היא-סטוריה

וירג’יניה סאטיר, 1988-1916

היום, לפני 103 שנים, נולדה וירג’יניה סאטיר, עובדת סוציאלית ותרפיסטית אמריקאית, הנחשבת לאֵם הטיפול המשפחתי השיקומי. היא עודדה גם מטפלים אחרים להתמקד במשפחות במקום במטופלים יחידים, וב-1962 ייסדה את המכון לחקר הנפש בקליפורניה, שבו ניהלה את תוכנית ההכשרה הראשונה בעולם למטפלים משפחתיים. עבודתה החלוצית התמקדה בפיתוח דרכי התמודדות ותקשורת, בחיזוק תחושת הערך העצמי וביצירת רשתות חברתיות של בעלי בעיות דומות כדי לסייע בהתמודדות עמן. המודל לתהליכי שינוי שפיתחה משמש היום מומחים רבים, כמו “גורואים” לשינויים ארגוניים ומתווכים לתהליכי מו”מ לשלום.

“הכרזה על הערך העצמי שלי:
אני אני
בכל העולם, אין עוד אף אחת בדיוק כמוני
כל מה שיוצא ממני הוא שלי באופן אותנטי
מפני שאני עצמי בחרתי בזה – אני אחראית על כל דבר אצלי
הגוף שלי, התחושות שלי, הפה שלי, הקול שלי, כל הפעולות שלי,
כלפי אחרים או כלפי עצמי – אני אחראית לשאיפות שלי,
לחלומות שלי, לתקוות שלי, לחששות שלי – אני אחראית לניצחונות שלי
ולהצלחות שלי, לכל הכישלונות והטעויות שלי. מפני שאני אחראית
לכל-כולי, אני יכולה להגיע להיכרות אינטימית עמוקה איתי – ולפיכך
אני יכולה לאהוב אותי ולהיות חברה שלי, על כל חלקיי – אני יודעת
שיש חלקים בי שמבלבלים אותי, וחלקים אחרים
שאינני מכירה היטב – אבל כל זמן שאני
חברה של עצמי ואוהבת את עצמי, אני יכולה, באומץ
ובתקווה, למצוא פתרונות לחידות שיש בי
ודרכים לגלות עוד על עצמי – איך שאני
נראית ונשמעת, מה שאני אומרת ועושה, ומה שאני
חושבת ומרגישה ברגע נתון, זה שלי
באופן אותנטי – ואם מאוחר יותר יסתבר לי שחלקים
באיך שנראיתי, נשמעתי, חשבתי והרגשתי פחות מתאימים,
אני יכולה להוציא את מה שלא מתאים, לשמור את השאר, ולהמציא משהו חדש
במקום מה שהוצאתי – אני יכולה לראות, לשמוע, להרגיש, לחשוב, לומר ולעשות
יש לי את הכלים לשרוד, להיות קרובה לאחרים, להיות
מועילה, למצוא היגיון וסדר בעולם
של האנשים והדברים שמחוצה לי – אני אחראית על עצמי,
ולכן אני יכולה לבנות את עצמי – אני אני
ואני בסדר גמור”

ויקיפדיה

פייסבוק

אליקה קינן, נולדה ב-1976

“מדוע הקורבנות חוזרות? כי אין להן משאבים, אין שום מדיניות ציבורית… לחוק הסחר אין רגליים, הוא לא עוזר. אני אסירת תודה כי הוא הציל אותי ושחרר אותי מבית הבושת, סייע לי לצמוח כלוחמת חופש וחיזק אותי. אבל אחרי ששוחררתי, אחרי שהפנמתי שהייתי קורבן כל השנים האלה ויכולתי ללכת הביתה עם הבנות שלי, חשבתי ‘מה אעשה עכשיו?’ חוק הסחר לא יכול לעזור בלי מדיניות ציבורית, כלומר גישה לדיור, טיפול פסיכולוגי לקורבנות הסחר, שילוב מחדש בעבודה אמיתית וגישה לחינוך.”

