עמוד 1
רגיל

נִייָה דינאטה

נִייָה דינאטה (נורקורמיאטי אייסיה דווי), נולדה ב-1970

היום, לפני 49 שנים, נולדה נִייָה דינאטה, במאית סרטים אינדונזית. באמצע שנות ה-90 החלה לעבוד ככתבת חדשות זוטרה וכבמאית וידאו-קליפים ופרסומות. כשהקימה בית הפקות משלה, החלה לביים סרטים הנוגעים בסוגיות חברתיות הנחשבות לטאבו באינדונזיה, כמו הומוסקסואליות, מהגרי עבודה ופוליגמיה, והיא מתמודדת תדיר עם צנזורה, מחלוקות ואף איומים. סרטה מ-2003, “אריסאן!”, הסרט האינדונזי הראשון שכלל זוג להט”בי, זכה במפתיע בשבחי המבקרים, בהצלחה קופתית ובכל הפרסים החשובים של האקדמיה האינדונזית לקולנוע. שלושה מסרטיה התמודדו על פרס האוסקר לסרט הזר.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך חשבון האינסטגרם שלה, ינואר 2019

התמונה הקטנה: מתוך ריאיון למגזין התרבות האינדונזי “צבעים”: “נייה דינאטה: קולה של אישה”, פברואר 2017

רגיל

ליאה צ’ייס

ליאה צ’ייס, נולדה ב-1923

היום, לפני 96 שנים, נולדה ליאה צ’ייס, שפית, סופרת ואישיות טלוויזיונית אמריקאית עטורת פרסים, “מלכת המטבח הקריאולי” (וההשראה לטיאנה מ”הנסיכה והצפרדע” של דיסני). היא החלה את דרכה בניו אורלינס כמלצרית וכמכינת כריכים בדוכן הימורים, ובהדרגה, עד שנות ה-50, הפכה את המקום למסעדה המצליחה “דוקי צ’ייס”, שמגישה עד היום מאכלים קריאוליים מסורתיים. המסעדה שלה נודעה משנות ה-60 כמקום מפגש של התנועה לזכויות האזרח, כתחליף לבנקים שלשחורים לא הותרה גישה לשירותיהם, כגלריה האוצרת ומציגה אמנות אפרו-אמריקאית וכמקום המעסיק ומקדם מוזיקאים מקומיים.

“לגדול בסביבה כפרית, שיש בה חקלאות, שיש בה יערות, זה אומר לדעת דברים. להעריך דברים. כשהלכנו לפנות בוקר לקטוף תותים [בשדות של סבא] נאלצנו ללכת אולי ארבעה או חמישה מיילים דרך היערות, ולמדנו מה אפשר לאכול. ידענו שאפשר לאכול את גרגרי היער האלה, את הענבות האלה. הלוואי שלכל ילד/ה היום היו חוויות כאלה. מי שחיים בעיר גדולה לא יודעים דבר על מה שהם אוכלים.”
(מתוך ריאיון עמה מ-2012, בתשובה לשאלה על מקורות הידע שלה על אוכל)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה ב-2016 ב”ניו יורקר” על “מלכת המטבח הקריאולי בניו אורלינס, עדיין מבשלת בגיל תשעים ושלוש” (צילום: ג’וש טלס)

התמונה הקטנה, מתוך האוסף ההיסטורי של ניו אורלינס

רגיל

פרוע פרח’זאד

פרוע פרח’זאד, 1967-1935

“אָמְרָה הַצִּפּוֹר: ‘אֵיזֶה רֵיחַ, אֵיזֶה שֶׁמֶש, הוֹ
הָאָבִיב בָּא
וַאֲנִי אֵצֵא לְחַפֵּש אֶת בֶּן זוּגִי’

עָפָה הַצִפּוֹר מִקְצֵה הַמִּרְפֶּסֶת
כְּמוֹ הוֹדָעָה עָפָה וְהָלְכָה

הַצִּפּוֹר הָיְתָה קְטַנָּה
הַצִּפּוֹר לֹא חָשְׁבָה
הַצִּפּוֹר לֹא קָרְאָה עִתּוֹן
הַצִּפּוֹר לֹא לָקְחָה הַלְוָאָה
הַצִּפּוֹר לֹא הִכִּירָה אֶת בְּנֵי הָאָדָם

הַצִּפּוֹר לְעֵבֶר הַשָׁמַיִם
וּמֵעַל הַרַמְזוֹרִים
עָפָה גָּבוֹהַּ בְּלֹא יְדִיעָה
וְאֶת הָרְגָעִים הַכְּחֻלִּים
חָוְתָה בְּשִגָּעוֹן

הַצִּפּוֹר, הוֹ, הָיְתָה רַק צִפּוֹר”

היום, לפני 84 שנים, נולדה פרוע פרח’זאד, משוררת ובמאית איראנית, מהיוצרות המשפיעות והמוּכּרות בשפה הפרסית ובאיראן של זמננו, אייקון פמיניסטי הנותנת ביטוי לקול נשי אקטיבי, לרגשותיה, לתשוקותיה ולשאיפותיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

השיר “הציפור הייתה רק ציפור”, מתוך ספר שיריה הרביעי “לידה אחרת” (יצא לאור בעברית בהוצאת קשב לשירה, 2012, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב)

התמונות מתוך אתר “ארגון תוס” לקידום ולשימור התרבות והאמנות האיראנית, מייסודה של ג’מיל ח’ראזי

רגיל

מרגרט יוז

מרגרט יוז, 1719-1630

הופיעה לראשונה על במת התיאטרון ב-8 בדצמבר 1660

בתקופת הרנסנס באירופה נאסר על נשים להופיע כשחקניות על הבמה, ותפקידי נשים גולמו על ידי שחקנים גברים; הדבר יצר לא מעט מצבים מביכים והעלה חששות ל”פגיעה במוסר” (כלומר, הצגה ועידוד של הומוסקסואליות). ב-1660, עם השבת שלטונה של המלוכה האנגלית, הורה המלך צ’ארלס השני כי תפקידי נשים יגולמו מעתה ע”י שחקניות. וכך, היום, לפני 358 שנים, הופיעה לראשונה אישה – מרגרט יוז בת ה-30 – על במת התיאטרון האנגלי, בתפקיד דסדמונה במחזה “אותלו” של שייקספיר. היא הקסימה את הקהל, התקבלה באהדה רבה, הפכה לידוענית ופתחה את הדרך לשחקניות רבות נוספות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת סר פיטר ללי, 1672; מתוך אתר מוזיאון ג’ונסון לאמנות, אוניברסיטת קורנל בניו יורק

התמונה הקטנה מתוך סיפור עליה בבלוג על נשים גדולות מהמאה ה-17

רגיל

ג’ואן גנץ קוּני

ג’ואן גנץ קוּני, נולדה ב-1929

היום, לפני 89 שנים, נולדה ג’ואן גנץ קוּני, מפיקת טלוויזיה אמריקאית, יוצרת “רחוב סומסום”. היא יזמה ודחפה יצירת תוכנית חינוכית לגיל הרך שתקדם מיומנויות לימודיות (הרגלי קריאה, עניין במדע) וחברתיות (סובלנות, עזרה לזולת ויישוב סכסוכים), תוך פנייה לבעלי רקע אתני, סוציואקונומי ודתי מגוון ועל סמך מחקרים חינוכיים. “רחוב סומסום” עלתה לשידור ב-1969; נכון להיום, התוכנית מופקת ב-22 מדינות, משודרת ב-140 מדינות וזכתה ב-167 פרסי אמי – יותר מכל תוכנית אחרת. קוני, מהמנהלות הבכירות הראשונות בטלוויזיה האמריקאית, זכתה בין היתר בפרס אמי על מפעל חיים ובמדליית החירות הנשיאותית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם אריק ובנץ, שנות ה-70 [מתוך אתר פנדום של “החבובות”]

בתמונה הקטנה: עם ביג בירד ואלמו וחברים, 2009 [מתוך אתר IMDB]

