עמוד 1
רגיל

נשות הכותל

נשות הכותל, החל מ-1988

היום, לפני 30 שנים, ראש חודש טבת, בסיום הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות בירושלים, הגיעו עשרות נשים לעזרת הנשים בכותל המערבי עטופות בטליתות וניסו להתפלל ולקרוא בתורה. מתפללים אחרים הגיבו באלימות, והמשטרה עצרה אותן. בעקבות זאת החליטו נשים ירושלמיות, ובראשן ענת הופמן, לקיים תפילה בכל ראש חודש. אף שכל הערכאות המשפטיות פסקו שאין בתפילתן כל דבר עבירה, וכל הממשלות דנו רבות במציאת מתווה לשמירה על חופש הפולחן, “נשות הכותל” עדיין נתקלות במחאות אלימות ואף נעצרות מדי חודש, ונעשו לסוגיית זכויות הנשים המדוברת ביותר בישראל.

ויקיפדיה

על ענת הופמן

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נשות הכותל בתפילת ראש חודש חשוון התשע”ז (נובמבר 2016); מתוך כתבה באתר “מידה”: “מה באמת רוצות נשות הכותל” [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]

בתמונה הקטנה: לזלי זקס ורחל כהן ישורון מ”נשות הכותל”, עטופות בטליתות, מעוכבות לחקירה, ראש חודש כסלו התשע”ג (נובמבר 2012) [מתוך ויקיפדיה]

רגיל

דבורה ראם

דבורה ראם, 1903-1830

היום, לפני 115 שנים, הלכה לעולמה דבורה ראם, בעלת “דפוס ראם”, בית דפוס יהודי שהוקם בווילנה ב-1789 על ידי ברוך בן יוסף ראם והיה אחד מבתי הדפוס העבריים הראשונים. תחת ניהולה של דבורה, החל מ-1860, הוציא הדפוס ספרי קודש רבים וכן ספרי חול של מיטב הסופרים העבריים בני הזמן, וצמח להיות בית הדפוס היהודי הגדול בעולם. אך עיקר פרסומו של הדפוס הגיע בזכות פועלה של דבורה להוצאת מהדורה מקיפה של התלמוד הבבלי, המתבססת על איתור מקורות מדויקים של יותר ממאה מפרשים ראשונים ואחרונים בספריות ברחבי אירופה, ומשמשת יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צורת הדף של התלמוד הבבלי בדפוס וילנה, שנתקבלה כצורה המקובלת והמקודשת עד היום

רגיל

פטרה קלי

פטרה קרין קלי, 1992-1947

היום, לפני 71 שנים, נולדה פטרה קלי, פוליטיקאית ופעילת אקו-פמיניזם גרמנייה. בשנות ה-60 למדה מדע המדינה בוושינגטון, שם קיבלה השראה ממאבקה של התנועה לזכויות האזרח והשתתפה בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ונגד החימוש הגרעיני. ב-1971 החלה לעבוד בנציבות האירופית למען הרחבת האיחוד, זכויות נשים ושמירת הסביבה, וכן ארגנה הפגנות מחאה מהגדולות בעולם נגד נשק גרעיני ובעד שלום. ב-1983 זכתה מפלגת הירוקים בראשותה ב-27 מושבים בפרלמנט המערב-גרמני, והייתה למפלגה הירוקה הראשונה בעולם בעלת השפעה חשובה ברמה ארצית ובינלאומית. ב-1992 נרצחה קלי בשנתה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קלי, בקסדה מעוטרת פרחים, בהפגנת מחאה מול בסיס של צבא ארה”ב בעיר הגרמנית מוטלנגן, 1983 [מתוך מאמר הספד ב”דר שפיגל”]

בתמונה הקטנה: במסיבת עיתונאים לאחר בחירות 1983, עם אוטו שילי וריינר טרמפט [מתוך אתר “היסטוריה של גרמניה במסמכים ובתמונות”]

רגיל

פולי מארי

אנה פאולין “פולי” מארי, 1985-1910

היום, לפני 108 שנים, נולדה פולי מארי, עורכת דין, סופרת, אקטיביסטית למען זכויות נשים וזכויות אזרח וכומרה אמריקאית. היא עסקה רבות בזכות להזדמנויות שוות בתעסוקה, בטענה ש”הזכות לעבוד היא זכות בסיס”, וטבעה את המונח “ג’יין קרואו” ככינוי לסקסיזם הממסדי, בהמשך ל”חוקי ג’ים קרואו” שמיסדו את ההפרדה הגזעית בדרום ארה”ב. ספרה מ-1950 על “חוקי המדינה על גזע וצבע” נחשב ל”תנ”ך של תנועת זכויות האזרח”. בשנות ה-60 הייתה ממייסדות “ארגון הנשים הלאומי” (NOW). ב-1977 הייתה השחורה היחידה בקבוצת הנשים הראשונה שהוסמכה לכמורה בכנסייה האפיסקופלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פולי מארי, זמן קצר לאחר שהוסמכה ככומרה האפיסקופלית האפרו-אמריקאית הראשונה, במשרדה בוושינגטון, 1977

