היא-סטוריה

נשות הכותל, החל מ-1988

היום, לפני 30 שנים, ראש חודש טבת, בסיום הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות בירושלים, הגיעו עשרות נשים לעזרת הנשים בכותל המערבי עטופות בטליתות וניסו להתפלל ולקרוא בתורה. מתפללים אחרים הגיבו באלימות, והמשטרה עצרה אותן. בעקבות זאת החליטו נשים ירושלמיות, ובראשן ענת הופמן, לקיים תפילה בכל ראש חודש. אף שכל הערכאות המשפטיות פסקו שאין בתפילתן כל דבר עבירה, וכל הממשלות דנו רבות במציאת מתווה לשמירה על חופש הפולחן, “נשות הכותל” עדיין נתקלות במחאות אלימות ואף נעצרות מדי חודש, ונעשו לסוגיית זכויות הנשים המדוברת ביותר בישראל.

ויקיפדיה

על ענת הופמן

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נשות הכותל בתפילת ראש חודש חשוון התשע”ז (נובמבר 2016); מתוך כתבה באתר “מידה”: “מה באמת רוצות נשות הכותל” [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]

בתמונה הקטנה: לזלי זקס ורחל כהן ישורון מ”נשות הכותל”, עטופות בטליתות, מעוכבות לחקירה, ראש חודש כסלו התשע”ג (נובמבר 2012) [מתוך ויקיפדיה]

יארא רפעת סלאם, נולדה ב-1985

“לא זו בלבד שהממשלה שלנו לא לוקחת אחריות על פגיעה בזכויות אדם, כולל אלימות נגד נשים עד כדי אונס ודקירות בכיכר תחריר, אלא שאפשר גם לשמוע גורמים רשמיים שמאשימים נשים בתקיפות מיניות שעברו… המאבק נמשך, לא רק נגד המשטר אלא גם נגד קבוצות אזרחיות שאינן משוכנעות שחשוב לדחוף קדימה הכללה של נשים במרחב הציבורי.”
(מתום נאומה ב-2013, כשקיבלה את פרס “מגן זכויות אדם” של רשת הארגונים הפאן-אפריקאית לזכויות אדם)

היום, לפני 33 שנים, נולדה יארא סלאם, פעילת זכויות אדם פמיניסטית מצרית. בעבודתה בארגוני זכויות אדם מצריים ובינלאומיים, כעורכת דין וכחוקרת, עסקה בתחומים כמו אלימות במשפחה, אפליה נגד מיעוטים דתיים ואלימות נגד מתנגדי המשטר. ביוני 2014, במהלך צעדה שקטה בקרבת ארמון הנשיא אל-אתחאדיה בקהיר, במחאה על חוק המגביל את זכות ההפגנה, הותקפה ונעצרה ע”י המשטרה יחד עם פעילים נוספים. משפטה הפך לסמל התנגדות כשהורשעה בהפרת חוק המחאה, ונגזרו עליה 3 שנות מאסר וקנס כספי. כשנה לאחר מכן, היא וכמאה אסירים נוספים זכו לחנינה נשיאותית ושוחררו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הקמפיין לשחרורה ממאסר, 2014

התמונה הקטנה מתוך חשבון הטוויטר של שאדי סאדר (עורכת דין איראנית-בריטית למען זכויות אדם):
“יארא סלאם (עומדת, ראשונה משמאל) וסאנה סייף (יושבת), פעילות זכויות אדם מצריות הנמצאות במעצר מזה 87 יום, עדיין מחייכות, בזמן שהמשפט נמשך FreeYara# “

ענת גלבר, נולדה ב-1980

היום, לפני 38 שנים, נולדה ענת גלבר, אלופת ישראל ואלופת עולם בדיבייט לאוניברסיטאות. במהלך לימודיה לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, בעקבות קורס על “רטוריקה ואמנות השכנוע”, הצטרפה למועדון הדיבייט, וב-2002 זכתה באליפות הדיבייט בישראל. ב-2003 וב-2005 זכתה בתואר הדוברת המצטיינת באליפות אירופה בדיבייט לאוניברסיטאות, בקטגוריית ESL (דוברי אנגלית כשפה שנייה). ב-2006 זכתה בתואר הדוברת המצטיינת באליפות העולם בדיבייט לאוניברסיטאות שנערכה באירלנד. כיום גלבר מאמנת את מועדוני אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בן-גוריון וגופים נוספים.

