עמוד 1
רגיל

ג’ומאנה חדאד

ג’ומאנה חדאד, נולדה ב-1970

היום, לפני 48 שנים, נולדה ג’ומאנה חדאד, סופרת, דוברת ועיתונאית לבנונית, הבולטת בפועלה למען זכויות נשים, במאבקה נגד צנזורה ולמען חופש הביטוי ובביקורתה על דת מאורגנת. ב-2008 ייסדה את “ג’סד” (“גוף”), מגזין תרבות בערבית המעורר מחלוקת בשל עיסוקו בטאבו של הגוף דרך קולנוע, ספרות, אמנות ומדע. השנה החלה לשדר תוכנית ב”אל-חורה”, ערוץ טלוויזיה בלוויין המשודר מארה”ב בערבית, העוסקת בסוגיות של חופש ביטוי וחשיבה ביקורתית. מזה כמה שנים היא נכללת ברשימת 100 הנשים הערביות החזקות בעולם של “מגזין העסקים הערביים”, בשל תרומתה התרבותית ופועלה החברתי.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבת דיוקן ב”לה פיגארו נשים” (בצרפתית): “ג’ומאנה חדאד מלבנון: לא לטאבו על מין“, 2014 [צילום: פרנקו טטמנטי]

בתמונה הקטנה: מתראיינת על פמיניזם ומיניות, גרמניה 2010 [צילום: היינריך בול שטיפטונג]

רגיל

מריון דֶנהוֹף

מריון הֶדָה אילזה, הרוזנת דֶנהוֹף, 2002-1909

היום, לפני 109 שנים, נולדה מריון דֶנהוֹף, עיתונאית וסופרת גרמנייה, מהפורות והמשפיעות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא הייתה שותפה ל”קשר ה-20 ביולי” כנגד היטלר, אך הצליחה להטעות את חוקרי הגסטאפו ולהינצל מהוצאה להורג. ב-1946 החלה לכתוב ב”די צייט” (“הזמן”), השבועון הנמכר והנקרא ביותר בגרמניה, ובמשך שנים רבות הייתה העורכת הראשית והמוציאה לאור. בנוסף כתבה יותר מ-20 ספרים, כולל ניתוחים פוליטיים והיסטוריים של גרמניה. את כל ירושתה הקדישה להקמת קרן המעניקה מדי שנה, מאז 2003, את “פרס מריון דנהוף” לקידום היחסים והשלום בין העמים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עומדת על ידיהם של אחיה, כריסטוף והייני, 1936 [מתוך אתר “קרן מריון דנהוף”]

התמונה הקטנה מתוך ביוגרפיה שלה בארכיון אתר “וולדורף חינוך היום”

רגיל

אמיליה דניס דה איקזה

אמיליה דניס דה איקזה, 1911-1836

“[…] מְסַפְּרִים שֶׁחַוָּה בַּגַּן שֶׁבַּשָּׁמַיִם
בֵּין הַפְּרָחִים הִתְעַטְּפָה בִּשְׁנָתָהּ
וְשֶׁהַבֹּשֶׂם הַמָּתוֹק שֶׁעַל הַשְּׂפָתַיִם
נִלְכַּד בְּדִמְעָה עִם עֲזִיבָתָהּ.

וּמְסַפְּרִים שֶׁאָדָם אֶת עִצְּבוֹנָהּ רָאָה
וְגָנַב עֲבוּרָהּ פֶּרַח עָדִין, זַךְ,
וְשֶׁבְּמַבָּט אֶחָד נִשְׁכְּחָה וְנֶאֶסְרָה
הַמַּתָּנָה הַגְּנוּבָה שֶׁלָּקַח.

אֶת חֲלוֹמָהּ הָאָהוּב לְהַזְכִּיר,
הַפֶּרַח הַהוּא נָעוּץ עַל חָזָהּ,
הִיא שָׁמְטָה מִתּוֹכוֹ גַּרְגִּיר
שֶׁבְּאַדְמַת אָמֶרִיקָה נִזְרַע.

[…]

זֵר כְּמוֹ הַזֵּר הַהוּא אֶשְׁלַח
אֵלַיִךְ, יַקִּירָה,
מִגַּן-הָעֵדֶן אָדָם אוֹתוֹ לָקַח
ו’רֵסֶדָה’ לוֹ קָרָא.”

