עמוד 1
רגיל

שולה קשת

שולה קשת, נולדה ב-1959

“מצבן של נשים מקהילות של צבע באזורי מצוקה תמיד יהיה גרוע משל הגברים ומשל נשים מהקבוצה ההגמונית, ואם נשאיר את המאבק הזה לממסד או לקבוצה ההגמונית, נמשיך להיתפס כקהילה שזקוקה לשיקום. התופעה של אנשים שבאים מבחוץ לעזור למסכנים ולאומללים, היא הדרך של ההגמוניה לשמר את המצב החברתי הזה”

היום, לפני 60 שנים, נולדה שולה קשת, אמנית רב-תחומית, אשת חינוך, יזמת ופעילה חברתית ישראלית. ממייסדות תנועת “אחותי – למען נשים בישראל” ומקימת “בית אחותי” ו”מרכז אהטה” (אחותי באמהרית); ממובילות המאבק של תושבי דרום ת”א נגד גירוש הפליטים; ממייסדות הארגון “לבי במזרח”; יוזמת אירועי “לילה שחור”, קואליציית סחר הוגן וכלכלה פמיניסטית, ועוד מגוון יוזמות המקדמות דיאלוג ושותפות בין נשים מקהילות פריפריאליות שונות. ב-2018 נבחרה ליו”ר ועד השכונה של נווה שאנן ולמועצת העיר ת”א-יפו, והאגודה לזכויות האזרח העניקה לה את אות זכויות האדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תנועת “אחותי” מציגה את גיליון “לחם, בגד, קורת גג” (ללא קרדיט). מתוך אתר “דבר העובדים בארץ ישראל”.

רגיל

אורי שביט

אורי שביט, נולדה ב-1972

היום, לפני 47 שנים, נולדה אורי שביט, שפית וקונדיטורית, בלוגרית, עיתונאית אוכל ופעילה למען זכויות בעלי חיים, ממובילות מהפכת הטבעונות בישראל בשנים האחרונות. שביט מנהלת את בלוג האוכל “טבעוניות נהנות יותר” (שזכה כמה פעמים בתואר בלוג האוכל הטוב ביותר של “טיים-אאוט”), מעבירה סדנאות בישול ואפייה, מרצה בארץ ובעולם על קולינריה ועל חמלה, מייעצת למסעדות ולחברות מזון לגבי מנות ומוצרים טבעוניים, מיוזמות עצרת הענק “תסתכלו להם בעיניים” שהתפשטה לעשרות ערים בעולם, שותפה ליוזמת “יום זכויות בעלי חיים” בכנסת, ומחברת ספר הבישול “המטבח הטבעוני שלי”.

הבלוג “טבעוניות נהנות יותר

שיחת “TEDx” על “טבעוניות נהנות יותר” (vegans on top)

שיחת “TEDx” על “מי הזיז את החמלה שלי”

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אלינור סמיל

אלינור מארי סמיל, נולדה ב-1939

“אין ספק שמעולם לא הושגו זכויות כלשהן אלא אם היו מי שנכונים להיאבק למענן.
“עלינו להיאבק למען מה שאנחנו רוצות, לא רק למען מה שאנחנו יכולות להשיג.”

היום, לפני 80 שנים, נולדה אלינור סמיל, מנהיגה בולטת בתנועה הפמיניסטית האמריקאית בת-זמננו בארה”ב, שטבעה את המונח “הפער המגדרי”. בשנות ה-70 וה-80 כיהנה כנשיאת “ארגון הנשים הלאומי” (NOW), שם התמקדה בזכות לבחור בהפלה, בזכויות סוציאליות לנשים ולאמהות ובזכויות להט”ב. ב-1987 ייסדה את “הרוב הפמיניסטי”, ארגון שמטרתו לשלב מחקר, חינוך ופעילות פוליטית, ומאז 2001 היא מוציאה לאור את כתב העת הפמיניסטי “מיז”. לעתים קרובות היא מדבררת בתוכניות אקטואליה, בפני הקונגרס ובמחאות והפגנות, בארה”ב ובעולם, סוגיות של פמיניזם, שוויון וזכויות אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סמיל בשנת 2004. מתוך “היכל התהילה הלאומי לנשים