בתמונה הקטנה: פולי מארי בעת הפגנה שקטה בקפיטריה ללבנים בלבד בוושינגטון, 1944. מתוך רשומה עליה באתר “ביוגרפיות”

רגיל

רשמה סאוג’ני

רשמה סאוג’ני, נולדה ב-1975

היום, לפני 43 שנים, נולדה רשמה סאוג’ני, עורכת דין ופוליטיקאית אמריקאית. לאחר לימודי מדע המדינה ומשפטים בהרווארד ובייל, עבדה כיועצת משפטית של חברות השקעות וקרנות גידור. ב-2010 הייתה לאישה הראשונה ממוצא הודי שהתמודדה בבחירות לקונגרס האמריקאי. היא לא נבחרה, אך בעקבות ביקוריה בבתי ספר במהלך הקמפיין, ראתה שהכיתות למדעי המחשב מלאות בבנים, והחליטה לייסד את “Girls Who Code”, עמותה לצמצום הפער המגדרי בתחום הטכנולוגיה. בקורס הראשון למדו כ-20 נערות תכנות, רובוטיקה ועיצוב אתרים; כיום לומדות עשרות אלפי נערות ביותר מ-1500 סניפים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של “Girls Who Code” האמריקאית

האתר של “She Codes” הישראלית

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מגזין חדשות עבור אמריקאים ממוצא הודי

התמונה הקטנה מתוך בלוג עצות “להיות אמא עובדת

רגיל

ניטה בארו

דיים רות ניטה בארו, 1995-1916

היום, לפני 102 שנים, נולדה ניטה בארו, אחות ופעילת בריאות מברבדוס, והאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד הבכיר ביותר במדינה – המושלת הכללית. במשך עשרות שנים, החל משנות ה-40, פעלה למען קידום בריאות הציבור וחינוך לבריאות בברבדוס ובג’מייקה, וייעצה בתחום זה לארגון הבריאות העולמי ולארגון הבריאות הפאן-אמריקאי. ב-1986 מונתה לשגרירת ברבדוס באו”ם, וב-1990 נבחרה למושלת הכללית של ברבדוס. קרן החינוך על שמה מאפשרת לאזרחי הקריביים ללמוד תחומים שיסייעו לקידום האזור, ופרס על שמה ניתן מדי שנה לארגונים אזוריים המקדמים השכלת מבוגרים והעצמת נשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בארו היא האישה היחידה במשלחת מכובדים מחבר העמים הבריטי לדרום אפריקה שביקרה את נלסון מנדלה בעודו במאסר, 1986. מתוך כתבה על המשלחת במגזין בברבדוס

בתמונה הקטנה: מתוך מאמר באתר אוניברסיטת אונטריו שבקנדה על ביקורה שם

רגיל

דהרמצ’ארי גורומה

דהרמצ’ארי גורומה (נולדה בשם לאקשמי נאני), 1978-1898

היום, לפני 120 שנים, נולדה דהרמצ’ארי גורומה, נזירה בודהיסטית נפאלית, שהיה לה תפקיד מכריע בתחיית הטהרוואדה, המסורת הקדומה ביותר של הבודהיזם, בנפאל. בהעדר גישה להשכלה, במיוחד לבנות, היא לימדה את עצמה קרוא וכתוב והתמחתה בהכנת צמחי מרפא. היא נמשכה ללימודי בודהיזם, ולימדה גם נשים אחרות, עד שהממשל גילה זאת וקבע כי אסור לנשים לעסוק בלימודי דת. דהרמצ’ארי עצמה גורשה מקטמנדו, ונאלצה לנדוד כדי ללמוד בודהיזם באופן פורמלי ולקבל הסמכה. בסוף שנות ה-40 הורשו כל הנזירים והנזירות לחזור לנפאל, ודהרמצ’ארי ייסדה את המנזר הראשון בנפאל לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: מנזר “נירוונה מורטי ויארה” שהקימה בקטמנדו

(התמונות מתוך ויקיפדיה)

רגיל

אופאל קונז

אופאל קונז, 1967-1894

היום, לפני 124 שנים, נולדה אופאל קונז, מהטייסות הראשונות בארה”ב ובעולם. ב-1929, לאחר שהשתתפה בדרבי האוויר הראשון לנשים, הייתה ממייסדות הארגון “99” לקידום נשים טייסות, שכלל 99 מתוך 117 הנשים בעולם שהיה להן אז רישיון טיס. ב-1930 הייתה לטייסת הראשונה שהתחרתה בתחרות פתוחה מול גברים, וגם זכתה בה. בשנות ה-30 הקימה את פלוגות האוויר ע”ש בטסי רוס, כוח צבאי למחצה שיועד לספק סיוע הומניטרי בעתות חירום ולהכשיר טייסות מילואים לתמיכה בחיל האוויר האמריקאי. במהלך מלחה”ע ה-2 הכשירה מאות טייסים בתוכנית האזרחית של הצי האמריקאי.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך אתר הסרט התיעודי “לפרוץ מתוך העננים: דרבי האוויר הראשון לנשים

