עמוד 1
רגיל

וילה קאתר

ויללה סיברט קאתר, 1947-1873

“זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה.”

היום, לפני 145 שנים, נולדה וילה קאתר, עיתונאית וסופרת אמריקאית חשובה. ב-1906 הצטרפה כעורכת ל”מק’לור”, ירחון פופולרי שהוביל את מגמת העיתונות החוקרת כ”כלב שמירה” וכמצפן מוסרי; היא נודעה ככותבת נוקבת, חריפה וביקורתית. בספריה שאבה השראה מזיכרונות ילדותה בנברסקה והיטיבה לתאר את החיים דאז במישורים הגדולים שבמרכז ארה”ב. על ספרה “אחד משלנו” זכתה ב-1923 בפרס פוליצר; ספרה מ-1928, “הארכיבישוף פוגש את המוות”, נכלל ברשימת 100 הרומנים הטובים של המאה העשרים באנגלית.

הציטוט, הכתוב גם על מצבתה, לקוח מתוך ספרה “אנטוניה שלי” (1918):
“[נברסקה הייתה] מקום שלא היה בו דבר מלבד אדמה: כלל לא ארץ, אלא החומרים שמהם עשויות ארצות… בין האדמה והשמים הרגשתי עלומה, חבויה. […] האדמה הייתה חמה מתחתיי, הייתה חמה כשפוררתי אותה בין אצבעותיי… נשארתי דוממת ככל יכולתי. דבר לא קרה. לא ציפיתי שדבר כלשהו יקרה. הייתי משהו שרבץ תחת השמש והרגיש אותה, כמו הדלועים, ולא רציתי להיות דבר מעבר לכך. הייתי מאושרת לחלוטין. אולי כך נרגיש כאשר נמות וניעשה חלק ממשהו שלם, יהא זה שמש או אוויר, או אולי טוּב וידע. בכל מקרה, זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה. כאשר הוא מגיע אלייך, הוא מגיע בטבעיות, כמו שינה.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וילה קאתר בחולצה גברית ובעניבה, כפי שאהבה להתלבש כל חייה (ובתקופות מסוימות ביקשה שיקראו לה ויליאם)

בתמונה הקטנה: וילה קאתר, כותבת בג’פרי, ניו המפשייר, 1926; מתוך אתר המוקדש למכתבים שכתבה

רגיל

ג’ומאנה חדאד

ג’ומאנה חדאד, נולדה ב-1970

היום, לפני 48 שנים, נולדה ג’ומאנה חדאד, סופרת, דוברת ועיתונאית לבנונית, הבולטת בפועלה למען זכויות נשים, במאבקה נגד צנזורה ולמען חופש הביטוי ובביקורתה על דת מאורגנת. ב-2008 ייסדה את “ג’סד” (“גוף”), מגזין תרבות בערבית המעורר מחלוקת בשל עיסוקו בטאבו של הגוף דרך קולנוע, ספרות, אמנות ומדע. השנה החלה לשדר תוכנית ב”אל-חורה”, ערוץ טלוויזיה בלוויין המשודר מארה”ב בערבית, העוסקת בסוגיות של חופש ביטוי וחשיבה ביקורתית. מזה כמה שנים היא נכללת ברשימת 100 הנשים הערביות החזקות בעולם של “מגזין העסקים הערביים”, בשל תרומתה התרבותית ופועלה החברתי.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבת דיוקן ב”לה פיגארו נשים” (בצרפתית): “ג’ומאנה חדאד מלבנון: לא לטאבו על מין“, 2014 [צילום: פרנקו טטמנטי]

בתמונה הקטנה: מתראיינת על פמיניזם ומיניות, גרמניה 2010 [צילום: היינריך בול שטיפטונג]

