עמוד 1
רגיל

טיילור סוויפט

טיילור אליסון סוויפט, נולדה ב-1989

היום, לפני 29 שנים, נולדה טיילור סוויפט, זמרת-יוצרת אמריקאית. מאז 2006 זכתה בכ-250 פרסי אמי, גראמי, בילבורד ועוד, אלבומיה הם מהנמכרים ביותר בעולם, שירה “Love Story” הוא שיר הקאנטרי הנמכר בכל הזמנים, והיא האדם עם מספר העוקבים הגבוה ביותר ברשתות החברתיות. יש לה השפעה רבה על אימוץ המדיה החברתית לתקשורת עם הקהל ועל עידוד אמנים צעירים שיוצרים את המוזיקה שלהם בעצמם. היא אחת מהידוענים התורמים ביותר, בעיקר למען תמיכה באמנויות, קידום אוריינות, שירותים לילדים חולים ושיקום נפגעי אסונות טבע, וכן ממובילות תנועת Time’s Up נגד אלימות מינית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חובשת “כובע פוסי” ורוד, מתוך כתבה מ-2018 על “ההתעוררות הפוליטית של נשים לבנות באמריקה” בכתב העת GQ [קרדיט: גטי אימג’ז]

בתמונה הקטנה: בסיבוב הופעות ב-2015, עם צאת אלבומה “1989”

רגיל

טילי אסטון

מטילדה אן (“טילי”) אסטון, 1947-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה טילי אסטון, סופרת ומורה אוסטרלית, שנודעת בשל הישגיה בקידום זכויות אנשים עם לקויות ראייה. היא הייתה בעל/ת לקות הראייה הראשון/ה שהתקבל/ה לאוניברסיטה באוסטרליה, אך נאלצה לפרוש לאחר שנה בהיעדר ספרי לימוד בברייל. ב-1894 ייסדה את החברה הוויקטוריאנית לסופרי ברייל (לימים ספריית הברייל הלאומית), וב-1895 את האגודה לקידום עיוורים, שתחת ניהולה הובילה שינוי חברתי וחוקי, ובין היתר השיגה לעיוורים זכות הצבעה, פטור מתשלום על דואר בברייל ותחבורה ציבורית בחינם. ב-1913 מונתה לנהל את מחלקת החינוך הלאומית לעיוורים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בשנות ה-20 לחייה, מקריאה סיפורי אגדות מתוך ספר שנכתב בכתב ברייל [התמונה באדיבות “culture Victoria”]. מתוך כתבה על “תערוכה על חיי החזון של טילי אסטון

בתמונה הקטנה: סנטור פיירבירן מעניק לגברת אסטון, המייצגת את החברה לסופרי ברייל, את המפתח לספריית החברה הוויקטוריאנית לברייל, עם פתיחתה ב-1919. מתוך אתר המוזיאונים של ויקטוריה

רגיל

חוה וֶרבָּה

חוה וֶרבָּה, 1969-1909

“[היא] ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. […] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חופשי בפינת הבובה, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. […] לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה אל כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. […] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה קם הדור הזה. […] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.”
(מתוך הספד שכתבה עליה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון “דבר”)

היום, לפני 109 שנים, נולדה חוה וֶרבָּה, גננת וסופרת ילדים ישראלית. במהלך לימודיה בסמינר ציוני לגננות בפולין עבדה כמתמחה בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, וכן סייעה להעביר מרכזים חינוכיים ציוניים בפולין ובאוקראינה לחינוך בשפה העברית. ב-1933 עלתה לישראל, וב”גן של חוה” בתל אביב התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור, בהם ילדי השכונות, ילדי עולים וילדי מיטב אמני ישראל. היא יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי החינוך לגיל הרך בישראל, כחברת התאחדות הגננות, כמדריכה לגננות ולריתמיקה בסמינר הקיבוצים וכמי שספריה היו לספרי יסוד בגני הילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חוה עם ילדי הגן שלה, שלהי שנות ה-30

בתמונה הקטנה: חוה ורבה, אביב 1947

[התמונות מתוך ויקיפדיה]

רגיל

מרגרט יוז

מרגרט יוז, 1719-1630

הופיעה לראשונה על במת התיאטרון ב-8 בדצמבר 1660

בתקופת הרנסנס באירופה נאסר על נשים להופיע כשחקניות על הבמה, ותפקידי נשים גולמו על ידי שחקנים גברים; הדבר יצר לא מעט מצבים מביכים והעלה חששות ל”פגיעה במוסר” (כלומר, הצגה ועידוד של הומוסקסואליות). ב-1660, עם השבת שלטונה של המלוכה האנגלית, הורה המלך צ’ארלס השני כי תפקידי נשים יגולמו מעתה ע”י שחקניות. וכך, היום, לפני 358 שנים, הופיעה לראשונה אישה – מרגרט יוז בת ה-30 – על במת התיאטרון האנגלי, בתפקיד דסדמונה במחזה “אותלו” של שייקספיר. היא הקסימה את הקהל, התקבלה באהדה רבה, הפכה לידוענית ופתחה את הדרך לשחקניות רבות נוספות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת סר פיטר ללי, 1672; מתוך אתר מוזיאון ג’ונסון לאמנות, אוניברסיטת קורנל בניו יורק

התמונה הקטנה מתוך סיפור עליה בבלוג על נשים גדולות מהמאה ה-17

רגיל

וילה קאתר

ויללה סיברט קאתר, 1947-1873

“זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה.”

היום, לפני 145 שנים, נולדה וילה קאתר, עיתונאית וסופרת אמריקאית חשובה. ב-1906 הצטרפה כעורכת ל”מק’לור”, ירחון פופולרי שהוביל את מגמת העיתונות החוקרת כ”כלב שמירה” וכמצפן מוסרי; היא נודעה ככותבת נוקבת, חריפה וביקורתית. בספריה שאבה השראה מזיכרונות ילדותה בנברסקה והיטיבה לתאר את החיים דאז במישורים הגדולים שבמרכז ארה”ב. על ספרה “אחד משלנו” זכתה ב-1923 בפרס פוליצר; ספרה מ-1928, “הארכיבישוף פוגש את המוות”, נכלל ברשימת 100 הרומנים הטובים של המאה העשרים באנגלית.

הציטוט, הכתוב גם על מצבתה, לקוח מתוך ספרה “אנטוניה שלי” (1918):
“[נברסקה הייתה] מקום שלא היה בו דבר מלבד אדמה: כלל לא ארץ, אלא החומרים שמהם עשויות ארצות… בין האדמה והשמים הרגשתי עלומה, חבויה. […] האדמה הייתה חמה מתחתיי, הייתה חמה כשפוררתי אותה בין אצבעותיי… נשארתי דוממת ככל יכולתי. דבר לא קרה. לא ציפיתי שדבר כלשהו יקרה. הייתי משהו שרבץ תחת השמש והרגיש אותה, כמו הדלועים, ולא רציתי להיות דבר מעבר לכך. הייתי מאושרת לחלוטין. אולי כך נרגיש כאשר נמות וניעשה חלק ממשהו שלם, יהא זה שמש או אוויר, או אולי טוּב וידע. בכל מקרה, זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה. כאשר הוא מגיע אלייך, הוא מגיע בטבעיות, כמו שינה.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וילה קאתר בחולצה גברית ובעניבה, כפי שאהבה להתלבש כל חייה (ובתקופות מסוימות ביקשה שיקראו לה ויליאם)

בתמונה הקטנה: וילה קאתר, כותבת בג’פרי, ניו המפשייר, 1926; מתוך אתר המוקדש למכתבים שכתבה

רגיל

ג’ומאנה חדאד

ג’ומאנה חדאד, נולדה ב-1970

היום, לפני 48 שנים, נולדה ג’ומאנה חדאד, סופרת, דוברת ועיתונאית לבנונית, הבולטת בפועלה למען זכויות נשים, במאבקה נגד צנזורה ולמען חופש הביטוי ובביקורתה על דת מאורגנת. ב-2008 ייסדה את “ג’סד” (“גוף”), מגזין תרבות בערבית המעורר מחלוקת בשל עיסוקו בטאבו של הגוף דרך קולנוע, ספרות, אמנות ומדע. השנה החלה לשדר תוכנית ב”אל-חורה”, ערוץ טלוויזיה בלוויין המשודר מארה”ב בערבית, העוסקת בסוגיות של חופש ביטוי וחשיבה ביקורתית. מזה כמה שנים היא נכללת ברשימת 100 הנשים הערביות החזקות בעולם של “מגזין העסקים הערביים”, בשל תרומתה התרבותית ופועלה החברתי.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבת דיוקן ב”לה פיגארו נשים” (בצרפתית): “ג’ומאנה חדאד מלבנון: לא לטאבו על מין“, 2014 [צילום: פרנקו טטמנטי]

בתמונה הקטנה: מתראיינת על פמיניזם ומיניות, גרמניה 2010 [צילום: היינריך בול שטיפטונג]

רגיל

אבתיהאג’ מוחמד

אבתיהאג’ מוחמד, נולדה ב-1985

היום, לפני 33 שנים, נולדה אבתיהאג’ מוחמד, סייפת אמריקאית, המדורגת נכון להיום שלישית בארה”ב ושמינית בדירוג הבינלאומי. היא המוסלמית-אמריקאית הראשונה שהתחרתה באולימפיאדה כשהיא לובשת חיג’אב, ועם זכייתה בארד בתחרות הקבוצתית באולימפיאדת ריו 2016 הפכה למוסלמית-אמריקאית הראשונה עם מדליה אולימפית. ב-2014 הקימה חברת ביגוד בשם Louella, שמטרתה להביא ביגוד אופנתי ומותאם לנשים דתיות לשוק האמריקאי. היא משמשת כשגרירת ספורט בקהילות מוחלשות במדינות שונות, במסגרת תוכנית של מחלקת המדינה האמריקאית להעצמת נשים וילדות באמצעות ספורט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מגזין “טיים ספורט”, 2016 [צילום: דניאל שאה]

בתמונה הקטנה: אבתיהאג’ מוחמד (משמאל) בתחרות סיף מול נציגת צרפת באולימפיאדת ריו 2016, מתוך מאמר ב”הפינגטון פוסט”: “אבתיהאג’ מוחמד לא זכתה היום במדליית זהב, אבל היא זכתה במשהו אפילו יותר גדול” [צילום: פבריס קופריני, גטי אימג’ז]

רגיל

דבורה ראם

דבורה ראם, 1903-1830

היום, לפני 115 שנים, הלכה לעולמה דבורה ראם, בעלת “דפוס ראם”, בית דפוס יהודי שהוקם בווילנה ב-1789 על ידי ברוך בן יוסף ראם והיה אחד מבתי הדפוס העבריים הראשונים. תחת ניהולה של דבורה, החל מ-1860, הוציא הדפוס ספרי קודש רבים וכן ספרי חול של מיטב הסופרים העבריים בני הזמן, וצמח להיות בית הדפוס היהודי הגדול בעולם. אך עיקר פרסומו של הדפוס הגיע בזכות פועלה של דבורה להוצאת מהדורה מקיפה של התלמוד הבבלי, המתבססת על איתור מקורות מדויקים של יותר ממאה מפרשים ראשונים ואחרונים בספריות ברחבי אירופה, ומשמשת יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צורת הדף של התלמוד הבבלי בדפוס וילנה, שנתקבלה כצורה המקובלת והמקודשת עד היום

רגיל

מריון דֶנהוֹף

מריון הֶדָה אילזה, הרוזנת דֶנהוֹף, 2002-1909

היום, לפני 109 שנים, נולדה מריון דֶנהוֹף, עיתונאית וסופרת גרמנייה, מהפורות והמשפיעות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא הייתה שותפה ל”קשר ה-20 ביולי” כנגד היטלר, אך הצליחה להטעות את חוקרי הגסטאפו ולהינצל מהוצאה להורג. ב-1946 החלה לכתוב ב”די צייט” (“הזמן”), השבועון הנמכר והנקרא ביותר בגרמניה, ובמשך שנים רבות הייתה העורכת הראשית והמוציאה לאור. בנוסף כתבה יותר מ-20 ספרים, כולל ניתוחים פוליטיים והיסטוריים של גרמניה. את כל ירושתה הקדישה להקמת קרן המעניקה מדי שנה, מאז 2003, את “פרס מריון דנהוף” לקידום היחסים והשלום בין העמים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עומדת על ידיהם של אחיה, כריסטוף והייני, 1936 [מתוך אתר “קרן מריון דנהוף”]

התמונה הקטנה מתוך ביוגרפיה שלה בארכיון אתר “וולדורף חינוך היום”

רגיל

איילין אגר

איילין פורסטר אגר, 1991-1899

היום, לפני 119 שנים, נולדה איילין אגר, ציירת, צלמת ופסלת בריטית. בשנות השלושים הייתה שותפה למהפכת האמנות הסוריאליסטית באירופה, ונחשבת למי שהביאה את הזרם הזה ל”קבוצת לונדון” האוונגרדית. ב-1936 הייתה האישה היחידה שיצירותיה הוצגו בתערוכה הבינלאומית בלונדון. בהמשך שינתה כיוון לטאשיזם, זרם מופשט ואינטואיטיבי יותר. ביצירתה טשטשה את גבולות המגדר, שיחקה עם חומרים ומרקמים, וביטאה את הרעיון פורץ הדרך, המזוהה היום עם אמנות מיצג, שהחיים עצמם מהווים תהליך מתמשך של ביטוי יצירתי. עד היום ניכרת השפעתה גם בעולם האמנות וגם בעולם האופנה.

ויקיפדיה

מידע נוסף באתר “סיפורי אמנות”

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קולאז’ תמונות שלה שיצרה בשנות ה-80, ובמרכזו “כובע טקסי לאכילת מרק בויאבז” [מקור]

בתמונה הקטנה: אגר בפריז, שנות ה-20 [מקור]

רגיל

ג’ואן גנץ קוּני

ג’ואן גנץ קוּני, נולדה ב-1929

היום, לפני 89 שנים, נולדה ג’ואן גנץ קוּני, מפיקת טלוויזיה אמריקאית, יוצרת “רחוב סומסום”. היא יזמה ודחפה יצירת תוכנית חינוכית לגיל הרך שתקדם מיומנויות לימודיות (הרגלי קריאה, עניין במדע) וחברתיות (סובלנות, עזרה לזולת ויישוב סכסוכים), תוך פנייה לבעלי רקע אתני, סוציואקונומי ודתי מגוון ועל סמך מחקרים חינוכיים. “רחוב סומסום” עלתה לשידור ב-1969; נכון להיום, התוכנית מופקת ב-22 מדינות, משודרת ב-140 מדינות וזכתה ב-167 פרסי אמי – יותר מכל תוכנית אחרת. קוני, מהמנהלות הבכירות הראשונות בטלוויזיה האמריקאית, זכתה בין היתר בפרס אמי על מפעל חיים ובמדליית החירות הנשיאותית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם אריק ובנץ, שנות ה-70 [מתוך אתר פנדום של “החבובות”]

בתמונה הקטנה: עם ביג בירד ואלמו וחברים, 2009 [מתוך אתר IMDB]

רגיל

אמיליה דניס דה איקזה

אמיליה דניס דה איקזה, 1911-1836

“[…] מְסַפְּרִים שֶׁחַוָּה בַּגַּן שֶׁבַּשָּׁמַיִם
בֵּין הַפְּרָחִים הִתְעַטְּפָה בִּשְׁנָתָהּ
וְשֶׁהַבֹּשֶׂם הַמָּתוֹק שֶׁעַל הַשְּׂפָתַיִם
נִלְכַּד בְּדִמְעָה עִם עֲזִיבָתָהּ.

וּמְסַפְּרִים שֶׁאָדָם אֶת עִצְּבוֹנָהּ רָאָה
וְגָנַב עֲבוּרָהּ פֶּרַח עָדִין, זַךְ,
וְשֶׁבְּמַבָּט אֶחָד נִשְׁכְּחָה וְנֶאֶסְרָה
הַמַּתָּנָה הַגְּנוּבָה שֶׁלָּקַח.

אֶת חֲלוֹמָהּ הָאָהוּב לְהַזְכִּיר,
הַפֶּרַח הַהוּא נָעוּץ עַל חָזָהּ,
הִיא שָׁמְטָה מִתּוֹכוֹ גַּרְגִּיר
שֶׁבְּאַדְמַת אָמֶרִיקָה נִזְרַע.

[…]

זֵר כְּמוֹ הַזֵּר הַהוּא אֶשְׁלַח
אֵלַיִךְ, יַקִּירָה,
מִגַּן-הָעֵדֶן אָדָם אוֹתוֹ לָקַח
ו’רֵסֶדָה’ לוֹ קָרָא.”

היום, לפני 182 שנים, נולדה אמיליה דניס דה איקזה, משוררת רומנטית מפנמה, הראשונה שפרסמה משיריה; נודעת בכתיבתה הספונטנית, “כמו שציפורים שרות”.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה “זֵר שֶׁל פִּרְחֵי רֵסֶדָה” (1900), תרגמה לעברית: מתת גולדברג אלון
למידע ושירים נוספים (בספרדית)

בתמונה הקטנה: אנדרטה לזכרה בגבעת אנקון, אזור שבו עוברת תעלת פנמה, שסופח ע”י ארה”ב. שירה על האזור הפך אותו לסמל לאומי
(התמונות מתוך ויקיפדיה)

רגיל

מרג’אן סטראפי

מרג’אן סטראפי, נולדה ב-1969

היום, לפני 49 שנים, נולדה מרג’אן סטראפי, סופרת, מאיירת ובמאית צרפתייה ילידת איראן, הפועלת לקידום פציפיזם וזכויות נשים. בסדרת הרומנים הגרפיים האוטוביוגרפיים שלה, “פרספוליס”, היא מגוללת את סיפור התבגרותה באיראן שלפני ואחרי המהפכה האסלאמית. הסדרה המצליחה תורגמה לשפות רבות, זכתה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לקומיקס ונבחרה לספר הקומיקס הטוב לשנת 2003 של “טיים” ו”ניו יורק טיימס”. ב-2007 עובדו הספרים לסרט אנימציה, בבימויה של סטראפי עצמה, שזכה בפרס חביב השופטים בפסטיבל קאן ובגראנד פרי בפסטיבל לונדון והיה מועמד גם לאוסקר ולגלובוס הזהב.

ויקיפדיה

עוד על “פרספוליס”
סדרת הספרים יצאה לאור בעברית בהוצאת “אחוזת בית” בשני חלקים, 2005 ו-2009
הסרט שודר בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, וזכה בפרס “ברוח החופש” המוענק לסרטים העוסקים בחופש הביטוי, חופש הדת וזכויות האזרח

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סצנה מתוך הסרט “פרספוליס”

התמונה הקטנה מתוך דף האמן שלה באתר “גאונות”

רגיל

איו אוטמי

איו אוטמי, נולדה ב-1968

היום, לפני 50 שנים, נולדה איו אוטמי, עיתונאית וסופרת אינדונזית. ב-1994, במסגרת “הסדר החדש” של הנשיא סוהארטו, נסגרו עיתונים רבים במדינה, ואוטמי הצטרפה ל”ברית העיתונאים העצמאים” והוסיפה למחות נגד השלטון ולכתוב במחתרת, בין היתר ספר על שחיתות המשטר. הרומן הראשון שלה, “סאמן” (1998), נחשב ליצירת מופת ולאבן דרך בספרות האינדונזית ומסמל את המהפכה התרבותית והפוליטית שחלה באינדונזיה; אוטמי עוסקת בו בהתעוררות פמיניסטית ובהתנגדות לנאו-קולוניאליזם,  ובעצם כתיבתה שוברת טאבו לנשים באינדונזיה, שנאסר עליהן להתייחס לנושאים כמו מיניות ופוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בפתיחת “פסטיבל ספרות ורעיונות” בניהולה, ג’קרטה, אוקטובר 2017

רגיל

פולי מארי

אנה פאולין “פולי” מארי, 1985-1910

היום, לפני 108 שנים, נולדה פולי מארי, עורכת דין, סופרת, אקטיביסטית למען זכויות נשים וזכויות אזרח וכומרה אמריקאית. היא עסקה רבות בזכות להזדמנויות שוות בתעסוקה, בטענה ש”הזכות לעבוד היא זכות בסיס”, וטבעה את המונח “ג’יין קרואו” ככינוי לסקסיזם הממסדי, בהמשך ל”חוקי ג’ים קרואו” שמיסדו את ההפרדה הגזעית בדרום ארה”ב. ספרה מ-1950 על “חוקי המדינה על גזע וצבע” נחשב ל”תנ”ך של תנועת זכויות האזרח”. בשנות ה-60 הייתה ממייסדות “ארגון הנשים הלאומי” (NOW). ב-1977 הייתה השחורה היחידה בקבוצת הנשים הראשונה שהוסמכה לכמורה בכנסייה האפיסקופלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פולי מארי, זמן קצר לאחר שהוסמכה ככומרה האפיסקופלית האפרו-אמריקאית הראשונה, במשרדה בוושינגטון, 1977

בתמונה הקטנה: פולי מארי בעת הפגנה שקטה בקפיטריה ללבנים בלבד בוושינגטון, 1944. מתוך רשומה עליה באתר “ביוגרפיות”

רגיל

ג’יין טראהי

ג’יין טראהי, 2000-1923

“אם באמת הייתם רוצים לשחק אותה ‘משחררי הנשים’, הייתם צריכים לגרום לכל מזכירה לעזוב את עבודתה למשך שבוע, פשוט ללכת. אתם יודעים, המשרד פשוט יפסיק לעבוד, יעצור לחלוטין. מזכירות רבות עוזרות לבחורים המון בעבודתם. ואז הבחורים ממשיכים הלאה לדברים טובים מאוד, כי זו השיטה. הבחורות לא מקבלות אפילו העלאה של 5 דולר לשנה. זו הסיבה שנשים רוצות להינשא ולעזוב את המשרד, העבודה שלהן כ”כ משעממת. זו העבודה השחורה, מה שהן עושות. זה באמת עד כדי כך כיף לענות לטלפונים כל היום?”
(מתוך מאמר שכתבה ב-1969 על שחרור האישה, ממעמדה כמנהלת ראשית בחברה בבעלותה)

היום, לפני 95 שנים, נולדה ג’יין טראהי, אשת עסקים וסופרת אמריקאית, אחת מחלוצות עולם הפרסום בשנות ה-60. היא החלה לעבוד במחלקת סקרים בעיתון וכמוכרת בחנות כלבו גדולה, כשרעיונותיה החדשניים לכדו את תשומת לב ההנהלה וב-1947 נשכרה לעבודה כקופירייטרית. ב-1958 הקימה חברה משלה בניו יורק, ובכך הייתה לאחת הנשים הראשונות שניהלו סוכנות פרסום. היא התמחתה בפרסום אופנה וקוסמטיקה, וייצגה את בתי האופנה הגדולים בעולם. במהלך הקריירה שלה זכתה ביותר מ-200 פרסי פרסום, ביניהם אשת השנה בפרסום לשנת 1969 מטעם התאחדות המפרסמים האמריקאית.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך אתר הסוקר עבודות פרסום רבות שלה, תחת הכותרת “תרימו יד, מי כאן שמע/ה על ג’יין טראהי?

רגיל

נעמי וולף

נעמי וולף, נולדה ב-1962

“ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר… הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר… פורנוגרפיה נעשתה לתחום המדיה המוביל, יותר מסרטים ותקליטים לא-פורנוגרפיים גם יחד… ליותר נשים יש יותר כסף, כוח והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של תחושותינו בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו.”

היום, לפני 56 שנים, נולדה נעמי וולף, סופרת ועיתונאית יהודייה-אמריקאית, דוברת בולטת של הגל השלישי של הפמיניזם.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ספרה הנודע והמשפיע ביותר של נעמי וולף, “מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים” (יצא לאור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נעמי וולף נואמת בהפגנה, 2017, מתוך אתר חדשות ABC

בתמונה הקטנה: נעמי וולף ליד אוניברסיטת ייל, ינואר 2018, בבואה בעקבות #MeToo להגיש מחדש את תלונתה על הטרדה מינית מצד פרופסור שלימד אותה שם, 13 שנים אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מתלונתה הראשונה (קרדיט לדיוויד האוולס, גטי אימג’ז) [מקור]

רגיל

סבאח

סבאח (ג’נט ג’רג’ס פע’אלי), 2014-1927

היום, לפני 91 שנים, נולדה ג’נט ג’רג’ס פע’אלי, שנודעה בשם הבמה סבאח, זמרת ושחקנית לבנונית. היא הקליטה את שירה הראשון ב-1940, בגיל 13, ומיד תפסה את תשומת לבה של המפיקה והשחקנית המצרייה אסיא דאר’ר. כבר מהסרט הראשון שבו השתתפה ב-1945, “הלב אוהב רק פעם אחת”, היא הפכה לכוכבת בשל קולה העשיר ושמחת החיים שהקרינה. במהרה התפרסמה בכל העולם הערבי, והייתה לאחת הדיוות הגדולות של המוזיקה הערבית והקולנוע הערבי. היא שיחקה בעשרות סרטים ומחזות, הוציאה יותר מ-3,000 שירים והופיעה בכל רחבי העולם עד לשנות השמונים לחייה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סבאח מתארחת בתחרות היופי “מיס מצרים”, קהיר 2007 [מקור]

רגיל

ג’וני מיטשל

ג’וני (רוברטה ג’ואן) מיטשל, נולדה ב-1943

“אַתְּ צְרִיכָה לְנוֹפֵף בָּאֶגְרוֹפִים מוּל הַבָּרָק עַכְשָׁו
אַתְּ צְרִיכָה לִשְׁאֹג כְּמוֹ אֵשׁ בַּיַּעַר
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהָפִיץ אֶת הָאוֹר שֶׁלָּךְ כְּמוֹ לֶהָבוֹת
עַל כָּל שְׁמֵי הַלַּיְלָה
הֵם הוֹלְכִים לְכַוֵּן אֶת כֹּל צִנּוֹרוֹת הַכִּבּוּי עָלַיִךְ
תַּרְאִי לָהֶם שֶׁלֹּא תִּכְבִּי
לֹא לִפְנֵי שֶׁתַּצִּיתִי כָּל תְּשׁוּקָה
אֲפִלּוּ לֹא אַחֲרֵי שֶׁתָּמוּתִי
בּוֹאִי עַכְשָׁו
אַתְּ חַיֶּבֶת לְנַסּוֹת
אִם אַתְּ מַרְגִּישָׁה בּוּז
אָז תַּגִּידִי אֶת זֶה
אִם נִמְאַס לָךְ מֵהַלַּיְלָה הַשָּׁקֵט
אָז, אֱלֹהִים, תִּצְרְחִי אֶת זֶה
נִדּוֹנְתְּ לַמֵּיתָרִים וְלַקְּלִידִים
אָז תַּחְשְׂפִי כָּל תָּו שֶׁאַתְּ מַרְגִּישָׁה
שֶׁעֵצִים שְׁבוּרִים וְשֶׁנְהָב
מְנַסִּים לְהַסְתִּיר”

היום, לפני 75 שנים, נולדה ג’וני מיטשל, מוזיקאית וציירת קנדית, מהיוצרות והמבצעות החשובות והמשפיעות בעולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה של ג’וני מיטשל “מִשְׁפָּט הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים” (1972), תרגמה לעברית: מתת גולדברג אלון

בתמונה הגדולה: מיטשל בשנת 2008, מתוך כתבה באתר התרבות “פלייבור-ווייר”: “ג’וני מיטשל רוצה להגדיר בעצמה את המורשת שלה, אז למה לא נותנים לה?

בתמונה הקטנה: עם מיקרופון וגיטרה, שנת 1971~. מתוך כתבה ב”נשיונל פוסט” על הביוגרפיה של ג’וני מיטשל מאת דיוויד יפה

רגיל

אנה לאונאוונס

אנה הנרייטה אדוארדס לאונאוונס, 1915-1831

היום, לפני 187 שנים, נולדה אנה לאונאוונס, סופרת מסעות, מחנכת ואקטיביסטית בריטית-הודית. ב-1870 התפרסם ספרה המצליח, “האומנת האנגלייה בחצר מלך סיאם”, שתיאר את חוויותיה כמורה של נשותיו וילדיו של המלך מונגקאט מסיאם (כיום תאילנד) ואת ביקורתה על חצר המלך, על מוסד העבדות ועל מעמד הנשים. היא חיה וכתבה גם באוסטרליה, בסינגפור, ברוסיה ובארה”ב, ולבסוף השתקעה בקנדה, שם הייתה לסופרג’יסטית וממייסדות מועצת הנשים המקומית ומכללת נובה סקוטיה לאמנות ועיצוב, המוסד הראשון בקנדה שהעניק תואר באמנות. כתביה ודמותה היוו השראה לספרים, לסרטים ולמחזות.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: דיוקן, שנת 1862~

התמונה הקטנה: דיוקן מאת רוברט האריס, שנת 1905~

(התמונות מתוך ויקיפדיה)