בתמונה הקטנה: נואמת במסיבת העיתונאים של NOW לפני צעדת הנשים הגדולה בוושינגטון למען אישרור התיקון לחוקה לשוויון זכויות (ERA), אוגוסט 1977 (צילום: בטי ליין) [מקור]

רגיל

סילביה ריברה

סילביה ריי ריברה, 2002-1951

“נמאס לי לשבת על הפגוש האחורי. זה אפילו לא אחורי האוטובוס – זה האחורה של הפגוש […] נמאס לי להיות מתויג-ת. אני אפילו לא אוהב.ת את התיוג של טרנסג’נדר. נמאס לי לחיות עם תוויות. אני פשוט רוצה להיות אני. אני סילביה ריברה. ריי ריברה עזב את הבית בגיל 10 כדי להיות סילביה. וזה מי שאני.”

“עלינו לייצר נראוּת. אין לנו סיבה להתבייש במי שאנחנו. עלינו להראות לעולם שיש הרבה מאיתנו. ויש הרבה מאיתנו שם בחוץ”

היום, לפני 68 שנים, נולדה סילביה ריברה, אקטיביסטית ג’נדרקווירית לטינו-אמריקאית. בשנות ה-60 לקחה חלק בהתנגדות למלחמת וייטנאם, במחאות התנועה הפמיניסטית ובתנועת הפנתרים השחורים, אבל נודעה במיוחד כאחת הדמויות המובילות במהומות סטונוול ב-1969 וכאחת ממייסדות “חזית השחרור הגאה”. במהלך חייה נאבקה בהתמכרויות וחיה ברחובות, חוויות שהביאו אותה למפעל חייה למען המוחלשים ביותר מקהילות הלהט”ב, שלטענתה הושארו מאחור. ב-1970 ייסדה יחד עם מרשה פ’ ג’ונסון את STAR, שהעניק סיוע, דיור ומזון לנוער קווירי, לטרנסיות ולמלכות דראג חסרות אמצעים.

עוד על סילביה ריברה

עוד על מרשה פ’ ג’ונסון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סילביה ריברה (משמאל) ומרשה פ’ ג’ונסון (מימין) מוחות במצעד למען זכויות להט”ב בניו יורק, 1973 (זכויות לדיאנה דיוויס, הספרייה הציבורית של ניו יורק).
מתוך כתבה ב”וושינגטון פוסט” על “הטרנסג’נדריות מסטונוול שנדחקו אל מחוץ לתנועת הזכויות ללהט”ב, מקבלות עכשיו פסל בניו יורק“:
ב-30 במאי השנה, הכריזה עיריית ניו יורק על הקמת אנדרטה שתנציח את מרשה פ’ ג’ונסון וסילביה ריברה בגריניץ’ וילג’ בניו יורק, סמוך למוקד ההיסטורי של מהומות סטונוול, לרגל יום השנה ה-50 למהומות ולמצעדי הגאווה שנוסדו בעקבותיו.

בתמונה הקטנה: ריברה בשנת 2000 (צילום: ולארי שף, מתוך ויקיפדיה)

רגיל

אריקה גארנר

אריקה גארנר-סנייפס, 2017-1990

“כשאני דורשת צדק, זה אף פעם לא רק בשביל אבא שלי. זה בשביל הבת שלי; בשביל הדור הבא של אפרו-אמריקאים […] אנחנו לא הדור הראשון של שחורים אמריקאים שקמים ודורשים את הזכות האנושית הבסיסית לחיות, וגם לא נהיה האחרונים. אבל אני יודעת שעולם טוב יותר הוא אפשרי”
[מתוך מאמר שכתבה, “חיים של אנשים שחורים כמו אבא שלי אמורים להיות חשובים באמריקה; לכן אני תומכת בברני סנדרס“, “וושינגטון פוסט”, ינואר 2016]

