עמוד 1
רגיל

ארוחת הנשים ב”דלמוניקו”

ארוחת הנשים ב”דלמוניקו”, 1868

היום, לפני 151 שנים, נכנסו כתריסר נשים אל “דלמוניקו” בניו יורק, מהמסעדות הטובות והידועות בארה”ב, ולראשונה – סעדו במקום ציבורי ללא ליווי גברים. היה זה המפגש הראשון של “סורוסיס”, המועדון הראשון לנשים עובדות בארה”ב, שהקימה ג’יין קנינגהאם קרולי (האמריקאית הראשונה בעלת טור קבוע בעיתון) בתגובה להדרתה בשל מגדרה מארוחה מיוחדת שארגן במקום מועדון העיתונאים של ניו יורק. קריקטורות ומאמרי דעה הציגו את חברות המועדון בלעג כ”מרשעות לוחמניות”, אך הן המשיכו, וממשיכות עד היום, להיפגש ולעודד עוד ועוד נשים ליצור קשרים, לצאת לעבודה ולנכוח במרחב הציבורי.

התמונה הגדולה באדיבות מוזיאון העיר ניו יורק, מתוך כתבה ב”דיילי מיל“: “דלמוניקו שבניו יורק הייתה המסעדה הראשונה בארה”ב שאפשרה לנשים לסעוד בה ללא ליווי”
כתבות נוספות על הארוחה ההיא-סטורית ב”דלמוניקו”: “אטלס אובסקורה“, “מיק“, “ניו יורק טיימס“, “טיים אאוט ניו יורק

בתמונה הקטנה: ג’יין קנינגהאם קרולי

עוד על “סורוסיס

פייסבוק

רגיל

ז’ורנל קיואו מה מה ליי

ז’ורנל קיואו מה מה ליי, 1982-1917

היום, לפני 102 שנים, נולדה מה מה ליי, מוציאה לאור וסופרת בורמזית, שהייתה גם מומחית לרפואה בורמזית מסורתית. ב-1936 התפרסם לראשונה מאמר פרי עטה, “להיות לאישה מודעת”; שנתיים אחר כך ייסדה את העיתון “ז’ורנל קיואו” ופרסמה בו מאמרים בנושאים חברתיים וסיפורים קצרים. עקב מתקפות על מערכת העיתון, שנתפס כשמאלני ומרקסיסטי, סגרה אותו והחלה לכתוב ספרים. ספריה, המהווים תיעוד אותנטי של התרבות והחברה בבורמה, זכו להצלחה ולהערכה רבה, והיא נודעת כאחת הסופרות הבורמזיות הגדולות של המאה ה-20. ב-1948 אף נבחרה לנשיאת התאחדות הסופרים בבורמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מה מה ליי בצעירותה, תמונה המופיעה בספרה “נתיב” (מתוך ויקיפדיה)

בתמונה הקטנה: ציור שלה, כפי שמופיע על כריכת הספר “תמונות מחיי”, אסופת מאמריה על חייה (2002)

רגיל

רחל ששון בר

רחל ששון בר, 1927-1858

היום, לפני 161 שנים, נולדה רחל ששון בר, עיתונאית בריטית ילידת הודו, בת למשפחת ששון המפורסמת מבגדד, שחלשה על חלק גדול מהמסחר הענף בין הודו לבריטניה ונודעה במפעליה הפילנתרופיים. ב-1891 מונתה לעורכת הראשית של “האובזרבר”, ושנתיים אחר כך גם של ה”סאנדיי טיימס” – ובכך הייתה לאישה הראשונה שערכה עיתונים לאומיים חשובים בבריטניה, בעת שבה לנשים אפילו לא הייתה זכות הצבעה. היה זה “האובזרבר” בניהולה שחשף ב-1898 את זיוף המסמכים המרשיעים בפרשת דרייפוס, ועיתוניה תמכו גם ברעיון הציוני מראשיתו וסיקרו באהדה את פועלו של הרצל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ראשונה משמאל (יושבת), בצילום משפחתי של משפחת ששון. צילום מתוך ספרם של אילת נגב ויהודה קורן “הגברת הראשונה של רחוב פליט”

