עמוד 1
רגיל

יום העצמאות: ניוטה הלפרין

יום העצמאות: חנה (ניוטה) הלפרין, 2004-1910

ניוטה הלפרין הייתה מפקדת גדוד החברות בתל אביב של “ההגנה”, המג”דית היחידה בארץ. ב-1930 החלה לפעול כקשרית בין פלוגות “ההגנה” בתל אביב, והשתלבה בסגל הפיקודי לאחר אימונים והכשרות בנשק, בפיקוד והדרכה ובעזרה ראשונה. ב-1938 התמנתה למפקדת יחידת החברות של תל אביב, שגדלה והייתה לגדוד, אשר שימש מעין בסיס קליטה והדרכה לאלפי מאבטחות, תצפיתניות, קשריות, אתתיות ונשקיות. לאחר פירוק הגדוד ב-1949, עבדה הלפרין במשרד החוץ, בלשכת הקשר ליהודי ברית המועצות, וב-1985 נבחרה לנשיאת הארגון הארצי של יוצאי ההגנה, שם פעלה להנכחת פועלן של חברות ההגנה.

“הרי בחורות העיר, ובעיקר הבוגרות שבהן, שכל צו גיוס לא היה חל עליהן, יכלו בוודאי לשבת בשקט בביתן, ולא לסכן את עצמן בגבולות העיר בחזית הדרום ולהפקיר את ילדיהן לחסדי השכנות ולעתים גם ברחוב. השפעת הרחוב התל אביבי הייתה בוודאי שלא לחיוב במובן זה, וחברות אלה באו, ובאו בעשרות ובמאות, התייצבו, תבעו את מקומן, ולאחר שניתן להן מלאו אותו על הצד הטוב ביותר.”
(מתוך מכתב למערכת “דבר הפועלת” שכתבה הלפרין, 25 באפריל 1949)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ניוטה הלפרין בראש גדוד החברות של ההגנה, בטקס הענקת אות ההגנה, 1958

בתמונה הקטנה: תמונתה מתוך תעודת החברות שלה בארגון ההגנה

עוד נשות ביטחון פורצות דרך בישראל:
מניה שוחט, ממייסדות “השומר”
ציפורה זייד, ממייסדות “השומר”
מלכה ברוורמן, ממפקדות שירות המודיעין של “ההגנה” וסגנית ראש “המוסד”
רחל מרקובסקי לנדאו, הטייסת הישראלית הראשונה
דבורה קלפוס-נחושתן, “לוחמת מס’ 1” של האצ”ל
רחל צברי, מהמסתערבות הראשונות ומפקדת הפלוגה הראשונה ב”הגנה”
חנה יפה, הצנחנית המבצעית הראשונה (והיחידה) בצה”ל
מינה בן צבי, מקימת חיל הנשים בצה”ל
חנה לוין, קצינת גיוס ראשית הראשונה בצה”ל
אסתר ארדיטי, החיילת הראשונה (והיחידה) שקיבלה את עיטור המופת
יעל רום, הטייסת המבצעית הראשונה בחיל האוויר
צפורה נריה, לוחמת ומפקדת בולטת בפלמ”ח ובצה”ל
עמירה דותן, התא”לית הראשונה בצה”ל
אהובה תומר, מפקדת תחנת המשטרה הגדולה בישראל (חיפה), נספתה באסון השריפה בכרמל
אורנה ברביבאי, האלופה הראשונה בצה”ל

רגיל

יום הזיכרון: שרה צ’יזיק

יום הזיכרון: שרה צ’יזיק, 1920-1897

שרה צ’יזיק הייתה אחת משמונת הלוחמים שנפלו בקרב על תל חי, שעל שמם קרויה העיר קריית שמונה. היא נולדה באוקראינה ועלתה עם משפחתה לארץ ישראל, למושבה מנחמיה. החל מגיל 19 התגייסה לעבודת החלוצים, ובין היתר עבדה כפועלת בפתח תקווה ובעקרון, נטעה עצים ביפו ובתל אביב ועבדה בחוות חולדה. כשקראה ב”קונטרס”, הביטאון של “אחדות העבודה”, כי נדרשת עזרה בהגנה על היישובים היהודיים בגליל העליון, מיהרה להצטרף לקבוצה הראשונה שיצאה צפונה. כשמאות לוחמים ערבים מהכפר אל-ח’אלצה תקפו את תל חי, היא נהרגה מרימון יד שהושלך לעמדתה. בת 23 הייתה במותה.

“הפרעות בפולין ובאוקריינא. לבי כואב והנני נדה לאחי האומללים ובייחוד לאחיותי. הנה הן מתות מיתה אחת… גם בתור בנות העם העברי… וגם בתור בנות חוה, המין החלש! הה! מה נתעב, מה נבזה משפיל ומכֹער. […]
ארור היום ההוא שבו נבראה האשה, נעדרת כל חופש. הקציבו לה גבולות: עד פה תבואי ומפה לא תלכי הלאה. הטבע והגבר יחד לא נתנו לה להתפתח. העמיסו עליה עבודות כמו להוליד, ראו מה יותר לנצל אותה ושלא תספיק לפנות את פניה לצד אחר. להשתמש בחולשתה לבצע תאוותיהם השפלות והנבזות ואחר כל זה עוד צועקים: מה אתן, נשים? מה יש בכוחכן לעשות, לפעול? כל דברים נבזים ומכוערים בוודאי שלא נוכל לעשות. אכן עדיין לא הגיעו למעלת בני אדם במלוא מובן המלה, אם אינם יודעים להוקיר את האשה מלבד שעשוה להם לשחק בו. הה נקם! לו יכולתם לשסע כשסע הגדי את כל אלה ששוכן בם זה שקוראים גבר בהמי.”
(מתוך כתביה של שרה צ’יזיק, שערך ופרסם י”ח ברנר, הארכיון הציוני המרכזי בירושלים)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כמה מבני משפחת צ’יזיק, שרה למטה משמאל, עם הוריה שמואל ובריינה, ושניים מאחיה חנה ואפרים, 1915~ (צילום: נדב מן, “ביתמונה”)

בתמונה הקטנה: אנדרטת “עבודה והגנה” שיצרה הפסלת בתיה לישנסקי ב-1937, אשר כוללת שלוש דמויות, ביניהן האחים שרה ואפרים צ’יזיק. האנדרטה ניצבת ביער חולדה, על קברו של אפרים, שנפל על הגנת קיבוץ חולדה ב-1929

עוד לוחמות שנפלו לפני קום המדינה:
שרה אהרונסון, גיבורת ניל”י
דבורה דרכלר, נפלה אף היא בתל חי
חנה סנש, מ”צנחני היישוב”
חביבה רייק, מ”צנחני היישוב”
ברכה פולד, נפלה ב”ליל וינגייט”
זהרה לביטוב, טייסת
“יד לאישה הלוחמת”

רגיל

רמדאן: ח’דיג’ה בנת ח’וילד

לרגל ראש חודש הרמדאן: ח’דיג’ה בנת ח’וילד (خديجة بنت خويلد)
620-556 לספירת הנוצרים (3-68 שנים לפני ההג’רה, מניין השנים המוסלמי)

ח’דיג’ה בנת ח’וילד הייתה סוחרת עשירה ממכה, אם ואלמנה פעמיים. היא מתוארת כאישה אצילה, נבונה ונחושה, שנתנה לעניים אוכל ובגדים וסייעה כלכלית לקרובי משפחתה. על פי המסורת הסונית, ב-595, בהיותה בת כ-40, העסיקה את מוחמד, שהיה אז בן 25 ועני, שיעביר למענה סחורות לסוריה, התרשמה מהאופן שבו התנהל, ואז הם נישאו והולידו לפחות שישה ילדים. היא מכונה “אם המאמינים”, שכן הייתה הראשונה לשמוע על התגלות המלאך גבריאל למוחמד, להאמין לו ולהתאסלם, תמכה בשליחותו להפצת האסלאם, וכן שימשה כיועצת הרוחנית שלו. היא הלכה לעולמה בחודש הרמדאן “בשנה ה-10 לנבואה”.

עוד על הנשים הראשונות והחשובות באסלאם:
ח’דיג’ה בת ח’וילד, אשתו הראשונה של מוחמד
פאטמה בת מוחמד וח’דיג’ה
זינב בת עלי ופאטמה

בתמונה הגדולה: פורטרט בתחריט עץ של ח’דיג’ה, מתוך הספר האיקונוגרפי “פרומפטואריום איקונום אינסיגניאורום” שפורסם בליון, צרפת בשנת 1553

בתמונה הקטנה: המוזוליאום של ח’דיג’ה בבית הקברות ג’נת אל-מעלאה, מכה

חודש הרמדאן (رمضان), הוא החודש התשיעי בשנה המוסלמית, נחשב לחודש של קדושה, אחווה ושמחה, זמן של התבוננות פנימית, התקרבות לאל, עבודה על המידות, כפרת עוונות ועשיית מעשי חסד.
לאורך כל החודש, על המוסלמים לצום במהלך כל יום, מעלות השחר (זמן תפילת פג’ר; فجر) ועד השקיעה (זמן תפילת מע’רב; مغرب), כלומר חל איסור על אכילה ושתייה, על עישון ועל קיום יחסי מין.
מצווה זו היא אחת מ”חמשת עמודי האסלאם” (ארכאן אל-אסלאם אל-ח’מסה; أركان الإسلام الخمسة), חמש המצוות המרכזיות שהמוסלמים חייבים בשמירה עליהן: עדות (שהאדה; الشهادة), תפילה (צלאה; الصلاة), צדקה (זכאה; الزكاة), צום (صوم) ועלייה לרגל (חג’; حجّ).
הלילות בחודש הרמדאן, לעומת זאת, הם באווירת חג ופסטיבל, החל בארוחת אִפְטַאר (إفطار) מפוארת ומרובת מנות, בקרב משפחה וחברים.
לקראת סיום החודש חל לילת אל-קאדר (لیلة القدر; “ליל הגורל”), שבו על פי המסורת ירדו פסוקי הקוראן הראשונים אל מוחמד.
בסיומו של החודש, עם תחילת החודש העשירי, שַׁוַאל (شَوَّال), נחגג עיד אל פיטר (عيد الفطر; “חג שבירת הצום”).
עוד על חודש הרמדאן

פייסבוק

רמדאן כּרים ומבארכּ (רמדאן שמח ומבורך) رمضان كريم ومبارك
כל עאם ואנתו בח’יר (כל שנה ואתם בריאים) كل عام وانتوا بخير

רגיל

יום השואה: חווקה פולמן רבן

יום השואה: חווקה (חווה) פוֹלמן רַבָּן, 2014-1924

חווקה פולמן רבן פעלה כבר כנערה במסגרת תנועת “דרור” בפולין לחינוך להגשמה חלוצית-ציונית, והמשיכה בפעילות זו גם לאחר הכיבוש הנאצי, בגטו ורשה. היא סיכנה את חייה כקשרית של הארגון היהודי הלוחם, כשנעה בדרכים בזהות בדויה פולנית והעבירה אמצעי לחימה, הבריחה חברים אל שורות הפרטיזנים והעבירה מסמכים וידיעות על ההשמדה. בינואר 1943 נתפסה, הצליחה להסתיר את יהדותה ונשלחה כאסירה פוליטית לאושוויץ ומשם למחנה רוונסבריק. לאחר המלחמה, בישראל, הייתה ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות, אשת חינוך ופעילה בולטת בארץ ובעולם למען הנחלת זיכרון השואה ולקחיה.