רגיל

מריון דֶנהוֹף

מריון הֶדָה אילזה, הרוזנת דֶנהוֹף, 2002-1909

היום, לפני 109 שנים, נולדה מריון דֶנהוֹף, עיתונאית וסופרת גרמנייה, מהפורות והמשפיעות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא הייתה שותפה ל”קשר ה-20 ביולי” כנגד היטלר, אך הצליחה להטעות את חוקרי הגסטאפו ולהינצל מהוצאה להורג. ב-1946 החלה לכתוב ב”די צייט” (“הזמן”), השבועון הנמכר והנקרא ביותר בגרמניה, ובמשך שנים רבות הייתה העורכת הראשית והמוציאה לאור. בנוסף כתבה יותר מ-20 ספרים, כולל ניתוחים פוליטיים והיסטוריים של גרמניה. את כל ירושתה הקדישה להקמת קרן המעניקה מדי שנה, מאז 2003, את “פרס מריון דנהוף” לקידום היחסים והשלום בין העמים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עומדת על ידיהם של אחיה, כריסטוף והייני, 1936 [מתוך אתר “קרן מריון דנהוף”]

התמונה הקטנה מתוך ביוגרפיה שלה בארכיון אתר “וולדורף חינוך היום”

רגיל

איו אוטמי

איו אוטמי, נולדה ב-1968

היום, לפני 50 שנים, נולדה איו אוטמי, עיתונאית וסופרת אינדונזית. ב-1994, במסגרת “הסדר החדש” של הנשיא סוהארטו, נסגרו עיתונים רבים במדינה, ואוטמי הצטרפה ל”ברית העיתונאים העצמאים” והוסיפה למחות נגד השלטון ולכתוב במחתרת, בין היתר ספר על שחיתות המשטר. הרומן הראשון שלה, “סאמן” (1998), נחשב ליצירת מופת ולאבן דרך בספרות האינדונזית ומסמל את המהפכה התרבותית והפוליטית שחלה באינדונזיה; אוטמי עוסקת בו בהתעוררות פמיניסטית ובהתנגדות לנאו-קולוניאליזם,  ובעצם כתיבתה שוברת טאבו לנשים באינדונזיה, שנאסר עליהן להתייחס לנושאים כמו מיניות ופוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בפתיחת “פסטיבל ספרות ורעיונות” בניהולה, ג’קרטה, אוקטובר 2017

רגיל

נעמי וולף

נעמי וולף, נולדה ב-1962

“ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר… הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר… פורנוגרפיה נעשתה לתחום המדיה המוביל, יותר מסרטים ותקליטים לא-פורנוגרפיים גם יחד… ליותר נשים יש יותר כסף, כוח והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של תחושותינו בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו.”

היום, לפני 56 שנים, נולדה נעמי וולף, סופרת ועיתונאית יהודייה-אמריקאית, דוברת בולטת של הגל השלישי של הפמיניזם.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ספרה הנודע והמשפיע ביותר של נעמי וולף, “מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים” (יצא לאור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נעמי וולף נואמת בהפגנה, 2017, מתוך אתר חדשות ABC

בתמונה הקטנה: נעמי וולף ליד אוניברסיטת ייל, ינואר 2018, בבואה בעקבות #MeToo להגיש מחדש את תלונתה על הטרדה מינית מצד פרופסור שלימד אותה שם, 13 שנים אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מתלונתה הראשונה (קרדיט לדיוויד האוולס, גטי אימג’ז) [מקור]

רגיל

אדית “ג’קי” רון

אדית אנה “ג’קי” רון, 2009-1919

היום, לפני 99 שנים, נולדה ג’קי רון, אוקיינוגרפית וחוקרת יבשות אמריקאית, האישה הראשונה בעולם שהייתה חלק מצוות מחקר באנטארקטיקה. ב-1947 הגיעה לאנטארקטיקה עם משלחת שחקרה לראשונה את ים וֶדֶּל שבאוקיינוס הדרומי ומיפתה את קו החוף הלא-נודע האחרון בעולם. במשך 15 חודשים, רון ערכה בדיקות סייסמוגרפיות ובדיקות גאות ושפל, וכן שימשה כמתעדת של תגליות המשלחת. היא חזרה למה שהגדירה כ”יבשת המרהיבה ביותר בעולם” עוד פעמים רבות, כולל ביקור בקוטב הדרומי. מדף הקרח רון-פילכנר, אחד ממדפי הקרח הגדולים באנטארקטיקה, קרוי על שמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך אתר “משפחת רון – חוקרי אנטארקטיקה” (גם חמה מרטין רון, בעלה פין רון, בתה קארן רון-טופק ונכדיה מייקל וג’קלין עסקו בתחום)