ויקיפדיה

עוד על ליגת הדיבייט הישראלית (קבוצת פייסבוק)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ריאיון לחדשות ערוץ 1, לאחר זכייתה באליפות העולם ב-2006

בתמונה הקטנה: בריאיון בתוכנית “לונדון וקירשנבאום”, לאחר זכייתה באליפות העולם ב-2006

החלטה מספר 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם “על נשים, שלום וביטחון”, 2000

היום, לפני 18 שנים, התקבלה פה-אחד החלטה מספר 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם, המצהירה לראשונה על מחויבות להבטיח את ייצוגן של נשים בתהליכי משא ומתן ובפוליטיקה הבינלאומית, מתוך הכרה בצורך להתייחס מנקודת מבט מגדרית לחוויותיהן הייחודיות של נשים ונערות באזורי לחימה בעת קביעת מדיניות, פתרון סכסוכים ושיקום לאחר מלחמה. את ההחלטה יזמה נטומבו ננדי נדיטווה, שרת החוץ של נמיביה ויו”ר מועצת הביטחון של האו”ם דאז (סגנית ראש ממשלת נמיביה כיום), והעברתה היא פרי עבודת שתדלנות מאומצת וממושכת של ארגוני נשים וארגוני חברה אזרחית רבים בעולם.

מדינת ישראל הייתה המדינה הראשונה בקרב חברות האו”ם אשר הטמיעה בחוק חלק מעקרונותיה של החלטה 1325: ב-2005 נחקק תיקון מס’ 4 לחוק שיווי זכויות האישה, הקובע כי בכל גוף ציבורי ממונה “יינתן ביטוי הולם בנסיבות העניין לייצוגן של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה”.
במציאות, ממשלת ישראל לא יישמה את החוק.
לאור זאת, עמותת “איתך مَعَكِ (מעכי) משפטניות למען צדק חברתי” (וקואליציה של ארגונים נוספים) פועלת לקידום יישומו של החוק, בין היתר על ידי הגשת עתירות לבג”ץ כנגד הרכבי ועדות וצוותים אשר אין בהם ביטוי הולם לנשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה.
בשנת 2014 התקבלה החלטת ממשלה המחייבת ניסוח של תוכנית פעולה לאומית לשוויון מגדרי ברוח החלטה 1325, אך טרם נערכה בישראל תוכנית שכזו.
עוד על “איתך مَعَكِ” באתר ובדף הפייסבוק של העמותה
ובדף הפייסבוק 1325 – נשים מנהיגות לשלום וביטחון

ויקיפדיה – החלטה 1325

ויקיפדיה – נטומבו ננדי נדיטווה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ישיבת מועצת הביטחון באו”ם על “נשים שלום וביטחון”, מתוך כתבה במלאת 15 שנים להחלטה 1325

בתמונה הקטנה: סמינר “בונות עתיד משותף”, שערכה עמותת “איתך مَعَكِ” ביולי 2018 (מתוך עמוד הפייסבוק של העמותה)

האדיזאתו מאני, נולדה ב-1984; בת חורין מאז 2008

היום, לפני 10 שנים, זכתה האדיזאתו מאני במשפט נגד מדינת ניז’ר ושיחררה את עצמה מעבדות (רק ב-2003 הפכה עבדות ללא-חוקית בניז’ר, והיא עדיין נפוצה שם). בגיל 12 נמכרה מאני לעבדות תמורת 500 דולר, ונכפה עליה לעבוד עבור אדונה וללדת לו ילדים. כאשר ברחה ונישאה לגבר אחר, טען אדונה כי היא אינה שפחה אלא אחת מנשותיו, לכן הואשמה בביגמיה ונשלחה לשישה חודשי מאסר. באומץ רב החליטה לערער על פסק הדין, הצליחה לבטל את הרשעתה וקיבלה פיצויים מהמדינה בסך כ-20,000 דולר. ב-2009 זכתה באות האומץ הנשי הבינלאומי, והיא ממשיכה לפעול למען שחרור קורבנות עבדות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בטקס קבלת אות האומץ הנשי הבינלאומי לשנת 2009 מטעם מזכירת המדינה דאז הילרי קלינטון. בתמונה מאני עם מישל אובמה, הגברת הראשונה של ארה”ב דאז [מקור]