היום, לפני 43 שנים, נולדה אליקה קינן, שורדת זנות ארגנטינאית ופעילה נגד סחר בנשים. בגיל 17, לאחר שננטשה ע”י שני הוריה, הגיעה לזנות כדי לפרנס את עצמה ואת אחותה הקטנה, ולימים גם את שלוש בנותיה. ב-2012 פשטה המשטרה על בית הבושת שבו הוחזקה, והיא זכתה להכרה כניצולת סחר. קינן יצרה תקדים כשתבעה אזרחית את מנהלי בית הבושת ואת העיר אושואיה שבה פעל באופן ממוסד, ונפסקו לה פיצויים על הנזק הנפשי והפיזי שספגה. מאז הפסיקה אושואיה להעניק רישיונות להפעלת בתי בושת בעיר. כיום קינן עובדת באוניברסיטה בבואנוס איירס, חוקרת ומרצה על סחר בבני אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קינן ותומכות חוגגות לאחר הניצחון בתביעה (צילום: מיכאלה קנטרו), מתוך כתבה באתר “חדשות אמריקה הלטינית”: “פסק דין היסטורי מכיר באחריות של סרסורים ושל המדינה“, נובמבר 2016

התמונה הקטנה: מתוך עמוד הפייסבוק שלה

תיקון 9 לחוק החינוך, נחקק ב-1972
נקרא “חוק פטסי מינק לשוויון הזדמנויות בחינוך”, מאז מותה של מינק ב-2002

“לא תימנע השתתפותו של אף אדם בארה”ב בתוכנית או בפעילות חינוכית כלשהי הנתמכת כלכלית על ידי הממשל הפדרלי, ולא ייגרעו הטבות הנובעות ממנה, ולא תחול בה אפליה על בסיס של מין”

היום, לפני 47 שנים, נחקק תיקון 9 לחוק החינוך האמריקאי, ביוזמת חברת הקונגרס פטסי מינק, על מנת לקדם שוויון הזדמנויות בחינוך. השפעתו הבולטת ביותר היא על תוכניות ספורט בתיכונים ובמכללות, הזוכות מאז ליותר תקציבים ונראוּת, ובהתאמה משתתפות בהן הרבה יותר נערות. מתיקון זה נובעת גם חובתם של מוסדות חינוך לטפל בהטרדות מיניות, כסוג של אפליה על בסיס מין, וכן להגן על סטודנטים טרנסים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הסנאטור בירץ’ ביי, אשר הגיש את החוק עם מינק, מתאמן עם אתלטיות במסלול שהוקם עבורן תחת תיקון 9, באוניברסיטת פרדו באינדיאנה, שנות ה-70

בתמונה הקטנה: תמונתה הרשמית של חברת הקונגרס פטסי מינק בבית הנבחרים האמריקאי

עוד על פטסי מטסו טקמוטו מינק, 2002-1927

עדה אסקרלי סרני, 1997-1905

היום, לפני 114 שנים, נולדה עדה סרני, פעילת ציבור ישראלית ילידת איטליה, כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ב-1927 עלתה ארצה, והייתה בגרעין הראשון של מקימי קיבוץ גבעת ברנר. ב-1944 אבדו עקבותיו של בעלה, אנצו סרני, מצנחני היישוב, והיא יצאה בשליחות “המוסד לעלייה ב'” להתחקות אחר גורלו. מאז ועד קום המדינה פעלה כמפקדת המוסד באיטליה, משם ארגנה את עלייתם החשאית ארצה, על גבי 38 ספינות מעפילים, של יותר מ-30,000 יהודים עקורים מרחבי אירופה. אחרי שובה ארצה הקימה את מלון רמת אביב (ואף בחרה את שם המלון, ובעקיפין את שם השכונה).

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סרני בגבעת ברנר, שנות ה-30, מתוך סיפור חייה באתר “סיפורי גבעת ברנר” (צילום: חנן בהיר)

התמונה הקטנה: מתוך עמוד המוקדש לפועלה באתר “מחנה המעפילים עתלית” של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

מאי שידיאק, נולדה ב-1963

היום, לפני 56 שנים, נולדה מאי שידיאק, עיתונאית ופוליטיקאית לבנונית. החל ב-1985 הייתה עיתונאית ומגישת חדשות בטלוויזיה, וקיבלה פרסים רבים על עבודתה העיתונאית ועל קידום חופש הביטוי בלבנון, ובראשם פרס אונסק”ו לעיתונות חופשית ופרס האומץ של התאחדות העיתונאיות הבינלאומית. ב-2005 נפצעה קשה ורגלה וידה נקטעו בעקבות ניסיון התנקשות בחייה ע”י פצצה שהוטמנה במכוניתה, וזאת במסגרת שורה של התנקשויות באנשי ציבור לבנונים שהתנגדו להתערבות סוריה בענייניה הפנימיים של לבנון. שנה אחר כך הצטרפה לפוליטיקה, וכיום היא מכהנת כשרה לפיתוח מנהלי בממשלת לבנון.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שידיאק (בכיסא גלגלים) מובילה הפגנת מחאה בתגובה לבזיזתה של תחנת שידור בביירות על ידי תומכי חיזבאללה, מאי 2008 [מקור]

