עמוד 1
רגיל

דתיה בן דור

דתיה בן דור, נולדה ב-1944

“גב’ בן דור: עכשיו, ילדה, אני חושבת שסוף-סוף אני מבינה למה בעצם אני כותבת.
דתיה: אז באמת למה?
גב’ בן דור: כדי לחיות את העולם כמו הילדים.
דתיה:  למה דווקא כמו הילדים?
גב’ בן דור: כי הם עוד לא מלומדים.
דתיה: אז מה?
גב’ בן דור: אז עוד לא פחלצו להם את החכמה.
דתיה: “פחלצו”! איזו מילה מצחיקה. אז מה?
גב’ בן דור: אז הם יודעים שלכל שאלה יש הרבה יותר מתשובה אחת נכונה וגם אני רוצה לדעת זאת תמיד.
והמון דברים קורים להם בפעם הראשונה, ואני רוצה שגם לי.
והראש שלהם ממציא ביום אחד יותר המצאות משראש מבוגר ממציא בשנה שלמה, ואני רוצה שגם הראש שלי.
והם שרים ורוקדים ומציירים ושומעים סיפורים ועושים הצגות ויש להם המון חגיגות וכל הזמן הם בעיקר משחקים ומותר להם לעשות סתם דברים מצחיקים, וגם אני רוצה.”
(“דתיה מראיינת את גברת בן דור”, מתוך ספרה “גרגרים וזרעונים”, 2012)

היום, לפני 75 שנים, נולדה דַּתְיָה בן דור, סופרת, מחזאית, משוררת ומלחינה לילדים, כלת פרס אקו”ם ופרס ביאליק למפעל חיים. היא כתבה לתוכניות לגיל הרך של הטלוויזיה החינוכית, ביניהן “מה פתאום”, “ציפיטפוט”, “פרפר נחמד” ו”רחוב סומסום”, וכן לערוץ הופ! ילדות ישראלית. כתבה והלחינה שירי ילדים רבים, כמו “מי שטוב לו ושמח”, “אני תמיד נשאר אני”, “ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת”, וכן גרסאות עבריות ל”בזיק ויויו”, “הקטקטים” ועוד. כמה מספריה נבחרו לאהובים ביותר ב”מצעד הספרים השנתי לילדים”, וחלקם, כמו “גברת קרש ומר מערוך” ו”ספר השְׁטוּזים”, שולבו זה מכבר במערכת החינוך.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך האתר “ספרים סופרים ומה שביניהם” (צילום: לי אורפז), 2012

בתמונה הקטנה: דתיה בן דור מקריאה מספריה “שטוזים”, “אותיות מפטפטות” ו”ככה זה בעברית”, פסטיבל “שלום כיתה א'” בבית אבי חי, 2015 (צילום: מעוז ויסטוך לאתר “הבמה”)

רגיל

שלומית דקל

שלומית דקל, נולדה ב-1928

היום, לפני 91 שנים, נולדה שלומית דקל, אשת חינוך ישראלית ומגישת הטלוויזיה הראשונה בישראל. ב-1947 סיימה את לימודיה בסמינר לחינוך ע”ש דוד ילין, והתגייסה לשורות הפלמ”ח כאחת ממלווי השיירות לירושלים וכאלחוטאית. לאחר כשני עשורים שבהם עבדה כמורה, נבחרה להופיע בשידור ההיסטורי שבו נחנכה הטלוויזיה הלימודית, ב-24 במרץ 1966. את שיעורי המתמטיקה המשודרים כתבה והגישה בעצמה, בליווי הבובה דודו. היא גם לימדה הוראה באוניברסיטה העברית, וכתבה תוכנית לימודים על חשיבה בתנאי אי-ודאות. מאז פרישתה היא מתנדבת בארגון ער”ן, בארגון ותיקי ההגנה וב”יד ושם”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: שלומית דקל, 2011
בתמונה הגדולה:
(למעלה) המורה שלומית דקל בשיעור חשבון משודר בטלוויזיה הלימודית עם הבובה דודו, סוף שנות ה-60;
(למטה, מימין) מלמדת בבית החינוך לילדי עובדים ע”ש ארלוזורוב בירושלים, 1949;
(למטה, משמאל) בימי הפלמ”ח, 1947

