עמוד 1
רגיל

שולה קשת

שולה קשת, נולדה ב-1959

“מצבן של נשים מקהילות של צבע באזורי מצוקה תמיד יהיה גרוע משל הגברים ומשל נשים מהקבוצה ההגמונית, ואם נשאיר את המאבק הזה לממסד או לקבוצה ההגמונית, נמשיך להיתפס כקהילה שזקוקה לשיקום. התופעה של אנשים שבאים מבחוץ לעזור למסכנים ולאומללים, היא הדרך של ההגמוניה לשמר את המצב החברתי הזה”

היום, לפני 60 שנים, נולדה שולה קשת, אמנית רב-תחומית, אשת חינוך, יזמת ופעילה חברתית ישראלית. ממייסדות תנועת “אחותי – למען נשים בישראל” ומקימת “בית אחותי” ו”מרכז אהטה” (אחותי באמהרית); ממובילות המאבק של תושבי דרום ת”א נגד גירוש הפליטים; ממייסדות הארגון “לבי במזרח”; יוזמת אירועי “לילה שחור”, קואליציית סחר הוגן וכלכלה פמיניסטית, ועוד מגוון יוזמות המקדמות דיאלוג ושותפות בין נשים מקהילות פריפריאליות שונות. ב-2018 נבחרה ליו”ר ועד השכונה של נווה שאנן ולמועצת העיר ת”א-יפו, והאגודה לזכויות האזרח העניקה לה את אות זכויות האדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תנועת “אחותי” מציגה את גיליון “לחם, בגד, קורת גג” (ללא קרדיט). מתוך אתר “דבר העובדים בארץ ישראל”.

רגיל

פאטמה ג’ינאח

פאטמה ג’ינאח, 1967-1893

“אומה אינה יכולה לקוות להשיג שיעור קומה או מעמד אינטלקטואלי מבלי לשחרר קודם כול את התהליכים המנטליים של אנשיה מעול השפה הזרה כאמצעי למחשבה ולביטוי.”
(מתוך נאומה במכללת דגרי ללימודי אורדו, קאראצ’י, יוני 1949)

היום, לפני 126 שנים, נולדה פאטמה ג’ינאח, רופאת שיניים, סופרת ומדינאית פקיסטנית, המכונה “אם האומה”. שותפה ויועצת קרובה של אחיה, מוחמד עלי, לימים המושל הכללי הראשון של פקיסטן. מבקרת נחרצת של הראג’ (השלטון) הבריטי בתת-היבשת ההודית. ממנהיגות הליגה המוסלמית, שדגלה בהקמת מדינה מוסלמית נפרדת מהודו ודחפה לייסוד פקיסטן ב-1947. ממייסדות “התאחדות כל נשות פקיסטן”, שתרמה רבות לקליטת מהגרים מוסלמים במדינה החדשה. ב-1965 התמודדה בבחירות לנשיאות, ועל אף התנגדות מצד אנשי דת קיבלה את רוב הקולות, אך הנשיא המכהן תמרן את ההצבעה ו”נבחר” שוב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הכתבה “איך סללה פאטמה ג’ינאח את הדרך למה שנשות פקיסטן יכולות להיות“, מגזין “הקאראצ’י”, 2015 (קרדיט: lotte-ppta.com)

בתמונה הקטנה: מתוך מאמר על “תפקידן של נשים בתנועה הפקיסטנית“, באתר “מרכז התקשורת של נשות פקיסטן”

רגיל

אליס דואר מילר

אליס דוּאֵר מילר, 1942-1874

“אבא, מהי הרשות המחוקקת?
גוף מייצג שנבחר ע”י בני האדם שמשתייכים למדינה.
האם נשים הן בני אדם?
לא, בני, פושעים, משוגעים ונשים הם לא בני אדם.
האם המחוקקים מחוקקים בהתנדבות?
הו, לא; הם מקבלים שכר נאה.
ממי?
מבני האדם שמשתייכים למדינה.
האם נשים הן בני אדם?
כמובן, בני, בדיוק כמו גברים.”

“מדוע עלינו להתנגד לכיסים עבור נשים?
1. מפני שכיסים אינם זכות טבעית.
2. מפני שהרוב המוחלט של הנשים אינן רוצות כיסים. לו היו רוצות בהם, היו להן כיסים.
3. מפני שכאשר היו לנשים כיסים הן לא השתמשו בהם.
4. מפני שנשים נדרשות ממילא לשאת מספיק דברים, גם בלי העומס הנוסף של כיסים.
5. מפני שזה ייצור מחלוקת בין בעל ואישה סביב השאלה את כיסיו של מי יש למלא.
6. מפני שזה יהרוס את האבירות של הגבר כלפי האישה, אם הוא לא יצטרך עוד לשאת את כל חפציה בכיסיו.
7. מפני שגברים הם גברים, ונשים הן נשים. אל לנו ללכת כנגד הטבע.
8. מפני שכיסים שימשו גברים לנשיאת טבק, מקטרות, בקבוקוני ויסקי, מסטיקים ומכתבים חשודים. אין לנו שום סיבה להאמין שנשים ישתמשו בהם למטרות טובות יותר.”
(תגובה סאטירית לטיעונים שהושמעו תדיר נגד זכות הצבעה לנשים)

היום, לפני 145 שנים, נולדה אליס דוּאֵר מילר, סופרת ומשוררת אמריקאית. לכתביה הייתה השפעה מהותית על דעת הקהל בסוגיות פוליטיות, ובראשן שוויון מגדרי וזכות הצבעה לנשים. היא נודעה במיוחד בסדרה מבריקה של רשימות ושירים סאטיריים שפרסמה ב-1915 תחת הכותרת “האם נשים הן בני אדם?”, מילים שהפכו לביטוי שגור בתנועה הסופרג’יסטית. ב-1916 זכה להצלחה רבה ספרה “צאו מהמטבח”, הראשון מני רבים מכתביה שעובדו גם למחזות ולסרטים. ב-1940 כתבה את ספרה האנטי-מלחמתי “הצוקים הלבנים”, שנמכר בכמיליון עותקים ותמך בכניסת ארה”ב למלחה”ע ה-2.