התמונה הקטנה מתוך עמוד ההנצחה שלה באתר “תוכנית אנטארקטיקה” של החברה המדעית האמריקאית (זכויות על התמונה לחיל הים של ארה”ב)

רגיל

אולריקה מיינהוף

אולריקה מאריה מיינהוף, 1976-1934

“מחאה היא לומר שאני לא מסכימה למשהו, שאני מסרבת לקבל את זה. התנגדות היא לוודא שהדברים שאני לא מסכימה איתם לא יתקיימו עוד”

היום, לפני 84 שנים, נולדה אולריקה מיינהוף, עיתונאית, פעילת שמאל רדיקלי וטרוריסטית גרמנייה. מיינהוף הייתה תאורטיקנית חשובה של השמאל הרדיקלי, וניסחה מנשרים על אנטי-אימפריאליזם ואנטי-קפיטליזם, על פמיניזם ועל מה שראתה כהמשכו של הנאציזם בתרבות ובממסד המערב-גרמניים. ב-1970 ייסדה יחד עם אנדריאס באדר את “סיעת הצבא האדום”, שנודעה כ”כנופיית באדר-מיינהוף” על שמם, ארגון הגרילה הבולט ביותר שפעל במערב-גרמניה באותה תקופה והיה אחראי למספר רב של מעשי שוד ופיגועים. ב-1972 נתפסה, הובאה למשפט ונכלאה; לפני מתן גזר הדין, נמצאה מתה בתאה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במחאה במערב ברלין, 1970

בתמונה הקטנה: מיינהוף בעת מעצרה, הנובר, יוני 1972 (מתוך ארכיון AP)

רגיל

בילקיסו יוסוף

חג’יה בילקיסו יוסוף, 2015-1952

היום, לפני 3 שנים, נהרגה בילקיסו יוסוף, עיתונאית ניגרית, האישה הראשונה שהייתה עורכת ראשית של עיתון ארצי בניגריה. היא נודעה בטור שלה “משמר החברה האזרחית” ופעלה רבות למען זכויות נשים ולקידום חברה רב-דתית. יוסוף לקחה תחת חסותה עיתונאיות צעירות, הייתה ממובילות קמפיין “החזירו את הבנות שלנו” למען הנערות שנחטפו ע”י ארגון בוקו חראם, וייסדה כמה עמותות, ביניהן “נשים בניגריה”, “התאחדות הנשים המוסלמיות”, “ארגון הפעילים נגד מלריה” ו”קרן רפורמת הבריאות של ניגריה”. היא נהרגה באסון העלייה לרגל במכה, שבו נרמסו למוות כאלפיים איש בשעטה המונית.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

קדמברי מוראלי

קדמברי מוראלי ווייד, נולדה ב-1975

היום, לפני 43 שנים, נולדה קדמברי מוראלי, עיתונאית וסופרת הודית, בעיקר בתחום הספורט. בסוף שנות ה-90 החלה לכתוב בעיתונות ההודית, במיוחד על מגדר, פיתוח וסביבה ומדי פעם על ספורט. בין היתר סיקרה את פסגת כדור הארץ של האו”ם ב-1997. ב-2001 עברה לתחום הספורט במשרה מלאה, ובין היתר היא מסקרת את ענף הקריקט בעולם. ב-2005 מונתה לעורכת הראשית של “ספורט אילוסטרייטד הודו” – האדם הצעיר/ה ביותר והאישה הראשונה בתפקיד זה בעיתון ספורט. היא כותבת גם בלוג מצליח על חייה של בתה כילדה עם צרכים מיוחדים, וכן פועלת לקידום נשים בספורט ובקריירות בכלל.

ויקיפדיה

הבלוג שלה על בתה, “תיאטרון הבובות

פייסבוק

בתמונה הקטנה: עם בתה, מתוך עמוד הטוויטר שלה

רגיל

מרי וירג’יניה קוק פאריש

מרי וירג’יניה קוק פאריש, 1945-1862

“נראה כי לבנים חושבים שניתנה להם זכות משמיים להפעיל מלחמת אזרחים על שחורים, עד כדי שפיכות דמים. הם מתייחסים לחייהם של אחיהם השחורים כבועה שאפשר לפוצצה להנאתם. אותה הרוח שהתקיימה בדרום לפני עשרים וארבע שנים [עת בוטלה העבדות], עודנה קיימת ומשגשגת היום. זכויותיו של השחור כאזרח עדיין נשדדות, דבר המובהר לו מעל לכל ספק באמצעות מותם של אלו שנפלו במרד האחרון. הזעקה אינה יכולה להימשך עוד.”
(מתוך טור שלה במוסף הנשים של כתב העת “הבפטיסט האמריקאי”, 1889)