בתמונה הקטנה: קונז (משמאל) עם רות אלדר, שחקנית וחלוצת טיסה אמריקאית, דצמבר 1930

רגיל

החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם

החלטה מספר 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם “על נשים, שלום וביטחון”, 2000

היום, לפני 18 שנים, התקבלה פה-אחד החלטה מספר 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם, המצהירה לראשונה על מחויבות להבטיח את ייצוגן של נשים בתהליכי משא ומתן ובפוליטיקה הבינלאומית, מתוך הכרה בצורך להתייחס מנקודת מבט מגדרית לחוויותיהן הייחודיות של נשים ונערות באזורי לחימה בעת קביעת מדיניות, פתרון סכסוכים ושיקום לאחר מלחמה. את ההחלטה יזמה נטומבו ננדי נדיטווה, שרת החוץ של נמיביה ויו”ר מועצת הביטחון של האו”ם דאז (סגנית ראש ממשלת נמיביה כיום), והעברתה היא פרי עבודת שתדלנות מאומצת וממושכת של ארגוני נשים וארגוני חברה אזרחית רבים בעולם.

מדינת ישראל הייתה המדינה הראשונה בקרב חברות האו”ם אשר הטמיעה בחוק חלק מעקרונותיה של החלטה 1325: ב-2005 נחקק תיקון מס’ 4 לחוק שיווי זכויות האישה, הקובע כי בכל גוף ציבורי ממונה “יינתן ביטוי הולם בנסיבות העניין לייצוגן של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה”.
במציאות, ממשלת ישראל לא יישמה את החוק.
לאור זאת, עמותת “איתך مَعَكِ (מעכי) משפטניות למען צדק חברתי” (וקואליציה של ארגונים נוספים) פועלת לקידום יישומו של החוק, בין היתר על ידי הגשת עתירות לבג”ץ כנגד הרכבי ועדות וצוותים אשר אין בהם ביטוי הולם לנשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה.
בשנת 2014 התקבלה החלטת ממשלה המחייבת ניסוח של תוכנית פעולה לאומית לשוויון מגדרי ברוח החלטה 1325, אך טרם נערכה בישראל תוכנית שכזו.
עוד על “איתך مَعَكِ” באתר ובדף הפייסבוק של העמותה
ובדף הפייסבוק 1325 – נשים מנהיגות לשלום וביטחון

ויקיפדיה – החלטה 1325

ויקיפדיה – נטומבו ננדי נדיטווה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ישיבת מועצת הביטחון באו”ם על “נשים שלום וביטחון”, מתוך כתבה במלאת 15 שנים להחלטה 1325

בתמונה הקטנה: סמינר “בונות עתיד משותף”, שערכה עמותת “איתך مَعَكِ” ביולי 2018 (מתוך עמוד הפייסבוק של העמותה)

רגיל

נבחרות לרשויות המקומיות

נבחרות לרשויות המקומיות, 30.10.2018

מה משותף לאמסטרדם, תוניס, מקסיקו סיטי, מונטריאול, טוקיו, רומא, בוקרשט, קלן, קמפלה, ברצלונה, בגדד, פראג, פריז, בית לחם, קייב, מדריד, לודג’, מונטווידאו וקייפטאון?
בכל הערים האלה, בשבע השנים האחרונות, נבחרה *לראשונה* אישה לתפקיד ראשת העירייה.
ובישראל?

כ-60 שנים לפני שנשות ארה”ב הצליחו במאבקן על זכות הבחירה, ב-1862, הייתה ננסי סמית לאישה הראשונה שנבחרה לעמוד בראש עיר (אוסקלוסה, איווה). 156 שנים אחר כך, נכון לאוקטובר 2018, עומדות נשים בראש כ-17% מערי הבירה בעולם. ובישראל – מקום המדינה ועד היום – רק 26 נשים נבחרו לעמוד בראש רשות מקומית, מתוכן אחת בלבד בראש רשות ערבית. מעולם לא עמדה אישה בראש אחת משלוש הערים הגדולות בישראל (ירושלים, ת”א-יפו וחיפה). היום, רגע לפני הבחירות המקומיות 2018, נשים מהוות פחות מ-3% מראשי הרשויות (7 מתוך 257!) וכ-13% מחברי המועצות.

 