עוד על אליס דוּאֵר מילר

עוד על “האם נשים הן בני אדם? ספר בחרוזים על הצבעה לנשים” (1915)
לספר המלא

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “ההתעוררות”, איור של הנרי מאיר המלווה אחד משיריה, המתאר את “ליידי ליברטי” שעל גלימתה כתוב “זכות הצבעה לנשים”, נעה ממדינות המערב, שכבר קיבלו אותה, למדינות המזרח. פורסם במגזין הסאטירי Puck בשנת 1915

בתמונה הקטנה: דיוקן משנת 1920, מתוך אתר המוקדש לה

רגיל

דתיה בן דור

דתיה בן דור, נולדה ב-1944

“גב’ בן דור: עכשיו, ילדה, אני חושבת שסוף-סוף אני מבינה למה בעצם אני כותבת.
דתיה: אז באמת למה?
גב’ בן דור: כדי לחיות את העולם כמו הילדים.
דתיה:  למה דווקא כמו הילדים?
גב’ בן דור: כי הם עוד לא מלומדים.
דתיה: אז מה?
גב’ בן דור: אז עוד לא פחלצו להם את החכמה.
דתיה: “פחלצו”! איזו מילה מצחיקה. אז מה?
גב’ בן דור: אז הם יודעים שלכל שאלה יש הרבה יותר מתשובה אחת נכונה וגם אני רוצה לדעת זאת תמיד.
והמון דברים קורים להם בפעם הראשונה, ואני רוצה שגם לי.
והראש שלהם ממציא ביום אחד יותר המצאות משראש מבוגר ממציא בשנה שלמה, ואני רוצה שגם הראש שלי.
והם שרים ורוקדים ומציירים ושומעים סיפורים ועושים הצגות ויש להם המון חגיגות וכל הזמן הם בעיקר משחקים ומותר להם לעשות סתם דברים מצחיקים, וגם אני רוצה.”
(“דתיה מראיינת את גברת בן דור”, מתוך ספרה “גרגרים וזרעונים”, 2012)

היום, לפני 75 שנים, נולדה דַּתְיָה בן דור, סופרת, מחזאית, משוררת ומלחינה לילדים, כלת פרס אקו”ם ופרס ביאליק למפעל חיים. היא כתבה לתוכניות לגיל הרך של הטלוויזיה החינוכית, ביניהן “מה פתאום”, “ציפיטפוט”, “פרפר נחמד” ו”רחוב סומסום”, וכן לערוץ הופ! ילדות ישראלית. כתבה והלחינה שירי ילדים רבים, כמו “מי שטוב לו ושמח”, “אני תמיד נשאר אני”, “ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת”, וכן גרסאות עבריות ל”בזיק ויויו”, “הקטקטים” ועוד. כמה מספריה נבחרו לאהובים ביותר ב”מצעד הספרים השנתי לילדים”, וחלקם, כמו “גברת קרש ומר מערוך” ו”ספר השְׁטוּזים”, שולבו זה מכבר במערכת החינוך.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך האתר “ספרים סופרים ומה שביניהם” (צילום: לי אורפז), 2012

בתמונה הקטנה: דתיה בן דור מקריאה מספריה “שטוזים”, “אותיות מפטפטות” ו”ככה זה בעברית”, פסטיבל “שלום כיתה א'” בבית אבי חי, 2015 (צילום: מעוז ויסטוך לאתר “הבמה”)

רגיל

סוהיר אל-קלמאווי

סוהיר אל-קלמאווי, 1997-1911

היום, לפני 108 שנים, נולדה סוהיר אל-קלמאווי, סופרת, פמיניסטית ופוליטיקאית מצרייה, שתרמה רבות לתרבות ולספרות במצרים של המאה ה-20. היא הייתה מהנשים הראשונות שלמדו באוניברסיטת קהיר, הראשונה שהשלימה תואר שני ודוקטורט באמנויות, המרצה הראשונה וראשת הפקולטה הראשונה באוניברסיטה. בכתביה ובפועלה הדגישה את תפקידן החברתי של נשים כמשמרות ומחדשות היסטוריה קהילתית, וחגגה את דמות האישה החדשה האחראית באופן מלא על חייה. היא הייתה נשיאת האיגוד הפמיניסטי המצרי, ב-1958 נבחרה לפרלמנט, ועמדה בראש הארגון הממשלתי לקידום הספרות הערבית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מנהלת היריד הבינלאומי הראשון של הספרות הערבית במצרים, 1969

