עמוד 1
רגיל

פאולין סאבין

פאולין ג’וי מורטון סאבין, 1955-1887

היום, לפני 132 שנים, נולדה פאולין סאבין, פעילה פוליטית אמריקאית, ממנהיגות התנועה לביטול חוק היובש. בשנות ה-20 הקימה את מועדון הנשים של המפלגה הרפובליקנית, הייתה האישה הראשונה בוועדה הלאומית הרפובליקנית, וגייסה הון רב ואלפי חברים למפלגה. ב-1929 הקימה את “ארגון הנשים לרפורמה בחוק היובש”, שהצליח לסחוף את התקשורת, לצרף לשורותיו מיליון וחצי פעילות, לשכנע כי החוק אינו יעיל, יוצר אהדה למבריחי אלכוהול ומעודד זלזול בחוקים – וב-1933 החוק בוטל. בשנות ה-40 ניהלה את מערך ההתנדבות של הצלב האדום האמריקאי, וכן עסקה בעיצוב פנים, למשל של בית הנשיא טרומן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פאולין סאבין (מימין) וניקול קורטלנד (משמאל), נושאות את דברי הפתיחה בישיבת ארגון הנשים לרפורמה בחוק היובש, מתוך העיתון “הרלד טריביון, ניו יורק”, אפריל 1931

בתמונה הקטנה: תמונתה שהופיעה על שער מגזין “טיים”, יולי 1932

רגיל

ארוחת הנשים ב”דלמוניקו”

ארוחת הנשים ב”דלמוניקו”, 1868

היום, לפני 151 שנים, נכנסו כתריסר נשים אל “דלמוניקו” בניו יורק, מהמסעדות הטובות והידועות בארה”ב, ולראשונה – סעדו במקום ציבורי ללא ליווי גברים. היה זה המפגש הראשון של “סורוסיס”, המועדון הראשון לנשים עובדות בארה”ב, שהקימה ג’יין קנינגהאם קרולי (האמריקאית הראשונה בעלת טור קבוע בעיתון) בתגובה להדרתה בשל מגדרה מארוחה מיוחדת שארגן במקום מועדון העיתונאים של ניו יורק. קריקטורות ומאמרי דעה הציגו את חברות המועדון בלעג כ”מרשעות לוחמניות”, אך הן המשיכו, וממשיכות עד היום, להיפגש ולעודד עוד ועוד נשים ליצור קשרים, לצאת לעבודה ולנכוח במרחב הציבורי.

התמונה הגדולה באדיבות מוזיאון העיר ניו יורק, מתוך כתבה ב”דיילי מיל“: “דלמוניקו שבניו יורק הייתה המסעדה הראשונה בארה”ב שאפשרה לנשים לסעוד בה ללא ליווי”
כתבות נוספות על הארוחה ההיא-סטורית ב”דלמוניקו”: “אטלס אובסקורה“, “מיק“, “ניו יורק טיימס“, “טיים אאוט ניו יורק

בתמונה הקטנה: ג’יין קנינגהאם קרולי

עוד על “סורוסיס

פייסבוק

רגיל

אסתר אפואה אוקלו

אסתר אפואה אוקלו, 2002-1919

היום, לפני 100 שנים, נולדה אסתר אפואה אוקלו, יזמת מגאנה, חלוצת המיקרו-הלוואות לעידוד עסקים קטנים, זוכת פרס אפריקה למיגור הרעב. בשנות ה-40 פתחה את העסק הרשמי הראשון לעיבוד מזון בחוף הזהב שבמפרץ גינאה – עסק לייצור ריבות ומיצים; הצלחתו איפשרה לה ללמוד בביה”ס הטובים ביותר באנגליה על בישול, שימור מזון וגינון. ב-1956 איגדה יצרני מזון מקומיים כדי לעודד צריכה מקומית בגאנה, וב-1964 מונתה למנהלת רשות המזון הלאומית. החל משנות ה-70 התמקדה בהעצמה כלכלית של נשים וייסדה את “רשת הבנקאות העולמית לנשים”, המספקת להן גישה לאשראי ולהלוואות קטנות לעסקים.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך עמוד המספר את סיפורה באתר “רשת הבנקאות העולמית לנשים” ומציג את ה”גוגל דודל” שהוקדש לה באפריל 2017

רגיל

שרלוטה סלומון

שרלוטה (לוטה) סלומון, 1943-1917

היום, לפני 102 שנים, נולדה שרלוטה סלומון, אמנית מולטימדיה יהודייה גרמנייה. היא למדה באקדמיה לאמנות בברלין, אך ב-1939 נאלצה להימלט לצרפת והחלה ליצור את יצירתה האוטוביוגרפית הגדולה, “חיים? או תיאטרון?: זינגשפיל”, הכוללת ציורי גואש, טקסטים ליריים ופסקול המתעדים יחד 769 סצנות ממאורעות התקופה ומחיי משפחתה, ביניהן התאבדותה של אמה, פגיעה מינית מצד סבה, אהבתה לבן זוגה והגעתה למחנה ריכוז. ב-1943, בחודש החמישי להריונה, נספתה באושוויץ. יצירתה מוצגת כיום במוזיאון להיסטוריה יהודית באמסטרדם, וחלקים ממנה עובדו לספרים, לסרטים, לאופרה ולבלט.