רגיל

פוזיה סעיד

פוזיה סעיד, נולדה ב-1959

“אני רוצה שישפטו אותי לפי היכולות שלי, המאבקים שלי וההישגים שלי, ולא לפי תיוג או סטריאוטיפ על בסיס המגדר שלי, הרקע הכלכלי שלי, הלאום שלי או האמונה שלי”

היום, לפני 60 שנים, נולדה פוזיה סעיד, סופרת ואשת תקשורת פקיסטנית, פעילה למען נשים, לשימור פולקלור ונגד הטליבניזציה בארצה. ב-1991 הייתה ממייסדות “בדרי”, מרכז החירום הראשון בפקיסטן הנותן מענה לנשים נפגעות אלימות. ב-2000 יצרה את “הברית נגד הטרדה מינית”, רשת ארגונים לקידום קוד התנהגות וחקיקה בתחום במגזר הפרטי והציבורי בפקיסטן, ועמדה בראש הוועדה הממשלתית לבחינת יישום החקיקה. ב-2007 הובילה מאבק של עובדות האו”ם בפקיסטן נגד הטרדות מיניות והתנכלויות מצד מנהליהן, שבסופו הודחו הבכירים ויושם שינוי כלל-מערכתי במדיניות העבודה באו”ם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פוזיה סעיד נושאת דברים בפתיחת פסטיבל מנגנהאר למוזיקת פולקלור, 2011

בתמונה הקטנה: צילום מ-2013, מתוך פרופיל לינקדין שלה

רגיל

אן הוּי

אן הוּי, נולדה ב-1947

היום, לפני 72 שנים, נולדה אן הוּי, במאית, מפיקה, תסריטאית ושחקנית קולנוע עטורת פרסים מהונג קונג. היא יוצרת בסוגות שונות, ביניהן עיבודים ספרותיים, יצירות היסטוריות כמו-אוטוביוגרפיות, דרמות ומותחנים, ועוסקת רבות בסוגיות פמיניסטיות, חברתיות ופוליטיות, ובראשן השלכות המלחמה וחוויית ההגירה. הוּי היא אחת מיוצרות הסרטים המוערכות ביותר של הגל החדש בהונג קונג, ושניים מסרטיה הם היחידים שזכו ב”גרנד סלאם” של פרסי הסרטים באסיה (הסרט, הבימוי, התסריט, השחקן והשחקנית הטובים ביותר). היא חברת האקדמיה האמריקאית לקולנוע, וכן כיהנה כנשיאת גילדת הבמאים של הונג קונג.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עונה לשאלות מהקהל באירוע להקרנת סרטה “the way we are” בסינמטק ברודוויי במרכז הונג קונג, 2008

התמונה הקטנה מתוך אתר הסרטים

רגיל

אדיס דה-פיליפ

יהודית (אֶדיס) דה-פיליפ, 1978-1912

היום, לפני 107 שנים, נולדה אֶדיס דה-פיליפ, זמרת סופרן ישראלית ילידת ארה”ב, מייסדת האופרה הישראלית. ב-1934 קיבלה את תפקידה הראשון – ויולטה ב”לה טראוויאטה” בניו יורק, זכתה לביקורות מהללות, והחלה להופיע בכל רחבי אירופה ואמריקה. ב-1945 הופיעה בערב חגיגי שארגנה “המגבית היהודית”, שם שמעה עדויות של יהודי בריה”מ וניצולי שואה, והחליטה לעלות לארץ ישראל על מנת “לחזק את האופרה העממית ולבנות היכל אופראי מכספים שיצטברו מהופעותיי ומתרומות שאגייס”. ב-1947 אכן הקימה את האופרה הישראלית, והייתה המנהלת האמנותית והבמאית שלה עד יום פטירתה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אדיס דה פיליפ בתפקיד ויולטה ב”לה טראוויאטה”, לצד פאולו גורין בתפקיד אלפרדו, באופרה הארצישראלית העממית, 1945

בתמונה הקטנה: אדיס דה פיליפ בשנת 1958 (צילום: משה פרידן, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