בתמונה הקטנה: אל-קלמאווי (במרכז התמונה, עומדת) יחד עם הנשים הראשונות בוגרות תואר באוניברסיטת קהיר (כל אחת בתחום לימודים אחר), 1929 [מקור]

רגיל

אריאנה הפינגטון

אריאנה סטסינופולוס הפינגטון, נולדה ב-1950

“כשייסדתי את ‘הפינגטון פוסט’, הייתי עדיין תחת האשליה ששחיקה היא המחיר שעלינו לשלם בשביל להצליח. חשבתי שאני חייבת לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, ובטעות ייחסתי את הצלחתו של האף-פוסט לנכונות שלי לעשות זאת.
ההגדרה המודרנית של הצלחה שיש לנו כרגע – שלפיה שעות ארוכות ועבודת-יתר נחשבות לקנה מידה לרצינות ומחויבות – פשוט לא עובדת. זה מה שיוצר את המגפה העולמית הנוכחית של שחיקה ומתח.
הצלחה אינה קשורה לבחירה ואיזון בין תחושת רווחה לבין ביצועיזם, אלא להבנה שישנו קשר ישיר והדדי בין הדברים.”

היום, לפני 69 שנים, נולדה אריאנה הפינגטון, עיתונאית, סופרת ואשת עסקים יוונייה-אמריקאית. “הפינגטון פוסט”, אתר החדשות והבלוגים שייסדה וניהלה ב-2005, נחשב לאחד האתרים הפוליטיים הפופולריים והמשפיעים בעולם וזכה בפרסי פוליצר ופיבודי. היא-עצמה פרשנית פוליטית בולטת, המשתתפת בתוכניות אקטואליה רבות ברדיו ובטלוויזיה, ונכללה בין היתר ברשימות 100 האנשים המשפיעים בעולם של “טיים” ושל “פורבס”. ב-2016 השיקה את “Thrive Global”, פלטפורמה למען פתרונות מבוססי-מדע למתח ושחיקה, “הגדרה מחדש של הצלחה ויצירת חיים של רווחה, חוכמה וקסם”.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט והתמונות (הגדולה מ-2017, הקטנה מ-1975) מתוך כתבה על “לוחמת ה’וולנס’ (Wellness) אריאנה הפינגטון“, מגזין CEO, מאי 2017

רגיל

יוהנה שוטן-אלסנהאוט

יוהנה שוטן-אלסנהאוט, 1992-1910

“מִי אֲנִי
אֲדָמָה וּנְשָׁמָה
אָדָם
נְשִׁימָה קַלָּה
בֵּינוֹת
לְתִקְוָה אֱמוּנָה אַהֲבָה וּבְרָכָה
שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל
בְּתוֹךְ הַהֲמֻלָּה שֶׁעַל הָאָרֶץ
עָנָף יָבֵשׁ עַל עֵץ
בְּתוֹךְ תִּפְאֶרֶת הַבְּרִיאָה
וַעֲדַיִן אֲנִי מַרְגִּישָׁה
קְבוּרָה בָּרוּחַ וּבָאֵשׁ
כִּפְרִי בְּאוּשִׁים מִתַּחַת לַקַּרְקַע
חַיִּים!
נוֹלַדְתִּי עֵירֻמָּה
וְעֵירֻמָּה אָמוּת”
(שירה “עירומה” (Sososkin) פורסם בספר שיריה השני “רוח מרפאת”, 1965)

היום, לפני 109 שנים, נולדה יוהנה שוטן-אלסנהאוט, משוררת ומנהיגה קהילתית סורינאמית, שכתבה בשפה הקריאולית סרננטונגו. שיריה עסקו בעיקר באהבה לסבית, שאינה נחשבת לטאבו בתרבות האפרו-קריאולית. כתיבתה מהווה אבן דרך בשחרור השפה והתרבות הקריאולית בסורינאם ובתנועה המקומית למען שוויון זכויות לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: יוהנה שוטן-אלסנהאוט מקריאה משיריה, 1980~ (צילום: מיכאיל ון-קמפן)

בתמונה הקטנה: הסרת הלוט מעל פסל ברונזה שלה שיצר ארווין די וריס בשנת 2010, בחסות תנועת הנשים הלאומית של סורינאם לרגל יום הולדתה ה-100 (זכויות לבנק המרכזי של סורינאם, צילום: פרנק דלוויכט)
מתחת לפסל, הניצב ברחוב הראשי של הבירה פרמריבו, מצוטט שירה המפורסם ביותר, “אישה” (Uma), שפורסם בספר שיריה הראשון “מעשי היום”, 1963:

“אֵין דָּבָר נִפְלָא
יוֹתֵר מִבַּת-קוֹל
קוֹרֵאת
בְּאֶמְצַע מְהוּמַת הַיּוֹם.
בַּת-הַקּוֹל יְפֵהפִיָּה
עָצְמָתִית
אֵין בָּהּ שֶׁקֶר
הִתְעַטְּפִי בָּהּ
כְּמוֹ הָרוּחַ הַסּוֹעֶרֶת
אִשָּׁה, אַתְּ נוֹסֶקֶת
אַתְּ זוֹרַחַת
אַתְּ לֹא מְוַתֶּרֶת
בְּאֶמְצַע הַמַּאֲבָק
מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ”

(תרגמה מאנגלית, על בסיס תרגומים להולנדית: מתת גולדברג אלון)