ויקיפדיה

תודה למיכאלה מנדה ינקו על הפוסט שכתבה עליה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מציירת בגינה של וילה ארמיטאז’, אחוזה בעיירה וילהפראנש שבדרום צרפת, בבעלות היהודייה האמריקאית אוטילי מור, שהסתירה בה יהודים רבים, שנת 1939~

בתמונה הגדולה: אחת מיצירותיה, המתעדת את חייו של אהובה הראשון, אלפרד וולפסון, מורה לפיתוח קול באופרה בברלין, שהשתמש במוזיקה ככלי טיפולי בפוסט-טראומה שלו ממלחה”ע הראשונה והיה מחלוצי התרפיה במוזיקה.
הציור מלווה בטקסט הבא:
“הוא היה רופא, מרפא של העצבים – בעיקר של נשים. והייתה לו גם האופרה שלו, שהוא הצליח לנהל כמו שכמעט אף אחד לא הצליח בעבר. ולזכר המורה שהוא גם אהב, הוא גם ניצח על התזמורת. הוא היה גם וירטואוז בנגינתו בכינור. גם ההרצאות שלו לא פסקו. ואז היו המשפחה והילדים, שגם אותם אין להזניח.”
הציור מלווה גם במוזיקה:
הפרק הראשון של “מוזיקת לילה זעירה” מאת מוצארט

הקטלוג השלם של “חיים? או תיאטרון?” און-ליין

רגיל

אנורדהה קוירלה

אנורדהה קוירלה, נולדה ב-1949

היום, לפני 70 שנים, נולדה אנורדהה קוירלה, פעילה חברתית נפאלית, מייסדת ומנהלת “מאיטיי”, מלכ”ר לסיוע לקורבנות סחר מין. מאיטיי (“בית אמא” בנפאלית) סייע עד כה בחילוץ ובשיקום של עשרות אלפי נשים וילדים מבתי בושת בהודו, ומפעיל עבורן בקטמנדו ובערי הגבול בין נפאל והודו מקלטים ובתי מעבר, מרכזי שיקום, חינוך והכשרה, ייעוץ משפטי ופסיכולוגי והוספיס רפואי. הארגון פועל גם באפיק המשפטי נגד העבריינים האחראים לסחר בנשים ובמין, וכן להעלאת מודעות ציבורית לסוגיה חשובה זו ברמה הבינלאומית. בינואר 2018 מונתה קוירלה למושלת מחוז – האישה הראשונה במעמד זה בנפאל.

“אני רוצה לחיות בחברה שאין בה סחר בבני אדם. ואני מבקשת מכולם להצטרף אליי כדי ליצור אותה. עלינו לעשות זאת למען כל הבנות שלנו.”
מתוך נאומה בעת קבלת פרס “גיבורת השנה” של CNN לשנת 2010 (בתמונה הקטנה)

בתמונה הגדולה: “אנורדהה קוירלה, האישה שנאבקת בסחר בנשים בנפאל ומחוץ לה“, מתוך הבלוג “פורום הכבוד האנושי”, אפריל 2013

ויקיפדיה

עוד על “מאיטיי” באתר הארגון

פייסבוק

רגיל

איסולינה רונדון

איסולינה רונדון, 1990-1913

היום, לפני 106 שנים, נולדה איסולינה רונדון, פעילה פוליטית פורטוריקנית. ב-1935 הצטרפה לתנועה לעצמאות פוארטו ריקו לאחר שהייתה עדה ל”טבח בריו פיידרס” – שבו ארבעה סטודנטים, פעילים נגד השלטון הקולוניאליסטי של ארה”ב, נורו למוות ע”י שוטרים מקומיים, שלא נשפטו אלא אף קודמו. ב-1948 נאסרו בחוק הבעת תמיכה בעצמאות האי ו/או קשר עם פעילים למען מטרה זו, חברי תנועה רבים נכלאו, ורונדון הנהיגה את ההתקוממויות נגד הפרה זו של זכויות אזרח וחופש ביטוי, תחת חקירות של ה-FBI ואיומים מתמידים. החוק בוטל ב-1957, אך המאבק של פוארטו ריקו לעצמאות מעולם לא חוּדש.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אנדרטה בעיר מאיאגואס, פוארטו ריקו, להנצחת הנשים שהשתתפו במרד העצמאות של שנות ה-50

בתמונה הקטנה: סמל תנועת העצמאות של פוארטו ריקו

רגיל

אסתר זמורה

אסתר (אֶמה) זמורה, 1951-1890

היום, לפני 129 שנים, נולדה אסתר זמורה, פעילה ציונית, חברתית ופמיניסטית ישראלית. ב-1911, לאחר שנכחה בקונגרס הציוני ה-10 בבזל, החליטה להקדיש את חייה למפעל הציוני. עם עלייתה ארצה החלה לכתוב עבור “האשה”, עיתון הנשים העברי הראשון, אשר שאף ליצירת אישה ארץ-ישראלית חדשה הרואה את פעילותה כחלק מהבניין הלאומי-הציבורי. כיו”רית “הסתדרות נשים עבריות” ויו”רית ויצ”ו בשנות ה-20 וה-30 הייתה לה תרומה מכרעת לאיחוד של מסגרות העבודה הסוציאלית ביישוב העברי, להקמת מוסדות חינוך, רווחה, הכשרה ותעסוקה, ולהתוויית מדיניות הרווחה הממוסדת של המדינה שבדרך.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה באדיבות ויצו, מתוך אתר “רחוב משלה”

בתמונה הקטנה: עם בתה מיכל, שנות השלושים (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

דלתא מגוול

דלתא מגוול, 2016-1999

היום, לפני 3 שנים, נמצאה במכל מים בסמינר מורות בהודו גופתה של דלתא מגוול, נערה בת דלית (“טמאה”), תלמידה מצטיינת בסמינר וציירת מוכשרת. יום קודם לכן, כך הספיקה לספר להוריה, נשלחה ע”י מנהלת המעונות לנקות את חדרו של המורה לחינוך גופני, שאנס אותה. מנהל המכללה מיהר להמציא מסמך “התנצלות” בחתימת מגוול והמורה, שלפיו המין היה בהסכמה, והמשטרה הסיקה כי לא מדובר ברצח אלא בהתאבדות. הוריה ומפגינים בני דלית זעמו על הטיוח הממוסד ודרשו חקירה פדרלית רשמית, והממשלה אף אישרה זאת, אך החקירה מעולם לא יצאה אל הפועל ואיש מהמעורבים לא הועמד לדין.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תמונת ילדות של דלתא מתוך אוסף שפרסם אביה. מתוך הקריאה: “הרימו קול ודירשו צדק לדלתא מגוול

בתמונה הקטנה: הפגנה בעקבות הרצח. מתוך המאמר “למה התקשורת מסתירה את מותה של דלתא מגוול?