רגיל

פדווה סלימאן

פדווה סלימאן, 2017-1970

היום, לפני 49 שנים, נולדה פדווה סלימאן, שחקנית סורית עלווית, ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם מלחמת האזרחים בסוריה. היא הייתה כוכבת תיאטרון וטלוויזיה בסוריה ובעולם הערבי בכלל. עם תחילת ההתקוממות העממית בסוריה ב-2011, היא הייתה מהמפורסמות הבודדות שדיברו כנגד משטרו של בשאר אל-אסד. מתוך ידיעה כי הדבר עלול להוביל למותה או למאסרה, היא הובילה מחאה המונית בחומס ופרסמה סרטונים שבהם קראה להמשך המחאה הלא-אלימה עד להדחתו של אסד. כשנודע לה כי חיילים מענים את שותפיה למחאה כדי לאתר אותה, היא נמלטה לפריז, שם מתה מסרטן ב-2017.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך “מסר ל…“, סרטון בבימויו של רמי אסוון בהשתתפות פדווה סלימאן
“אם כי המצב בסוריה הוא בעל חשיבות מכרעת ליצירה זו, היא מיועדת למגוון גדול של אנשים, בהיותה משקפת סחטנות כנגד נשים, כלומר כנגד בני אדם, כאשר חמדנות כלכלית נעשית חשובה יותר ממעורבות הומניסטית פוליטית”

בתמונה הקטנה: סלימאן זורקת ורדים על דגל סוריה במסגרת “הגל הלבן”, קמפיין נגד אלימות שנערך בפריז בשנת 2012 (צילום: תיבולט קאמוס ל-AP), מתוך ההספד שנכתב עליה ב”וושינגטון פוסט”, אוגוסט 2017

רגיל

ג’יין קמפיון

דיים אליזבת ג’יין קמפיון, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה ג’יין קמפיון, תסריטאית, מפיקה ובמאית ניו זילנדית, אחת מחמש נשים בלבד שהיו מועמדות לפרס אוסקר לבימוי, זוכת פרס אוסקר לתסריט מקורי ופרס דקל הזהב על סרטה “הפסנתר” (1993) – האישה היחידה עד כה שזכתה בפרס היוקרתי. סרטיה מציגים לרוב דמויות נשיות חזקות, והיא זכתה לשבחים ולהכרה כבר מראשית עבודתה, כשהסרט הקצר הראשון שביימה, “קליפה” (1982), זכה בפרס דקל הזהב לסרט קצר – האישה הראשונה שסרטה זכה בפרס זה. גם מיני-סדרה שיצרה וכתבה ב-2013, “קצה האגם”, גרפה שבחים רבים ברחבי העולם ופרסי אמי וגלובוס הזהב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה על “100 הבמאים הטובים והמעניינים ביותר הפועלים כיום” (קמפיון מדורגת במקום ה-14), במגזין “הפלייליסט”, ספטמבר 2016

בתמונה הקטנה: קמפיון מתראיינת במהלך פסטיבל הסרטים סאנדנס בפברואר 2019, על תקופתה בבית הספר לקולנוע, טלוויזיה ורדיו באוסטרליה (AFTRS)

רגיל

ארנה מר-ח’מיס

ארנה מר-ח’מיס, 1995-1929

היום, לפני 90 שנים, נולדה ארנה מר-ח’מיס, פעילת שלום וזכויות אדם ישראלית, כלת פרס הקיום הנכון. בצעירותה הייתה בתנועת הנוער “גורדוניה” ושירתה בפלמ”ח. מאז 1967 הפגינה נגד שלטון ישראל ביהודה ושומרון, מחתה נגד מלחמת לבנון והייתה ממקימות “הלאה הכיבוש”, ועד רדיקלי התומך בפתרון המדינה האחת. בזמן האינתיפאדה הראשונה פעלה במסגרות חינוך חלופיות לילדי הגדה המערבית במקום בתי הספר שישראל סגרה. ב-1989 הקימה תיאטרון ילדים במחנה הפליטים ג’נין, במטרה לאפשר ביטוי עצמי לילדים הגדלים בצל הכיבוש, ולקדם הבנה בין הפלסטינים והישראלים באמצעות האמנויות.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: ארנה מר-ח’מיס, שבועות ספורים לפני מותה מסרטן. מתוך “הילדים של ארנה“, סרטו של בנה ג’וליאנו על ילדי התיאטרון שלה בג’נין

התמונה הקטנה: מתוך כתבה ב”הארץ” על רצח בנה ג’וליאנו, “5 יריות בלבו של החופש: ראיון עם בת זוגו של ג’וליאנו מר” (2011). צילום: אלה אגרט

רגיל

נִייָה דינאטה

נִייָה דינאטה (נורקורמיאטי אייסיה דווי), נולדה ב-1970

היום, לפני 49 שנים, נולדה נִייָה דינאטה, במאית סרטים אינדונזית. באמצע שנות ה-90 החלה לעבוד ככתבת חדשות זוטרה וכבמאית וידאו-קליפים ופרסומות. כשהקימה בית הפקות משלה, החלה לביים סרטים הנוגעים בסוגיות חברתיות הנחשבות לטאבו באינדונזיה, כמו הומוסקסואליות, מהגרי עבודה ופוליגמיה, והיא מתמודדת תדיר עם צנזורה, מחלוקות ואף איומים. סרטה מ-2003, “אריסאן!”, הסרט האינדונזי הראשון שכלל זוג להט”בי, זכה במפתיע בשבחי המבקרים, בהצלחה קופתית ובכל הפרסים החשובים של האקדמיה האינדונזית לקולנוע. שלושה מסרטיה התמודדו על פרס האוסקר לסרט הזר.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך חשבון האינסטגרם שלה, ינואר 2019

התמונה הקטנה: מתוך ריאיון למגזין התרבות האינדונזי “צבעים”: “נייה דינאטה: קולה של אישה”, פברואר 2017

רגיל

ליאה צ’ייס

ליאה צ’ייס, נולדה ב-1923

היום, לפני 96 שנים, נולדה ליאה צ’ייס, שפית, סופרת ואישיות טלוויזיונית אמריקאית עטורת פרסים, “מלכת המטבח הקריאולי” (וההשראה לטיאנה מ”הנסיכה והצפרדע” של דיסני). היא החלה את דרכה בניו אורלינס כמלצרית וכמכינת כריכים בדוכן הימורים, ובהדרגה, עד שנות ה-50, הפכה את המקום למסעדה המצליחה “דוקי צ’ייס”, שמגישה עד היום מאכלים קריאוליים מסורתיים. המסעדה שלה נודעה משנות ה-60 כמקום מפגש של התנועה לזכויות האזרח, כתחליף לבנקים שלשחורים לא הותרה גישה לשירותיהם, כגלריה האוצרת ומציגה אמנות אפרו-אמריקאית וכמקום המעסיק ומקדם מוזיקאים מקומיים.

“לגדול בסביבה כפרית, שיש בה חקלאות, שיש בה יערות, זה אומר לדעת דברים. להעריך דברים. כשהלכנו לפנות בוקר לקטוף תותים [בשדות של סבא] נאלצנו ללכת אולי ארבעה או חמישה מיילים דרך היערות, ולמדנו מה אפשר לאכול. ידענו שאפשר לאכול את גרגרי היער האלה, את הענבות האלה. הלוואי שלכל ילד/ה היום היו חוויות כאלה. מי שחיים בעיר גדולה לא יודעים דבר על מה שהם אוכלים.”
(מתוך ריאיון עמה מ-2012, בתשובה לשאלה על מקורות הידע שלה על אוכל)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה ב-2016 ב”ניו יורקר” על “מלכת המטבח הקריאולי בניו אורלינס, עדיין מבשלת בגיל תשעים ושלוש” (צילום: ג’וש טלס)

התמונה הקטנה, מתוך האוסף ההיסטורי של ניו אורלינס

רגיל

פרוע פרח’זאד

פרוע פרח’זאד, 1967-1935

“אָמְרָה הַצִּפּוֹר: ‘אֵיזֶה רֵיחַ, אֵיזֶה שֶׁמֶש, הוֹ
הָאָבִיב בָּא
וַאֲנִי אֵצֵא לְחַפֵּש אֶת בֶּן זוּגִי’

עָפָה הַצִפּוֹר מִקְצֵה הַמִּרְפֶּסֶת
כְּמוֹ הוֹדָעָה עָפָה וְהָלְכָה

הַצִּפּוֹר הָיְתָה קְטַנָּה
הַצִּפּוֹר לֹא חָשְׁבָה
הַצִּפּוֹר לֹא קָרְאָה עִתּוֹן
הַצִּפּוֹר לֹא לָקְחָה הַלְוָאָה
הַצִּפּוֹר לֹא הִכִּירָה אֶת בְּנֵי הָאָדָם

הַצִּפּוֹר לְעֵבֶר הַשָׁמַיִם
וּמֵעַל הַרַמְזוֹרִים
עָפָה גָּבוֹהַּ בְּלֹא יְדִיעָה
וְאֶת הָרְגָעִים הַכְּחֻלִּים
חָוְתָה בְּשִגָּעוֹן

הַצִּפּוֹר, הוֹ, הָיְתָה רַק צִפּוֹר”

היום, לפני 84 שנים, נולדה פרוע פרח’זאד, משוררת ובמאית איראנית, מהיוצרות המשפיעות והמוּכּרות בשפה הפרסית ובאיראן של זמננו, אייקון פמיניסטי הנותנת ביטוי לקול נשי אקטיבי, לרגשותיה, לתשוקותיה ולשאיפותיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

השיר “הציפור הייתה רק ציפור”, מתוך ספר שיריה הרביעי “לידה אחרת” (יצא לאור בעברית בהוצאת קשב לשירה, 2012, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב)

התמונות מתוך אתר “ארגון תוס” לקידום ולשימור התרבות והאמנות האיראנית, מייסודה של ג’מיל ח’ראזי

רגיל

מרגרט יוז

מרגרט יוז, 1719-1630

הופיעה לראשונה על במת התיאטרון ב-8 בדצמבר 1660

בתקופת הרנסנס באירופה נאסר על נשים להופיע כשחקניות על הבמה, ותפקידי נשים גולמו על ידי שחקנים גברים; הדבר יצר לא מעט מצבים מביכים והעלה חששות ל”פגיעה במוסר” (כלומר, הצגה ועידוד של הומוסקסואליות). ב-1660, עם השבת שלטונה של המלוכה האנגלית, הורה המלך צ’ארלס השני כי תפקידי נשים יגולמו מעתה ע”י שחקניות. וכך, היום, לפני 358 שנים, הופיעה לראשונה אישה – מרגרט יוז בת ה-30 – על במת התיאטרון האנגלי, בתפקיד דסדמונה במחזה “אותלו” של שייקספיר. היא הקסימה את הקהל, התקבלה באהדה רבה, הפכה לידוענית ופתחה את הדרך לשחקניות רבות נוספות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת סר פיטר ללי, 1672; מתוך אתר מוזיאון ג’ונסון לאמנות, אוניברסיטת קורנל בניו יורק

התמונה הקטנה מתוך סיפור עליה בבלוג על נשים גדולות מהמאה ה-17

רגיל

ג’ואן גנץ קוּני

ג’ואן גנץ קוּני, נולדה ב-1929

היום, לפני 89 שנים, נולדה ג’ואן גנץ קוּני, מפיקת טלוויזיה אמריקאית, יוצרת “רחוב סומסום”. היא יזמה ודחפה יצירת תוכנית חינוכית לגיל הרך שתקדם מיומנויות לימודיות (הרגלי קריאה, עניין במדע) וחברתיות (סובלנות, עזרה לזולת ויישוב סכסוכים), תוך פנייה לבעלי רקע אתני, סוציואקונומי ודתי מגוון ועל סמך מחקרים חינוכיים. “רחוב סומסום” עלתה לשידור ב-1969; נכון להיום, התוכנית מופקת ב-22 מדינות, משודרת ב-140 מדינות וזכתה ב-167 פרסי אמי – יותר מכל תוכנית אחרת. קוני, מהמנהלות הבכירות הראשונות בטלוויזיה האמריקאית, זכתה בין היתר בפרס אמי על מפעל חיים ובמדליית החירות הנשיאותית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם אריק ובנץ, שנות ה-70 [מתוך אתר פנדום של “החבובות”]

בתמונה הקטנה: עם ביג בירד ואלמו וחברים, 2009 [מתוך אתר IMDB]

רגיל

מרג’אן סטראפי

מרג’אן סטראפי, נולדה ב-1969

היום, לפני 49 שנים, נולדה מרג’אן סטראפי, סופרת, מאיירת ובמאית צרפתייה ילידת איראן, הפועלת לקידום פציפיזם וזכויות נשים. בסדרת הרומנים הגרפיים האוטוביוגרפיים שלה, “פרספוליס”, היא מגוללת את סיפור התבגרותה באיראן שלפני ואחרי המהפכה האסלאמית. הסדרה המצליחה תורגמה לשפות רבות, זכתה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לקומיקס ונבחרה לספר הקומיקס הטוב לשנת 2003 של “טיים” ו”ניו יורק טיימס”. ב-2007 עובדו הספרים לסרט אנימציה, בבימויה של סטראפי עצמה, שזכה בפרס חביב השופטים בפסטיבל קאן ובגראנד פרי בפסטיבל לונדון והיה מועמד גם לאוסקר ולגלובוס הזהב.

ויקיפדיה

עוד על “פרספוליס”
סדרת הספרים יצאה לאור בעברית בהוצאת “אחוזת בית” בשני חלקים, 2005 ו-2009
הסרט שודר בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, וזכה בפרס “ברוח החופש” המוענק לסרטים העוסקים בחופש הביטוי, חופש הדת וזכויות האזרח

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סצנה מתוך הסרט “פרספוליס”

התמונה הקטנה מתוך דף האמן שלה באתר “גאונות”

רגיל

סבאח

סבאח (ג’נט ג’רג’ס פע’אלי), 2014-1927

היום, לפני 91 שנים, נולדה ג’נט ג’רג’ס פע’אלי, שנודעה בשם הבמה סבאח, זמרת ושחקנית לבנונית. היא הקליטה את שירה הראשון ב-1940, בגיל 13, ומיד תפסה את תשומת לבה של המפיקה והשחקנית המצרייה אסיא דאר’ר. כבר מהסרט הראשון שבו השתתפה ב-1945, “הלב אוהב רק פעם אחת”, היא הפכה לכוכבת בשל קולה העשיר ושמחת החיים שהקרינה. במהרה התפרסמה בכל העולם הערבי, והייתה לאחת הדיוות הגדולות של המוזיקה הערבית והקולנוע הערבי. היא שיחקה בעשרות סרטים ומחזות, הוציאה יותר מ-3,000 שירים והופיעה בכל רחבי העולם עד לשנות השמונים לחייה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סבאח מתארחת בתחרות היופי “מיס מצרים”, קהיר 2007 [מקור]

רגיל

שרה ברנאר

שרה מארי-אנרייט ברנאר, 1923-1844

היום, לפני 174 שנים, נולדה שרה ברנאר, שחקנית תיאטרון צרפתייה, מהגדולות ביותר בתקופתה. היא נודעה באישיותה המקסימה, במשחקה העוצמתי והסוחף ובקול הזהב שלה. החל מ-1862, בהיותה בת 18, נחלה הצלחות בתיאטראות פריז. ב-1880 הקימה להקת תיאטרון משלה, שאיתה הופיעה בכל העולם. היא גילמה גם תפקידי גברים (למשל “המלט”), וכן הופיעה בכמה מסרטי הראינוע הראשונים – כולל בסרט הנחשב לראשון המשלב קול, שהוצג בתערוכה העולמית של פריז ב-1900. לימים נפצעה במהלך הופעה בברזיל ורגלה נכרתה, אך למרות נכותה המשיכה להופיע כמעט עד יומה האחרון.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום של פליקס נדאר, שנת 1860~

בתמונה הקטנה: מתוך הסרט “הגברת עם הקמליות”, שנת 1911

התמונות מתוך הפרויקט “נשים מסוכנות

רגיל

הלן הייז

הלן הייז מקארתור, 1993-1900

היום, לפני 118 שנים, נולדה הלן הייז, שחקנית אמריקאית. הקריירה שלה נפרשה על פני שמונה עשורים, החל מהופעתה הראשונה על בימת התיאטרון ב-1905, בהיותה בת 5 בלבד. היא כונתה “הגברת הראשונה של התיאטרון האמריקאי”, והייתה מהבודדים שזכו בארבעת הפרסים החשובים: אמי, גראמי, אוסקר וטוני. ב-1986 קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית וב-1988 את המדליה הלאומית לאמנויות. היא הייתה ממקימות מכון המחקר הלאומי לפרחי בר, המגן על הצמחייה הטבעית של צפון אמריקה, וכן נודעה בפועלה רב השנים למען בי”ח לשיקום אנשים עם מוגבלויות, הנקרא כיום על שמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סצנה מתוך הסרט “הקץ לנשק” (1932)

בתמונה הקטנה: בשטחי בית החולים על שמה, שנות החמישים (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

ג’ולי אנדרוז

דיים ג’וליה אליזבת אנדרוז, נולדה ב-1935

היום, לפני 83 שנים, נולדה ג’ולי אנדרוז, שחקנית וזמרת אנגלייה, עטורת פרסי אוסקר, גלובוס הזהב, גראמי, באפט”א ואמי. בזכות כישרונה האדיר, כבר בגיל 12 הופיעה על בימות לונדון. בגיל 20 לוהקה ל”גבירתי הנאווה”, המחזמר המצליח ביותר בברודוויי אי-פעם. על תפקידה הראשון בקולנוע, כמרי פופינס, זכתה באוסקר בגיל 29; שנה אחר כך כיכבה ב”צלילי המוזיקה”, מהסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים. בשנים האחרונות דיבבה סרטים, ביניהם “שרק” ו”המיניונים”, ויחד עם בתה אמה כתבה סדרת ספרי ילדים מהנמכרות ביותר באמריקה ויצרה תוכנית המציגה לילדים את עולם התיאטרון והאמנות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אנדרוז ביום הולדתה השמונים, 2015 (זכויות לאלברטו אי. רודריגז/גטי אימג’ז)

התמונה הקטנה: מתוך “צלילי המוזיקה”, 1965

רגיל

גייל סימון

גייל סימון, נולדה ב-1974

היום, לפני 44 שנים, נולדה גייל סימון, סופרת קומיקס אמריקאית. בסוף שנות ה-90 הייתה ספרית בוגרת לימודי תיאטרון וכתבה בבלוג “נשים במקררים”, שביקר את הייצוג הנשי בתעשיית הקומיקס ובמיוחד את הנטייה להתעלל בדמויות נשיות רק כדי להניע או להצדיק את מעשיו של הגיבור. בעקבות הצלחת הבלוג החלה לכתוב טור שבועי בשם “אתם עוד תצטערו!”, שבו יצרה פרודיות ותקצירים סאטיריים ליצירות קומיקס, וכן את רצועת הקומיקס השבועית של “משפחת סימפסון”. היא כותבת, בין היתר, עבור “דדפול” של מארוול, סדרת “ציפורי הטרף” של די-סי, “בטגירל”, “וונדר וומן” ו”טומב ריידר”.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבה על גייל סימון באתר Sideshow

בתמונה הקטנה: סימון בקומיק-קון ניו יורק, 2017

רגיל

מוניקה לוינסקי

מוניקה סמיל לוינסקי, נולדה ב-1973

היום, לפני 45 שנים, נולדה מוניקה לוינסקי, אקטיביסטית נגד בריונות רשת, אשת תקשורת ומעצבת אופנה יהודייה אמריקאית. ב-1995, בגיל 22, החלה לעבוד כמתמחה בבית הלבן, והייתה לה מערכת יחסים עם נשיא ארה”ב ביל קלינטון. חשיפת הפרשה והכחשתה, לצד האשמות קודמות של קלינטון בהתנהגות מינית בלתי הולמת כמושל ארקנסו, הובילו לניסיון הדחתו באשמת עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. לוינסקי נעשתה בן לילה ידועה לשמצה בכל העולם כסמל סקס, כמופקרת ופתיינית, ולמעשה הייתה לאחת הראשונות שנפלו קורבן לשיימינג רשת בינלאומי בעקבות חשיפה של ניצול יחסי מרות.

ויקיפדיה

שיחת ה-TED של מוניקה לוינסקי, “מחיר הבושה”:
“ביוש ציבורי כספורט דמים חייב להיפסק,” היא אומרת. “ב-1998, אני הייתי ‘פציינט אפס’, הסנונית הראשונה למגפת השיימינג, כשאיבדתי את כל המוניטין האישי שלי באופן כמעט מיידי ברמה הגלובלית.” כיום, שיימינג ציבורי ברשת מהסוג שהיא חוותה הפך לדבר נפוץ – שלעתים הוא אף קטלני. בשיחה אמיצה, היא בוחנת מקרוב את תרבות ההשפלה המאפיינת כיום את הרשת ומבקשת לסלול דרך אחרת.

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מוקפת בצוותי חדשות מחוץ למשרד עורך הדין שלה, יולי 1998 (מקור: וושינגטון פוסט)