התמונות מתוך המאמר “נושלה מצוואה של מיליונים* – והפכה לגברת הראשונה של העיתונות הבריטית“, מאת אושי דרמן, בלוג בית התפוצות, ינואר 2018

* משום שנישאה ליהודי מומר

רגיל

אסתר זמורה

אסתר (אֶמה) זמורה, 1951-1890

היום, לפני 129 שנים, נולדה אסתר זמורה, פעילה ציונית, חברתית ופמיניסטית ישראלית. ב-1911, לאחר שנכחה בקונגרס הציוני ה-10 בבזל, החליטה להקדיש את חייה למפעל הציוני. עם עלייתה ארצה החלה לכתוב עבור “האשה”, עיתון הנשים העברי הראשון, אשר שאף ליצירת אישה ארץ-ישראלית חדשה הרואה את פעילותה כחלק מהבניין הלאומי-הציבורי. כיו”רית “הסתדרות נשים עבריות” ויו”רית ויצ”ו בשנות ה-20 וה-30 הייתה לה תרומה מכרעת לאיחוד של מסגרות העבודה הסוציאלית ביישוב העברי, להקמת מוסדות חינוך, רווחה, הכשרה ותעסוקה, ולהתוויית מדיניות הרווחה הממוסדת של המדינה שבדרך.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה באדיבות ויצו, מתוך אתר “רחוב משלה”

בתמונה הקטנה: עם בתה מיכל, שנות השלושים (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

מירלי אוורס-וויליאמס

מירלי לואיז אוורס-וויליאמס, נולדה ב-1933

היום, לפני 86 שנים, נולדה מירלי אוורס-וויליאמס, פעילת זכויות אזרח ועיתונאית אמריקאית. לצד בעלה, מדגר אוורס, פעלה במסגרת “האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים” לעידוד הצבעה בקרב שחורים, לביטול ההפרדה הגזעית במוסדות ציבוריים ולשוויון זכויות בכלל. לאחר רצח בעלה ב-1963 ע”י פעיל עליונות לבנה, מאבקה למען צדק נעשה פומבי יותר, והיא פרסמה מאמרים וספרים על זכויות אזרח והפעילה תוכניות קהילתיות להשכלת נשים ולהזנת עניים וחסרי בית. ב-1995 נבחרה ליו”רית האיגוד לקידום אנשים צבעוניים, וב-2013 נבחרה לשאת את הברכה הרשמית בהכתרתו השנייה של הנשיא אובמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת במהלך טקס החניכה של אוניית התובלה והתחמושת של צי ארה”ב על שם אוורס, נובמבר 2011

בתמונה הקטנה: עם בנה בן התשע דארל בלוויית מדגר אוורס, יוני 1963. מתוך מאמר על פועלה לשימור מורשתו להגנה על זכויות אזרח

רגיל

נִייָה דינאטה

נִייָה דינאטה (נורקורמיאטי אייסיה דווי), נולדה ב-1970

היום, לפני 49 שנים, נולדה נִייָה דינאטה, במאית סרטים אינדונזית. באמצע שנות ה-90 החלה לעבוד ככתבת חדשות זוטרה וכבמאית וידאו-קליפים ופרסומות. כשהקימה בית הפקות משלה, החלה לביים סרטים הנוגעים בסוגיות חברתיות הנחשבות לטאבו באינדונזיה, כמו הומוסקסואליות, מהגרי עבודה ופוליגמיה, והיא מתמודדת תדיר עם צנזורה, מחלוקות ואף איומים. סרטה מ-2003, “אריסאן!”, הסרט האינדונזי הראשון שכלל זוג להט”בי, זכה במפתיע בשבחי המבקרים, בהצלחה קופתית ובכל הפרסים החשובים של האקדמיה האינדונזית לקולנוע. שלושה מסרטיה התמודדו על פרס האוסקר לסרט הזר.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך חשבון האינסטגרם שלה, ינואר 2019

התמונה הקטנה: מתוך ריאיון למגזין התרבות האינדונזי “צבעים”: “נייה דינאטה: קולה של אישה”, פברואר 2017