רגיל

מריה ג’וזפה גרסיה גרנדוס

מריה ג’וזפה גרסיה גרנדוס, 1848-1796

“עַל מַר גּוֹרָלֵךְ בּוֹכָה הַטֶּבַע
הֲרֵי גַּם הַפֶּרַח הַזּוֹהֵר בְּיוֹתֵר קָמֵל
כַּאֲשֶׁר חֶרֶק מְתֹעָב שׁוֹכֵן בְּצַלְּקוֹתָיו”
(מתוך שירה משנת 1837, “לאישה הצעירה היפה (שנקשרה על כורחה לזקן חולה)”)

היום, לפני 223 שנים, נולדה מריה ג’וזפה גרסיה גרנדוס, אינטלקטואלית, סופרת, עיתונאית ומשוררת גואטמלית. במהלך המאבק לעצמאות גואטמלה הוציאה לאור את העיתון הפוליטי “מאה ואחת פעמים” שסיקר ופירש את המאורעות, ובו פרסמה יצירות סאטיריות שהביעו מחאה, לעגו למנהיגים ועוררו את החברה להתנער מגישות ומנהגים מיושנים. היא בולטת גם כפמיניסטית שהקדימה את זמנה, הראשונה במרכז אמריקה שביטאה בכתיבתה מוטיבים וסגנון של התנועה הספרותית הרומנטית החדשה, ובפרט זו הנשית. שיריה האינטימיים היו מלאי רגשות וחששות אוניברסליים והביאו לידי ביטוי סובייקט נשי חדש.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תחריט של מריה ג’וזפה גרסיה גרנדוס על שולחן הכתיבה שלה, 1840

רגיל

פועה רקובסקי

פועה רקובסקי, 1955-1865

“עלינו להפיץ השכלה בקרב נשים יהודיות, מכיוון שדלתות העיתונות היידית חתומות בפנינו בשבעה מנעולים… לעורר את האשה היהודיה ליטול את גורלה בידיה, לדרוש ולהגן בעצמה על זכויותיה. אלה מאתנו היכולות לדבר, עיתוננו מציע להן הזדמנות להשמיע קולן.”

היום, לפני 154 שנים, נולדה פועה רקובסקי, מחנכת, סופרת ומתרגמת ליידיש, פעילה ציונית ופמיניסטית פולנייה-ישראלית. אשת החינוך היהודייה הבולטת בפולין במפנה המאה, הראשונה להקים בי”ס לנערות שכלל גם לימודי יהדות ועברית. ממייסדות איגוד הנשים היהודיות בפולין, שקרא לנשים לקחת על עצמן תפקיד פעיל בחברה ובפוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך מאמרה כעורכת הירחון “פרויען-שטים” (קול אשה), שהוציא לאור איגוד הנשים היהודיות בשנות ה-20 בפולין
ראו עוד בספרייה הווירטואלית של מט”ח

בתמונה הגדולה: בעשור התשיעי לחייה, שנות ה-50
בתמונה הקטנה: פועה רקובסקי (במרכז) בסמינריון לפועלות בבית החלוצות בתל אביב, 1938
התמונות מתוך ספרה האוטוביוגרפי “לא נכנעתי: ספר זכרונות” (יצא לאור בשנת 1957)

רגיל

אנה מריה לנגרן

אנה מריה לנגרן, 1817-1754

היום, לפני 265 שנים, נולדה אנה מריה לנגרן, מהמפורסמות במשוררות שוודיה, שיצירותיה מודפסות ונלמדות עד היום. מגיל צעיר נמשכה לעסוק בשירה, ופרסמה סקירות, פרשנויות ותרגומים. בגיל 18 פרסמה שיר ראשון תחת שמה, זכתה מיד להצלחה רבה, ובמהרה צורפה לחברה המלכותית למדעים ולכתיבה, ונבחרה לכתוב אף עבור משפחת המלוכה עצמה. בסגנונה הסאטירי והאירוני, תמכה בהתנערות מהדת לטובת הריאליזם של עידן הנאורות, קידמה את זכותן של נשים לחופש אינטלקטואלי, עודדה אידיאל של אורח חיים פשוט וצנוע, ולעגה למערכת המעמדות בשוודיה וליהירות של בני האצולה.

“בֶּטִי יַקִּירָתִי, אַתְּ הוֹלֶכֶת וּגְדֵלָה:
בֻּבּוֹת אֵינָן עֲבוּרֵךְ זֶה מִכְּבָר…
מֵאִמְּךָ הַצַּדְקָנִית, הַחֲלוּלָה,
קְחִי שִׁעוּר זֶה לְמַעַן הַמָּחָר!

בָּעוֹלָם, שֶׁבְּקֹשִׁי רָאִית,
גּוֹרָלוֹת כֹּה שׁוֹנִים יֶשְׁנָם;
אַךְ עִם שִׂמְחָה וּמַחְשָׁבָה מוּסָרִית
תּוּכַל בֶּטִי לִגְבֹּר עַל כֻּלָּם.

בְּצָעְדֵךְ בִּנְתִיבֵי הַחַיִּים הִשָּׁמְרִי
וְאַל תַּאֲמִינִי בְּכָל הָרַע שֶׁיִּתְרַגֵּשׁ!
הָעוֹלָם שֶׁלָּנוּ, בֶּטִי שֶׁלִּי,
הוּא בְּכָל מִקְרֶה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ.”