בתמונה הקטנה: שידיאק נואמת בכנס שנתי של “נשים בחזית”, מרץ 2019 [מקור]

ז’אן-מארי רות’-רולנד, 1995-1937

היום, לפני 82 שנים, נולדה ז’אן-מארי רות’-רולנד, מחנכת, עובדת סוציאלית ופוליטיקאית מהרפובליקה המרכז-אפריקאית. היא עבדה כמפקחת על מערכת החינוך בזמן המעבר מקולוניה צרפתית למדינה עצמאית, עבדה עם נוער רחוב וניהלה את הצלב האדום במדינה. ב-1979 החלה לייעץ לממשלה, ומונתה לשרה לקידום מעמד הנשים. לאחר שחשפה מעילה של שני שרים בכספי ממשלה, הורה הנשיא קולינגבה להאשימה בהסתה, והיא הורשעה ונאסרה. מייד עם שחרורה ב-1991 הקימה מפלגה משלה, נבחרה לפרלמנט, ומונתה לשרת הרווחה. ב-1993 הייתה לאישה האפריקאית הראשונה שהתמודדה בבחירות לנשיאות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מודעת ההספד שלה ב”ניו יורק טיימס“

בתמונה הקטנה: צילום של אנדרטה לזכרה בבקומה, הרפובליקה המרכז-אפריקאית (מתוך ויקיפדיה)

אליס סטבינס וולס, 1957-1873

היום, לפני 146 שנים, נולדה אליס סטבּינס וולס, קצינת המשטרה הראשונה בארה”ב. לאחר מאבק ממושך, שכלל הפגנות ועצומות בדרישה לגייס נשים למשטרה, והשגת תמיכה רחבה מצד תושבי העיר לוס אנג’לס, ב-1910 השתכנעו ראש העיר, מפקד המשטרה ומועצת העיר לקבל את וולס למשטרת לוס אנג’לס. כתוצאה ישירה מהצלחתה הרבה במילוי תפקידה, וכן בקידום שיטור קהילתי מגן ומונע בקרב עבריינים צעירים, בתוך חמש שנים מונו שוטרות בשש-עשרה ערים נוספות. אז הקימה וולס את התאחדות השוטרות הבינלאומית, שפעלה ברחבי קנדה וארה”ב לקידום נשים במשטרה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וולס מסייעת לנער צעיר ברחוב, תמונה בעיתון קליפורני משנות ה-20

בתמונה הקטנה: אליס סטבינס וולס במדים משטרתיים שעיצבה ותפרה בעצמה, 1910 (מוזיאון המשטרה בלוס אנג’לס)

התמונות מתוך רשומה בבלוג “אמיצים באמת” על “השוטרת הראשונה באמריקה המגינה על חסרי ההגנה ברחובות לוס אנג’לס המסוכנים. כשהיא נתקלת בלעג ובמכשולים על כל צעד ושעל, ומשתכרת 73 סנט על כל דולר, אליס וולס מאתרת יורשת נעדרת שהגיעה לאיזו כת מסתורית – ומשנה את פניה של עבודת השיטור”

דיים מיליסנט גארט פוסט, 1929-1847

“אומץ קורא לאומץ בכל מקום, ולא ניתן להכחיש את קריאתו”

היום, לפני 172 שנים, נולדה מיליסנט פוסֵט, פעילה פוליטית וסופרת בריטית, ממובילות התנועה הסופרג’יסטית. היא כיהנה כנשיאת התאחדות ארגוני הסופרג’יזם בבריטניה (הנקראת היום על שמה), הייתה ממקימות ארגון הסופרג’יזם הבינלאומי (המשמש עד היום ארגון-גג של ארגוני נשים מכל העולם), והובילה קו מתון אך נחוש, שכלל ארגון עצרות וחוגי בית, פרסום מידע ושדלנות בפרלמנט. היא פעלה רבות גם לפתיחת דלתות האקדמיה בפני נשים, וב-1875 הייתה ממקימי וחברי מועצת המנהלים של קולג’ נונהאם לנשים בקיימברידג’. רק ב-1928, כשנה לפני מותה, ניתנה לנשות בריטניה זכות הצבעה כללית.

בין היתר ניהלה קמפיינים למען:

• העלאת גיל ההסכמה כדי לרסן ניצול של ילדים
• קרימינליזציה של גילוי עריות והתאכזרות לילדים במשפחה
• ביטול המנהג להוציא את הנשים מבתי המשפט כאשר נידונות עבירות מין
• הוקעת “העבדות הלבנה” (סחר בנשים ומיסוד הזנות)
• ביטול חוק המחלות המידבקות, שהורה לבדוק תקופתית נשים בזנות ולכלוא את אלו מהן שנדבקו (ולא הוחל על גברים שהדביקו או נדבקו)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פוסט דוברת בעצרת מטעם ההתאחדות הלאומית של ארגוני הסופרג’יזם לנשים (גטי אימג’ז)

התמונות מתוך “10 ציטוטים מעוררי השראה של מיליסנט פוסט“, כתבה מינואר 2018 לרגל הצבת פסל שלה בכיכר הפרלמנט בלונדון (האישה הראשונה שפסלה מוצב שם), מאה שנה לאחר ש(חלק מ)נשות בריטניה קיבלו זכות הצבעה

אניטה מילר-כהן, 1962-1890

היום, לפני 129 שנים, נולדה אניטה מילר-כהן, עובדת סוציאלית ופעילת ציבור ישראלית ילידת אוסטריה. במהלך מלחה”ע ה-1, בגיל 25, עמדה בראש ועד הסיוע לפליטים וליתומים מטעם ממשלת אוסטריה, שארגן בתי מחסה ומטבחים, בתי מלאכה והכשרה, וכן סעד לבעלי מוגבלויות. היא הייתה שותפה בהתאחדות העולמית של הנשים היהודיות, צירה ופעילה בקונגרסים ציוניים, וסייעה למקם מחדש אלפי ילדים יהודים ניצולי פרעות ברחבי אירופה ואמריקה. ב-1935 עלתה לארץ ישראל והייתה ממקימות ומנהלות “שירות נשים סוציאלי” ו”הלשכה לעזרה סוציאלית”, לימים משרד הסעד של מדינת ישראל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אניטה מילר-כהן בווינה, אוסטריה, כנראה בשנות ה-20, מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית של ישראל

התמונה הקטנה מתוך ארכיון בית לוחמי הגטאות

אנה אנגלהרדט, 1903-1838

היום, לפני 181 שנים, נולדה אנה אנגלהרדט, פעילה למען זכויות נשים, סופרת ומתרגמת רוסייה. היא למדה שפות באחד מבתי הספר הבודדים שהיו פתוחים בפני נשים, החלה לתרגם ספרי ילדים ולעבוד בחנות ספרים, וב-1863 הייתה ממייסדות קואופרטיב הנשים הראשון להוצאה לאור ברוסיה. היא תרגמה לרוסית עשרות יצירות ספרותיות מרחבי אירופה, ערכה מגזין לספרות זרה וחיברה ב-1877 את המילון הגרמני-רוסי השלם הראשון. היא הייתה גם פעילה בתנועת הנשים, סייעה בהקמת “מוסדות בסטוז’ב” שהעניקו השכלה גבוהה לנשים, ניהלה את איגוד הנשים הרוסי לצדקה וייסדה את המכון הרפואי לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מעבדת כימיה לנשים במסגרת “מוסדות בסטוז’ב” [מקור]

מרגריט פורֶט, ? – 1310

היום, לפני 709 שנים, נשרפה על המוקד מרגריט פורֶט, מיסטיקנית בגינית נוצרייה צרפתייה. ספרה “המַּרְאָה של הנשמות הפשוטות” מתאר בשפה יפה וקולחת שלבים שעל הנשמה לעבור כדי להגיע למצב מתמשך של שמחה ושלווה ולאיחוד אקסטטי עם האל דרך אהבה. פורֶט הואשמה בכפירה על טענתה כי במצב זה, הניתן להשגה בעולם הזה ולא רק בעולם הבא, הנשמה מצויה מעל למוסריות המקובלת ומעל להוראות הכנסייה. הספר, ללא ציון שמה, זכה לפופולריות רבה ותורגם לכמה שפות, ולעתים אף נתפס כחלק מהקאנון התיאולוגי. כיום היא מושא למחקר אקדמי ונחשבת לאחת המיסטיקניות הגדולות של ימי הביניים.

עוד על מרגריט פורט

עוד על הבגיניות, קהילות עצמאיות של נשים נוצריות קתוליות, שהחליטו להקדיש את חייהן לדת ללא נדרים נזיריים רשמיים ומבלי לפרוש מן העולם

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עמוד מתוך פרק 35 בספרה “המראה של הנשמות הפשוטות”, מתוארך לסוף המאה ה-15 או תחילת המאה ה-16. מוצג כיום במוזיאון קונדה בטירת שנטילי שבצרפת

בתמונה הקטנה: כריכת מהדורה חדשה של ספרה, ספרד 2015 [מקור]

אוניברסיטת הנשים אווה, הוקמה ב-1886

היום, לפני 133 שנים, הקימה מארי סקרנטון, מיסיונרית אמריקאית, בית ספר לבנות עניות בסיאול שבדרום קוריאה. הקיסר גוג’ונג קרא לו “אווה”, שמשמעו “פריחת האגס”. ב-1910 החל ביה”ס להעניק גם הכשרות מקצועיות והשכלה גבוהה לנשים, וב-1945 הוכרז כאוניברסיטה – והיה למוסד האקדמי המוכר הראשון במדינה. אוניברסיטת הנשים אווה – כיום המוסד החינוכי הגדול בעולם לנשים ואחד המוסדות היוקרתיים באסיה ובעולם – היוותה גם מרכז לתנועה לזכויות נשים בקוריאה, ועם בוגרותיה נמנות בעלת תואר הדוקטור הראשונה בקוריאה, עורכת הדין והשופטת הראשונה והרופאה הראשונה.

עוד על אוניברסיטת הנשים אווה

עוד על מארי סקרנטון, 1909-1832

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הקמפוס החדש של אוניברסיטת אווה שנפתח ב-2008, מתוך אתר האדריכלים area (צילום: אנדרה מורין)

בתמונה הקטנה: מארי סקרנטון, מתוך הודעה על מיצג לזכרה בקמפוס באתר “קול אווה”, 2009 (לרגל מאה שנים למותה)

אריקה גארנר-סנייפס, 2017-1990

“כשאני דורשת צדק, זה אף פעם לא רק בשביל אבא שלי. זה בשביל הבת שלי; בשביל הדור הבא של אפרו-אמריקאים […] אנחנו לא הדור הראשון של שחורים אמריקאים שקמים ודורשים את הזכות האנושית הבסיסית לחיות, וגם לא נהיה האחרונים. אבל אני יודעת שעולם טוב יותר הוא אפשרי”
[מתוך מאמר שכתבה, “חיים של אנשים שחורים כמו אבא שלי אמורים להיות חשובים באמריקה; לכן אני תומכת בברני סנדרס“, “וושינגטון פוסט”, ינואר 2016]

היום, לפני 29 שנים, נולדה אריקה גארנר, אקטיביסטית אמריקאית למען רפורמה בעבודת המשטרה. ב-2014 נהרג אביה במהלך ניסיון מעצר, ובעקבות זאת החלה להוביל צעדות דו-שבועיות מתוקשרות באזור שבו מת והקימה קרן להנעת קהילות בכל רחבי העולם לפעול למען צדק חברתי ומודעות פוליטית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: גארנר מובילה צעדת מחאה בניו יורק ב-2014, לאחר שחבר מושבעים החליט שלא להרשיע שוטר שהיה מעורב במות אביה, אריק גארנר. מתוך הספד שנכתב עליה עם מותה מהתקף לב, בבלוג “two-way” (צילום: אנדרו ברטון/גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: גארנר ב-2015, מתוך כתבת הספד באתר ה”סנט לואיס אמריקן”

חדיג’ה רובסן קיזי אסמאעילובה, נולדה ב-1976

היום, לפני 43 שנים, נולדה חדיג’ה אסמאעילובה, עיתונאית אזרבייג’נית, כלת פרס הקיום הנכון על מלחמתה האמיצה בשחיתות. ב-2010 החלה לפרסם כתבות ב”קול אירופה החופשית” על שחיתויות, בפרט של נשיא אזרבייג’ן, אשתו וילדיהם. בתגובה אסרה המדינה על פרסום פרטיהם של בעלי הון והעניקה חסינות לכל החיים לנשיאים ונשותיהם. אסמאעילובה לא נרתעה בפני איומים לפרסם קלטת סקס שלה, וגם לא לאחר שנגזרו עליה עבודות שירות, וב-2015 הורשעה בהעלמת מס ונידונה ל-7.5 שנות מאסר. כשנה אחר כך, בעקבות מחאות מצד ארגוני זכויות אדם, הורה ביהמ”ש לשחררה בתנאים מגבילים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך “אזרבייג’ן: מדד הצנזורה קורא לביטול ההרשעות של חדיג’ה אסמאעילובה“, אתר “מדד הצנזורה: הקול של חופש הביטוי”, מאי 2016

בתמונה הקטנה: מפגינים למען שחרורה מול שגרירות אזרבייג’ן בלונדון (צילום: קאט לוקס,” אינגליש פן”), ביום הולדתה במאי 2016 [מקור]

רימה ננוואטי, נולדה ב-1964

היום, לפני 55 שנים, נולדה רימה ננוואטי, עובדת סוציאלית הודית. מאז 1999 היא מכהנת כמזכ”לית “סיווה”, איגוד הנשים העובדות בסקטור הלא-פורמלי בהודו, כמו רוכלות, חקלאיות, עובדות כפיים ובעלות מלאכה באזורים הכפריים והעניים. תחת ניהולה התרחבה פעילות הארגון למדינות נוספות באסיה ובאפריקה, והוקמו קבוצות להעצמה ולהסתמכות עצמית וכן רשתות להפצה קמעונאית של הסחורות המיוצרות ע”י חברות הארגון אל עשרות אלפי משקי בית. ב-2001 יזמה תוכנית שיקום עבור קורבנות רעידת האדמה במדינה ההודית גוג’ראט, ושנה אחר כך עבור נפגעי המהומות בין ההינדים למוסלמים במדינה.

עוד על רימה ננוואטי

עוד על “סיווה“, איגוד הנשים העצמאיות של הודו

עוד על אלה בהאט, מייסדת “סיווה”

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך סרטון של DSP Mutual Fund על פועלה למען העצמת נשים בדרך של חינוך כלכלי

בתמונה הקטנה: רימה ננוואטי בפגישה עם אנשי עסקים משפיעים בהודו, מרץ 2017

פדווה סלימאן, 2017-1970

היום, לפני 49 שנים, נולדה פדווה סלימאן, שחקנית סורית עלווית, ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם מלחמת האזרחים בסוריה. היא הייתה כוכבת תיאטרון וטלוויזיה בסוריה ובעולם הערבי בכלל. עם תחילת ההתקוממות העממית בסוריה ב-2011, היא הייתה מהמפורסמות הבודדות שדיברו כנגד משטרו של בשאר אל-אסד. מתוך ידיעה כי הדבר עלול להוביל למותה או למאסרה, היא הובילה מחאה המונית בחומס ופרסמה סרטונים שבהם קראה להמשך המחאה הלא-אלימה עד להדחתו של אסד. כשנודע לה כי חיילים מענים את שותפיה למחאה כדי לאתר אותה, היא נמלטה לפריז, שם מתה מסרטן ב-2017.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך “מסר ל…“, סרטון בבימויו של רמי אסוון בהשתתפות פדווה סלימאן
“אם כי המצב בסוריה הוא בעל חשיבות מכרעת ליצירה זו, היא מיועדת למגוון גדול של אנשים, בהיותה משקפת סחטנות כנגד נשים, כלומר כנגד בני אדם, כאשר חמדנות כלכלית נעשית חשובה יותר ממעורבות הומניסטית פוליטית”

בתמונה הקטנה: סלימאן זורקת ורדים על דגל סוריה במסגרת “הגל הלבן”, קמפיין נגד אלימות שנערך בפריז בשנת 2012 (צילום: תיבולט קאמוס ל-AP), מתוך ההספד שנכתב עליה ב”וושינגטון פוסט”, אוגוסט 2017

המאסטרית צ’נג ין, נולדה בשם צ’ין-יון וונג ב-1937

היום, לפני 82 שנים, נולדה צ’נג ין, מורה בודהיסטית ופילנתרופית טייוואנית, אחת מ”ארבעת מלכי השמים” וממובילות הבודהיזם ההומניסטי בטייוואן. היא הפכה לנזירה בהשפעת חוויותיה כילדה תחת הכיבוש היפני ובהשראת פועלן של נזירות קתוליות לאחר מלחה”ע השנייה. ב-1966 ייסדה את המרכז הבודהיסטי לסיוע וחמלה, “טסו צ’י”. מקבוצה של 30 עקרות בית שחסכו כמה סנטים מדי יום כדי לסייע לנזקקים ולעניים, צמח המרכז לאחד הארגונים ההומניטריים הגדולים בעולם – המפעיל בתי חולים, בתי ספר, תחנות מיחזור, בנק מח עצם וצוותי שיקום לאחר אסונות טבע ב-47 מדינות ע”י כ-10 מיליון חברים.

עוד על צ’נג ין

עוד על טסו צ’י, המרכז הבודהיסטי לסיוע וחמלה

עוד על “ארבעת מלכי השמים” בקוסמולוגיה הבודהיסטית, שלפיה כל אחד מהמאסטרים הגדולים שייך לאחת מרוחות השמים (צ’נג ין היא המאסטרית של המזרח)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צ’נג ין, מתוך “מייסדת טסו צ’י בין 100 המשפיעים ביותר של ‘טיים’“, כתבה ב”טאיפיי טיימז”, אפריל 2011 (התמונה באדיבות מרכז טסו צ’י)

בתמונה הקטנה: מתנדבת של “טסו צ’י” בקנדה מספרת קשישים בחינם, מתוך “מתנדבי טסו צ’י בקנדה עוזרים בכל מקום שאפשר“, כתבה ב”ונקובר קורייר”, העיתון הקהילתי הנפוץ ביותר בקנדה, דצמבר 2017

מרי רייבי, 1855-1777

היום, לפני 242 שנים, נולדה מרי רייבי, אשת עסקים אוסטרלית. ב-1791 הייתה נערה יתומה באנגליה, תחת זהות בדויה של בן בשם ג’יימס בורו, נתפסה על גניבת סוס, הורשעה וגורשה כעבריינית לאוסטרליה. שלוש שנים אחר כך נישאה לקצין זוטר בספינת סחר בריטית, והם הקימו חווה קטנה ליד סידני. עסקי המסחר שניהלו יחד שגשגו והתרחבו לסין ולהודו, ועברו לניהולה הבלעדי עם פטירתו ב-1811. ככל שרכשה עוד ועוד כלי שיט, אדמות ומבנים, צברה מוניטין אגדי במושבה ניו סאות’ ויילס כאשת עסקים מצליחה ופיקחית, ונחשבה למודל לחיקוי גם בשל פעילות הצדקה הענפה שלה ותמיכתה בכנסייה ובחינוך.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מיניאטורה של מרי רייבי, צבעי מים על שנהב, 1835~. מתוך אוסף ספריית מיטשל, הספרייה הלאומית של ניו סאות’ ויילס

בתמונה הקטנה: דמותה המופיעה על שטר של 20 דולר אוסטרלי מאז 1994. מתוך דף הביוגרפיה שלה במכון רייבי לחקר מנהיגות נשית, הקרוי על שמה

יום העצמאות: חנה (ניוטה) הלפרין, 2004-1910

ניוטה הלפרין הייתה מפקדת גדוד החברות בתל אביב של “ההגנה”, המג”דית היחידה בארץ. ב-1930 החלה לפעול כקשרית בין פלוגות “ההגנה” בתל אביב, והשתלבה בסגל הפיקודי לאחר אימונים והכשרות בנשק, בפיקוד והדרכה ובעזרה ראשונה. ב-1938 התמנתה למפקדת יחידת החברות של תל אביב, שגדלה והייתה לגדוד, אשר שימש מעין בסיס קליטה והדרכה לאלפי מאבטחות, תצפיתניות, קשריות, אתתיות ונשקיות. לאחר פירוק הגדוד ב-1949, עבדה הלפרין במשרד החוץ, בלשכת הקשר ליהודי ברית המועצות, וב-1985 נבחרה לנשיאת הארגון הארצי של יוצאי ההגנה, שם פעלה להנכחת פועלן של חברות ההגנה.

“הרי בחורות העיר, ובעיקר הבוגרות שבהן, שכל צו גיוס לא היה חל עליהן, יכלו בוודאי לשבת בשקט בביתן, ולא לסכן את עצמן בגבולות העיר בחזית הדרום ולהפקיר את ילדיהן לחסדי השכנות ולעתים גם ברחוב. השפעת הרחוב התל אביבי הייתה בוודאי שלא לחיוב במובן זה, וחברות אלה באו, ובאו בעשרות ובמאות, התייצבו, תבעו את מקומן, ולאחר שניתן להן מלאו אותו על הצד הטוב ביותר.”
(מתוך מכתב למערכת “דבר הפועלת” שכתבה הלפרין, 25 באפריל 1949)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ניוטה הלפרין בראש גדוד החברות של ההגנה, בטקס הענקת אות ההגנה, 1958