היום, לפני 29 שנים, נולדה אריקה גארנר, אקטיביסטית אמריקאית למען רפורמה בעבודת המשטרה. ב-2014 נהרג אביה במהלך ניסיון מעצר, ובעקבות זאת החלה להוביל צעדות דו-שבועיות מתוקשרות באזור שבו מת והקימה קרן להנעת קהילות בכל רחבי העולם לפעול למען צדק חברתי ומודעות פוליטית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: גארנר מובילה צעדת מחאה בניו יורק ב-2014, לאחר שחבר מושבעים החליט שלא להרשיע שוטר שהיה מעורב במות אביה, אריק גארנר. מתוך הספד שנכתב עליה עם מותה מהתקף לב, בבלוג “two-way” (צילום: אנדרו ברטון/גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: גארנר ב-2015, מתוך כתבת הספד באתר ה”סנט לואיס אמריקן”

רגיל

פדווה סלימאן

פדווה סלימאן, 2017-1970

היום, לפני 49 שנים, נולדה פדווה סלימאן, שחקנית סורית עלווית, ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם מלחמת האזרחים בסוריה. היא הייתה כוכבת תיאטרון וטלוויזיה בסוריה ובעולם הערבי בכלל. עם תחילת ההתקוממות העממית בסוריה ב-2011, היא הייתה מהמפורסמות הבודדות שדיברו כנגד משטרו של בשאר אל-אסד. מתוך ידיעה כי הדבר עלול להוביל למותה או למאסרה, היא הובילה מחאה המונית בחומס ופרסמה סרטונים שבהם קראה להמשך המחאה הלא-אלימה עד להדחתו של אסד. כשנודע לה כי חיילים מענים את שותפיה למחאה כדי לאתר אותה, היא נמלטה לפריז, שם מתה מסרטן ב-2017.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך “מסר ל…“, סרטון בבימויו של רמי אסוון בהשתתפות פדווה סלימאן
“אם כי המצב בסוריה הוא בעל חשיבות מכרעת ליצירה זו, היא מיועדת למגוון גדול של אנשים, בהיותה משקפת סחטנות כנגד נשים, כלומר כנגד בני אדם, כאשר חמדנות כלכלית נעשית חשובה יותר ממעורבות הומניסטית פוליטית”

בתמונה הקטנה: סלימאן זורקת ורדים על דגל סוריה במסגרת “הגל הלבן”, קמפיין נגד אלימות שנערך בפריז בשנת 2012 (צילום: תיבולט קאמוס ל-AP), מתוך ההספד שנכתב עליה ב”וושינגטון פוסט”, אוגוסט 2017

רגיל

פאולין סאבין

פאולין ג’וי מורטון סאבין, 1955-1887

היום, לפני 132 שנים, נולדה פאולין סאבין, פעילה פוליטית אמריקאית, ממנהיגות התנועה לביטול חוק היובש. בשנות ה-20 הקימה את מועדון הנשים של המפלגה הרפובליקנית, הייתה האישה הראשונה בוועדה הלאומית הרפובליקנית, וגייסה הון רב ואלפי חברים למפלגה. ב-1929 הקימה את “ארגון הנשים לרפורמה בחוק היובש”, שהצליח לסחוף את התקשורת, לצרף לשורותיו מיליון וחצי פעילות, לשכנע כי החוק אינו יעיל, יוצר אהדה למבריחי אלכוהול ומעודד זלזול בחוקים – וב-1933 החוק בוטל. בשנות ה-40 ניהלה את מערך ההתנדבות של הצלב האדום האמריקאי, וכן עסקה בעיצוב פנים, למשל של בית הנשיא טרומן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פאולין סאבין (מימין) וניקול קורטלנד (משמאל), נושאות את דברי הפתיחה בישיבת ארגון הנשים לרפורמה בחוק היובש, מתוך העיתון “הרלד טריביון, ניו יורק”, אפריל 1931

בתמונה הקטנה: תמונתה שהופיעה על שער מגזין “טיים”, יולי 1932

רגיל

ארוחת הנשים ב”דלמוניקו”

ארוחת הנשים ב”דלמוניקו”, 1868

היום, לפני 151 שנים, נכנסו כתריסר נשים אל “דלמוניקו” בניו יורק, מהמסעדות הטובות והידועות בארה”ב, ולראשונה – סעדו במקום ציבורי ללא ליווי גברים. היה זה המפגש הראשון של “סורוסיס”, המועדון הראשון לנשים עובדות בארה”ב, שהקימה ג’יין קנינגהאם קרולי (האמריקאית הראשונה בעלת טור קבוע בעיתון) בתגובה להדרתה בשל מגדרה מארוחה מיוחדת שארגן במקום מועדון העיתונאים של ניו יורק. קריקטורות ומאמרי דעה הציגו את חברות המועדון בלעג כ”מרשעות לוחמניות”, אך הן המשיכו, וממשיכות עד היום, להיפגש ולעודד עוד ועוד נשים ליצור קשרים, לצאת לעבודה ולנכוח במרחב הציבורי.

