עמוד 1
רגיל

נורמה מק’קורבי

נורמה ליאה מק’קורבי נלסון, 2017-1947

“חוק מדינת טקסס הקובע כי הפלה היא מעשה פלילי סותר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית ופוגע בזכותה של אישה להחליט אם היא רוצה להמשיך בהיריון או להפסיקו.” (מתוך דבריו של השופט הארי בלקמן בפסק הדין)

היום, לפני 71 שנים, נולדה נורמה מק’קורבי, “ג’יין רו” בתביעה המשפטית ההיסטורית בארה”ב “רו נגד וייד”. ב-1969 הייתה מק’קורבי בת 21, מובטלת ובהריונה השלישי, ולא הצליחה למצוא מרפאת הפלות, שנרדפו ונסגרו אז ע”י הרשויות בטקסס. תביעתה הוכרעה לאחר שלוש שנים (התינוק נולד בינתיים, ונמסר לאימוץ כמו שני קודמיו), כשביהמ”ש העליון קבע כי חוקים מדינתיים האוסרים על הפלות עומדים בסתירה לחוקה בשל פגיעה בזכות לפרטיות, ובכלל זה בזכותה של האישה על גופה. לימים, דעותיה של מק’קורבי עצמה השתנו משמעותית כשהפכה לקתולית ולפעילה של “התנועה למען החיים”.

ויקיפדיה

עוד על “רו נגד וייד” (1973)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בעצרת בעד זכות הבחירה לבצע הפלה, עם עו”ד גלוריה אלרד, הפעילה למען זכויות נשים, 1989 (בוב ריאה, גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: בעצרת “למען חיים” נגד הפלות, 1997 (רון הפלין, AP)

רגיל

יאנג הואני

יאנג הואני, 2004-1909

היום, לפני 14 שנים, הלכה לעולמה יאנג הואני, אשת כפר ומומחית ברפואה מסורתית סינית. היא הייתה האישה האחרונה שקראה, שרה וכתבה בשפת נושו, כתב סימניות סודי הנחשב לכתב המגדרי היחיד אי פעם, שהומצא על ידי נשים בסין והועבר מאות שנים מאם לבת. בעת שנשים לא הורשו ללמוד קרוא וכתוב, כמעט לא יצאו מאגף הנשים בביתן ונחשבו לרכוש של גברים, באמצעות הנושו הן יכלו לחלוק את תחושותיהן וחוויותיהן עם נשים אחרות במילותיהן שלהן, שרק נשים ידעו לפענח. ב-2004 פורסמה אסופת שירים וסיפורים שכתבה יאנג בנושו, המהווה תיעוד מרכזי למורשת התרבותית הייחודית הזו.

ויקיפדיה

עוד על נושו (משמעות מילולית בסינית: “כתב של נשים”)

בתמונה הקטנה: יאנג הואני כותבת בנושו, מתוך אתר הסופרת ליסה סי, על עבודת התחקיר לספרה המצוין “סיפור כתוב במניפה” (שעובד גם לסרט), המתאר את חוויותיהן של נערות ונשים בסין של המאה ה-19 דרך מכתביהן זו לזו בנושו

פייסבוק

רגיל

מריה ספירדונובה

מריה אלכסנדרובה ספירדונובה, 1941-1884

היום, לפני 77 שנים, הוצאה להורג מריה ספירדונובה, מהפכנית סוציאליסטית רוסייה. ב-1905 התנקשה בחייו של קצין משטרה בכיר שהוביל את דיכוי מרד האיכרים – מעשה הטרור הפוליטי המפורסם ביותר שביצעה אישה ברוסיה. 11 שנים עונתה בכלא בסיביר, עד ששוחררה כגיבורת המהפכה העממית של 1917. אחר כך הובילה את המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית לברית עם לנין, אך ב-1918, משנוכחה באופיו הרודני של המשטר הבולשביקי, ביקרה אותו בחריפות ונכלאה שוב, הפעם במוסד לחולי נפש. במהלך הטיהורים הגדולים של סוף שנות ה-30 נשלחה לעבודות כפייה בגולאג ולבסוף הוצאה להורג.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מריה ספירדונובה (במרכז עם משקפיים), בדרך לסיביר, קיץ 1906. איתה בתמונה מריה שקולניק ורבקה פיאלקה, שתיים מ”השש” (Shesterka), נשות המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית אשר נקטו פעולות טרור פוליטי

