עמוד 1
רגיל

שבאנה רחמאן

שבאנה רחמאן, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה שבאנה רחמאן, סטנדאפיסטית, עיתונאית, סופרת ופעילת זכויות אדם נורווגית, מוסלמית ילידת פקיסטן. הופעותיה, כתיבתה והרצאותיה מהוות התקפה סאטירית על האסלאם הפונדמנטליסטי, על הפרת זכויות האדם ובעיקר האישה ע”י קנאים מוסלמים, ועל הסובלנות ה”רב-תרבותית” שמגלים מתונים כלפי תופעות כגון מילת נשים, סקילת נשים נואפות, כפיית נישואין על נערות וילדות צעירות, קטיעת איברי עבריינים ועוד. בשל הצלחתה, החלה לקבל מכתבי שנאה ואיומים, אך גם הוגדרה כאחת ממעצבות דעת הקהל החשובות בסקנדינביה וזכתה בפרס חופש הביטוי הנורווגי ובפרס הליונס הכלל-עולמי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רחמאן עם כלבי הסמויד שלה, אקהרט וקספר, מתוך כתבה בעיתון הנורווגי “אפטן-פוסטן”, תחת הכותרת “הכלבים לקחו אותי“, על פעילותה למען זכויות בעלי חיים (צילום: דן נגארד)

בתמונה הקטנה: רחמאן בהפגנה של ארגון NOAH הנורווגי למען שינוי היחס לבעלי חיים כאל חפצים, 2014 (צילום: האקון מוזוולד לארסן, מאגר התמונות NTB)

רגיל

קתה קולוויץ

קֵתֵה (שמידט) קוֹלְוִויץ, 1945-1867

היום, לפני 151 שנים, נולדה קתה קולוויץ, אמנית הדפסים, ציירת ופסלת גרמנייה. יצירותיה מהוות כתב אישום חברתי ומבטאות הזדהות עמוקה עם מעמד הפועלים, עם רעבים, עניים, חולים ונפגעי מלחמות, ובמיוחד עם נשים ואמהות. ב-1915 השתתפה בכנס הייסוד של ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות בהאג. בנה פטר נפל במלחה”ע ה-1, ולזכרו פיסלה את מצבת הזיכרון “ההורים האבלים”. ב-1920 הייתה לאישה הראשונה באקדמיה הפרוסית לאמנות. עם עליית המשטר הנאצי, הורחקה מהאקדמיה ויצירותיה הוסרו ממוזיאונים. כיום, מוקדשים לה בגרמניה עשרות בתי ספר לאמנות וארבעה מוזיאונים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “אשה עם בנה המת”, תצריב בציפוי רך, 1903. מתוך אוסף מכון ברבר לאמנויות, אוניברסיטת בירמינגהם

בתמונה הקטנה: קולוויץ עובדת על מודל גבס של פסל מ”סדרת האמהות” (סביבות 1935). מתוך כתבה עליה, “צרותיה של אם“, בעיתון הברלינאי “טגס שפיגל” לציון יום הולדתה ה-150

רגיל

ספייס גירלז

ספייס גירלז, הסינגל הראשון של הלהקה יצא ב-1996

היום, לפני 22 שנים, הוציאה להקת הבנות הבריטית “ספייס גירלז” את סינגל הבכורה שלהן. שנה וחצי קודם לכן, ויקטוריה אדמס-בקהאם (פוֹש), מלאני בראון (סקארי), אמה בנטון (בייבי), מלאני צ’יסהולם (ספורטי) וג’רי האליוול (ג’ינג’ר) נבחרו מבין מאות מתמודדות, עברו לגור יחד וערכו חזרות ימים ולילות. השיר, “Wannabe”, טיפס במהרה לראש מצעדי הפזמונים ב-37 מדינות בעולם, ונחשב עד היום לסינגל הבכורה הנמכר בכל הזמנים. מאז מכרה הלהקה כ-85 מיליון תקליטים ונחשבת ללהקת הבנות המצליחה בעולם. ב-2007 נמכרו כל הכרטיסים – 23,000 – למופע האיחוד של הלהקה בלונדון תוך 38 שניות בלבד.