רגיל

מרג’אן סטראפי

מרג’אן סטראפי, נולדה ב-1969

היום, לפני 49 שנים, נולדה מרג’אן סטראפי, סופרת, מאיירת ובמאית צרפתייה ילידת איראן, הפועלת לקידום פציפיזם וזכויות נשים. בסדרת הרומנים הגרפיים האוטוביוגרפיים שלה, “פרספוליס”, היא מגוללת את סיפור התבגרותה באיראן שלפני ואחרי המהפכה האסלאמית. הסדרה המצליחה תורגמה לשפות רבות, זכתה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לקומיקס ונבחרה לספר הקומיקס הטוב לשנת 2003 של “טיים” ו”ניו יורק טיימס”. ב-2007 עובדו הספרים לסרט אנימציה, בבימויה של סטראפי עצמה, שזכה בפרס חביב השופטים בפסטיבל קאן ובגראנד פרי בפסטיבל לונדון והיה מועמד גם לאוסקר ולגלובוס הזהב.

ויקיפדיה

עוד על “פרספוליס”
סדרת הספרים יצאה לאור בעברית בהוצאת “אחוזת בית” בשני חלקים, 2005 ו-2009
הסרט שודר בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, וזכה בפרס “ברוח החופש” המוענק לסרטים העוסקים בחופש הביטוי, חופש הדת וזכויות האזרח

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סצנה מתוך הסרט “פרספוליס”

התמונה הקטנה מתוך דף האמן שלה באתר “גאונות”

רגיל

סבאח

סבאח (ג’נט ג’רג’ס פע’אלי), 2014-1927

היום, לפני 91 שנים, נולדה ג’נט ג’רג’ס פע’אלי, שנודעה בשם הבמה סבאח, זמרת ושחקנית לבנונית. היא הקליטה את שירה הראשון ב-1940, בגיל 13, ומיד תפסה את תשומת לבה של המפיקה והשחקנית המצרייה אסיא דאר’ר. כבר מהסרט הראשון שבו השתתפה ב-1945, “הלב אוהב רק פעם אחת”, היא הפכה לכוכבת בשל קולה העשיר ושמחת החיים שהקרינה. במהרה התפרסמה בכל העולם הערבי, והייתה לאחת הדיוות הגדולות של המוזיקה הערבית והקולנוע הערבי. היא שיחקה בעשרות סרטים ומחזות, הוציאה יותר מ-3,000 שירים והופיעה בכל רחבי העולם עד לשנות השמונים לחייה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סבאח מתארחת בתחרות היופי “מיס מצרים”, קהיר 2007 [מקור]

רגיל

שרה ברנאר

שרה מארי-אנרייט ברנאר, 1923-1844

היום, לפני 174 שנים, נולדה שרה ברנאר, שחקנית תיאטרון צרפתייה, מהגדולות ביותר בתקופתה. היא נודעה באישיותה המקסימה, במשחקה העוצמתי והסוחף ובקול הזהב שלה. החל מ-1862, בהיותה בת 18, נחלה הצלחות בתיאטראות פריז. ב-1880 הקימה להקת תיאטרון משלה, שאיתה הופיעה בכל העולם. היא גילמה גם תפקידי גברים (למשל “המלט”), וכן הופיעה בכמה מסרטי הראינוע הראשונים – כולל בסרט הנחשב לראשון המשלב קול, שהוצג בתערוכה העולמית של פריז ב-1900. לימים נפצעה במהלך הופעה בברזיל ורגלה נכרתה, אך למרות נכותה המשיכה להופיע כמעט עד יומה האחרון.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום של פליקס נדאר, שנת 1860~

בתמונה הקטנה: מתוך הסרט “הגברת עם הקמליות”, שנת 1911

התמונות מתוך הפרויקט “נשים מסוכנות

רגיל

הלן הייז

הלן הייז מקארתור, 1993-1900

היום, לפני 118 שנים, נולדה הלן הייז, שחקנית אמריקאית. הקריירה שלה נפרשה על פני שמונה עשורים, החל מהופעתה הראשונה על בימת התיאטרון ב-1905, בהיותה בת 5 בלבד. היא כונתה “הגברת הראשונה של התיאטרון האמריקאי”, והייתה מהבודדים שזכו בארבעת הפרסים החשובים: אמי, גראמי, אוסקר וטוני. ב-1986 קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית וב-1988 את המדליה הלאומית לאמנויות. היא הייתה ממקימות מכון המחקר הלאומי לפרחי בר, המגן על הצמחייה הטבעית של צפון אמריקה, וכן נודעה בפועלה רב השנים למען בי”ח לשיקום אנשים עם מוגבלויות, הנקרא כיום על שמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סצנה מתוך הסרט “הקץ לנשק” (1932)

בתמונה הקטנה: בשטחי בית החולים על שמה, שנות החמישים (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

ג’ולי אנדרוז

דיים ג’וליה אליזבת אנדרוז, נולדה ב-1935

היום, לפני 83 שנים, נולדה ג’ולי אנדרוז, שחקנית וזמרת אנגלייה, עטורת פרסי אוסקר, גלובוס הזהב, גראמי, באפט”א ואמי. בזכות כישרונה האדיר, כבר בגיל 12 הופיעה על בימות לונדון. בגיל 20 לוהקה ל”גבירתי הנאווה”, המחזמר המצליח ביותר בברודוויי אי-פעם. על תפקידה הראשון בקולנוע, כמרי פופינס, זכתה באוסקר בגיל 29; שנה אחר כך כיכבה ב”צלילי המוזיקה”, מהסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים. בשנים האחרונות דיבבה סרטים, ביניהם “שרק” ו”המיניונים”, ויחד עם בתה אמה כתבה סדרת ספרי ילדים מהנמכרות ביותר באמריקה ויצרה תוכנית המציגה לילדים את עולם התיאטרון והאמנות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אנדרוז ביום הולדתה השמונים, 2015 (זכויות לאלברטו אי. רודריגז/גטי אימג’ז)

התמונה הקטנה: מתוך “צלילי המוזיקה”, 1965

רגיל

גייל סימון

גייל סימון, נולדה ב-1974

היום, לפני 44 שנים, נולדה גייל סימון, סופרת קומיקס אמריקאית. בסוף שנות ה-90 הייתה ספרית בוגרת לימודי תיאטרון וכתבה בבלוג “נשים במקררים”, שביקר את הייצוג הנשי בתעשיית הקומיקס ובמיוחד את הנטייה להתעלל בדמויות נשיות רק כדי להניע או להצדיק את מעשיו של הגיבור. בעקבות הצלחת הבלוג החלה לכתוב טור שבועי בשם “אתם עוד תצטערו!”, שבו יצרה פרודיות ותקצירים סאטיריים ליצירות קומיקס, וכן את רצועת הקומיקס השבועית של “משפחת סימפסון”. היא כותבת, בין היתר, עבור “דדפול” של מארוול, סדרת “ציפורי הטרף” של די-סי, “בטגירל”, “וונדר וומן” ו”טומב ריידר”.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבה על גייל סימון באתר Sideshow

בתמונה הקטנה: סימון בקומיק-קון ניו יורק, 2017

רגיל

מוניקה לוינסקי

מוניקה סמיל לוינסקי, נולדה ב-1973

היום, לפני 45 שנים, נולדה מוניקה לוינסקי, אקטיביסטית נגד בריונות רשת, אשת תקשורת ומעצבת אופנה יהודייה אמריקאית. ב-1995, בגיל 22, החלה לעבוד כמתמחה בבית הלבן, והייתה לה מערכת יחסים עם נשיא ארה”ב ביל קלינטון. חשיפת הפרשה והכחשתה, לצד האשמות קודמות של קלינטון בהתנהגות מינית בלתי הולמת כמושל ארקנסו, הובילו לניסיון הדחתו באשמת עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. לוינסקי נעשתה בן לילה ידועה לשמצה בכל העולם כסמל סקס, כמופקרת ופתיינית, ולמעשה הייתה לאחת הראשונות שנפלו קורבן לשיימינג רשת בינלאומי בעקבות חשיפה של ניצול יחסי מרות.