היום, לפני 182 שנים, נולדה אמיליה דניס דה איקזה, משוררת רומנטית מפנמה, הראשונה שפרסמה משיריה; נודעת בכתיבתה הספונטנית, “כמו שציפורים שרות”.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה “זֵר שֶׁל פִּרְחֵי רֵסֶדָה” (1900), תרגמה לעברית: מתת גולדברג אלון
למידע ושירים נוספים (בספרדית)

בתמונה הקטנה: אנדרטה לזכרה בגבעת אנקון, אזור שבו עוברת תעלת פנמה, שסופח ע”י ארה”ב. שירה על האזור הפך אותו לסמל לאומי
(התמונות מתוך ויקיפדיה)

רגיל

מרג’אן סטראפי

מרג’אן סטראפי, נולדה ב-1969

היום, לפני 49 שנים, נולדה מרג’אן סטראפי, סופרת, מאיירת ובמאית צרפתייה ילידת איראן, הפועלת לקידום פציפיזם וזכויות נשים. בסדרת הרומנים הגרפיים האוטוביוגרפיים שלה, “פרספוליס”, היא מגוללת את סיפור התבגרותה באיראן שלפני ואחרי המהפכה האסלאמית. הסדרה המצליחה תורגמה לשפות רבות, זכתה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לקומיקס ונבחרה לספר הקומיקס הטוב לשנת 2003 של “טיים” ו”ניו יורק טיימס”. ב-2007 עובדו הספרים לסרט אנימציה, בבימויה של סטראפי עצמה, שזכה בפרס חביב השופטים בפסטיבל קאן ובגראנד פרי בפסטיבל לונדון והיה מועמד גם לאוסקר ולגלובוס הזהב.

ויקיפדיה

עוד על “פרספוליס”
סדרת הספרים יצאה לאור בעברית בהוצאת “אחוזת בית” בשני חלקים, 2005 ו-2009
הסרט שודר בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, וזכה בפרס “ברוח החופש” המוענק לסרטים העוסקים בחופש הביטוי, חופש הדת וזכויות האזרח

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סצנה מתוך הסרט “פרספוליס”

התמונה הקטנה מתוך דף האמן שלה באתר “גאונות”

רגיל

איו אוטמי

איו אוטמי, נולדה ב-1968

היום, לפני 50 שנים, נולדה איו אוטמי, עיתונאית וסופרת אינדונזית. ב-1994, במסגרת “הסדר החדש” של הנשיא סוהארטו, נסגרו עיתונים רבים במדינה, ואוטמי הצטרפה ל”ברית העיתונאים העצמאים” והוסיפה למחות נגד השלטון ולכתוב במחתרת, בין היתר ספר על שחיתות המשטר. הרומן הראשון שלה, “סאמן” (1998), נחשב ליצירת מופת ולאבן דרך בספרות האינדונזית ומסמל את המהפכה התרבותית והפוליטית שחלה באינדונזיה; אוטמי עוסקת בו בהתעוררות פמיניסטית ובהתנגדות לנאו-קולוניאליזם,  ובעצם כתיבתה שוברת טאבו לנשים באינדונזיה, שנאסר עליהן להתייחס לנושאים כמו מיניות ופוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בפתיחת “פסטיבל ספרות ורעיונות” בניהולה, ג’קרטה, אוקטובר 2017

רגיל

פולי מארי

אנה פאולין “פולי” מארי, 1985-1910

היום, לפני 108 שנים, נולדה פולי מארי, עורכת דין, סופרת, אקטיביסטית למען זכויות נשים וזכויות אזרח וכומרה אמריקאית. היא עסקה רבות בזכות להזדמנויות שוות בתעסוקה, בטענה ש”הזכות לעבוד היא זכות בסיס”, וטבעה את המונח “ג’יין קרואו” ככינוי לסקסיזם הממסדי, בהמשך ל”חוקי ג’ים קרואו” שמיסדו את ההפרדה הגזעית בדרום ארה”ב. ספרה מ-1950 על “חוקי המדינה על גזע וצבע” נחשב ל”תנ”ך של תנועת זכויות האזרח”. בשנות ה-60 הייתה ממייסדות “ארגון הנשים הלאומי” (NOW). ב-1977 הייתה השחורה היחידה בקבוצת הנשים הראשונה שהוסמכה לכמורה בכנסייה האפיסקופלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פולי מארי, זמן קצר לאחר שהוסמכה ככומרה האפיסקופלית האפרו-אמריקאית הראשונה, במשרדה בוושינגטון, 1977