רגיל

אמהות ח’אווראן

אמהות ח’אווראן, פועלות מאז 1980

יום הזיכרון העממי לקורבנות המשטר האיראני, מצוין מאז 1988

אמהות ח’אווראן הוא ארגון נשים הפועלות למען משפחות הנרצחים והאסירים קורבנות המשטר האיראני מאז 1980. אמהות ובנות משפחה של הקורבנות חשפו ב-1988 קברים לא מסומנים בח’אווראן ובהם המונים שהוצאו להורג ע”י המדינה. מאז הן מפגינות, פונות לאו”ם ומתעדות את מקרי הטבח על-מנת לחשוף בפני העולם את הפרת זכויות האדם באיראן, על אף שבמרוצת השנים נרדפו, הותקפו, נכלאו והורחקו מח’אווראן על ידי המשטר. הן גם פועלות לשימור בית הקברות וקבעו יום זיכרון לקורבנות ב-1 בספטמבר. הארגון זכה בפרס בינלאומי, אך תביעותיו להכרה ולצדק נותרו עדיין ללא מענה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: איור לכבוד מתן פרס קוואנגג’ו לזכויות אדם לאמהות ח’אווראן ב-2014, מאת המאייר האיראני תוכא נייסתאני

בתמונה הקטנה: אמהות ח’אווראן בתהלוכת יום הזיכרון לקורבנות המשטר האיראני בשנת 2005

רגיל

יום השוויון לנשים

יום השוויון לנשים, מצוין בארה”ב מאז 1973

“זהו סיפור על נשים שיצרו את אחד המאבקים הלא-אלימים היצירתיים והמוצלחים ביותר למען זכויות אזרח שנראו בעולם. זהו מאבק בלתי-רגיל, במיוחד כשמובאות בחשבון המשוכות שהיה על הסופרג’יסטיות לצלוח. ללא כוח כלכלי, חוקי או פוליטי משל עצמן, ולמול התנגדות מבוצרת וממומנת היטב, נשים נאבקו בכל מדינה ומדינה למען זכויותיהן כאזרחיות. כדי להשיג תמיכה בזכותן להצביע, נשים הפיצו אינספור עצומות, נאמו, פרסמו עיתונות ונדדו ברחבי המדינה. לעתים קרובות הן סבלו מלעג, מהטרדות ואף מתקיפות מצד ההמון ומצד המשטרה. חלקן הושלכו לכלא, וזכו ליחס קשה כשמחו על כך. ובכל זאת הן המשיכו לנוע. לבסוף, ב-26 באוגוסט 1920, מטרתן הושגה עם התיקון ה-19.
[…] יום השוויון לנשים מאפשר לנו להקדיש תשומת לב ליתרונות הרבים של שוויון אמיתי ולתפקידן של נשים בחיים הציבוריים שלנו. נשים בשירות הציבורי ובממשל שירתו אותנו היטב כאומה בפועלן למען פינוי מכשולים, אכיפת חוקים, יישום רעיונות חדשים ושינוי עמדות הציבור. הנשים שאנו זוכרות היום מספרות סיפור מעורר השראה על מקומנו בהיסטוריה. הן מזכירות לנו שכאזרחי ואזרחיות ארה”ב יש לכולנו ההזדמנות – והאחריות – להתגבר על מכשולים, להשקיע את מיטב המאמצים ולהצטרף יחד ליצירת חברה דמוקרטית יותר.”
(מתוך “ואף על פי כן, נעו ונעו”, עלון של הפרויקט הלאומי להיסטוריה נשית לקראת יום השוויון 2018)

היום, מזה 45 שנים, נחגג בארה”ב יום השוויון לנשים לציון היום ב-1920 שבו אומץ התיקון ה-19 לחוקה האמריקאית, האוסר על הממשלה למנוע מאזרחיות אמריקאיות את זכות ההצבעה על בסיס מינן. בעקבות השביתה הלאומית של נשות ארה”ב למען שוויון תעסוקתי במהלך שנת 1970 ופעילות הגל השני של הפמיניזם למען ביטול ההבדלים הקבועים בחוק בין גברים לנשים בתחומים כמו המשפחה, הרכוש והתעסוקה, העלתה חברת הקונגרס בלה אבצוג את ההצעה לציין את היום כהוקרה למאבקן של עשרות אלפי הפעילות מאז ועידת סנקה פולס ב-1848, וכתזכורת לדרך שעוד נותרה עד לשוויון אמיתי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: בלה אבצוג, יוזמת היום

בתמונה הגדולה: פרט מתוך איור של ועידת סנקה פולס 1848 (Bettmann / גטי אימג’ז)

רגיל

ג’יין לודון

ג’יין ווב לודון, 1858-1807

היום, לפני 211 שנים, נולדה ג’יין לודון, סופרת אנגלייה, מחלוצות תחום המדע הבדיוני. בגיל 17 נותרה יתומה וחסרת פרוטה, והחליטה להתפרנס מכתיבה. ב-1827 יצא לאור ספרה הראשון, “המומיה”, רומן מוזר ופרוע המתרחש במאה ה-22; בשונה מיצירות מד”ב מוקדמות רבות, העתיד לפי לודון לא תואר כדומה לקיים בשינויים קלים אלא כלל שינויים מהפכניים בטכנולוגיה, במדע, בחברה ואפילו באופנה, כמו רובוטים רפואיים, אינטרנט ומכנסי נשים. היא כתבה גם מדריכי גינון פופולריים, אשר לראשונה מסגרו את הגינון כתחביב המתאים גם לנשים צעירות ולאו דווקא כאמנות הדורשת רמה גבוהה של מומחיות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: איור מתוך אחד ממדריכי הגינון של ג’יין לודון, 1842