ויקיפדיה

שיחת ה-TED של מוניקה לוינסקי, “מחיר הבושה”:
“ביוש ציבורי כספורט דמים חייב להיפסק,” היא אומרת. “ב-1998, אני הייתי ‘פציינט אפס’, הסנונית הראשונה למגפת השיימינג, כשאיבדתי את כל המוניטין האישי שלי באופן כמעט מיידי ברמה הגלובלית.” כיום, שיימינג ציבורי ברשת מהסוג שהיא חוותה הפך לדבר נפוץ – שלעתים הוא אף קטלני. בשיחה אמיצה, היא בוחנת מקרוב את תרבות ההשפלה המאפיינת כיום את הרשת ומבקשת לסלול דרך אחרת.

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מוקפת בצוותי חדשות מחוץ למשרד עורך הדין שלה, יולי 1998 (מקור: וושינגטון פוסט)

רגיל

שבאנה רחמאן

שבאנה רחמאן, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה שבאנה רחמאן, סטנדאפיסטית, עיתונאית, סופרת ופעילת זכויות אדם נורווגית, מוסלמית ילידת פקיסטן. הופעותיה, כתיבתה והרצאותיה מהוות התקפה סאטירית על האסלאם הפונדמנטליסטי, על הפרת זכויות האדם ובעיקר האישה ע”י קנאים מוסלמים, ועל הסובלנות ה”רב-תרבותית” שמגלים מתונים כלפי תופעות כגון מילת נשים, סקילת נשים נואפות, כפיית נישואין על נערות וילדות צעירות, קטיעת איברי עבריינים ועוד. בשל הצלחתה, החלה לקבל מכתבי שנאה ואיומים, אך גם הוגדרה כאחת ממעצבות דעת הקהל החשובות בסקנדינביה וזכתה בפרס חופש הביטוי הנורווגי ובפרס הליונס הכלל-עולמי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רחמאן עם כלבי הסמויד שלה, אקהרט וקספר, מתוך כתבה בעיתון הנורווגי “אפטן-פוסטן”, תחת הכותרת “הכלבים לקחו אותי“, על פעילותה למען זכויות בעלי חיים (צילום: דן נגארד)

בתמונה הקטנה: רחמאן בהפגנה של ארגון NOAH הנורווגי למען שינוי היחס לבעלי חיים כאל חפצים, 2014 (צילום: האקון מוזוולד לארסן, מאגר התמונות NTB)

רגיל

סמירה עזיז

סמירה עזיז, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה סמירה עזיז, אשת תקשורת, אשת עסקים ופעילת זכויות אדם מערב הסעודית. היא חותנה בגיל 15, ובעידוד בעלה למדה בהודו עיתונות, קולנוע ויחסים בינלאומיים, עם דוקטורט במסחר בינלאומי ופוסט-דוקטורט בתקשורת המונים. חברת ההפקות שלה היא החברה הסעודית הראשונה בתעשיית הקולנוע של בוליווד. כסופרת, משוררת, עיתונאית ומגישת רדיו, היא עוסקת רבות בסוגיות משפחתיות (כגון נישואי ילדות ואלימות במשפחה), חברתיות וחינוכיות, בזכויות נשים ובזכויות פליטים ומהגרים בערב הסעודית, וכן ביחסים עם הקהילה הבינלאומית ובקידום שלום דרך ספורט.

ויקיפדיה

האתר והבלוג הרשמי של סמירה עזיז

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עזיז (משמאל) עם עובדים בארגון ממשלתי הודי ליצירת הזדמנויות תעסוקה בפרויקט פיתוח למען נשים

בתמונה הקטנה: מתוך ריאיון עמה ב”אל-בילאד”, פורטל חדשות סעודי באנגלית (יולי 2017)

רגיל

גילדה רדנר

גילדה סוזן רדנר, 1989-1946

היום, לפני 72 שנים, נולדה גילדה רדנר, קומיקאית ושחקנית יהודייה-אמריקאית פורצת דרך. בראשית שנות ה-70 החלה להופיע בסטנד-אפ, זכתה להצלחה מסחררת והצטרפה לתוכנית קומדיה ברדיו ששודרה בכל רחבי ארה”ב. ב-1975 עלתה לשידור תוכנית הטלוויזיה “סאטרדיי נייט לייב”, והיא הייתה חברה בצוות המקורי; היא גם כתבה חלק גדול מהמערכונים, ונודעה במיוחד בפרודיות על מגישי חדשות, שבהשראתה הפכו נפוצות בתוכניות סאטירה. לאחר מותה מסרטן נוסדו לפי צוואתה ארגונים להגברת המודעות לאבחון מוקדם של המחלה, למעקב ורישום של קבוצות סיכון ולתמיכה בחולים ובקרוביהם.

ויקיפדיה

עוד על “קהילות התמיכה בחולי סרטן” (המכונות “מועדוני גילדה”, על שמה)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רדנר ב”סאטרדיי נייט לייב”

בתמונה הקטנה: גילדה רדנר (במרכז), עם (מימין לשמאל) ג’ון קנדי, רוזמרי רדקליף, יוג’ין לוי ודן אקרויד, צוות הקומיקאים של התיאטרון המפורסם “Second City” ב-1974 (מקור: אימגור)

רגיל

הלן סיקסו

הלן סיקסו, נולדה ב-1937

“על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן. מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית.”

היום, לפני 81 שנים, נולדה הלן סיקסו, סופרת, משוררת, מחזאית ופילוסופית פמיניסטית צרפתייה-יהודייה, ילידת אלג’יריה. פרופ’ סיקסו הקימה ב-1974 את “המרכז לחקר לימודי נשים”, הראשון מסוגו באירופה, ונחשבת לאחת האינטלקטואליות המובילות בצרפת מאז שנות ה-60, אשר השפיעה רבות על עיצוב התיאוריה הספרותית, הפילוסופיה והפמיניזם הפוסט-מודרניים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך “צחוקה של המדוזה” (Le Rire de la Méduse), שראה אור ב-1975 ונחשב לאחד המניפסטים הפמיניסטיים החשובים שפורסמו. החיבור עוסק ביחסים שבין שפה, גוף, מיניות וחברה, ועל ידי חשיפת ההכללות הלשוניות שעיצבה הפטריארכיה לדיכוי הנשי, ותרגול צורות ביטוי חלופיות של כתיבה נשית וקווירית, פועל ליצירת שינוי לשוני, אשר ייצור בתורו שינוי תפיסתי ולבסוף שינוי חברתי.

בתמונה הקטנה: פרופ’ סיקסו מרצה בשנת 1975

התמונות מתוך אתר “בבליו”, המרכז מידע על ספרים וסופרים בצרפתית

רגיל

ציונה (ציקי) לוי-לירון

ציונה (ציקי) לוי-לירון, 2010-1927

“חשוב לי מאוד להפיץ את השירים של יהדות ספרד ותימן. השירים הללו אינם פולקלור. אמרתי זאת לאנשי ‘קול ישראל’ אך הם סירבו לקבל את דברי. מדוע כל אמן שמכבד את עצמו שש להשמיע את שיריהם של ביאליק וטשרניחובסקי, ואילו שירים שהלחנתי למילותיו של רבי שלום שבזי הם רק פולקלור? אני רוצה שישמיעו את השירים הללו כשירים ישראליים חדשים ותו לא. אין אלה שירי עדות או שירי שכונה. אני לא מאמינה שיש חשיבות למוצא העדתי. אני מאמינה רק במוסיקה טובה”
(מתוך ריאיון עמה בעיתון “יחד”)

היום, לפני 91 שנים, נולדה ציונה (ציקי) לוי-לירון, אמנית, כותבת ומלחינה ישראלית. בהשראת מזמורי התפילה המסורתיים של יוצאי תימן שליוו את ילדותה בכרם התימנים בתל אביב, היא החלה את דרכה המוזיקלית בגיל 24, כשלמדה לנגן בפסנתר ולימדה ריתמיקה בגני ילדים ובבתי ספר בעיר. בשנות ה-60 החלה להלחין ולערוך מוזיקלית שירי ילדים ומחזות לילדים, והייתה מהראשונות בישראל שהלחינו שירים של משוררי יהדות המזרח וספרד, כמו רבי יהודה הלוי, אבן גבירול ושלום שבזי, שבוצעו ע”י מיטב הזמרים. במקביל עסקה גם באמנות פלסטית, וציוריה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובחו”ל וזכו בפרסים רבים.