התמונה הקטנה מתוך אתר על “אנשי ערכים אפריקאים“

לילי חנוך, 1942-1899

היום, לפני 119 שנים, נולדה לילי חנוך, אתלטית גרמנייה יהודייה. בשנות ה-20 הייתה האתלטית המובילה בגרמניה ושיאנית עולם בתחומי אתלטיקה רבים, בראשם הדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס, קפיצה לרוחק ומרוץ שליחים. היא גם אימנה את קבוצת הנשים במועדון הכדורגל היהודי “בר כוכבא ברלין”. לאחר עליית הנאצים לשלטון, גורשה חנוך ממועדון הספורט של ברלין שבמסגרתו התאמנה, ומאוחר יותר נאסרה עליה הפעילות הספורטיבית כליל. בספטמבר 1942 נשלחה לגטו ריגה שבלטביה ונרצחה על ידי האיינזצגרופן יחד עם יהודים רבים מהגטו, הקבורים בקבר אחים ביער ליד ריגה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: משחקת כדור-יד במסגרת מועדון הספורט של ברלין, מתוך אתר המנציח ספורטאים יהודים בגרמניה

התמונה הקטנה: מתוך כתבה עליה ב”ישראל היום”

דורין דלסיטה לורנס, נולדה ב-1952

היום, לפני 66 שנים, נולדה דורין לורנס, מורה לחינוך מיוחד ואקטיביסטית בריטית ילידת ג’מייקה. ב-1993 נרצח בנה סטפן על רקע גזעני בלונדון, והיא האשימה את המשטרה בחקירה לא-מקצועית ממניעים גזעניים. בזכות תמיכה שגייסה מצד רבים בקהילה, בתקשורת ובפוליטיקה, הוקמה ועדת חקירה ציבורית שהכריעה ב-1999 כי המשטרה אכן “גזענית באופן ממוסד” וכי יש להעמיד למשפט חוזר את מבצעי הרצח (שזוכו מ”חוסר ראיות”) – קביעה מהפכנית במשפט הפלילי. מאז, לורנס קידמה רפורמה בעבודת המשטרה, ייסדה קרן ע”ש בנה לחינוך לסובלנות ופועלת למען צדק לקורבנות פשעים גזעניים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת על רקע תמונת בנה [מקור]

בתמונה הקטנה: צילום של פרנקלין רוג’רס במסגרת פרויקט צילום של נשים מרקעים מגוונים הנאבקות על צדק חברתי “מסירות – דיוקן של לורטה”, 2018 [מקור]

סוזט ג’ורדן, 2015-1974

“מדוע שאסתיר את זהותי, כשזו כלל אינה אשמתי? מדוע שאתבייש בשל משהו שלא אני גרמתי לו? סבלתי אלימות, סבלתי עינוי, סבלתי אונס, ואני נאבקת ואמשיך להיאבק.”

היום, לפני 44 שנים, נולדה סוזט ג’ורדן, פעילה נגד אונס ולמען זכויות נשים בהודו. ב-2013 בחרה לחשוף את זהותה כניצולת אונס קבוצתי בקולקטה כשנה לפני כן, על מנת למחות בפומבי על תכיפות מעשי האונס והרצח נגד נשים בהודו, ולעודד אחרות לשבור שתיקה ולמחות. ראש ממשלת מערב בנגל דאז כינתה אותה שקרנית והאשימה אותה בניסיון להביך את הממשלה, תגובה שעוררה סערה ברחבי הודו. לאחר מכן החלה ג’ורדן לעבוד בקו סיוע לקורבנות אלימות מינית, עד למותה בגיל 40 מדלקת קרום המוח. כחצי שנה אחרי מותה הורשעו שלושה מתוקפיה באונס; משפטם של האחרים עדיין מתנהל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בצעדת מחאה של חוקרות באוניברסיטת ג’דוואפור בקולקטה (צילום: פרתה פאוול, מתוך מאמר ב”אינדיאן אקספרס”)