 

“יו! אני אגיד לך מה אני רוצה, מה אני באמת באמת רוצה
אז תגידי לי מה את רוצה, מה את באמת באמת רוצה
אני אגיד לך מה אני רוצה, מה אני באמת באמת רוצה
אז תגידי לי מה את רוצה, מה את באמת באמת רוצה
אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה
באמת באמת באמת רוצה זיג-א-זיג-אה

אם אתה רוצה עתיד איתי, תשכח ממה שהיה
אם אתה רוצה להשיג אותי, כדאי שזה יהיה מהר
אל תבזבז עכשיו את הזמן היקר שלי
תתאפס על עצמך ונוכל להיות לגמרי סבבה

אני אגיד לך מה אני רוצה, מה אני באמת באמת רוצה
אז תגידי לי מה את רוצה, מה את באמת באמת רוצה
אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה
באמת באמת באמת רוצה זיג-א-זיג-אה

אם אתה רוצה לאהוב אותי, תסתדר עם החברות שלי
(חייב להסתדר עם החברות)
כדי שזה יהיה לנצח, תדע שהחברות לא תיגמר
אם אתה רוצה לאהוב אותי, אתה חייב לשחרר
רק לקחת אולי יותר קל, אבל ככה זה יהיה

או, מה אתה חושב על זה
עכשיו שאתה יודע איך אני מרגישה?
תגיד, אתה יכול להתמודד עם האהבה שלי? אתה אמיתי?
(אתה אמיתי?)
אנ’לא אברח מזה, אני אתן לך צ’אנס
ואם באמת תציק לי אני פשוט אגיד שלום

יו! אני אגיד לך מה אני רוצה, מה אני באמת באמת רוצה
אז תגידי לי מה את רוצה, מה את באמת באמת רוצה
אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה
באמת באמת באמת רוצה זיג-א-זיג-אה

אם אתה רוצה לאהוב אותי, תסתדר עם החברות שלי
(חייב להסתדר עם החברות)
כדי שזה יהיה לנצח, תדע שהחברות לא תיגמר
אם אתה רוצה לאהוב אותי, אתה חייב לשחרר
(אתה חייב לשחרר)
רק לקחת אולי יותר קל, אבל ככה זה יהיה

אז הנה הסיפור מא’ ועד ת’:
אתה רוצה להיות איתי? אתה צריך להקשיב
יש את אמה, שאוהבת את כל האמת בפנים
ג’רי ומל סי אוהבות לעוף על החיים
ויקטוריה לא באה סתם, היא גברת אמיתית
ומה איתי? … אה, אתה תראה

תזיז ת’גוף יפה ותנענע הכול
תזיז ת’גוף יפה ותנענע הכול

אם אתה רוצה לאהוב אותי, תסתדר עם החברות שלי
(חייב להסתדר עם החברות)
כדי שזה יהיה לנצח, תדע שהחברות לא תיגמר
אם אתה רוצה לאהוב אותי, אתה חייב לשחרר
(אתה חייב לשחרר)
רק לקחת אולי יותר קל, אבל ככה זה יהיה

אם אתה רוצה לאהוב אותי
אתה חייב, אתה חייב, אתה חייב, אתה חייב, אתה חייב
להזיז, להזיז, להזיז, להזיז (כדי שזה יהיה לנצח)
תזיז ת’גוף יפה ותנענע הכול
תזיז ת’גוף יפה ותנענע הכול
הא, הא, הא, הא, הא
תזיז ת’גוף יפה ותנענע הכול
תזיז ת’גוף יפה וזיג-א-זיג-אה

אם אתה רוצה לאהוב אותי…”

הקליפ הרשמי של “wannabe” ביוטיוב

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

חמדה בן-יהודה

חמדה (ביילה פולה) בן-יהודה, 1951-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה חמדה בן-יהודה, סופרת ועיתונאית ארץ-ישראלית, דמות מרכזית בהחייאת השפה העברית. ב-1892 נפטרה אחותה דבורה, אשתו של אליעזר-בן יהודה, משחפת – והיא עִברתה את שמה, עזבה את לימודי הכימיה במכללה ואת כל חייה הטובים במוסקבה, נישאה לאליעזר והלכה אחריו לארץ נידחת בתנאי דוחק, לדאוג לכל מחסורו ולגדל את המשפחה העברייה הראשונה. חמדה כתבה וערכה את עיתוניו, הקימה מערך גיוס תרומות בארץ ובעולם למילון הלשון העברית, וכן חיברה סיפורים קצרים ותרגמה שירי ילדים. לאחר מותו השלימה את מפעל חייו והוציאה לאור את כל כרכי המילון.