לשלטון המקומי מקום משמעותי בחיי אזרחיות ואזרחי ישראל והשפעה עצומה על עיצוב פני החברה הישראלית. תכנון אמצעי תחבורה, תברואה, מתן היתרי בנייה בהתאם לצרכי אוכלוסיות שונות, רישוי עסקים, הפעלת מערכת החינוך, תאורת רחוב ורישות מצלמות, אירועי תרבות והנצחה  – אם נמנה רק כמה מהשירותים החשובים שרשות מקומית אמורה לספק לתושביה ולתושבותיה – הם בעלי השפעה ישירה ואדירה על חייהן של נשים, שפעמים רבות חוות את המרחב הציבורי והעירוני אחרת.
ייצוג הולם לנשים הוא הכרחי לא רק מכוח החוק, כי אם גם הכרח ציבורי ומוסרי ממדרגה ראשונה. הניסיון והמידע המצטבר מעידים, כי הגדלת שיעור הנשים המכהנות בשלטון המקומי, תוך ייצוג של מגוון אוכלוסיות הנשים המתגוררות ברשות, מוביל לשינוי חיובי ברשויות המקומיות. גם מי שאינן שמות להן למטרה לשפר את חייהן של נשים דווקא מתוך תפיסת עולם פמיניסטית, מביאות עמן חוויות, מיומנויות וניסיון חשובים ושונים משל עמיתיהן הגברים.
נשים מהוות למעלה מ-51% מהאוכלוסייה, אך שיעורן במוסדות השלטון המקומי נמוך ביותר ומשתנה מעט מאוד עם השנים. נכון להיום, ב-40 הערים הגדולות ישנה רק עיר אחת שאישה עומדת בראשה (נתניה), ומתוך 826 חברי מועצות שנבחרו בבחירות המקומיות האחרונות (2013), רק 138 הן נשים (16.7%). בכלל הרשויות המקומיות (257), רק 7 נשים עומדות בראש הרשות (2.72%), וכ-13% מחברי המועצות הן נשים. ב-98 רשויות אין כיום כל ייצוג לנשים. שיעורן ברשויות החרדיות והערביות נמוך בהרבה (פחות מ-1%), וברשויות הבדואיות מעולם לא כיהנה אפילו חברת מועצה אחת.
הסברים שונים ופתרונות שונים ניתנו במהלך השנים לייצוג הדל של נשים במרכזי השלטון המקומי בישראל; ובהתאמה, ליחס ולמענה הלוקים בחסר לצורכיהן, לביטחונן ולאיכות חייהן של נשים. דרך ארוכה עוד לפנינו.
כרגע, רגע לפני שניגשות להצביע, מה שאפשר לעשות זה לחפש מידע על הנשים המתמודדות ביישוב שלכן ולהצביע בהתאם. אפשר למצוא מידע זה באתר האינטרנט של “מקומיות 2018”, קואליציה של ארגוני נשים הפועלת לקידום נשים ברשויות המקומיות במטרה לצמצם את הפערים המגדריים ברשויות המקומיות בבחירות הקרובות.

 

נשים שעמדו/עומדות בראש רשות מקומית בישראל, מקום המדינה ועד היום:

1950: חייקה גרוסמן, ראשת מועצה אזורית געתון – ראשת רשות מקומית ראשונה בישראל
1951: הדסה ברגמן, ראשת מועצה אזורית חבל מעון
1956: חנה לוין, ראשת עיריית ראשון לציון – ראשת עירייה ראשונה
1957: יפה כץ, ראשת מועצה מקומית כפר יונה – ראשת מועצה מקומית ראשונה
1962: יהודית שושני, ראשת מועצה מקומית רמת ישי
1965: בת-שבע איילון, ראשת מועצה אזורית ברנר
1967: מנוחה חרל”פ, ראשת מועצה מקומית יקנעם עילית
1971: זהבה וושצ’ינה, ראשת מועצה מקומית קריית חרושת
1971: זלדה שחם, ראשת מועצה מקומית רמת ישי
1972: ויולט ח’ורי, ראשת מועצה מקומית כפר יאסיף – היחידה שעמדה בראש רשות מקומית ערבית בישראל
1983: אורה פוטר, ראשת מועצה אזורית בני שמעון
1989: זיוה בן דרור, ראשת המועצה המקומית אבן יהודה – ראשת מועצה מקומית נבחרת ראשונה (לאחר שינוי שיטת הבחירות לבחירה ישירה של ראש הרשות)
1993: מרשה כספי, ראשת המועצה המקומית סביון
1996: יעל שאלתיאלי, ראשת המועצה האזורית בקעת בית שאן – ראשת מועצה אזורית נבחרת ראשונה
1996: דניאלה וייס, ראשת המועצה המקומית קדומים
1998: יעל גרמן, ראשת עיריית הרצליה – ראשת עיר נבחרת ראשונה
1998: מרים פיירברג, ראשת עיריית נתניה – ראשת עיר נבחרת ראשונה
1999: אורה חכם, ראשת המועצה האזורית אפעל
2002: לילך מורגן, ראשת המועצה האזורית הערבה התיכונה
2006: פלורה שושן, ראשת המועצה המקומית מצפה רמון
2009: סיגל מורן, ראשת המועצה האזורית בני שמעון
2010: טלי פלוסקוב, ראשת עיריית ערד
2011: מטי צרפתי הרכבי, ראשת המועצה האזורית יואב
2013: ליזי דלריצ’ה, ראשת המועצה המקומית גני תקווה
2013: יעלה מקליס, ראשת עיריית יהוד-מונוסון
2015: ליאת שוחט, ראשת עיריית אור יהודה
2015: סיגל שאלתיאל-הלוי, ראשת מועצה תעשייתית מגדל תפן

נתונים על נשים בשלטון המקומי בישראל מתוך:
1. נייר עבודה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, “הייצוג הנשי בזירות הפוליטיות בישראל: תמונת מצב” (2016)
2. דו”ח משרד הפנים, “מעמד האישה ברשויות המקומיות” (2014)
3. עמוד ויקיפדיה על “התמודדות נשים בבחירות המקומיות בישראל