בתמונה הקטנה: פולי מארי בעת הפגנה שקטה בקפיטריה ללבנים בלבד בוושינגטון, 1944. מתוך רשומה עליה באתר “ביוגרפיות”

רגיל

נעמי וולף

נעמי וולף, נולדה ב-1962

“ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר… הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר… פורנוגרפיה נעשתה לתחום המדיה המוביל, יותר מסרטים ותקליטים לא-פורנוגרפיים גם יחד… ליותר נשים יש יותר כסף, כוח והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של תחושותינו בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו.”

היום, לפני 56 שנים, נולדה נעמי וולף, סופרת ועיתונאית יהודייה-אמריקאית, דוברת בולטת של הגל השלישי של הפמיניזם.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ספרה הנודע והמשפיע ביותר של נעמי וולף, “מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים” (יצא לאור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נעמי וולף נואמת בהפגנה, 2017, מתוך אתר חדשות ABC

בתמונה הקטנה: נעמי וולף ליד אוניברסיטת ייל, ינואר 2018, בבואה בעקבות #MeToo להגיש מחדש את תלונתה על הטרדה מינית מצד פרופסור שלימד אותה שם, 13 שנים אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מתלונתה הראשונה (קרדיט לדיוויד האוולס, גטי אימג’ז) [מקור]

רגיל

אנה לאונאוונס

אנה הנרייטה אדוארדס לאונאוונס, 1915-1831

היום, לפני 187 שנים, נולדה אנה לאונאוונס, סופרת מסעות, מחנכת ואקטיביסטית בריטית-הודית. ב-1870 התפרסם ספרה המצליח, “האומנת האנגלייה בחצר מלך סיאם”, שתיאר את חוויותיה כמורה של נשותיו וילדיו של המלך מונגקאט מסיאם (כיום תאילנד) ואת ביקורתה על חצר המלך, על מוסד העבדות ועל מעמד הנשים. היא חיה וכתבה גם באוסטרליה, בסינגפור, ברוסיה ובארה”ב, ולבסוף השתקעה בקנדה, שם הייתה לסופרג’יסטית וממייסדות מועצת הנשים המקומית ומכללת נובה סקוטיה לאמנות ועיצוב, המוסד הראשון בקנדה שהעניק תואר באמנות. כתביה ודמותה היוו השראה לספרים, לסרטים ולמחזות.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: דיוקן, שנת 1862~

התמונה הקטנה: דיוקן מאת רוברט האריס, שנת 1905~

(התמונות מתוך ויקיפדיה)

רגיל

קיקואה ימקאווה

קיקואה ימקאווה, 1980-1890

היום, לפני 128 שנים, נולדה קיקואה ימקאווה, אקטיביסטית וסופרת סוציאליסטית-פמיניסטית יפנית. היא כתבה ספרים ומאמרים רבים על פמיניזם וסוציאליזם, וב-1921 הייתה ממייסדות החברה הסוציאליסטית “הגל האדום”, שפעלה למיגור הקפיטליזם, שאותו ראתה כמקור הראשי לדיכוי נשים, וקידמה שוויון זכויות במשק הבית, בהשכלה ובתעסוקה, מיגור הזנות והגנה על אמהות. במהלך מלחה”ע ה-2 הוצא הסוציאליזם מחוץ לחוק ביפן, וימקאווה ובעלה היטושי נאסרו. לאחר המלחמה חזרה לפעילותה במפלגה הקומוניסטית היפנית וכיהנה, בין היתר, כראשת מחלקת הנשים והמיעוטים במשרד העבודה של יפן.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך ויקיפדיה; התמונה הגדולה מ-1948 והתמונה הקטנה מ-1920