התמונה הקטנה מתוך מאמר שכתבה עליה בתה בת ה-19, ראה.
מתוך הטקסט:
“השראה מגיעה מאנשים שעבדו מספיק קשה כדי לזכות בפרס נובל, אנשים שמגייסים כספים לצדקה למטרות שונות, אנשים כמו מאמא תרזה, מהטמה גנדי […] הלוואי והייתי יכולה לזכות בהשראה מאנשים נשגבים שכאלה […] כל אחד שואף להיות אחד מהאנשים האלה, אך המציאות שונה. האדם היחיד שאני חלמתי להיות דומה לו – היה אמי.
היו לה ימים רעים, היא מעולם לא השלימה את לימודיה, היא שתתה, היא עישנה […] היו לה 21 קעקועים והמון צלקות שהותירו בה את עקבותיהן. היא הייתה מורדת, מעולם לא החזיקה בעבודה קבועה. אבל אמי הייתה אישה יחידה במינה. היא לימדה אותי להאמין בעצמי: ‘זה אף פעם לא חשוב להשתלב, זה בסדר לבלוט החוצה – וליהנות מהנוף.’
[…] אז כשאני אגדל אני רוצה להיות כמו אמא שלי, להיות *אמיתית*. האם תעז/י גם להיות? מה יש לך להפסיד?”

שרון דולב, שותפה לזכייה של התנועה לפירוק מנשק גרעיני בפרס נובל לשלום 2017

השבוע, לפני שנה, ניתן פרס נובל לשלום לקמפיין הבינלאומי נגד נשק גרעיני (ICAN). הקמפיין מהווה שותפות של עשרות ארגונים אזרחיים מסביב לעולם שחברו יחד למען עולם חופשי מנשק להשמדה המונית, והצליחו להביא 130 מדינות לשבת יחד למו”מ על אמנה שאוסרת על נשק גרעיני. עם השותפות לזכייה נמנית שרון דולב (שהיום חל יום הולדתה), מייסדת ומנהלת התנועה הישראלית נגד גרעין ופעילה למען זכויות אדם, שלום וסביבה. “בהתחלה סיפרתם לנו שהנשק הגרעיני הוא להגנתנו ועכשיו אתם מגינים על הנשק הגרעיני מפנינו, אלו הרוצים לפרק אותו”, אמרה בנאומה באו”ם למדינות הגרעיניות.

עוד על “התנועה הישראלית נגד גרעין”: בפייסבוק ובאתר של התנועה

עוד על התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת באו”ם (צילום: קלייר קונבוי). מתוך כתבה במגזין המקוון “שיחה מקומית”: “הישראלית שזכתה בנובל לשלום: אנחנו הופכים את הנשק הגרעיני ללא חוקי”

התמונה הקטנה מתוך ריאיון של “הטלוויזיה החברתית” עם שרון דולב על הגרעין הישראלי

אולריקה מאריה מיינהוף, 1976-1934

“מחאה היא לומר שאני לא מסכימה למשהו, שאני מסרבת לקבל את זה. התנגדות היא לוודא שהדברים שאני לא מסכימה איתם לא יתקיימו עוד”

היום, לפני 84 שנים, נולדה אולריקה מיינהוף, עיתונאית, פעילת שמאל רדיקלי וטרוריסטית גרמנייה. מיינהוף הייתה תאורטיקנית חשובה של השמאל הרדיקלי, וניסחה מנשרים על אנטי-אימפריאליזם ואנטי-קפיטליזם, על פמיניזם ועל מה שראתה כהמשכו של הנאציזם בתרבות ובממסד המערב-גרמניים. ב-1970 ייסדה יחד עם אנדריאס באדר את “סיעת הצבא האדום”, שנודעה כ”כנופיית באדר-מיינהוף” על שמם, ארגון הגרילה הבולט ביותר שפעל במערב-גרמניה באותה תקופה והיה אחראי למספר רב של מעשי שוד ופיגועים. ב-1972 נתפסה, הובאה למשפט ונכלאה; לפני מתן גזר הדין, נמצאה מתה בתאה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במחאה במערב ברלין, 1970

בתמונה הקטנה: מיינהוף בעת מעצרה, הנובר, יוני 1972 (מתוך ארכיון AP)