רגיל

אטוואר בהג’ט

אטוואר בהג’ט אל-סַמֵרָאי, 2006-1976

היום, לפני 13 שנים, נרצחה אטוואר בהג’ט, עיתונאית עיראקית. היא התחילה לעבוד ככתבת במחלקת התרבות בטלוויזיה העיראקית תחת שלטון סאדאם חוסיין. לאחר פלישת ארה”ב לעיראק הייתה לכתבת פוליטית ב”אל-ג’זירה”, והפכה לאחת הכתבים הפופולריים ברשת. בין היתר, הייתה הראשונה לדווח על ביזת המוזיאון הלאומי של עיראק ב-2003 ושידרה בשידור חי מגגות העיר נג’ף את הקרבות עם מיליציית “צבא המהדי” ב-2004. בעת שסיקרה עבור רשת “אל-ערביה” את הפיגוע במסגד אל-עסכריה בעיר סאמַרא ואת המהומות בעקבותיו, בהג’ט נרדפה, נחטפה ונרצחה, וגם מסע לווייתה נערך תחת מתקפה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך סרטון שהעלה מוחמד אלנגר, צלם ועורך ב”אל ג’זירה”, הכולל כמה מכתבותיהם המשותפות

בתמונה הקטנה: אטוואר בהג’ט, אפריל 2003 (צילום: עמאר עבד ראבו, AFT/גטי אימג’ז)

רגיל

סוזן ווייס

סוזן (מצגר) ווייס, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה סוזן ווייס, עורכת דין ופעילה חברתית-פמיניסטית ישראלית. היא המייסדת והמנהלת של “יד לאישה” ו”מרכז צדק לנשים”, עמותות שמטרתן למנוע פגיעה של מוסדות הדת בזכויות נשים בחסות המדינה ולמצוא פתרונות מערכתיים לעוולות אלה. היא גם המייסדת והעורכת של כתב העת “הדין והדיין”, המפרסם בקביעות פסקי דין רבניים בנושאי משפחה. בין היתר הצליחה להשיג הכרה תקדימית בכך שסרבנות גט מהווה עילה לתביעת נזיקין, למנוע מרבנים גישה לרישומים רפואיים של “ממזרים”, ולהבטיח כי מכרזים לתפקידים בבתי הדין הרבניים ובוועדה למינוי דיינים יהיו פתוחים גם לנשים.

ויקיפדיה

אתר “מרכז צדק לנשים”, מובילות המאבק המשפטי של נשים למען שוויון, כבוד וצדק בדין היהודי במדינת ישראל

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ווייס (מימין), עם עו”ד ניצן כספי שילוני, באירוע השקה של “מרכז צדק לנשים” לספרה של רבקה לוביץ “מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני”, ספטמבר 2017

בתמונה הקטנה: ווייס (משמאל), עם פרופ’ רות הלפרין קדרי, ראשת מרכז רקמן, בכנס קולך העשירי בסימן “70 פנים לפמיניזם הדתי”, בפאנל בנושא: “מתיר אסורות, פתרונות הלכתיים לבעיית הגט – מהם?”, אוקטובר 2017

רגיל

פרנטיסקה פלמינקובה

פרנטיסקה פאוסטינה פלמינקובה, 1942-1875

היום, לפני 144 שנים, נולדה פרנטיסקה פלמינקובה, מורה, עיתונאית, פעילה פמיניסטית ופוליטיקאית יהודייה צ’כית. ב-1905 הקימה את הוועידה הסופרג’יסטית בפראג, שהייתה חלק מברית הסופרג’יסטיות הבינלאומית, פעלה לשיפור מעמדן הכלכלי והחברתי של נשים וקידמה את השתתפותן בבחירות מקומיות – ומאבקה היה לסמל ללאום הצ’כי. עם הקמת הרפובליקה הצ’כוסלובקית, נבחרה פלמינקובה למועצת העיר פראג, ולאחר מכן לנציגת מדינתה בחבר הלאומים וליו”רית הסנאט הצ’כי. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף אזהרות ואיומים, סירבה לנטוש את פעילותה הפוליטית למען עמה, וב-1942 הוצאה להורג בטרזינשטט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך האתר הצ’כי “פמי-סטורי