רגיל

מרתה קנוקרט

מרתה מתילדה קנוקרט-מק’קנה, 1966-1892

היום, לפני 126 שנים, נולדה מרתה קנוקרט, מרגלת וסופרת בלגית. היא החלה ללמוד רפואה, אך הלימודים הופסקו עם פרוץ מלחה”ע ה-1. באוגוסט 1914 פשטו כוחות גרמניים על כפר מגוריה; בשל הידע הרפואי שלה, ומאחר שידעה אנגלית וגרמנית בנוסף לצרפתית ופלמית, חסו עליה הגרמנים ושכרו את שירותיה כאחות. ב-1915 גויסה ע”י סוכנת בריטית, ובמשך כשנתיים ניצלה את קרבתה לסגל הצבאי הגרמני כדי לאסוף מידע מודיעיני עבור בעלות הברית, ואף השתתפה בפיצוץ מאגר תחמושת של הגרמנים. לאחר המלחמה קיבלה אותות כבוד מטעם בריטניה, צרפת ובלגיה, ופרסמה כעשרה ספרי מתח וריגול.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך לוח פינטרסט על גיבורות מלחמת העולם הראשונה

התמונה הקטנה מתוך הבלוג “גבירות מרגלות: גיבורות ההתנגדות

רגיל

סוהיר חמאד

סוהיר חמאד, נולדה ב-1973

“לֹא אֶרְקֹד לִצְלִיל
תֻּפֵּי הַמִּלְחָמָה שֶׁלָּכֶם.
לֹא אַשְׁאִיל אֶת נִשְׁמָתִי אוֹ
אֶת עַצְמוֹתַי לְתֻפֵּי הַמִּלְחָמָה
שֶׁלָּכֶם.
לֹא אֶרְקֹד
לְמִקְצָב הַחֲבָטוֹת שֶׁלָּכֶם.
אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַמִּקְצָב הַזֶּה.
אֵין בּוֹ חַיִּים. אֲנִי מַכִּירָה
מִקָּרוֹב אֶת הָעוֹר
שֶׁאַתֶּם חוֹבְטִים בּוֹ.
הוּא הָיָה פַּעַם חַי
נִצּוֹד נִגְזָל
נִמְתַּח
[…]
אֲנִי אֶרְקֹד
וְאֶתְנַגֵּד וְאֶרְקֹד וְ
אֶתְנַגֵּד וְאֶרְקֹד.
פְּעִימַת הַלֵּב הַזֹּאת חֲזָקָה יוֹתֵר
מִמָּוֶת.
תֻּפֵּי הַמִּלְחָמָה שֶׁלָּכֶם לֹא
חֲזָקִים יוֹתֵר מֵהַנְּשִׁימָה הַזֹּאת.”

היום, לפני 45 שנים, נולדה סוהיר חמאד, משוררת ופעילה פוליטית אמריקאית ילידת ירדן. יצירתה טווה נרטיב משולב של נישול כבת לפליטים פלסטינים, כמהגרת וכאישה הנאבקת בסקסיזם.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך שירה “מָה אֶהְיֶה”. השיר המלא בספוקן וורד בביצועה, מתוך כנס TED נשים 2010: “שירים על מלחמה, שלום, נשים וכוח”

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך ריאיון עמה ב-2007

בתמונה הקטנה: מקריאה שיר על נפגעי הוריקן “קתרינה” באירוע “פליטים למען פליטים”, צילום של תום מרטינז [מקור]

רגיל

שרה וינמוקה

שרה וינמוקה הופקינס, 1891-1844

היום, לפני 127 שנים, הלכה לעולמה שרה וינמוקה, פעילת זכויות ילידים בת שבט פאיוט, עַם ילִידִי מצפון אמריקה. שבטה קידם יחסי ידידות עם המתיישבים האנגלו-אמריקאים, עד שב-1865 נהרגו רוב בני משפחתה המורחבת בעימות עם חיל הפרשים של ארה”ב, ווינמוקה הפכה לפעילה למען זכויות הילידים. היא נסעה ברחבי ארה”ב כדי לספר על מצוקותיהם, ושימשה מתורגמנית, מדריכה ומורה לילידים שנכלאו. ספרה על חיי הפאיוט מ-1883 נחשב לאוטוביוגרפיה הראשונה שכתבה אישה ילידית, ומהווה סקירה אתנו-היסטורית יוצאת דופן של ארבעים שנות עימות בין הילידים והאמריקאים יוצאי אירופה.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