פאני לו היימר, 1977-1917

“אני מניחה שאם היה לי שכל, הייתי קצת יותר מפחדת – אבל מה היה הטעם בפחד? הדבר היחיד שהם יכלו לעשות זה להרוג אותי, והיה נראה לי שזה מה שהם מנסים לעשות, טיפין-טיפין, מאז שאני זוכרת את עצמי.”
(פאני לו היימר, על החלטתה האמיצה להצטרף למרשם בעלי זכות ההצבעה במיסיסיפי)

היום, לפני 101 שנים, נולדה פאני לו היימר, פעילה למען זכויות האזרח בארה”ב. מגיל שש עבדה עם משפחתה בשדות כותנה. כחלק מתוכנית של מדינת מיסיסיפי לצמצם את מספר העניים השחורים, רחמה הוסר, ללא ידיעתה, במהלך ניתוח למטרה אחרת. ב-1962 נענתה לקריאתו של ארגון לזכויות אזרח להירשם כבוחרת, על אף מכשולים שהציבה המדינה בפני שחורים שרצו להצביע. עקב כך פוטרה מעבודתה במטע, נעצרה והוכתה קשות – והצטרפה למאבק. בין היתר, הובילה את מיזם “קיץ החירות” במיסיסיפי, הקימה את מפלגת החירות של מיסיסיפי ונאבקה בסגרגציה ובעוני בקמפיין של מרטין לותר קינג.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שרה במחאה מחוץ לוועידה הדמוקרטית הלאומית באטלנטיק סיטי, אוגוסט 1964 (צילום מסך מתוך הסרט הדוקומנטרי “קיץ החירות”, “Freedom Summer”)

בתמונה הקטנה: נואמת בפני תומכי מפלגת החירות הדמוקרטית של מיסיסיפי מחוץ לגבעת הקפיטול בוושינגטון, לאחר שבית הנבחרים דחה את טענותיהם לגבי אי-ייצוג של השחורים במיסיסיפי, ספטמבר 1965 (מתוך ארכיון AP)

גולדה מילוסלבסקי, 1906-1853

היום, לפני 112 שנים, הלכה לעולמה גולדה מילוסלבסקי, ממייסדי המושבה נס ציונה ומהדמויות המרכזיות בשנותיה הראשונות של המושבה. ב-1883 עלתה לארץ-ישראל, וזמן קצר אחר כך רכשה נחלה במושבה צעירה, לימים נס ציונה, ובה נטעה כרם במו ידיה בעודה חיה בצריף בפרדס. משום שידעה להציג את טענותיה בבהירות ובכישרון רטורי רב והייתה בין הראשונים לדבר עברית, זכתה להערכה רבה באסיפות האיכרים במושבה. היא כונתה “אמא גולדה” בשל דאגתה הגדולה לאנשי המושבה – למשל ייסדה גמ”ח לסיוע למתיישבים שסבלו ממחסור ואספה לשם כך כספים באירופה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: גולדה ודב מילוסלבסקי, יאלטה, חצי האי קרים, דרום רוסיה (טרם העלייה לארץ-ישראל)

בתמונה הקטנה: גולדה ודב מילוסלבסקי, ראשון לציון, 1883~. מתוך אתר אנציקלופדיה תדהר לחלוצי היישוב ובוניו

נורמה ליאה מק’קורבי נלסון, 2017-1947

“חוק מדינת טקסס הקובע כי הפלה היא מעשה פלילי סותר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית ופוגע בזכותה של אישה להחליט אם היא רוצה להמשיך בהיריון או להפסיקו.” (מתוך דבריו של השופט הארי בלקמן בפסק הדין)

היום, לפני 71 שנים, נולדה נורמה מק’קורבי, “ג’יין רו” בתביעה המשפטית ההיסטורית בארה”ב “רו נגד וייד”. ב-1969 הייתה מק’קורבי בת 21, מובטלת ובהריונה השלישי, ולא הצליחה למצוא מרפאת הפלות, שנרדפו ונסגרו אז ע”י הרשויות בטקסס. תביעתה הוכרעה לאחר שלוש שנים (התינוק נולד בינתיים, ונמסר לאימוץ כמו שני קודמיו), כשביהמ”ש העליון קבע כי חוקים מדינתיים האוסרים על הפלות עומדים בסתירה לחוקה בשל פגיעה בזכות לפרטיות, ובכלל זה בזכותה של האישה על גופה. לימים, דעותיה של מק’קורבי עצמה השתנו משמעותית כשהפכה לקתולית ולפעילה של “התנועה למען החיים”.