היום, לפני 156 שנים, נולדה מרי וירג’יניה קוק פאריש, אשת חינוך, עיתונאית ופעילה חברתית אמריקאית, מראשונות הפמיניזם הבפטיסטי השחור. אף שכנערה שחורה בדרום ארה”ב דלתות רבות היו סגורות בפניה, היא נאבקה ללמוד ולהצטיין, והייתה לפרופ’ לחינוך באוניברסיטה. היא נודעה ככותבת ונואמת מוכשרת, ונאבקה לפרסם את דעותיה בקהילה הנוצרית על זכות בחירה לנשים, על רפורמה חברתית לאי-אפליית שחורים ועל שוויון זכויות לכולם בתעסוקה ובחינוך. ב-1896 השתתפה בכנס הייסוד של ההתאחדות הלאומית של נשים צבעוניות, שם פעלה לקידום רפורמה בחינוך, בבריאות וברווחה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: איור של קוק פאריש, 1891 (מתוך הארכיון הדיגיטלי של ספריית ניו יורק)

בתמונה הקטנה: צילום משנת 1893 לערך
רגיל

מריה וסטון צ’פמן

מריה וסטון צ’פמן, 1885-1806

היום, לפני 212 שנים, נולדה מריה וסטון צ’פמן, פעילה לביטול העבדות בארה”ב. היא האמינה בצורך ובחובה לבטל את העבדות מיידית וללא פשרות, ושיש לעשות זאת לא בדרך של כפייה ממסדית, פוליטית או דתית, אלא על ידי “שכנוע מוסרי”, או “אי-התנגדות”, והימנעות מקשר עם בעלי עבדים ותומכיהם. אל מול הפגנות זעם, מתקפה ציבורית ולעג חברתי שהופנו אישית כלפיה, היא עמדה במשך כ-30 שנים בחזית המאבק – גייסה תמיכה וכספים למען המטרה ברחבי העולם המערבי, הייתה ממנהיגות החברה האמריקאית נגד עבדות וארגונים נוספים, וכן ערכה וכתבה ספרים, מאמרים וכתבי-עת בנושא.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אריאדנה סקריאבינה

אריאדנה סקריאבינה, או: שרה קנוט, 1944-1905

היום, לפני 113 שנים, נולדה אריאדנה סקריאבינה, משוררת ילידת רוסיה ופעילת הרזיסטאנס. בשנות ה-20 החלה לפרסם משיריה בחוגים ספרותיים של מהגרים רוסים בפריז, שנמלטו לשם בעקבות המהפכה הבולשביקית. עם נישואיה למשורר היהודי-רוסי דוד קנוט התגיירה ועברתה את שמה, ויחד הוציאו לאור ב-1939 עיתון ציוני רב-השפעה בפריז והיו ממקימי “הצבא היהודי”, מהחשובים שבארגוני ההתנגדות היהודית בצרפת הכבושה. לקנוט היה תפקיד מרכזי במחתרת בהסתרה, בהברחה ובהצלה של אלפי יהודים. כחודש לפני שחרור פריז, במהלך מפגש של המחתרת בדירתה, נורתה למוות ע”י המיליציה הצרפתית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שרה ודוד קנוט, מרץ 1940

רגיל

דוריס פליישמן

דוריס אלסה פליישמן, 1980-1891

היום, לפני 127 שנים, נולדה דוריס פליישמן, סופרת, עיתונאית, אשת יחסי ציבור ופעילה פמיניסטית אמריקאית. היא למדה פילוסופיה ופסיכולוגיה, שיחקה כדורסל וטניס, והשתתפה בצעדות נשים למען שלום ולמען סופרג’יזם. היא כתבה בעיתון טור לנשים על בישול ואופנה וגם על עבודה, ספורט, פוליטיקה וזכויות אזרח, ועבדה במשרד יח”צ על קמפיינים של מועמדים לנשיאות והאיגוד לקידום אנשים צבעוניים, בין היתר. משנות ה-50 ואילך פעלה להשוואת תנאי השכר של נשים ומעמדן בכלכלה ובתקשורת. אך יותר מכול, נודעה כאישה הנשואה הראשונה בארה”ב שב-1925 הוציאה דרכון הנושא את שמה מלפני הנישואין.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם בעלה, אדוארד ברנייס