איזבלה בירד

איזבלה לוסי בירד-בישופ, 1904-1831

היום, לפני 187 שנים, נולדה איזבלה בירד, חוקרת ארצות, סופרת וצלמת בריטית-סקוטית. בצעירותה חלתה, ולשם הבראה נשלחה להפליג לארה”ב ולקנדה; את רשמיה מהמסע תיארה בספר “אישה אנגלייה באמריקה”, שראה אור ב-1856. מסעותיה הבאים, שברובם טיילה בגפה, גם באזורים נידחים, היו לאוסטרליה ולהוואי, למזרח הרחוק, לפרס ולסיני. ב-1888 ייסדה שני בתי חולים בטיבט ובהודו. ב-1901, בגיל 70, ערכה את מסעה האחרון להרי האטלס. היא כתבה בפירוט על חוויותיה, וספרי המסעות שלה העניקו לה מעמד של ידוענית. בירד הייתה החברה הראשונה בחברה הגאוגרפית המלכותית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן משנת 1890

בתמונה הקטנה: עם המצלמה שלה, בשנטאו שבמחוז גואנדונג שבדרום סין, בשנים 1897-1894

רגיל

דורה גאבה

איזידורה (דורה) פטרובה גאבה, 1983-1888

היום, לפני 130 שנים, נולדה דורה גאבה, משוררת, סופרת ומתרגמת יהודייה בולגרייה. היא פרסמה ספרי שירה לילדים ולמבוגרים, ספרי מסעות, סיפורים קצרים ומאמרי ביקורת בתחום הספרות והתיאטרון. היא הייתה לסופרת ומשוררת נערצת במיוחד על ידי ילדים ובני נוער בבולגריה, ושיריה הולחנו על ידי מיטב מלחיני בולגריה. היא גם תרגמה יצירות רבות מפולנית, מצ’כית, מרוסית, מיוונית ומצרפתית לבולגרית. היא פתחה את ביתה בפני משוררים צעירים כמרחב לחיות וליצור בו, וכיהנה, בין היתר, כנספחת התרבות של שגרירות בולגריה בפולין וכנשיאת ארגון הסופרים הבולגרי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: דורה גאבה (במרכז) עם יורדן סטאבל ואליסבטה בגריאנה, מהסופרים הבולטים בבולגריה בראשית המאה ה-20

רגיל

ג’יין לודון

ג’יין ווב לודון, 1858-1807

היום, לפני 211 שנים, נולדה ג’יין לודון, סופרת אנגלייה, מחלוצות תחום המדע הבדיוני. בגיל 17 נותרה יתומה וחסרת פרוטה, והחליטה להתפרנס מכתיבה. ב-1827 יצא לאור ספרה הראשון, “המומיה”, רומן מוזר ופרוע המתרחש במאה ה-22; בשונה מיצירות מד”ב מוקדמות רבות, העתיד לפי לודון לא תואר כדומה לקיים בשינויים קלים אלא כלל שינויים מהפכניים בטכנולוגיה, במדע, בחברה ואפילו באופנה, כמו רובוטים רפואיים, אינטרנט ומכנסי נשים. היא כתבה גם מדריכי גינון פופולריים, אשר לראשונה מסגרו את הגינון כתחביב המתאים גם לנשים צעירות ולאו דווקא כאמנות הדורשת רמה גבוהה של מומחיות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: איור מתוך אחד ממדריכי הגינון של ג’יין לודון, 1842