ויקיפדיה

מאמר מקיף מאת רעות גרין על “חמדה בן-יהודה ו’מלחמתה עם השטן’: מפעלה הלא ידוע – הפקת המילון“, מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית

“זה שנתיים שהחלה בעולם מלחמה על ה-נ-ו-צ-ו-ת, החלו לצעוק ככרוכיה כי זה מעשה פראים להתקשט בנוצות, כי זה לא נאה למין היפה של זמננו, שזו אכזריות. סוף סוף, לגזול מהצפרים ומהעופות את נוצותיהם, כנפיהם וזנביהם ותדיר ימרטון בעודם בחיים וזה מסב להאמללות יסורים וענויים קשים…
אך לגמרה להגמל בפעם אחת מהנוצות לא היה להנשים היפות אמץ לב וע”כ החלו לשאת הנוצות מאחורי הכובע, מתחת לשפת הכובע, ובשנה זו צעדה הקדמה עוד צעד אחד ויסירו כליל הנוצות מהכובעים ובמקומן ישימו פרחים עשויים ברוב אומנות כפרחים טבעיים ממש או רמונים ממשי קל, מגז – סמרטוט (לא ‘ספונג’דרור’ חלילה)… ובאמת יש בזה יתר טעם מאשר לשאת סל-קש על הראש אפילו אם הסל יפה וקל.
אך מי יודע כמה זמן יארך נצחון זה ואם לא תשובנה היפהפיות לשאת שנית נוצות… מפני שזה נאה לפניהן ומפני שזה בינינו, יפה, יפה מאוד.”
[מתוך מדור האופנה (מילה שהיא עצמה חידשה) של חמדה בן-יהודה, בעיתון “השקפה”, 21/6/1904]

פייסבוק

הציטוט והתמונה הגדולה מתוך רשומה באתר הספרייה הלאומית, “מה ללבוש בסופ”ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

בתמונה הקטנה: אליעזר וחמדה בן-יהודה בביתם, 1912. מקור: הארכיון הציוני

רגיל

שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ

שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ, 2013-1911

“הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה
אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים
מֵאָז, בְּכָל יוֹם
יֵשׁ לִי סִבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת.

גּוּפִי רָזָה וְקָטָן
אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת
לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים
אָזְנַי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת
אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ
וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים.

‘אָמַרְתְּ אֶת זֶה יָפֶה’
מַחְמִיאִים לִי כֻּלָּם

וַאֲנִי שְׂמֵחָה עַל כָּךְ
וְיֵשׁ לִי כּוֹחַ לְהַמְשִׁיךְ.”

היום, לפני 107 שנים, נולדה שיבטה טויו, משוררת יפנית. בגיל 92 נאלצה להפסיק לרקוד והחלה לכתוב שירים, הרוויים שמחת חיים והוקרת ההווה, חרף הבדידות ומכאובי הזִקנה. ספר שיריה הראשון, שפרסמה בגיל 98, הגיע לראש רשימת רבי-המכר ביפן ונמכר במאות אלפי עותקים ברחבי העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

שירה “אני” מופיע בספרה “הבוקר בא תמיד”, שיצא לאור בעברית ב-2017 (תרגום: איתן בולוקן, הוצאת לוקוס)

רגיל

סמירה עזיז

סמירה עזיז, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה סמירה עזיז, אשת תקשורת, אשת עסקים ופעילת זכויות אדם מערב הסעודית. היא חותנה בגיל 15, ובעידוד בעלה למדה בהודו עיתונות, קולנוע ויחסים בינלאומיים, עם דוקטורט במסחר בינלאומי ופוסט-דוקטורט בתקשורת המונים. חברת ההפקות שלה היא החברה הסעודית הראשונה בתעשיית הקולנוע של בוליווד. כסופרת, משוררת, עיתונאית ומגישת רדיו, היא עוסקת רבות בסוגיות משפחתיות (כגון נישואי ילדות ואלימות במשפחה), חברתיות וחינוכיות, בזכויות נשים ובזכויות פליטים ומהגרים בערב הסעודית, וכן ביחסים עם הקהילה הבינלאומית ובקידום שלום דרך ספורט.

ויקיפדיה

האתר והבלוג הרשמי של סמירה עזיז

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עזיז (משמאל) עם עובדים בארגון ממשלתי הודי ליצירת הזדמנויות תעסוקה בפרויקט פיתוח למען נשים

בתמונה הקטנה: מתוך ריאיון עמה ב”אל-בילאד”, פורטל חדשות סעודי באנגלית (יולי 2017)

רגיל

אנה אחמטובה

אנה אחמטובה (שם העט של אנה אנדרייבנה גורנקו), 1966-1889

“בֶּחָזֶה צְמַרְמֹרֶת, אֵין עֵזֶר.
אַךְ קַלּוּ צְעָדַי כְּתָמִיד.
עַל יָדִי הַשְּׂמָאלִית לָבַשְׁתִּי
הַכְּסָיָה שֶׁל הַיָּד הַיְמָנִית.

רַק שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת, יָדַעְתִּי,
אַךְ נִדְמֶה: מִסְפָּרָן כֹּה רָב…
בֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ הָרוּחַ
הִתְחַנֵּן: נָמוּתָה יַחְדָּו.

הַגּוֹרָל רִמַּנִי. שׁוֹמְעָה אַתְּ.
הַגּוֹרָל הָרַע, הֲפַכְפָּךְ.
חֲבִיבִי, חֲבִיבִי, עָנִיתִי,
גַּם אוֹתִי… אָמוּתָה אִתָּךְ…

זוֹ שִׁירַת אַחֲרוֹנַת פְּגִישׁוֹתֵינוּ.
אֶל הַבַּיִת הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי.
בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת עוֹד נִרְאָה לִי
אוֹר נֵרוֹת צָהֹב אֲדִישִׁי.”

אנה אחמטובה (נולדה היום, לפני 129 שנים), מגדולות משוררי רוסיה. שירתה נוגעת באיפוק תמציתי באהבה בלתי-אפשרית, בקשר עמוק לאדמת המולדת ובסבלו של העם הרוסי תחת השלטון הסובייטי.

ויקיפדיה

פייסבוק

את “שִׁירַת הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה” תרגמה לעברית המשוררת רחל בלובשטיין-סלע (מתוך “פרויקט בן יהודה“)

בתמונה הגדולה: פורטרט של אחמטובה מאת קוזמה פטרוב-וודקין, 1922

רגיל

דייזי זמורה

דייזי זמורה, נולדה ב-1950

“בעת שבה נשים בניקרגואה ממשיכות להיאנס, לסבול מהתעללות, להירצח, השירים חייבים להיות פמיניסטיים. אבל עליהם להיות יותר מכך, לשקף את המצב האנושי שלנו, מהו היחס שלנו לעצמנו, איך נראות החברה, אהבה, משפחה, אמהוּת, חברוּת, כאב, בדידות…”

היום, לפני 68 שנים, נולדה דייזי זמורה, משוררת ניקרגואית, מהבולטות בשירה הלטינית בת זמננו. בשנות ה-70 הייתה מהדוברות הלוחמניות נגד השלטון הדיקטטורי המושחת של משפחת סומוסה בניקרגואה. דרך פרטים קטנים של היום-יום, מבטאת שירתה את עמדתה חסרת הפשרות בנוגע לזכויות אדם, פוליטיקה, פמיניזם, היסטוריה ותרבות.

“אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּף הַזֶּה שֶׁלִּי, שֶׁחַי חַיִּים,
אֶת מִתְאָר כְּלִי הַקִּבּוּל שֶׁלּוֹ, אֶת רַכּוּתוֹ הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת,
אֶת שְׂעָרִי הַזּוֹרֵם לְכַתֵּר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי,
אֶת פָּנַי כְּגָבִיעַ זְכוּכִית, הַנִּצָּב עַל רַגְלוֹ הַשַּׁבְרִירִית
הַמְּטַפֶּסֶת בַּעֲדִינוּת מִתּוֹךְ כְּתֵפָיִם וְעֶצֶם בְּרִיחַ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת גַּבִּי הַמְּעֻטָּר בְּכוֹכָבִים מְעֻמְעָמִים,
אֶת הַגְּבָעוֹת הַבְּהִירוֹת שֶׁל שָׁדַי,
מַעְיָנוֹת שֶׁל חָלָב, הָרִאשׁוֹן לְהָזִין אֶת הָאָדָם,
אֶת בֵּית חָזִי הַמִּזְדַּקֵּר, אֶת מָתְנִי הַגְּמִישָׁה,
אֶת מְלֵאוּתָהּ וְאֶת חֻמָּהּ שֶׁל בִּטְנִי.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַסַּהַר הַמִּתְעַקֵּל בִּירֵכַי,
שֶׁהָלַךְ וְהִתְעַצֵּב מֵהֵרָיוֹן לְהֵרָיוֹן,
אֶת הַגַּל הַמִּסְתַּלְסֵל הָאַדִּיר שֶׁל יַשְׁבָנִי,
אֶת רַגְלַי, יְסוֹדוֹת הַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת עָלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַכֵּהִים
וְאֶת הַפַּרְוָה הַנִּסְתֶּרֶת שֶׁלִּי,
שׁוֹמְרָיו שֶׁל שַׁעַר גַּן הָעֵדֶן הַמִּסְתּוֹרִי
אֶל תּוֹךְ הַנִּקְרָה הַלַּחָה שֶׁמִּמֶּנָּה דָּם קוֹלֵחַ
וּמֵימֵי הַחַיִּים.

הַגּוּף הַזֶּה שֶׁלִּי יָכוֹל לִכְאֹב וְלַחְלוֹת,
הוּא דּוֹלֵף, הוּא מִשְׁתַּעֵל, הוּא מַזִּיעַ,
מַפְרִישׁ נוֹזְלֵי גּוּף, צוֹאָה, רֹק,
הוּא נַעֲשָׂה עָיֵף, זָקֵן, שָׁחוּק.

גּוּף חַי, חֻלְיָה מְקַשֶּׁרֶת אֵיתָנָה אַחַת
לְהַבְטִיחַ אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַגּוּפִים הָאֵינְסוֹפִית.
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּף הַזֶּה, הֶעָשׂוּי אֲדָמָה שׁוֹפַעַת:
זְרָעִים, שָׁרָשִׁים, לְשַׁד, פְּרָחִים וּפֵרוֹת.”

(“חגיגה של הגוף”, מתוך ספרה של דייזי זמורה, “הקצף האלים: שירים חדשים ונבחרים”, בהוצאת ספרי קארבסטון, 2002.
תרגום לעברית: מתת גולדברג אלון)

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט והתמונות מתוך כתבה על זמורה ב”La presna” (“העיתונות”, עיתון יומי חשוב בניקרגואה)

רגיל

גילדה רדנר

גילדה סוזן רדנר, 1989-1946

היום, לפני 72 שנים, נולדה גילדה רדנר, קומיקאית ושחקנית יהודייה-אמריקאית פורצת דרך. בראשית שנות ה-70 החלה להופיע בסטנד-אפ, זכתה להצלחה מסחררת והצטרפה לתוכנית קומדיה ברדיו ששודרה בכל רחבי ארה”ב. ב-1975 עלתה לשידור תוכנית הטלוויזיה “סאטרדיי נייט לייב”, והיא הייתה חברה בצוות המקורי; היא גם כתבה חלק גדול מהמערכונים, ונודעה במיוחד בפרודיות על מגישי חדשות, שבהשראתה הפכו נפוצות בתוכניות סאטירה. לאחר מותה מסרטן נוסדו לפי צוואתה ארגונים להגברת המודעות לאבחון מוקדם של המחלה, למעקב ורישום של קבוצות סיכון ולתמיכה בחולים ובקרוביהם.

ויקיפדיה

עוד על “קהילות התמיכה בחולי סרטן” (המכונות “מועדוני גילדה”, על שמה)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רדנר ב”סאטרדיי נייט לייב”

בתמונה הקטנה: גילדה רדנר (במרכז), עם (מימין לשמאל) ג’ון קנדי, רוזמרי רדקליף, יוג’ין לוי ודן אקרויד, צוות הקומיקאים של התיאטרון המפורסם “Second City” ב-1974 (מקור: אימגור)

רגיל

בירגיט תוט

בירגיט (ברידג’ט) תוט, 1662-1610

היום, לפני 408 שנים, נולדה בירגיט תוט, סופרת ומלומדת דנית, שהייתה מהראשונות לדרוש השכלה לנערות ולנשים. היא ידעה שפות רבות, ביניהן גרמנית, אנגלית, צרפתית, לטינית, יוונית ועברית, ותרגמה יצירות חשובות רבות לדנית כדי להנגישן, במיוחד לנשים. היא זכורה במיוחד בשל תרגום ראשון מסוגו מלטינית של כתבי הפילוסוף הרומאי סנקה, תרגום שיצר שיח תרבותי ודתי חדש בדנמרק והכניס מילים חדשות לשפה הדנית. אף שלא היה לה “מקצוע” ציבורי רשמי היא זכתה לכבוד רב בקהילה האקדמית הדנית, וב-1660 אושרה לה קצבה שנתית מיוחדת מהמלך על מנת להרחיב את ספרייתה ולחקור שפות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: עמוד השער של תרגום תוט לעבודותיו של סנקה מלטינית לדנית. שמה אינו מוזכר, אך היא מוצגת כמינרווה אלת החוכמה (חובשת קסדה, בראש העמוד) (מקור: ויקיפדיה)

רגיל

בסי ריינר פארקס

בסי ריינר פארקס, 1925-1829

היום, לפני 189 שנים, נולדה בסי ריינר פארקס, סופרת, משוררת, עיתונאית ופעילה למען זכויות נשים באנגליה. היא הייתה חברה בתנועת הנשים המאורגנת הראשונה באנגליה, שהפעילה בכיכר לנגהם בלונדון מועדון קריאה ובית קפה שהיוו מרחב לדיון ולפעולה למען שיפור מעמדן וזכויותיהן של נשים, בעיקר זכויות תעסוקה, השכלה, רכוש והצבעה. היא הייתה העורכת הראשית של “הירחון של נשות אנגליה”, אשר נוסד ע”י קבוצת לנגהם ב-1858 והיה כתב-העת הראשון שקידם ופרסם את פועלן של נשות התקופה לצד סיקור נשים בולטות בהיסטוריה, שירה שכתבו נשים וחדשות רלוונטיות לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

הלן סיקסו

הלן סיקסו, נולדה ב-1937

“על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן. מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית.”

היום, לפני 81 שנים, נולדה הלן סיקסו, סופרת, משוררת, מחזאית ופילוסופית פמיניסטית צרפתייה-יהודייה, ילידת אלג’יריה. פרופ’ סיקסו הקימה ב-1974 את “המרכז לחקר לימודי נשים”, הראשון מסוגו באירופה, ונחשבת לאחת האינטלקטואליות המובילות בצרפת מאז שנות ה-60, אשר השפיעה רבות על עיצוב התיאוריה הספרותית, הפילוסופיה והפמיניזם הפוסט-מודרניים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך “צחוקה של המדוזה” (Le Rire de la Méduse), שראה אור ב-1975 ונחשב לאחד המניפסטים הפמיניסטיים החשובים שפורסמו. החיבור עוסק ביחסים שבין שפה, גוף, מיניות וחברה, ועל ידי חשיפת ההכללות הלשוניות שעיצבה הפטריארכיה לדיכוי הנשי, ותרגול צורות ביטוי חלופיות של כתיבה נשית וקווירית, פועל ליצירת שינוי לשוני, אשר ייצור בתורו שינוי תפיסתי ולבסוף שינוי חברתי.

בתמונה הקטנה: פרופ’ סיקסו מרצה בשנת 1975

התמונות מתוך אתר “בבליו”, המרכז מידע על ספרים וסופרים בצרפתית

רגיל

פאולינה צ’יזיאן

פאולינה “פאולי” צ’יזיאן, נולדה ב-1955

“אנו סוסות אבודות הדוהרות על פני החיים, מואכלות פירורים, נושאות את תהפוכות הגורל, מכריזות מלחמה זו כנגד זו. הזמן חולף ויום אחד נישכח. כל אחת מאיתנו היא ענף שבור, עלה יבש, נתונות לחסדי הרוח. אנו חמש. הבה נתאחד, וניצור יחד יד אחת.”

היום, לפני 63 שנים, נולדה פאולינה צ’יזיאן, מספרת סיפורים ממוזמביק, האישה הראשונה שספריה יצאו לאור במדינתה. כתיבתה מבקרת מסורות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות במוזמביק, ומהווה שופר לחוויות של נשים בחברה פטריארכלית הכורעת תחת נטל היסטורי של עימות אלים ושהנשים בה לרוב לא זוכות להשכלה או מתקבלות לשוק העבודה.

ויקיפדיה

הציטוט מפיה של ראמי, גיבורת ספרה של צ’יזיאן “האישה הראשונה: סיפור על פוליגמיה” (2001), המובילה את נשותיו השונות של בעלה לפעול בסולידריות להשגת מעמד וקול משלהן. מתוך ביקורת על הספר באתר “מילים ללא גבולות”

פייסבוק

רגיל

ניצן מינץ

ניצן מינץ, נולדה ב-1989

“לא
בדפים אכתוב.
בשברי חלומי.
ויצמח עצי ויעירני”

היום, לפני 29 שנים, נולדה ניצן מינץ, אמנית ומשוררת רחוב ישראלית. יצירתה היא מלאכת חיבור בין מילים, מקומות, חומרים וצורות יחד לכדי אמירה הרמונית. היא מציגה גם בגלריות, בחללי אמנות ובפרויקטים שונים בארץ ובעולם, אך בעיקר מוציאה את השירה מתוך דפי הספר אל הרחוב ומזמינה את הקהל המזדמן לקרוא, להרגיש ולחשוב שירה. בחירתה למקם את שיריה באופן מכוון בנקודות מסוימות ברחבי העיר, על פח גלי, חלון אטום, קיר סדוק או דלת חלודה, היא שמטעינה את האישי והנפשי במשמעויות חברתיות ופוליטיות.

האתר של ניצן מינץ

דף הפייסבוק של ניצן מינץ

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מינץ ואחת מיצירותיה בסיור של Talking art

בתמונה הקטנה: עבודת גרפיטי של מינץ, על מבנה חברת החשמל בשדרות בן גוריון בתל אביב. צילום: רחל גיל ל”הארץ”

רגיל

בטי לזרוס קנוט

אליזבת (בטי) לזרוס קנוט, 1965-1926

היום, לפני 92 שנים, נולדה בטי לזרוס קנוט, קשרית וחברת מחתרת המאקי בצרפת הכבושה ופעילה ציונית. עם פלישת בעלות הברית, ביקשה להתגייס לצבא הצרפתי אך נדחתה בשל מגדרה ושירתה במקום זאת ככתבת צבאית בעיתון המחתרתי “קומבה”. לאחר המלחמה גויסה לארגון לח”י וסייעה ביצירת קשרים עם עיתונאים חשובים, בגיוס ציונים צרפתים, וכן בניסיון לפוצץ משחתת בריטית שסיכלה הגעת מעפילים ארצה. בשנות ה-50 עלתה לישראל והקימה בבאר שבע את מועדון “ההזדמנות האחרונה”, שאירח אנשי תרבות ורוח ידועים והיווה מוקד משיכה לתיירים ולחיילים ששירתו באזור.

המידע מתוך מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, פרויקט פמיניסטי באקדמיה שבו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל.

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך אתר הלח”י

התמונה הקטנה מתוך פרויקט “מעלים ערך” באתר “פוליטיקלי קוראת”

רגיל

מריה חזוס אלוורדו ריברה

מריה חזוס אלוורדו ריברה, 1971-1878

“העיקרון הבסיסי של הפמיניזם הוא שוויון של הגבר והאישה בפוטנציאל המנטלי וביכולת לעבוד, שוויון שהוכח ללא עוררין על ידי ההיסטוריה, ואפילו על ידי התבוננות שטחית בחיי היומיום. ברור כי יש צדק מוחלט בשחרור הנשים מן האפוטרופסות הכפויה והאכזרית של הגבר”

היום, לפני 140 שנים, נולדה מריה חזוס אלוורדו ריברה, פעילה חברתית ופמיניסטית רדיקלית, אשת חינוך, עיתונאית וסופרת פרואנית, הנחשבת לראשונת המגנות על זכויות נשים בפרו. “המהפכה הנשית”, ארגון שהקימה ב-1914, קידם הסכמה ציבורית רחבה וחקיקה בעד קבלת נשים לעבודות ממשלתיות ובעד זכות הצבעה לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך דברים שנשאה ב-1911 בכנס על פמיניזם, בלימה, פרו.

התמונה הקטנה מתוך סרטון מחווה ל”מריה חזוס אלוורדו ומאבקה למען אזרחותן של הפרואניות”

רגיל

ליידי מרי וורטלי מונטגו

ליידי מרי וורטלי מונטגו, 1762-1689

היום, לפני 329 שנים, נולדה ליידי מרי וורטלי מונטגו, אצילה, כותבת ומשוררת אנגלייה. כתביה מתארים ומבקרים, בין היתר, את העמדה החברתית דאז כלפי נשים, המעכבת את התפתחותן האינטלקטואלית והחברתית. היא הייתה הראשונה שכתבה רשמים ממסעותיה באימפריה העות’מאנית, כאשת השגריר הבריטי בטורקיה, וחשפה פנים שונות של אורחות החיים במזרח הקרוב, בעיקר של הנשים. בטורקיה נחשפה גם לחיסון לאבעבועות שחורות, שפותח בסין מאות שנים קודם לכן אך באירופה התייחסו אליו כרפואת אליל, שכנעה את משפחת המלוכה הבריטית להתחסן והביאה להפצת החיסון במערב ובעולם כולו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “ליידי מונטגו בלבוש טורקי”, ציור מאת ז’אן אטיין ליאוטאר (~1756)