התמונה הגדולה באדיבות מוזיאון העיר ניו יורק, מתוך כתבה ב”דיילי מיל“: “דלמוניקו שבניו יורק הייתה המסעדה הראשונה בארה”ב שאפשרה לנשים לסעוד בה ללא ליווי”
כתבות נוספות על הארוחה ההיא-סטורית ב”דלמוניקו”: “אטלס אובסקורה“, “מיק“, “ניו יורק טיימס“, “טיים אאוט ניו יורק

בתמונה הקטנה: ג’יין קנינגהאם קרולי

עוד על “סורוסיס

פייסבוק

רגיל

אירום צ’אנו שרמילה

אירום צ’אנו שרמילה, נולדה ב-1972

היום, לפני 47 שנים, נולדה אירום צ’אנו שרמילה, פעילת זכויות אדם ומשוררת ממניפור שבהודו. בנובמבר 2000, לאחר טבח בעיירה מלום ע”י כוח כמו-צבאי, פתחה בשביתת רעב בדרישה לבטל את “חוק הסמכויות המיוחדות” המתיר להפעיל כוח קטלני כנגד אזרחי מניפור בגין כל “חשד סביר” למרד. שרמילה נעצרה באשמת ניסיון התאבדות והואכלה בכפייה, ומאז שוחררה ונעצרה שוב ושוב. “אשת הברזל ממניפור” הוכרזה כאסירת מצפון והפכה סמל בינלאומי להתנגדות. באוגוסט 2016 בחרה להפסיק את שביתת הרעב שלה, הנחשבת לארוכה ביותר אי פעם, ולהמשיך את מאבקה בדרך פוליטית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שרמילה, מלווה בתומכותיה, עם שחרורה מביה”ח-כלא באימפאל, אוגוסט 2014 (קרדיט: STRDEL/AFP, גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: שרמילה בעת שהכריזה על הפסקת שביתת הרעב שלה ומעבר לאסטרטגיות חלופיות, אוגוסט 2016. מתוך המאמר “סליחה, אירום שרמילה!”

רגיל

אקאמה צ’ריאן

אקאמה צ’ריאן (המכונה “ג’אהנסי רָני” של טראוונקור), 1982-1909

היום, לפני 110 שנים, נולדה אקאמה צ’ריאן, לוחמת חופש מטראוונקור שבהודו. בשנות ה-30 התפטרה מעבודתה כמורה והצטרפה לתנועת אי-ציות אזרחי שדרשה ממשל עצמאי. ב-1938 הוצא המרד מחוץ לחוק וכל מנהיגיו נעצרו, ואקאמה הובילה צעדת מחאה אל ארמון המהרג’ה; בזכות קריאתה האמיצה “אני המנהיגה! תירו בי ולא באחרים!” סירבו השוטרים הבריטים לפקודה לירות על אלפי הצועדים, והמנהיגים שוחררו. ב-1942 שימשה נשיאת הקונגרס הלאומי של טראוונקור, וב-1947, עם קבלת העצמאות, נבחרה לבית המחוקקים ההודי. בשנות ה-50 פרשה מהפוליטיקה, במחאה על שחיתות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פסל של אקאמה צ’ריאן בכיכר וליימבאלאם במרכז העיר טריוונדרום, בירת מחוז קרלה בהודו

רגיל

ברנדה הווארד

ברנדה הווארד, 2005-1946

“בפעם הבאה שמישהו ישאל למה יש לנו מצעדי גאווה או איך נהיה לנו חודש גאווה ביוני, אמרו: ‘אישה ביסקסואלית בשם ברנדה הווארד חשבה שכך צריך להיות’.”