רגיל

כרמן ליירה

כרמן איזבל קארוואג’ל קסאדה, שנודעה בשם העט כרמן ליירה, 1949-1888

היום, לפני 131 שנים, נולדה כרמן איזבל קארוואג’ל קסאדה, שנודעה בשם העט כרמן ליירה, סופרת, אשת חינוך ופעילת זכויות עובדים מקוסטה ריקה. היא נודעת כסופרת הידועה הראשונה מקוסטה ריקה וכמי שייסדה את גן הילדים הראשון בשיטת מונטסורי בקוסטה ריקה, שבו לימדה במיוחד ילדים עניים. היא ייסדה גם את המפלגה הקומוניסטית של קוסטה ריקה וכן את אחד מהאיגודים הראשונים במדינה של נשים פועלות, שיחד ערערו את התבססות החברה על מעמדות ועל הגבלת תפקידי הנשים לבית, לנישואין ולאמהוּת. ככל שהעמיקה פעילותה זו, היא הורחקה מעבודתה במערכת החינוך ולבסוף הוגלתה למקסיקו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דמותה המופיעה בעשור האחרון על שטר של 20 אלף קולון

רגיל

שימיזו שיקין

שימיזו שיקין (טויוקו), 1933-1868

“מה המשמעות של היות אישה אמיתית? […] נראה כי מה שלעתים קרובות מכונה ‘נשי’ מבוסס על נראוּת. אם אישה, על מנת להראות את ענוותה, מכסה את פיה בשרוול כאשר היא צוחקת, או מדברת בקול כה קטן עד שקשה לקלוט את מילותיה, אזי היא מיד נתפסת כנשית. שיפוט כזה הוא מפוקפק ביותר. האם הכישורים שמסייעים לגבר אינם נוגעים כלל לערכה של אישה? זהו דבר מוזר בהחלט.”
(מתוך מאמרה “נשיות” מ-1891, המטיל ספק ברעיון של תכונות מגדריות אינהרנטיות)

היום, לפני 151 שנים, נולדה שימיזו שיקין, פעילת זכויות נשים, סופרת ואחת העיתונאיות המקצועיות הראשונות ביפן. החל משנות ה-80 של המאה ה-19 הרצתה ברחבי יפן על שוויון וסוגיות חברתיות, ובין היתר פעלה להעלאת המודעות להשפעתה השלילית של פוליגמיה ולמען רפורמה בחוק העונשין, שלפיו, בין היתר, ניאוף מצד נשים נחשב לעבירה בת-ענישה. כאשר עבר חוק האוסר על נשים להשתתף בהתארגנויות פוליטיות, החלה לכתוב מאמרים וספרים שבהם עסקה בזכות לשוויון, בהשכלת נשים, בנישואין וגירושין, במוסר הכפול כלפי נשים וגברים ובאפליה נגד תושבי כפרים בפריפריה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שימיזו שיקין (מימין), וואקמאצו שיזוקו ו-מיאקה קאהו, מתוך כריכת הספר “עלים אבודים: הסופרות של תקופת מייג’י ביפן”, מאת רבקה קופלנד (2000)

רגיל

איימי ז’אק גארווי

איימי יופימיה ז’אק גארווי, 1973-1895

“האישה דמוית בובה-תינוקת שייכת לעבר, והאישה הערה מתחשלת, מוכנה לכל שעת חירום, מוכנה להיענות לקריאה, אפילו תהיה זו קריאה להתייצב אל מול התותחים בשדה הקרב.”

היום, לפני 123 שנים, נולדה איימי ז’אק גארווי, עיתונאית ואקטיביסטית ג’מייקנית, מהנשים השחורות הראשונות שפעלו כעיתונאיות ומוציאות לאור במאה ה-20 ומחלוצות האקטיביזם הפאן-אפריקאי. מגיל צעיר נהגה לקרוא עיתונים ולהיות מעורבת פוליטית, ועם הגעתה להארלם, ניו יורק, ב-1917 התוודעה להתאחדות העולמית לקידום שחורים והייתה לדמות מרכזית בהנהגתה ובהסברה למען עצמאות אפריקה, ככותבת, כעורכת העיתון “עולם השחורים” וכנואמת סוחפת. “מזכר משותף לאפריקה, לקריביים ולאמריקות” שכתבה ב-1944 שכנע רבים מנציגי האו”ם לאמץ אמנה לשחרור אפריקה מהקולוניאליזם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה (מימין לשמאל): מרקוס גארווי (בעלה), מנכ”ל ההתאחדות העולמית לקידום שחורים, הנרייטה וינטון דייוויס, השחקנית והפעילה לשיפור מעמד השחורים, ואיימי ז’אק גארווי, בכנס של ההתאחדות במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, אוגוסט 1920

