עמוד 1
רגיל

ז’ורנל קיואו מה מה ליי

ז’ורנל קיואו מה מה ליי, 1982-1917

היום, לפני 102 שנים, נולדה מה מה ליי, מוציאה לאור וסופרת בורמזית, שהייתה גם מומחית לרפואה בורמזית מסורתית. ב-1936 התפרסם לראשונה מאמר פרי עטה, “להיות לאישה מודעת”; שנתיים אחר כך ייסדה את העיתון “ז’ורנל קיואו” ופרסמה בו מאמרים בנושאים חברתיים וסיפורים קצרים. עקב מתקפות על מערכת העיתון, שנתפס כשמאלני ומרקסיסטי, סגרה אותו והחלה לכתוב ספרים. ספריה, המהווים תיעוד אותנטי של התרבות והחברה בבורמה, זכו להצלחה ולהערכה רבה, והיא נודעת כאחת הסופרות הבורמזיות הגדולות של המאה ה-20. ב-1948 אף נבחרה לנשיאת התאחדות הסופרים בבורמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מה מה ליי בצעירותה, תמונה המופיעה בספרה “נתיב” (מתוך ויקיפדיה)

בתמונה הקטנה: ציור שלה, כפי שמופיע על כריכת הספר “תמונות מחיי”, אסופת מאמריה על חייה (2002)

רגיל

רבקה בת מאיר טיקטינר

רבקה בת מאיר טיקטינר, ? – 1605

היום, לפני 414 שנים, הלכה לעולמה רבקה בת מאיר טיקטינר, סופרת ופייטנית ילידת פולין שפעלה בעיקר מפראג. היא כונתה “רבנית”, ומכתיבתה ניכר כי הייתה דרשנית מנוסה ובקיאה בספרות המוסר, בפרקי אבות ובמדרשים. ספרה “מֵינֶקֶת רבקה”, הנחשב לספר השלם הראשון שנכתב ע”י אישה יהודייה, הוא ספר מוסר ביידיש המנחה נשים נשואות לטפח ולפתח את חוכמת הגוף והנפש ולהתמודד עם מגוון חובות הלכתיות, משפחתיות וחברתיות. השיר “שמחת תורה לִיד” שחיברה, המיועד לנשים המבקשות לקשט את ספר התורה ולהשתתף בשמחת החג, הוא השיר הקדום ביותר ביידיש שנשתמר מפולין.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שער ספר המוסר “מינקת רבקה” – הקדמת הרבנית, פראג 1609 (מתוך ויקיפדיה)

בתמונה הקטנה: בית הכנסת בעיירה שבה נולדה טיקוצ’ין (טיקטין), 1642, כפי שהונצח בבול דואר בפולין (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע”ש אוסטר). 
מתוך המאמר “חיי רבקה: האישה הראשונה שכתבה ספר מוסר יהודי שלם“, מאת דור סער-מן, בלוג בית התפוצות, דצמבר 2018

רגיל

ילנה דימיטרייביץ’

ילנה דימיטרייביץ’, 1945-1862

היום, לפני 157 שנים, נולדה ילנה דימיטרייביץ’, סופרת, משוררת, פעילה חברתית ופמיניסטית סרבית. ספרה הראשון מ-1894, על נשות ההרמון בניש שבסרביה תחת השלטון העות’מאני, הוא הספר הראשון בסרביה שפורסם על ידי אישה. היא הייתה חברה מרכזית ב”מעגל האחיות הסרביות”, ארגון של סופרות, אמניות ופעילות הומניטריות פמיניסטיות שקידם אמנציפציה לנשים ונערות. תשוקתה הגדולה הייתה מסעות בכל רחבי העולם על מנת לאתר נשים חופשיות ולהבין את אורחות חייהן השונים והדומים, וכתיבתה פרשה תמונה רחבה ואוהדת במיוחד של הפמיניזם הלא-מערבי בראשית המאה ה-20.

