסנאט. כי הם צריכים שם מישהי שתגיד מה שאני הייתי אומרת אם הייתי שם”, כלומר להגן על היל ולתחקר את תומאס ולא אותה.

פייסבוק

בתמונה הגדולה: היל בפסטיבל הסרטים סאנדנס 2015, צילום: ויקטוריה וויל

בתמונה הקטנה: שער מגזין “טיים” מ-21 באוקטובר 1991, המציב את אניטה היל מול קלרנס תומאס תחת הכותרת “סקס, שקרים ופוליטיקה”

רגיל

מוניקה לוינסקי

מוניקה סמיל לוינסקי, נולדה ב-1973

היום, לפני 45 שנים, נולדה מוניקה לוינסקי, אקטיביסטית נגד בריונות רשת, אשת תקשורת ומעצבת אופנה יהודייה אמריקאית. ב-1995, בגיל 22, החלה לעבוד כמתמחה בבית הלבן, והייתה לה מערכת יחסים עם נשיא ארה”ב ביל קלינטון. חשיפת הפרשה והכחשתה, לצד האשמות קודמות של קלינטון בהתנהגות מינית בלתי הולמת כמושל ארקנסו, הובילו לניסיון הדחתו באשמת עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. לוינסקי נעשתה בן לילה ידועה לשמצה בכל העולם כסמל סקס, כמופקרת ופתיינית, ולמעשה הייתה לאחת הראשונות שנפלו קורבן לשיימינג רשת בינלאומי בעקבות חשיפה של ניצול יחסי מרות.

ויקיפדיה

שיחת ה-TED של מוניקה לוינסקי, “מחיר הבושה”:
“ביוש ציבורי כספורט דמים חייב להיפסק,” היא אומרת. “ב-1998, אני הייתי ‘פציינט אפס’, הסנונית הראשונה למגפת השיימינג, כשאיבדתי את כל המוניטין האישי שלי באופן כמעט מיידי ברמה הגלובלית.” כיום, שיימינג ציבורי ברשת מהסוג שהיא חוותה הפך לדבר נפוץ – שלעתים הוא אף קטלני. בשיחה אמיצה, היא בוחנת מקרוב את תרבות ההשפלה המאפיינת כיום את הרשת ומבקשת לסלול דרך אחרת.

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מוקפת בצוותי חדשות מחוץ למשרד עורך הדין שלה, יולי 1998 (מקור: וושינגטון פוסט)

רגיל

אנג’י זפאטה

אנג’י זפאטה, 2008-1989

היום, לפני 10 שנים, נרצחה אנג’י זפאטה, צעירה טרנסג’נדרית אמריקאית. מילדות הייתה בטוחה בזהותה המגדרית, וכבר בחטיבת הביניים יצאה מהארון בפני משפחתה וחבריה הקרובים. בגיל 18 הכירה את אלן אנדרדה ברשת חברתית, הם נפגשו ובילו יחד שלושה ימים, ואז נודע לו כי היא טרנסג’נדרית והוא הכה אותה למוות. משפחתה של זפאטה תבעה להכיר ברצח כפשע שנאה ולא כפשע רגיל, וזה אכן היה למקרה הראשון בארה”ב של הרשעה בגין פשע שנאה כנגד קורבן טרנס*. הרוצח, שהוקלט משמיע התבטאויות להט”בפוביות, נידון למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם.

ויקיפדיה

נכון להיום, טרנס* נרצח/ת בעולם כל שלושה ימים בממוצע (לא כולל מיתות מהתאבדות, מתאונות או מסיבות אחרות).
למרות התפיסה שטרנס* זוכים לקבלה ולהכלה יותר מאי פעם, מספר הנרצחות/ים רק עולה משנה לשנה, וטרנס* לא-לבנים במיוחד.
ב-2017 התקבלו 325 דיווחים על רציחות של טרנס* מרחבי העולם, בעיקר של נשים טרנסיות, לפחות 28 מהם/ן בארה”ב לבדה. מאז תחילת 2018, תועדו עשרות מקרי רצח של טרנס*, 14 מהם בארה”ב.
עוד על שמות כל הטרנס* הנרצחות/ים וסיפוריהם/ן

פייסבוק

בתמונה הקטנה: משפחתה של אנג’י במהלך מתן גזר הדין של הרוצח