ויקיפדיה

עוד על “רו נגד וייד” (1973)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בעצרת בעד זכות הבחירה לבצע הפלה, עם עו”ד גלוריה אלרד, הפעילה למען זכויות נשים, 1989 (בוב ריאה, גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: בעצרת “למען חיים” נגד הפלות, 1997 (רון הפלין, AP)

יאנג הואני, 2004-1909

היום, לפני 14 שנים, הלכה לעולמה יאנג הואני, אשת כפר ומומחית ברפואה מסורתית סינית. היא הייתה האישה האחרונה שקראה, שרה וכתבה בשפת נושו, כתב סימניות סודי הנחשב לכתב המגדרי היחיד אי פעם, שהומצא על ידי נשים בסין והועבר מאות שנים מאם לבת. בעת שנשים לא הורשו ללמוד קרוא וכתוב, כמעט לא יצאו מאגף הנשים בביתן ונחשבו לרכוש של גברים, באמצעות הנושו הן יכלו לחלוק את תחושותיהן וחוויותיהן עם נשים אחרות במילותיהן שלהן, שרק נשים ידעו לפענח. ב-2004 פורסמה אסופת שירים וסיפורים שכתבה יאנג בנושו, המהווה תיעוד מרכזי למורשת התרבותית הייחודית הזו.

ויקיפדיה

עוד על נושו (משמעות מילולית בסינית: “כתב של נשים”)

בתמונה הקטנה: יאנג הואני כותבת בנושו, מתוך אתר הסופרת ליסה סי, על עבודת התחקיר לספרה המצוין “סיפור כתוב במניפה” (שעובד גם לסרט), המתאר את חוויותיהן של נערות ונשים בסין של המאה ה-19 דרך מכתביהן זו לזו בנושו

פייסבוק

מריה אלכסנדרובה ספירדונובה, 1941-1884

היום, לפני 77 שנים, הוצאה להורג מריה ספירדונובה, מהפכנית סוציאליסטית רוסייה. ב-1905 התנקשה בחייו של קצין משטרה בכיר שהוביל את דיכוי מרד האיכרים – מעשה הטרור הפוליטי המפורסם ביותר שביצעה אישה ברוסיה. 11 שנים עונתה בכלא בסיביר, עד ששוחררה כגיבורת המהפכה העממית של 1917. אחר כך הובילה את המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית לברית עם לנין, אך ב-1918, משנוכחה באופיו הרודני של המשטר הבולשביקי, ביקרה אותו בחריפות ונכלאה שוב, הפעם במוסד לחולי נפש. במהלך הטיהורים הגדולים של סוף שנות ה-30 נשלחה לעבודות כפייה בגולאג ולבסוף הוצאה להורג.

ויקיפדיה

פייסבוק

אמהות ח’אווראן, פועלות מאז 1980

יום הזיכרון העממי לקורבנות המשטר האיראני, מצוין מאז 1988

אמהות ח’אווראן הוא ארגון נשים הפועלות למען משפחות הנרצחים והאסירים קורבנות המשטר האיראני מאז 1980. אמהות ובנות משפחה של הקורבנות חשפו ב-1988 קברים לא מסומנים בח’אווראן ובהם המונים שהוצאו להורג ע”י המדינה. מאז הן מפגינות, פונות לאו”ם ומתעדות את מקרי הטבח על-מנת לחשוף בפני העולם את הפרת זכויות האדם באיראן, על אף שבמרוצת השנים נרדפו, הותקפו, נכלאו והורחקו מח’אווראן על ידי המשטר. הן גם פועלות לשימור בית הקברות וקבעו יום זיכרון לקורבנות ב-1 בספטמבר. הארגון זכה בפרס בינלאומי, אך תביעותיו להכרה ולצדק נותרו עדיין ללא מענה.