ויקיפדיה

פייסבוק

תודה לאוראל בילינסון, היסטוריון של הבלקן, על הפוסט המרתק שכתב עליה

בתמונה הגדולה: תמונתה המופיעה על כריכת ספרה האחרון מ-1940, “שבעה ימים ושלושה אוקיינוסים: בכל רחבי העולם”. [מקור]

בתמונה הקטנה: פסל של דימטרייביץ’ במצודת ניש, סרביה

רגיל

פאני לוואלד-שטאר

פאני לוואלד-שטאר, 1889-1811

“זהו ההיבט היפה והמעודד באמת בחופש; אף אחת לא נאבקת להשגתו רק עבור עצמה.”
(מתוך האוטוביוגרפיה שלה “חינוכה של פאני לוואלד”, 1871)

היום, לפני 208 שנים, נולדה פאני לוואלד-שטאר, סופרת יהודייה גרמנייה. האוטוביוגרפיה שלה, המפורסמת שביצירותיה, מתארת את מסעה הייחודי של אישה חופשייה יחסית לתקופה וניסיונה להעצים אחרות ולהוות עבורן דוגמה אישית. בנוסף כתבה על חייהן של נשים העובדות בשכר הנמוך ביותר במשק, כמו משרתות ותופרות. אוסף מאמריה מ-1870, “בעד ונגד נשים”, מקדם אמנציפציה לנשות מעמד הביניים, כך שתהיה להן גישה להשכלה בכל הרמות ולכל תחומי החיים הציבוריים. היא קראה להן גם להזדהות עם “אחיותיהן העניות” ולתמוך בחינוך לכולן, כמו גם במתן ביטוח בריאות וקצבת זקנה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מ-1847~

בתמונה הקטנה: תצלום דיוקן מ-1880

רגיל

רובין הוב

רובין הוב (מרגרט אסטריד לינדהולם אוגדן), נולדה ב-1952

היום, לפני 67 שנים, נולדה מרגרט אוגדן, הנודעת בשם העט רובין הוב, סופרת פנטזיה אמריקאית. בעבר, תחת השם מייגן לינדהולם, כתבה בעיקר סיפורים קצרים לילדים, ואף חומר חינוכי ללימוד קריאה ולפיתוח אוצר מילים, וכמה ספרים וסיפורים קצרים בסוגות ההרפתקאות והפנטזיה האורבנית. ב-1995 דרך כוכבה כשהחלה לכתוב תחת השם רובין הוב סדרות של ספרי פנטזיה אפית, המתרחשות כולן ב”ממלכת המבוגרונים” ומכרו עד כה יותר ממיליון עותקים, החל בספרה “שוליית הרוצח”, הראשון בטרילוגיית “הרואים למרחק”, ועד (נכון להיום) “הגורל של הרוצח”, האחרון בטרילוגיית “פיץ’ והליצן”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ריאיון לעיתון הבריטי “האינדפנדנט”: “רובין הוב: האם ז’אנר הפנטזיה נשלט ע”י גברים? אני אף פעם לא חשבתי כך” (צילום: Rex features), ספטמבר 2014

בתמונה הקטנה: רובין הוב בפסטיבל הבינלאומי ה-75 למדע בדיוני (WorldCon), פינלנד 2017 (צילום: יאנה בלומקויסט), מתוך ריאיון ב”הלסינקי טיימס”

רגיל

פַדוָוא טוּקָאן

פַדוָוא עבד אלפתאח אג’א טוּקָאן, 2003-1917

“נִקַּח אֶת שִׁירָתֵנוּ מִלִּבְּךָ הַמְּעֻנֶּה הַגּוֹעֵשׁ
בָּאֲפֵלָה וְאָבָק הַלַּיְלָה
נָלוּשׁ אוֹתָהּ בָּאוֹר, נָלוּשׁ אוֹתָהּ בִּקְטֹרֶת
הָאַהֲבָה וְהַנְּדָרִים
נִנְשֹׁף בְּתוֹכָהּ אֶת כֹּחַ הָאָדָם וְהַסְּלָעִים
אַחַר-כָּךְ נָשִׁיב אוֹתָהּ לְלִבְּךָ הַטָּהוֹר, הַבּוֹהֵק
הוֹ, עַמֵּנוּ הַנֶּאֱבָק הַסַּבְלָנִי…”
(מתוך שירה “כיצד נולד שיר”; תרגום מתוך פורום ערבים בתפוז)

היום, לפני 102 שנים, נולדה פַדוָוא טוּקָאן, משוררת פלסטינית פמיניסטית, הנחשבת ל”משוררת המאבק”. ביקורתה החריפה על מדיניות הדיכוי הישראלית, לצד ביקורתה על הגבלת הנשים בחברה הערבית המסורתית, תולות את הצלחת המאבק הפלסטיני בראש ובראשונה בפתיחות החברה ובשחרור הנשים; כתיבתה מתארת את מאבקה חוצה הגבולות לפלס לעצמה דרך אישית.

בהקדמה לספרה “דרך הררית, אוטוביוגרפיה” (תורגם לעברית ע”י רחל חלבה, הוצאת מפרש, 1993) מתארת טוקאן את מקורות ההשראה שלה:
“מדוע, אפוא, כתבתי את הספר, שבו אני חושפת כמה פינות בחיי שמעולם לא גיליתי שביעות רצון מהן? בענווה שאינה כוזבת אומר כי החיים הללו, על פריים הדל, לא היו נטולים סערת המאבק […] הזרע אינו רואה אור לפני שהוא מבקיע לעצמו את דרכו הקשה באדמה וסיפורי זה הוא סיפור מאבקו של הזרע באדמה הסלעית הקשה, סיפור המאבק בצמא ובסלע.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: טוקאן בעת פגישה עם המשוררת דליה רביקוביץ’, 1985; מתוך כתבה ב”הארץ” על “שתי יוצרות פמיניסטיות, מקום פצוע אחד”

בתמונה הקטנה: טוקאן מתראיינת לעיתונאי יוסף אלגזי, יולי 1993; מתוך הבלוג שלו “מיומנו של תבוסתן

רגיל

תהמינה דוראני

תהמינה דוראני, נולדה ב-1953

היום, לפני 66 שנים, נולדה תהמינה דוראני, סופרת וציירת פקיסטנית הפעילה למען נשים וילדים. בספרה הראשון “אדוני הפאודלי” (1991) חשפה שחיתויות במערכת הפוליטית וכן אלימות שספגה מבעלה לשעבר, פוליטיקאי בכיר; בתגובה, החברה הפקיסטנית השמרנית וגם משפחתה התנכרו אליה. בחפשה אחר דרך חיים חדשה, הקדישה עצמה לשיקום נשים נפגעות אלימות ולשינוי חברתי-רוחני לצד הפילנתרופ עבדול-סתאר אידהי, וייסדה את “קרן תהמינה דוראני” למען דרך ההומניטריזם והסובלנות, חיזוק עצמאות כלכלית בקרב נשים, שיקום ילדים באזורי מלחמה וביסוס פקיסטן כמדינת רווחה חברתית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך ריאיון עם תהמינה דוראני “על גברים, נשים והמצב החברתי בפקיסטן”, ב”דון.דוט.קום”, אתר החדשות המוביל באנגלית בפקיסטן, פברואר 2013

בתמונה הקטנה: מתראיינת לתקשורת, אפריל 2018

רגיל

תקוה לוי

תקוה לוי, 2012-1960

היום, לפני 59 שנים, נולדה תקוה לוי, אשת חינוך, פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית ישראלית. הניכור שנכפה עליה מנוף ילדותה, כשאותרה כמחוננת ונשלחה לפנימייה, היווה מנוף למפעל חייה: עמותת הל”ה, הפועלת לקירוב הורים מקבוצות מוחלשות לעשייה הפדגוגית ומקדמת חינוך שוויוני לילדים מכל הקשת החברתית. ב-1996 יצרה לוי מהפכה בפמיניזם בישראל, כשהובילה את הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון תחת הכותרת “אנחנו כאן וזה שלנו”. היא הייתה מהראשונות שהנכיחו את הגדרתן העצמית כיהודיות-ערביות, ומנקודת מבט זו פעלה רבות למען שיתוף פעולה, דיאלוג ושלום בין יהודים וערבים.

“אם נבחן את המצעים של כל מפלגות השמאל, נקשיב לנאומים של פוליטיקאים ואנשי רוח המדברים על שלום, משום מה, השורה התחתונה, במקרה הטוב, היא ‘שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67’. 
“הבה נינשא לרגע על כנפי דמיוננו המזרחי ונתאר לעצמנו שהגענו למצב זה. אני שואלת – ומה אז? תמו המשאלות, תמו החלומות, תמו השאיפות? הטענה שלי היא שמצב זה הוא השלב הראשון בסולם […]
“ברגע שתשתקף במראה הדמות [של הערבי] ללא המסכה שהאשכנזים תפרו, המזרחים יפסיקו לפחד שמא יזהו אותם עם הערבים. אנחנו הרי יהודים-ערבים. וזה יקרה רק כשתקום מדינה פלסטינית ויהיה גבול פתוח.
“הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב בו פלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות – מציאות […] בה כולם יהיו אזרחים שווים בפני חוק צודק.
“[זהו] האקט שייתן את הלגיטימציה למזרחים. רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו כאן, בטולדו, לפני 900 שנה; רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו ההורים שלי בעיראק לפני שהתחיל הסיפור הזה שנקרא ציונות. ורבותי, ההורים שלי לא היו בגטו יהודי, ההורים שלי חיו בין ערבים, וחיו טוב!”
(מתוך נאומה “לחלום את העתיד“, ב”מפגש טולדו, מזרחים ופלסטינים למען דיאלוג ישראלי-פלסטיני”, יולי 1989)

עוד על תקוה לוי ב”ויקיפדיה”

עוד על עמותת הל”ה (הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח), ב“ויקיפדיה” ובאתר העמותה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תקוה לוי במשרדי הל”ה, מתוך “הומאז’ לתקוה” באתר “העוקץ” במלאת שלושים יום לפטירתה (צילום: אביטל מוזס-חיים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית)

רגיל

איין ראנד

איין ראנד (אליסה זינובייבנה רוזנבאום), 1982-1905

“לעיתים קרובות אני נשאלת אם אני בעיקר סופרת או פילוסופית. התשובה היא: גם וגם. במובן מסוים, כל סופר הוא פילוסוף, מפני שאי אפשר להציג תמונת מצב של הקיום האנושי ללא מסגרת פילוסופית… על-מנת להגדיר, להסביר ולהציג את מושג האדם כפי שאני רואה אותו, היה עליי להיעשות פילוסופית במשמעות הספציפית הזו של המושג.”
(מתוך ההקדמה לספרה “לאינטלקטואל החדש”, 1961)

היום, לפני 114 שנים, נולדה איין ראנד, סופרת ופילוסופית יהודייה-אמריקאית ילידת רוסיה. ספריה “מרד הנפילים” ו”כמעיין המתגבר”, רבי-מכר עד היום, מתארים התמודדות מוסרית של הפרט מול חברה דיסטופית. במהרה הפכה ראנד לדמות מרכזית ונערצת בתנועה פילוסופית חדשה ורבת השפעה – האובייקטיביזם. בבסיסה עומדות התפיסה כי ישנה מציאות אובייקטיבית שאינה תלויה בתודעה; הטענה כי היגיון הוא האמצעי היחיד להשגת ידע; והשאיפה לאגואיזם רציונלי, שלפיו “האדם הוא תכלית עצמו” ועליו להתנגד לכל סוג של אמונה או קולקטיביזם ולחתור רק לאינטרס העצמי שלו, חירותו, קניינו ואושרו.

ויקיפדיה

אתר מכון איין ראנד

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ראנד ב-1964, צילום: קורנל קאפה

בתמונה הקטנה: ראנד בפארק אווניו, מנהטן, 1957 (זכויות ל”ניו יורק טיימס”)

רגיל

קונספסיון ארנאל

קונספסיון ארנאל פונטה, 1893-1820

“כמה מאות שנים יעברו עד שההיגיון יגיע אל הצדק שהלב מבין מיידית?
ברוב תחומי הלימוד ניכר כי הנשים שוות לגברים; הבדל באינטלקט נוצר רק כשישנו הבדל בחינוך…
יבוא יום שבו הגברים הנכבדים הטוענים היום לחוסר יכולת אינטלקטואלית של נשים יצוטטו… ודבריהם ייקראו בתדהמה ובחוסר יכולת להצדיקם, כמו התחושות המתעוררות כיום למקרא הגנתם של אפלטון ואריסטו על העבדות.”
(מתוך ספרה “האישה של העתיד” (1869), המבקר את הטענות לנחיתותן של נשים מסיבות ביולוגיות וקורא למתן גישה לנשים להשכלה בכל רמה)

היום, לפני 199 שנים, נולדה קונספסיון ארנאל, פעילה חברתית וחלוצה פמיניסטית ספרדייה. ב-1841 נכנסה לפקולטה למשפטים באוניברסיטת מדריד והייתה לאישה הראשונה שלמדה באוניברסיטה בספרד. ב-1859 הקימה את הקבוצה הפמיניסטית המוצהרת הראשונה בספרד, שזכתה בפרס האקדמיה המלכותית לאתיקה על עבודתה הפילנתרופית, וכן ייסדה עמותה לבניית דיור זול לפועלים וסייעה במסגרת הצלב האדום לפצועי מלחמת האזרחים. במהלך חייה כתבה גם ספרי שירה, ערכה את כתב-העת “קולה של צדקה” ופרסמה מאמרים רבים בנושאים כמו השכלת נשים, ביטול העבדות ושיקום עבריינים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

בת אלפיים: בַּאן זָאוֹ

אחרי 2,000 פוסטים, חוגגות שבוע של היא-סטוריה בת אלפיים!

בַּאן זָאוֹ, 116-45 לספירה

בַּאן זָאוֹ, הידועה גם בשם הכבוד הוּיבַּאן, הייתה היסטוריונית ופילוסופית סינית. “הספר של שושלת האן המערבית”, שהשלימה בשנת 111, נחשב לספר ההיסטוריה הרשמי הראשון שנכתב על ידי אישה, והראשון שבו מתועדת גם השושלת מצד אם הקיסר. ספרה “שיעורים לנשים”, על חינוך וכללי התנהגות לנערות ונשים, נותר נפוץ ברחבי סין במשך מאות שנים. היה לה גם עניין רב באסטרונומיה ובמתמטיקה, היא כתבה שירים, מסות וחיבורי הגות, וכן הנחתה את משפחות האצולה בהתקדמות רוחנית וב”אמנויות המיטה” לפי הדאואיזם. עד היום היא זוכה לכבוד כאחת הנשים המשכילות ביותר שהיו בסין.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: איור של בַּאן זָאוֹ מאת האמן צֵ’ן זֵ’אנְגָאוֹ

רגיל

כרמן ליירה

כרמן איזבל קארוואג’ל קסאדה, שנודעה בשם העט כרמן ליירה, 1949-1888

היום, לפני 131 שנים, נולדה כרמן איזבל קארוואג’ל קסאדה, שנודעה בשם העט כרמן ליירה, סופרת, אשת חינוך ופעילת זכויות עובדים מקוסטה ריקה. היא נודעת כסופרת הידועה הראשונה מקוסטה ריקה וכמי שייסדה את גן הילדים הראשון בשיטת מונטסורי בקוסטה ריקה, שבו לימדה במיוחד ילדים עניים. היא ייסדה גם את המפלגה הקומוניסטית של קוסטה ריקה וכן את אחד מהאיגודים הראשונים במדינה של נשים פועלות, שיחד ערערו את התבססות החברה על מעמדות ועל הגבלת תפקידי הנשים לבית, לנישואין ולאמהוּת. ככל שהעמיקה פעילותה זו, היא הורחקה מעבודתה במערכת החינוך ולבסוף הוגלתה למקסיקו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דמותה המופיעה בעשור האחרון על שטר של 20 אלף קולון

רגיל

פלורה נוואפה

פלורנס נוואנזורואהו נקירו נוואפה, 1993-1931

“איזו יהירות, איזו טיפשות הובילה אותנו לחורבן הזה, לטירוף הזה, לרשעות הזו, למלחמה הזו, למוות הזה? כשהמלחמה האכזרית הזו תיגמר, לא תהיה עוד מלחמה. זה לא יקרה שוב, לעולם לא. לעולם לא עוד.”
(מתוך ספרה “לעולם לא עוד”, 1975, עמ’ 70)

היום, לפני 88 שנים, נולדה פלורה נוואפה, סופרת, אשת חינוך ופעילה חברתית מניגריה, המכונה “האמא של הספרות האפריקאית המודרנית”. היא זכתה להכרה בינלאומית מיד עם פרסום ספרה הראשון, “אפורו” (1966), ומציגה בספריה את חייהן ונקודת מבטן של הנשים הניגריות בחברה המודרנית. נוואפה נודעה גם בתפקידה כשרת הבריאות והרווחה, שבמסגרתו עסקה בשיקום ניגריה לאחר מלחמת ביאפרה בסוף שנות ה-60, ובמיוחד באיחוד משפחות ובהקמת מסגרות ליתומים ולפליטים. ב-1974 ייסדה הוצאה לאור, הראשונה באפריקה בבעלות אישה שחורה והראשונה שהתמקדה בנשים כקהל יעד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כרזת הסרט הדוקומנטרי “הבית של נוואפה” (2016), מאת היוצר הניגרי אונייקה נווליו [טריילר]

בתמונה הקטנה: מתוך ריאיון עמה לטלוויזיה הנורווגית, 1987

רגיל

שימיזו שיקין

שימיזו שיקין (טויוקו), 1933-1868

“מה המשמעות של היות אישה אמיתית? […] נראה כי מה שלעתים קרובות מכונה ‘נשי’ מבוסס על נראוּת. אם אישה, על מנת להראות את ענוותה, מכסה את פיה בשרוול כאשר היא צוחקת, או מדברת בקול כה קטן עד שקשה לקלוט את מילותיה, אזי היא מיד נתפסת כנשית. שיפוט כזה הוא מפוקפק ביותר. האם הכישורים שמסייעים לגבר אינם נוגעים כלל לערכה של אישה? זהו דבר מוזר בהחלט.”
(מתוך מאמרה “נשיות” מ-1891, המטיל ספק ברעיון של תכונות מגדריות אינהרנטיות)

היום, לפני 151 שנים, נולדה שימיזו שיקין, פעילת זכויות נשים, סופרת ואחת העיתונאיות המקצועיות הראשונות ביפן. החל משנות ה-80 של המאה ה-19 הרצתה ברחבי יפן על שוויון וסוגיות חברתיות, ובין היתר פעלה להעלאת המודעות להשפעתה השלילית של פוליגמיה ולמען רפורמה בחוק העונשין, שלפיו, בין היתר, ניאוף מצד נשים נחשב לעבירה בת-ענישה. כאשר עבר חוק האוסר על נשים להשתתף בהתארגנויות פוליטיות, החלה לכתוב מאמרים וספרים שבהם עסקה בזכות לשוויון, בהשכלת נשים, בנישואין וגירושין, במוסר הכפול כלפי נשים וגברים ובאפליה נגד תושבי כפרים בפריפריה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שימיזו שיקין (מימין), וואקמאצו שיזוקו ו-מיאקה קאהו, מתוך כריכת הספר “עלים אבודים: הסופרות של תקופת מייג’י ביפן”, מאת רבקה קופלנד (2000)

רגיל

פרוע פרח’זאד

פרוע פרח’זאד, 1967-1935

“אָמְרָה הַצִּפּוֹר: ‘אֵיזֶה רֵיחַ, אֵיזֶה שֶׁמֶש, הוֹ
הָאָבִיב בָּא
וַאֲנִי אֵצֵא לְחַפֵּש אֶת בֶּן זוּגִי’

עָפָה הַצִפּוֹר מִקְצֵה הַמִּרְפֶּסֶת
כְּמוֹ הוֹדָעָה עָפָה וְהָלְכָה

הַצִּפּוֹר הָיְתָה קְטַנָּה
הַצִּפּוֹר לֹא חָשְׁבָה
הַצִּפּוֹר לֹא קָרְאָה עִתּוֹן
הַצִּפּוֹר לֹא לָקְחָה הַלְוָאָה
הַצִּפּוֹר לֹא הִכִּירָה אֶת בְּנֵי הָאָדָם

הַצִּפּוֹר לְעֵבֶר הַשָׁמַיִם
וּמֵעַל הַרַמְזוֹרִים
עָפָה גָּבוֹהַּ בְּלֹא יְדִיעָה
וְאֶת הָרְגָעִים הַכְּחֻלִּים
חָוְתָה בְּשִגָּעוֹן

הַצִּפּוֹר, הוֹ, הָיְתָה רַק צִפּוֹר”

היום, לפני 84 שנים, נולדה פרוע פרח’זאד, משוררת ובמאית איראנית, מהיוצרות המשפיעות והמוּכּרות בשפה הפרסית ובאיראן של זמננו, אייקון פמיניסטי הנותנת ביטוי לקול נשי אקטיבי, לרגשותיה, לתשוקותיה ולשאיפותיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

השיר “הציפור הייתה רק ציפור”, מתוך ספר שיריה הרביעי “לידה אחרת” (יצא לאור בעברית בהוצאת קשב לשירה, 2012, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב)

התמונות מתוך אתר “ארגון תוס” לקידום ולשימור התרבות והאמנות האיראנית, מייסודה של ג’מיל ח’ראזי

רגיל

אליסאבטה מלכת רומניה

אליסאבטה (אליזבת פאולינה אוטיליה לואיזה צו ויד), מלכת רומניה, 1916-1843

היום, לפני 175 שנים, נולדה אליסאבטה, שהייתה למלכה הראשונה של רומניה, לאחר נישואיה לקרול נסיך רומניה ב-1869. היא עודדה השכלה גבוהה לנשים ברומניה וכן זכתה לכינוי “אם הפצועים”, לאחר שבמהלך מלחמת העצמאות של רומניה (1877-1878) ייסדה בתי חולים ושירותי אמבולנס ודאגה לאספקת תרופות בחינם לאלפי חולים ופצועים. את מרבית זמנה הקדישה לאמנות: היא פרסמה מאות שירים, עשרות נובלות, מחזות, רומנים, מסות ועוד תחת שם העט כרמן סילבה (שפירושו בלטינית “שירת היער”), ניגנה בפסנתר ובעוגב, ולקחה תחת חסותה אמנים צעירים בעלי כישרונות יוצאי דופן.

על אף היותה מלכה, האמינה שמשטר רפובליקני עדיף על שלטון מלוכני, וכתבה זאת ביומניה (אם כי לא פרסמה אותם במהלך חייה):
“אני מבינה לרוחם של הסוציאל-דמוקרטים, במיוחד לאור הניוון והשחיתות המאפיינים את האצילים. אחרי הכול, ‘האנשים הקטנים’ אינם רוצים דבר מלבד מה שהטבע מעניק: שוויון. צורת המשטר של הרפובליקה אינה אלא הגיונית. לעולם לא אבין את העם, את העובדה המטופשת שהם ממשיכים לסבול אותנו.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בצעירותה, בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19

בתמונה הקטנה: עם בתה מריה, 1872

רגיל

מרגרט קוונדיש, דוכסית ניוקאסל

מרגרט לוקאס קוונדיש, דוכסית ניוקאסל, 1673-1623

היום, לפני 395 שנים, נולדה מרגרט קוונדיש, דוכסית ניוקאסל, פילוסופית, משוררת, סופרת ומחזאית אנגלייה. ספרה “העולם הלוהט” (1666) נחשב לאחד הראשונים בז’אנר המדע הבדיוני, ומתאר עולם אוטופי המקיים הרמוניה ושלום על ידי ביטול החלוקות החברתיות. כך, מתאפשר לה חופש להתייחס לנושאים כמו מגדר, פוליטיקה, גזע, מעמדות, מדע וטבע, באופן העומד בסתירה למקובל בתקופתה בכלל ועבור נשים בפרט. היא פרסמה את יצירותיה בשמה האמיתי ולא בעילום שם כפי שעשו נשים אחרות בתקופתה, וכן הייתה מהראשונות לפעול למען זכויות בעלי חיים ולהתנגד לניסויים בבעלי חיים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת תומאס הדסון, 1654

בתמונה הקטנה: דיוקן מאת סר גודפרי קנלר, 1663

רגיל

טילי אסטון

מטילדה אן (“טילי”) אסטון, 1947-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה טילי אסטון, סופרת ומורה אוסטרלית, שנודעת בשל הישגיה בקידום זכויות אנשים עם לקויות ראייה. היא הייתה בעל/ת לקות הראייה הראשון/ה שהתקבל/ה לאוניברסיטה באוסטרליה, אך נאלצה לפרוש לאחר שנה בהיעדר ספרי לימוד בברייל. ב-1894 ייסדה את החברה הוויקטוריאנית לסופרי ברייל (לימים ספריית הברייל הלאומית), וב-1895 את האגודה לקידום עיוורים, שתחת ניהולה הובילה שינוי חברתי וחוקי, ובין היתר השיגה לעיוורים זכות הצבעה, פטור מתשלום על דואר בברייל ותחבורה ציבורית בחינם. ב-1913 מונתה לנהל את מחלקת החינוך הלאומית לעיוורים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בשנות ה-20 לחייה, מקריאה סיפורי אגדות מתוך ספר שנכתב בכתב ברייל [התמונה באדיבות “culture Victoria”]. מתוך כתבה על “תערוכה על חיי החזון של טילי אסטון

בתמונה הקטנה: סנטור פיירבירן מעניק לגברת אסטון, המייצגת את החברה לסופרי ברייל, את המפתח לספריית החברה הוויקטוריאנית לברייל, עם פתיחתה ב-1919. מתוך אתר המוזיאונים של ויקטוריה

רגיל

חוה וֶרבָּה

חוה וֶרבָּה, 1969-1909

“[היא] ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. […] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חופשי בפינת הבובה, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. […] לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה אל כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. […] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה קם הדור הזה. […] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.”
(מתוך הספד שכתבה עליה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון “דבר”)

היום, לפני 109 שנים, נולדה חוה וֶרבָּה, גננת וסופרת ילדים ישראלית. במהלך לימודיה בסמינר ציוני לגננות בפולין עבדה כמתמחה בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, וכן סייעה להעביר מרכזים חינוכיים ציוניים בפולין ובאוקראינה לחינוך בשפה העברית. ב-1933 עלתה לישראל, וב”גן של חוה” בתל אביב התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור, בהם ילדי השכונות, ילדי עולים וילדי מיטב אמני ישראל. היא יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי החינוך לגיל הרך בישראל, כחברת התאחדות הגננות, כמדריכה לגננות ולריתמיקה בסמינר הקיבוצים וכמי שספריה היו לספרי יסוד בגני הילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חוה עם ילדי הגן שלה, שלהי שנות ה-30

בתמונה הקטנה: חוה ורבה, אביב 1947

[התמונות מתוך ויקיפדיה]

רגיל

וילה קאתר

ויללה סיברט קאתר, 1947-1873

“זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה.”

היום, לפני 145 שנים, נולדה וילה קאתר, עיתונאית וסופרת אמריקאית חשובה. ב-1906 הצטרפה כעורכת ל”מק’לור”, ירחון פופולרי שהוביל את מגמת העיתונות החוקרת כ”כלב שמירה” וכמצפן מוסרי; היא נודעה ככותבת נוקבת, חריפה וביקורתית. בספריה שאבה השראה מזיכרונות ילדותה בנברסקה והיטיבה לתאר את החיים דאז במישורים הגדולים שבמרכז ארה”ב. על ספרה “אחד משלנו” זכתה ב-1923 בפרס פוליצר; ספרה מ-1928, “הארכיבישוף פוגש את המוות”, נכלל ברשימת 100 הרומנים הטובים של המאה העשרים באנגלית.

הציטוט, הכתוב גם על מצבתה, לקוח מתוך ספרה “אנטוניה שלי” (1918):
“[נברסקה הייתה] מקום שלא היה בו דבר מלבד אדמה: כלל לא ארץ, אלא החומרים שמהם עשויות ארצות… בין האדמה והשמים הרגשתי עלומה, חבויה. […] האדמה הייתה חמה מתחתיי, הייתה חמה כשפוררתי אותה בין אצבעותיי… נשארתי דוממת ככל יכולתי. דבר לא קרה. לא ציפיתי שדבר כלשהו יקרה. הייתי משהו שרבץ תחת השמש והרגיש אותה, כמו הדלועים, ולא רציתי להיות דבר מעבר לכך. הייתי מאושרת לחלוטין. אולי כך נרגיש כאשר נמות וניעשה חלק ממשהו שלם, יהא זה שמש או אוויר, או אולי טוּב וידע. בכל מקרה, זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה. כאשר הוא מגיע אלייך, הוא מגיע בטבעיות, כמו שינה.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וילה קאתר בחולצה גברית ובעניבה, כפי שאהבה להתלבש כל חייה (ובתקופות מסוימות ביקשה שיקראו לה ויליאם)

בתמונה הקטנה: וילה קאתר, כותבת בג’פרי, ניו המפשייר, 1926; מתוך אתר המוקדש למכתבים שכתבה