רגיל

טרזיה טייווה

טרזיה טייווה, 2017-1968

“הִתְעוֹרְרוּ
תָּמִיד הָיִינוּ
רַק אַבְנֵי מִדְרָךְ בַּגֶּשֶׁר
[…]
הֵם רוֹדְפִים אַחַר פַּאי אָמֶרִיקָאִי בַּמִּזְרָח
וְסוּג כָּלְשֶׁהוּ שֶׁל זֶן בַּמַּעֲרָב
מִזְרָח וּמַעֲרָב הֵם כַּמּוּבָן יַחֲסִיִּים
מִשּׁוּלָיו שֶׁל הָאַגָּן שֶׁלָּנוּ
עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו הַקַּוָה-קַוָה
אֲבָל הָאַגָּן שֶׁל שׁוּלֵיהֶם
הוּא רֵיק
הֵם לוֹקְחִים אֶת הַקַּוָה-קַוָה שֶׁלָּהֶם בִּכְמוּסוֹת
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קַל לִשְׁכֹּחַ
שֶׁיֵּשׁ חַיִּים וְאַהֲבָה וּלְמִידָה
בֵּין
אַסְיָה וְאָמֶרִיקָה
בֵּין
אַסְיָה וְאָמֶרִיקָה
יֵשׁ אוֹקְיָנוֹס
וּבָאוֹקְיָנוֹס הַזֶּה
אַבְנֵי הַמִּדְרָךְ שֶׁל הַגֶּשֶׁר
מִתְעוֹרְרוֹת”

היום, לפני 50 שנים, נולדה טרזיה טייווה, משוררת ואקדמאית קיריבטית ואפרו-אמריקאית פורצת דרך, שחקרה תרבויות, היסטוריה ופוליטיקה באיי האוקיינוס השקט.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה “אַמְנֶסְיָה” (AmneSIA), שפורסם בשנת 2000
(תרגמה לעברית: מתת גולדברג אלון)

* קַוָה-קַוָה הוא צמח האופייני לאיי האוקיינוס השקט, שמהשורש שלו מופק משקה אנתאוגני – חומר פסיכואקטיבי שמביא לתחושת רגיעה, לאלחוש ו/או לאופוריה, ונעשה בו שימוש בעיקר בטקסים מקודשים, דתיים ורוחניים.

רגיל

גייל סימון

גייל סימון, נולדה ב-1974

היום, לפני 44 שנים, נולדה גייל סימון, סופרת קומיקס אמריקאית. בסוף שנות ה-90 הייתה ספרית בוגרת לימודי תיאטרון וכתבה בבלוג “נשים במקררים”, שביקר את הייצוג הנשי בתעשיית הקומיקס ובמיוחד את הנטייה להתעלל בדמויות נשיות רק כדי להניע או להצדיק את מעשיו של הגיבור. בעקבות הצלחת הבלוג החלה לכתוב טור שבועי בשם “אתם עוד תצטערו!”, שבו יצרה פרודיות ותקצירים סאטיריים ליצירות קומיקס, וכן את רצועת הקומיקס השבועית של “משפחת סימפסון”. היא כותבת, בין היתר, עבור “דדפול” של מארוול, סדרת “ציפורי הטרף” של די-סי, “בטגירל”, “וונדר וומן” ו”טומב ריידר”.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבה על גייל סימון באתר Sideshow

בתמונה הקטנה: סימון בקומיק-קון ניו יורק, 2017

רגיל

אריאדנה סקריאבינה

אריאדנה סקריאבינה, או: שרה קנוט, 1944-1905

היום, לפני 113 שנים, נולדה אריאדנה סקריאבינה, משוררת ילידת רוסיה ופעילת הרזיסטאנס. בשנות ה-20 החלה לפרסם משיריה בחוגים ספרותיים של מהגרים רוסים בפריז, שנמלטו לשם בעקבות המהפכה הבולשביקית. עם נישואיה למשורר היהודי-רוסי דוד קנוט התגיירה ועברתה את שמה, ויחד הוציאו לאור ב-1939 עיתון ציוני רב-השפעה בפריז והיו ממקימי “הצבא היהודי”, מהחשובים שבארגוני ההתנגדות היהודית בצרפת הכבושה. לקנוט היה תפקיד מרכזי במחתרת בהסתרה, בהברחה ובהצלה של אלפי יהודים. כחודש לפני שחרור פריז, במהלך מפגש של המחתרת בדירתה, נורתה למוות ע”י המיליציה הצרפתית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שרה ודוד קנוט, מרץ 1940

רגיל

סימין בהבהאני

סימין (ח’לילי) בהבהאני, 2014-1927

“עוֹד אֶבְנֵךְ שֵׁנִית מוֹלֶדֶת
גַּם אִם בְּמֶלֶט נִשְׁמַת חַיַּי
אֲחַזְּקֵךְ בְּעַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ
גַּם אִם יִהְיוּ הֵם עַצְמוֹתַי

עוֹד אָרִיחַ אֶת פְּרָחַיִךְ
מִנְּחִירֵי דּוֹרֵךְ הַצָּעִיר
עוֹד אֶשְׁטֹף אֶת הַדָּם מִפָּנַיִךְ
גַּם אִם בְּזֶרֶם דִּמְעוֹתַי

עוֹד יַגִּיעַ אוֹתוֹ יוֹם מְבֹרָךְ
בּוֹ תִּסּוֹג הָאֲפֵלָה מִן הַבַּיִת
עוֹד אָשׁוּב אֶת שִׁירַי לִצְבֹּעַ
בָּאוֹר שֶׁאֶטֹּל מִתְּכֵלֶת שָׁמַי

[…]
עוֹד אֶבְנֵךְ שֵׁנִית מוֹלֶדֶת
גַּם אִם יִתַּשּׁוּ כּוֹחוֹתַי.”

היום, לפני 91 שנים, נולדה סימין בהבהאני, המשוררת הלאומית של איראן ופעילה למען זכויות אדם ואישה. “הלביאה האיראנית”, כך כונתה, נחשבת לסמל של השירה הפרסית ושל המשכילים באיראן, והייתה מועמדת פעמיים לפרס נובל בספרות.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה “עוד אבנך שנית מולדת”, תרגמה לעברית: אורלי נוי

רגיל

חמדה בן-יהודה

חמדה (ביילה פולה) בן-יהודה, 1951-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה חמדה בן-יהודה, סופרת ועיתונאית ארץ-ישראלית, דמות מרכזית בהחייאת השפה העברית. ב-1892 נפטרה אחותה דבורה, אשתו של אליעזר-בן יהודה, משחפת – והיא עִברתה את שמה, עזבה את לימודי הכימיה במכללה ואת כל חייה הטובים במוסקבה, נישאה לאליעזר והלכה אחריו לארץ נידחת בתנאי דוחק, לדאוג לכל מחסורו ולגדל את המשפחה העברייה הראשונה. חמדה כתבה וערכה את עיתוניו, הקימה מערך גיוס תרומות בארץ ובעולם למילון הלשון העברית, וכן חיברה סיפורים קצרים ותרגמה שירי ילדים. לאחר מותו השלימה את מפעל חייו והוציאה לאור את כל כרכי המילון.

ויקיפדיה

מאמר מקיף מאת רעות גרין על “חמדה בן-יהודה ו’מלחמתה עם השטן’: מפעלה הלא ידוע – הפקת המילון“, מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית

“זה שנתיים שהחלה בעולם מלחמה על ה-נ-ו-צ-ו-ת, החלו לצעוק ככרוכיה כי זה מעשה פראים להתקשט בנוצות, כי זה לא נאה למין היפה של זמננו, שזו אכזריות. סוף סוף, לגזול מהצפרים ומהעופות את נוצותיהם, כנפיהם וזנביהם ותדיר ימרטון בעודם בחיים וזה מסב להאמללות יסורים וענויים קשים…
אך לגמרה להגמל בפעם אחת מהנוצות לא היה להנשים היפות אמץ לב וע”כ החלו לשאת הנוצות מאחורי הכובע, מתחת לשפת הכובע, ובשנה זו צעדה הקדמה עוד צעד אחד ויסירו כליל הנוצות מהכובעים ובמקומן ישימו פרחים עשויים ברוב אומנות כפרחים טבעיים ממש או רמונים ממשי קל, מגז – סמרטוט (לא ‘ספונג’דרור’ חלילה)… ובאמת יש בזה יתר טעם מאשר לשאת סל-קש על הראש אפילו אם הסל יפה וקל.
אך מי יודע כמה זמן יארך נצחון זה ואם לא תשובנה היפהפיות לשאת שנית נוצות… מפני שזה נאה לפניהן ומפני שזה בינינו, יפה, יפה מאוד.”
[מתוך מדור האופנה (מילה שהיא עצמה חידשה) של חמדה בן-יהודה, בעיתון “השקפה”, 21/6/1904]

פייסבוק

הציטוט והתמונה הגדולה מתוך רשומה באתר הספרייה הלאומית, “מה ללבוש בסופ”ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

בתמונה הקטנה: אליעזר וחמדה בן-יהודה בביתם, 1912. מקור: הארכיון הציוני