היא-סטוריה

“נשים עושות היא-סטוריה בכל תחום בכל מקום ובכל תקופה, מדי יום ביומו”

היום, לפני 6 שנים, עלה לרשת פרויקט היא-סטוריה, שנועד להפיץ ולקדם ידע נגיש, בעברית, על נשים ועל פועלן, שלעתים קרובות מדי נדחקו מההיסטוריה. מאז עלו לדף הפייסבוק ולאתר שלנו כ-2,200 רשומות יומיות על נשים שנחקקו בהיסטוריה, בתרבות, במדע ובכלל, על אירועים היסטוריים בעלי השפעה ניכרת על חייהן של נשים, ועל נשים שקידמו נשים, מיעוטים ואת העולם כולו.

מאז 7 באוגוסט 2013 אנחנו מעלות מדי יום פוסט על נשים חזקות, משפיעות, מלאות עשייה ומעוררות השראה.
אנחנו רוצות לנצל את יום ההולדת שלנו, ולהודות מכל הלב לכל העוקבות (והעוקבים), המשתפות, המגיבות, המחבבות, וכל מי שלקחה ולוקחת חלק במסע המרתק שלנו בנבכי ההיא-סטוריה.

לצערנו, לאחר שש שנים אינטנסיביות, אנחנו מרגישות צורך לקחת הפוגה קצרה מהדף, עד אשר נתארגן מחדש באופן יעיל ובר קיימא.
נשמח לצרף אלינו כותבת תוכן נוספת (או שתיים) המעוניינות לקחת חלק בפרויקט האהוב שלנו.
מי שמעוניינת, מוזמנת לפנות אלינו בפרטי.

מזכירות לכולן שכל המידע נמצא גם בדף הפייסבוק שלנו וגם כאן, עם אפשרויות חיפוש מגוונות ונוחות
נשוב אליכן אחרי החגים, עם חברות חדשות וכוחות מחודשים…

אוהבות המון,
שלהב, מתת והילה

שולה קשת, נולדה ב-1959

“מצבן של נשים מקהילות של צבע באזורי מצוקה תמיד יהיה גרוע משל הגברים ומשל נשים מהקבוצה ההגמונית, ואם נשאיר את המאבק הזה לממסד או לקבוצה ההגמונית, נמשיך להיתפס כקהילה שזקוקה לשיקום. התופעה של אנשים שבאים מבחוץ לעזור למסכנים ולאומללים, היא הדרך של ההגמוניה לשמר את המצב החברתי הזה”

היום, לפני 60 שנים, נולדה שולה קשת, אמנית רב-תחומית, אשת חינוך, יזמת ופעילה חברתית ישראלית. ממייסדות תנועת “אחותי – למען נשים בישראל” ומקימת “בית אחותי” ו”מרכז אהטה” (אחותי באמהרית); ממובילות המאבק של תושבי דרום ת”א נגד גירוש הפליטים; ממייסדות הארגון “לבי במזרח”; יוזמת אירועי “לילה שחור”, קואליציית סחר הוגן וכלכלה פמיניסטית, ועוד מגוון יוזמות המקדמות דיאלוג ושותפות בין נשים מקהילות פריפריאליות שונות. ב-2018 נבחרה ליו”ר ועד השכונה של נווה שאנן ולמועצת העיר ת”א-יפו, והאגודה לזכויות האזרח העניקה לה את אות זכויות האדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תנועת “אחותי” מציגה את גיליון “לחם, בגד, קורת גג” (ללא קרדיט). מתוך אתר “דבר העובדים בארץ ישראל”.

אורי שביט, נולדה ב-1972

היום, לפני 47 שנים, נולדה אורי שביט, שפית וקונדיטורית, בלוגרית, עיתונאית אוכל ופעילה למען זכויות בעלי חיים, ממובילות מהפכת הטבעונות בישראל בשנים האחרונות. שביט מנהלת את בלוג האוכל “טבעוניות נהנות יותר” (שזכה כמה פעמים בתואר בלוג האוכל הטוב ביותר של “טיים-אאוט”), מעבירה סדנאות בישול ואפייה, מרצה בארץ ובעולם על קולינריה ועל חמלה, מייעצת למסעדות ולחברות מזון לגבי מנות ומוצרים טבעוניים, מיוזמות עצרת הענק “תסתכלו להם בעיניים” שהתפשטה לעשרות ערים בעולם, שותפה ליוזמת “יום זכויות בעלי חיים” בכנסת, ומחברת ספר הבישול “המטבח הטבעוני שלי”.

הבלוג “טבעוניות נהנות יותר“

שיחת “TEDx” על “טבעוניות נהנות יותר” (vegans on top)

שיחת “TEDx” על “מי הזיז את החמלה שלי”

ויקיפדיה

פייסבוק

אלינור מארי סמיל, נולדה ב-1939

“אין ספק שמעולם לא הושגו זכויות כלשהן אלא אם היו מי שנכונים להיאבק למענן.
“עלינו להיאבק למען מה שאנחנו רוצות, לא רק למען מה שאנחנו יכולות להשיג.”

היום, לפני 80 שנים, נולדה אלינור סמיל, מנהיגה בולטת בתנועה הפמיניסטית האמריקאית בת-זמננו בארה”ב, שטבעה את המונח “הפער המגדרי”. בשנות ה-70 וה-80 כיהנה כנשיאת “ארגון הנשים הלאומי” (NOW), שם התמקדה בזכות לבחור בהפלה, בזכויות סוציאליות לנשים ולאמהות ובזכויות להט”ב. ב-1987 ייסדה את “הרוב הפמיניסטי”, ארגון שמטרתו לשלב מחקר, חינוך ופעילות פוליטית, ומאז 2001 היא מוציאה לאור את כתב העת הפמיניסטי “מיז”. לעתים קרובות היא מדבררת בתוכניות אקטואליה, בפני הקונגרס ובמחאות והפגנות, בארה”ב ובעולם, סוגיות של פמיניזם, שוויון וזכויות אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סמיל בשנת 2004. מתוך “היכל התהילה הלאומי לנשים“

בתמונה הקטנה: נואמת במסיבת העיתונאים של NOW לפני צעדת הנשים הגדולה בוושינגטון למען אישרור התיקון לחוקה לשוויון זכויות (ERA), אוגוסט 1977 (צילום: בטי ליין) [מקור]

מטילדה, מרקיזת טוסקנה, 1115-1046

היום, לפני 904 שנים, מתה מטילדה, מרקיזת טוסקנה, דמות מרכזית במאבק על סמכויות הכנסייה מול השלטון החילוני באיטליה. כשהקיסר, היינריך הרביעי, ביקש לנשלה מרכושה ומכוחה הרב בהתאם לחוק כי ירושות של בת מאביה יועברו לבעלה, היא ניהלה מולו מאבק משפטי – וניצחה. היא פיקדה בהצלחה על מבצעים צבאיים נגד הקיסר, וכן תרמה כלכלית לאפיפיורות. באחוזתה שבקנוסה התרחש ב-1077 האירוע המפורסם, שבו השפיל האפיפיור גרגוריוס השביעי את הקיסר בטרם הסכים לקבל את בקשת הסליחה שלו. ב-1110 ערכה הסכם שלום עם היינריך החמישי, הקיסר היורש, כשהורישה לו את אדמותיה.

ויקיפדיה

עוד על “הליכה לקנוסה“

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מטילדה, עם הוגו הראשון, אב המנזר קלוני בצרפת, והקיסר היינריך הרביעי, המבקשים ממנה להתערב בעימות כדי לגאול את הקיסר. מיניאטורה מתוך “ויטה מטילדיס” (Vita Mathildis) של דוניזו מקנוסה, משנת 1115 לערך, המוצגת כיום בספריית הוותיקן ברומא.

מרים המגדלית (מריה מגדלנה)

היום מציין העולם הנוצרי את יום חגה של מרים המגדלית, אישה יהודייה בת המאה ה-1 מהיישוב מגדלא שלחוף הכנרת, תלמידה ותומכת מרכזית של ישו. לפי הברית החדשה, היא הייתה עדה לויה דולורוזה, לצליבה, לקבורה, לבשורה ולתחייה, והיא זו שהפיצה זאת בקרב תלמידי ישו (לכן כונתה “שליחת השליחים”). בסוף ימיה נמלטה בסירה לחופי גאליה (צרפת). במרוצת הדורות זוהתה כחוטאת, כזונה וכאחוזת דיבוק; רק ב-1969 חזרה בה הכנסייה הקתולית מזיהוי זה. תפיסות אחרות מייחסות לה קשר רומנטי עם ישו, ואף צאצאים משותפים. “הבשורה על פי מרים” נתגלתה בסוף המאה ה-19 בקהיר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “ההמרה של מרים המגדלית” (לפי הבשורה על פי לוקאס, ח, 2), מאת פאולו ורונזה, ~1548 (מוצג בגלריה הלאומית בלונדון)

בתמונה הקטנה: “התגלותו של ישו בפני מרים המגדלית” (לפי הבשורה על פי יוחנן, כ, 18-1), מאת אלכסנדר אנדרייביץ’ איוואנוב, 1835

ססיל ברונשוויג, 1946-1877

היום, לפני 142 שנים, נולדה ססיל ברונשוויג, “הגברת הגדולה” של התנועה הפמיניסטית של ראשית המאה ה-20 בצרפת. היא הייתה ממייסדות המועצה הלאומית של נשות צרפת ב-1901 וההתאחדות הצרפתית לסופרג’יזם ב-1909. ב-1936 הייתה לאחת הנשים הראשונות בממשלת צרפת כשמונתה לסגנית שר החינוך, תפקיד שבו קידמה השכלה לנערות, חינוך מיוחד, מפעלי הזנה ופיקוח בריאותי בבתי הספר. ב-1938 יזמה את ביטול הקוד האזרחי שחייב נשים לקבל אישור מהבעל כדי להירשם ללימודים, לפתוח חשבון בנק או להוציא דרכון. היא הייתה היחידה מדור המייסדות שזכתה להצביע ב-1944.

“אמהות, העזנה להיות!”
(מאמר שפרסמה במגזין “הצרפתייה” של התאחדות הסופרג’יזם, 27 במאי 1933)

“ברחבי העולם חוגגים את יום האם, רעיון מרגש שהגיע אלינו מאמריקה, המדינה הרגשנית והמעשית הגדולה, שלא מסתפקת רק בהכרה בערכה המוסרי והחברתי של האישה אלא גם, זה שנים רבות, נותנת לה מקום והשפעה הולכים וגדלים בחיים הציבוריים.
יש אנשים שאינם חוששים לומר שהתפתחות כזו בתפקידן של נשים יכולה רק להזיק למשפחה והם מתנגדים למה שהם מכנים ‘התפתחות האינדיווידואליזם’ אל מושג המשפחה.
במציאות, אנחנו והם לא חולקים את אותה ההבנה של המשפחה.
עבורם, המשפחה היא קבוצה קטנה הנמצאת כולה תחת סמכותו של האב. בתמורה ללחם שהוא מביא, יש לו זכות לצוות כאדון על האישה-השפחה ועל הילדים, שבהם הוא שואף לפתח צייתנות עיוורת יותר מאשר לפתח את האישיות שלהם.
עבורנו, לעומת זאת, המשפחה היא איחוד של שתי בריות שחולקות את אותו אידיאל רוחני ואינטלקטואלי, שהחליטו להעניק חיים לילדים בריאים ומאושרים. משק הבית המשותף הוא מקור האנרגיה, האפשרות להרחיב את האור שכל אחד ואחת מקרינים באמצעות פיתוח חופשי של יכולותיהם.
כיצד אפשר שלא להבין שהמאמץ לשפר את האינדיווידואל הוא שייצור את המשפחה המיטבית? ובשם איזו סטייה יכול אדם להתנגד לאינדיווידואליזם בריא במשפחה בריאה?
היום, המתמקד באם, בואו נקווה שכל הנשים בצרפת תוכלנה להרהר בתפקידן במבנה המשפחתי. נכון, קל יותר לציית מבלי לחשוב מאשר לקחת אחריות, ואל האינדיווידואליזם שאנו מבקשות נלוות זכויות וחובות. מה שאיננו יכולות לקבל הוא ההיררכיה השרירותית של ‘בתי האב’, שמגלמת הכרה בעליונות מינית אפריורית, הכרה שמהווה בסיס לקוד לא-צודק, שמשנה את היחסים הטבעיים בין בני זוג ויוצרת סיטואציה מועדפת לאב על חשבון האם.
ישנם גברים ואף נשים שאולי כמהים לחיי האישה מימים עברו, חיים שאינם עוד, שהיו מלאים באלפי כלומים קטנים של היומיום. אבל הבה נעז לומר שגם אם גברים מוצאים שם את נוחותם, הרי שהם לא מאושרים מחיים אלה לנצח, ולעתים קרובות מדי הם מחפשים מחוץ למשק הבית מי שיוכלו להבין את טרדותיהם ושאיפותיהם.
מבחינת הילדים עצמם, הרעיון של הגבלת האישה למשק הבית בוודאי אינו מומלץ. אם על האם להישאר ‘שרת פנים’ טובה, גם עליה, ולו לטובת הצלחת המשפחה שלה, להביט החוצה ולחשוב על תחומי אחריותה ועל חובותיה.
כל אדם בעל לב נוצר זיכרון חם של אמו על הדאגה והטיפול שבהם הקיפה אותו; אבל ההכרה של הגברים הטובים ביותר מופנית אל דמות המחנכת, זו שעוררה בהם השראה ברובד העמוק והאצילי ביותר. על-מנת לרומם את נשמתם של הילדים, האם חייבת, ראשית כול, לרומם את עצמה; על-מנת לסייע [לילדים] להבין את החיים ולהדריכם, היא חייבת לכוון את עצמה.
נשים, אל תקרבנה את צמיחתכן האישית למען ילדיכן ובעליכן; יהיה זה לשווא. הם יהיו הקורבנות הראשונים. למען אושרך, ולמען אושרם של מי שאת אוהבת, אנו מזכירות לך את עצתן של טובות האמהות: ‘נשים, אל תישארנה פאסיביות; אמהות, העזנה להיות!'”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ססיל ברונשוויג בשנת 1936, אז סגנית שר החינוך, מסיירת במוסד לילדים חולים במחוז סן-מאריטים (נורמנדי) (זכויות לספריית אוניברסיטת אנז’ה, הארכיון המרכזי לפמיניזם)

בתמונה הקטנה: ברונשוויג (במרכז התמונה), בכנס של פדרציית האיחוד הצרפתית למען זכות הצבעה לנשים בעמק הלואר, פברואר 1932

[מקור]

שרון אברהם-ויס, נולדה ב-1969

היום, לפני 50 שנים, נולדה שרון אברהם-ויס, משפטנית ופעילה חברתית ישראלית, הפועלת רבות לקידום זכויות חברתיות-כלכליות וזכויות נשים, כגון שינוי ייעודי קרקע לרעת אוכלוסיות מוחלשות, מאבק עובדי הקבלן, אחריות מעבידים להטרדה מינית ואפליית עובדים בשל גיל או מגדר. ב-2001 הייתה ממייסדות “איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי” לקידום זכויות נשים משכבות מוחלשות, ב-2008 הקימה את הקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים, וב-2009 הקימה ועמדה בראש נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה של משרד הכלכלה. מאז 2014 היא מכהנת כמנכ”לית האגודה לזכויות האזרח.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דוברת מטעם האגודה לזכויות האזרח בישראל בקהילת בית שלום בסיאטל, וושינגטון, אוקטובר 2015

בתמונה הקטנה: מתוך רשימת הצוות המנהל באתר האגודה לזכויות האזרח

אסאטה שאקור (ג’ואן דברה צ’זימארד), נולדה ב-1947

“זוהי חובתנו להילחם למען החופש שלנו.
זוהי חובתנו לנצח.
עלינו לאהוב זה את זה ולתמוך זה בזה.
אין לנו מה להפסיד מלבד את שלשלאותינו.”
(מתוך מכתב שכתבה בכלא, ביולי 1973, “אל עמי”, “To My People”)

היום, לפני 72 שנים, נולדה אסאטה שאקור, פעילה אפרו-אמריקאית ב”צבא השחרור השחור”. לאחר מעקב ומצוד אחריה, זוכתה מכל אשמה בשורה של תקריות אלימות שיוחסו לה, מלבד הרשעה אחת – רצח שוטר ב-1973, אף שלא הייתה מעורבת בירי עצמו. לפי ועדת האו”ם לזכויות אדם, היא נכלאה בתנאים ש”לחלוטין לא מתאימים לכל אסיר שהוא”. ב-1979 נמלטה וקיבלה מקלט מדיני בקובה, והייתה לאישה הראשונה ברשימת הטרוריסטים המבוקשים ביותר של ה-FBI. כיום, האוטוביוגרפיה שלה נלמדת בתוכניות ללימודים אפרו-אמריקאים, וארגון “בנותיה של אסאטה” ממשיך את דרכה במאבק נגד אלימות משטרתית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בזמן המשפט, 1973. מתוך כתבה על “הפליטים האמריקאים בהוואנה“, ניו יורקר, אוגוסט 2016 (צילום: פרנק הורלי, “ניו יורק דיילי ניוז”, דרך גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: אחת מתמונותיה במודעה של ממשלת ארה”ב המציעה פרס של 2 מיליון דולר תמורת מידע שיתרום ללכידתה ולהסגרתה, מאי 2013

סילביה ריי ריברה, 2002-1951

“נמאס לי לשבת על הפגוש האחורי. זה אפילו לא אחורי האוטובוס – זה האחורה של הפגוש […] נמאס לי להיות מתויג-ת. אני אפילו לא אוהב.ת את התיוג של טרנסג’נדר. נמאס לי לחיות עם תוויות. אני פשוט רוצה להיות אני. אני סילביה ריברה. ריי ריברה עזב את הבית בגיל 10 כדי להיות סילביה. וזה מי שאני.”

“עלינו לייצר נראוּת. אין לנו סיבה להתבייש במי שאנחנו. עלינו להראות לעולם שיש הרבה מאיתנו. ויש הרבה מאיתנו שם בחוץ”

היום, לפני 68 שנים, נולדה סילביה ריברה, אקטיביסטית ג’נדרקווירית לטינו-אמריקאית. בשנות ה-60 לקחה חלק בהתנגדות למלחמת וייטנאם, במחאות התנועה הפמיניסטית ובתנועת הפנתרים השחורים, אבל נודעה במיוחד כאחת הדמויות המובילות במהומות סטונוול ב-1969 וכאחת ממייסדות “חזית השחרור הגאה”. במהלך חייה נאבקה בהתמכרויות וחיה ברחובות, חוויות שהביאו אותה למפעל חייה למען המוחלשים ביותר מקהילות הלהט”ב, שלטענתה הושארו מאחור. ב-1970 ייסדה יחד עם מרשה פ’ ג’ונסון את STAR, שהעניק סיוע, דיור ומזון לנוער קווירי, לטרנסיות ולמלכות דראג חסרות אמצעים.

עוד על סילביה ריברה

עוד על מרשה פ’ ג’ונסון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סילביה ריברה (משמאל) ומרשה פ’ ג’ונסון (מימין) מוחות במצעד למען זכויות להט”ב בניו יורק, 1973 (זכויות לדיאנה דיוויס, הספרייה הציבורית של ניו יורק).
מתוך כתבה ב”וושינגטון פוסט” על “הטרנסג’נדריות מסטונוול שנדחקו אל מחוץ לתנועת הזכויות ללהט”ב, מקבלות עכשיו פסל בניו יורק“:
ב-30 במאי השנה, הכריזה עיריית ניו יורק על הקמת אנדרטה שתנציח את מרשה פ’ ג’ונסון וסילביה ריברה בגריניץ’ וילג’ בניו יורק, סמוך למוקד ההיסטורי של מהומות סטונוול, לרגל יום השנה ה-50 למהומות ולמצעדי הגאווה שנוסדו בעקבותיו.

בתמונה הקטנה: ריברה בשנת 2000 (צילום: ולארי שף, מתוך ויקיפדיה)

סמירה חורי, נולדה ב-1929

היום, לפני 90 שנים, נולדה סמירה חורי, פעילה פמיניסטית, חברתית ופוליטית ערבייה ישראלית. ב-1948 סייעה לפליטים שהגיעו לעירה נצרת, ובעקבות זאת הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק”י), למאבק למען מעמד הפועלים ונגד הממשל הצבאי. בשנות ה-50 הקימה את הארגון “אלנהדה אלניסאאיה” לקידום נשים בחברה הערבית ולעידודן לפתח תודעה חברתית ופוליטית. בשנות ה-70 הייתה ממייסדות תנד”י, תנועה פמיניסטית יהודית-ערבית למען שלום ושוויון. ב-1974 הייתה לאישה הערבייה הראשונה שכיהנה כחברת מועצת עיר. ב-1991 הייתה מיוזמות המקלט הראשון לנשים ערביות קורבנות אלימות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סמירה חורי (מחזיקה זר פרחים), לשמאלה תמר גוז’נסקי (עם השלט “שוויון בין המינים, שלום בין העמים”), ולימינה מנכ”לית תנד”י פתחיה סגייר, בתהלוכת יום האישה בנצרת, מרץ 2007

בתמונה הקטנה: סמירה חורי מקבלת מח”כ עאידה תומא-סלימאן תעודת הוקרה מטעם ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי (צילום: אל אתיחאד).
מתוך כתבה באתר מק”י, “ח”כ תומא-סולימאן ביום האשה: קיים פער רב בין החוקים לבין המציאות“, מרץ 2016

וירג’יניה סאטיר, 1988-1916

היום, לפני 103 שנים, נולדה וירג’יניה סאטיר, עובדת סוציאלית ותרפיסטית אמריקאית, הנחשבת לאֵם הטיפול המשפחתי השיקומי. היא עודדה גם מטפלים אחרים להתמקד במשפחות במקום במטופלים יחידים, וב-1962 ייסדה את המכון לחקר הנפש בקליפורניה, שבו ניהלה את תוכנית ההכשרה הראשונה בעולם למטפלים משפחתיים. עבודתה החלוצית התמקדה בפיתוח דרכי התמודדות ותקשורת, בחיזוק תחושת הערך העצמי וביצירת רשתות חברתיות של בעלי בעיות דומות כדי לסייע בהתמודדות עמן. המודל לתהליכי שינוי שפיתחה משמש היום מומחים רבים, כמו “גורואים” לשינויים ארגוניים ומתווכים לתהליכי מו”מ לשלום.

“הכרזה על הערך העצמי שלי:
אני אני
בכל העולם, אין עוד אף אחת בדיוק כמוני
כל מה שיוצא ממני הוא שלי באופן אותנטי
מפני שאני עצמי בחרתי בזה – אני אחראית על כל דבר אצלי
הגוף שלי, התחושות שלי, הפה שלי, הקול שלי, כל הפעולות שלי,
כלפי אחרים או כלפי עצמי – אני אחראית לשאיפות שלי,
לחלומות שלי, לתקוות שלי, לחששות שלי – אני אחראית לניצחונות שלי
ולהצלחות שלי, לכל הכישלונות והטעויות שלי. מפני שאני אחראית
לכל-כולי, אני יכולה להגיע להיכרות אינטימית עמוקה איתי – ולפיכך
אני יכולה לאהוב אותי ולהיות חברה שלי, על כל חלקיי – אני יודעת
שיש חלקים בי שמבלבלים אותי, וחלקים אחרים
שאינני מכירה היטב – אבל כל זמן שאני
חברה של עצמי ואוהבת את עצמי, אני יכולה, באומץ
ובתקווה, למצוא פתרונות לחידות שיש בי
ודרכים לגלות עוד על עצמי – איך שאני
נראית ונשמעת, מה שאני אומרת ועושה, ומה שאני
חושבת ומרגישה ברגע נתון, זה שלי
באופן אותנטי – ואם מאוחר יותר יסתבר לי שחלקים
באיך שנראיתי, נשמעתי, חשבתי והרגשתי פחות מתאימים,
אני יכולה להוציא את מה שלא מתאים, לשמור את השאר, ולהמציא משהו חדש
במקום מה שהוצאתי – אני יכולה לראות, לשמוע, להרגיש, לחשוב, לומר ולעשות
יש לי את הכלים לשרוד, להיות קרובה לאחרים, להיות
מועילה, למצוא היגיון וסדר בעולם
של האנשים והדברים שמחוצה לי – אני אחראית על עצמי,
ולכן אני יכולה לבנות את עצמי – אני אני
ואני בסדר גמור”

ויקיפדיה

פייסבוק

אליקה קינן, נולדה ב-1976

“מדוע הקורבנות חוזרות? כי אין להן משאבים, אין שום מדיניות ציבורית… לחוק הסחר אין רגליים, הוא לא עוזר. אני אסירת תודה כי הוא הציל אותי ושחרר אותי מבית הבושת, סייע לי לצמוח כלוחמת חופש וחיזק אותי. אבל אחרי ששוחררתי, אחרי שהפנמתי שהייתי קורבן כל השנים האלה ויכולתי ללכת הביתה עם הבנות שלי, חשבתי ‘מה אעשה עכשיו?’ חוק הסחר לא יכול לעזור בלי מדיניות ציבורית, כלומר גישה לדיור, טיפול פסיכולוגי לקורבנות הסחר, שילוב מחדש בעבודה אמיתית וגישה לחינוך.”

היום, לפני 43 שנים, נולדה אליקה קינן, שורדת זנות ארגנטינאית ופעילה נגד סחר בנשים. בגיל 17, לאחר שננטשה ע”י שני הוריה, הגיעה לזנות כדי לפרנס את עצמה ואת אחותה הקטנה, ולימים גם את שלוש בנותיה. ב-2012 פשטה המשטרה על בית הבושת שבו הוחזקה, והיא זכתה להכרה כניצולת סחר. קינן יצרה תקדים כשתבעה אזרחית את מנהלי בית הבושת ואת העיר אושואיה שבה פעל באופן ממוסד, ונפסקו לה פיצויים על הנזק הנפשי והפיזי שספגה. מאז הפסיקה אושואיה להעניק רישיונות להפעלת בתי בושת בעיר. כיום קינן עובדת באוניברסיטה בבואנוס איירס, חוקרת ומרצה על סחר בבני אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קינן ותומכות חוגגות לאחר הניצחון בתביעה (צילום: מיכאלה קנטרו), מתוך כתבה באתר “חדשות אמריקה הלטינית”: “פסק דין היסטורי מכיר באחריות של סרסורים ושל המדינה“, נובמבר 2016

התמונה הקטנה: מתוך עמוד הפייסבוק שלה

תיקון 9 לחוק החינוך, נחקק ב-1972
נקרא “חוק פטסי מינק לשוויון הזדמנויות בחינוך”, מאז מותה של מינק ב-2002

“לא תימנע השתתפותו של אף אדם בארה”ב בתוכנית או בפעילות חינוכית כלשהי הנתמכת כלכלית על ידי הממשל הפדרלי, ולא ייגרעו הטבות הנובעות ממנה, ולא תחול בה אפליה על בסיס של מין”

היום, לפני 47 שנים, נחקק תיקון 9 לחוק החינוך האמריקאי, ביוזמת חברת הקונגרס פטסי מינק, על מנת לקדם שוויון הזדמנויות בחינוך. השפעתו הבולטת ביותר היא על תוכניות ספורט בתיכונים ובמכללות, הזוכות מאז ליותר תקציבים ונראוּת, ובהתאמה משתתפות בהן הרבה יותר נערות. מתיקון זה נובעת גם חובתם של מוסדות חינוך לטפל בהטרדות מיניות, כסוג של אפליה על בסיס מין, וכן להגן על סטודנטים טרנסים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הסנאטור בירץ’ ביי, אשר הגיש את החוק עם מינק, מתאמן עם אתלטיות במסלול שהוקם עבורן תחת תיקון 9, באוניברסיטת פרדו באינדיאנה, שנות ה-70

בתמונה הקטנה: תמונתה הרשמית של חברת הקונגרס פטסי מינק בבית הנבחרים האמריקאי

עוד על פטסי מטסו טקמוטו מינק, 2002-1927

עדה אסקרלי סרני, 1997-1905

היום, לפני 114 שנים, נולדה עדה סרני, פעילת ציבור ישראלית ילידת איטליה, כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ב-1927 עלתה ארצה, והייתה בגרעין הראשון של מקימי קיבוץ גבעת ברנר. ב-1944 אבדו עקבותיו של בעלה, אנצו סרני, מצנחני היישוב, והיא יצאה בשליחות “המוסד לעלייה ב'” להתחקות אחר גורלו. מאז ועד קום המדינה פעלה כמפקדת המוסד באיטליה, משם ארגנה את עלייתם החשאית ארצה, על גבי 38 ספינות מעפילים, של יותר מ-30,000 יהודים עקורים מרחבי אירופה. אחרי שובה ארצה הקימה את מלון רמת אביב (ואף בחרה את שם המלון, ובעקיפין את שם השכונה).

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סרני בגבעת ברנר, שנות ה-30, מתוך סיפור חייה באתר “סיפורי גבעת ברנר” (צילום: חנן בהיר)

התמונה הקטנה: מתוך עמוד המוקדש לפועלה באתר “מחנה המעפילים עתלית” של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

מאי שידיאק, נולדה ב-1963

היום, לפני 56 שנים, נולדה מאי שידיאק, עיתונאית ופוליטיקאית לבנונית. החל ב-1985 הייתה עיתונאית ומגישת חדשות בטלוויזיה, וקיבלה פרסים רבים על עבודתה העיתונאית ועל קידום חופש הביטוי בלבנון, ובראשם פרס אונסק”ו לעיתונות חופשית ופרס האומץ של התאחדות העיתונאיות הבינלאומית. ב-2005 נפצעה קשה ורגלה וידה נקטעו בעקבות ניסיון התנקשות בחייה ע”י פצצה שהוטמנה במכוניתה, וזאת במסגרת שורה של התנקשויות באנשי ציבור לבנונים שהתנגדו להתערבות סוריה בענייניה הפנימיים של לבנון. שנה אחר כך הצטרפה לפוליטיקה, וכיום היא מכהנת כשרה לפיתוח מנהלי בממשלת לבנון.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שידיאק (בכיסא גלגלים) מובילה הפגנת מחאה בתגובה לבזיזתה של תחנת שידור בביירות על ידי תומכי חיזבאללה, מאי 2008 [מקור]

בתמונה הקטנה: שידיאק נואמת בכנס שנתי של “נשים בחזית”, מרץ 2019 [מקור]

ז’אן-מארי רות’-רולנד, 1995-1937

היום, לפני 82 שנים, נולדה ז’אן-מארי רות’-רולנד, מחנכת, עובדת סוציאלית ופוליטיקאית מהרפובליקה המרכז-אפריקאית. היא עבדה כמפקחת על מערכת החינוך בזמן המעבר מקולוניה צרפתית למדינה עצמאית, עבדה עם נוער רחוב וניהלה את הצלב האדום במדינה. ב-1979 החלה לייעץ לממשלה, ומונתה לשרה לקידום מעמד הנשים. לאחר שחשפה מעילה של שני שרים בכספי ממשלה, הורה הנשיא קולינגבה להאשימה בהסתה, והיא הורשעה ונאסרה. מייד עם שחרורה ב-1991 הקימה מפלגה משלה, נבחרה לפרלמנט, ומונתה לשרת הרווחה. ב-1993 הייתה לאישה האפריקאית הראשונה שהתמודדה בבחירות לנשיאות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מודעת ההספד שלה ב”ניו יורק טיימס“

בתמונה הקטנה: צילום של אנדרטה לזכרה בבקומה, הרפובליקה המרכז-אפריקאית (מתוך ויקיפדיה)

אליס סטבינס וולס, 1957-1873

היום, לפני 146 שנים, נולדה אליס סטבּינס וולס, קצינת המשטרה הראשונה בארה”ב. לאחר מאבק ממושך, שכלל הפגנות ועצומות בדרישה לגייס נשים למשטרה, והשגת תמיכה רחבה מצד תושבי העיר לוס אנג’לס, ב-1910 השתכנעו ראש העיר, מפקד המשטרה ומועצת העיר לקבל את וולס למשטרת לוס אנג’לס. כתוצאה ישירה מהצלחתה הרבה במילוי תפקידה, וכן בקידום שיטור קהילתי מגן ומונע בקרב עבריינים צעירים, בתוך חמש שנים מונו שוטרות בשש-עשרה ערים נוספות. אז הקימה וולס את התאחדות השוטרות הבינלאומית, שפעלה ברחבי קנדה וארה”ב לקידום נשים במשטרה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וולס מסייעת לנער צעיר ברחוב, תמונה בעיתון קליפורני משנות ה-20

בתמונה הקטנה: אליס סטבינס וולס במדים משטרתיים שעיצבה ותפרה בעצמה, 1910 (מוזיאון המשטרה בלוס אנג’לס)

התמונות מתוך רשומה בבלוג “אמיצים באמת” על “השוטרת הראשונה באמריקה המגינה על חסרי ההגנה ברחובות לוס אנג’לס המסוכנים. כשהיא נתקלת בלעג ובמכשולים על כל צעד ושעל, ומשתכרת 73 סנט על כל דולר, אליס וולס מאתרת יורשת נעדרת שהגיעה לאיזו כת מסתורית – ומשנה את פניה של עבודת השיטור”

דיים מיליסנט גארט פוסט, 1929-1847

“אומץ קורא לאומץ בכל מקום, ולא ניתן להכחיש את קריאתו”

היום, לפני 172 שנים, נולדה מיליסנט פוסֵט, פעילה פוליטית וסופרת בריטית, ממובילות התנועה הסופרג’יסטית. היא כיהנה כנשיאת התאחדות ארגוני הסופרג’יזם בבריטניה (הנקראת היום על שמה), הייתה ממקימות ארגון הסופרג’יזם הבינלאומי (המשמש עד היום ארגון-גג של ארגוני נשים מכל העולם), והובילה קו מתון אך נחוש, שכלל ארגון עצרות וחוגי בית, פרסום מידע ושדלנות בפרלמנט. היא פעלה רבות גם לפתיחת דלתות האקדמיה בפני נשים, וב-1875 הייתה ממקימי וחברי מועצת המנהלים של קולג’ נונהאם לנשים בקיימברידג’. רק ב-1928, כשנה לפני מותה, ניתנה לנשות בריטניה זכות הצבעה כללית.

בין היתר ניהלה קמפיינים למען:

• העלאת גיל ההסכמה כדי לרסן ניצול של ילדים
• קרימינליזציה של גילוי עריות והתאכזרות לילדים במשפחה
• ביטול המנהג להוציא את הנשים מבתי המשפט כאשר נידונות עבירות מין
• הוקעת “העבדות הלבנה” (סחר בנשים ומיסוד הזנות)
• ביטול חוק המחלות המידבקות, שהורה לבדוק תקופתית נשים בזנות ולכלוא את אלו מהן שנדבקו (ולא הוחל על גברים שהדביקו או נדבקו)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פוסט דוברת בעצרת מטעם ההתאחדות הלאומית של ארגוני הסופרג’יזם לנשים (גטי אימג’ז)

התמונות מתוך “10 ציטוטים מעוררי השראה של מיליסנט פוסט“, כתבה מינואר 2018 לרגל הצבת פסל שלה בכיכר הפרלמנט בלונדון (האישה הראשונה שפסלה מוצב שם), מאה שנה לאחר ש(חלק מ)נשות בריטניה קיבלו זכות הצבעה

אניטה מילר-כהן, 1962-1890

היום, לפני 129 שנים, נולדה אניטה מילר-כהן, עובדת סוציאלית ופעילת ציבור ישראלית ילידת אוסטריה. במהלך מלחה”ע ה-1, בגיל 25, עמדה בראש ועד הסיוע לפליטים וליתומים מטעם ממשלת אוסטריה, שארגן בתי מחסה ומטבחים, בתי מלאכה והכשרה, וכן סעד לבעלי מוגבלויות. היא הייתה שותפה בהתאחדות העולמית של הנשים היהודיות, צירה ופעילה בקונגרסים ציוניים, וסייעה למקם מחדש אלפי ילדים יהודים ניצולי פרעות ברחבי אירופה ואמריקה. ב-1935 עלתה לארץ ישראל והייתה ממקימות ומנהלות “שירות נשים סוציאלי” ו”הלשכה לעזרה סוציאלית”, לימים משרד הסעד של מדינת ישראל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אניטה מילר-כהן בווינה, אוסטריה, כנראה בשנות ה-20, מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית של ישראל

התמונה הקטנה מתוך ארכיון בית לוחמי הגטאות