המידע עליה מתוך ראיונות שקיים נעם סמית עם ילדיה, יובל לוי ומאירה קרול, ועם אחותה אסתר, במסגרת פרויקט “מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה“. עוד באתר “פוליטיקלי קוראת”.

פייסבוק

רגיל

פרל קונור-מוגוטסי

פרל סינתיה קונור-מוגוטסי, 2005-1924

היום, לפני 94 שנים, נולדה פרל קונור-מוגוטסי, סוכנת, אמרגנית, שחקנית ופעילה תרבותית מטרינידד, שהייתה חלוצה וכוח מניע בהכרה ובקידום של אמנות קאריבית, אפריקאית ואסיאתית בבריטניה ובעולם המערבי בכלל. עם הגעתה ללונדון ב-1948 הפך ביתה למרכז עבור אמנים לא-לבנים ומהגרים, והיא הייתה הראשונה לייצג בבריטניה שחקנים, רקדנים, מוזיקאים, סופרים וקולנוענים שחורים וממיעוטים אתניים נוספים, הפיקה והפיצה סרטים פורצי דרך בקולנוע הבריטי השחור והקאריבי, ובשנות ה-60 הייתה ממייסדות אחד התיאטראות השחורים הראשונים בבריטניה, “סדנת התיאטרון השחור”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם בעלה, הזמר והשחקן אדריק קונור

רגיל

אלידע גרא

אלִידַע גֵּרָא, 2017-1931

היום, לפני שנה, הלכה לעולמה אלִידַע גֵּרָא, במאית קולנוע וכוריאוגרפית ישראלית. בניו יורק, עיר הולדתה, למדה מחול ב”ג’וליארד” ואצל מרתה גרהם והופיעה בתיאטראות אוף-ברודוויי. משעלתה לישראל, לימדה תנועה בתיאטרון הקאמרי, ייסדה את פסטיבל “גוונים במחול” ויצרה סרטים. גרא הייתה נציגה בולטת ואישה יחידה בתנועת “הרגישות החדשה”, שביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי ואמנותי בניגוד לקולנוע הריאליזם הציוני שקידמה המדינה. סרטה “לפני מחר” (1969) הוא הסרט העלילתי הראשון באורך מלא שביימה אישה בישראל; ב-2013 זכה לכבוד מאוחר, כשנבחר לנעול את הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: צילמה אבישג שאר-ישוב

בתמונה הקטנה: ישראל (פולי) פוליאקוב ורינה גנור, כוכבי סרטה “לפני מחר”

התמונות מתוך כתבה ב”הארץ” על הקרנת הסרט בפסטיבל לסרטי נשים ברחובות ב-2013: “לאן נעלמה הבמאית הראשונה של הקולנוע הישראלי?”

רגיל

עאישה תיימור

עאישה (עִסמת) תיימור, 1902-1840

היום, לפני 116 שנים, נפטרה עאישה תיימור, סופרת ומשוררת מצרייה. במסגרת פעילותה החברתית והפמיניסטית קראה לשיפור מצבן של נשים בחברה הערבית, למאבק בקולוניאליזם ולהכללתם של בני קבוצות אתניות ומעמדות שונים בתהליך בניית האומה המצרית. בתקופה שבה העיסוק הציבורי בתרבות היה נחלתם של גברים בלבד, תיימור נחשבה לאחת הכותבות הבולטות לתיאטרון, בדגש על עולמן של נשים, תקוותיהן והמחסומים שבדרכן. שירתה, בערבית, בטורקית ובפרסית, התאפיינה ברגש עז ואמיתי, בפרט בשירי ההספד שלה, שהושפעו ממאורעות חייה ובראשם מותה של בתה הבכורה תאוחידה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כריכת ספרה “ספר ההרפתקאות של אל-הלל”, שיצא לאור ב-1956, מתוך אתר ebay