היום, לפני 72 שנים, נולדה “אם הגאווה” ברנדה הווארד, פעילה למען זכויות להט”ב בכלל וביסקסואליות בפרט, פמיניסטית סקס-פוזיטיבית, בדס”מית ופוליאמורית. ב-1970, במלאת שנה למהומות סטונוול, שבהן השתתפה, ארגנה לראשונה בעולם את מצעד הגאווה, מונח שהווארד עצמה טבעה; היא גם הגתה את הרעיון של שבוע שלם של פעילויות סביב המצעד, רעיון שהוליד את חגיגות הגאווה אשר נהוגות עד היום ברחבי העולם בחודש יוני.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ההספד של טום לימונצ’לי, יו”ר “בי-נט ארה”ב” (הארגון הביסקסואלי הראשון בארה”ב, שהקימה הווארד, על מנת “ליצור רשת בין קהילות ביסקסואליות, לקדם נראות ביסקסואלית ולהפיץ מידע על ביסקסואליות בארה”ב ובעולם”)

פייסבוק

בתמונות: ברנדה הווארד וחברות/ים במצעדי גאווה (התמונה הקטנה משנת 1990). מתוך אתר לזכרה

רגיל

נשות הכותל

נשות הכותל, החל מ-1988

היום, לפני 30 שנים, ראש חודש טבת, בסיום הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות בירושלים, הגיעו עשרות נשים לעזרת הנשים בכותל המערבי עטופות בטליתות וניסו להתפלל ולקרוא בתורה. מתפללים אחרים הגיבו באלימות, והמשטרה עצרה אותן. בעקבות זאת החליטו נשים ירושלמיות, ובראשן ענת הופמן, לקיים תפילה בכל ראש חודש. אף שכל הערכאות המשפטיות פסקו שאין בתפילתן כל דבר עבירה, וכל הממשלות דנו רבות במציאת מתווה לשמירה על חופש הפולחן, “נשות הכותל” עדיין נתקלות במחאות אלימות ואף נעצרות מדי חודש, ונעשו לסוגיית זכויות הנשים המדוברת ביותר בישראל.

ויקיפדיה

על ענת הופמן

פייסבוק

רגיל

דורין לורנס

דורין דלסיטה לורנס, נולדה ב-1952

היום, לפני 66 שנים, נולדה דורין לורנס, מורה לחינוך מיוחד ואקטיביסטית בריטית ילידת ג’מייקה. ב-1993 נרצח בנה סטפן על רקע גזעני בלונדון, והיא האשימה את המשטרה בחקירה לא-מקצועית ממניעים גזעניים. בזכות תמיכה שגייסה מצד רבים בקהילה, בתקשורת ובפוליטיקה, הוקמה ועדת חקירה ציבורית שהכריעה ב-1999 כי המשטרה אכן “גזענית באופן ממוסד” וכי יש להעמיד למשפט חוזר את מבצעי הרצח (שזוכו מ”חוסר ראיות”) – קביעה מהפכנית במשפט הפלילי. מאז, לורנס קידמה רפורמה בעבודת המשטרה, ייסדה קרן ע”ש בנה לחינוך לסובלנות ופועלת למען צדק לקורבנות פשעים גזעניים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת על רקע תמונת בנה [מקור]

בתמונה הקטנה: צילום של פרנקלין רוג’רס במסגרת פרויקט צילום של נשים מרקעים מגוונים הנאבקות על צדק חברתי “מסירות – דיוקן של לורטה”, 2018 [מקור]

רגיל

פאני לו היימר

פאני לו היימר, 1977-1917

“אני מניחה שאם היה לי שכל, הייתי קצת יותר מפחדת – אבל מה היה הטעם בפחד? הדבר היחיד שהם יכלו לעשות זה להרוג אותי, והיה נראה לי שזה מה שהם מנסים לעשות, טיפין-טיפין, מאז שאני זוכרת את עצמי.”
(פאני לו היימר, על החלטתה האמיצה להצטרף למרשם בעלי זכות ההצבעה במיסיסיפי)