רגיל

שבאנה רחמאן

שבאנה רחמאן, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה שבאנה רחמאן, סטנדאפיסטית, עיתונאית, סופרת ופעילת זכויות אדם נורווגית, מוסלמית ילידת פקיסטן. הופעותיה, כתיבתה והרצאותיה מהוות התקפה סאטירית על האסלאם הפונדמנטליסטי, על הפרת זכויות האדם ובעיקר האישה ע”י קנאים מוסלמים, ועל הסובלנות ה”רב-תרבותית” שמגלים מתונים כלפי תופעות כגון מילת נשים, סקילת נשים נואפות, כפיית נישואין על נערות וילדות צעירות, קטיעת איברי עבריינים ועוד. בשל הצלחתה, החלה לקבל מכתבי שנאה ואיומים, אך גם הוגדרה כאחת ממעצבות דעת הקהל החשובות בסקנדינביה וזכתה בפרס חופש הביטוי הנורווגי ובפרס הליונס הכלל-עולמי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רחמאן עם כלבי הסמויד שלה, אקהרט וקספר, מתוך כתבה בעיתון הנורווגי “אפטן-פוסטן”, תחת הכותרת “הכלבים לקחו אותי“, על פעילותה למען זכויות בעלי חיים (צילום: דן נגארד)

בתמונה הקטנה: רחמאן בהפגנה של ארגון NOAH הנורווגי למען שינוי היחס לבעלי חיים כאל חפצים, 2014 (צילום: האקון מוזוולד לארסן, מאגר התמונות NTB)

רגיל

שפק פאוויי

שַׂפָק פאוויי, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה שפק פאוויי, פעילה הומניטרית, עיתונאית, דיפלומטית ופוליטיקאית טורקייה. ב-1996, בהיותה סטודנטית לאמנות בציריך, איבדה את ידה ורגלה השמאליות בתאונת רכבת. ב-2003 החלה לעבוד בנציבות האו”ם לפליטים, שם פעלה למען מתן סיוע הומניטרי, זכויות ילדים ונשים ומציאת פתרונות שלום במדינות שונות במזרח התיכון. היא גם ממייסדותיה של ועדת האו”ם לזכויות אנשים עם נכויות. ב-2011 נבחרה לפרלמנט הטורקי כנציגת איסטנבול – האישה הראשונה בעלת מוגבלויות בפרלמנט, ומונתה לוועדות העוסקות בסוגיות סביבתיות וחברתיות. לפני כשנה פרשה מסיבות בריאותיות.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

חמדה בן-יהודה

חמדה (ביילה פולה) בן-יהודה, 1951-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה חמדה בן-יהודה, סופרת ועיתונאית ארץ-ישראלית, דמות מרכזית בהחייאת השפה העברית. ב-1892 נפטרה אחותה דבורה, אשתו של אליעזר-בן יהודה, משחפת – והיא עִברתה את שמה, עזבה את לימודי הכימיה במכללה ואת כל חייה הטובים במוסקבה, נישאה לאליעזר והלכה אחריו לארץ נידחת בתנאי דוחק, לדאוג לכל מחסורו ולגדל את המשפחה העברייה הראשונה. חמדה כתבה וערכה את עיתוניו, הקימה מערך גיוס תרומות בארץ ובעולם למילון הלשון העברית, וכן חיברה סיפורים קצרים ותרגמה שירי ילדים. לאחר מותו השלימה את מפעל חייו והוציאה לאור את כל כרכי המילון.

