עמוד 1
רגיל

ריימונד דה לרוש

“הברונית” ריימונד דה לרוש, 1919-1882

היום, לפני 136 שנים, נולדה ריימונד דה לרוש, טייסת ומהנדסת צרפתייה, האישה הראשונה בעולם שקיבלה רישיון טיס, כשזה הונפק לה ב-8 במרץ 1910 ע”י הפדרציה הבינלאומית לאווירונאוטיקה. כחלק מהאליטה המצומצמת של חלוצי התעופה, השתתפה בטיסות ראווה רבות וקבעה שיאים במשך טיסה, במרחק (323 ק”מ) ובגובה (15 אלף רגל). עם פרוץ מלחה”ע הראשונה ביקשה להתגייס לצבא הצרפתי כטייסת אך נדחתה בטענה כי הדבר מסוכן מדי לנשים, והתנדבה לשרת כנהגת צבאית בחזית, לעתים תחת אש. ב-1919, כששימשה כטייסת המבחן המקצוענית הראשונה בעולם, נהרגה בהתרסקות מטוס.

ויקיפדיה

שבוע התעופה הבינלאומי לנשים מצוין מדי שנה בשבוע של 8 במרץ, היום שבו קיבלה דה לרוש את רישיון הטיס שלה וגם יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

רגיל

טובה גולדברג

טובה גולדברג, 2006-1930

היום, לפני 88 שנים, נולדה טובה גולדברג, קשרית של הגדנ”ע בירושלים הנצורה במהלך מלחמת העצמאות. ביוני 1948, בעת שהעבירה ידיעה חשובה, התפוצץ לידה פגז, היא איבדה את ידה, אך למרות זאת הייתה נחושה למלא את המשימה ורצה עם ההודעה ליעדה. בכך הצילה את חייהם של לוחמים רבים, והייתה מועמדת לקבל את “אות גיבור ישראל”, אך לא קיבלה אותו בשל גילה הצעיר – 17 בלבד – ומפני שלא הייתה חיילת מן השורה. במהלך השיקום הכירה את בעלה לעתיד, אשר בק, שאיבד את רגלו בשירותו בחטיבת הראל של הפלמ”ח. יחד גידלו שני ילדים, והיא עבדה כמורה לתנ”ך וללשון.

ב-1959 יצא לאור ספרו של אברהם שלמון, “הקשרית האמיצה: סיפור עלילה מימי מלחמת השחרור”, המבוסס על סיפור חייה ומתאר את עלילות גבורתה. סביר להניח, שאלמלא נכתב הספר – איש מלבד משפחתה וקרוביה לא היה זוכה לזכור אותה.

עוד על טובה גולדברג
בוויקיפדיה
ב”חנות הספרים של איתמר
בבלוג של שרון גבע, “אל מדף ספרי ההיסטוריה

פייסבוק

בתמונה הגדולה:

למעלה: מסמך שנשלח אל האלוף דוד שאלתיאל ביוני 1949, “הנדון: פרטים על מועמדים לאותות הצטיינות – טובה גולדברג. חניכת גדנ”ע בלתי מגויסת, היתה קשרית בזמן המצור ובזמן ההפגזה. בעלת אומץ לב ומסירות יוצאת מן הכלל. הוטל עליה להעביר מכתבים ממטה המחוז למטה 3. על אף ההפגזה הקשה הלכה למסור את המכתבים, נפגעה על ידי פגז שקטע את יד ימינה, לא אבדה עשתונותיה כי אם בקשה למסור את המכתבים לתעודתם.”

למטה: תמונות של טובה גולדברג בצעירותה

בתמונה הקטנה: טובה גולדברג, בשנים מאוחרות יותר

(כל התמונות מתוך “אל מדף ספרי ההיסטוריה” ו”חנות הספרים של איתמר”)

רגיל

רחל צברי

רחל צברי, 1995-1909

היום, לפני 109 שנים, נולדה רחל צברי, אשת ציבור ומחנכת ישראלית, מהנשים הראשונות בארגון “ההגנה”. עם פרוץ מאורעות תרפ”ט דרשה לצרף גם את הנשים לפעילות מבצעית, הוכשרה בהפעלת נשק, בקרב פנים אל פנים ובעזרה ראשונה, נמנתה עם המסתערבות הראשונות ופיקדה על פלוגת הנשים הראשונה בארגון. במקביל עבדה כמורה וכמפקחת חינוכית, פעלה לקידום מעמד המורים והדריכה מורות לגיל הרך בפסיכולוגיה חינוכית. ב-1951 הייתה לאישה הראשונה מעדות המזרח שנבחרה לכנסת, ועסקה רבות במקומם של בני עדות המזרח, בסוגיות דת ומדינה, בחינוך ובזכויות נשים.

ויקיפדיה

בין התחומים שקידמה כחברת כנסת: ביטול נישואי ילדות ומכירת בנות לנישואין, ענישת גברים גרושים המשתמטים מדמי מזונות, הכרה בפגיעה בעקרות בית כתאונת עבודה, מינוי דיינות בבתי דין רבניים, שריון מקום לנשים במועצות הכוללות גברים בלבד, הנהגת יום חינוך ארוך ומערך חינוך קדם-גני מגיל שלוש, צמצום מספר התלמידים בכיתה, החלת אינטגרציה בבתי הספר והקמת כיתות נפרדות למחוננים.

פייסבוק

התמונה הגדולה לא מאומתת, מתוך אתר מידע על ישראל

התמונה הקטנה מתוך אתר הכנסת

רגיל

אריאדנה סקריאבינה

אריאדנה סקריאבינה, או: שרה קנוט, 1944-1905

היום, לפני 113 שנים, נולדה אריאדנה סקריאבינה, משוררת ילידת רוסיה ופעילת הרזיסטאנס. בשנות ה-20 החלה לפרסם משיריה בחוגים ספרותיים של מהגרים רוסים בפריז, שנמלטו לשם בעקבות המהפכה הבולשביקית. עם נישואיה למשורר היהודי-רוסי דוד קנוט התגיירה ועברתה את שמה, ויחד הוציאו לאור ב-1939 עיתון ציוני רב-השפעה בפריז והיו ממקימי “הצבא היהודי”, מהחשובים שבארגוני ההתנגדות היהודית בצרפת הכבושה. לקנוט היה תפקיד מרכזי במחתרת בהסתרה, בהברחה ובהצלה של אלפי יהודים. כחודש לפני שחרור פריז, במהלך מפגש של המחתרת בדירתה, נורתה למוות ע”י המיליציה הצרפתית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שרה ודוד קנוט, מרץ 1940

רגיל

מָתִי רוּבֶּנוֹבָה

מָתִי (“סבטלה”) רוּבֶּנוֹבָה, 1944-1925

היום, לפני 93 שנים, נולדה מָתִי רוּבֶּנוֹבָה, פרטיזנית ופעילה קומוניסטית, מהסמלים של ההתנגדות היהודית בבולגריה. מגיל צעיר הייתה פעילה בתנועת הנוער הקומוניסטית בבולגריה, פעילות שהייתה לא חוקית, ועם הצטרפות בולגריה למדינות הציר במלחה”ע השנייה, החלה לפעול גם נגד השלטון הפרו-פשיסטי ופרו-נאצי. במאי 1944 הצטרפה לפרטיזנים הלוחמים בהרי הבלקן, ובאחד הקרבות נפצעה ברגלה; כשהסתתרה כדי להחלים, הוסגרה למשטרה הבולגרית ונרצחה. ימים אחדים לאחר מותה התחוללה בבולגריה הפיכה, היהודים שגורשו הורשו לחזור והמדינה עברה להילחם לצד בעלות הברית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן של רובנובה, מתוך אתר בית לוחמי הגטאות

רגיל

רבקה קופר

רבקה קוּפֶּר, 2007-1920

היום, לפני 98 שנים, נולדה רבקה קוּפֶּר, פעילה ציונית וחברת מחתרת בגיטאות פולין. כבר בגיל 18 הייתה מזכירת תנועת הנוער “עקיבא” בוורשה, והקימה קנים של התנועה הציונית ברחבי פולין. בגטו קראקוב לימדה במחתרת עברית ותנ”ך ושימשה כקשרית בהתארגנות “החלוץ הלוחם” להתנגדות בנשק. אח”כ גורשה לאושוויץ וצעדה בצעדות המוות. בתום המלחמה לימדה בשוודיה בבי”ס של “עליית הנוער” וב-1946 יצאה עמם לישראל, אך אוניית המעפילים נתפסה, וקופר גורשה למחנה מעצר בקפריסין; גם שם פעלה במחתרת “ההגנה”. ב-1948 הגיעה ארצה, לקיבוץ דגניה ב’, והייתה לספרנית ולמזכירת הקיבוץ.

ויקיפדיה

עדות מצולמת של רבקה קופר, מתוך: משואה – המכון הבינלאומי ללימודי השואה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קופר מעידה במשפט אייכמן על ההתנגדות החמושה, 1961
עדותה נמסרה בישיבה 26 של המשפט, החל מדקה 23:45

בתמונה הקטנה: עם בנה יוחי

רגיל

כריסטין ניקסון

כריסטין ניקסון, נולדה ב-1953

היום, לפני 65 שנים, נולדה כריסטין ניקסון, קצינת משטרה אוסטרלית. ב-2001 מונתה למפכ”לית משטרת ויקטוריה – האישה הראשונה העומדת בראש משטרה במדינה אוסטרלית. בתפקידה זה צעדה ניקסון, במדים, במצעד הגאווה במלבורן, והסבירה כי על אף היותה הטרוסקסואלית, “אני תומכת באנשים הגונים וראויים שרוצים לנהל את חייהם כמו כולם, אך זכו בעבר ליחס מזעזע מצד המשטרה, ואני מתכוונת לטפל בזה.” ב-2009 נענתה לבקשת הממשלה לפרוש כדי לעמוד בראש רשות השיקום וההצלה לאחר “השבת השחורה” שבה התחוללו שריפות היער הקשות ביותר בהיסטוריה של אוסטרליה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: צועדים במצעד הגאווה 2009 במלבורן נושאים בובה במחווה לניקסון

רגיל

רחל אוהבת-עמי (חבשוש)

מעצרה של רחל אוהבת-עמי (חבשוש), 1939

היום, לפני 79 שנים, הגיעה לוחמת האצ”ל רחל אוהבת-עמי (חבשוש) לכניסה לבית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים, עוטה רעלה ונושאת סל ובו חומר נפץ המוסתר מתחת לפירות וירקות, במטרה לפגוע בעצירים ערבים שנאשמו בפגיעה ביהודים ובבני משפחותיהם שבאו לבקרם בכלא. היא עוררה חשד ונעצרה, בית הדין הצבאי הבריטי גזר עליה מאסר עולם (ולא הוצאה להורג, בשל גילה הצעיר), והיא הועברה לבית הכלא לנשים בבית לחם, יהודייה יחידה בקרב האסירות הערביות. שבע שנים אחר כך, בתום מלחה”ע השנייה, קיבלה חנינה מאת הנציב העליון ושוחררה מבית הסוהר.

מידע נוסף על ניסיון הפיגוע ועל המשפט של חבשוש באתר “אנציקלופדיה יהודית לתרבות ישראל” של מכללת דעת ללימודי יהדות ורוח

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מחזיקה זר בהגיע ארונותיהם של זאב ז’בוטינסקי ורעייתו לשדה התעופה לוד, כנציגה של לוחמות האצ”ל

בתמונה הקטנה: דף מתוך יומן שניהלה בעת מאסרה, שבו היא מתארת את אבלה על מותו של ז’בוטינסקי.

התמונות מתוך אתר מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים

רגיל

“יד לאישה הלוחמת”

“יד לאישה הלוחמת”, נחנכה ב-1998 לציון חמישים שנים לקרב על ניצנים ב-1948

היום, לפני 70 שנים, התנהל בקיבוץ ניצנים קרב קשה מול הכוחות המצרים במלחמת העצמאות. עשר מחברות הקיבוץ לא התפנו עם האזרחים ובחרו להישאר עם כוחות המגן, ושלוש מהן נהרגו: האלחוטאית מירה בן ארי, החובשת שולמית דורצ’ין והלוחמת דבורה אפשטיין. ב-1998, במלאת חמישים שנים לקרב, נחנכה במקום “יד לאישה הלוחמת”, המוקדשת להן ולכל הנשים שתרמו למערכות הביטחון. באנדרטה פסלי ברונזה של נשים שפיסלה שוש חפץ בקווים רכים, ולצד המדרגות המובילות אליה מצוטטים דבריהן של שש לוחמות: שרה אהרונסון, חנה סנש, מירה בן ארי, אסתר ארדיטי, שרה צ’יזיק וברכה פולד.

עוד על האנדרטה

עוד על הקרב

בתמונה הגדולה: האנדרטה, צילום: שימי אורון (מתוך “קפה דה מרקר”)

בתמונה הקטנה: מירה בן ארי ובנה דני, מתוך כתבה ב”הארץ” על יומנה של בן ארי, “נעורים בתל אביב, מוות בניצנים”, 2003

רגיל

בטי לזרוס קנוט

אליזבת (בטי) לזרוס קנוט, 1965-1926

היום, לפני 92 שנים, נולדה בטי לזרוס קנוט, קשרית וחברת מחתרת המאקי בצרפת הכבושה ופעילה ציונית. עם פלישת בעלות הברית, ביקשה להתגייס לצבא הצרפתי אך נדחתה בשל מגדרה ושירתה במקום זאת ככתבת צבאית בעיתון המחתרתי “קומבה”. לאחר המלחמה גויסה לארגון לח”י וסייעה ביצירת קשרים עם עיתונאים חשובים, בגיוס ציונים צרפתים, וכן בניסיון לפוצץ משחתת בריטית שסיכלה הגעת מעפילים ארצה. בשנות ה-50 עלתה לישראל והקימה בבאר שבע את מועדון “ההזדמנות האחרונה”, שאירח אנשי תרבות ורוח ידועים והיווה מוקד משיכה לתיירים ולחיילים ששירתו באזור.

המידע מתוך מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, פרויקט פמיניסטי באקדמיה שבו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל.

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך אתר הלח”י

התמונה הקטנה מתוך פרויקט “מעלים ערך” באתר “פוליטיקלי קוראת”

רגיל

דבורה קלפוס-נחושתן

דבורה קלפוס-נחושתן, 2005-1925

היום, לפני 13 שנים, הלכה לעולמה דבורה קלפוס-נחושתן, היסטוריונית ישראלית, שנודעה כ”לוחמת מס’ אחת” של אצ”ל. מאז הכריז הארגון ב-1944 על מרד בבריטים, היא השתתפה בפעולות רבות, ביניהן פיצוץ צינור הנפט לבתי הזיקוק בחיפה, תקיפת מתקני הצבא הבריטי במגרשי התערוכה בת”א והשמדת 11 מטוסים צבאיים בשדה התעופה בלוד. ב-1946, בתום פעולה גדולה של אצ”ל לשיתוק תנועת הרכבות בדרום הארץ, נתפסה ונידונה ל-15 שנות מאסר. לאחר קום המדינה, בין היתר, הייתה צירה בוועידת הייסוד של תנועת החרות, הקימה מדרשה לחינוך לאומי ויזמה תערוכת אסירות במוזיאון אסירי המחתרות.

פייסבוק

התמונה הגדולה למעלה: מתוך אתר לוחמי האצ”ל

למטה: מתוך סרטון תיעודי “הורים אלמונים”, כאמו של אלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר לשעבר

התמונה הקטנה מתוך כתבה עליה ב”הארץ”: “הלוחמת מספר אחת של האצ”ל”

רגיל

רוז’קה קורצ’אק

רייזל (רוז’קה) קורצ’אק-מַרלָא, 1988-1921

היום, לפני 97 שנים, נולדה רוז’קה קורצ’אק, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה וממייסדי ארגון פרטיזנים מאוחד, שתחתיו התאחדו כל חברי תנועות הנוער למסגרת אחת על מנת ללחום בנאצים. עם הגיעה ארצה, מיד בתום המלחמה, הצטרפה לקיבוץ אילון, ולאחר מכן לעין החורש, והחלה לערוך הרצאות ושיחות עם אנשי היישוב, כדי ליידע אותם על השמדת יהדות מזרח אירופה ועל הפרטיזנים מיערות רודניקי ונארוץ בפולין. ספרה “להבות באפר” היה מספרי העדות הראשונים על השואה. בנוסף, במסגרת מכון מורשת, עסקה בחינוך ובתיעוד השואה והייתה מהיוזמות של משלחות הנוער לפולין.

ויקיפדיה

עוד על רוז’קה קורצ’אק בבלוג של ד”ר שרון גבע, “אל מדף ספרי ההיסטוריה”: “את תלכי בשדה” – במלאת 25 שנה לפטירתה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רוז’קה קורצ’אק נואמת בעצרת זיכרון בקיבוץ יד מרדכי במלאת עשור למרד גטו ורשה, 1953. עוד בתמונה: אברהם שלונסקי (יושב שני מימין), מאיר יערי (יושב לימינה של קורצ’אק), יעקב חזן (יושב לשמאלה).

בתמונה הקטנה: קורצ’אק (באמצע) ופרטיזניות נוספות (מתוך אתר מורשת)

רגיל

תהילה עופר

תהילה עופר, נולדה ב-1930

“למה הרדיו מטרטר לי משהו נוסח: ‘גבירתי הנהגת! עכשיו, בחורף, אינך יכולה לחזות שינויים במזג האוויר’? כאילו הגברים כולם חזאים. מוסמכים למטאורולוגיה. על כן, רק לנו, הנהגות, מופנית הפנייה הנרגשת […] אני מסתכלת סביב. מה מוכן לחורף ברכבם של הנהגים הגברים ולא מוכן ברכבי? האם המגבים, הבלמים, הצמיגים, זכר ונקבה נבראו, עם תכונות סמויות, בהן מוֹתר אבזר-זכר על אבזר-נקבה? […] אם אגרום לתאונה, תדעו מה הרגיז אותי, עד כדי איבוד שלוותי כנהגת זהירה (שדווקא מכינה את רכבה לחורף).”
(מתוך טור של עופר ב”מעריב”, 18 בדצמבר 1985, המבקר תשדיר שירות)

היום, לפני 88 שנים, נולדה תהילה עופר, עיתונאית ועורכת ישראלית. במלחמת העצמאות התנדבה לפלמ”ח משום ש”מנעוריי, כשראיתי את הטנקיסטיות של הצבא האדום שנכנס לרומניה, רציתי להיות לוחמת”. מראשית שנות ה-60 עסקה בעיתונות בתחומי חברה, צרכנות, חינוך, בריאות, פוליטיקה ומעמד האישה, תוך ביקורת על התייחסות לנשים במרחב הציבורי והצגת מודלים של נשים שפרצו את תקרת הזכוכית. גם לאחר פרישתה לגמלאות בשנות ה-90 המשיכה לסקר את חיי הגמלאים, לערוך את כתב העת “דור הפלמ”ח” ולכתוב ספרי עיון ותיעוד, למשל על צנחני היישוב ובראשם חנה סנש וחביבה רייק.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם בן זוגה זאב. צילום: דודו בכר ל”הארץ”, מתוך ריאיון שנערך איתה ב-2015 במסגרת אירוע עם ותיקי הפלמ”ח לרגל 75 שנים להיווסדו

בתמונה הקטנה: בצעירותה בפלמ”ח

רגיל

מינה ואן ווינקל

וילהלמינה (מינה) קרוליין ג’ינג’ר ואן ווינקל, 1933-1875

היום, לפני 143 שנים, נולדה מינה ואן ווינקל, עובדת סוציאלית, סופרג’יסטית וקצינת משטרה אמריקאית. במסגרת עבודתה עם המועצה הלאומית לצרכנות ועם לשכות רווחה, חשפה את תנאי ההעסקה הקשים של ילדים מהגרים בחוות. ב-1908 ייסדה את ההתאחדות הפוליטית של נשות ניו ג’רזי, שפעלה למען זכות הצבעה לנשים במדינה. ב-1918 התגייסה למשטרת מחוז קולומביה, וכעבור שנה מונתה לנהל את מחלקת הנשים של המשטרה. כנשיאה של התאחדות השוטרות הבינלאומית, ואן ווינקל הובילה מאבק להגנה על נערות ונשים בתהליך אכיפת החוק, מתוך תפיסה שיש לסייע למי שמעדו לשפר את חייהן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ואן ווינקל מניפה את הלפיד הסופרג’יסטי במהלך הפגנת “העברת לפיד הניצחון” בניו ג’רזי, אוגוסט 1915

רגיל

ציפורה זייד

ציפורה זייד, 1968-1892

היום, לפני 50 שנים, נפטרה ציפורה זייד, חלוצה ארץ-ישראלית. ב-1907 עלתה מליטא לירושלים, הצטרפה ל”פועלי ציון”, עברה לקולקטיב החקלאי בסג’רה והייתה ממקימות ארגון “השומר”. זייד העלתה על נס את השוויון בין נשים לגברים, ובמיוחד נאבקה למען שיתופן בשמירה ובעבודת האדמה. ב-1926 הייתה לאישה הראשונה בארץ שקיבלה מהשלטון הבריטי אישור לשאת נשק, על מנת להגן על משפחתה בצריף המבודד בגבעות בעמק יזרעאל, לימים בית זייד. האנדרטה שהקימה להנצחת הלוחם העברי, ובה דמותו של אלכסנדר בעלה כשומר על סוס המשקיף על עמק יזרעאל, מהווה אתר לאומי רב מבקרים עד היום.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ציפורה זייד על סוס, סוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30

בתמונה הקטנה: משלחת חפירות בית שערים עם משפחת זייד (ציפורה זייד במרכז), 1939-1930

רגיל

ליזה מאגון

ליזה מאגון, 1943-1920

היום, לפני 75 שנים, נרצחה ליזה מאגון, חברת המחתרת של ארגון הפרטיזנים בגטו וילנה שבליטא. בשל המראה הארי שלה צוידה בתעודות מזויפות והייתה לקשרית במחתרת, שתוך סיכון חייה העבירה כלי נשק וכן את רעיון המרד. בין היתר הוטלה עליה המשימה להזהיר את היהודים בגטו אשמיאני מפני אקציה קרבה, להבהיר להם שמשמעותה מוות, לארגן אותם לבריחה ליערות ולקרוא להתנגדות. יום אחד, בבואה לחדש כנדרש את דרכונה המזויף, נעצרה, נחקרה ועונתה, אך לא חשפה דבר על המחתרת ולבסוף הוצאה להורג בירייה. היא הונצחה בסיסמת הגיוס של ארגון הפרטיזנים: “ליזא רופט!” (“ליזה קוראת!”)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: ציור של דוד לבקובסקי, “פרטיזנים ביער”, גועש על נייר, 1956 (מתוך אוסף “יד ושם”)

רגיל

היידי-מרי שטפנשיין-פייפר

היידי-מרי מרתה שטפנישיין-פייפר, נולדה ב-1963

“עבורי, חקר החלל הוא פשוט התקדמות טבעית של המקום שאליו הולכת האנושות, ככל שאנחנו מתקדמים יותר ויש לנו יותר טכנולוגיה להתקדם. לפני אלפי שנים אנשים הלכו מעבר לגבעה הבאה, מעבר להר, מעבר לנהר. אחר כך זה הוביל לחציית האוקיינוסים, ואז אמרנו “אוקיי, בואו נלך אל השמים” […] הסתכלנו על השמים ועל הכוכבים והגלקסיות וחשבנו מה יש שם בחוץ… אנחנו סקרנים. אנחנו, כבני אדם, תמיד רוצים לדעת מה יש שם בחוץ – מה עוד אנחנו יכולים ללמוד, ואיך אנחנו יכולים לעשות את זה. ואולי נוכל ללמוד משהו שנוכל להביא בחזרה לכאן ולפתור כמה מהבעיות שיש לנו על כדור הארץ.”

היום, לפני 55 שנים, נולדה היידי-מרי שטפנשיין-פייפר, קצינת צי ואסטרונאוטית אמריקאית ממוצא אוקראיני. ב-1985 השלימה תואר שני בהנדסת מכונות ב-MIT, וכן הוכשרה כקצינת צלילה וקצינת חילוץ והצלה בחיל הים. היא הובילה משימות חילוץ ימיות מורכבות, כמו דליפת מכלית נפט ליד הוואי או טביעת צוללת ליד פרו. היא טסה פעמיים לחלל כמומחית משימה של נאס”א, והייתה לאחת הנשים הבודדות ששהו מחוץ לתחנת החלל כשתיקנה והתקינה מערכות חיצוניות, כמו כבלי חשמל, תאים סולריים, רדיאטורים ואנטנות רדיו. ב-2009 פרשה מנאס”א וחזרה לחיל הים כמנהלת הטכנולוגיות הראשית של הצי.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

קנדלריה פיגוארדו

קנדלריה פיגוארדו, 1914-1852

היום, לפני 165 שנים, נולדה קנדלריה פיגוארדו, גיבורת מלחמת השחרור של קובה מידי ספרד. עם פרוץ מלחמת עשר השנים ב-1868, פיגוארדו בת ה-16 הסתערה אל מעוז ההתקוממות באזור ביאמו, בעודה רוכבת על גבי סוס לבן ומנופפת בדגל החדש של קובה העצמאית. ב-1871 לכדו הספרדים רבים ממנהיגי המורדים והוציאו אותם להורג, ופיגוארדו עצמה נכלאה, נחקרה בעינויים ולבסוף גורשה מקובה, ובעיצומה של סופת הוריקן הפליגה לפלורידה. ב-1901, לאחר שארה”ב השתלטה על מושבות ספרד בים הקריבי בסיוע הפליטים הקובנים, פיגוארדו חזרה לקובה וזכתה לראות את הדגל הקובני מונף בגאון בהוואנה.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אווה קירי

אווה דניס קירי לבואיס, 2007-1904

היום, לפני 113 שנים, נולדה אווה קירי, סופרת, עיתונאית ופסנתרנית צרפתייה-אמריקאית. החל מגיל 20 ניגנה בקונצרטים ועבדה כעיתונאית. בתחילה כתבה בעיקר על אמנות, מוזיקה ותיאטרון, אך עם פרוץ מלחה”ע ה-2 הצטרפה לכוחות צרפת החופשית ופרסמה דיווחים מצפון אפריקה, מברית המועצות ומאסיה ככתבת צבאית. ספריה – “מאדאם קירי”, הביוגרפיה של אמה, ו”מסע בין לוחמים”, על חוויותיה מהחזיתות השונות – היו לרבי-מכר עולמיים. היא שימשה יועצת לענייני נשים בממשלת דה-גול, ייעצה למזכיר הראשון של נאט”ו ופעלה במסגרת יוניס”ף למען אמהות וילדים נזקקים במדינות מתפתחות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מארי, איירין ואווה קירי עם העיתונאית מארי מלוני, ארה”ב 1920

רגיל

אנה (חנה) הילמן

אנה (חנה) הילמן, 2011-1928

היום, לפני 89 שנים, נולדה אנה הילמן, לוחמת מחתרת פולנייה יהודייה. עם הגיעה למחנה ההשמדה אושוויץ ב-1943, קשרה קשר במטרה להבריח אבק שריפה ממפעל התחמושת שבו הועבדו האסירות – בכיסים שתפרו בצד הפנימי של שמלותיהן, בתוך קשרים במטפחות הראש ולפעמים אפילו מתחת לציפורניהן – ולהעבירו לאנשי הזונדרקומנדו כדי לפוצץ את המשרפות. הילמן הצליחה שלא להתגלות גם כשסוכלה התוכנית ושרדה, וב-1946 עלתה לארץ. ב-2001 פרסמה את “לעולם לא רחוק: יומני אושוויץ של אנה הילמן”, וב-2003 תועדה בסרט “גיבורים בלתי צפויים” על ההתנגדות היהודית במלחה”ע ה-2.

ויקיפדיה

אתר המוקדש לאנה הילמן ולספר זיכרונותיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיון עם חברי פרלמנט שמרנים מקנדה בנושא דארפור, במסגרת פעילותה בוועדת התצפית על דארפור בקונגרס היהודי

בתמונה הקטנה: מתוך סרטון של המכון האמריקאי לחקר השואה