השורות הפותחות ל”עצות לבתי היקרה, לו הייתה לי בת”, שירה האירוני (ככל הנראה) משנת 1794, שבו היא ממליצה לבתה הדמיונית לוותר על שאיפות ודעות ולהתמקד במרחב הביתי ובתפקידיה כרעיה וכאם (תרגמה: מתת גולדברג-אלון)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מטבע כסף משנת 1818 הנושא את דמותה

רגיל

הארייט מרטינו

הארייט מרטינו, 1876-1802

“כדאי לך לחיות את חייך באופן הטוב ביותר ולפעול באופן הטוב ביותר ולחשוב באופן הטוב ביותר *היום*. היום הוא ההכנה הטובה ביותר למחר ולכל הימים האחרים שיבואו”

היום, לפני 217 שנים, נולדה הארייט מרטינו, סופרת ותיאורטיקנית בריטית, הנחשבת לסוציולוגית הראשונה. באופן יוצא דופן לתקופתה, היא הצליחה לבסס מוניטין ככותבת מהימנה ופופולרית ולהתפרנס מכתיבת ספרים ומאמרים רבים על פוליטיקה, רוחניות, כלכלה, משפחה ונקודת המבט הנשית. היא תרגמה לאנגלית את כתבי אוגוסט קונט, אבי הסוציולוגיה כדיסציפלינה, הצליחה להסביר ולהפיץ לקהל הרחב רעיונות כלכליים חדשים ומורכבים, כמו אלה של סמית, מיל ובנת’ם, והאמינה כי ניתוח חברתי מעמיק יאפשר להבין ולפרק את יחסי הכוח המגדריים, את השעבוד לעבדות ואת ההתבטלות בפני הדת.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת ריצ’רד אוונס, מוצג מ-1834 בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון

בתמונה הקטנה: מרטינו ב-1861 (צילום: קאמיל סילבי)

רגיל

גוונדולין ברוקס

גוונדולין אליזבת ברוקס, 2000-1917

“וְאִם יָבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ,
אֵיךְ נְקַבֵּל אֶת פָּנָיו?
הַאִם לֹא נִירָא
אַחֲרֵי זְמַן כֹּה רַב
בַּצֵּל?”

היום, לפני 102 שנים, נולדה גוונדולין ברוקס, משוררת וסופרת אמריקאית. יצירותיה עסקו בעיקר בהצלחות ובמאבקים אישיים של אנשים פשוטים מהשכונה שלה, על הדעות הקדומות והאפליה שעמן התמודדו. ב-1950 זכתה בפרס פוליצר לשירה על ספרה “אנני אלן” – והייתה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה הזוכה בפרס. ב-1976 הייתה האפרו-אמריקאית הראשונה שנכללה באקדמיה האמריקאית לאמנויות, וב-1985 נבחרה ע”י הקונגרס האמריקאי למשוררת הלאומית השנתית וליועצת השירה בספריית הקונגרס.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ברוקס ב”קיר הכבוד”, 1967 (צילום: רוי לואיס), באדיבות ספריית כתבי יד נדירים באוניברסיטת אילינוי. מתוך פרסום של הקרנת סרט קצר על יום בחייה, אתר “קרן השירה”, 2017

בתמונה הקטנה: ברוקס ב-1987, מתוך עמוד הביוגרפיה שלה באתר אנציקלופדיה בריטניקה

רגיל

פוזיה סעיד

פוזיה סעיד, נולדה ב-1959

“אני רוצה שישפטו אותי לפי היכולות שלי, המאבקים שלי וההישגים שלי, ולא לפי תיוג או סטריאוטיפ על בסיס המגדר שלי, הרקע הכלכלי שלי, הלאום שלי או האמונה שלי”

היום, לפני 60 שנים, נולדה פוזיה סעיד, סופרת ואשת תקשורת פקיסטנית, פעילה למען נשים, לשימור פולקלור ונגד הטליבניזציה בארצה. ב-1991 הייתה ממייסדות “בדרי”, מרכז החירום הראשון בפקיסטן הנותן מענה לנשים נפגעות אלימות. ב-2000 יצרה את “הברית נגד הטרדה מינית”, רשת ארגונים לקידום קוד התנהגות וחקיקה בתחום במגזר הפרטי והציבורי בפקיסטן, ועמדה בראש הוועדה הממשלתית לבחינת יישום החקיקה. ב-2007 הובילה מאבק של עובדות האו”ם בפקיסטן נגד הטרדות מיניות והתנכלויות מצד מנהליהן, שבסופו הודחו הבכירים ויושם שינוי כלל-מערכתי במדיניות העבודה באו”ם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פוזיה סעיד נושאת דברים בפתיחת פסטיבל מנגנהאר למוזיקת פולקלור, 2011

בתמונה הקטנה: צילום מ-2013, מתוך פרופיל לינקדין שלה

רגיל

אנה אנגלהרדט

אנה אנגלהרדט, 1903-1838

היום, לפני 181 שנים, נולדה אנה אנגלהרדט, פעילה למען זכויות נשים, סופרת ומתרגמת רוסייה. היא למדה שפות באחד מבתי הספר הבודדים שהיו פתוחים בפני נשים, החלה לתרגם ספרי ילדים ולעבוד בחנות ספרים, וב-1863 הייתה ממייסדות קואופרטיב הנשים הראשון להוצאה לאור ברוסיה. היא תרגמה לרוסית עשרות יצירות ספרותיות מרחבי אירופה, ערכה מגזין לספרות זרה וחיברה ב-1877 את המילון הגרמני-רוסי השלם הראשון. היא הייתה גם פעילה בתנועת הנשים, סייעה בהקמת “מוסדות בסטוז’ב” שהעניקו השכלה גבוהה לנשים, ניהלה את איגוד הנשים הרוסי לצדקה וייסדה את המכון הרפואי לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מעבדת כימיה לנשים במסגרת “מוסדות בסטוז’ב” [מקור]