רגיל

פאניה חיסין

פאניה (פרידה) חיסין (פריזר), 1920-1862

היום, לפני 156 שנים, נולדה פאניה חיסין, מחלוצות העלייה הראשונה לארץ ישראל. היא נולדה ברוסיה והשתלמה בקונסרבטוריון במוסקבה להיות זמרת אופרה. ב-1881, לאחר פרוץ הפוגרומים שנודעו בשם “הסופות בנגב”, הצטרפה יחד עם בעלה ד”ר חיים חיסין לגרעין הראשון של אגודת ביל”ו שעלה לארץ, והם למדו חקלאות ב”מקווה ישראל” ועבדו בפרדסי יפו. הם נמנו עם המשפחות המייסדות של “אחוזת בית”, וכן היו ממקימיהן ומגניהן של ראשון לציון וגדרה, והיא הייתה דמות בולטת בפעילויות הציבוריות והחברתיות בתל אביב הקטנה. בני הזוג חיסין מונצחים יחד ברחוב ובגינה ציבורית בתל אביב.

ויקיפדיה

עוד באתר “משפחות מייסדי תל אביב

ובאתר “אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקנה של פאניה חיסין (צולם בערך בשנת 1913)

התמונה הקטנה: מתוך אלבום המשפחות של עדת ראשון לציון

רגיל

נערות הירושימה

“נערות הירושימה”, נפגעות פצצת האטום ב-1945

היום, לפני 73 שנים, לקראת סוף מלחה”ע השנייה, הטילה ארה”ב פצצת אטום על העיר הירושימה שביפן. עשרות אלפי בני אדם נהרגו מיד, או תוך זמן קצר, ורבים אחרים סבלו מכוויות ומהצטלקויות כתוצאה מההבזק התרמי. כמה עשרות נפגעות, נערות ונשים צעירות, הקימו לעצמן קבוצת תמיכה; ב-1951, כשהאמריקאים עזבו את יפן והוסרה הצנזורה שלהם על נזקי הפצצה, הן הצליחו ללכוד את תשומת לב התקשורת, וב-1955 מימן ארגון צדקה את הטסתן לארה”ב לצורך תהליך השיקום הארוך. סיפורן סוקר בהרחבה בתקשורת המערבית, ולראשונה הובאו לידיעת המערב ההשפעות ארוכות הטווח של הפצצה.

* בעיר נגסאקי, שעליה הוטלה פצצת אטום נוספת שלושה ימים אחר כך, לא הייתה התאגדות דומה ואף אחת מנפגעות הפצצה שם לא נכללה בפרויקט השיקום.

** סביר להניח שבאותה המידה נפגעו גם נערים מהפצצה, וגם הם נדחו, הוסתרו והורחקו מהחברה, אך הם לא קיבלו תשומת לב תקשורתית ורפואית כמו הנערות. סיבה אפשרית לכך היא שהתקשורת התמקדה בפגיעה ביכולתן להינשא וללדת ילדים, כפי שמשתקף מעצם המונח שהשתרש, “נערות” (באנגלית “maidens”).

עוד על “נערות הירושימה

עוד על השפעותיהן של פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום קבוצתי של כמה מ”נערות הירושימה”, אחרי ניתוחי השיקום, 1956 (מתוך ספריית לוס אנג’לס)

בתמונה הקטנה: כמה מ”נערות הירושימה”, באקדמיה הלאומית למדעים, 1955. מתוך הבלוג “מוות והעלמה

רגיל

יום הולדת להיא-סטוריה: טרובדוריות!

לכבוד יום ההולדת החמישי של היא-סטוריה, אנו מזמינות אתכן לחגוג עם הטרובדוריות, הראשונות בהיסטוריה המערבית שהלחינו, כתבו, ניגנו ושרו מוזיקה חילונית!

במאות ה-12 וה-13, בחצרות האצילים של אוקסיטניה*, היו בכל מקום טרובדורים**. למרות הדימוי הפופולרי, לא היו אלה מוזיקאים דלפונים הנודדים מעיר לעיר כשעל שכמם כלי מיתר, אלא בני אצולה ואנשי חצרותיהם. וכן, היו ביניהם גם לא מעט נשים. כשרבים מהאצילים נסעו הרחק במסעות הצלב, ורבות מהחצרות נותרו תחת אחריות הנשים, חל שינוי במעמד האישה ובקודים התנהגותיים-חברתיים, ושירת הטרובדורים ביטאה זאת. בחברה האוקסיטנית, גם נשות החצר ידעו לשיר, לנגן ולכתוב שירי אהבה, שירים פוליטיים, קינות וגם שירים לריקודים, וכן לנהל עימות או דיאלוג לירי בדילמות מוסריות.

עוד על טרובדוריות בויקיפדיה

* אוקסיטניה הייתה אזור משגשג וחשוב בדרום אירופה, שכלל בעיקר את דרום צרפת, ספרד ואיטליה.

** מקור כינוים של הטרובדורים בפועל האוקסיטני trobar שפירושו “למצוא”, ובהשאלה “להמציא” או “לחבר” (שיר או לחן).

———————————-

נושא מרכזי בשירתם של הטרובדורים היה אהבה, כולל אהבה מחוץ לנישואין וחושניות ארוטית, בניגוד לתפיסה הנוצרית השלטת דאז, ובכל זאת זכו שיריהם להצלחה רבה ואף התקבלו ע”י הכנסייה.

גם הטרובדוריות יצרו קשר הדוק בין מעשה השירה למעשה האהבה, אך הן כתבו על אהבה בדרך שונה מעמיתיהן הגברים; סגנונן היה דיאלוגי יותר ומצועצע פחות, והן הציגו גרסה מיושבת יותר ואידילית פחות של מערכות יחסים.

הנה כמה בתים מתוך שיריהן של טרובדוריות, בנות אוקסיטניה של המאות ה-12 וה-13:

“חבר נאה מתוק, אוכל לומר לך בכנות
שמעולם לא הייתי ללא תשוקה
משום ששמחת להיות מאהב החצר שלי;
לא הייתה גם עת, חבר נאה מתוק,
שבה לא רציתי לראותך עוד;
מעולם לא הרגשתי חרטה,
ואם הלכת ממני בכעס, מעולם לא קרה
שחשתי שמחה עד ששבת אלי.”
(טיבור ד’אורנז’)

“אתה מאהב ראוי כל כך,
שהלוואי שלא היית כזה הססן;
אך אני שמחה שאהבתי גורמת לך חרטה,
שאם לא כן, הייתי אני זו שמכה על חטא.
ובכל זאת, אתה הוא שעומד להפסיד
אם לא תהיה אמיץ דייך לעמוד מאחורי רצונך,
ותסב לשנינו נזק רב אם תסרב.
שהרי גברת אינה מעזה להסתיר
את רצונה האמיתי.”
(גרסנדה דה פרואנזה)

“כעת הגענו אל התקופה הקרה
כשקרח ושלג ובוץ מכסים את האדמה
והציפורים הקטנות דוממות
אף אחת אינה נוטה להנעים זמירות.”
(אזלייה דה פורקירן)

“אישה יפהפייה, שהנאה ושפה אצילית מרוממות אותך,
ואיכות,
אלייך יוצאים חרוזיי,
משום שבך יש עליצות ושמחה ואושר,
וכל הדברים הטובים שאפשר לרצות מאישה.”
(ביאריס דה רומנס)

עימות לירי מפורסם בין שתי טרובדוריות, מריה דה ונטדום וגי ד’אוסל, עסק בדילמה הבאה: כאשר גבר מצליח לשכנע גברת לקבלו כמאהב, האם הוא נעשה שווה מעמד לה, או שמא הוא נותר במעמד של משרת שלה?

(מתוך עמודי ויקיפדיה של הטרובדוריות המפורטות כאן)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מיניאטורה מתוך ספר שירים שהעניק ג’ון טלבוט הרוזן משרוסברי למרגרט מאנז’ו מלכת אנגליה, שנת 1440 לערך (הספרייה הבריטית, Royal MS 16 G. V folio 3v)

בתמונה הקטנה: מיניאטורה מתוך “שירים של מריה הקדושה” שאסף אלפונסו העשירי מלך קסטיליה, המאה ה-13

רגיל

הנרייטה לאקס

הנרייטה לאקס, 1951-1920

היום, לפני 98 שנים, נולדה הנרייטה לאקס, שב-1951 פנתה לביה”ח ג’ון הופקינס, היחיד באזור בולטימור שטיפל אז באפרו-אמריקאים, ואובחנה כחולה בסרטן צוואר הרחם. במהלך הטיפול בה נלקחו ממנה, ללא הסכמתה, דגימות תאים שלימים היוו מקור לתאי הילה, לפי ראשי התיבות של שמה. תאים אלו הצליחו לשגשג במעבדה יותר מכל תא אנושי לפניהם, ולמעשה יכולים להתחלק לנצח ולהעמיד אינסוף דורות של תאים. מאז ועד היום השימוש בהם הביא לפריצות דרך באינספור מחקרים רפואיים ולפיתוח אלפי פטנטים מסחריים. בני משפחתה גילו על השימוש בתאיה רק ב-1975, ומעולם לא קיבלו כל תגמול.

עוד על הנרייטה לאקס

עוד על השימוש בתאי הילה (HeLa Cells) לחקר מחלות (כמו סרטן ואיידס), לפיתוח חיסונים (למשל לפוליו), לפיתוח תרופות (למשל להרפס, להמופיליה ולפרקינסון), לחקר השפעות של חומרים רעילים וקרינה, לחקר הזדקנות של תאים, למיפוי גנטי, לשיבוט תאים ולבדיקת רגישות למגוון חומרים (כמו דבק, דיו ומוצרי קוסמטיקה)

“חיי הנצח של הנרייטה לאקס”, ספרה של רבקה סקלוט מ-2010, מתאר את קורותיהם של תאי הילה ותרומתם למדע ולתעשייה, את קורות משפחת לאקס הענייה ואת קורותיה שלה במסעה לגילוי הסיפור. הספר יצא לאור בעברית ב-2011 בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, בתרגום של נעמי כרמל.

ב-2017 הופק ב-HBO סרט טלוויזיה על בסיס הספר, בכיכובן של רני אליז גולדסברי כהנרייטה לאקס, רוז ביירן כרבקה סקלוט ואופרה ווינפרי כדבורה, בתה של הנרייטה. הטריילר הרשמי של הסרט “חיי הנצח של הנרייטה לאקס”.

פייסבוק

רגיל

אניטה היל

אניטה פיי היל, נולדה ב-1956

היום, לפני 62 שנים, נולדה אניטה היל, עורכת דין ואקדמאית אפרו-אמריקאית. ב-1991 האשימה מועמד לביהמ”ש העליון, קלרנס תומאס, בהטרדות מיניות כשהיה ממונה עליה בנציבות לשוויון הזדמנויות ובמשרד החינוך. אל מול ערעור אמינותה עד כדי רצח אופי, היא העידה בפני ועדת הסנאט ועברה גם בדיקת פוליגרף (בעוד תומאס סירב), אך בסופו של דבר מועמדותו אושרה והוא מונה לשופט עליון. הפרשה עוררה מודעות להטרדות מיניות וקידמה את השיח הציבורי בנושא, ושנה אחר כך נבחר מספר שיא של נשים לתפקידים פוליטיים. ב-2017 מונתה היל לעמוד בראש “הוועדה נגד הטרדות” בעקבות Me Too.

ויקיפדיה

פאטי מארי, אחת מהנבחרות לסנאט ב-1992, סיפרה שהחליטה לרוץ בבחירות מכיוון ש”זה היה כל כך מוזר, לראות את הגברים האלה מתחקרים בתוקפנות את האישה הזאת מהכיסאות הגדולים שלהם ומביטים בה מלמעלה. אז אמרתי, אני הולכת לרוץ לסנאט. כי הם צריכים שם מישהי שתגיד מה שאני הייתי אומרת אם הייתי שם”, כלומר להגן על היל ולתחקר את תומאס ולא אותה.

פייסבוק

בתמונה הגדולה: היל בפסטיבל הסרטים סאנדנס 2015, צילום: ויקטוריה וויל

בתמונה הקטנה: שער מגזין “טיים” מ-21 באוקטובר 1991, המציב את אניטה היל מול קלרנס תומאס תחת הכותרת “סקס, שקרים ופוליטיקה”

רגיל

מריה וסטון צ’פמן

מריה וסטון צ’פמן, 1885-1806

היום, לפני 212 שנים, נולדה מריה וסטון צ’פמן, פעילה לביטול העבדות בארה”ב. היא האמינה בצורך ובחובה לבטל את העבדות מיידית וללא פשרות, ושיש לעשות זאת לא בדרך של כפייה ממסדית, פוליטית או דתית, אלא על ידי “שכנוע מוסרי”, או “אי-התנגדות”, והימנעות מקשר עם בעלי עבדים ותומכיהם. אל מול הפגנות זעם, מתקפה ציבורית ולעג חברתי שהופנו אישית כלפיה, היא עמדה במשך כ-30 שנים בחזית המאבק – גייסה תמיכה וכספים למען המטרה ברחבי העולם המערבי, הייתה ממנהיגות החברה האמריקאית נגד עבדות וארגונים נוספים, וכן ערכה וכתבה ספרים, מאמרים וכתבי-עת בנושא.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

מוניקה לוינסקי

מוניקה סמיל לוינסקי, נולדה ב-1973

היום, לפני 45 שנים, נולדה מוניקה לוינסקי, אקטיביסטית נגד בריונות רשת, אשת תקשורת ומעצבת אופנה יהודייה אמריקאית. ב-1995, בגיל 22, החלה לעבוד כמתמחה בבית הלבן, והייתה לה מערכת יחסים עם נשיא ארה”ב ביל קלינטון. חשיפת הפרשה והכחשתה, לצד האשמות קודמות של קלינטון בהתנהגות מינית בלתי הולמת כמושל ארקנסו, הובילו לניסיון הדחתו באשמת עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. לוינסקי נעשתה בן לילה ידועה לשמצה בכל העולם כסמל סקס, כמופקרת ופתיינית, ולמעשה הייתה לאחת הראשונות שנפלו קורבן לשיימינג רשת בינלאומי בעקבות חשיפה של ניצול יחסי מרות.