רגיל

רות גביזון

רות גביזון, נולדה ב-1945

היום, לפני 74 שנים, נולדה רות גביזון, פרופ’ למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס ישראל לחקר המשפט, ופעילה בולטת למען זכויות אדם בישראל. ממייסדות ומנשיאות האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ויו”רית הוועדה האקדמית של מרכז מינרבה למען זכויות אדם. מחברת “אמנת גביזון-מדן” להסדרה מוסכמת של יחסי דת ומדינה בישראל, ומייסדת מרכז מציל”ה (למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית), הפועל לקידום הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באמצעות שיח, מחקר וחינוך, ושותף למהלכים לגיבוש חוקה לישראל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הרצאה מצולמת על “חזון ישראל כחברה משותפת”, בכנס “לא שוברים את הכלים: עמדות הציבור הערבי והציבור היהודי לגבי היחסים ביניהם ויחסם למדינה”, אוניברסיטת ת”א, מרץ 2018

בתמונה הקטנה: מתוך הודעת האוניברסיטה העברית על זכייתה בפרס ישראל, 2011 (צילום: Flash90)

רגיל

פרוקרו פארסה

ד”ר פרוקרו פארסה, 1980-1922

“אין בי פחד מהמוות. המוות הוא רק רגע חולף ותו לא. אני מוכנה לקבל את המוות בזרועות פתוחות, ולא לחיות בבושה תחת האילוץ לכסות את עצמי. אינני מתכוונת להשתחוות בפני אלה המצפים ממני להביע חרטה על חמישים שנות פועלי למען שוויון בין גברים ונשים. אינני מוכנה ללבוש את הצ’אדור ולצעוד לאחור בהיסטוריה.”
(מתוך מכתבה האחרון מהכלא, שמוען לילדיה)

היום, לפני 97 שנים, נולדה פרוקרו פארסה, רופאה, אשת חינוך ופוליטיקאית איראנית. בעידוד הוריה, מפורצי הדרך לחינוך לנשים באיראן, היא למדה רפואה. מתוך תחושת שליחות לימדה ביולוגיה בבי”ס לבנות, וכן לימדה בהתנדבות נשים בכלא, והייתה דוברת בולטת למען זכויות נשים באיראן. ב-1963 נבחרה לפרלמנט האיראני, ושם קידמה הצבעת נשים ודיני משפחה שוויוניים יותר. כעבור חמש שנים מונתה לשרת החינוך, והייתה לאישה הראשונה בממשלת איראן. במאי 1980, עם ניצחון המהפכה האיסלאמית, היא הואשמה ב”הפצת תועבה בארץ וכפירה באל” והוצאה להורג ע”י כיתת יורים בטהרן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פארסה (חותמת על המסמך), בתפקידה כשרת החינוך, עם נציגות מועצת הנשים הבינלאומית, סוף שנות ה-60. מתוך גלריית הנשים של המכון ללימודי איראן במרילנד, ארה”ב

בתמונה הקטנה: בבית המשפט של משמרות המהפכה, 1979 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

פרחונדה מליקזדה

פרחונדה מליקזדה, 2015-1988

היום, לפני 4 שנים, נרצחה פרחונדה מליקזדה, מוסלמית אדוקה מאפגניסטן, ע”י המון משולהב בקאבול. ברחבת המסגד שבו עבדה כמורה פרץ ויכוח בינה ובין מולא, כשלפתע הוא האשים אותה בשריפת הקוראן. הכחשותיה הנחרצות לא הועילו כשמאות גברים התאספו סביב, צעקו שדינה מוות, והחלו להכות אותה בזעם, במקלות ובאבנים. מייד לאחר הרצח האכזרי, כמה אישי ציבור ודת פרסמו הודעות תמיכה בלינץ’. אולם לאחר שהוכח שלא היה שחר להאשמות נגדה, התגובה הציבורית התהפכה להלם וכעס, אלפים יצאו לרחובות במחאה על מותה ועל היחס לנשים באפגניסטן בכלל, וכ-50 גברים הורשעו ברצח.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פעילות לזכויות נשים נושאות את ארון הקבורה של פרחונדה, לאחר שהוכתה והוצתה, במסע הלוויה שלה בקאבול ב-22 במרץ 2015 (קרדיט: רויטרס) [מקור]

התמונה הקטנה: מתוך סרטון של ה-BBC, “סיפורה של פרחונדה – כעבור שנה”, העוקב אחר קולותיהם של האפגנים המתוסכלים בעקבות רציחתה האכזרית ואחר גזרי הדין שניתנו לתוקפיה (מרץ 2016)


רגיל

אירום צ’אנו שרמילה

אירום צ’אנו שרמילה, נולדה ב-1972

היום, לפני 47 שנים, נולדה אירום צ’אנו שרמילה, פעילת זכויות אדם ומשוררת ממניפור שבהודו. בנובמבר 2000, לאחר טבח בעיירה מלום ע”י כוח כמו-צבאי, פתחה בשביתת רעב בדרישה לבטל את “חוק הסמכויות המיוחדות” המתיר להפעיל כוח קטלני כנגד אזרחי מניפור בגין כל “חשד סביר” למרד. שרמילה נעצרה באשמת ניסיון התאבדות והואכלה בכפייה, ומאז שוחררה ונעצרה שוב ושוב. “אשת הברזל ממניפור” הוכרזה כאסירת מצפון והפכה סמל בינלאומי להתנגדות. באוגוסט 2016 בחרה להפסיק את שביתת הרעב שלה, הנחשבת לארוכה ביותר אי פעם, ולהמשיך את מאבקה בדרך פוליטית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שרמילה, מלווה בתומכותיה, עם שחרורה מביה”ח-כלא באימפאל, אוגוסט 2014 (קרדיט: STRDEL/AFP, גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: שרמילה בעת שהכריזה על הפסקת שביתת הרעב שלה ומעבר לאסטרטגיות חלופיות, אוגוסט 2016. מתוך המאמר “סליחה, אירום שרמילה!”