ויקיפדיה

מאמר מקיף מאת רעות גרין על “חמדה בן-יהודה ו’מלחמתה עם השטן’: מפעלה הלא ידוע – הפקת המילון“, מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית

“זה שנתיים שהחלה בעולם מלחמה על ה-נ-ו-צ-ו-ת, החלו לצעוק ככרוכיה כי זה מעשה פראים להתקשט בנוצות, כי זה לא נאה למין היפה של זמננו, שזו אכזריות. סוף סוף, לגזול מהצפרים ומהעופות את נוצותיהם, כנפיהם וזנביהם ותדיר ימרטון בעודם בחיים וזה מסב להאמללות יסורים וענויים קשים…
אך לגמרה להגמל בפעם אחת מהנוצות לא היה להנשים היפות אמץ לב וע”כ החלו לשאת הנוצות מאחורי הכובע, מתחת לשפת הכובע, ובשנה זו צעדה הקדמה עוד צעד אחד ויסירו כליל הנוצות מהכובעים ובמקומן ישימו פרחים עשויים ברוב אומנות כפרחים טבעיים ממש או רמונים ממשי קל, מגז – סמרטוט (לא ‘ספונג’דרור’ חלילה)… ובאמת יש בזה יתר טעם מאשר לשאת סל-קש על הראש אפילו אם הסל יפה וקל.
אך מי יודע כמה זמן יארך נצחון זה ואם לא תשובנה היפהפיות לשאת שנית נוצות… מפני שזה נאה לפניהן ומפני שזה בינינו, יפה, יפה מאוד.”
[מתוך מדור האופנה (מילה שהיא עצמה חידשה) של חמדה בן-יהודה, בעיתון “השקפה”, 21/6/1904]

פייסבוק

הציטוט והתמונה הגדולה מתוך רשומה באתר הספרייה הלאומית, “מה ללבוש בסופ”ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

בתמונה הקטנה: אליעזר וחמדה בן-יהודה בביתם, 1912. מקור: הארכיון הציוני

רגיל

אנני לונדונדרי

אנני כהן קופצ’ובסקי, שנודעה כאנני לונדונדרי (על שם הספונסר הראשון שלה במסע האופניים), 1947-1870

הקיפה את העולם באופניים בין יוני 1894 לספטמבר 1895

היום, לפני 124 שנים, בשעה 11 בבוקר, יצאה אנני לונדונדרי האמריקאית למסע אופניים מסביב לעולם. שני גברים עשירים מבוסטון התערבו שאף אישה לא תצלח מסע כזה תוך 15 חודשים. אנני, אם לשלושה שלא רכבה על אופניים עד אז, נענתה לאתגר ויצאה לדרך מבוסטון. בשילוב מעבורות ורכבות, היא רכבה ברחבי אירופה, המזרח התיכון ואסיה, הפליגה חזרה לקליפורניה וחצתה את ארה”ב. מסעה הסתיים בבוסטון ב-24 בספטמבר 1895, שבועיים לפני הזמן. בזכות כישורים יוצאי דופן כאשת מכירות וכמספרת סיפורים, הצליחה להשיג מימון וכיסוי תקשורתי למסע, ומינפה את פרסומה לקריירה כעיתונאית ומרצה.

ויקיפדיה

עוד עליה באתר הספר של פיטר זיוטלין (נכד אחיה), “מסביב לעולם על שני גלגלים: המסע המופלא של אנני לונדונדרי” (2007)

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מאמר עליה באתר “מדיום”