רגיל

ליידי פלורנס דיקסי

ליידי פלורנס קרולין דיקסי, 1905-1855

“אין ספק כי הטבע חנן נשים ביכולת מוחית רבה. ניתן לראות זאת בקלות בילדות… אך הגבר פועל בכוונה תחילה למנוע את התפתחותה של יכולת מנטלית זו, ומחוקק כי השכלתן של נשים תהיה ברמה נמוכה מזו של גברים… אני טוענת בפני האדונים הנכבדים כי הליך זה הוא שרירותי ואכזרי, ומנוגד לטבע. זו הייתה הדרך לשלוח אל קברן אלפי נשים ללא הכרה, ללא הספד, ללא שם, נשים שהאינטלקט החד שלהן בוזבז לריק, שכוחותיהן להשפיע טוב שותקו ולא פותחו.”
[מתוך הרומן האוטופי הפמיניסטי שכתבה בשנת 1890, “גלוריאנה, או: המהפכה של 1900”, עמ’ 130-129]

היום, לפני 164 שנים, נולדה פלורנס דיקסי, חובבת הרפתקאות, סופרת ופעילה פמיניסטית סקוטית. ספריה מאתגרים את מקומן של ילדות ונשים בחברה, ומציגים דמויות נשיות חזקות ורבות תושייה. ספרי המסעות המפורסמים שלה יצרו סגנון נשי ייחודי השובר את מסורת הכתיבה על מסעות שהייתה נהוגה במאה ה-19. ככתבת שטח של “מורנינג פוסט” הלונדוני, נשלחה ב-1881 לסקר את מלחמת הבורים ומלחמת הזולו בדרום אפריקה, הביעה הזדהות רבה עם המקומיים והגנה על מאבקם. היא הייתה גם סופרג’יסטית נלהבת וכן תמכה בספורט נשי; בין היתר ייסדה את ההתאחדות הבריטית לכדורגל נשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ליידי דיקסי (רוכבת על סוס, עם הגב אלינו) פונה לשותף לרכיבה, לפני כניסתם לכפר אינדיאני. איור מתוך ספרה מ-1880, “לרוחב פטגוניה”, המתאר את מסעה הנועז בחבל פטגוניה שבדרום אמריקה

הספר המלא, באתר הספרייה הדיגיטלית “חגיגה של נשים כותבות”

בתמונה הקטנה: פורטרט של ליידי דיקסי, איור של תיאובלד שרטרן ל”וניטי פייר”, 1884

רגיל

אדריאן ריץ’

אדריאן ססיל ריץ’, 2012-1929

“לעיתים קרובות, נשים חשות שהן יוצאות מדעתן כאשר הן דבקות באמת של החוויה שלהן. העתיד שלנו תלוי בשפיות של כל אחת מאיתנו, ויש לנו סיכוי עמוק ונרחב, הרבה מעבר לאישי ולפרטי, במשימת התיאור של המציאות שלנו באופן הכן והמלא ביותר שביכולתנו לתאר זו בפני זו.”
(מתוך ספרה “על שקרים, סודות ושתיקה”, 1979)

“הִנְנוּ, הִנְנִי, הִנָּךְ
בְּמֹרֶךְ לֵב אוֹ בְּאֹמֶץ לֵב
יֵשׁ לָנוּ הַיְּכֹלֶת לִמְצֹא אֶת דַּרְכֵּנוּ
חֲזָרָה אֶל הַזִּירָה

בְּאַמְתַּחְתֵּנוּ סַכִּין, מַצְלֵמָה,
סֵפֶר שֶׁל מִיתוֹסִים
שֶׁבָּהֶם
שְׁמוֹתֵינוּ לֹא מוֹפִיעִים”

(מתוך שירה “צלילה אל תוך החורבות”, המופיע בספרה מ-1973, “צלילה אל תוך החורבות: שירים 1972-1971”; מאנגלית: מתת גולדברג אלון)

היום, לפני 90 שנים, נולדה אדריאן ריץ’, משוררת ותאורטיקנית אמריקאית, וכן אקטיביסטית נגד מלחמה, גזענות וסקסיזם. היא הייתה מהמשוררות הנקראות והמשפיעות במאה ה-20, והגותה נחשבת למכוננת בפמיניזם הרדיקלי והלסבי: ספרה “ילוד אישה” דן באִמהוּת כמוסד חברתי פטריארכלי ובמדיקליזציה של תהליכי היריון ולידה, וספרה “הטרוסקסואליות כפויה” דן במחיקת המיניות הנשית ובלסביוּת כרצף של סולידריות נשית.