רגיל

פדרציית ארגוני הסיוע לנשים

הפדרציה של ארגוני הסיוע לנשים באנגליה, נוסדה ב-1996

היום, לפני 23 שנים, נוסדה הפדרציה המורחבת של ארגוני הסיוע לנשים באנגליה, ששמה לה למטרה למגר את האלימות כלפי נשים וילדים במשפחה. ארגוני הסיוע האנגליים היו הראשונים בעולם שהקימו מקלט לנשים הסובלות מאלימות בביתן (1974), קידמו חוק נגד אלימות במשפחה (1976) והפעילו קו סיוע טלפוני חינמי (שנות ה-80). כיום, בתיאום הפדרציה, עשרות ארגונים באנגליה מפעילים מקלטים וסיוע טלפוני ומקוון 24 שעות ביממה ומעניקים סיוע משפטי ופסיכולוגי, לצד הובלת מחקרים וקמפיינים, ברמה המקומית, הלאומית והגלובלית, לקידום חקיקה ושירותים ממוסדים ולחינוך ומודעות של הציבור.

מתוך החזון של פדרציית ארגוני הסיוע:
“נשים מהוות את הרוב המכריע של קורבנות האלימות במשפחה. אלימות במשפחה היא הפרה של זכויות האדם של נשים וילדיהן. היא נובעת מניצול של יחסי כוח ושליטה, ומושרשת היסטורית במעמד הלא-שוויוני של נשים בחברה.
לכולם יש זכות אנושית בסיסית לחיות בביטחון ולהיות חופשיים מאלימות ומהתעללות. לחברה יש חובה להכיר בזכות זו ולהגן עליה.
אנו פועלות למען עתיד שבו כל שורדות האלימות במשפחה יקבלו את המענה, הסיוע והתמיכה הנכונים, מרגע פנייתן הראשונה.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קנרי וורף, לונדון, מרץ 2015, מתוך קמפיין להעלאת מודעות:
“תסתכלו עלי, אל תעצמו עיניים. אם אתם יכולים לראות אלימות במשפחה, אתם יכולים לעזור לעצור אותה”

בתמונה הקטנה: מתוך קמפיין “SOS – הצילו את המקלטים שלנו, הצילו חיים”, להבטחת המשך המימון של שירותים מצילי חיים לשורדות אלימות

התמונות והציטוט מתוך אתר הפדרציה

רגיל

קייט ליי

קתלין (קייט) מרי ג’וזפין לֵיי, 1964-1881

היום, לפני 138 שנים, נולדה קייט לֵיי, “מלכת העולם התחתון” של אוסטרליה במחצית הראשונה של המאה ה-20, ממנהיגות הקרבות הידועים לשמצה של “כנופיות הסכינים” בסידני. בילדותה סבלה מהזנחה הורית והתגלגלה בפנימיות, עד שהחלה לסחור באופן בלתי חוקי באלכוהול (שמכירתו הייתה אסורה בשעות הערב); לימים ניהלה רשת ענפה להברחה ולסחר באלכוהול ובקוקאין, לצד בתי הימורים ומלונות רבים. היא זכורה עד היום כאחת הנשים העשירות והחזקות שהיו בסידני, ונודעה גם בנדיבותה כלפי מובטלים ועניים בתקופות של שפל כלכלי ובתמיכתה הפטריוטית במדינתה במהלך מלחמת העולם ה-2.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קייט ליי (משמאל), עם מאדאם טילי דווין (מנהלת בית בושת נודעת), שהיו יריבות מרות רוב חייהן עד שהשלימו בערוב ימיהן, “תמונת השנה” ב-1950 של מגזין “פיפל”

בתמונה הקטנה: תמונת מעצר שלה ממתקן הכליאה לנשים “לונג ביי” בסידני, 1915

התמונות מתוך כתבה ב”דיילי מייל” מ-2015 על מכירת ביתה של “מלכת העולם התחתון”

רגיל

ברבי

ברבי (ברברה מיליסנט רוברטס)
הוצגה לראשונה ביריד הצעצועים הבינלאומי בניו יורק ב-1959

“מאז ימיה הראשונים כדוגמנית אופנה בת-עשרה, ברבי גילמה אסטרונאוטית, רופאה מנתחת, אתלטית אולימפית, גולשת סקי, מדריכת אירובי, כתבת חדשות בטלוויזיה, וטרינרית, כוכבת רוק, קצינה בצבא, טייסת, דיפלומטית, מוזיקאית, מועמדת לנשיאות, שחקנית בייסבול, צוללנית, מצילה, לוחמת אש, מהנדסת, רופאת שיניים, ותפקידים רבים נוספים… כשברבי הגיחה לראשונה אל חנויות הצעצועים, רגע לפני שנות ה-60, שוק הבובות כלל בעיקר תינוקות, שעוצבו כך שילדות יוכלו לערסל, לנדנד ולהאכיל אותן. בכך שיצרה בובה בוגרת, ‘מאטל’ איפשרה לילדות לדמיין את עצמן הופכות לכל מה שהן רוצות.”
(מתוך כתבה ב”אקונומיסט” על “חיים מפלסטיק: אין שום כוח רצון בעולם שיכול לעמוד מול עוצמתה של הנסיכה הוורודה“, 19 בדצמבר 2002)

היום, לפני 60 שנים, המעצבת רות הנדלר הציגה לראשונה את “ברבי” (על שם בתה ברברה), שמאז הפכה לאייקון תרבותי ויותר ממיליארד בובות שלה נמכרו ברחבי העולם. ייחודה בכך שדמותה אינה של ילדה אלא של אישה צעירה, וכן בפנייתה השיווקית ישירות לילדות. ברבי שינתה את שוק הצעצועים העולמי כשהפכה למותג-על בעל מגוון אביזרים ומוצרים נלווים; לימים התרחב המותג גם לתחום התקשורת, כגון סרטים מצוירים, תוכניות טלוויזיה ומשחקי וידאו. לצד ערכים חיוביים שקידמה, ספגה גם ביקורת על אידיאליזציה למידות גוף לא מציאותיות, וכן על היעדר שונות תרבותית ועידוד אידיאל של אורח חיים יוקרתי.