רגיל

קריסטל איסטמן

קריסטל קתרין איסטמן, 1928-1881

“גברים אולי אומרים עכשיו [משאושרה זכות ההצבעה ברמה הפדרלית], ‘תודה לאל, המאבק האינסופי של הנשים הסתיים!’ אבל הנשים, כפי שאני מכירה אותן, אומרות, ‘עכשיו סוף סוף אנחנו יכולות להתחיל’. כשנאבקו למען הזכות להצביע, רוב הנשים ניסו לנהוג באופן מכובד בנוגע לכל נושא אחר. עכשיו הן יכולות להגיד מה הן באמת רוצות; ומה שהן באמת רוצות, בדיוק כמו כל שאר העולם הנאבק, הוא חופש.
[…] אז מהי אפוא “הבעיה של נשים” עם חופש? נראה לי שהעניין הוא כזה: איך לארגן את העולם כך שנשים תוכלנה להיות בנות אדם, עם סיכוי להשתמש במגוון המתנות שיש להן במגוון דרכים, במקום להיות מיועדות בשל מינן המקרי לתחום פעילות יחיד – משק הבית וגידול הילדים. ואם וכאשר הן יבחרו במשק הבית ובגידול הילדים, עיסוק זה יוכר על ידי העולם כעבודה, שבצידה תגמול כלכלי מוגדר המאפשר לה שלא להזדקק לתלות בגבר כלשהו.
[לשם כך,] עלינו לחולל מהפכה בחינוך המוקדם של הבנים והבנות. זה חייב להיות נשי באותה המידה שזה גברי להתפרנס ולעמוד ברשות עצמך. וזה חייב להיות גברי באותה המידה שזה נשי לדעת לבשל ולתפור ולנקות ולטפל בעצמך בשגרה. אין צורך לומר שהחלק השני של מהפכה זו צפוי לעורר התנגדות עזה יותר מהחלק הראשון. [הרי] קיומן של הנשים המפרנסות טרם הביא להתפתחותם של עקרי בית.
זה לא כל הפמיניזם, כמובן, אבל זה מספיק בשביל להתחיל.”
(מתוך נאומה מ-1920, “עכשיו אפשר להתחיל: מה הלאה? היום שאחרי זכות הצבעה לנשים“, הנכלל ברשימת מאה הנאומים החשובים במאה ה-20 בארה”ב)

היום, לפני 137 שנים, נולדה קריסטל איסטמן, סוציולוגית ועורכת דין אמריקאית. בעקבות מחקר חלוצי שערכה על פגיעות במקומות עבודה, ניסחה ב-1909 את החוק הראשון שעסק בפיצויים לנפגעי תאונות עבודה. היא הייתה ממנהיגות המאבק לזכות בחירה לנשים, ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות, ממייסדות האיגוד האמריקאי נגד מיליטריזם ואימפריאליזם, מייסדת ועורכת של מגזין האמנות הרדיקלי “המשחרר”, וממייסדות האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, שפועל עד היום. פעילותה פורצת הדרך הושתקה בשל תיוגה כקומוניסטית, ורק בשנת 2000 הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

סמירה עזיז

סמירה עזיז, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה סמירה עזיז, אשת תקשורת, אשת עסקים ופעילת זכויות אדם מערב הסעודית. היא חותנה בגיל 15, ובעידוד בעלה למדה בהודו עיתונות, קולנוע ויחסים בינלאומיים, עם דוקטורט במסחר בינלאומי ופוסט-דוקטורט בתקשורת המונים. חברת ההפקות שלה היא החברה הסעודית הראשונה בתעשיית הקולנוע של בוליווד. כסופרת, משוררת, עיתונאית ומגישת רדיו, היא עוסקת רבות בסוגיות משפחתיות (כגון נישואי ילדות ואלימות במשפחה), חברתיות וחינוכיות, בזכויות נשים ובזכויות פליטים ומהגרים בערב הסעודית, וכן ביחסים עם הקהילה הבינלאומית ובקידום שלום דרך ספורט.

ויקיפדיה

האתר והבלוג הרשמי של סמירה עזיז

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עזיז (משמאל) עם עובדים בארגון ממשלתי הודי ליצירת הזדמנויות תעסוקה בפרויקט פיתוח למען נשים

בתמונה הקטנה: מתוך ריאיון עמה ב”אל-בילאד”, פורטל חדשות סעודי באנגלית (יולי 2017)

רגיל

בסי ריינר פארקס

בסי ריינר פארקס, 1925-1829

היום, לפני 189 שנים, נולדה בסי ריינר פארקס, סופרת, משוררת, עיתונאית ופעילה למען זכויות נשים באנגליה. היא הייתה חברה בתנועת הנשים המאורגנת הראשונה באנגליה, שהפעילה בכיכר לנגהם בלונדון מועדון קריאה ובית קפה שהיוו מרחב לדיון ולפעולה למען שיפור מעמדן וזכויותיהן של נשים, בעיקר זכויות תעסוקה, השכלה, רכוש והצבעה. היא הייתה העורכת הראשית של “הירחון של נשות אנגליה”, אשר נוסד ע”י קבוצת לנגהם ב-1858 והיה כתב-העת הראשון שקידם ופרסם את פועלן של נשות התקופה לצד סיקור נשים בולטות בהיסטוריה, שירה שכתבו נשים וחדשות רלוונטיות לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק