עמוד 1
רגיל

גייל סימון

גייל סימון, נולדה ב-1974

היום, לפני 44 שנים, נולדה גייל סימון, סופרת קומיקס אמריקאית. בסוף שנות ה-90 הייתה ספרית בוגרת לימודי תיאטרון וכתבה בבלוג “נשים במקררים”, שביקר את הייצוג הנשי בתעשיית הקומיקס ובמיוחד את הנטייה להתעלל בדמויות נשיות רק כדי להניע או להצדיק את מעשיו של הגיבור. בעקבות הצלחת הבלוג החלה לכתוב טור שבועי בשם “אתם עוד תצטערו!”, שבו יצרה פרודיות ותקצירים סאטיריים ליצירות קומיקס, וכן את רצועת הקומיקס השבועית של “משפחת סימפסון”. היא כותבת, בין היתר, עבור “דדפול” של מארוול, סדרת “ציפורי הטרף” של די-סי, “בטגירל”, “וונדר וומן” ו”טומב ריידר”.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבה על גייל סימון באתר Sideshow

בתמונה הקטנה: סימון בקומיק-קון ניו יורק, 2017

רגיל

מוניקה לוינסקי

מוניקה סמיל לוינסקי, נולדה ב-1973

היום, לפני 45 שנים, נולדה מוניקה לוינסקי, אקטיביסטית נגד בריונות רשת, אשת תקשורת ומעצבת אופנה יהודייה אמריקאית. ב-1995, בגיל 22, החלה לעבוד כמתמחה בבית הלבן, והייתה לה מערכת יחסים עם נשיא ארה”ב ביל קלינטון. חשיפת הפרשה והכחשתה, לצד האשמות קודמות של קלינטון בהתנהגות מינית בלתי הולמת כמושל ארקנסו, הובילו לניסיון הדחתו באשמת עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. לוינסקי נעשתה בן לילה ידועה לשמצה בכל העולם כסמל סקס, כמופקרת ופתיינית, ולמעשה הייתה לאחת הראשונות שנפלו קורבן לשיימינג רשת בינלאומי בעקבות חשיפה של ניצול יחסי מרות.

ויקיפדיה

שיחת ה-TED של מוניקה לוינסקי, “מחיר הבושה”:
“ביוש ציבורי כספורט דמים חייב להיפסק,” היא אומרת. “ב-1998, אני הייתי ‘פציינט אפס’, הסנונית הראשונה למגפת השיימינג, כשאיבדתי את כל המוניטין האישי שלי באופן כמעט מיידי ברמה הגלובלית.” כיום, שיימינג ציבורי ברשת מהסוג שהיא חוותה הפך לדבר נפוץ – שלעתים הוא אף קטלני. בשיחה אמיצה, היא בוחנת מקרוב את תרבות ההשפלה המאפיינת כיום את הרשת ומבקשת לסלול דרך אחרת.

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מוקפת בצוותי חדשות מחוץ למשרד עורך הדין שלה, יולי 1998 (מקור: וושינגטון פוסט)

רגיל

שבאנה רחמאן

שבאנה רחמאן, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה שבאנה רחמאן, סטנדאפיסטית, עיתונאית, סופרת ופעילת זכויות אדם נורווגית, מוסלמית ילידת פקיסטן. הופעותיה, כתיבתה והרצאותיה מהוות התקפה סאטירית על האסלאם הפונדמנטליסטי, על הפרת זכויות האדם ובעיקר האישה ע”י קנאים מוסלמים, ועל הסובלנות ה”רב-תרבותית” שמגלים מתונים כלפי תופעות כגון מילת נשים, סקילת נשים נואפות, כפיית נישואין על נערות וילדות צעירות, קטיעת איברי עבריינים ועוד. בשל הצלחתה, החלה לקבל מכתבי שנאה ואיומים, אך גם הוגדרה כאחת ממעצבות דעת הקהל החשובות בסקנדינביה וזכתה בפרס חופש הביטוי הנורווגי ובפרס הליונס הכלל-עולמי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רחמאן עם כלבי הסמויד שלה, אקהרט וקספר, מתוך כתבה בעיתון הנורווגי “אפטן-פוסטן”, תחת הכותרת “הכלבים לקחו אותי“, על פעילותה למען זכויות בעלי חיים (צילום: דן נגארד)