הפרסומת הראשונה שהציגה את ברבי, 1959

עוד על ברבי

עוד על רות הנדלר, נשיאת חברת הצעצועים “מאטל”, יוצרת ומעצבת בובות ברבי, 2002-1916

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רות הנדלר עם אוסף של בובות ברבי, 1961 (מתוך אוסף התמונות של “לוס אנג’לס טיימס”)

בתמונה הקטנה: רות הנדלר וברבי, סוף שנות ה-90. מתוך דף “ממציאה פופולרית” המוקדש לה בפורטל ההשכלה הגלובלי “אדובילה”

רגיל

יום האישה הבינלאומי: עזר כנגדו

לרגל יום האישה הבינלאומי, החלטנו לסקור את אחת הסוגיות המשפיעות ביותר משחר ההיסטוריה על מעמד האישה, סוגיה שבאמצעותה הגדירו רוב החברות האנושיות, אם לא כולן, את ייעודה, מקומה, תפקידיה ומהלך חייה: מוסד הנישואין.

היסטורית, נישואין בין גבר לאישה אינם הדדיים: גבר נושא אישה, אישה נישאת. עבור גבר, מעמדו החברתי-כלכלי וזכויות האדם והאזרח שלו אינם משתנים בהתאם למצבו המשפחתי. אולם שינוי מעמדה של אישה מ”רווקה” ל”אשת איש” הגדיר ומגדיר עדיין כמעט כל היבט ונתיב בחייה: החל בשמה, לבושה והשכלתה; דרך האוטונומיה שלה על גופה, על ילדיה ועל אורח חייה; ועד יכולתה להיות בעלת רכוש, עיסוק והשפעה פוליטית, משפטית וכלכלית.
לכאורה, זה כבר לא המצב, מספרות לנו מכל עבר החברה, המשפחה, התרבות, החקיקה… היום, או ליתר דיוק, באופן הדרגתי במאתיים השנים האחרונות, ברור שיש שוויון (לכל הפחות פורמלי) בין גברים לנשים, ברור ש”בעל” הוא רק מילה שנהוג לומר, וברור שטקס הנישואין הינו רק סמל לזוגיות, לאהבה, לרצון שלנו לחלוק את חיינו עם בחיר-ת לבנו.
אוקיי, אבל מה בדיוק מסמל הטקס הזה?

1. שידוכין
היסטורית, השידוך התנהל בין החתן לאבי הכלה. הכלה המיועדת יכולה (לרוב) להסכים או לסרב, אבל היא אינה צד בתהליך החיפוש והבירור. הקהילה היא שהגדירה מיהו שידוך פוטנציאלי למי, כמה ובאיזה אופן ייפגשו המיועדים לפני האירוסין, ומה יכלול המשא ומתן בטרם ההתחייבות. כל דרך אחרת לבחירת בני זוג נחשבה לפריצות.
נדוניה היא תשלום הניתן, בכסף או במתנות, ע”י משפחת הכלה לחתן או לשני בני הזוג יחד. תשלום זה מאפשר להורי הכלה קלף מיקוח, אמצעי לניהול משא ומתן מול חתנים פוטנציאליים, כדי שירצו לקחת אותה. הנדוניה נחשבת לעתים גם לחלקה של הבת בירושת הוריה, כדי שלא תישאר חסרת כול במקרה של מות הבעל או גירושין.

2. אירוסין
בעת הצעת הנישואין מעניק החתן לכלתו טבעת אירוסין, שקבלתה וענידתה מסמלת את הסכמתה (שבשתיקה) להינשא, ובתרבויות מסוימות גם את רכישתה ע”י הגבר. המנהג מיוחס כבר למצרים הקדמונים, ובמרוצת הדורות אפיין בעיקר אריסטוקרטים, אך נעשה נפוץ בעולם בשנות ה-30 – בעקבות מסע שיווק גאוני של קרטל יהלומים, שחשש מצניחת מחירי היהלומים בשנות השפל הכלכלי.
מוהר הוא תשלום שניתן באופן מסורתי ממשפחת החתן למשפחת הכלה, כפיצוי על אובדן כוח העבודה מאחר שהכלה עוברת מחסות הוריה אל משק הבית של משפחת הבעל.
על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל, כלות נדרשות לקבל שיעורי הדרכת כלות ע”י רבנית או מדריכה מוסמכת לפני קבלת אישור לנישואין. חובה זו לא חלה על חתנים.

3. קידושין
“האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה” (מסכת קידושין, דף ב, עמוד א)
כסף – האיש נותן לאישה במתנה כסף או שווה כסף, לכל הפחות בשווי פרוטה. כיום נהוג לקדש בטבעת. ביהדות האורתודוקסית אין נתינת טבעת מקבילה ע”י הכלה, ורבים אף אוסרים על הכלה לתת טבעת לחתן במעמד החופה, כדי למנוע מראית עין של קידוש החתן.
שטר – האיש נותן לאישה שטר אירוסין, כעין חוזה הסכמה לקידושין. כיום זוהי הכתובה – מסמך משפטי, אשר מפרט את חובות הבעל לזון ולפרנס ולכבד את אשתו. במקור תוקנה הכתובה על-מנת להגן על הנשים, כדי שלא יקל בעיני בעליהן לגרשן. כמו כן, מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל. על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים, וגם החתן מוסיף את חתימתו. הכלה לא.
ביאה – האיש מקיים יחסי אישות עם האשה (בפיקוח עדים במקום הייחוד).
על-מנת שיחול אקט הקניין של הקידושין, לא די במעשה הפיזי אלא דרושה גמירות דעת, כלומר ששני בני הזוג יהיו מודעים לתכלית המעשה וירצו בכך. כדי שהעדים (רק גברים כמובן) יוכלו להעיד על כך, המקדש נדרש להבהיר בפיו את מטרתו (“הרי את מקודשת לי”), ואילו המקודשת יכולה לבטא את הסכמתה גם בשתיקה.