“אני מאחלת לאלפים שלפניי חיים מאושרים של אהבה, יופי וצחוק, חיים של משמעות. המשיכו במרד, מרד אחר, עכשווי, נגד כל רוע, גם זה שפגע בארצנו האהובה והיחידה. תמרדו נגד גזענות ואלימות ושנאת אחר. בחוסר שיוויון, בפערים, בעוני, ברדיפת בצע ובחמדנות.
חיזוק חינוך להומניות וערכי מוסר וצדק גם הם מרד נגד אלכוהוליזם בקרב הנוער ותופעות מחרידות של תקיפת קשישים…
תמרדו בכיבוש – לא! לנו אסור לשלוט בעם אחר, להשפיל אחר. הכי חשוב להגיע לשלום ולקץ מעגל הדמים.
הדור שלי חלם על שלום, אני כל כך רוצה להספיק לזכות בו. יש לכם כח לעזור. כל תקוותי בכם.
לו יהי!”
(מתוך נאומה בעצרת בבית לוחמי הגטאות לרגל 70 שנה למרד גטו ורשה, אפריל 2013)

עוד על חווקה באתר ובויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חווקה (במרכז), עם עצירות משוחררות ממחנה רוונסבריק, שוודיה 1945

בתמונה הקטנה: מדליקה משואה עם נכדתה בטקס בקיבוץ לוחמי הגטאות, 1997

עוד נשים יהודיות לוחמות, מורדות ופעילות מחתרת במהלך השואה:
פנינה אורטרגר
טוסיה אלטמן
חייקה גרוסמן
אנה חנה הילמן
רחל הראל
מריאן כהן
צביה לובטקין
בטי לזרוס קנוט
ליזה מאגון
פרדקה מזיא
חנה סנש
אריאדנה סקריאבינה
פרומקה פלוטניצקה
רבקה קופר
רוז’קה קורצ’אק
רוז’ה רובוטה
מתי רובנובה
חביבה רייק

רגיל

יום האישה הבינלאומי: עזר כנגדו

לרגל יום האישה הבינלאומי, החלטנו לסקור את אחת הסוגיות המשפיעות ביותר משחר ההיסטוריה על מעמד האישה, סוגיה שבאמצעותה הגדירו רוב החברות האנושיות, אם לא כולן, את ייעודה, מקומה, תפקידיה ומהלך חייה: מוסד הנישואין.

היסטורית, נישואין בין גבר לאישה אינם הדדיים: גבר נושא אישה, אישה נישאת. עבור גבר, מעמדו החברתי-כלכלי וזכויות האדם והאזרח שלו אינם משתנים בהתאם למצבו המשפחתי. אולם שינוי מעמדה של אישה מ”רווקה” ל”אשת איש” הגדיר ומגדיר עדיין כמעט כל היבט ונתיב בחייה: החל בשמה, לבושה והשכלתה; דרך האוטונומיה שלה על גופה, על ילדיה ועל אורח חייה; ועד יכולתה להיות בעלת רכוש, עיסוק והשפעה פוליטית, משפטית וכלכלית.
לכאורה, זה כבר לא המצב, מספרות לנו מכל עבר החברה, המשפחה, התרבות, החקיקה… היום, או ליתר דיוק, באופן הדרגתי במאתיים השנים האחרונות, ברור שיש שוויון (לכל הפחות פורמלי) בין גברים לנשים, ברור ש”בעל” הוא רק מילה שנהוג לומר, וברור שטקס הנישואין הינו רק סמל לזוגיות, לאהבה, לרצון שלנו לחלוק את חיינו עם בחיר-ת לבנו.
אוקיי, אבל מה בדיוק מסמל הטקס הזה?

1. שידוכין
היסטורית, השידוך התנהל בין החתן לאבי הכלה. הכלה המיועדת יכולה (לרוב) להסכים או לסרב, אבל היא אינה צד בתהליך החיפוש והבירור. הקהילה היא שהגדירה מיהו שידוך פוטנציאלי למי, כמה ובאיזה אופן ייפגשו המיועדים לפני האירוסין, ומה יכלול המשא ומתן בטרם ההתחייבות. כל דרך אחרת לבחירת בני זוג נחשבה לפריצות.
נדוניה היא תשלום הניתן, בכסף או במתנות, ע”י משפחת הכלה לחתן או לשני בני הזוג יחד. תשלום זה מאפשר להורי הכלה קלף מיקוח, אמצעי לניהול משא ומתן מול חתנים פוטנציאליים, כדי שירצו לקחת אותה. הנדוניה נחשבת לעתים גם לחלקה של הבת בירושת הוריה, כדי שלא תישאר חסרת כול במקרה של מות הבעל או גירושין.

2. אירוסין
בעת הצעת הנישואין מעניק החתן לכלתו טבעת אירוסין, שקבלתה וענידתה מסמלת את הסכמתה (שבשתיקה) להינשא, ובתרבויות מסוימות גם את רכישתה ע”י הגבר. המנהג מיוחס כבר למצרים הקדמונים, ובמרוצת הדורות אפיין בעיקר אריסטוקרטים, אך נעשה נפוץ בעולם בשנות ה-30 – בעקבות מסע שיווק גאוני של קרטל יהלומים, שחשש מצניחת מחירי היהלומים בשנות השפל הכלכלי.
מוהר הוא תשלום שניתן באופן מסורתי ממשפחת החתן למשפחת הכלה, כפיצוי על אובדן כוח העבודה מאחר שהכלה עוברת מחסות הוריה אל משק הבית של משפחת הבעל.
על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל, כלות נדרשות לקבל שיעורי הדרכת כלות ע”י רבנית או מדריכה מוסמכת לפני קבלת אישור לנישואין. חובה זו לא חלה על חתנים.

3. קידושין
“האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה” (מסכת קידושין, דף ב, עמוד א)
כסף – האיש נותן לאישה במתנה כסף או שווה כסף, לכל הפחות בשווי פרוטה. כיום נהוג לקדש בטבעת. ביהדות האורתודוקסית אין נתינת טבעת מקבילה ע”י הכלה, ורבים אף אוסרים על הכלה לתת טבעת לחתן במעמד החופה, כדי למנוע מראית עין של קידוש החתן.
שטר – האיש נותן לאישה שטר אירוסין, כעין חוזה הסכמה לקידושין. כיום זוהי הכתובה – מסמך משפטי, אשר מפרט את חובות הבעל לזון ולפרנס ולכבד את אשתו. במקור תוקנה הכתובה על-מנת להגן על הנשים, כדי שלא יקל בעיני בעליהן לגרשן. כמו כן, מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל. על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים, וגם החתן מוסיף את חתימתו. הכלה לא.
ביאה – האיש מקיים יחסי אישות עם האשה (בפיקוח עדים במקום הייחוד).
על-מנת שיחול אקט הקניין של הקידושין, לא די במעשה הפיזי אלא דרושה גמירות דעת, כלומר ששני בני הזוג יהיו מודעים לתכלית המעשה וירצו בכך. כדי שהעדים (רק גברים כמובן) יוכלו להעיד על כך, המקדש נדרש להבהיר בפיו את מטרתו (“הרי את מקודשת לי”), ואילו המקודשת יכולה לבטא את הסכמתה גם בשתיקה.

שמלת הכלה (והחומרים שמהם היא עשויה, כמו עיטורים, אבני חן או חוטי כסף וזהב, והאביזרים הנלווים, כמו ביריות, נעליים, כפפות ותכשיטים) מהווה סמל סטטוס, בהתאם לתרבות. במערב מייצגת השמלה את יוקרתה ואת מעמדה של משפחת הכלה (ולעתים המשפחה המורחבת, ובחתונות בין ראשי מדינות את יוקרת המדינה), והיא לרוב תהיה לבנה כסמל לטוהר ומתינות. במזרח תהיה השמלה לרוב בצבע אדום או זהוב, המייצגים תרבותית מזל טוב ושגשוג.
הינומה היא כיסוי בד עשוי רשת שקופה או אטומה, לרוב לבן, הארוך דיו לכסות את הפנים והשיער, ובה מכסה החתן את הכלה לפני יציאתה לחופה. תפקידה ההיסטורי של ההינומה לסמן ענווה וצניעות, והיא סמל לנישואי בתולה. בעבר, ההינומה נועדה גם להבריח רוחות רעות, ו/או להסתיר את פני הכלה כדי שהחתן לא יתאכזב ויברח. יש מפרשים בהלכה היהודית שמדגישים כי כיסוי פני הכלה גם מונע ממנה לדקדק בבחינת טבעת הנישואין ושווייה.

4. חופה
מסירת האב לשלוחי הבעל היא אחד משלבי הנישואין בהלכה, שבו מוסר האב את בתו, העומדת ברשותו למוסרה לנישואין, לשלוחי הבעל. בנצרות, זהו חלק הכרחי מהכניסה לחופה; ביהדות, זהו רק מנהג.
במובנה המודרני, חופה היא יריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את השלב המסכם של טקס הקידושין. במקור, חופה היא המרחב הראשון שברשות החתן שאליו נכנסת הכלה כדי לממש את הנישואין (מה שמתקיים היום בחדר ייחוד).
חובת הטבילה מוטלת על נשים נשואות, מדי חודש, כדי להיטהר מנידתן ולקיים יחסי אישות. לפי ההלכה, נישואין שמומשו כשהכלה נידה אינם חלים, לפיכך דורשים הרבנים עורכי הנישואין גם מכלות חילוניות אישור שטבלו במקווה לקראת חופתן.

5. נישואין
אז מה היה לנו כאן? טקס הנישואין כולל פרטים רבים המהווים סמל לקניין האישה ע”י הבעל מידי אביה, ולהיותה בתולה טהורה ותמה, צנועה וצייתנית.
לאחר כל אלה, האישה הופכת לחלק ממשק הבית של הבעל – הן פורמלית בשמה, והן פיזית מבחינת מקום מגוריה (ועל כן היא אינה יורשת את נחלת משפחתה). רכושה מלפני נישואיה נותר שלה, אך הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן הכנסותיה ממעשה ידיה שייכות לבעלה.
זאת ועוד, לפי תקנות חז”ל, יש שבע מלאכות שאישה מחויבת לעשות לבעלה: טחינת חיטים לצורכי הבית, אפייה, בישול, הנקת תינוקות המשותפים לשניהם, הצעת המיטה, מזיגת הכוס, רחיצת פניו ידיו ורגליו (הכוונה להשיג לו מים חמים לרחיצה), ו”עושה בצמר” – עבודה.

*************************************

כל זה באמת מעניין מאוד, אולי תגידו, אבל מה אכפת לנו מה היה פעם ומה זה אמור לסמל? אנחנו ורק אנחנו נחליט איזה תוכן ניצוק לתוך מערכת היחסים שלנו!
כן, אבל…
השאלה מי יכולים להינשא למי, מתי, איפה ואיך – ועוד יותר מכך, עד כמה מורכב יהיה לפרק את הנישואין – כל אלה נקבעים ע”י המדינה ומוסדות הדת. “המצב המשפחתי” אינו רק עניין של בחירה אישית ויוקרה חברתית – שכולנו מחוברתות לראות כאידיאל וחוות לחץ בלתי-פוסק לממש – אלא גם משפיע על מגוון של הטבות ויתרונות, בתחומים כמו קניין ורכוש, רווחה, מיסוי, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, הגירה ואזרחות, פנסיה וירושה, אימוץ, פוריות ומשמורת על ילדים.
כל הכללים האלה הובילו, עד ממש לא מזמן, לאפליה ממוסדת כלפי נשים נשואות. למשל:

  • הנישואין היהודיים אוסרים על יחסי מין בין האישה לבין כל מי שאינו בעלה. כך, אישה שבגדה בבעלה נקראת “סוטה” והיא אסורה על בעלה, ומגורשת ללא כתובתה. הגבר, לעומת זאת, אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על יחסי מין (או אף נישואין נוספים) בינו ובין נשים אחרות.
  • מוטלות הגבלות על שימוש של אישה נשואה באמצעי מניעה.
  • ישנן הגבלות מיוחדות על הפלות (בישראל, נכון להיום – אישה נשואה לא יכולה להפיל אלא אם תצהיר כי הרתה שלא מבעלה, ואז היא מסתכנת באובדן זכויותיה כמי שבגדה בו, כלומר כ”סוטה”).
  • אבות (או אחים) רשאים בנסיבות מסוימות להשיא, גם בכפייה, את בתם הקטינה.
  • שם המשפחה של האישה השתנה אוטומטית עם נישואיה.
  • במוסדות רשמיים רבים, רק הגבר הוא הנציג המוסמך של בני הזוג.
  • אישה יכולה לפתוח עסק או חשבון בנק רק באישור בעלה או רק בשמו.
  • לימודיה, עבודתה ו/או אף יציאתה מהבית מוגבלים לאחר נישואיה.
  • האישה הנשואה נדרשת לשנות את מלבושה (כיסוי ראש, רעלה וכיו”ב).
  • האב תמיד, בכל מקרה, קיבל את המשמורת על ילדיו.
  • אישה לא ירשה את הוריה לאחר שיצאה מרשותם, וכן לא ירשה את בעלה.
  • אונס של אישה ע”י בעלה לא נחשב לעבירה על החוק: “אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה” (הרמב”ם, יד החזקה, הלכות איסורי ביאה, כ”א ט’).
  • לפי ההלכה, גבר יכול לגרש את אשתו בכפייה בשל כל “פגם” שמצא בה (“ערוות דבר”): “אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו” (מסכת גיטין, דף מט, עמוד ב).

בחלקים לא מעטים בעולם, זהו עדיין המצב עבור נשים, נערות וילדות רבות מדי.
גם בישראל 2019, חירותן וזכויותיהן של נשים נשואות נפגעות, ובראשן:

  • עגינות, שבגינה – אם תהיה האישה עם בן זוג אחר – יוטל עליה דין נואפת, ילדיה ייחשבו ממזרים והיא תאבד את כתובתה;
  • דין מורדת לאישה המסרבת בהתמדה לקיים יחסי מין עם בעלה, ולפי חלק מהפוסקים מספיק סירוב שלה לבצע את מלאכות הבית הבסיסיות, עלול להוביל לגירושה ללא כתובתה;
  • אובדן זכויותיה הסוציאליות כבעלת מקצוע אם היא לא עובדת ונחשבת עקרת בית.

ועוד ועוד ועוד…

*************************************

אז מה האלטרנטיבה?
“הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם” של האו”ם, שאושררה גם ע”י מדינת ישראל, קובעת כי “כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית-הנישואין ולהקים משפחה, ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת”.
נישואין אזרחיים, או “נישואי המשפט המקובל”, מוכרים במערב מאז המאה ה-17, וכיום הם מוסד מקובל באופן אוניברסלי כמעט. ברוב המדינות הנישואין המוכרים לצורכי רישום הם האזרחיים, והטקס הדתי הוא רשות, ומוכר רק אם נערך בין בני זוג שנישאו קודם לכן אזרחית.
מדינת ישראל, לעומת זאת, אינה מכירה בנישואין אזרחיים הנערכים בה. זוג יוכר כנשוי במדינת ישראל רק אם הנישואין נערכו ע”י פקיד רשמי של אחת מהרשויות הדתיות, ורק בין איש ואישה מאותה הדת. לפיכך, החוק בישראל מחיל את איסורי ההלכה גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, בכללם איסורי נישואין לכהן, ממזרים ופסולי חיתון. שלא לדבר על נישואין בין בני דתות שונות, חסרי מעמד דתי וזוגות חד-מיניים, או כל מי שמעוניין-ת בנישואין אזרחיים מכל סיבה שהיא…
מדינת ישראל כן מכירה במעמד של ידועים בציבור: בני זוג (ללא קשר לדתם או למגדרם) המקיימים יחדיו מסגרת משפחתית מבלי להינשא. מבחינות רבות זכאים ידועים בציבור לזכויות והטבות דומות לאלה של בני זוג נשואים. ניתן גם להסדיר מעמד זה ב”נישואי חוזה”, הסכם זוגיות המוכר בעולם כהסכם “קוהביטציה” או שותפות ביתית, ולאשר אותו פורמלית בבית משפט לענייני משפחה.
רוח של תקווה מנשבת בשנים האחרונות עם פריחתם של ארגונים המנסים למצוא פתרונות הלכתיים לאפליה המגדרית הנובעת ממוסד הנישואין – ביניהם: ארגוני פמיניזם דתי, כמו “קולך”, וארגוני סיוע לעגונות ומסורבות גט, כמו “מרכז צדק לנשים”, “מבוי סתום” ו”יד לאישה”.
במקביל, רבות וטובות פועלות לקידום הכרה בנישואין אזרחיים בישראל, להרחבה והשוואה של הזכויות של כל המשפחות הקיימות, ולעריכת הסכמי זוגיות וטקסי נישואין אלטרנטיביים שמשקפים את ערכי הפלורליזם של ימינו, ובראשם הארגונים “משפחה חדשה” ו”הוויה”.

אנו מאמינות שלא ירחק היום ונוכל לחגוג ולהסדיר את חיי הזוגיות, ההורות והמשפחה שלנו, בדיוק כפי שאנחנו מעוניינות (למי שמעוניינת)… ואתם-ן?

*************************************

ראו עוד באתרים של:
“קולך”
מרכז צדק לנשים
מבוי סתום
יד לאישה
משפחה חדשה
הוויה
(ובעשרות עמודי ויקיפדיה לכל מושג שהוזכר כאן…)

הרצאת TEDx מרתקת של מרב מיכאלי: “בטלו את הנישואין

עוד על יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חתונה המונית שנערכה לזוגות עניים בליסבון, פורטוגל, 1965. מתוך כתבה מצולמת על “חתונות המוניות במאה ה-19 וה-20

בתמונה הקטנה: פעילות ופעילים של עמותת “ישראל חופשית” דורשות נישואים אזרחיים, מצעד הגאווה בתל אביב 2014 (מתוך עמוד ויקיפדיה של “ישראל חופשית”)

רגיל

האחיות צ’ונג

האחיות צ’ונג, צ’ונג צ’ק וצ’ונג ני, 43-12 לערך

הובילו את הניצחון הווייטנאמי על הסינים בשנת 40 לספירה

היום, לפני 1,979 שנים, היו האחיות הווייטנאמיות צ’ונג צ’ק וצ’ונג ני לראשונות שמרדו בהצלחה נגד סין של שושלת האן. כשנה קודם לכן הצליחו לגרש את הכוחות הסיניים מכפרן, ואז הקימו צבא גדול שאיחד כ-65 יישובים, שלפי המסורת כלל בעיקר נשים. במשך כשלוש שנים משלו האחיות צ’ונג בממלכת נאם וייט והצליחו להדוף את ההתקפות הסיניות עליה, אך שלטונן לא האריך ימים, ומשהובסו בקרב בשנת 43 לספירה הן התאבדו על מנת שלא ליפול לידי הסינים. עד היום הן נחשבות גיבורות לאומיות בווייטנאם; מקדשים רבים מוקדשים להן, בתי ספר ורחובות קרויים על שמן, ויום לזכרן מצוין מדי שנה בפברואר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “האחיות צ’ונג רוכבות על פילים”, ציור פולקלור מ-2009 על פי המורשת התרבותית של הכפר דונג הו

בתמונה הקטנה: מצעד על פילים לכבוד האחיות צ’ונג, סייגון 1961

רגיל

בת אלפיים: בַּאן זָאוֹ

אחרי 2,000 פוסטים, חוגגות שבוע של היא-סטוריה בת אלפיים!

בַּאן זָאוֹ, 116-45 לספירה

בַּאן זָאוֹ, הידועה גם בשם הכבוד הוּיבַּאן, הייתה היסטוריונית ופילוסופית סינית. “הספר של שושלת האן המערבית”, שהשלימה בשנת 111, נחשב לספר ההיסטוריה הרשמי הראשון שנכתב על ידי אישה, והראשון שבו מתועדת גם השושלת מצד אם הקיסר. ספרה “שיעורים לנשים”, על חינוך וכללי התנהגות לנערות ונשים, נותר נפוץ ברחבי סין במשך מאות שנים. היה לה גם עניין רב באסטרונומיה ובמתמטיקה, היא כתבה שירים, מסות וחיבורי הגות, וכן הנחתה את משפחות האצולה בהתקדמות רוחנית וב”אמנויות המיטה” לפי הדאואיזם. עד היום היא זוכה לכבוד כאחת הנשים המשכילות ביותר שהיו בסין.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: איור של בַּאן זָאוֹ מאת האמן צֵ’ן זֵ’אנְגָאוֹ

רגיל

בת אלפיים: אַנְטִיוֹכִיס בת טְלוֹס

אחרי 2,000 פוסטים, חוגגות שבוע של היא-סטוריה בת אלפיים!

אַנְטִיוֹכִיס בת טְלוֹס

אַנְטִיוֹכִיס הייתה רופאה בת המאה ה-1 לספירה מהעיר טְלוֹס שבליקיה, ברית ערים לחופי הים התיכון, בין יוון לטורקיה של ימינו. היא החלה לעבוד כשוליה של אביה, תלמיד של דיוסקורידס (מחבר “מאטריה מדיקה”, ספר רפואת צמחים שנותר בשימוש עד המאה ה-17). במהרה הקימה אנטיוכיס מרפאה משלה וצברה כישורים וידע גם באסכולת הרפואה ההיפוקרטית, ובשונה מרופאות מוקדמות אחרות לא עסקה בתחום המיילדותי אלא בריפוי מחלות, של גברים ונשים כאחד. על המוניטין שלה מעידות הכרה רשמית שקיבלה ממועצת העיר והתייחסויות לעבודתה בספרי רפואה מרחבי אירופה גם שנים רבות לאחר מותה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: “סטלה מדיקה”, מצבת זיכרון של רופאה גאלית-רומית מהמאה השנייה, מוצגת במוזיאון דה לה קור ד’אור, בעיר מץ שבצרפת

רגיל

בת אלפיים: וֵלֶדָה

אחרי 2,000 פוסטים, חוגגות שבוע של היא-סטוריה בת אלפיים!

וֵלֶדָה מנהיגת הבְּרוּקְטֶרִים

וֵלֶדָה (“הרואה” בניב קדם-קלטי) הייתה כָּמְרָה של שבט הבְּרוּקְטֶרִים, שניבאה את הצלחת המרד שלהם ברומאים ונחשבת למי שהובילה אותו והייתה המוח שמאחוריו. בשנת 70 לספירה נחל המרד ניצחון (זמני) כששני לגיונות של חיל המצב הרומי נכנעו ללא קרב, מפקדיהם נשלחו אל ולדה, וסירותיהם הובלו אליה כמנחה. במחצית השנייה של המאה ה-1 היא נתפסה על-ידי רוב השבטים הגרמאניים כמעין אלה, השייכת לשושלת של נבואה קדושה שניתנה לנשים, והייתה לה השפעה רבה כבוררת עליונה בסכסוכים ובעימותים. עד היום היא מונצחת ביצירות אמנות ובסיפורים מרחבי גרמניה, הולנד וסקנדינביה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: הדפס של הצייר ז’ורז’ מורו משנת 1921 המנציח “נביאה ברוקטרית בשם ולדה המעודדת את בני שבטה לצאת לקרב נגד רומא במהלך המרד הבטאווי שהתרחש בשנת 69-70 לספירה”

רגיל

בת אלפיים: בּוּדְהָהמִיטְרָה

אחרי 2,000 פוסטים, חוגגות שבוע של היא-סטוריה בת אלפיים!

בּוּדְהָהמִיטְרָה, נולדה בסביבות שנת 60 לספירה

בּוּדְהָהמִיטְרָה הייתה נזירה בודהיסטית מהודו בתקופת השיא של אימפריית קושאן שבמרכז אסיה, שהיוותה במשך מאות שנים את הקשר המרכזי בין סין ורומא, ובין מזרח ומערב בכלל. היא הקימה מקדשים ומונומנטים בכמה ערים לאורך נהר הגנגס, ובהם כתובות מתוארכות של בודהה ושל מתרגלי “הדרך המתומנת האצילה”, הבּוֹדְהִיסַטְּוָה. בזכות פועלה להפצת “התורה הגבוהה”, האַבְּהִידְהַרְמַה (הקאנון הבודהיסטי לפי המסורת הקדומה של הסַרְוָסְטִיוַדָה), ובזכות הצלחתה בגיוס משאביהם של החזקים והעשירים למען החברה כולה, הייתה לה תרומה משמעותית לשימור ולחיזוק הבודהיזם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: פסל המוצג במוזיאון אללהאבאד באוטר פרדש, הודו, שעליו נכתב בבראהמי (אחד הכתבים העתיקים של סנסקריט):
“בשנה 2 לשלטון מהרג’ה קנישקה, ביום השמיני בחודש השני של המאנטה בעונת החורף, דמות זו של בודהיסטווה הוקמה על ידי הנזירה בודההמיטרה, הבקיאה בטריפטיקה, על מנת לחגוג את האל בודהה”

רגיל

בת אלפיים: אַמָאנִיטוֹרֶה

אחרי 2,000 פוסטים, חוגגות שבוע של היא-סטוריה בת אלפיים!

אַמָאנִיטוֹרֶה, מלכת נוביה משנת 1 לפנה”ס עד שנת 20 לספירה לערך

אַמָאנִיטוֹרֶה הייתה קַנְדָקֶה (“מלכה”) של נוביה, חבל ארץ היסטורי בעמק הנילוס, באזור מצרים, סודאן ואתיופיה של ימינו. היא מוזכרת בכמה טקסטים מהעת העתיקה, ביניהם ספר מעשי השליחים בברית החדשה, כמי שהצליחה לשמור על עצמאותה ועוצמתה ולהדוף את ניסיונות הכיבוש הרומאי. היא נודעת גם כאחת מאחרוני הבונים הגדולים של ממלכת כוש, שבנתה מאגרי מים בעיר מַרוּאָה בירת כוש, הקימה ושיקמה כמה מקדשים גדולים לאל אָמוֹן ומבנים רבים נוספים (ביניהם יותר ממאתיים פירמידות נוביות) – שרבים מהם שרדו עד היום ומעידים כי תקופתה הייתה המשגשגת ביותר בהיסטוריה המרואנית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: כן אבן שנמצא ב-1843 בכפר וואד בן נאקה שלגדות הנילוס, מוצג כיום במוזיאון המצרי בברלין. לצד דמותה נכתב, בכתב מרואני ובהירוגליפים מצריים:
“הישארי, הישארי על הכס האדיר, איזיס, גבירת העולם שמתחת, כמו הירח הגדל כביצה בחולפו על פני הרקיע. ומי ייתן שהדבר יעניק כוח לבתך, אמאניטורה”

רגיל

בת אלפיים: לִיוְיָה

אחרי 2,000 פוסטים, חוגגות שבוע של היא-סטוריה בת אלפיים!

לִיוְיָה קיסרית רומא, 58 לפנה”ס – 29 לספירה

לִיוְיָה דְרוּסִילָה, הידועה גם כיוּלִיָה אוׄגוּסְטָה (“הנשגבת”), הייתה אם השושלת היוליו-קלאודית, אשתו ויועצתו של ראשון קיסרי רומא אוגוסטוס והאישה המשפיעה ביותר בראשית האימפריה הרומית. היא הפכה למודל האצילי לכל נשות רומא כמטרונה, אשת המשפחה והבית. באופן חסר תקדים ניתנו לה הכבוד והיכולת להיות בעלת ממון ולנהל בעצמה את כספיה ללא פיקוח גברי, ועקב כך יכלה לנהל מעגל תומכים ולצבור כוח פוליטי רב, שעליו שמרה גם לאחר מות בעלה. היא הייתה האישה הראשונה שתמונתה הוטבעה על גבי מטבעות, ולאחר מותה הוכרזה כאלה ופסלה הוצב במקדש אוגוסטוס.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: פסל של ליויה, המוצג במוזיאון ארה פאצ’יס ברומא (צילום: ג’ובאני דל’אורטו)

רגיל

בת אלפיים: דֵנְג סוּי

אחרי 2,000 פוסטים, חוגגות שבוע של היא-סטוריה בת אלפיים!

דֵנְג סוּי קיסרית סין, נולדה בסביבות שנת 80 לספירה

דֵנְג סוּי, או הקיסרית הֵקְסִי (“הצנועה ומשכינת השלום”), שלטה באימפריה הסינית כחלק משושלת האן לקראת סוף המאה ה-1 לספירה. היא חקוקה בהיסטוריה הסינית כבעלת כישורים בולטים בניהול האימפריה, כמי שקיצצה בהוצאות הארמון, הרחיקה מושחתים, פתחה את אסמיה בפני רעבים, התקינה צינורות מים והפחיתה מיסים, וכן השכינה שלום עם שבטים נוודים ופיתחה את המשפט הפלילי. היא הייתה גם מלומדת היטב בחמש הקלאסיקות של הקונפוציאניזם ותרמה לשימורן, עודדה השכלה וחשיבה מקורית, הייתה פטרונית של אמנות, ונחשבת לראשונה בעולם שאימצה רשמית את השימוש בנייר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: דמותה של דֵנְג סוּי, מגולמת על ידי השחקנית לִי שֵנְג בסדרת הטלוויזיה “האגדה על בַּאן שוּ” (2015)

רגיל

יום המאבק באלימות נגד נשים: הטרדות מיניות

הטרדות מיניות #גם_אז

“ביזויה של האישה הוא חלק מתפיסתו של הגבר את זכויותיו המיניות. הדת שלנו, החוקים, המנהגים, כולם מבוססים על הרעיון שהאישה נוצרה עבור הגבר,” כתבה אליזבת קיידי סטנטון כבר ב-1860. בארה”ב, יותר ממאה שנים חלפו עד שהמונח “הטרדה מינית” נכנס לספר החוקים: בשנות ה-70 כתבו מארי רואו וקתרין מקינון לראשונה על הטרדה מינית כאפליה תעסוקתית. ועדיין, המונח נותר בעיקר במעגלים אקדמיים ומשפטיים עד 1991, עם עדותה של אניטה היל נגד המועמד לביהמ”ש העליון קלרנס תומאס. לפני כשנה, כתבו מיליונים #גםאני וקראו סוף-סוף להחלת השלכות על המטרידים. הגם מחר?

 

הטרדה מינית מוגדרת כיום במדינות רבות כסוג של אפליה בלתי חוקית, התעללות מינית ופסיכולוגית ובריונות אלימה, הפוגעות בכבוד האדם והאישה, בחירותם, בפרטיותם ובזכותם לשוויון.

מחקרים מראים קשר מובהק בין הטרדות מיניות לבין פגיעה בבריאות הפיזית והנפשית (עד כדי הפרעת דחק פוסט-טראומטית) ובתחושת הסיפוק הכללית מהחיים.
לפי מחקר של הרשות לזכויות יסוד של האיחוד האירופי (2014), נשים שעברו תקיפה או הטרדה מינית הרגישו כועסות (45%), מוטרדות (41%), נבוכות (36%), פוחדות (29%) ואשמות (20%). נמצא כי למקרים של הטרדה חמורה או מתמדת, יכולות להיות אותן השפעות פסיכולוגיות כמו אונס או תקיפה מינית, ביניהן תחושות זמניות או מתמשכות של חרדה ודיכאון, אובדן אמון, פגיעה בהערכה העצמית, נדודי שינה, קשיי ריכוז, הפרעות אכילה או התמכרויות.
מי שמסרבת, מתנגדת ו/או מתלוננת סובלת לעיתים קרובות מסוגים שונים של נקמה, בידוד חברתי, השמצה ובריונות; לעיתים קרובות היא מועמדת למשפט הציבור, כשכל חייה ומעשיה נחשפים לחקירה ולביקורת, עד כדי צורך לעזוב עבודה, לימודים, מקום מגורים וקהילה או משפחה.

במקום העבודה, הטרדה עלולה להיחשב לבלתי חוקית כאשר היא תכופה או חמורה, יוצרת סביבת עבודה עוינת או פוגעת, או גורמת להחלטה שלילית על ההעסקה (פיטורין, הורדה בדרגה, העברה, חבלה בעבודה וכיו”ב). מעבר לפגיעה במוטרדות עצמן, נמצא כי אקלים ארגוני המאפשר הטרדות מיניות מוביל לפגיעה גם בארגון, מבחינת שביעות רצון העובדים והעובדות, שימור וגיוס עובדים, יעילות העבודה ותפוקה, וריבוי היעדרויות ואיחורים בשל אובדן מוטיבציה או מנגנון הימנעות.
מחקר מ-1997 מצא כי נשים משתמשות בשלוש אסטרטגיות עיקריות כדי להמשיך ולתפקד בסביבת עבודה שבה הן מוטרדות מינית: אלה ששומרות מרחק מגברים ונמנעות מהתנהגויות שעשויות להתפרש כמזמינות (וכתוצאה מכך, נשארות בתפקידים זוטרים); אלה שמפלרטטות ומעמידות פנים שהן מוחמאות, כמנגנון הגנה (וכתוצאה מכך, נתפסות כלא-רציניות וחסרות פוטנציאל); ואלה שמרחיקות עצמן מהנשים, מפתחות “עור של פיל” ומשתתפות בשיח הגברי (וכתוצאה מכך, נתפסות כמתירניות וסופגות יותר הטרדות).
אם כן, מסיקים החוקרים, כל התמודדות פרטנית עם אווירה ארגונית עוינת נדונה לכישלון, ושינוי חיובי יכול להיווצר רק על-ידי אימוץ מדיניות ברורה ונקיטת צעדים אקטיביים מצד הארגון למניעת הטרדות.

—————————————

בישראל, איסור על הטרדה מינית נקבע ב-1988 כחלק מחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, וב-1998 הובילו אורית קמיר וח”כ יעל דיין לאישור חוק כללי למניעת הטרדה מינית.
החוק בישראל מגדיר סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית (שעונשה מאסר) ועוולה אזרחית (שאפשר לפסוק בגינה פיצוי ללא הוכחת נזק):

  • סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.
  • מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם.
  • הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן או כאשר הן נעשות תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול.
  • התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן או כאשר הן נעשות תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול.
  • התייחסות מבזה או משפילה (גם חד-פעמית) המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.
  • הפצת תמונות או סרטונים בעלי תוכן מיני של אדם אחר ללא רשותו (תיקון לחוק משנת 2014).

בנוסף, החוק מגדיר כי גם התנכלות על רקע של הטרדה מינית – כלפי המוטרד, כלפי אדם המסייע לו או כלפי עד – היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית.

לשון החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח-1998 (מתוך אתר הכנסת)

—————————————

בחוקת רומא העתיקה ניתן למצוא את החקיקה המוקדמת ביותר כנגד מה שמכונה כיום “הטרדה מינית”: *פנייה אסורה* הוגדרה בחוק הרומי כ”הטרדה באמצעות ניסיונות חיזור”, “פגיעה בצניעות באמצעות דיבור חלקלק… בניגוד למוסר” או “מעקב מטריד”, ונחשבה לעבירה חמורה יותר מהעבירה של “דיבור מגונה, בדיחות מלוכלכות, שפה דוחה וכיו”ב”. פנייה ל”נערות צעירות מכובדות” שהיו לבושות בבגדי שפחות נחשבה לעבירה פחות חמורה, ופנייה ל”נשים הלבושות כפרוצות” נחשבה לעבירה אפילו פחות חמורה.

הטרדות מיניות נמצאו כמובן גם בקהילות יהודיות במהלך הדורות, כשם שנמצאו בכל חברה אנושית אחרת, ולכן גם המשפט העברי נדרש להתייחס אליהן. דוגמה לכך מהמאה ה-14, שנדמה כאילו יכלה להיכתב בדיוק כך גם היום, היא תשובתו של רבי יעקב בר-ששת, מגדולי ההלכה בספרד ובצפון אפריקה דאז (שו”ת הריב”ש, סימן רסה):
“על הבקשה שעשתה לפניכם אלגוהר, אשת רבי יעקב בן יוסף, כנגד רבי יצחק כהן, שהוא הולך אחריה פתאום, באמרו אליה כי הוא אוהב אותה, עד שאמר לה: אם אין את עושה בעבורי, תני לי נשיקה, שלא אמות בעבור אהבתך. וגם שפעם אחרת קרא אותה לעלות לביתו, באומרו שדלף [=זרם מים] טורד בבית, והיא הבינה כוונתו, כי הייתה לרעה, ולא רצתה לעלות. ואז אמר לה דברי נבלה ושהוא מלומד לעשות כן לאחרות. ורבי יצחק כהן השיב על טענותיה וכיחש בה, באמרו שמעולם לא הייתה כוונתו לרעה, וחלילה לו. אבל לפי שהיו שכנים, היו משחקים דרך צחות כמו שמשחקים אהובים, ושמעולם לא הורגל בזה, כי הוא יהודי יושב בחזקת כשרות. והברורים שאלו לה למה לא באה לפני הברורים עד עתה מכמה פעמים שהיא אומרת שהיה רבי יצחק הנזכר הולך אחריה, וענתה ואמרה כי מפחד בעלה, שלא יתקוטט עמו, ויהרגו זה את זה. ועוד אמרו לה אם יש לה שום עד על זה. וענתה כי היא אמרה הדברים ההם לאנשמואל בן אל רויח. והוא העיד בכח שבועתו שלא ידע ולא ראה דבר בכל אלה, רק שהיא אמרה לו הדברים כאשר הם כתובים למעלה. ועוד ענתה ואמרה לפני הברורים שכבר עשו לו [=למטריד] התראה, הברורים, שלא ידבר עם אשת שמואל פניאל, ושלא לבא עמה במקום חשד. ורבי יצחק אומר שזה היה מחמת קטטה שהייתה לו עם שמואל פניאל הנזכר, ושיש מזה יותר משישה שנים, ושמאז ועד עתה לא היה לו שום חשד בעולם. אלו הן טענותיהן.
תשובה: מאחר שאין לאלגוהר עדים על טענתה כנגד יצחק כהן הנזכר אין ראוי להאמינה בדיבורה לבד ולחשדו בדבר כעור ולייסרו ולהענישו אבל כדי להפרישם מאיסור ראוי לצוות עליו בכח נידוי לבל ידבר עמה מטוב ועד רע וכן שלא ידורו בשכונה אחת וכן אם מוחזק בעיניכם כחשוד על העריות אף אם אין עדים בדבר ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה שתבדילוהו מכם לרעה ושתדחוהו בשתי ידיים.”

—————————————

מסקר שערך המשרד לביטחון פנים ב-2012 עולה כי אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה; 67% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית; וישנו תת-דיווח מהותי על הטרדה מינית (כאשר משערים כי כמעט אחת מתוך אחת ספגה הטרדות מיניות, לעיתים קרובות באופן מתמשך).

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מדווח כי מתקבלות במרכזים מדי שנה כ-40 אלף פניות; מחציתן על הטרדות מיניות, מעשים מגונים ותקיפות מיניות (ומחציתן על מעשי אונס וניסיונות אונס), וכ-30% מהפניות הן על פגיעות לפני גיל 12.

קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:
1202 נשים
1203 גברים

—————————————

עוד על יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

עוד על הטרדות מיניות

עוד פוסטים היא-סטוריים על אלימות נגד נשים:

על רצח האחיות מיראבל, שלזכרו נקבע יום המאבק בתאריך זה

על רצח נשים במשפחה בישראל

על טיפול בנשים נפגעות אלימות במשפחה

על מילת נשים

על עבדות מין

על ג’נדרסייד (פמיסייד)

פייסבוק

בתמונה הקטנה: אליזבת קיידי סטנטון (יושבת) וסוזאן ב. אנתוני (שהמילים המצוטטות נכתבו במכתב אליה), מתוך ארכיון ספריית הקונגרס

בתמונה הגדולה: כריסטין בלייסי פורד מעידה על תקיפתה המינית על ידי המועמד לביהמ”ש העליון של ארה”ב, ברט קוואנו, 2018

רגיל

נבחרות לרשויות המקומיות

נבחרות לרשויות המקומיות, 30.10.2018

מה משותף לאמסטרדם, תוניס, מקסיקו סיטי, מונטריאול, טוקיו, רומא, בוקרשט, קלן, קמפלה, ברצלונה, בגדד, פראג, פריז, בית לחם, קייב, מדריד, לודג’, מונטווידאו וקייפטאון?
בכל הערים האלה, בשבע השנים האחרונות, נבחרה *לראשונה* אישה לתפקיד ראשת העירייה.
ובישראל?

כ-60 שנים לפני שנשות ארה”ב הצליחו במאבקן על זכות הבחירה, ב-1862, הייתה ננסי סמית לאישה הראשונה שנבחרה לעמוד בראש עיר (אוסקלוסה, איווה). 156 שנים אחר כך, נכון לאוקטובר 2018, עומדות נשים בראש כ-17% מערי הבירה בעולם. ובישראל – מקום המדינה ועד היום – רק 26 נשים נבחרו לעמוד בראש רשות מקומית, מתוכן אחת בלבד בראש רשות ערבית. מעולם לא עמדה אישה בראש אחת משלוש הערים הגדולות בישראל (ירושלים, ת”א-יפו וחיפה). היום, רגע לפני הבחירות המקומיות 2018, נשים מהוות פחות מ-3% מראשי הרשויות (7 מתוך 257!) וכ-13% מחברי המועצות.

 

לשלטון המקומי מקום משמעותי בחיי אזרחיות ואזרחי ישראל והשפעה עצומה על עיצוב פני החברה הישראלית. תכנון אמצעי תחבורה, תברואה, מתן היתרי בנייה בהתאם לצרכי אוכלוסיות שונות, רישוי עסקים, הפעלת מערכת החינוך, תאורת רחוב ורישות מצלמות, אירועי תרבות והנצחה  – אם נמנה רק כמה מהשירותים החשובים שרשות מקומית אמורה לספק לתושביה ולתושבותיה – הם בעלי השפעה ישירה ואדירה על חייהן של נשים, שפעמים רבות חוות את המרחב הציבורי והעירוני אחרת.
ייצוג הולם לנשים הוא הכרחי לא רק מכוח החוק, כי אם גם הכרח ציבורי ומוסרי ממדרגה ראשונה. הניסיון והמידע המצטבר מעידים, כי הגדלת שיעור הנשים המכהנות בשלטון המקומי, תוך ייצוג של מגוון אוכלוסיות הנשים המתגוררות ברשות, מוביל לשינוי חיובי ברשויות המקומיות. גם מי שאינן שמות להן למטרה לשפר את חייהן של נשים דווקא מתוך תפיסת עולם פמיניסטית, מביאות עמן חוויות, מיומנויות וניסיון חשובים ושונים משל עמיתיהן הגברים.
נשים מהוות למעלה מ-51% מהאוכלוסייה, אך שיעורן במוסדות השלטון המקומי נמוך ביותר ומשתנה מעט מאוד עם השנים. נכון להיום, ב-40 הערים הגדולות ישנה רק עיר אחת שאישה עומדת בראשה (נתניה), ומתוך 826 חברי מועצות שנבחרו בבחירות המקומיות האחרונות (2013), רק 138 הן נשים (16.7%). בכלל הרשויות המקומיות (257), רק 7 נשים עומדות בראש הרשות (2.72%), וכ-13% מחברי המועצות הן נשים. ב-98 רשויות אין כיום כל ייצוג לנשים. שיעורן ברשויות החרדיות והערביות נמוך בהרבה (פחות מ-1%), וברשויות הבדואיות מעולם לא כיהנה אפילו חברת מועצה אחת.
הסברים שונים ופתרונות שונים ניתנו במהלך השנים לייצוג הדל של נשים במרכזי השלטון המקומי בישראל; ובהתאמה, ליחס ולמענה הלוקים בחסר לצורכיהן, לביטחונן ולאיכות חייהן של נשים. דרך ארוכה עוד לפנינו.
כרגע, רגע לפני שניגשות להצביע, מה שאפשר לעשות זה לחפש מידע על הנשים המתמודדות ביישוב שלכן ולהצביע בהתאם. אפשר למצוא מידע זה באתר האינטרנט של “מקומיות 2018”, קואליציה של ארגוני נשים הפועלת לקידום נשים ברשויות המקומיות במטרה לצמצם את הפערים המגדריים ברשויות המקומיות בבחירות הקרובות.

 

נשים שעמדו/עומדות בראש רשות מקומית בישראל, מקום המדינה ועד היום:

1950: חייקה גרוסמן, ראשת מועצה אזורית געתון – ראשת רשות מקומית ראשונה בישראל
1951: הדסה ברגמן, ראשת מועצה אזורית חבל מעון
1956: חנה לוין, ראשת עיריית ראשון לציון – ראשת עירייה ראשונה
1957: יפה כץ, ראשת מועצה מקומית כפר יונה – ראשת מועצה מקומית ראשונה
1962: יהודית שושני, ראשת מועצה מקומית רמת ישי
1965: בת-שבע איילון, ראשת מועצה אזורית ברנר
1967: מנוחה חרל”פ, ראשת מועצה מקומית יקנעם עילית
1971: זהבה וושצ’ינה, ראשת מועצה מקומית קריית חרושת
1971: זלדה שחם, ראשת מועצה מקומית רמת ישי
1972: ויולט ח’ורי, ראשת מועצה מקומית כפר יאסיף – היחידה שעמדה בראש רשות מקומית ערבית בישראל
1983: אורה פוטר, ראשת מועצה אזורית בני שמעון
1989: זיוה בן דרור, ראשת המועצה המקומית אבן יהודה – ראשת מועצה מקומית נבחרת ראשונה (לאחר שינוי שיטת הבחירות לבחירה ישירה של ראש הרשות)
1993: מרשה כספי, ראשת המועצה המקומית סביון
1996: יעל שאלתיאלי, ראשת המועצה האזורית בקעת בית שאן – ראשת מועצה אזורית נבחרת ראשונה
1996: דניאלה וייס, ראשת המועצה המקומית קדומים
1998: יעל גרמן, ראשת עיריית הרצליה – ראשת עיר נבחרת ראשונה
1998: מרים פיירברג, ראשת עיריית נתניה – ראשת עיר נבחרת ראשונה
1999: אורה חכם, ראשת המועצה האזורית אפעל
2002: לילך מורגן, ראשת המועצה האזורית הערבה התיכונה
2006: פלורה שושן, ראשת המועצה המקומית מצפה רמון
2009: סיגל מורן, ראשת המועצה האזורית בני שמעון
2010: טלי פלוסקוב, ראשת עיריית ערד
2011: מטי צרפתי הרכבי, ראשת המועצה האזורית יואב
2013: ליזי דלריצ’ה, ראשת המועצה המקומית גני תקווה
2013: יעלה מקליס, ראשת עיריית יהוד-מונוסון
2015: ליאת שוחט, ראשת עיריית אור יהודה
2015: סיגל שאלתיאל-הלוי, ראשת מועצה תעשייתית מגדל תפן

נתונים על נשים בשלטון המקומי בישראל מתוך:
1. נייר עבודה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, “הייצוג הנשי בזירות הפוליטיות בישראל: תמונת מצב” (2016)
2. דו”ח משרד הפנים, “מעמד האישה ברשויות המקומיות” (2014)
3. עמוד ויקיפדיה על “התמודדות נשים בבחירות המקומיות בישראל

 

ערי הבירה בעולם שבראשן עומדות נשים, נכון לאוקטובר 2018 (41 מתוך 243 ערי בירה של מדינות וטריטוריות):

אוסלו, נורווגיה (מריאן בורגן)
אמסטרדם, הולנד (פמקה הלסמה)
אנדורה לה ולה, נסיכות אנדורה (קונחיטה מרסול ריארט)
אנטננריבו, מדגסקר (לאלאו ראוואלומנאנה)
בגדד, עיראק (ד’כרה עלווש)
בוקרשט, רומניה (גבריאלה פיראה)
בנג’ול, גמביה (רוהי מאליק לואה)
גיברלטר (קיאני אלדורינו)
דקאר, סנגל (סוהם אל ורדיני)
הוואנה, קובה (מרתה הרננדז רומרו)
וושינגטון די-סי, ארה”ב (מוריאל באוזר)
ורשה, פולין (האנה גרונקייביץ’-ואלץ)
טוקיו, יפן (יוריקו קויקה)
טורסהאבן, איי פארו (אניקה אולסן)
לוקסמבורג סיטי, לוקסמבורג (לידי פולפר)
ליברוויל, גבון (רוז כריסטיאנה אוסוקה רפונדה)
ליסבון, פורטוגל (הלנה רוזטה)
מאלה, האיים המלדיביים (שיפא מוחמד)
מדריד, ספרד (מנואלה כרמנה)
מלאבו, גינאה המשוונית (איזבל אראול איווינה)
מנגואה, ניקרגואה (דייזי טורס)
מסרו, לסוטו (מאטבוהו מוקואן)
נואוק, גרינלנד (אסיי חמניץ נארופ)
נואקשוט, מאוריטניה (מטי מינת חמדי)
נומאה, קלדוניה החדשה (סוניה לגרד)
סופיה, בולגריה (יורדנקה פנדקובה)
סטוקהולם, שוודיה (אנה קוניג ירלמיר)
סן חואן, פוארטו ריקו (כרמן יולין קרוז)
סן מרינו (מריה תרזה בקארי)
סן פייר, סן פייר ומיקלון (קארין קליירו)
סנט ג’ורג’ס, גרנדה (קווינל פרנסיס)
סנטיאגו, צ’ילה (קרלה רובילר)
פראג, צ’כיה (אדריאנה קרנאצ’ובה)
פריז, צרפת (אן אידלגו)
פריטאון, סיירה לאון (איבון אקי-סויר)
קיגאלי, רואנדה (מארי-שנטל רוואקאזינה)
קייפטאון, דרום אפריקה (פטרישיה דה ליל)
קמפלה, אוגנדה (ג’ניפר מוסיסי)
קראקס, ונצואלה (קרולינה קסטארי)
רומא, איטליה (וירג’יניה ראג’י)
תוניס, תוניסיה (סועאד עבד אל-רחים)

 

ראשות עיר פורצות דרך בהיא-סטוריה העולמית (נתונים מתוך first women mayors):

1862: האישה הראשונה שנבחרה לראשות עירייה (אך ויתרה על התפקיד) – ננסי סמית, בעיר אוסקלוסה, איווה, ארה”ב
1887: האישה הראשונה שכיהנה כראשת עירייה – סוזאנה מדורה סאלטר, בעיר ארגוניה, קנזס, ארה”ב
1893: ראשת העירייה הראשונה באימפריה הבריטית (ובאוקיאניה) – אליזבת ייטס, בעיר אונהונגה, ניו זילנד
1908: ראשת העירייה הראשונה באירופה – אליזבת גארט אנדרסון, בעיר אלדבורג, בריטניה
1918: ראשת העירייה הראשונה באימפריה הרוסית – יליזבטה מריה סקובטובה, בעיר אנאפה, רוסיה
1926: ראשת העירייה הראשונה בעיר גדולה – ברתה נייט לאנדס, בעיר סיאטל, וושינגטון, ארה”ב
1928: ראשת העירייה הראשונה בדרום אמריקה – אלזירה סוריאנו, בעיר לאחס, ריו גראנדה דו סול, ברזיל
1930: ראשת העירייה הראשונה במדינה אסלאמית – סדיה חנים, בעיר קיליצ’קיה, ארטווין, טורקיה
1937: ראשת העירייה הראשונה באסיה – אינס סריון, בעיר וואלהרמוסו, פיליפינים
1938: ראשת העירייה הראשונה באפריקה וראשת העירייה הראשונה בעיר בירה – גוולאדיס הלן קולמונדליי (ליידי דלאמיר), בעיר ניירובי, קניה
1956: ראשת העירייה הראשונה בהודו – סולוצ’אנה מודי, בעיר מומבאי (העיר הגדולה בהודו, ואחת מחמש הערים הגדולות בעולם)
1970: ראשת העירייה השחורה הראשונה באפריקה – מרגרט קניאטה, בעיר ניירובי, קניה
1970: ראשת העירייה הראשונה באיראן – דאביר עזאם חוסנה, בעיר בבולסר
1972: ראשת העירייה השחורה הראשונה בארה”ב – אלן ווקר קרייג-ג’ונס, אורבנקרסט, אוהיו, ארה”ב
2001: ראשת העירייה הלסבית המוצהרת הראשונה – לורן פורטמילר, בעיר סאג הרבור, ניו יורק, ארה”ב
2005: ראשת העירייה הראשונה ברשות הפלסטינית – ג’אנת חורי-מיח’איל, רמאללה
2017: ראשת העירייה הילידית הראשונה בארה”ב – טאשה קרדה, בעיר גרדנה, קליפורניה

 

בתמונה הגדולה: ראשת עיריית פריז אן אידלגו (מימין) וראשת עיריית ברצלונה אדה קולאו (משמאל) ביציאה מאולם עיריית ברצלונה לאחר חתימה על הסכם שיתוף פעולה בין הערים, ספטמבר 2016. צילם: ג’וזף לאגו/ גטי אימג’ז, מתוך המאמר “נשים משנות את אירופה – עלייתן של ראשות עיר

בתמונה הקטנה: קטע מתוך עיתון “בדפורד גאזט”, 7 במרץ 1862: “אשה נבחרה לראשות העיר. בבחירות מאוחרות באוסקלוסה, איווה, רק מועמד אחד הוצע לבחירות. ‘הבחורים’ לא אהבו אותו, ושמו לעצמם למצוא מועמד חלופי. וכך, ברוח של שעשוע יותר מכל דבר אחר, הם הציעו לתפקיד את הגברת ננסי סמית. ביום הבחירות, להפתעת כולם – לאחר ספירת הקולות באותו הערב נמצא כי הגברת סמית זכתה ברוב של 21 קולות על המועמד הרגיל.” (מקור)

פייסבוק

רגיל

אמהות ח’אווראן

אמהות ח’אווראן, פועלות מאז 1980

יום הזיכרון העממי לקורבנות המשטר האיראני, מצוין מאז 1988

אמהות ח’אווראן הוא ארגון נשים הפועלות למען משפחות הנרצחים והאסירים קורבנות המשטר האיראני מאז 1980. אמהות ובנות משפחה של הקורבנות חשפו ב-1988 קברים לא מסומנים בח’אווראן ובהם המונים שהוצאו להורג ע”י המדינה. מאז הן מפגינות, פונות לאו”ם ומתעדות את מקרי הטבח על-מנת לחשוף בפני העולם את הפרת זכויות האדם באיראן, על אף שבמרוצת השנים נרדפו, הותקפו, נכלאו והורחקו מח’אווראן על ידי המשטר. הן גם פועלות לשימור בית הקברות וקבעו יום זיכרון לקורבנות ב-1 בספטמבר. הארגון זכה בפרס בינלאומי, אך תביעותיו להכרה ולצדק נותרו עדיין ללא מענה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: איור לכבוד מתן פרס קוואנגג’ו לזכויות אדם לאמהות ח’אווראן ב-2014, מאת המאייר האיראני תוכא נייסתאני

בתמונה הקטנה: אמהות ח’אווראן בתהלוכת יום הזיכרון לקורבנות המשטר האיראני בשנת 2005

רגיל

יום השוויון לנשים

יום השוויון לנשים, מצוין בארה”ב מאז 1973

“זהו סיפור על נשים שיצרו את אחד המאבקים הלא-אלימים היצירתיים והמוצלחים ביותר למען זכויות אזרח שנראו בעולם. זהו מאבק בלתי-רגיל, במיוחד כשמובאות בחשבון המשוכות שהיה על הסופרג’יסטיות לצלוח. ללא כוח כלכלי, חוקי או פוליטי משל עצמן, ולמול התנגדות מבוצרת וממומנת היטב, נשים נאבקו בכל מדינה ומדינה למען זכויותיהן כאזרחיות. כדי להשיג תמיכה בזכותן להצביע, נשים הפיצו אינספור עצומות, נאמו, פרסמו עיתונות ונדדו ברחבי המדינה. לעתים קרובות הן סבלו מלעג, מהטרדות ואף מתקיפות מצד ההמון ומצד המשטרה. חלקן הושלכו לכלא, וזכו ליחס קשה כשמחו על כך. ובכל זאת הן המשיכו לנוע. לבסוף, ב-26 באוגוסט 1920, מטרתן הושגה עם התיקון ה-19.
[…] יום השוויון לנשים מאפשר לנו להקדיש תשומת לב ליתרונות הרבים של שוויון אמיתי ולתפקידן של נשים בחיים הציבוריים שלנו. נשים בשירות הציבורי ובממשל שירתו אותנו היטב כאומה בפועלן למען פינוי מכשולים, אכיפת חוקים, יישום רעיונות חדשים ושינוי עמדות הציבור. הנשים שאנו זוכרות היום מספרות סיפור מעורר השראה על מקומנו בהיסטוריה. הן מזכירות לנו שכאזרחי ואזרחיות ארה”ב יש לכולנו ההזדמנות – והאחריות – להתגבר על מכשולים, להשקיע את מיטב המאמצים ולהצטרף יחד ליצירת חברה דמוקרטית יותר.”
(מתוך “ואף על פי כן, נעו ונעו”, עלון של הפרויקט הלאומי להיסטוריה נשית לקראת יום השוויון 2018)

היום, מזה 45 שנים, נחגג בארה”ב יום השוויון לנשים לציון היום ב-1920 שבו אומץ התיקון ה-19 לחוקה האמריקאית, האוסר על הממשלה למנוע מאזרחיות אמריקאיות את זכות ההצבעה על בסיס מינן. בעקבות השביתה הלאומית של נשות ארה”ב למען שוויון תעסוקתי במהלך שנת 1970 ופעילות הגל השני של הפמיניזם למען ביטול ההבדלים הקבועים בחוק בין גברים לנשים בתחומים כמו המשפחה, הרכוש והתעסוקה, העלתה חברת הקונגרס בלה אבצוג את ההצעה לציין את היום כהוקרה למאבקן של עשרות אלפי הפעילות מאז ועידת סנקה פולס ב-1848, וכתזכורת לדרך שעוד נותרה עד לשוויון אמיתי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: בלה אבצוג, יוזמת היום

בתמונה הגדולה: פרט מתוך איור של ועידת סנקה פולס 1848 (Bettmann / גטי אימג’ז)

רגיל

יום הולדת להיא-סטוריה: טרובדוריות!

לכבוד יום ההולדת החמישי של היא-סטוריה, אנו מזמינות אתכן לחגוג עם הטרובדוריות, הראשונות בהיסטוריה המערבית שהלחינו, כתבו, ניגנו ושרו מוזיקה חילונית!

במאות ה-12 וה-13, בחצרות האצילים של אוקסיטניה*, היו בכל מקום טרובדורים**. למרות הדימוי הפופולרי, לא היו אלה מוזיקאים דלפונים הנודדים מעיר לעיר כשעל שכמם כלי מיתר, אלא בני אצולה ואנשי חצרותיהם. וכן, היו ביניהם גם לא מעט נשים. כשרבים מהאצילים נסעו הרחק במסעות הצלב, ורבות מהחצרות נותרו תחת אחריות הנשים, חל שינוי במעמד האישה ובקודים התנהגותיים-חברתיים, ושירת הטרובדורים ביטאה זאת. בחברה האוקסיטנית, גם נשות החצר ידעו לשיר, לנגן ולכתוב שירי אהבה, שירים פוליטיים, קינות וגם שירים לריקודים, וכן לנהל עימות או דיאלוג לירי בדילמות מוסריות.

עוד על טרובדוריות בויקיפדיה

* אוקסיטניה הייתה אזור משגשג וחשוב בדרום אירופה, שכלל בעיקר את דרום צרפת, ספרד ואיטליה.

** מקור כינוים של הטרובדורים בפועל האוקסיטני trobar שפירושו “למצוא”, ובהשאלה “להמציא” או “לחבר” (שיר או לחן).

———————————-

נושא מרכזי בשירתם של הטרובדורים היה אהבה, כולל אהבה מחוץ לנישואין וחושניות ארוטית, בניגוד לתפיסה הנוצרית השלטת דאז, ובכל זאת זכו שיריהם להצלחה רבה ואף התקבלו ע”י הכנסייה.

גם הטרובדוריות יצרו קשר הדוק בין מעשה השירה למעשה האהבה, אך הן כתבו על אהבה בדרך שונה מעמיתיהן הגברים; סגנונן היה דיאלוגי יותר ומצועצע פחות, והן הציגו גרסה מיושבת יותר ואידילית פחות של מערכות יחסים.

הנה כמה בתים מתוך שיריהן של טרובדוריות, בנות אוקסיטניה של המאות ה-12 וה-13:

“חבר נאה מתוק, אוכל לומר לך בכנות
שמעולם לא הייתי ללא תשוקה
משום ששמחת להיות מאהב החצר שלי;
לא הייתה גם עת, חבר נאה מתוק,
שבה לא רציתי לראותך עוד;
מעולם לא הרגשתי חרטה,
ואם הלכת ממני בכעס, מעולם לא קרה
שחשתי שמחה עד ששבת אלי.”
(טיבור ד’אורנז’)

“אתה מאהב ראוי כל כך,
שהלוואי שלא היית כזה הססן;
אך אני שמחה שאהבתי גורמת לך חרטה,
שאם לא כן, הייתי אני זו שמכה על חטא.
ובכל זאת, אתה הוא שעומד להפסיד
אם לא תהיה אמיץ דייך לעמוד מאחורי רצונך,
ותסב לשנינו נזק רב אם תסרב.
שהרי גברת אינה מעזה להסתיר
את רצונה האמיתי.”
(גרסנדה דה פרואנזה)

“כעת הגענו אל התקופה הקרה
כשקרח ושלג ובוץ מכסים את האדמה
והציפורים הקטנות דוממות
אף אחת אינה נוטה להנעים זמירות.”
(אזלייה דה פורקירן)

“אישה יפהפייה, שהנאה ושפה אצילית מרוממות אותך,
ואיכות,
אלייך יוצאים חרוזיי,
משום שבך יש עליצות ושמחה ואושר,
וכל הדברים הטובים שאפשר לרצות מאישה.”
(ביאריס דה רומנס)

עימות לירי מפורסם בין שתי טרובדוריות, מריה דה ונטדום וגי ד’אוסל, עסק בדילמה הבאה: כאשר גבר מצליח לשכנע גברת לקבלו כמאהב, האם הוא נעשה שווה מעמד לה, או שמא הוא נותר במעמד של משרת שלה?

(מתוך עמודי ויקיפדיה של הטרובדוריות המפורטות כאן)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מיניאטורה מתוך ספר שירים שהעניק ג’ון טלבוט הרוזן משרוסברי למרגרט מאנז’ו מלכת אנגליה, שנת 1440 לערך (הספרייה הבריטית, Royal MS 16 G. V folio 3v)

בתמונה הקטנה: מיניאטורה מתוך “שירים של מריה הקדושה” שאסף אלפונסו העשירי מלך קסטיליה, המאה ה-13

רגיל

יום המדע: אפקט מטילדה

ב-14 במרץ, יום הולדתו של המדען הנודע אלברט איינשטיין ז”ל, מצוין יום המדע, הנודע לרוב כ”יום פאי“, הקבוע המתמטי 3.14.

אפקט מטילדה הוא הטיה נפוצה בהכרה בתרומתו של מחקר הנעשה על ידי מדעניות, כך שעבודתן מוערכת פחות מזו של עמיתיהן הגברים ולעתים קרובות אף מיוחסת להם. מטילדה ג’וסלין גייג’, פעילת זכויות נשים ומתנגדת עבדות אמריקאית, תיארה את התופעה לראשונה בסוף המאה ה-19, ואת המונח על שמה טבעה ב-1993 היסטוריונית המדעים האמריקאית מרגרט רוסיטר. מחקרים מראים כי מגדרם של מועמדים לפרופסורה משפיע על ההערכה כלפיהם, פרסומים של מדענים מצוטטים לעתים קרובות יותר מאשר של מדעניות, והם מקבלים יותר זמן מסך, הכרה ופרסים ממדעניות בעלות הישגים דומים.