בתמונה הקטנה: רחמאן בהפגנה של ארגון NOAH הנורווגי למען שינוי היחס לבעלי חיים כאל חפצים, 2014 (צילום: האקון מוזוולד לארסן, מאגר התמונות NTB)

רגיל

סמירה עזיז

סמירה עזיז, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה סמירה עזיז, אשת תקשורת, אשת עסקים ופעילת זכויות אדם מערב הסעודית. היא חותנה בגיל 15, ובעידוד בעלה למדה בהודו עיתונות, קולנוע ויחסים בינלאומיים, עם דוקטורט במסחר בינלאומי ופוסט-דוקטורט בתקשורת המונים. חברת ההפקות שלה היא החברה הסעודית הראשונה בתעשיית הקולנוע של בוליווד. כסופרת, משוררת, עיתונאית ומגישת רדיו, היא עוסקת רבות בסוגיות משפחתיות (כגון נישואי ילדות ואלימות במשפחה), חברתיות וחינוכיות, בזכויות נשים ובזכויות פליטים ומהגרים בערב הסעודית, וכן ביחסים עם הקהילה הבינלאומית ובקידום שלום דרך ספורט.

ויקיפדיה

האתר והבלוג הרשמי של סמירה עזיז

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עזיז (משמאל) עם עובדים בארגון ממשלתי הודי ליצירת הזדמנויות תעסוקה בפרויקט פיתוח למען נשים

בתמונה הקטנה: מתוך ריאיון עמה ב”אל-בילאד”, פורטל חדשות סעודי באנגלית (יולי 2017)

רגיל

גילדה רדנר

גילדה סוזן רדנר, 1989-1946

היום, לפני 72 שנים, נולדה גילדה רדנר, קומיקאית ושחקנית יהודייה-אמריקאית פורצת דרך. בראשית שנות ה-70 החלה להופיע בסטנד-אפ, זכתה להצלחה מסחררת והצטרפה לתוכנית קומדיה ברדיו ששודרה בכל רחבי ארה”ב. ב-1975 עלתה לשידור תוכנית הטלוויזיה “סאטרדיי נייט לייב”, והיא הייתה חברה בצוות המקורי; היא גם כתבה חלק גדול מהמערכונים, ונודעה במיוחד בפרודיות על מגישי חדשות, שבהשראתה הפכו נפוצות בתוכניות סאטירה. לאחר מותה מסרטן נוסדו לפי צוואתה ארגונים להגברת המודעות לאבחון מוקדם של המחלה, למעקב ורישום של קבוצות סיכון ולתמיכה בחולים ובקרוביהם.

ויקיפדיה

עוד על “קהילות התמיכה בחולי סרטן” (המכונות “מועדוני גילדה”, על שמה)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רדנר ב”סאטרדיי נייט לייב”

בתמונה הקטנה: גילדה רדנר (במרכז), עם (מימין לשמאל) ג’ון קנדי, רוזמרי רדקליף, יוג’ין לוי ודן אקרויד, צוות הקומיקאים של התיאטרון המפורסם “Second City” ב-1974 (מקור: אימגור)

רגיל

הלן סיקסו

הלן סיקסו, נולדה ב-1937

“על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן. מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית.”

היום, לפני 81 שנים, נולדה הלן סיקסו, סופרת, משוררת, מחזאית ופילוסופית פמיניסטית צרפתייה-יהודייה, ילידת אלג’יריה. פרופ’ סיקסו הקימה ב-1974 את “המרכז לחקר לימודי נשים”, הראשון מסוגו באירופה, ונחשבת לאחת האינטלקטואליות המובילות בצרפת מאז שנות ה-60, אשר השפיעה רבות על עיצוב התיאוריה הספרותית, הפילוסופיה והפמיניזם הפוסט-מודרניים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך “צחוקה של המדוזה” (Le Rire de la Méduse), שראה אור ב-1975 ונחשב לאחד המניפסטים הפמיניסטיים החשובים שפורסמו. החיבור עוסק ביחסים שבין שפה, גוף, מיניות וחברה, ועל ידי חשיפת ההכללות הלשוניות שעיצבה הפטריארכיה לדיכוי הנשי, ותרגול צורות ביטוי חלופיות של כתיבה נשית וקווירית, פועל ליצירת שינוי לשוני, אשר ייצור בתורו שינוי תפיסתי ולבסוף שינוי חברתי.

בתמונה הקטנה: פרופ’ סיקסו מרצה בשנת 1975

התמונות מתוך אתר “בבליו”, המרכז מידע על ספרים וסופרים בצרפתית

רגיל

ציונה (ציקי) לוי-לירון

ציונה (ציקי) לוי-לירון, 2010-1927

“חשוב לי מאוד להפיץ את השירים של יהדות ספרד ותימן. השירים הללו אינם פולקלור. אמרתי זאת לאנשי ‘קול ישראל’ אך הם סירבו לקבל את דברי. מדוע כל אמן שמכבד את עצמו שש להשמיע את שיריהם של ביאליק וטשרניחובסקי, ואילו שירים שהלחנתי למילותיו של רבי שלום שבזי הם רק פולקלור? אני רוצה שישמיעו את השירים הללו כשירים ישראליים חדשים ותו לא. אין אלה שירי עדות או שירי שכונה. אני לא מאמינה שיש חשיבות למוצא העדתי. אני מאמינה רק במוסיקה טובה”
(מתוך ריאיון עמה בעיתון “יחד”)

היום, לפני 91 שנים, נולדה ציונה (ציקי) לוי-לירון, אמנית, כותבת ומלחינה ישראלית. בהשראת מזמורי התפילה המסורתיים של יוצאי תימן שליוו את ילדותה בכרם התימנים בתל אביב, היא החלה את דרכה המוזיקלית בגיל 24, כשלמדה לנגן בפסנתר ולימדה ריתמיקה בגני ילדים ובבתי ספר בעיר. בשנות ה-60 החלה להלחין ולערוך מוזיקלית שירי ילדים ומחזות לילדים, והייתה מהראשונות בישראל שהלחינו שירים של משוררי יהדות המזרח וספרד, כמו רבי יהודה הלוי, אבן גבירול ושלום שבזי, שבוצעו ע”י מיטב הזמרים. במקביל עסקה גם באמנות פלסטית, וציוריה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובחו”ל וזכו בפרסים רבים.

המידע עליה מתוך ראיונות שקיים נעם סמית עם ילדיה, יובל לוי ומאירה קרול, ועם אחותה אסתר, במסגרת פרויקט “מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה“. עוד באתר “פוליטיקלי קוראת”.

פייסבוק

רגיל

פרל קונור-מוגוטסי

פרל סינתיה קונור-מוגוטסי, 2005-1924

היום, לפני 94 שנים, נולדה פרל קונור-מוגוטסי, סוכנת, אמרגנית, שחקנית ופעילה תרבותית מטרינידד, שהייתה חלוצה וכוח מניע בהכרה ובקידום של אמנות קאריבית, אפריקאית ואסיאתית בבריטניה ובעולם המערבי בכלל. עם הגעתה ללונדון ב-1948 הפך ביתה למרכז עבור אמנים לא-לבנים ומהגרים, והיא הייתה הראשונה לייצג בבריטניה שחקנים, רקדנים, מוזיקאים, סופרים וקולנוענים שחורים וממיעוטים אתניים נוספים, הפיקה והפיצה סרטים פורצי דרך בקולנוע הבריטי השחור והקאריבי, ובשנות ה-60 הייתה ממייסדות אחד התיאטראות השחורים הראשונים בבריטניה, “סדנת התיאטרון השחור”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם בעלה, הזמר והשחקן אדריק קונור

רגיל

אלידע גרא

אלִידַע גֵּרָא, 2017-1931

היום, לפני שנה, הלכה לעולמה אלִידַע גֵּרָא, במאית קולנוע וכוריאוגרפית ישראלית. בניו יורק, עיר הולדתה, למדה מחול ב”ג’וליארד” ואצל מרתה גרהם והופיעה בתיאטראות אוף-ברודוויי. משעלתה לישראל, לימדה תנועה בתיאטרון הקאמרי, ייסדה את פסטיבל “גוונים במחול” ויצרה סרטים. גרא הייתה נציגה בולטת ואישה יחידה בתנועת “הרגישות החדשה”, שביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי ואמנותי בניגוד לקולנוע הריאליזם הציוני שקידמה המדינה. סרטה “לפני מחר” (1969) הוא הסרט העלילתי הראשון באורך מלא שביימה אישה בישראל; ב-2013 זכה לכבוד מאוחר, כשנבחר לנעול את הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: צילמה אבישג שאר-ישוב

בתמונה הקטנה: ישראל (פולי) פוליאקוב ורינה גנור, כוכבי סרטה “לפני מחר”

התמונות מתוך כתבה ב”הארץ” על הקרנת הסרט בפסטיבל לסרטי נשים ברחובות ב-2013: “לאן נעלמה הבמאית הראשונה של הקולנוע הישראלי?”

רגיל

עאישה תיימור

עאישה (עִסמת) תיימור, 1902-1840

היום, לפני 116 שנים, נפטרה עאישה תיימור, סופרת ומשוררת מצרייה. במסגרת פעילותה החברתית והפמיניסטית קראה לשיפור מצבן של נשים בחברה הערבית, למאבק בקולוניאליזם ולהכללתם של בני קבוצות אתניות ומעמדות שונים בתהליך בניית האומה המצרית. בתקופה שבה העיסוק הציבורי בתרבות היה נחלתם של גברים בלבד, תיימור נחשבה לאחת הכותבות הבולטות לתיאטרון, בדגש על עולמן של נשים, תקוותיהן והמחסומים שבדרכן. שירתה, בערבית, בטורקית ובפרסית, התאפיינה ברגש עז ואמיתי, בפרט בשירי ההספד שלה, שהושפעו ממאורעות חייה ובראשם מותה של בתה הבכורה תאוחידה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כריכת ספרה “ספר ההרפתקאות של אל-הלל”, שיצא לאור ב-1956, מתוך אתר ebay

רגיל

רונית אלקבץ

רונית אלקבץ, 2016-1964

“אני אוהבת קולנוע רדיקלי שמבקש לבנות עולם חדש, שמקשה על עצמו. אני נמשכת לעולמות שחוקרים את הנפש, ששמים את האדם במרכז היצירה. אין לי רצון לביים או לשחק במשהו שאין לו יכולת לשנות. אני לא כאן לשחק לשם הנאה מהמשחק. עד כמה שזה יישמע בומבסטי, אני רוצה לחולל מהלך”

היום, לפני שנתיים, הלכה לעולמה רונית אלקבץ, מחשובות השחקניות והיוצרות בקולנוע הישראלי ואייקון של נשיות חזקה בכלל ונשיות מזרחית בפרט. אלקבץ כיהנה גם כנשיאת “אחותי”, תנועה פמיניסטית מזרחית לקידום צדק כלכלי, חברתי ותרבותי ולסולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: על השטיח האדום בפסטיבל קאן 2014 (צילום: פרנסואה גויו, AEP)

בתמונה הקטנה: עם אחיה, שלומי אלקבץ, בטקס פרסי אופיר 2014 (צילום: ורה עציון ל-NRG)