התמונה הקטנה מתוך כריכת הספר “איימי ז’אק גארווי: כתבים נבחרים מעולם השחורים”, בהוצאת אוניברסיטת טנסי (2016), מתוך אוסף התמונות של מרכז שומברג לחקר התרבות השחורה בספריית ניו יורק

רגיל

אליזבת יוז

אליזבת יוז, 1971-1903

“סגנון הלבוש אמור להשתנות רק בהתאם לשינוי אמיתי בטעמי הקהל או בצרכיו, אך האופנה משתנה כל הזמן כי התעשייה צריכה לשלם משכורות, מגזינים צריכים להימכר ומיתוסים חייבים להישמר.”

היום, לפני 115 שנים, נולדה אליזבת יוז, עיתונאית ומעצבת אופנה אמריקאית, ומבקרת נחרצת של תעשיית האופנה. בניגוד לרוב מעצבי האופנה בארה”ב בסוף שנות ה-20, שהציעו ביגוד מעוצב לפי הזמנה או לחלופין חיקויים של אופנה עילית פריזאית, יוז הייתה חלוצה של “אופנה מוכנה ללבישה” בעלות סבירה, ועודדה נשים וגברים להתלבש בהתאם לנוחות שלהם, לאורח חייהם ולהעדפותיהם, ללא קשר למגדר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: יוז עם בובת תצוגה מיניאטורית ומכונת כתיבה, 1938 [צילום: ראלף שטיינר/גטי אימג’ז]. מתוך פודקאסט בבלוג על ההיסטוריה של האופנה על “אליזבת יוז: מרדנית האופנה

בתמונה הקטנה: מדגימה מכנסי נוחות אופנתיים עם שלייקעס, 1941. מתוך כתבה במגזין האופנה של “ניו יורק טיימס” על “מעצבת האופנה האמריקאית המבריקה ביותר

רגיל

וילה קאתר

ויללה סיברט קאתר, 1947-1873

“זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה.”

היום, לפני 145 שנים, נולדה וילה קאתר, עיתונאית וסופרת אמריקאית חשובה. ב-1906 הצטרפה כעורכת ל”מק’לור”, ירחון פופולרי שהוביל את מגמת העיתונות החוקרת כ”כלב שמירה” וכמצפן מוסרי; היא נודעה ככותבת נוקבת, חריפה וביקורתית. בספריה שאבה השראה מזיכרונות ילדותה בנברסקה והיטיבה לתאר את החיים דאז במישורים הגדולים שבמרכז ארה”ב. על ספרה “אחד משלנו” זכתה ב-1923 בפרס פוליצר; ספרה מ-1928, “הארכיבישוף פוגש את המוות”, נכלל ברשימת 100 הרומנים הטובים של המאה העשרים באנגלית.

הציטוט, הכתוב גם על מצבתה, לקוח מתוך ספרה “אנטוניה שלי” (1918):
“[נברסקה הייתה] מקום שלא היה בו דבר מלבד אדמה: כלל לא ארץ, אלא החומרים שמהם עשויות ארצות… בין האדמה והשמים הרגשתי עלומה, חבויה. […] האדמה הייתה חמה מתחתיי, הייתה חמה כשפוררתי אותה בין אצבעותיי… נשארתי דוממת ככל יכולתי. דבר לא קרה. לא ציפיתי שדבר כלשהו יקרה. הייתי משהו שרבץ תחת השמש והרגיש אותה, כמו הדלועים, ולא רציתי להיות דבר מעבר לכך. הייתי מאושרת לחלוטין. אולי כך נרגיש כאשר נמות וניעשה חלק ממשהו שלם, יהא זה שמש או אוויר, או אולי טוּב וידע. בכל מקרה, זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה. כאשר הוא מגיע אלייך, הוא מגיע בטבעיות, כמו שינה.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וילה קאתר בחולצה גברית ובעניבה, כפי שאהבה להתלבש כל חייה (ובתקופות מסוימות ביקשה שיקראו לה ויליאם)