ויקיפדיה

שיחת ה-TED של מוניקה לוינסקי, “מחיר הבושה”:
“ביוש ציבורי כספורט דמים חייב להיפסק,” היא אומרת. “ב-1998, אני הייתי ‘פציינט אפס’, הסנונית הראשונה למגפת השיימינג, כשאיבדתי את כל המוניטין האישי שלי באופן כמעט מיידי ברמה הגלובלית.” כיום, שיימינג ציבורי ברשת מהסוג שהיא חוותה הפך לדבר נפוץ – שלעתים הוא אף קטלני. בשיחה אמיצה, היא בוחנת מקרוב את תרבות ההשפלה המאפיינת כיום את הרשת ומבקשת לסלול דרך אחרת.

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מוקפת בצוותי חדשות מחוץ למשרד עורך הדין שלה, יולי 1998 (מקור: וושינגטון פוסט)

רגיל

אנג’י זפאטה

אנג’י זפאטה, 2008-1989

היום, לפני 10 שנים, נרצחה אנג’י זפאטה, צעירה טרנסג’נדרית אמריקאית. מילדות הייתה בטוחה בזהותה המגדרית, וכבר בחטיבת הביניים יצאה מהארון בפני משפחתה וחבריה הקרובים. בגיל 18 הכירה את אלן אנדרדה ברשת חברתית, הם נפגשו ובילו יחד שלושה ימים, ואז נודע לו כי היא טרנסג’נדרית והוא הכה אותה למוות. משפחתה של זפאטה תבעה להכיר ברצח כפשע שנאה ולא כפשע רגיל, וזה אכן היה למקרה הראשון בארה”ב של הרשעה בגין פשע שנאה כנגד קורבן טרנס*. הרוצח, שהוקלט משמיע התבטאויות להט”בפוביות, נידון למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם.

ויקיפדיה

נכון להיום, טרנס* נרצח/ת בעולם כל שלושה ימים בממוצע (לא כולל מיתות מהתאבדות, מתאונות או מסיבות אחרות).
למרות התפיסה שטרנס* זוכים לקבלה ולהכלה יותר מאי פעם, מספר הנרצחות/ים רק עולה משנה לשנה, וטרנס* לא-לבנים במיוחד.
ב-2017 התקבלו 325 דיווחים על רציחות של טרנס* מרחבי העולם, בעיקר של נשים טרנסיות, לפחות 28 מהם/ן בארה”ב לבדה. מאז תחילת 2018, תועדו עשרות מקרי רצח של טרנס*, 14 מהם בארה”ב.
עוד על שמות כל הטרנס* הנרצחות/ים וסיפוריהם/ן

פייסבוק

בתמונה הקטנה: משפחתה של אנג’י במהלך מתן גזר הדין של הרוצח

רגיל

ליילני מויר

ליילני מריאטה (או’מאלי) מויר, 2016-1944

היום, לפני 74 שנים, נולדה ליילני מויר, קורבן וחושפת מדיניות האֵאוּגֵנִיקָה* באלברטה שבקנדה. לאחר שנים של חסך והזנחה, בגיל 11 אושפזה ע”י משפחתה במוסד פסיכיאטרי, ללא אבחון. בעקבות ציון נמוך במבחן משכל הוגדרה כמפגרת, ועל פי החוק בוצע בה ניתוח כריתת חצוצרות, בהסכמת אמה וללא ידיעתה. בגיל 21 הצליחה לצאת לחיים עצמאיים. ציון ממוצע במבחן משכל חוזר הוכיח כי אינה מפגרת. כשניסתה להרות גילתה כי עברה עיקור, וגם אימוץ נמנע ממנה בשל “עברה הפסיכיאטרי”. ב-1995 ניצחה בתביעה תקדימית: נפסקו לה פיצויים (ובעקבותיה למאות נוספים) והמדינה הכירה באחריותה לעוול.