רגיל

מונה זילברשטיין

מונה זילברשטיין, 1988-1948

“המסיבה של מונה זילברשטיין התחילה בגיל 15. כולם היו שם. המטרה: להתנסות בכל, הרבה ומהר. ב”כסית” ושלוחותיה כתבו על היופי שלה שירים. בעיתונים דיווחו על כל צעד שעשתה. קראו לה נערת זוהר. אחר כך קראו לה שחקנית. היא הדרדרה לסמים, עברה דרך העולם התחתון, הגיעה לאשפתות, וחזרה משם.”
(מתוך סדרת ראיונות עם מונה זילברשטיין, אוגוסט 1987, כחצי שנה לפני מותה)

היום, לפני 30 שנים, מתה מונה זילברשטיין, שחקנית קולנוע ודוגמנית ישראלית, ממנת יתר של הרואין. כנערה צעירה בת 14 החלה לפקוד את קפה “כסית”, חברה ל”חבורת לול” והייתה לאחת הדמויות הבולטות בבוהמה התל אביבית. היא השתתפה בכל סרט ישראלי חשוב בשנות ה-60 וה-70; תפקידה הזכור ביותר הוא דינה בסרט “מציצים”. זילברשטיין התמכרה לסמים קשים, עברה אשפוזים ומעצרים וניסיונות גמילה חוזרים ונשנים. ב-1984, לאחר עוד ניסיון גמילה, ייבאה לישראל את קבוצות התמיכה של מכורים אנונימיים והצליחה להפיצן בכל רחבי הארץ ובמיוחד לשלבן בשירות בתי הסוהר.

 

“אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש,
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש!

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט עורג,
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט הורג!

הקשיבי,
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך?
אל מיטתו לעד אותך יקשור…
למה, למה לך?”

(מתוך שיר של “שלישיית גשר הירקון” מאת חיים חפר, שנכתב על מונה זילברשטיין בת ה-16)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילם ציון ציפריס, מתוך כתבה ב”פנאי פלוס”, מרץ 2018, על “סיפור חייה הטראגי של נערת הזוהר מ’מציצים’: מונה זילברשטיין

בתמונה הקטנה: מונה זילברשטיין ואורי זוהר בצילומי יח”צ מתוך הסרט “מציצים”

רגיל

אספיר שאב

אספיר (אסתר) שאב, 1959-1894

היום, לפני 124 שנים, נולדה אספיר שאב, קולנוענית סובייטית פורצת דרך בקולנוע תיעודי ועלילתי. כסטודנטית לספרות במוסקבה של העשור השני של המאה ה-20 התחברה לעולם האוונגרד הרוסי, ובמיוחד לתיאטרון הקונסטרוקטיביסטי. ב-1922 החלה לעבוד כעורכת בחברת הקולנוע הסובייטית המרכזית והייתה לאחת הנשים הבולטות מאחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע הסובייטית. יצירתה החשובה ביותר היא טרילוגיית הסרטים ההיסטוריים “נפילתה של שושלת רומנוב”, “הדרך הגדולה” ו”רוסיה של ניקולאי השני ולב טולסטוי”, שבמסגרתה יצרה לראשונה את הז’אנר המכונה סרטי ארכיון.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: דיוקן מאת אלכסנדר רודצ’נקו, 1924

רגיל

סופי טויבר-ארפ

סופי הנרייט גרטרוד טויבר-ארפ, 1943-1889

היום, לפני 129 שנים, נולדה סופי טויבר-ארפ, אמנית רב-תחומית שווייצרית, הנחשבת לאחת האמניות החשובות במאה ה-20 בתחום האמנות הקונקרטית. היא הייתה ממייסדות תנועת הדאדא, שקראה תיגר על האמונות והמוסכמות של החברה האירופית שלאחר מלחה”ע ה-1 באמצעות שפה מופשטת במגוון של ז’אנרים אמנותיים. טויבר-ארפ הופיעה בקברט האוונגרדי ע”ש וולטר בריקוד ובשירה, יצרה תיאטרון בובות, הקימה תפאורות, ארגה שטיחי קיר גאומטריים, פיסלה ולימדה עיצוב תלבושות ועיצוב פנים באוניברסיטת ציריך לאמנות. היא האישה היחידה המופיעה כיום על שטר כסף שווייצרי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך מיצג באסקונה, שווייץ, 1925

בתמונה הקטנה: פורטרט עצמי עם “ראש דאדא”, 1920

רגיל

לינדה לאבלייס

לינדה סוזן בורמן (לינדה לאבלייס), 2002-1949

היום, לפני 69 שנים, נולדה לינדה בורמן, שנודעה בשם הבמה לינדה לאבלייס, שחקנית פורנו אמריקאית. היא התפרסמה לאחר הסרט “גרון עמוק” (1972), הנחשב לסרט הפורנוגרפי הרווחי ביותר בעולם בכל הזמנים. בורמן קיבלה על השתתפותה בסרט רק 1,250 דולר, שאותם לקח בעלה, שהיה גם הסרסור שלה. בספרה האוטוביוגרפי מ-1980 העידה כי במהלך הקריירה שלה נאנסה, נוצלה ושועבדה, וכי בעלה כפה עליה לבצע את האקטים במכות ובאיומי אקדח. בורמן הפכה לאחת המבקרות החריפות של תעשיית הפורנוגרפיה, והרצתה נגדה בפני קבוצות פמיניסטיות, סטודנטים וגורמי ממשל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: עם צ’אק טריינור, בעלה הראשון והסרסור שלה

רגיל

נישל ניקולס

נישל ניקולס, נולדה ב-1932

היום, לפני 85 שנים, נולדה נישל ניקולס, שחקנית, זמרת ואמנית קול אמריקאית. היא התפרסמה במיוחד כקצינת הקשר ניוטה אוהורה ב”מסע בין כוכבים: הסדרה המקורית” ובשישה מסרטי הקולנוע המבוססים על הסדרה. דמותה פורצת הדרך הפכה לאייקון של התנועה לזכויות האזרח, כאחת הנשים השחורות הראשונות שהופיעו בטלוויזיה האמריקאית לא בתפקיד משרתת; גם הנשיקה בינה ובין ויליאם שאטנר, קפטן קירק, התפרסמה כנשיקה הבין-גזעית הראשונה ששודרה בטלוויזיה האמריקאית. לאחר מכן, ניקולס התנדבה בפרויקט מיוחד של נאס”א לגיוס בני מיעוטים ונשים לסוכנות החלל.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך הפרק הראשון ב”מסע בין כוכבים: הסדרה המקורית”, עם לנרד נימוי בתפקיד ספוק. שודר לראשונה ב-8 בספטמבר, 1966.

בתמונה הקטנה: נישל ניקולס עם קלינגונים בפרימיירה הרשמית של הסדרה של רשת CBS “מסע בין כוכבים: דיסקברי”, הוליווד, 19 בספטמבר 2017. צילום: סו שניידר, סוכנות MGP

רגיל

מרלן דיטריך

מריה מגדלנה (מרלן) דיטריך, 1992-1901

היום, לפני 116 שנים, נולדה מרלן דיטריך, שחקנית, זמרת ואייקון אופנה גרמנייה-אמריקאית, אשר הצטיירה כ”פאם פאטאל” וכמודל לביסקסואליות. בשנות ה-20 החלה לשחק בתיאטרון ובסרטים אילמים בגרמניה, ולאחר הופעותיה בסרטים כמו “המלאך הכחול” ו”שנגחאי אקספרס” הפכה לאחת השחקניות הידועות והמרוויחות ביותר דאז. במהלך מלחה”ע השנייה, כבר כאזרחית ארה”ב, הביעה התנגדות עזה לנאצים, פתחה את ביתה בפני גולים מאירופה והתנדבה לבדר חיילים בחזיתות השונות. ב-1999 דירג אותה מכון הסרטים האמריקאי במקום התשיעי ברשימת השחקניות הטובות בכל הזמנים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “השחקנית מרלן דיטריך מבקרת את חיילות חיל הנשים של צבא ארה”ב אי-שם בצרפת, 18 בנובמבר 1944. על ביקוריה אצל הכוחות הלוחמים אמרה: ‘יש משהו בחיילים האמריקאים שאי-אפשר להסביר. הם מכירים תודה על כל דבר, אפילו על שחקנית קולנוע שבאה לראות אותם.'” (מתוך אוסף הצילומים של חיל התקשורת והמידע של ארה”ב במלחה”ע השנייה)

בתמונה הקטנה: מתוך הסרט “מרוקו” (1930)

רגיל

ג’יין פונדה

ג’יין סימור פונדה, נולדה ב-1937

היום, לפני 80 שנים, נולדה ג’יין פונדה, שחקנית קולנוע, סופרת, דוגמנית, “גורו כושר”, פעילה פוליטית ופמיניסטית אמריקאית. מאז שנות ה-60 הופיעה בעשרות הפקות תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה והפכה לכוכבת-על עטורת פרסים. היא החלה להשתתף בשיעורי מחול אירובי ובאימוני כושר לאחר שנפצעה במהלך ריקוד בסרט, וב-1982 פרצה בקריירה נוספת עם קלטות כושר שנמכרו במיליוני עותקים. במקביל הייתה פעילה בתנועה לזכויות האזרח, במחאה נגד מלחמת וייטנאם ונגד מלחמת עיראק, התבטאה רבות נגד אלימות כלפי נשים והקימה מרכז לבריאות המתבגרת ומרכז להגברת הקול הנשי בתקשורת.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך סרטון קצר שבו פונדה מספרת על הרגעים הגדולים בחייה, 2017

בתמונה הקטנה: נואמת בהפגנה נגד מלחמת וייטנאם, 1975

רגיל

גילה גולדשטיין

גילה גולדשטיין, 2017-1947

“הייתי מה שרציתי, עכשיו תורכם להיות” – מתוך הכיתוב על מצבתה

היום, לפני 70 שנים, נולדה גילה גולדשטיין, שחקנית, רקדנית, אמנית וזמרת ישראלית, מהפעילות הראשונות ואייקון של הקהילה הטרנסג’נדרית ושל אגודת הלהט”ב בישראל. כנערה נפלטה מביתה בשל שונותה המגדרית ונאלצה לעבוד בזנות וכחשפנית. ב-1965, בגיל 18, עברה ניתוח לשינוי מין – הניתוח המתועד הראשון של ישראלי/ת. במהלך השנים ליוותה נשים טרנסיות שפנו אליה והשמיעה את קולן. ב-2011 הושק “פרויקט גילה להעצמה טרנסית”, הקרוי על שמה ומספק לטרנסים וטרנסיות ייעוץ משפטי במקרים של הדרה ואפליה, סיוע בפתרונות דיור למי שנפלטו מביתם, ליווי אישי למיצוי זכויות ועוד.

ויקיפדיה

פייסבוק

עוד על הסרט הדוקומנטרי על חייה “זה גילה, זה אני

עוד על “פרויקט גילה להעצמה טרנסית” באתר הפרויקט

רגיל

ביורק

ביורק גוד’מונדסדוטיר, נולדה ב-1965

“שירה היא חגיגה של חמצן”

היום, לפני 52 שנים, נולדה ביורק גוד’מונדסדוטיר, זמרת, מלחינה, כותבת ומפיקה מוזיקלית איסלנדית היוצרת במגוון סגנונות, כמו ג’אז, פופ, טריפ-הופ, מוזיקה אלקטרונית ומוזיקה קלאסית. בגיל 12 הקליטה את אלבומה הראשון לאחר שהמורה שלה לפסנתר שלח הקלטה שלה לרדיו, ומאז זכתה ב-5 פרסי בריט, 4 פרסי MTV ו-21 פרסי מוזיקה איסלנדיים. בשנת 2000 זכתה בפרס בפסטיבל קאן על משחקה בסרט “רוקדת בחשכה”, ב-2010 זכתה בפרס האקדמיה המלכותית השוודית, וב-2015 הועלתה רטרוספקטיבה של עבודתה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

ויקיפדיה

פייסבוק