בתמונה הקטנה: תמונתה מתוך תעודת החברות שלה בארגון ההגנה

עוד נשות ביטחון פורצות דרך בישראל:
מניה שוחט, ממייסדות “השומר”
ציפורה זייד, ממייסדות “השומר”
מלכה ברוורמן, ממפקדות שירות המודיעין של “ההגנה” וסגנית ראש “המוסד”
רחל מרקובסקי לנדאו, הטייסת הישראלית הראשונה
דבורה קלפוס-נחושתן, “לוחמת מס’ 1” של האצ”ל
רחל צברי, מהמסתערבות הראשונות ומפקדת הפלוגה הראשונה ב”הגנה”
חנה יפה, הצנחנית המבצעית הראשונה (והיחידה) בצה”ל
מינה בן צבי, מקימת חיל הנשים בצה”ל
חנה לוין, קצינת גיוס ראשית הראשונה בצה”ל
אסתר ארדיטי, החיילת הראשונה (והיחידה) שקיבלה את עיטור המופת
יעל רום, הטייסת המבצעית הראשונה בחיל האוויר
צפורה נריה, לוחמת ומפקדת בולטת בפלמ”ח ובצה”ל
עמירה דותן, התא”לית הראשונה בצה”ל
אהובה תומר, מפקדת תחנת המשטרה הגדולה בישראל (חיפה), נספתה באסון השריפה בכרמל
אורנה ברביבאי, האלופה הראשונה בצה”ל

יום הזיכרון: שרה צ’יזיק, 1920-1897

שרה צ’יזיק הייתה אחת משמונת הלוחמים שנפלו בקרב על תל חי, שעל שמם קרויה העיר קריית שמונה. היא נולדה באוקראינה ועלתה עם משפחתה לארץ ישראל, למושבה מנחמיה. החל מגיל 19 התגייסה לעבודת החלוצים, ובין היתר עבדה כפועלת בפתח תקווה ובעקרון, נטעה עצים ביפו ובתל אביב ועבדה בחוות חולדה. כשקראה ב”קונטרס”, הביטאון של “אחדות העבודה”, כי נדרשת עזרה בהגנה על היישובים היהודיים בגליל העליון, מיהרה להצטרף לקבוצה הראשונה שיצאה צפונה. כשמאות לוחמים ערבים מהכפר אל-ח’אלצה תקפו את תל חי, היא נהרגה מרימון יד שהושלך לעמדתה. בת 23 הייתה במותה.

“הפרעות בפולין ובאוקריינא. לבי כואב והנני נדה לאחי האומללים ובייחוד לאחיותי. הנה הן מתות מיתה אחת… גם בתור בנות העם העברי… וגם בתור בנות חוה, המין החלש! הה! מה נתעב, מה נבזה משפיל ומכֹער. […]
ארור היום ההוא שבו נבראה האשה, נעדרת כל חופש. הקציבו לה גבולות: עד פה תבואי ומפה לא תלכי הלאה. הטבע והגבר יחד לא נתנו לה להתפתח. העמיסו עליה עבודות כמו להוליד, ראו מה יותר לנצל אותה ושלא תספיק לפנות את פניה לצד אחר. להשתמש בחולשתה לבצע תאוותיהם השפלות והנבזות ואחר כל זה עוד צועקים: מה אתן, נשים? מה יש בכוחכן לעשות, לפעול? כל דברים נבזים ומכוערים בוודאי שלא נוכל לעשות. אכן עדיין לא הגיעו למעלת בני אדם במלוא מובן המלה, אם אינם יודעים להוקיר את האשה מלבד שעשוה להם לשחק בו. הה נקם! לו יכולתם לשסע כשסע הגדי את כל אלה ששוכן בם זה שקוראים גבר בהמי.”
(מתוך כתביה של שרה צ’יזיק, שערך ופרסם י”ח ברנר, הארכיון הציוני המרכזי בירושלים)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כמה מבני משפחת צ’יזיק, שרה למטה משמאל, עם הוריה שמואל ובריינה, ושניים מאחיה חנה ואפרים, 1915~ (צילום: נדב מן, “ביתמונה”)

בתמונה הקטנה: אנדרטת “עבודה והגנה” שיצרה הפסלת בתיה לישנסקי ב-1937, אשר כוללת שלוש דמויות, ביניהן האחים שרה ואפרים צ’יזיק. האנדרטה ניצבת ביער חולדה, על קברו של אפרים, שנפל על הגנת קיבוץ חולדה ב-1929

עוד לוחמות שנפלו לפני קום המדינה:
שרה אהרונסון, גיבורת ניל”י
דבורה דרכלר, נפלה אף היא בתל חי
חנה סנש, מ”צנחני היישוב”
חביבה רייק, מ”צנחני היישוב”
ברכה פולד, נפלה ב”ליל וינגייט”
זהרה לביטוב, טייסת
“יד לאישה הלוחמת”