אֵאוּגֵנִיקָה היא פילוסופיה ביולוגית-חברתית, שהייתה פופולרית בעולם המערבי בראשית המאה ה-20, השואפת “להשביח” את המין האנושי באמצעות תורשה סלקטיבית. היא נודעה לשמצה בשל ניסיונה לחלק את החברה לבעלי תורשה “טובה” ו”נורמטיבית” למול בעלי תורשה “פגומה” (כלומר בעלי מוגבלויות פיזיות, מנטליות או נפשיות), ובשל תוכניות העיקור שהובילה במטרה לרסן את התרבותם של האחרונים. בעקבות יישומיה הזוועתיים ע”י הנאצים במלחמת העולם השנייה, הפכה למוקצית בקהילה המדעית וברוב העולם (אם כי במדינות רבות בעולם ישנה מדיניות המעודדת ילודה סלקטיבית במגוון שיטות, “מבחירה” ולא בכפייה).

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

התנועה לשחרור הרגליים

התנועה לשחרור הרגליים, נוסדה ב-1897

היום, לפני 121 שנים, נוסדה בסין התנועה לשחרור הרגליים, ארגון-גג נגד המנהג הנפוץ של כריכת הרגליים, שהביא לעיוות וניוון כפות רגליהן של ילדות ולאובדן יציבותן ויכולת התנועה שלהן. מאז המאה ה-10, “רגלי הלוטוס” הקטנטנות נחשבו במסורת הסינית ליפות וארוטיות והיוו סמל סטטוס. באמצע המאה ה-19 החלו מיסיונרים נוצרים שהגיעו לסין לבקר את המנהג, ונשים מקומיות מיהרו להקים בהשראתם תנועות התנגדות בכל רחבי סין. בראשית המאה ה-20 כריכת הרגליים נאסרה בפרובינציות רבות, אך רק ב-1912, עם נפילת הקיסרות והקמת הרפובליקה הסינית, נאסר המנהג לחלוטין והוקמו מנגנוני אכיפה.

ויקיפדיה

עוד על כריכת רגליים (“רגלי לוטוס”)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נשים סיניות עם רגליים שנקשרו, תחילת המאה ה-20

בתמונה הקטנה: איור מהמאה ה-18 המציג את פילגש הקיסר יאו ניאנג קושרת את רגליה

רגיל

יינגלאק צ’ינוואט

יינגלאק צ’ינוואט, נולדה ב-1967

היום, לפני 51 שנים, נולדה יינגלאק צ’ינוואט, אשת עסקים ופוליטיקאית תאילנדית, האישה הראשונה (והיחידה) שכיהנה כראשת ממשלת תאילנד. למשפחתה עסקים רבים, והיא ניהלה כמה מהם, ובראשם חברת הסלולר הגדולה ביותר במדינה. בבחירות 2011, בתום קמפיין ששם דגש על פיוס לאומי ומאבק בעוני, זכתה מפלגת “פאו תאי” (למען תאילנד) בראשותה ברוב מוחלט. אולם בסוף 2013 פרצה מחאה המונית נגדה שהובילה לחודשים של משבר אלים, עד שלבסוף הדיח אותה ביהמ”ש החוקתי של תאילנד והאשים אותה בהפרת אמונים ובהזנחת תפקידה. לפני מתן גזר הדין, צ’ינוואט נמלטה מתאילנד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צ’ינוואט יוצאת מפיקוד חיל האוויר לאחר ישיבת קבינט בבנגקוק, 2014 (מקור: רויטרס, סאן דיילי)

בתמונה הקטנה: צ’ינוואט בפורום הכלכלי העולמי, 2012

רגיל

הכנס העולמי על נשים

הכנס העולמי על נשים, 1975

“[העצרת הכללית של האומות המאוחדות] מכירה בכך שנשים מכל העולם, יהיו ההבדלים והפערים ביניהן ככל שיהיו, חולקות את החוויה הכואבת של קבלת יחס לא הוגן, ושככל שתתחזק המודעות שלהן לתופעה זו הן תיעשינה בעלות ברית טבעיות במאבק כנגד כל צורה של דיכוי, כגון קולוניאליזם, גזענות ואפרטהייד, ולפיכך תהווינה פוטנציאל מהפכני אדיר לשינוי כלכלי וחברתי בעולם.
“[…] מכירה גם בצורך הדחוף לשפר את מעמדן של נשים ולמצוא דרכים אפקטיביות יותר לאפשר להן את אותן ההזדמנויות שיש לגברים להשתתף באופן פעיל בפיתוח מדינותיהן […] ובצורך לעודד את מאמציהן לקידום, השגה ושימור של שלום עולמי באמצעות שותפות מלאה שלהן בארגונים מדיניים ובינלאומיים.
“[…] קוראת לממשלות, לשלוחות האו”ם, לארגונים בין-ממשלתיים מקומיים ובינלאומיים ולקהילה הבינלאומית בכלל להתחייב ליצירה של חברה צודקת שבה נשים, גברים וילדים יוכלו לחיות בכבוד, בחופש, בצדק ובשגשוג.”
(מתוך הצהרת מקסיקו)