בתמונה הקטנה: וילה קאתר, כותבת בג’פרי, ניו המפשייר, 1926; מתוך אתר המוקדש למכתבים שכתבה

רגיל

ג’ומאנה חדאד

ג’ומאנה חדאד, נולדה ב-1970

היום, לפני 48 שנים, נולדה ג’ומאנה חדאד, סופרת, דוברת ועיתונאית לבנונית, הבולטת בפועלה למען זכויות נשים, במאבקה נגד צנזורה ולמען חופש הביטוי ובביקורתה על דת מאורגנת. ב-2008 ייסדה את “ג’סד” (“גוף”), מגזין תרבות בערבית המעורר מחלוקת בשל עיסוקו בטאבו של הגוף דרך קולנוע, ספרות, אמנות ומדע. השנה החלה לשדר תוכנית ב”אל-חורה”, ערוץ טלוויזיה בלוויין המשודר מארה”ב בערבית, העוסקת בסוגיות של חופש ביטוי וחשיבה ביקורתית. מזה כמה שנים היא נכללת ברשימת 100 הנשים הערביות החזקות בעולם של “מגזין העסקים הערביים”, בשל תרומתה התרבותית ופועלה החברתי.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבת דיוקן ב”לה פיגארו נשים” (בצרפתית): “ג’ומאנה חדאד מלבנון: לא לטאבו על מין“, 2014 [צילום: פרנקו טטמנטי]

בתמונה הקטנה: מתראיינת על פמיניזם ומיניות, גרמניה 2010 [צילום: היינריך בול שטיפטונג]

רגיל

מריון דֶנהוֹף

מריון הֶדָה אילזה, הרוזנת דֶנהוֹף, 2002-1909

היום, לפני 109 שנים, נולדה מריון דֶנהוֹף, עיתונאית וסופרת גרמנייה, מהפורות והמשפיעות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא הייתה שותפה ל”קשר ה-20 ביולי” כנגד היטלר, אך הצליחה להטעות את חוקרי הגסטאפו ולהינצל מהוצאה להורג. ב-1946 החלה לכתוב ב”די צייט” (“הזמן”), השבועון הנמכר והנקרא ביותר בגרמניה, ובמשך שנים רבות הייתה העורכת הראשית והמוציאה לאור. בנוסף כתבה יותר מ-20 ספרים, כולל ניתוחים פוליטיים והיסטוריים של גרמניה. את כל ירושתה הקדישה להקמת קרן המעניקה מדי שנה, מאז 2003, את “פרס מריון דנהוף” לקידום היחסים והשלום בין העמים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עומדת על ידיהם של אחיה, כריסטוף והייני, 1936 [מתוך אתר “קרן מריון דנהוף”]

התמונה הקטנה מתוך ביוגרפיה שלה בארכיון אתר “וולדורף חינוך היום”

רגיל

איו אוטמי

איו אוטמי, נולדה ב-1968

היום, לפני 50 שנים, נולדה איו אוטמי, עיתונאית וסופרת אינדונזית. ב-1994, במסגרת “הסדר החדש” של הנשיא סוהארטו, נסגרו עיתונים רבים במדינה, ואוטמי הצטרפה ל”ברית העיתונאים העצמאים” והוסיפה למחות נגד השלטון ולכתוב במחתרת, בין היתר ספר על שחיתות המשטר. הרומן הראשון שלה, “סאמן” (1998), נחשב ליצירת מופת ולאבן דרך בספרות האינדונזית ומסמל את המהפכה התרבותית והפוליטית שחלה באינדונזיה; אוטמי עוסקת בו בהתעוררות פמיניסטית ובהתנגדות לנאו-קולוניאליזם,  ובעצם כתיבתה שוברת טאבו לנשים באינדונזיה, שנאסר עליהן להתייחס לנושאים כמו מיניות ופוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בפתיחת “פסטיבל ספרות ורעיונות” בניהולה, ג’קרטה, אוקטובר 2017

רגיל

נעמי וולף

נעמי וולף, נולדה ב-1962

“ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר… הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר… פורנוגרפיה נעשתה לתחום המדיה המוביל, יותר מסרטים ותקליטים לא-פורנוגרפיים גם יחד… ליותר נשים יש יותר כסף, כוח והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של תחושותינו בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו.”