דוגמאות בולטות למדעניות שהקרדיט על עבודתן החשובה ניתן לגברים:

  • מארי קירי זכתה בפרס נובל בפיזיקה 1903 על מחקרה על קרינה רדיואקטיבית רק לאחר התעקשותם של אחד מחברי הוועדה ובעלה פייר קירי כי עבודתם הייתה משותפת.
  • ליזה מייטנר – פרס נובל בכימיה 1944 ניתן רק לשותפה למחקר, אוטו האן, על עבודתם המשותפת על ביקוע גרעיני.
  • מריאטה בלאו – פרס נובל בפיזיקה 1950 ניתן לססיל פאוול על פיתוח שיטת צילום למחקר תהליכים גרעיניים, אף על פי שחלוצת המחקר הייתה בלאו.
  • רוזלינד פרנקלין – פרס נובל בפיזיולוגיה ורפואה 1962 ניתן לפרנסיס קריק, ג’יימס ווטסון ומוריס וילקינס על גילוי מבנה ה-DNA, מבלי להכיר בהתבססותם על עבודתה של פרנקלין בתחום.
  • ג’וסלין בל בורנל גילתה את פולסרי הרדיו הראשונים, אך מי שזכו בפרס נובל בפיזיקה 1974 על הגילוי היו המנחה שלה לדוקטורט אנטוני יואיש והאסטרונום מרטין רייל.
  • גרטי קורי – במשך יותר מ-20 שנה נחשבה לעוזרת מחקר של בעלה, אף שהייתה להם אותה הכשרה, והם עבדו יחד בשיתוף פעולה מלא. רק ב-1947, כשהוחלט להעניק להם פרס נובל בפיזיולוגיה ורפואה על מחקרם על מטבוליזם בבעלי חיים, קיבלה סוף-סוף מעמד של פרופ’ מן המניין.
  • צ’ין-שיונג ווּ – ניסוי שערכה היווה פריצת דרך בפיתוח המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, אך מי שזכו בפרס נובל בפיזיקה 1957 על הפיתוח היו תלמידיה, צונג-דאו לי וצ’ן-נינג יאנג.
  • איזבלה לי קארלי – פרס נובל בכימיה 1985 ניתן רק לבעלה ג’רום על עבודתם המשותפת בניתוח מבנה של גבישים בעזרת פיזור קרני רנטגן.
  • אנני ראסל מונדר – מחקריה על הקשר בין כתמי שמש והאקלים בכדור הארץ פורסמו תחת שמו של בעלה, ורק ב-1916, כשהותר לנשים להצטרף לחברה האסטרונומית המלכותית, זכתה לקבל קרדיט.
  • מרי וויטון קאלקינס גילתה את השפעתם של צימוד גירויים ומשך הגירוי על הזיכרון ופיתחה את שיטת האסוציאציות, ששימשו חוקרי מוח ופסיכולוגים נודעים רבים מבלי שניתן לה קרדיט שנים רבות.
  • אליס בול פיתחה תמצית שמן כימית לטיפול בצרעת, שנרשמה כפטנט על שם נשיא האוניברסיטה שבה למדה. רק לאחר כ-80 שנה ניתן לה הקרדיט הראוי.
  • הקרדיט על פיתוח “אניאק“, המחשב האלקטרוני הראשון, ניתן היסטורית למפתחי החומרה, ולא לצוות התכנות, שכלל אך ורק נשים:

עוד על אפקט מטילדה

עוד על מטילדה ג’וסלין גייג’ (בתמונה הקטנה)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: משתתפות בפאנל על הנשים שפתחו דלת עבור נשים במדע, 2013. מימין לשמאל: מרגרט ווייטקאמפ, אוצרת המתמחה בהיסטוריית חקר החלל במוזיאון הלאומי לטיס וחלל בוושינגטון, טום קוסטלו (שדר חדשות ומנחה הדיון), אלן אוצ’ווה, מנהלת מרכז ג’ונסון לחקר החלל של נאס”א, ולינדה בילינגס, פרופ’ לתקשורת ומדיניות ציבורית. (צילום: נאס”א / ביל אינגלס)

רגיל

יום האישה הבינלאומי: הזורעות בדמעה

מאז המהפכה הנאוליתית, עם המעבר מחברות ציד ולקט נוודיות לחברות חקלאיות ביישובי קבע, ועד ימינו, כשחקלאות היא עדיין העיסוק הנפוץ בעולם – נשים אחראיות לייצור רוב המזון. נשות הכפר מהוות כרבע מאוכלוסיית העולם ורוב מקרב העוסקים בחקלאות, אך הן נותרו מאחור בכל קנה מידה. הן מהוות פחות מ-20% מבעלי האדמות, פער השכר המגדרי באזורי הכפר מגיע ל-40%, הן סובלות יותר מתת-תזונה, והביטחון התעסוקתי שלהן וגישתן לשירותי בריאות לוקים בחסר. מחקרים מראים כי קידום השכלתן ומעמדן כמקבלות החלטות, יותר מכל פעולה אחרת, יעודד קיימוּת ויביא לצמצום משבר המזון העולמי.

מבט-על על פני כדור הארץ יגלה שכמעט 500 מיליון דונמים, יותר משליש משטחי היבשה בעולם, משמשים לגידולים חקלאיים. שדות חיטה ושעורה ועדשים וחומוס במזרח התיכון ובתת-היבשת ההודית, שדות תירס ושעועית ועגבניות ותפוחי אדמה ומטעי קקאו באמריקה, שדות אורז וסויה באסיה, מטעי הדרים ובננות וקוקוס באזורים הטרופיים, מטעי תפוחים ופטל וכרמים ושדות גזר וסלק ופטריות באירופה, שדות דוחן ודורה וטף ומטעי קפה וקולה ומקשות אבטיחים באפריקה, ועוד ועוד גידולים שנפוצו לכל עבר ונמצאים עד היום במטבחים שלנו ובכל מקום סביבנו.
ממעוף הציפור אפשר לראות במרחבים האדירים של השדות והמטעים האלה מיליוני דמויות חורשות, זורעות, מדשנות, נושאות מים, משקות, קוצרות, קוטפות, דשות, מובילות תוצרים חקלאיים אל השווקים ומהשווקים אל הבתים. מי הן?
הידעת שכשני-שלישים מהן, ובמדינות מתפתחות עד 80%, הן נשים?

תפקידן החיוני של נשים בחקלאות – בשדות ובמטעים ובשווקים הכפריים – נותר חבוי במהלך רוב ההיסטוריה משום שלא ניתנה להן גישה לעמדות השפעה פוליטיות ולתהליכי קבלת החלטות, לעצמאות כלכלית או להשכלה והתמקצעות. תוצריהן נשארו בסביבתן המקומית, והן היוו ומהוות עדיין את עמוד התווך של הכלכלה המקומית, במיוחד במדינות מתפתחות. ככלל, ככל שהאזור עני יותר, כך חלק גדול יותר מהעבודה החקלאית נעשה ע”י נשים, בעוד ההכנסות והרווחים מגיעים יותר לגברים ופחות לנשים.
לפי ארגון המזון והחקלאות של האו”ם, המודרניזציה המהירה של החקלאות והכנסתן של טכנולוגיות חדשות שיפרו את מצבם של העשירים יותר מאשר של העניים, ואת מצבם של גברים יותר מאשר של נשים. כך, אף על פי שנשים עושות את רוב העבודה החקלאית ברמה הגלובלית, הן מקבלות פחות שכר (אם בכלל) עבור עבודה שנחשבת עונתית או חלקית אף שהן עובדות למעשה שעות רבות יותר מגברים, ואילו גברים הם עדיין בעלי רוב האדמות, שולטים על עבודתן ושכרן של נשים ועל קבלת ההחלטות.

מצד שני, דו”ח של הבנק העולמי משנת 2017 מראה כי ככל שגדלה גישתן של נשות הכפר למידע, להכשרה, למדע ולטכנולוגיה – הן משנות את ייצור המזון ואת צריכתו כך שמשאבים ואדמות מנוצלים באופן בר-קיימא, וכך שהתוצרים מגיעים אל הנזקקים להם ביותר, בקהילות העניות ביותר במדינות המתפתחות. שוויון מגדרי, כך מראים מחקרים של ארגונים בינלאומיים רבים, הוא טוב לחקלאות, טוב לביטחון תזונתי, טוב לאיזון אקלימי וטוב לחברה בכלל.
נשות הכפר של המאה ה-21, יותר מאי-פעם, מתארגנות ופועלות למען זכויותיהן ולמען שיפור פרנסתן ורווחתן. יותר מאי-פעם, הן רוכשות כישורים חדשים, משתמשות בשיטות חקלאיות חדשניות, מקימות עסקים מצליחים ומגיעות לעמדות רבות-השפעה. במטרה להגיע לחיים בני-קיימא ולאיכות חיים ראויה עבור עצמן ועבור קהילותיהן, הן מקדמות יותר מאי-פעם גישה לבעלות על אדמות ועל אמצעי ייצור, לשירותים פיננסיים, לתנאי עבודה הוגנים, להשכלה ולשירותי בריאות.

בכל יום, ובמיוחד בימים כמו יום האישה הבינלאומי, אנחנו מבקשות להנכיח בהיא-סטוריה את פועלן האדיר של נשים יוצאות דופן ופורצות דרך. היום אנחנו מבקשות להעניק, אולי על ארוחה טובה ומזינה, רגע של מחשבה והמון כבוד והערכה למאות מיליוני נשים, שכבר יותר מעשרת אלפים שנה קמות לעמל יומן המפרך, ופשוטו כמשמעו – מזינות את העולם. בתיאבון!

——-

מקורות:

דו”ח של UN Women על היתרונות של שוויון מגדרי בתחומי החקלאות ופיתוח הכפר

דו”ח של ארגון המזון והחקלאות של האו”ם על תפקידן של נשים בחקלאות

דו”ח של הבנק העולמי על נשים בחקלאות כסוכנות של שינוי במערכת המזון העולמית

דו”ח של הארגון לשוויון מגדרי של האיחוד האירופי על חקלאות ופיתוח הכפר בראייה מגדרית

עוד על הנושא השנתי של UN Women עבור יום האישה הבינלאומי 2018: “נשות הכפר משנות את החיים בעולם”

עוד על חקלאות באופן כללי:
https://he.wikipedia.org/wiki/חקלאות
http://ecowiki.org.il/המהפכה_החקלאית
https://ecowiki.org.il/wiki/חקלאות_בת_קיימא

עוד על הקשר בין חקלאות ומגדר:
https://en.wikipedia.org/wiki/Gender_roles_in_agriculture
https://www.wikigender.org/wiki/women-and-agriculture/
כתב-העת למגדר, חקלאות וביטחון תזונתי

עוד על יום האישה הבינלאומי

פייסבוק