עוד על אדריאן ריץ’

עוד על “ילוד אישה“, שיצא לאור בעברית בתרגומה של כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 1989

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן שצילם ריצ’רד לאוטנס (טורונטו סטאר/ גטי אימג’ז), מתוך “מצבי גבול: אוסף שיריה של אדריאן ריץ’“, כתבה על האמנות והאקטיביזם שלה ב”ניו יורקר”, יוני 2016

בתמונה הקטנה: דיוקן של אדריאן ריץ’ המופיע על קירות האקדמיה למשוררים אמריקאים, מתוך הרשומה “אדריאן ריץ’ על כוחה הפוליטי של שירה ותפקידה בחוויית ההגירה“, בבלוג התרבות “בריין פיקינג” של מריה פופובה, אוגוסט 2016

רגיל

אנה פפריץ

אנה פפריץ, 1939-1861

היום, לפני 158 שנים, נולדה אנה פפריץ, סופרת ופמיניסטית בולטת גרמנייה. בהיעדר גישה להשכלה פורמלית, היא למדה עצמאית פילוסופיה, היסטוריה וספרות, ופרסמה סיפורים קצרים, שלושה רומנים וכן מאמרים ועלונים על מוסר. ב-1895 למדה על תנועת הנשים בלונדון ועל מצבן של נשים בזנות, ובמהרה הקימה והנהיגה שלוחה גרמנית של הפדרציה הבינלאומית לשחרור נשים בזנות, שפעלה נגד חקיקה המפלילה ישירות נשים בזנות, נגד רדיפתן על ידי הרשויות ונגד בתי הבושת, והציעה במקום זאת להביא לביטול הזנות באמצעות חינוך מוסרי לצעירים ובאמצעות יצירת אפשרויות פרנסה והכשרה לנשים צעירות.

“נסיבות החיים של נשים צעירות השתנו במידה רבה מאוד בחמישים השנים האחרונות. בעבר, הרוב המוחלט של הנערות נשארו תחת חסות בית הוריהן, ומצאו תעסוקה בעזרה לאמן עד שנישאו והקימו משק בית משלהן. כיום, רבות מהמטלות האלה עברו למפעלים, ולכן הצעירות נדחפות לצאת מחסות בית הוריהן אל עבר תעסוקה עצמאית. […] אבל לא כל נערה זוכה לגורל המוביל אותה אל נישואין מאושרים. אלפים רבים של נשים לא נשואות, שאין להן על מי להסתמך מלבד עצמן, חייבות למצוא את דרך חייהן בעבודה מקצועית. ודרך חיים זו אינה חייבת להיות אומללה.”
(מתוך ספרה, “יציאה לחיים: מבוא לנערות צעירות”)

“הסדרה של הזנות משמעה שהמדינה מצהירה כי בני אדם מסוימים אינם אלא אמצעי בידור עבור בני אדם אחרים. יצורים נחותים יותר, עבדים ושפחות. הרעיון שישנן נשים ש’נולדו להיות זונות’ הוא שגוי לחלוטין, וכמעט בכל המקרים הנשים נדחפות לזנות מתוך צורך כלכלי. […] מחלק המוסר משרת את האינטרסים של הלקוחות הגברים, ומעניש את הזונות מבלי לעשות כל מאמץ שהוא לסייע להן. המוטיבציה היחידה של תומכי ההסדרה היא רצונם להבטיח ‘סחורות בריאות’ לגברים הצעירים מהמעגל החברתי שלהם, גברים בעלי רכוש ומשכילים.”
(מתוך הערותיה על מחקר על נשים בזנות, 1907)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אנה פפריץ (שלישית משמאל, יושבת), לצד אקטיביסטיות גרמניות נוספות: הדוויג הייל, אליס סלומון, דונה מרטין, הלן לאנג וגרטרוד באומר, במהלך קונגרס הנשים הבינלאומי בברלין, 1914
מתוך האתר “ההיסטוריה של גרמניה במסמכים ובתמונות

בתמונה הקטנה: אנה פפריץ, סגנית יו”רית הוועדה המקומית בקונגרס הנשים הבינלאומי בברלין, 1904

רגיל

קמלה באסין

קמלה באסין, נולדה ב-1946

היום, לפני 73 שנים, נולדה קמלה באסין, סוציולוגית, פעילה פמיניסטית, משוררת וסופרת הודית. מחקריה על התפתחות האדם שימשו אותה לזיהוי של פיתוחים חדשניים וליצירת רשתות בין אנשים ובין מדינות באסיה במסגרת עבודתה בארגון המזון והחקלאות של האו”ם. ב-2002 הקימה את רשת “סנגט”, המקדמת יישום של תיאוריה פמיניסטית והעמקת הבנת הקשרים בין מגדר, מעמד, צדק חברתי, פיתוח בר-קיימא, שלום וזכויות אדם. היא גם ממובילות התנועה הגלובלית “מיליארד נשים מתעוררות” (לביטוי הסטטיסטיקה ולפיה אחת משלוש נשים בעולם תיאנס במהלך חייה), הפועלת למיגור אלימות מינית.

“בגלל שאני בת, עליי ללמוד.

אחרי שזמן רב נמנע ממני, עליי ללמוד.
כדי שהחלומות שלי ינסקו, עליי ללמוד.
כדי שהידע שלי יאיר באור חדש, עליי ללמוד.
כדי לנצח בקרבות שנגזרו עליי, עליי ללמוד.
בגלל שאני בת, עליי ללמוד.

כדי להימלט מחיי עוני, עליי ללמוד.
כדי לזכות בעצמאות, עליי ללמוד.
כדי להיאבק בתסכול, עליי ללמוד.
כדי למצוא השראה, עליי ללמוד.
בגלל שאני בת, עליי ללמוד.

כדי להדוף את האלימות הגברית, עליי ללמוד.
כדי לשבור את שתיקתי, עליי ללמוד.
כדי לנפץ את הפטריארכיה, עליי ללמוד.
כדי למוטט כל היררכיה, עליי ללמוד.
בגלל שאני בת, עליי ללמוד.

כדי ליצור אמונה שאוכל לסמוך עליה, עליי ללמוד.
כדי לבסס חוקים צודקים, עליי ללמוד.
כדי לנקות מאות שנים של אבק, עליי ללמוד.
כדי להטיל ספק בכול, עליי ללמוד.
בגלל שאני בת, עליי ללמוד.

כדי להבחין בין רע לטוב, עליי ללמוד.
כדי למצוא קול חזק, עליי ללמוד.
כדי לכתוב שירה פמיניסטית, עליי ללמוד.
כדי להקים עולם שבנות שייכות אליו, עליי ללמוד.
בגלל שאני בת, עליי ללמוד.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הכתבה “קמלה באסין: על פמיניזם בפקיסטן ובהודו”, בפורטל “פמיניזם בהודו“, אוקטובר 2017

בתמונה הקטנה: באסין במאי 2016, מתוך דף הפייסבוק שלה

רגיל

קלמנס רויר

קלמנס-אוגוסטין רויר, 1902-1830

היום, לפני 189 שנים, נולדה קלמנס רויר, מלומדת אוטו-דידקטית צרפתייה. בגיל 19 החלה ללמד בבתי ספר לבנות, וכשהחלה להרצות בפני נשים על פילוסופיה, כלכלה ומדע זכתה להצלחה רבה. תוך הטלת ספק מתמדת בתפיסות המקובלות כתבה ספר מבוא לפילוסופיה, מאמרים כלכליים שדנו גם בתפקיד הנשים בכלכלה, מאמרים בעיתון הפמיניסטי “לה פרונד”, ספר על קוסמולוגיה ומבנה החומר, וכן תרגמה לצרפתית את “מוצא המינים” של דארווין והמשיכה לפתח את רעיונותיו בהקשר של אבולוציה חברתית. ב-1870 הייתה לחברה באגודה הפריזאית לאנתרופולוגיה – האישה הראשונה שנבחרה לאגודה מדעית בצרפת.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קלמנס רויר בשנת 1865, צילום: פליקס נדאר, מתוך אוסף ספריית מרגריט דוראן בפריז

בתמונה הקטנה: קריקטורה של קלמנס רויר, הקוראת עותק של ספרה החדש “החוק המוסרי והטוב”, פורסמה בכתב העת “אנשי היום” בשנת 1881

רגיל

לאונה פלורנטינו

לאונה ג’וספה פלורנטינו, 1884-1849

“אֵיזוֹ שִׂמְחָה וְאֵיזוֹ נַחַת
הֵן מְנַת חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁהוּא אָהוּב
שֶׁאָכֵן יֵשׁ לוֹ עִם מִי לַחְלֹק
אֶת כֹּל סִבְלוֹתָיו וּמַכְאוֹבָיו

גּוֹרָלִי לוּט בָּעֲרָפֶל, כּוֹכָבַי נְמוּכִים
עַד כִּי דָּבָר לֹא יִשְׁוֶה לָזֹאת אוּלַי
אוּלָם אֵין כֹּל סָפֵק בְּלִבִּי
כִּי כָּרֶגַע אֲנִי דְּווּיָה כָּל כָּךְ

שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ אֶהְיֶה אוֹהֶבֶת
הַיִּפְעָה אֲשֶׁר בָּהּ חֲפֵצָה נַפְשִׁי
לְעוֹלָם לֹא אֵדַע בְּכָל מְאוֹדִי
כִּי אָכֵן אֲנִי רְאוּיָה לָהּ.”

היום, לפני 170 שנים, נולדה לאונה פלורנטינו, משוררת פיליפינית, הנחשבת לגשר בין מסורת הסיפור שבעל פה לספרות הכתובה ול”אם הספרות הנשית” בפיליפינים. היא החלה לכתוב בשפת האילוקנו כבר בגיל 10 וקיבלה עידוד לכך מצד אמה והכומר. בגיל 14 נישאה, ובעלה לא קיבל את כתיבתה; היא נודתה ומתה בגיל 35 הרחק ממשפחתה. יש המשערים כי בנה הבכור השמיד שירים שלה, שהיו ארוטיים ומרדניים. שיריה שנשתמרו הם 22 שירים שנכללו ב”אנציקלופדיה הבינלאומית של יצירות נשיות” שפורסמה באירופה ב-1889 – והופכים אותה למשוררת הפיליפינית הראשונה שזכתה להכרה עולמית.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה “Blasted Hopes” (“תקוות מנופצות”), 1880~
(מהשפה הפיליפינית אילוקני לאנגלית: מ’ פורונדה ג’וניור; מאנגלית לעברית: מתת גולדברג אלון)

בתמונות: פסל המנציח את דמותה, מוצב מול ביתה לשעבר שכיום מאכלס את מרכז התיירות הפרובינציאלי בעיר ויגאן שבפיליפינים (אתר מורשת עולמית ואחת מ”שבע הערים המופלאות של העולם”) ומסעדה בשם “קפה לאונה”, על שמה [מקור]