ויקיפדיה

פייסבוק

יום השוויון לנשים, מצוין בארה”ב מאז 1973

“זהו סיפור על נשים שיצרו את אחד המאבקים הלא-אלימים היצירתיים והמוצלחים ביותר למען זכויות אזרח שנראו בעולם. זהו מאבק בלתי-רגיל, במיוחד כשמובאות בחשבון המשוכות שהיה על הסופרג’יסטיות לצלוח. ללא כוח כלכלי, חוקי או פוליטי משל עצמן, ולמול התנגדות מבוצרת וממומנת היטב, נשים נאבקו בכל מדינה ומדינה למען זכויותיהן כאזרחיות. כדי להשיג תמיכה בזכותן להצביע, נשים הפיצו אינספור עצומות, נאמו, פרסמו עיתונות ונדדו ברחבי המדינה. לעתים קרובות הן סבלו מלעג, מהטרדות ואף מתקיפות מצד ההמון ומצד המשטרה. חלקן הושלכו לכלא, וזכו ליחס קשה כשמחו על כך. ובכל זאת הן המשיכו לנוע. לבסוף, ב-26 באוגוסט 1920, מטרתן הושגה עם התיקון ה-19.
[…] יום השוויון לנשים מאפשר לנו להקדיש תשומת לב ליתרונות הרבים של שוויון אמיתי ולתפקידן של נשים בחיים הציבוריים שלנו. נשים בשירות הציבורי ובממשל שירתו אותנו היטב כאומה בפועלן למען פינוי מכשולים, אכיפת חוקים, יישום רעיונות חדשים ושינוי עמדות הציבור. הנשים שאנו זוכרות היום מספרות סיפור מעורר השראה על מקומנו בהיסטוריה. הן מזכירות לנו שכאזרחי ואזרחיות ארה”ב יש לכולנו ההזדמנות – והאחריות – להתגבר על מכשולים, להשקיע את מיטב המאמצים ולהצטרף יחד ליצירת חברה דמוקרטית יותר.”
(מתוך “ואף על פי כן, נעו ונעו”, עלון של הפרויקט הלאומי להיסטוריה נשית לקראת יום השוויון 2018)

היום, מזה 45 שנים, נחגג בארה”ב יום השוויון לנשים לציון היום ב-1920 שבו אומץ התיקון ה-19 לחוקה האמריקאית, האוסר על הממשלה למנוע מאזרחיות אמריקאיות את זכות ההצבעה על בסיס מינן. בעקבות השביתה הלאומית של נשות ארה”ב למען שוויון תעסוקתי במהלך שנת 1970 ופעילות הגל השני של הפמיניזם למען ביטול ההבדלים הקבועים בחוק בין גברים לנשים בתחומים כמו המשפחה, הרכוש והתעסוקה, העלתה חברת הקונגרס בלה אבצוג את ההצעה לציין את היום כהוקרה למאבקן של עשרות אלפי הפעילות מאז ועידת סנקה פולס ב-1848, וכתזכורת לדרך שעוד נותרה עד לשוויון אמיתי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: בלה אבצוג, יוזמת היום

בתמונה הגדולה: פרט מתוך איור של ועידת סנקה פולס 1848 (Bettmann / גטי אימג’ז)

ג’יין ווב לודון, 1858-1807

היום, לפני 211 שנים, נולדה ג’יין לודון, סופרת אנגלייה, מחלוצות תחום המדע הבדיוני. בגיל 17 נותרה יתומה וחסרת פרוטה, והחליטה להתפרנס מכתיבה. ב-1827 יצא לאור ספרה הראשון, “המומיה”, רומן מוזר ופרוע המתרחש במאה ה-22; בשונה מיצירות מד”ב מוקדמות רבות, העתיד לפי לודון לא תואר כדומה לקיים בשינויים קלים אלא כלל שינויים מהפכניים בטכנולוגיה, במדע, בחברה ואפילו באופנה, כמו רובוטים רפואיים, אינטרנט ומכנסי נשים. היא כתבה גם מדריכי גינון פופולריים, אשר לראשונה מסגרו את הגינון כתחביב המתאים גם לנשים צעירות ולאו דווקא כאמנות הדורשת רמה גבוהה של מומחיות.

ויקיפדיה

פייסבוק