בתמונה הקטנה: “פופ מתנה אהבים עם ליידי מרי”, ציור שמן מאת ויליאם פאוול פרית (1852), המתאר את ליידי מרי פורצת בצחוק לשמע הצהרת אהבתו של המשורר אלכסנדר פופ

רגיל

רונית מטלון

רונית מָטָלוׄן, 2017-1959

היום, לפני 59 שנים, נולדה רונית מָטָלוׄן, מחשובות הסופרות הפמיניסטיות המזרחיות בספרות העברית בדורנו, המזוהה במובהק גם עם השמאל הרדיקלי ועם ארגונים לשינוי חברתי ולמען זכויות אדם. יצירתה עוסקת בעיקר בשאלת הזהות של בני עדות המזרח בישראל, במעמד האישה בחברה המזרחית והישראלית בכלל וביצירת אלטרנטיבות לקטגוריות מהותניות של מזרח מול מערב. לצד יצירתה הספרותית עבדה גם כעיתונאית, וכן הייתה ראש התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. סיפורה “אח קטן” הוא כיום יצירת חובה לבחינת הבגרות בספרות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילם דודו בכר, מתוך כתבה ב”הארץ”, 2015, “אשכנזים, ספרות ובהלה קיומית: ראיון עם רונית מטלון

בתמונה הקטנה: בצעירותה, מתוך אלבום אישי

רגיל

ציונה (ציקי) לוי-לירון

ציונה (ציקי) לוי-לירון, 2010-1927

“חשוב לי מאוד להפיץ את השירים של יהדות ספרד ותימן. השירים הללו אינם פולקלור. אמרתי זאת לאנשי ‘קול ישראל’ אך הם סירבו לקבל את דברי. מדוע כל אמן שמכבד את עצמו שש להשמיע את שיריהם של ביאליק וטשרניחובסקי, ואילו שירים שהלחנתי למילותיו של רבי שלום שבזי הם רק פולקלור? אני רוצה שישמיעו את השירים הללו כשירים ישראליים חדשים ותו לא. אין אלה שירי עדות או שירי שכונה. אני לא מאמינה שיש חשיבות למוצא העדתי. אני מאמינה רק במוסיקה טובה”
(מתוך ריאיון עמה בעיתון “יחד”)

היום, לפני 91 שנים, נולדה ציונה (ציקי) לוי-לירון, אמנית, כותבת ומלחינה ישראלית. בהשראת מזמורי התפילה המסורתיים של יוצאי תימן שליוו את ילדותה בכרם התימנים בתל אביב, היא החלה את דרכה המוזיקלית בגיל 24, כשלמדה לנגן בפסנתר ולימדה ריתמיקה בגני ילדים ובבתי ספר בעיר. בשנות ה-60 החלה להלחין ולערוך מוזיקלית שירי ילדים ומחזות לילדים, והייתה מהראשונות בישראל שהלחינו שירים של משוררי יהדות המזרח וספרד, כמו רבי יהודה הלוי, אבן גבירול ושלום שבזי, שבוצעו ע”י מיטב הזמרים. במקביל עסקה גם באמנות פלסטית, וציוריה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובחו”ל וזכו בפרסים רבים.

המידע עליה מתוך ראיונות שקיים נעם סמית עם ילדיה, יובל לוי ומאירה קרול, ועם אחותה אסתר, במסגרת פרויקט “מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה“. עוד באתר “פוליטיקלי קוראת”.

פייסבוק

רגיל

פרל קונור-מוגוטסי

פרל סינתיה קונור-מוגוטסי, 2005-1924

היום, לפני 94 שנים, נולדה פרל קונור-מוגוטסי, סוכנת, אמרגנית, שחקנית ופעילה תרבותית מטרינידד, שהייתה חלוצה וכוח מניע בהכרה ובקידום של אמנות קאריבית, אפריקאית ואסיאתית בבריטניה ובעולם המערבי בכלל. עם הגעתה ללונדון ב-1948 הפך ביתה למרכז עבור אמנים לא-לבנים ומהגרים, והיא הייתה הראשונה לייצג בבריטניה שחקנים, רקדנים, מוזיקאים, סופרים וקולנוענים שחורים וממיעוטים אתניים נוספים, הפיקה והפיצה סרטים פורצי דרך בקולנוע הבריטי השחור והקאריבי, ובשנות ה-60 הייתה ממייסדות אחד התיאטראות השחורים הראשונים בבריטניה, “סדנת התיאטרון השחור”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם בעלה, הזמר והשחקן אדריק קונור