היום, לפני 101 שנים, נולדה פאני לו היימר, פעילה למען זכויות האזרח בארה”ב. מגיל שש עבדה עם משפחתה בשדות כותנה. כחלק מתוכנית של מדינת מיסיסיפי לצמצם את מספר העניים השחורים, רחמה הוסר, ללא ידיעתה, במהלך ניתוח למטרה אחרת. ב-1962 נענתה לקריאתו של ארגון לזכויות אזרח להירשם כבוחרת, על אף מכשולים שהציבה המדינה בפני שחורים שרצו להצביע. עקב כך פוטרה מעבודתה במטע, נעצרה והוכתה קשות – והצטרפה למאבק. בין היתר, הובילה את מיזם “קיץ החירות” במיסיסיפי, הקימה את מפלגת החירות של מיסיסיפי ונאבקה בסגרגציה ובעוני בקמפיין של מרטין לותר קינג.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שרה במחאה מחוץ לוועידה הדמוקרטית הלאומית באטלנטיק סיטי, אוגוסט 1964 (צילום מסך מתוך הסרט הדוקומנטרי “קיץ החירות”, “Freedom Summer”)

בתמונה הקטנה: נואמת בפני תומכי מפלגת החירות הדמוקרטית של מיסיסיפי מחוץ לגבעת הקפיטול בוושינגטון, לאחר שבית הנבחרים דחה את טענותיהם לגבי אי-ייצוג של השחורים במיסיסיפי, ספטמבר 1965 (מתוך ארכיון AP)

רגיל

יינגלאק צ’ינוואט

יינגלאק צ’ינוואט, נולדה ב-1967

היום, לפני 51 שנים, נולדה יינגלאק צ’ינוואט, אשת עסקים ופוליטיקאית תאילנדית, האישה הראשונה (והיחידה) שכיהנה כראשת ממשלת תאילנד. למשפחתה עסקים רבים, והיא ניהלה כמה מהם, ובראשם חברת הסלולר הגדולה ביותר במדינה. בבחירות 2011, בתום קמפיין ששם דגש על פיוס לאומי ומאבק בעוני, זכתה מפלגת “פאו תאי” (למען תאילנד) בראשותה ברוב מוחלט. אולם בסוף 2013 פרצה מחאה המונית נגדה שהובילה לחודשים של משבר אלים, עד שלבסוף הדיח אותה ביהמ”ש החוקתי של תאילנד והאשים אותה בהפרת אמונים ובהזנחת תפקידה. לפני מתן גזר הדין, צ’ינוואט נמלטה מתאילנד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צ’ינוואט יוצאת מפיקוד חיל האוויר לאחר ישיבת קבינט בבנגקוק, 2014 (מקור: רויטרס, סאן דיילי)

בתמונה הקטנה: צ’ינוואט בפורום הכלכלי העולמי, 2012

רגיל

“עשינו הפלות!”

“עשינו הפלות!”, 1971

היום, לפני 47 שנים, התפרסם גיליון של מגזין “שטרן” הגרמני שכותרתו הייתה “עשינו הפלות!”. הופיעו בו 374 נשים, ביניהן מפורסמות רבות, שהודו בפומבי בכך שביצעו הפסקת היריון, דבר שהיה לא חוקי אז לפי סעיף 218 לחוק העונשין המערב-גרמני, אשר שונה ב-1976 אך הגבלותיו הוסרו סופית רק עם איחוד גרמניה ב-1992. הגיליון היה פרי יוזמה של העיתונאית הפמיניסטית אליס שוורצר, ונחשב לאבן דרך בתחיית המאבק הפמיניסטי בשנות ה-70: הפרסום שבר את הטאבו על שיח ציבורי על הפלות, הביא להקמת כמה קבוצות פמיניסטיות והאיץ את התארגנות ההתנגדות לחוק האוסר על הפלות.

ויקיפדיה

פייסבוק

עוד על אליס שוורצר (בתמונה הקטנה)

תמונתה של שוורצר מתוך אתר WDR הגרמני

רגיל

אלברטה שנק אדמס

אלברטה דייזי שנק אדמס, 2009-1928

היום, לפני 90 שנים, נולדה אלברטה שנק אדמס, אינואיטית-אמריקאית שפעלה למען שוויון עבור העמים הילידיים באלסקה. ב-1944, במחאה נגד הפרדה בין הגזעים, שהביאה בפועל להשארה של ילדים לא-לבנים ללא מסגרת חינוכית ושל מבוגרים לא-לבנים ללא אפשרויות תעסוקה, שנק בת ה-16 סירבה לצאת מהאזור ל”לבנים בלבד” בתיאטרון ונעצרה ע”י המשטרה. היא שוחררה למחרת לאחר הפגנת מחאה של הקהילה האינואיטית המקומית, וכתבה על כך למושל אלסקה, שבתגובה הבטיח לה שאף אחד לא יקבל שוב יחס כזה ובתוך כמה חודשים העביר את החוק למניעת אפליה באלסקה (1945).