 

ערי הבירה בעולם שבראשן עומדות נשים, נכון לאוקטובר 2018 (41 מתוך 243 ערי בירה של מדינות וטריטוריות):

אוסלו, נורווגיה (מריאן בורגן)
אמסטרדם, הולנד (פמקה הלסמה)
אנדורה לה ולה, נסיכות אנדורה (קונחיטה מרסול ריארט)
אנטננריבו, מדגסקר (לאלאו ראוואלומנאנה)
בגדד, עיראק (ד’כרה עלווש)
בוקרשט, רומניה (גבריאלה פיראה)
בנג’ול, גמביה (רוהי מאליק לואה)
גיברלטר (קיאני אלדורינו)
דקאר, סנגל (סוהם אל ורדיני)
הוואנה, קובה (מרתה הרננדז רומרו)
וושינגטון די-סי, ארה”ב (מוריאל באוזר)
ורשה, פולין (האנה גרונקייביץ’-ואלץ)
טוקיו, יפן (יוריקו קויקה)
טורסהאבן, איי פארו (אניקה אולסן)
לוקסמבורג סיטי, לוקסמבורג (לידי פולפר)
ליברוויל, גבון (רוז כריסטיאנה אוסוקה רפונדה)
ליסבון, פורטוגל (הלנה רוזטה)
מאלה, האיים המלדיביים (שיפא מוחמד)
מדריד, ספרד (מנואלה כרמנה)
מלאבו, גינאה המשוונית (איזבל אראול איווינה)
מנגואה, ניקרגואה (דייזי טורס)
מסרו, לסוטו (מאטבוהו מוקואן)
נואוק, גרינלנד (אסיי חמניץ נארופ)
נואקשוט, מאוריטניה (מטי מינת חמדי)
נומאה, קלדוניה החדשה (סוניה לגרד)
סופיה, בולגריה (יורדנקה פנדקובה)
סטוקהולם, שוודיה (אנה קוניג ירלמיר)
סן חואן, פוארטו ריקו (כרמן יולין קרוז)
סן מרינו (מריה תרזה בקארי)
סן פייר, סן פייר ומיקלון (קארין קליירו)
סנט ג’ורג’ס, גרנדה (קווינל פרנסיס)
סנטיאגו, צ’ילה (קרלה רובילר)
פראג, צ’כיה (אדריאנה קרנאצ’ובה)
פריז, צרפת (אן אידלגו)
פריטאון, סיירה לאון (איבון אקי-סויר)
קיגאלי, רואנדה (מארי-שנטל רוואקאזינה)
קייפטאון, דרום אפריקה (פטרישיה דה ליל)
קמפלה, אוגנדה (ג’ניפר מוסיסי)
קראקס, ונצואלה (קרולינה קסטארי)
רומא, איטליה (וירג’יניה ראג’י)
תוניס, תוניסיה (סועאד עבד אל-רחים)

 

ראשות עיר פורצות דרך בהיא-סטוריה העולמית (נתונים מתוך first women mayors):

1862: האישה הראשונה שנבחרה לראשות עירייה (אך ויתרה על התפקיד) – ננסי סמית, בעיר אוסקלוסה, איווה, ארה”ב
1887: האישה הראשונה שכיהנה כראשת עירייה – סוזאנה מדורה סאלטר, בעיר ארגוניה, קנזס, ארה”ב
1893: ראשת העירייה הראשונה באימפריה הבריטית (ובאוקיאניה) – אליזבת ייטס, בעיר אונהונגה, ניו זילנד
1908: ראשת העירייה הראשונה באירופה – אליזבת גארט אנדרסון, בעיר אלדבורג, בריטניה
1918: ראשת העירייה הראשונה באימפריה הרוסית – יליזבטה מריה סקובטובה, בעיר אנאפה, רוסיה
1926: ראשת העירייה הראשונה בעיר גדולה – ברתה נייט לאנדס, בעיר סיאטל, וושינגטון, ארה”ב
1928: ראשת העירייה הראשונה בדרום אמריקה – אלזירה סוריאנו, בעיר לאחס, ריו גראנדה דו סול, ברזיל
1930: ראשת העירייה הראשונה במדינה אסלאמית – סדיה חנים, בעיר קיליצ’קיה, ארטווין, טורקיה
1937: ראשת העירייה הראשונה באסיה – אינס סריון, בעיר וואלהרמוסו, פיליפינים
1938: ראשת העירייה הראשונה באפריקה וראשת העירייה הראשונה בעיר בירה – גוולאדיס הלן קולמונדליי (ליידי דלאמיר), בעיר ניירובי, קניה
1956: ראשת העירייה הראשונה בהודו – סולוצ’אנה מודי, בעיר מומבאי (העיר הגדולה בהודו, ואחת מחמש הערים הגדולות בעולם)
1970: ראשת העירייה השחורה הראשונה באפריקה – מרגרט קניאטה, בעיר ניירובי, קניה
1970: ראשת העירייה הראשונה באיראן – דאביר עזאם חוסנה, בעיר בבולסר
1972: ראשת העירייה השחורה הראשונה בארה”ב – אלן ווקר קרייג-ג’ונס, אורבנקרסט, אוהיו, ארה”ב
2001: ראשת העירייה הלסבית המוצהרת הראשונה – לורן פורטמילר, בעיר סאג הרבור, ניו יורק, ארה”ב
2005: ראשת העירייה הראשונה ברשות הפלסטינית – ג’אנת חורי-מיח’איל, רמאללה
2017: ראשת העירייה הילידית הראשונה בארה”ב – טאשה קרדה, בעיר גרדנה, קליפורניה

 

בתמונה הגדולה: ראשת עיריית פריז אן אידלגו (מימין) וראשת עיריית ברצלונה אדה קולאו (משמאל) ביציאה מאולם עיריית ברצלונה לאחר חתימה על הסכם שיתוף פעולה בין הערים, ספטמבר 2016. צילם: ג’וזף לאגו/ גטי אימג’ז, מתוך המאמר “נשים משנות את אירופה – עלייתן של ראשות עיר

בתמונה הקטנה: קטע מתוך עיתון “בדפורד גאזט”, 7 במרץ 1862: “אשה נבחרה לראשות העיר. בבחירות מאוחרות באוסקלוסה, איווה, רק מועמד אחד הוצע לבחירות. ‘הבחורים’ לא אהבו אותו, ושמו לעצמם למצוא מועמד חלופי. וכך, ברוח של שעשוע יותר מכל דבר אחר, הם הציעו לתפקיד את הגברת ננסי סמית. ביום הבחירות, להפתעת כולם – לאחר ספירת הקולות באותו הערב נמצא כי הגברת סמית זכתה ברוב של 21 קולות על המועמד הרגיל.” (מקור)

פייסבוק

רגיל

מרתה קנוקרט

מרתה מתילדה קנוקרט-מק’קנה, 1966-1892

היום, לפני 126 שנים, נולדה מרתה קנוקרט, מרגלת וסופרת בלגית. היא החלה ללמוד רפואה, אך הלימודים הופסקו עם פרוץ מלחה”ע ה-1. באוגוסט 1914 פשטו כוחות גרמניים על כפר מגוריה; בשל הידע הרפואי שלה, ומאחר שידעה אנגלית וגרמנית בנוסף לצרפתית ופלמית, חסו עליה הגרמנים ושכרו את שירותיה כאחות. ב-1915 גויסה ע”י סוכנת בריטית, ובמשך כשנתיים ניצלה את קרבתה לסגל הצבאי הגרמני כדי לאסוף מידע מודיעיני עבור בעלות הברית, ואף השתתפה בפיצוץ מאגר תחמושת של הגרמנים. לאחר המלחמה קיבלה אותות כבוד מטעם בריטניה, צרפת ובלגיה, ופרסמה כעשרה ספרי מתח וריגול.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך לוח פינטרסט על גיבורות מלחמת העולם הראשונה

התמונה הקטנה מתוך הבלוג “גבירות מרגלות: גיבורות ההתנגדות

רגיל

איימי אילברג

איימי אילברג, נולדה ב-1954

היום, לפני 64 שנים, נולדה איימי אילברג, רבה אמריקאית, הראשונה שהוסמכה בזרם הקונסרבטיבי. נכון להיום, התנועה הקונסרבטיבית הסמיכה כ-300 רבות. ב-1986 הייתה אילברג האישה הראשונה שצורפה לכנסת הרבנים, הארגון הבינלאומי של רבנים קונסרבטיבים, האחראי לעיצוב האידאולוגיה, התוכניות והתכנים של התנועה הקונסרבטיבית ביהדות, ולקחה חלק בעבודת הוועדה לדין תורה והלכות. היא סייעה בהקמת המרכז היהודי לריפוי באזור סן פרנסיסקו, וניהלה שם את תוכנית ההוספיס של המרכז. בימי השיא של משבר האיידס, המרכז העניק סיוע רוחני ליהודים שהתמודדו עם חולי ואובדן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נושאת דברים מול מפגינים מטעם הקואליציה של מינסוטה למניעת אלימות בנשק חם בגבעת הקפיטול, 2013

בתמונה הקטנה: אירוע הסמכתה לרבנות, 1985, (צילום: ג’ויס קולבר)

רגיל

אולריקה מיינהוף

אולריקה מאריה מיינהוף, 1976-1934

“מחאה היא לומר שאני לא מסכימה למשהו, שאני מסרבת לקבל את זה. התנגדות היא לוודא שהדברים שאני לא מסכימה איתם לא יתקיימו עוד”

היום, לפני 84 שנים, נולדה אולריקה מיינהוף, עיתונאית, פעילת שמאל רדיקלי וטרוריסטית גרמנייה. מיינהוף הייתה תאורטיקנית חשובה של השמאל הרדיקלי, וניסחה מנשרים על אנטי-אימפריאליזם ואנטי-קפיטליזם, על פמיניזם ועל מה שראתה כהמשכו של הנאציזם בתרבות ובממסד המערב-גרמניים. ב-1970 ייסדה יחד עם אנדריאס באדר את “סיעת הצבא האדום”, שנודעה כ”כנופיית באדר-מיינהוף” על שמם, ארגון הגרילה הבולט ביותר שפעל במערב-גרמניה באותה תקופה והיה אחראי למספר רב של מעשי שוד ופיגועים. ב-1972 נתפסה, הובאה למשפט ונכלאה; לפני מתן גזר הדין, נמצאה מתה בתאה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במחאה במערב ברלין, 1970

בתמונה הקטנה: מיינהוף בעת מעצרה, הנובר, יוני 1972 (מתוך ארכיון AP)

רגיל

פאני לו היימר

פאני לו היימר, 1977-1917

“אני מניחה שאם היה לי שכל, הייתי קצת יותר מפחדת – אבל מה היה הטעם בפחד? הדבר היחיד שהם יכלו לעשות זה להרוג אותי, והיה נראה לי שזה מה שהם מנסים לעשות, טיפין-טיפין, מאז שאני זוכרת את עצמי.”
(פאני לו היימר, על החלטתה האמיצה להצטרף למרשם בעלי זכות ההצבעה במיסיסיפי)

היום, לפני 101 שנים, נולדה פאני לו היימר, פעילה למען זכויות האזרח בארה”ב. מגיל שש עבדה עם משפחתה בשדות כותנה. כחלק מתוכנית של מדינת מיסיסיפי לצמצם את מספר העניים השחורים, רחמה הוסר, ללא ידיעתה, במהלך ניתוח למטרה אחרת. ב-1962 נענתה לקריאתו של ארגון לזכויות אזרח להירשם כבוחרת, על אף מכשולים שהציבה המדינה בפני שחורים שרצו להצביע. עקב כך פוטרה מעבודתה במטע, נעצרה והוכתה קשות – והצטרפה למאבק. בין היתר, הובילה את מיזם “קיץ החירות” במיסיסיפי, הקימה את מפלגת החירות של מיסיסיפי ונאבקה בסגרגציה ובעוני בקמפיין של מרטין לותר קינג.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שרה במחאה מחוץ לוועידה הדמוקרטית הלאומית באטלנטיק סיטי, אוגוסט 1964 (צילום מסך מתוך הסרט הדוקומנטרי “קיץ החירות”, “Freedom Summer”)

בתמונה הקטנה: נואמת בפני תומכי מפלגת החירות הדמוקרטית של מיסיסיפי מחוץ לגבעת הקפיטול בוושינגטון, לאחר שבית הנבחרים דחה את טענותיהם לגבי אי-ייצוג של השחורים במיסיסיפי, ספטמבר 1965 (מתוך ארכיון AP)

רגיל

ראני דורגוואטי

ראני דורגוואטי, 1564-1524

היום, לפני 494 שנים, נולדה ראני דורגוואטי, מלכתה של ממלכת גונדוואנה בהודו, משנת 1550 ועד מותה. במהלך שנות שלטונה כבשה האימפריה המוגולית את שטחי תת-היבשת ההודית, וראני דורגוואטי הובילה קרבות עיקשים להדיפת הכוחות הפולשים לממלכתה המשגשגת ולשמירה על עצמאותם של בני עם הגונד. ביוני 1564, במהלך קרב הגנה שהובילה כשהיא רכובה על גבי הפיל שלה, נפגעה מירי חיצים, הבינה שהובסה ונפלה על חרבה. היא זכורה עד היום כסמל לאומץ לב ולחמלה, ונמנית עם המרטירים המונצחים כמי שהקריבו עצמם למען האומה ההודית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ראני דורגוואטי מתכוננת לקרב נאראי, שבו הובסה ומתה. ציור קיר מ-1954 מאת האמן באוהר ראמנוהר, הנמצא בהיכל המרטירים בג’אבלפור, הודו

בתמונה הקטנה: ראני דורגוואטי אוחזת בפרח, דיוקן מהמאה ה-17

רגיל

פלורנס ויולט מקנזי

פלורנס ויולט מקנזי, 1982-1890

היום, לפני 128 שנים, נולדה פלורנס ויולט מקנזי, מהנדסת חשמל ומומחית אלחוט אוסטרלית. ב-1922 הייתה “מיס מק” האישה הראשונה באוסטרליה שסיימה תואר בהנדסת חשמל וגם קיבלה רישיון להפעלת רדיו, פתחה חנות למוצרי אלחוט וייסדה את המגזין הראשון באוסטרליה לחובבי רדיו. בשנות ה-30 החלה לפעול לקידום השכלה טכנית לנערות ולנשים ופתחה מרכז להכשרת נשים לתפעל מכשירי חשמל ביתיים כדי לשחררן מעבודות הפרך בבית וגם לשלבן בתעשייה. החל מ-1939 הכשירה נשים לשידור מורס ואיתות חירום, ובמהלך מלחה”ע ה-2 שכנעה את חיל הים האוסטרלי לגייס כ-3,000 מהן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מקנזי, במדים שעיצבה עבור חיל הנשים לאיתות חירום (WESC) שהקימה במסגרת חיל הים האוסטרלי, 1941~