שמלת הכלה (והחומרים שמהם היא עשויה, כמו עיטורים, אבני חן או חוטי כסף וזהב, והאביזרים הנלווים, כמו ביריות, נעליים, כפפות ותכשיטים) מהווה סמל סטטוס, בהתאם לתרבות. במערב מייצגת השמלה את יוקרתה ואת מעמדה של משפחת הכלה (ולעתים המשפחה המורחבת, ובחתונות בין ראשי מדינות את יוקרת המדינה), והיא לרוב תהיה לבנה כסמל לטוהר ומתינות. במזרח תהיה השמלה לרוב בצבע אדום או זהוב, המייצגים תרבותית מזל טוב ושגשוג.
הינומה היא כיסוי בד עשוי רשת שקופה או אטומה, לרוב לבן, הארוך דיו לכסות את הפנים והשיער, ובה מכסה החתן את הכלה לפני יציאתה לחופה. תפקידה ההיסטורי של ההינומה לסמן ענווה וצניעות, והיא סמל לנישואי בתולה. בעבר, ההינומה נועדה גם להבריח רוחות רעות, ו/או להסתיר את פני הכלה כדי שהחתן לא יתאכזב ויברח. יש מפרשים בהלכה היהודית שמדגישים כי כיסוי פני הכלה גם מונע ממנה לדקדק בבחינת טבעת הנישואין ושווייה.

4. חופה
מסירת האב לשלוחי הבעל היא אחד משלבי הנישואין בהלכה, שבו מוסר האב את בתו, העומדת ברשותו למוסרה לנישואין, לשלוחי הבעל. בנצרות, זהו חלק הכרחי מהכניסה לחופה; ביהדות, זהו רק מנהג.
במובנה המודרני, חופה היא יריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את השלב המסכם של טקס הקידושין. במקור, חופה היא המרחב הראשון שברשות החתן שאליו נכנסת הכלה כדי לממש את הנישואין (מה שמתקיים היום בחדר ייחוד).
חובת הטבילה מוטלת על נשים נשואות, מדי חודש, כדי להיטהר מנידתן ולקיים יחסי אישות. לפי ההלכה, נישואין שמומשו כשהכלה נידה אינם חלים, לפיכך דורשים הרבנים עורכי הנישואין גם מכלות חילוניות אישור שטבלו במקווה לקראת חופתן.

5. נישואין
אז מה היה לנו כאן? טקס הנישואין כולל פרטים רבים המהווים סמל לקניין האישה ע”י הבעל מידי אביה, ולהיותה בתולה טהורה ותמה, צנועה וצייתנית.
לאחר כל אלה, האישה הופכת לחלק ממשק הבית של הבעל – הן פורמלית בשמה, והן פיזית מבחינת מקום מגוריה (ועל כן היא אינה יורשת את נחלת משפחתה). רכושה מלפני נישואיה נותר שלה, אך הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן הכנסותיה ממעשה ידיה שייכות לבעלה.
זאת ועוד, לפי תקנות חז”ל, יש שבע מלאכות שאישה מחויבת לעשות לבעלה: טחינת חיטים לצורכי הבית, אפייה, בישול, הנקת תינוקות המשותפים לשניהם, הצעת המיטה, מזיגת הכוס, רחיצת פניו ידיו ורגליו (הכוונה להשיג לו מים חמים לרחיצה), ו”עושה בצמר” – עבודה.

*************************************

כל זה באמת מעניין מאוד, אולי תגידו, אבל מה אכפת לנו מה היה פעם ומה זה אמור לסמל? אנחנו ורק אנחנו נחליט איזה תוכן ניצוק לתוך מערכת היחסים שלנו!
כן, אבל…
השאלה מי יכולים להינשא למי, מתי, איפה ואיך – ועוד יותר מכך, עד כמה מורכב יהיה לפרק את הנישואין – כל אלה נקבעים ע”י המדינה ומוסדות הדת. “המצב המשפחתי” אינו רק עניין של בחירה אישית ויוקרה חברתית – שכולנו מחוברתות לראות כאידיאל וחוות לחץ בלתי-פוסק לממש – אלא גם משפיע על מגוון של הטבות ויתרונות, בתחומים כמו קניין ורכוש, רווחה, מיסוי, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, הגירה ואזרחות, פנסיה וירושה, אימוץ, פוריות ומשמורת על ילדים.
כל הכללים האלה הובילו, עד ממש לא מזמן, לאפליה ממוסדת כלפי נשים נשואות. למשל:

  • הנישואין היהודיים אוסרים על יחסי מין בין האישה לבין כל מי שאינו בעלה. כך, אישה שבגדה בבעלה נקראת “סוטה” והיא אסורה על בעלה, ומגורשת ללא כתובתה. הגבר, לעומת זאת, אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על יחסי מין (או אף נישואין נוספים) בינו ובין נשים אחרות.
  • מוטלות הגבלות על שימוש של אישה נשואה באמצעי מניעה.
  • ישנן הגבלות מיוחדות על הפלות (בישראל, נכון להיום – אישה נשואה לא יכולה להפיל אלא אם תצהיר כי הרתה שלא מבעלה, ואז היא מסתכנת באובדן זכויותיה כמי שבגדה בו, כלומר כ”סוטה”).
  • אבות (או אחים) רשאים בנסיבות מסוימות להשיא, גם בכפייה, את בתם הקטינה.
  • שם המשפחה של האישה השתנה אוטומטית עם נישואיה.
  • במוסדות רשמיים רבים, רק הגבר הוא הנציג המוסמך של בני הזוג.
  • אישה יכולה לפתוח עסק או חשבון בנק רק באישור בעלה או רק בשמו.
  • לימודיה, עבודתה ו/או אף יציאתה מהבית מוגבלים לאחר נישואיה.
  • האישה הנשואה נדרשת לשנות את מלבושה (כיסוי ראש, רעלה וכיו”ב).
  • האב תמיד, בכל מקרה, קיבל את המשמורת על ילדיו.
  • אישה לא ירשה את הוריה לאחר שיצאה מרשותם, וכן לא ירשה את בעלה.
  • אונס של אישה ע”י בעלה לא נחשב לעבירה על החוק: “אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה” (הרמב”ם, יד החזקה, הלכות איסורי ביאה, כ”א ט’).
  • לפי ההלכה, גבר יכול לגרש את אשתו בכפייה בשל כל “פגם” שמצא בה (“ערוות דבר”): “אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו” (מסכת גיטין, דף מט, עמוד ב).

בחלקים לא מעטים בעולם, זהו עדיין המצב עבור נשים, נערות וילדות רבות מדי.
גם בישראל 2019, חירותן וזכויותיהן של נשים נשואות נפגעות, ובראשן:

  • עגינות, שבגינה – אם תהיה האישה עם בן זוג אחר – יוטל עליה דין נואפת, ילדיה ייחשבו ממזרים והיא תאבד את כתובתה;
  • דין מורדת לאישה המסרבת בהתמדה לקיים יחסי מין עם בעלה, ולפי חלק מהפוסקים מספיק סירוב שלה לבצע את מלאכות הבית הבסיסיות, עלול להוביל לגירושה ללא כתובתה;
  • אובדן זכויותיה הסוציאליות כבעלת מקצוע אם היא לא עובדת ונחשבת עקרת בית.

ועוד ועוד ועוד…

*************************************

אז מה האלטרנטיבה?
“הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם” של האו”ם, שאושררה גם ע”י מדינת ישראל, קובעת כי “כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית-הנישואין ולהקים משפחה, ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת”.
נישואין אזרחיים, או “נישואי המשפט המקובל”, מוכרים במערב מאז המאה ה-17, וכיום הם מוסד מקובל באופן אוניברסלי כמעט. ברוב המדינות הנישואין המוכרים לצורכי רישום הם האזרחיים, והטקס הדתי הוא רשות, ומוכר רק אם נערך בין בני זוג שנישאו קודם לכן אזרחית.
מדינת ישראל, לעומת זאת, אינה מכירה בנישואין אזרחיים הנערכים בה. זוג יוכר כנשוי במדינת ישראל רק אם הנישואין נערכו ע”י פקיד רשמי של אחת מהרשויות הדתיות, ורק בין איש ואישה מאותה הדת. לפיכך, החוק בישראל מחיל את איסורי ההלכה גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, בכללם איסורי נישואין לכהן, ממזרים ופסולי חיתון. שלא לדבר על נישואין בין בני דתות שונות, חסרי מעמד דתי וזוגות חד-מיניים, או כל מי שמעוניין-ת בנישואין אזרחיים מכל סיבה שהיא…
מדינת ישראל כן מכירה במעמד של ידועים בציבור: בני זוג (ללא קשר לדתם או למגדרם) המקיימים יחדיו מסגרת משפחתית מבלי להינשא. מבחינות רבות זכאים ידועים בציבור לזכויות והטבות דומות לאלה של בני זוג נשואים. ניתן גם להסדיר מעמד זה ב”נישואי חוזה”, הסכם זוגיות המוכר בעולם כהסכם “קוהביטציה” או שותפות ביתית, ולאשר אותו פורמלית בבית משפט לענייני משפחה.
רוח של תקווה מנשבת בשנים האחרונות עם פריחתם של ארגונים המנסים למצוא פתרונות הלכתיים לאפליה המגדרית הנובעת ממוסד הנישואין – ביניהם: ארגוני פמיניזם דתי, כמו “קולך”, וארגוני סיוע לעגונות ומסורבות גט, כמו “מרכז צדק לנשים”, “מבוי סתום” ו”יד לאישה”.
במקביל, רבות וטובות פועלות לקידום הכרה בנישואין אזרחיים בישראל, להרחבה והשוואה של הזכויות של כל המשפחות הקיימות, ולעריכת הסכמי זוגיות וטקסי נישואין אלטרנטיביים שמשקפים את ערכי הפלורליזם של ימינו, ובראשם הארגונים “משפחה חדשה” ו”הוויה”.

אנו מאמינות שלא ירחק היום ונוכל לחגוג ולהסדיר את חיי הזוגיות, ההורות והמשפחה שלנו, בדיוק כפי שאנחנו מעוניינות (למי שמעוניינת)… ואתם-ן?