היום, לפני 56 שנים, נולדה נעמי וולף, סופרת ועיתונאית יהודייה-אמריקאית, דוברת בולטת של הגל השלישי של הפמיניזם.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ספרה הנודע והמשפיע ביותר של נעמי וולף, “מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים” (יצא לאור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נעמי וולף נואמת בהפגנה, 2017, מתוך אתר חדשות ABC

בתמונה הקטנה: נעמי וולף ליד אוניברסיטת ייל, ינואר 2018, בבואה בעקבות #MeToo להגיש מחדש את תלונתה על הטרדה מינית מצד פרופסור שלימד אותה שם, 13 שנים אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מתלונתה הראשונה (קרדיט לדיוויד האוולס, גטי אימג’ז) [מקור]

רגיל

אדית “ג’קי” רון

אדית אנה “ג’קי” רון, 2009-1919

היום, לפני 99 שנים, נולדה ג’קי רון, אוקיינוגרפית וחוקרת יבשות אמריקאית, האישה הראשונה בעולם שהייתה חלק מצוות מחקר באנטארקטיקה. ב-1947 הגיעה לאנטארקטיקה עם משלחת שחקרה לראשונה את ים וֶדֶּל שבאוקיינוס הדרומי ומיפתה את קו החוף הלא-נודע האחרון בעולם. במשך 15 חודשים, רון ערכה בדיקות סייסמוגרפיות ובדיקות גאות ושפל, וכן שימשה כמתעדת של תגליות המשלחת. היא חזרה למה שהגדירה כ”יבשת המרהיבה ביותר בעולם” עוד פעמים רבות, כולל ביקור בקוטב הדרומי. מדף הקרח רון-פילכנר, אחד ממדפי הקרח הגדולים באנטארקטיקה, קרוי על שמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך אתר “משפחת רון – חוקרי אנטארקטיקה” (גם חמה מרטין רון, בעלה פין רון, בתה קארן רון-טופק ונכדיה מייקל וג’קלין עסקו בתחום)

התמונה הקטנה מתוך עמוד ההנצחה שלה באתר “תוכנית אנטארקטיקה” של החברה המדעית האמריקאית (זכויות על התמונה לחיל הים של ארה”ב)

רגיל

אולריקה מיינהוף

אולריקה מאריה מיינהוף, 1976-1934

“מחאה היא לומר שאני לא מסכימה למשהו, שאני מסרבת לקבל את זה. התנגדות היא לוודא שהדברים שאני לא מסכימה איתם לא יתקיימו עוד”

היום, לפני 84 שנים, נולדה אולריקה מיינהוף, עיתונאית, פעילת שמאל רדיקלי וטרוריסטית גרמנייה. מיינהוף הייתה תאורטיקנית חשובה של השמאל הרדיקלי, וניסחה מנשרים על אנטי-אימפריאליזם ואנטי-קפיטליזם, על פמיניזם ועל מה שראתה כהמשכו של הנאציזם בתרבות ובממסד המערב-גרמניים. ב-1970 ייסדה יחד עם אנדריאס באדר את “סיעת הצבא האדום”, שנודעה כ”כנופיית באדר-מיינהוף” על שמם, ארגון הגרילה הבולט ביותר שפעל במערב-גרמניה באותה תקופה והיה אחראי למספר רב של מעשי שוד ופיגועים. ב-1972 נתפסה, הובאה למשפט ונכלאה; לפני מתן גזר הדין, נמצאה מתה בתאה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במחאה במערב ברלין, 1970

בתמונה הקטנה: מיינהוף בעת מעצרה, הנובר, יוני 1972 (מתוך ארכיון AP)