בתמונה הקטנה: מקנזי, 1935~

(התמונות מתוך אתר המתעד את ההיסטוריה של סידני)

רגיל

אמינה וודוד

אמינה וודוד, נולדה ב-1952

היום, לפני 66 שנים, נולדה אמינה וודוד, חוקרת אמריקאית בתחומי המגדר והאסלאם, המתמחה בפרשנות ביקורתית של הקוראן מנקודת מבט פמיניסטית. היא פעילה בולטת בפמיניזם המוסלמי העולמי ומייסדת הארגון “אחיות באסלאם”, וכן תומכת בליברליזם ובשוויון זכויות ללהט”ב. היא ידועה כאישה המוסלמית הראשונה שהחל מ-1994 מנחה תפילות ונושאת דרשות יום שישי מול קהל מוסלמי מעורב מגדרית, תחת גינויים עזים ואיומים מצד גורמים אסלאמיים. בפעילותה זו היא מקדמת דיון ציבורי ברחבי העולם המוסלמי סביב רפורמה בשריעה שתאפשר גם לנשים לכהן כאימאם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אמינה וודוד לפני קהל מתפללים של גברים ונשים, מתכוננת להשתחוויה במהלך תפילת שישי באוקספורד, דרום אנגליה, אוקטובר 2008 (צילום: אדריאן דניס, גטי אימג’ז)

רגיל

פֵלֶקְנַס אוּקָה

פֵלֶקְנַס אוּקָה, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה פֵלֶקְנַס אוּקָה, פוליטיקאית יזידית ממוצא טורקי. ב-1999, בגיל 22, הייתה לפרלמנטרית היזידית הראשונה בעולם כשנבחרה לפרלמנט האירופי מטעם גרמניה (שאליה היגרה משפחתה). במשך כעשור כיהנה בוועדות שונות של הפרלמנט האירופי, ביניהן בתחומי תרבות, פיתוח ושוויון הזדמנויות, וכן הביעה תמיכה בקבוצות פרו-כורדיות ודרשה פיקוח הדוק על הפרות של זכויות אדם בטורקיה. ב-2014 היגרה חזרה לעיר דיארבקיר שבטורקיה, בירת “כורדיסטן הטורקית”, וכמה חודשים אחר כך נבחרה לאסיפה הלאומית הטורקית – אחת משני הנציגים היזידים הראשונים בפרלמנט הטורקי.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבה עליה באתר חדשות חוץ בספרדית

בתמונה הקטנה: מגנה על אישה אחרת במהלך התערבות משטרתית בהפגנה בדיארבקיר, דרום טורקיה, מרץ 2017. מתוך אתר חדשות כורדיסטן

רגיל

ג’סטינה בודז’ינסקה-טיליקה

ג’סטינה בודז’ינסקה-טיליקה, 1936-1867

היום, לפני 151 שנים, נולדה ג’סטינה בודז’ינסקה-טיליקה, רופאה, פעילת זכויות נשים ופוליטיקאית פולנייה. היא למדה רפואה בפריז וב-1898 פתחה שם מרפאה. ב-1905 החליטה לחזור לפולין, והייתה מהרופאות הראשונות ששילבו בעבודתן חינוך נערות להיגיינה ולתזונה נכונה. ב-1919, שנה לאחר שנשות פולין קיבלו את זכות ההצבעה, נבחרה למועצת העיר ורשה ושם פעלה במשך 25 שנים לקידום בריאותן, זכויותיהן ומעורבותן הפוליטית של נשים. בין היתר הובילה מאבק לדה-קרימינליזציה של הפלות, הקימה את המרפאה הראשונה בפולין לתכנון ילודה, וייסדה את ארגון הרופאות הפולניות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: על ספסל הנאשמים, מאי 1931 (במסגרת המשפט נשלחה לשנת מאסר על ארגון הפגנות)

רגיל

מריה ספירדונובה

מריה אלכסנדרובה ספירדונובה, 1941-1884

היום, לפני 77 שנים, הוצאה להורג מריה ספירדונובה, מהפכנית סוציאליסטית רוסייה. ב-1905 התנקשה בחייו של קצין משטרה בכיר שהוביל את דיכוי מרד האיכרים – מעשה הטרור הפוליטי המפורסם ביותר שביצעה אישה ברוסיה. 11 שנים עונתה בכלא בסיביר, עד ששוחררה כגיבורת המהפכה העממית של 1917. אחר כך הובילה את המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית לברית עם לנין, אך ב-1918, משנוכחה באופיו הרודני של המשטר הבולשביקי, ביקרה אותו בחריפות ונכלאה שוב, הפעם במוסד לחולי נפש. במהלך הטיהורים הגדולים של סוף שנות ה-30 נשלחה לעבודות כפייה בגולאג ולבסוף הוצאה להורג.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מריה ספירדונובה (במרכז עם משקפיים), בדרך לסיביר, קיץ 1906. איתה בתמונה מריה שקולניק ורבקה פיאלקה, שתיים מ”השש” (Shesterka), נשות המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית אשר נקטו פעולות טרור פוליטי