*************************************

ראו עוד באתרים של:
“קולך”
מרכז צדק לנשים
מבוי סתום
יד לאישה
משפחה חדשה
הוויה
(ובעשרות עמודי ויקיפדיה לכל מושג שהוזכר כאן…)

הרצאת TEDx מרתקת של מרב מיכאלי: “בטלו את הנישואין

עוד על יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חתונה המונית שנערכה לזוגות עניים בליסבון, פורטוגל, 1965. מתוך כתבה מצולמת על “חתונות המוניות במאה ה-19 וה-20

בתמונה הקטנה: פעילות ופעילים של עמותת “ישראל חופשית” דורשות נישואים אזרחיים, מצעד הגאווה בתל אביב 2014 (מתוך עמוד ויקיפדיה של “ישראל חופשית”)

רגיל

רות דיין

רות דיין (שוורץ), נולדה ב-1917

היום, לפני 102 שנים, נולדה רות דיין, יזמית ופעילת ציבור ישראלית. ב-1949, בהיותה מדריכה חקלאית במושבי העולים, הבחינה במיומנות הנשים (והגברים) במלאכות יד מסורתיות ויזמה את פרויקט “אשת חיל” כדי להפוך זאת למקור פרנסה ושימור תרבותי. במהרה הקימה את “משכית”, חברת הלבשה ועיצוב שהעסיקה עובדים רבים ותוצריה היו למגדירי ה”ישראליות”. דיין ייסדה והייתה פעילה בארגונים רבים למען שלום, נשים, חולים, עולים ובני מיעוטים, ביניהם: חוג הידידים של המרכז הרפואי שיבא תל השומר, וראייטי ישראל, יש דין לזכויות אדם, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי וקרן אברהם לדו-קיום.

ויקיפדיה

עוד על “משכית

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיין בשנת 1955

בתמונה הקטנה: דיין (יושבת), עם הנשיא רובי ריבלין ואשת העסקים עפרה שטראוס, בוועידת יסמין השנתית לקידום עסקים קטנים ובינוניים, 2014 (צילום: מארק ניימן, לשכת העיתונות הממשלתית)

רגיל

אסתר יֶיבין

אסתר (יוניס) יֶיבין, 1975-1877

היום, לפני 142 שנים, נולדה אסתר יֶיבין, פעילה פוליטית ישראלית, מחלוצות המאבק לשוויון זכויות לנשים בארץ ישראל. ב-1919 הייתה ממייסדות התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, שלחמה למען זכות בחירה לנשים במוסדות היישוב תחת הסיסמה “משפט אחד וחוקה אחת לאיש ולאשה בישראל”. עם הצלחת מאבק זה ב-1926, הייתה ממייסדות הלשכות לסיוע משפטי לנשים, והגנה על נשים בבתי הדין הרבניים בענייני גירושים, חליצה, עגינות, ירושה ועוד. ייבין הייתה גם צירה באספת הנבחרים הראשונה, חברת הוועד הלאומי, ממייסדות קרן היסוד, פעילה בקק”ל ופעילה למען גיוס נשים.

על המאבק על זכות הבחירה כתבה (במאמרה “למלאות עשרים וחמש שנה להתאחדות לשיווי זכויות בארץ ישראל”, דצמבר 1944):
“במלחמה זו למדה האשה לקח חשוב שאין לדחות פתרון שאלות חשובות לזמנים אחרים ושאין לסמוך על תמיכת הזולת, אלא תמיד לזכור: ‘אם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו – אימתי’.”

על המאבק לייצוג נשים בבתי משפט כתבה:
“אני נושאת בלבי רעיון על מינוי שופטות בכל אתר ואתר במידה שווה עם השופטים; פעם אחת לשים קץ להופעתה של האשה בתופעה זו או אחרת בתור פטרוזיליה לייפוי הסלט.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הערך של אסתר ייבין באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו

בתמונה הקטנה: רשימת המועמדות של התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא”י, בראשות אסתר ייבין, במערכת הבחירות לאספת הנבחרים 1925 (מתוך אוסף עיריית תל אביב)

רגיל

אטוואר בהג’ט

אטוואר בהג’ט אל-סַמֵרָאי, 2006-1976

היום, לפני 13 שנים, נרצחה אטוואר בהג’ט, עיתונאית עיראקית. היא התחילה לעבוד ככתבת במחלקת התרבות בטלוויזיה העיראקית תחת שלטון סאדאם חוסיין. לאחר פלישת ארה”ב לעיראק הייתה לכתבת פוליטית ב”אל-ג’זירה”, והפכה לאחת הכתבים הפופולריים ברשת. בין היתר, הייתה הראשונה לדווח על ביזת המוזיאון הלאומי של עיראק ב-2003 ושידרה בשידור חי מגגות העיר נג’ף את הקרבות עם מיליציית “צבא המהדי” ב-2004. בעת שסיקרה עבור רשת “אל-ערביה” את הפיגוע במסגד אל-עסכריה בעיר סאמַרא ואת המהומות בעקבותיו, בהג’ט נרדפה, נחטפה ונרצחה, וגם מסע לווייתה נערך תחת מתקפה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך סרטון שהעלה מוחמד אלנגר, צלם ועורך ב”אל ג’זירה”, הכולל כמה מכתבותיהם המשותפות

בתמונה הקטנה: אטוואר בהג’ט, אפריל 2003 (צילום: עמאר עבד ראבו, AFT/גטי אימג’ז)

רגיל

תמרה אדריאן

תמרה אדריאן, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה תמרה אדריאן, עורכת דין ופוליטיקאית ונצואלית. היא פועלת רבות למען זכויות להט”ב בארצה ובעולם בכלל, בין היתר בתפקידיה כחברת ועד בהתאחדות הלהטא”ב הבינלאומית וכיו”ר הוועדה המארגנת של היום הבינלאומי נגד להט”בפוביה (יום הבנ”ה). ב-2015 נבחרה לפרלמנט הלאומי מטעם מפלגת “רצון העם” – ובכך הייתה לטרנסג’נדרית הראשונה החברה בבית המחוקקים הוונצואלי, והשנייה בלבד בעולם. במהלך כהונתה זו היא לוחמת מן האופוזיציה בשלטון הכמו-רודני של נשיא ונצואלה מדורו, ופועלת במיוחד למען קידום של שקיפות, נישואים חד-מיניים וזכויות אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ריאיון עם תמרה אדריאן בבלוג “הגיבורות של חיי”, ינואר 2014

בתמונה הקטנה: אדריאן נואמת על המאבק הגלובלי למען שוויון לקהילת הלהטבא”ק בכנס זכויות האדם במהלך המשחקים העולמיים לקהילת הלהט”ב במיאמי, מאי 2017 (צילום: קרינה מאסק)