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: “תיאטרון החלומות” בעיר נום שבאלסקה, שבו מחתה אלברטה על מדיניות ההפרדה

רגיל

רכבת אמצעי המניעה

רכבת אמצעי המניעה, 1971

היום, לפני 47 שנים, נערכה באירלנד הפגנת מחאה שנודעה כ”רכבת אמצעי המניעה”. חברות תנועת השחרור של נשות אירלנד ארגנו נסיעה המונית מדבלין לבלפסט שמעבר לגבול, בצפון אירלנד, על מנת לרכוש שם אמצעי מניעה, שהחוק אסר על ייבוא ומכירה שלהם. בעת חזרתן לאירלנד, במכס, הכריזו בקול מה רכשו, נופפו בהפגנתיות באמצעי המניעה וניפחו קונדומים כמו בלונים. בכך הן הסתכנו לא רק בסטיגמה חברתית כמופקרות אלא גם במעצר ובקנסות גבוהים. המחאה זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב, שברה את הטאבו על שיח על מניעת היריון והפלות באירלנד והיוותה נקודת מפנה במאבק לזכויות נשים באירלנד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אקטיביסטיות על הרציף בתחנת קונולי בדבלין לפני העלייה לרכבת לבלפסט, 1971. על השלט כתוב “Irish Women’s Liberation Movement” – תנועת השחרור של נשות אירלנד

בתמונה הקטנה: נל מק’קפרטי, אחת ממשתתפות ההפגנה, בפאנל בנושא רכבת אמצעי המניעה, במסגרת מפגשים על זכויות נשים בראייה היסטורית שנערכו ב-2017. צילום: אנה מורן, מתוך כתבה ב”University Times”

רגיל

רזאן זיתונה

רזאן זיתונה, נולדה ב-1977

היום, לפני 41 שנים, נולדה רזאן זיתונה, עורכת דין ועיתונאית סורית, ממייסדות האגודה למען זכויות אדם בסוריה. מ-2001 הגנה על חירותם של אסירים פוליטיים ואסירי חופש הביטוי בסוריה, ודיווחה תדיר על פשעי השלטון הסורי נגד אזרחיו. ב-2011 הקימה את מרכז התיעוד להפרת זכויות אדם בסוריה, שנועד להוות מוקד ידע לתקשורת העולמית, ובנתה והובילה ועדה של מאות פעילים צעירים משכילים שדנה במהפכה הסורית ובצדק העתידי הנדרש בסוריה. ב-2013, לאחר אינספור איומים על חייה, נחטפה ע”י קבוצה חמושה אנונימית, כנראה מארגון המורדים של צבא האסלאם, ומאז נעלמו עקבותיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: רזאן זיתונה בשידור הווידאו האחרון שלה לפני שנחטפה, דצמבר 2013

רגיל

אסמה ג’הנגיר

אסמה ג’ילאני ג’הנגיר, נולדה ב-1952

היום, לפני 66 שנים, נולדה אסמה ג’הנגיר, עורכת דין ופעילת זכויות אדם פקיסטנית. ב-1980 ייסדה יחד עם אחותה, הנא ג’ילאני, את משרד עורכי הדין הראשון בפקיסטן שבראשו עומדות נשים. ב-1983 הייתה ממקימות פורום הנשים למאבק בחוקים הפקיסטניים המפלים נשים, ביניהם החוק הקובע שעדותה של אישה שווה חצי מעדות גבר, החוק שלפיו על קורבנות אונס להוכיח את חפותן והחוק המתיר לנשים להינשא רק למי שהגבר המשמורן שלהן מאשר. ב-1987 הייתה למייסדת ויו”רית של הנציבות הפקיסטנית לזכויות אדם, הפועלת בין היתר נגד העסקת ילדים ועונש מוות ולמען חופש דת ודמוקרטיה.

ויקיפדיה

פייסבוק