היום, לפני 43 שנים, נפתח כנס הנשים העולמי הראשון של האו”ם במקסיקו סיטי. חשיבותו של הכנס בראייה חדשה של הנשים כשותפות מלאות לתהליכי הפיתוח ויישום המדיניות, בניסוח עמדה אחידה המשלבת תרבויות שונות, ובהיותו זרז לקבוצות פעולה ברחבי העולם. בכנס אומצו שתי תוכניות עבודה: האחת מפרטת יעדים ספציפיים לביטול האפליה נגד נשים; והשנייה מציגה את תרומתן החיונית לפיתוח כלכלי ולשלום עולמי ואת ההכרח לשלבן בין קובעי המדיניות. כן הוקמו מכון המחקר הבינלאומי לקידום נשים, שיתמוך ויממן תוכניות ברוח זו ויעקוב אחר יישומן, ו”יוניפם”, קרן הפיתוח של האו”ם עבור נשים.

עוד על הכנס העולמי הראשון על נשים

עוד על תוכנית הפעולה העולמית לביטול האפליה נגד נשים, החלטה 3520 של האו”ם

עוד על הצהרת מקסיקו לחיזוק נקודת המבט הנשית ביישום מדיניות חוץ ובתהליכי פיתוח ושלום, החלטה 66/34 של האו”ם

עוד על “UN Women“, ממשיכתה של “יוניפם” (UNIFEM)

עוד על שנת הנשים הבינלאומית שהוכרזה על ידי האו”ם ב-1975

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ה”ניו יורק טיימס” מדווח על הכנס

בתמונה הקטנה: כמה ממאות הנציגות שהשתתפו בכנס, צילום מסך מתוך סרטון קצר על הכנס

רגיל

פאוזיה קאסינג’ה

פאוזיה קאסינג’ה, הדיון בבקשת המקלט שלה הוכרע ב-1996

“ביום חמישי הודיעו לי שאתחתן. ביום שישי אמרו לי שיחתכו אותי. בחצות ברחתי.”

פאוזיה קאסינג’ה, נערה יתומה בת 17 מטוגו, נמלטה ב-1994 מכפיית נישואים פוליגמיים ומילה, הצליחה להגיע לארה”ב אך נתפסה על ידי רשויות ההגירה, הופשטה, נאזקה ונכלאה, ובקשתה לקבל מקלט נדחתה. היום, לפני 22 שנים, ועדת הערעורים לענייני הגירה הפכה את ההחלטה ויצרה תקדים להכרה ברדיפה מגדרית כסיבה מספקת להענקת מקלט מדיני. עורכת הדין ליילי מילר-מורו, שייצגה אותה פרו-בונו, ייסדה בהשראתה את “מרכז טאהירה לצדק”, המציע סיוע משפטי לפליטות על רקע אלימות ורדיפה מגדריות.

עוד על תקדים קאסינג’ה

עוד על עורכת הדין ליילי מילר-מורו

פייסבוק

בתמונה הקטנה: צילום מסך מתוך מסיבת עיתונאים בהשתתפות פאוזיה קאסינג’ה ב-1997. לקוח מתוך סרטון שבו עו”ד מילר-מורו מציגה את המקרה ואת השלכותיו על מערכת המשפט האמריקאית ומתארת את הקמתו של “מרכז טאהירה לצדק”

רגיל

רחל אוהבת-עמי (חבשוש)

מעצרה של רחל אוהבת-עמי (חבשוש), 1939

היום, לפני 79 שנים, הגיעה לוחמת האצ”ל רחל אוהבת-עמי (חבשוש) לכניסה לבית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים, עוטה רעלה ונושאת סל ובו חומר נפץ המוסתר מתחת לפירות וירקות, במטרה לפגוע בעצירים ערבים שנאשמו בפגיעה ביהודים ובבני משפחותיהם שבאו לבקרם בכלא. היא עוררה חשד ונעצרה, בית הדין הצבאי הבריטי גזר עליה מאסר עולם (ולא הוצאה להורג, בשל גילה הצעיר), והיא הועברה לבית הכלא לנשים בבית לחם, יהודייה יחידה בקרב האסירות הערביות. שבע שנים אחר כך, בתום מלחה”ע השנייה, קיבלה חנינה מאת הנציב העליון ושוחררה מבית הסוהר.

מידע נוסף על ניסיון הפיגוע ועל המשפט של חבשוש באתר “אנציקלופדיה יהודית לתרבות ישראל” של מכללת דעת ללימודי יהדות ורוח

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מחזיקה זר בהגיע ארונותיהם של זאב ז’בוטינסקי ורעייתו לשדה התעופה לוד, כנציגה של לוחמות האצ”ל

בתמונה הקטנה: דף מתוך יומן שניהלה בעת מאסרה, שבו היא מתארת את אבלה על מותו של ז’בוטינסקי.

התמונות מתוך אתר מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים