עמוד 1
רגיל

פאטמה ג’ינאח

פאטמה ג’ינאח, 1967-1893

“אומה אינה יכולה לקוות להשיג שיעור קומה או מעמד אינטלקטואלי מבלי לשחרר קודם כול את התהליכים המנטליים של אנשיה מעול השפה הזרה כאמצעי למחשבה ולביטוי.”
(מתוך נאומה במכללת דגרי ללימודי אורדו, קאראצ’י, יוני 1949)

היום, לפני 126 שנים, נולדה פאטמה ג’ינאח, רופאת שיניים, סופרת ומדינאית פקיסטנית, המכונה “אם האומה”. שותפה ויועצת קרובה של אחיה, מוחמד עלי, לימים המושל הכללי הראשון של פקיסטן. מבקרת נחרצת של הראג’ (השלטון) הבריטי בתת-היבשת ההודית. ממנהיגות הליגה המוסלמית, שדגלה בהקמת מדינה מוסלמית נפרדת מהודו ודחפה לייסוד פקיסטן ב-1947. ממייסדות “התאחדות כל נשות פקיסטן”, שתרמה רבות לקליטת מהגרים מוסלמים במדינה החדשה. ב-1965 התמודדה בבחירות לנשיאות, ועל אף התנגדות מצד אנשי דת קיבלה את רוב הקולות, אך הנשיא המכהן תמרן את ההצבעה ו”נבחר” שוב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הכתבה “איך סללה פאטמה ג’ינאח את הדרך למה שנשות פקיסטן יכולות להיות“, מגזין “הקאראצ’י”, 2015 (קרדיט: lotte-ppta.com)

בתמונה הקטנה: מתוך מאמר על “תפקידן של נשים בתנועה הפקיסטנית“, באתר “מרכז התקשורת של נשות פקיסטן”

רגיל

אלינור סמיל

אלינור מארי סמיל, נולדה ב-1939

“אין ספק שמעולם לא הושגו זכויות כלשהן אלא אם היו מי שנכונים להיאבק למענן.
“עלינו להיאבק למען מה שאנחנו רוצות, לא רק למען מה שאנחנו יכולות להשיג.”

היום, לפני 80 שנים, נולדה אלינור סמיל, מנהיגה בולטת בתנועה הפמיניסטית האמריקאית בת-זמננו בארה”ב, שטבעה את המונח “הפער המגדרי”. בשנות ה-70 וה-80 כיהנה כנשיאת “ארגון הנשים הלאומי” (NOW), שם התמקדה בזכות לבחור בהפלה, בזכויות סוציאליות לנשים ולאמהות ובזכויות להט”ב. ב-1987 ייסדה את “הרוב הפמיניסטי”, ארגון שמטרתו לשלב מחקר, חינוך ופעילות פוליטית, ומאז 2001 היא מוציאה לאור את כתב העת הפמיניסטי “מיז”. לעתים קרובות היא מדבררת בתוכניות אקטואליה, בפני הקונגרס ובמחאות והפגנות, בארה”ב ובעולם, סוגיות של פמיניזם, שוויון וזכויות אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סמיל בשנת 2004. מתוך “היכל התהילה הלאומי לנשים

בתמונה הקטנה: נואמת במסיבת העיתונאים של NOW לפני צעדת הנשים הגדולה בוושינגטון למען אישרור התיקון לחוקה לשוויון זכויות (ERA), אוגוסט 1977 (צילום: בטי ליין) [מקור]

רגיל

איזבל, נסיכת ברזיל

איזבל, נסיכת ברזיל, 1921-1846

“אם שחרור העבדים הוא הגורם, אינני מתחרטת על כך; אני סבורה שזוהי מטרה שראוי לאבד את הכתר למענה.”
(מתוך הצהרה שכתבה יום לאחר ההפיכה הצבאית שהביאה להפלת הקיסרות)

היום, לפני 173 שנים, נולדה דונה איזבל, נסיכה קיסרית של ברזיל, המכונה “הגואלת”. כבתו הבכורה של פדרו השני, קיסר ברזיל, הוכרזה כיורשת הכתר, קיבלה את התואר “נסיכה קיסרית”, וכשאביה נעדר מברזיל שימשה כעוצרת. בתקופת העצרות הראשונה, ב-1871, חתמה על “חוק הרחם החופשי”, שלפיו תינוקות שנולדו לשפחות ישוחררו ולא יגדלו כעבדים. בתקופת העצרות השלישית, ב-1888, חתמה על “חוק הזהב”, שביטל לחלוטין את העבדות בברזיל. בני המעמד הגבוה זעמו על שחרור עבדיהם, ובתוך שנה וחצי הופלה הקיסרות הברזילאית, הוקמה הרפובליקה, ומשפחת המלוכה הוגלתה לאירופה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בגיל 41, שנת 1887. מתוך ארכיון המוזיאון האימפריאלי בפטרופוליס, “העיר הקיסרית”

בתמונה הקטנה: בגיל 14, עם חברים (איזבל במרכז התמונה), 1860. צילום: רוורט הנריק קלם, “צלם הבית של הקיסרות”

רגיל

שרה כפרי

שרה כפרי (או כפרית), 1983-1900

“תפקיד האישה בחברתנו אינו מתמצה בטיפול בילדים, היא חברה שווה לכל, בעלת זכויות וחובות שוות. היא עצמה צריכה להכיר בכך, ואז תשתחרר מכל אותן מסורות והנטיות הטבועות באופייה והמרתקות אותה רק למשק הבית. החברה במושב עדיין אינה עומדת במעלה שווה עם החבר בכל תחומי החיים, עדיין לא תפסה את העמדה הראויה לה. דווקא במושב, המיוסד על הפרט, הבונה את חייו ואת משקו לפי נטיותיו הנפשיות, חייבת החברה להיות שווה עם החבר ביצירת המשק, וכן לשאת על שכמה את עול קיום המשפחה.”
(מתוך “חיים של משמעות”, אסופת מאמרים שכתבה, שיצאה לאור לאחר מותה ב-1985 בעריכת שלמה אבן-שושן)

היום, לפני 119 שנים, נולדה שרה כפרי, אשת ציבור ישראלית. היא הייתה הגננת הראשונה של נהלל, וממייסדות כפר יהושע שבעמק יזרעאל. שנים רבות הייתה פעילה במועצת הפועלות, בארגון אמהות עובדות ובתנועת המושבים, בעיקר בתחומי חינוך, בריאות וסעד. היא פעלה במיוחד למען מעמד האישה: הדריכה נשים במושבים, ולימים במעברות, פעלה לקידום מעמדן ועודדה אותן להשתלב בפעילות ציבורית. כחברת הכנסת השנייה והשלישית מטעם מפא”י, פעלה לגיבוש חוק אימוץ ילדים, להקמת אגף משטרתי ייעודי לטיפול בעבריינות נוער ולהקמת מסגרות מוגנות עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים וסיוע להוריהם.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך פרויקט “מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה“, ראו בבלוג של ד”ר שרון גבע: “איך קוראים לך תזכירי לי? בעקבות חברת הכנסת שרה כפרי

התמונה הקטנה: מתוך אתר הכנסת

רגיל

מטילדה, מרקיזת טוסקנה

מטילדה, מרקיזת טוסקנה, 1115-1046

היום, לפני 904 שנים, מתה מטילדה, מרקיזת טוסקנה, דמות מרכזית במאבק על סמכויות הכנסייה מול השלטון החילוני באיטליה. כשהקיסר, היינריך הרביעי, ביקש לנשלה מרכושה ומכוחה הרב בהתאם לחוק כי ירושות של בת מאביה יועברו לבעלה, היא ניהלה מולו מאבק משפטי – וניצחה. היא פיקדה בהצלחה על מבצעים צבאיים נגד הקיסר, וכן תרמה כלכלית לאפיפיורות. באחוזתה שבקנוסה התרחש ב-1077 האירוע המפורסם, שבו השפיל האפיפיור גרגוריוס השביעי את הקיסר בטרם הסכים לקבל את בקשת הסליחה שלו. ב-1110 ערכה הסכם שלום עם היינריך החמישי, הקיסר היורש, כשהורישה לו את אדמותיה.

ויקיפדיה

עוד על “הליכה לקנוסה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מטילדה, עם הוגו הראשון, אב המנזר קלוני בצרפת, והקיסר היינריך הרביעי, המבקשים ממנה להתערב בעימות כדי לגאול את הקיסר. מיניאטורה מתוך “ויטה מטילדיס” (Vita Mathildis) של דוניזו מקנוסה, משנת 1115 לערך, המוצגת כיום בספריית הוותיקן ברומא.

רגיל

מרים המגדלית

מרים המגדלית (מריה מגדלנה)

היום מציין העולם הנוצרי את יום חגה של מרים המגדלית, אישה יהודייה בת המאה ה-1 מהיישוב מגדלא שלחוף הכנרת, תלמידה ותומכת מרכזית של ישו. לפי הברית החדשה, היא הייתה עדה לויה דולורוזה, לצליבה, לקבורה, לבשורה ולתחייה, והיא זו שהפיצה זאת בקרב תלמידי ישו (לכן כונתה “שליחת השליחים”). בסוף ימיה נמלטה בסירה לחופי גאליה (צרפת). במרוצת הדורות זוהתה כחוטאת, כזונה וכאחוזת דיבוק; רק ב-1969 חזרה בה הכנסייה הקתולית מזיהוי זה. תפיסות אחרות מייחסות לה קשר רומנטי עם ישו, ואף צאצאים משותפים. “הבשורה על פי מרים” נתגלתה בסוף המאה ה-19 בקהיר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “ההמרה של מרים המגדלית” (לפי הבשורה על פי לוקאס, ח, 2), מאת פאולו ורונזה, ~1548 (מוצג בגלריה הלאומית בלונדון)

בתמונה הקטנה: “התגלותו של ישו בפני מרים המגדלית” (לפי הבשורה על פי יוחנן, כ, 18-1), מאת אלכסנדר אנדרייביץ’ איוואנוב, 1835

רגיל

סוהיר אל-קלמאווי

סוהיר אל-קלמאווי, 1997-1911

היום, לפני 108 שנים, נולדה סוהיר אל-קלמאווי, סופרת, פמיניסטית ופוליטיקאית מצרייה, שתרמה רבות לתרבות ולספרות במצרים של המאה ה-20. היא הייתה מהנשים הראשונות שלמדו באוניברסיטת קהיר, הראשונה שהשלימה תואר שני ודוקטורט באמנויות, המרצה הראשונה וראשת הפקולטה הראשונה באוניברסיטה. בכתביה ובפועלה הדגישה את תפקידן החברתי של נשים כמשמרות ומחדשות היסטוריה קהילתית, וחגגה את דמות האישה החדשה האחראית באופן מלא על חייה. היא הייתה נשיאת האיגוד הפמיניסטי המצרי, ב-1958 נבחרה לפרלמנט, ועמדה בראש הארגון הממשלתי לקידום הספרות הערבית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מנהלת היריד הבינלאומי הראשון של הספרות הערבית במצרים, 1969

בתמונה הקטנה: אל-קלמאווי (במרכז התמונה, עומדת) יחד עם הנשים הראשונות בוגרות תואר באוניברסיטת קהיר (כל אחת בתחום לימודים אחר), 1929 [מקור]

רגיל

ססיל ברונשוויג

ססיל ברונשוויג, 1946-1877

היום, לפני 142 שנים, נולדה ססיל ברונשוויג, “הגברת הגדולה” של התנועה הפמיניסטית של ראשית המאה ה-20 בצרפת. היא הייתה ממייסדות המועצה הלאומית של נשות צרפת ב-1901 וההתאחדות הצרפתית לסופרג’יזם ב-1909. ב-1936 הייתה לאחת הנשים הראשונות בממשלת צרפת כשמונתה לסגנית שר החינוך, תפקיד שבו קידמה השכלה לנערות, חינוך מיוחד, מפעלי הזנה ופיקוח בריאותי בבתי הספר. ב-1938 יזמה את ביטול הקוד האזרחי שחייב נשים לקבל אישור מהבעל כדי להירשם ללימודים, לפתוח חשבון בנק או להוציא דרכון. היא הייתה היחידה מדור המייסדות שזכתה להצביע ב-1944.

“אמהות, העזנה להיות!”
(מאמר שפרסמה במגזין “הצרפתייה” של התאחדות הסופרג’יזם, 27 במאי 1933)

“ברחבי העולם חוגגים את יום האם, רעיון מרגש שהגיע אלינו מאמריקה, המדינה הרגשנית והמעשית הגדולה, שלא מסתפקת רק בהכרה בערכה המוסרי והחברתי של האישה אלא גם, זה שנים רבות, נותנת לה מקום והשפעה הולכים וגדלים בחיים הציבוריים.
יש אנשים שאינם חוששים לומר שהתפתחות כזו בתפקידן של נשים יכולה רק להזיק למשפחה והם מתנגדים למה שהם מכנים ‘התפתחות האינדיווידואליזם’ אל מושג המשפחה.
במציאות, אנחנו והם לא חולקים את אותה ההבנה של המשפחה.
עבורם, המשפחה היא קבוצה קטנה הנמצאת כולה תחת סמכותו של האב. בתמורה ללחם שהוא מביא, יש לו זכות לצוות כאדון על האישה-השפחה ועל הילדים, שבהם הוא שואף לפתח צייתנות עיוורת יותר מאשר לפתח את האישיות שלהם.
עבורנו, לעומת זאת, המשפחה היא איחוד של שתי בריות שחולקות את אותו אידיאל רוחני ואינטלקטואלי, שהחליטו להעניק חיים לילדים בריאים ומאושרים. משק הבית המשותף הוא מקור האנרגיה, האפשרות להרחיב את האור שכל אחד ואחת מקרינים באמצעות פיתוח חופשי של יכולותיהם.
כיצד אפשר שלא להבין שהמאמץ לשפר את האינדיווידואל הוא שייצור את המשפחה המיטבית? ובשם איזו סטייה יכול אדם להתנגד לאינדיווידואליזם בריא במשפחה בריאה?
היום, המתמקד באם, בואו נקווה שכל הנשים בצרפת תוכלנה להרהר בתפקידן במבנה המשפחתי. נכון, קל יותר לציית מבלי לחשוב מאשר לקחת אחריות, ואל האינדיווידואליזם שאנו מבקשות נלוות זכויות וחובות. מה שאיננו יכולות לקבל הוא ההיררכיה השרירותית של ‘בתי האב’, שמגלמת הכרה בעליונות מינית אפריורית, הכרה שמהווה בסיס לקוד לא-צודק, שמשנה את היחסים הטבעיים בין בני זוג ויוצרת סיטואציה מועדפת לאב על חשבון האם.
ישנם גברים ואף נשים שאולי כמהים לחיי האישה מימים עברו, חיים שאינם עוד, שהיו מלאים באלפי כלומים קטנים של היומיום. אבל הבה נעז לומר שגם אם גברים מוצאים שם את נוחותם, הרי שהם לא מאושרים מחיים אלה לנצח, ולעתים קרובות מדי הם מחפשים מחוץ למשק הבית מי שיוכלו להבין את טרדותיהם ושאיפותיהם.
מבחינת הילדים עצמם, הרעיון של הגבלת האישה למשק הבית בוודאי אינו מומלץ. אם על האם להישאר ‘שרת פנים’ טובה, גם עליה, ולו לטובת הצלחת המשפחה שלה, להביט החוצה ולחשוב על תחומי אחריותה ועל חובותיה.
כל אדם בעל לב נוצר זיכרון חם של אמו על הדאגה והטיפול שבהם הקיפה אותו; אבל ההכרה של הגברים הטובים ביותר מופנית אל דמות המחנכת, זו שעוררה בהם השראה ברובד העמוק והאצילי ביותר. על-מנת לרומם את נשמתם של הילדים, האם חייבת, ראשית כול, לרומם את עצמה; על-מנת לסייע [לילדים] להבין את החיים ולהדריכם, היא חייבת לכוון את עצמה.
נשים, אל תקרבנה את צמיחתכן האישית למען ילדיכן ובעליכן; יהיה זה לשווא. הם יהיו הקורבנות הראשונים. למען אושרך, ולמען אושרם של מי שאת אוהבת, אנו מזכירות לך את עצתן של טובות האמהות: ‘נשים, אל תישארנה פאסיביות; אמהות, העזנה להיות!'”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ססיל ברונשוויג בשנת 1936, אז סגנית שר החינוך, מסיירת במוסד לילדים חולים במחוז סן-מאריטים (נורמנדי) (זכויות לספריית אוניברסיטת אנז’ה, הארכיון המרכזי לפמיניזם)

בתמונה הקטנה: ברונשוויג (במרכז התמונה), בכנס של פדרציית האיחוד הצרפתית למען זכות הצבעה לנשים בעמק הלואר, פברואר 1932

[מקור]

רגיל

ביאטריס אייצ’יסון

ביאטריס אייצ’יסון, 1997-1908

“הניחו לעולם להמשיך לרחוש מסביב, והמשיכו להגיע להישגים ע”י הקשבה למה שהלב לוחש”

היום, לפני 111 שנים, נולדה ביאטריס אייצ’יסון, מתמטיקאית, סטטיסטיקאית וכלכלנית אמריקאית. היא ניהלה את המחלקה לכלכלת תחבורה ותובלה במשרד המסחר האמריקאי, וכן ייעצה למשרד התחבורה ההגנתית במהלך מלחה”ע ה-2. ב-1953 הייתה לאישה הבכירה ביותר בשירות הדואר האמריקאי ובשירות הפדרלי בכלל, והראשונה בדרג קובעי המדיניות, כשמונתה לנהל את המחלקה לחקר תעבורה בשירות הדואר. ב-1961 הוענק לה פרס השירות הציבורי של ארה”ב, ואייצ’יסון מינפה את ההזדמנות ושיכנעה את הנשיא ג’ונסון להוציא צו נשיאותי האוסר על אפליה על בסיס מין בממשל ארה”ב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם עמיתיה מהמחלקה למתמטיקה בקמפוס הומווד, אוניברסיטת ג’ון הופקינס, 1933 [מקור]

רגיל

אסאטה שאקור

אסאטה שאקור (ג’ואן דברה צ’זימארד), נולדה ב-1947

“זוהי חובתנו להילחם למען החופש שלנו.
זוהי חובתנו לנצח.
עלינו לאהוב זה את זה ולתמוך זה בזה.
אין לנו מה להפסיד מלבד את שלשלאותינו.”
(מתוך מכתב שכתבה בכלא, ביולי 1973, “אל עמי”, “To My People”)

היום, לפני 72 שנים, נולדה אסאטה שאקור, פעילה אפרו-אמריקאית ב”צבא השחרור השחור”. לאחר מעקב ומצוד אחריה, זוכתה מכל אשמה בשורה של תקריות אלימות שיוחסו לה, מלבד הרשעה אחת – רצח שוטר ב-1973, אף שלא הייתה מעורבת בירי עצמו. לפי ועדת האו”ם לזכויות אדם, היא נכלאה בתנאים ש”לחלוטין לא מתאימים לכל אסיר שהוא”. ב-1979 נמלטה וקיבלה מקלט מדיני בקובה, והייתה לאישה הראשונה ברשימת הטרוריסטים המבוקשים ביותר של ה-FBI. כיום, האוטוביוגרפיה שלה נלמדת בתוכניות ללימודים אפרו-אמריקאים, וארגון “בנותיה של אסאטה” ממשיך את דרכה במאבק נגד אלימות משטרתית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בזמן המשפט, 1973. מתוך כתבה על “הפליטים האמריקאים בהוואנה“, ניו יורקר, אוגוסט 2016 (צילום: פרנק הורלי, “ניו יורק דיילי ניוז”, דרך גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: אחת מתמונותיה במודעה של ממשלת ארה”ב המציעה פרס של 2 מיליון דולר תמורת מידע שיתרום ללכידתה ולהסגרתה, מאי 2013

רגיל

אמה אסון

אמה אֵסון, 1965-1889

היום, לפני 130 שנים, נולדה אמה אֵסון, פוליטיקאית אסטונית. בצעירותה עבדה כמורה להיסטוריה בבי”ס לבנות, והייתה פעילה בארגוני נשים שונים לקידום סוגיות חברתיות וחינוכיות. ב-1912 גם כתבה את ספר הלימוד הראשון בשפה האסטונית. ב-1919 נבחרה מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית למועצת עיר הבירה טאלין וכן לפרלמנט הלאומי הראשון של אסטוניה כמדינה עצמאית. היא הייתה האישה הראשונה, ואחת משתיים בלבד שהיו שותפות לניסוח של החוקה החדשה, במיוחד בתחומי החינוך והשוויון המגדרי, בין היתר של החוק שב-1920 נתן לנשות אסטוניה זכויות פוליטיות מלאות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חברות המועצה המחוקקת באסטוניה, 1920. למעלה: אמה אֵסון (משמאל) והלמי ג’נסן (מימין); למטה (מימין לשמאל): אנה טורווד-טלמן, מיני קורס-אולסק, מרי רייזיק.

התמונות מתוך האתר “קול הנשים” (באסטונית), שפרסם ב-2014, לרגל יום העצמאות האסטוני ה-96, את המאמר שפרסמה אמה אֵסון בגיליון מס’ 2 של עיתון “קול הנשים” ב-1928, לרגל יום העצמאות העשירי

רגיל

קאיקוסראו ג’האן, בגום בופאל

(חאג’ה, בגום, דיים, סולטנה) קאיקוסראו ג’האן, 1930-1858

שלטה בבופאל בשנים 1926-1901

היום, לפני 161 שנים, נולדה בגום קאיקוסראו ג’האן, שליטה של מדינת בופאל שבהודו. תחת שלטונה ניתן דגש מיוחד לחינוך, בפרט לנשים, הכשרת המורים הורחבה ומוסדות חינוך רבים הוקמו; ב-1918 הוחלה השכלה יסודית חובה חינם, והמכללה המוסלמית באליגאר הפכה לאוניברסיטה ציבורית, הפתוחה גם לנשים. היא הובילה רפורמות גם במיסוי, בצבא ובמשטרה, בבתי המשפט ובבתי הכלא, הרחיבה את התמיכה בחקלאות, וכן יזמה הפרדת רשויות ובחירות חופשיות לרשויות המקומיות. תרומתה החשובה ביותר הייתה בתחום בריאות הציבור, בשל תוכניות החיסון הנרחבות שהפעילה ושיפור איכות המים והסניטציה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם בנה השני נוואב נאסר-אולה, בדורבר דלהי 1911.
בדורבר (“חצר מלוכה”) זה התכנסו כל מלכי ונסיכי הודו (קאיקוסראו ג’האן הייתה האישה היחידה) לציון הכתרת ג’ורג’ החמישי, מלך הממלכה המאוחדת, כקיסר הודו

בתמונה הקטנה: בגום בופאל בגלימה ובעיטורים של מסדר “כוכב הודו”, עונדת כתר זהב שזור פנינים. ציור של נורה גראנט, שמן על קנבס, 1911 (מוצג בארמון בקינגהאם, לונדון)

רגיל

גרטרוד פרוטיין

גרטרוד איזבל פרוטיין, 2005-1914

היום, לפני 105 שנים, נולדה גרטרוד פרוטיין, אשת חינוך ופוליטיקאית מגרנדה, “הגברת הראשונה של התיירות” ומהפמיניסטיות המשפיעות ביותר באיים הקריביים. היא ייסדה את השלוחה הקריבית של ארגון הנשים ההתנדבותי “מועדון הסוֹרוֹפּטימיסטיות”. לאחר כ-25 שנים בהוראה, ב-1957 הייתה לאישה הראשונה שנבחרה למועצה המחוקקת של גרנדה, וכיהנה בוועדות החינוך והרווחה. שנה אחר כך הייתה לנציגה הראשונה בפדרציה של איי הודו המערבית. בשנות ה-60 הקימה את התאחדות התיירות של גרנדה, ייסדה סדנאות לקידום תיירות למלונאים, לנהגי מוניות ולסוחרים, והפכה את גרנדה ליעד תיירותי מבוקש.

עוד על גרטרוד פרוטיין

עוד על “מועדון הסורופטימיסטיות“, מארגוני הנשים הגדולים בעולם, המשמש כמשקיף באו”ם ומייעץ לאונסק”ו וליוניצף, שבמסגרתו מתנדבות בעלות מקצועות חופשיים ונשות עסקים למען שיפור חייהן של נשים וילדות

פייסבוק

התמונות מתוך ויקיפדיה, זכויות לג’ים רודין, Yellow Poui Art Gallery

רגיל

יסמין אבו פריחה

ד”ר יסמין אבו פריחה, נולדה ב-1989

היום, לפני 30 שנים, נולדה יסמין אבו פריחה, רופאה ופעילה חברתית בדואית ישראלית. עוד בהיותה תלמידת תיכון הקימה, במסגרת עמותת LEAD לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל, מרכז העשרה והעצמה לנערות בדואיות בתל שבע. היא עובדת כרופאה פנימית במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. מייסדת ומנכ”לית ארגון “ג’נסיס”, המנגיש בדיקות סקר גנטיות לאוכלוסייה הבדואית, ששיעור הסובלים ממחלות גנטיות ותמותת התינוקות בה גבוהים בהרבה מהממוצע. היא פעילה גם בפרויקט ואדי עתיר, חווה חקלאית קהילתית המבוססת על תכנון בר-קיימא.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך נאומה בוועידת איפא”ק, מרץ 2019

התמונה הקטנה: מתוך אתר “a-list“, מאגר מומחים ודוברים ערבים בישראל

רגיל

פועה רקובסקי

פועה רקובסקי, 1955-1865

“עלינו להפיץ השכלה בקרב נשים יהודיות, מכיוון שדלתות העיתונות היידית חתומות בפנינו בשבעה מנעולים… לעורר את האשה היהודיה ליטול את גורלה בידיה, לדרוש ולהגן בעצמה על זכויותיה. אלה מאתנו היכולות לדבר, עיתוננו מציע להן הזדמנות להשמיע קולן.”

היום, לפני 154 שנים, נולדה פועה רקובסקי, מחנכת, סופרת ומתרגמת ליידיש, פעילה ציונית ופמיניסטית פולנייה-ישראלית. אשת החינוך היהודייה הבולטת בפולין במפנה המאה, הראשונה להקים בי”ס לנערות שכלל גם לימודי יהדות ועברית. ממייסדות איגוד הנשים היהודיות בפולין, שקרא לנשים לקחת על עצמן תפקיד פעיל בחברה ובפוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך מאמרה כעורכת הירחון “פרויען-שטים” (קול אשה), שהוציא לאור איגוד הנשים היהודיות בשנות ה-20 בפולין
ראו עוד בספרייה הווירטואלית של מט”ח

בתמונה הגדולה: בעשור התשיעי לחייה, שנות ה-50
בתמונה הקטנה: פועה רקובסקי (במרכז) בסמינריון לפועלות בבית החלוצות בתל אביב, 1938
התמונות מתוך ספרה האוטוביוגרפי “לא נכנעתי: ספר זכרונות” (יצא לאור בשנת 1957)

רגיל

סמירה חורי

סמירה חורי, נולדה ב-1929

היום, לפני 90 שנים, נולדה סמירה חורי, פעילה פמיניסטית, חברתית ופוליטית ערבייה ישראלית. ב-1948 סייעה לפליטים שהגיעו לעירה נצרת, ובעקבות זאת הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק”י), למאבק למען מעמד הפועלים ונגד הממשל הצבאי. בשנות ה-50 הקימה את הארגון “אלנהדה אלניסאאיה” לקידום נשים בחברה הערבית ולעידודן לפתח תודעה חברתית ופוליטית. בשנות ה-70 הייתה ממייסדות תנד”י, תנועה פמיניסטית יהודית-ערבית למען שלום ושוויון. ב-1974 הייתה לאישה הערבייה הראשונה שכיהנה כחברת מועצת עיר. ב-1991 הייתה מיוזמות המקלט הראשון לנשים ערביות קורבנות אלימות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סמירה חורי (מחזיקה זר פרחים), לשמאלה תמר גוז’נסקי (עם השלט “שוויון בין המינים, שלום בין העמים”), ולימינה מנכ”לית תנד”י פתחיה סגייר, בתהלוכת יום האישה בנצרת, מרץ 2007

בתמונה הקטנה: סמירה חורי מקבלת מח”כ עאידה תומא-סלימאן תעודת הוקרה מטעם ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי (צילום: אל אתיחאד).
מתוך כתבה באתר מק”י, “ח”כ תומא-סולימאן ביום האשה: קיים פער רב בין החוקים לבין המציאות“, מרץ 2016

רגיל

נוזיזווה מדלאלה-רוטלג’

נוזיזווה שרלוט מדלאלה-רוטלג’, נולדה ב-1952

היום, לפני 67 שנים, נולדה נוזיזווה מדלאלה-רוטלג’, פוליטיקאית דרום-אפריקאית בת הזולו. היא הייתה פעילה ב”קונגרס הלאומי האפריקאי”, מחתרת המאבק באפרטהייד. ב-1992 הייתה מנהלת קואליציית הנשים הלאומית, שהוקמה כדי להבטיח שנשים מכל התחומים והמגזרים יהיו שותפות בבניית החוקה החדשה. ב-1993 נבחרה לפרלמנט, ולימים כיהנה כסגנית שר הביטחון, סגנית שר הבריאות ודוברת בית הנבחרים. היא נודעת במיוחד כמי שהובילה את המאבק באיידס בדרום אפריקה, והתנגדה נחרצות להכחשות הממשלה לגבי חומרת המגפה ולטיפולים האלטרנטיביים שעודדה המדינה במקום אלה שנבדקו מדעית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פאנל שנערך במרץ 2014 ע”י ארגון “שוויון עכשיו”, ארגון זכויות אדם בינלאומי שפועל להגנה ולקידום של זכויות נשים וילדות ברחבי העולם, בין היתר בסוגיות של סקסיזם בחוק, אלימות מינית, מילת נשים, סחר בנשים למטרות מין וצורות נוספות של אלימות ואפליה נגד נשים וילדות.
משתתפות בפאנל (מימין לשמאל): נוזיזווה מדלאלה-רוטלג’, כמייסדת ומנכ”לית “חיבוק לכבוד”, ארגון זכויות אדם דרום-אפריקאי שנאבק בסחר בנשים למטרות מין ובניצול מיני; רייצ’ל מורן, שורדת סחר אירית ואקטיביסטית בארגון האירי “ספייס”, הפועל לשינוי דעת הקהל לגבי זנות ולהכרה בה כניצול מיני וכסוג של הפרת זכויות אדם; ולורן הרש, עורכת דין ומנהלת הארגון האמריקאי “עולם ללא ניצול”.
מתוך אלבום של “שוויון עכשיו” בפליקר

בתמונה הקטנה: נוזיזווה מדלאלה-רוטלג’, כיו”רית “אינייתלו”, המכון הדרום-אפריקאי לקידום: לבנייה, שימור ושיפור של מערכות תמיכה, כישורים ותקציבים עבור ארגונים ומוסדות פילנתרופיים אזרחיים.
מתוך כתבה על “גישור פערים בין הממשלה לאנשים“, אתר התקשורת העצמאית הדרום-אפריקאי IOL, אוגוסט 2015

רגיל

קליאופטרה ווייט

קליאופטרה יוג’יני ווייט, 1987-1898

היום, לפני 121 שנים, נולדה קליאופטרה ווייט, אחות, עובדת סוציאלית ומנהיגה קהילתית בליזית. היא הייתה אחת הנשים הראשונות בבליז שקיבלו הכשרה רשמית כאחיות בקהילה, וב-1920 הקימה את התאחדות האחיות “הצלב השחור” כארגון המספק שירותי בריאות ביתיים והכשרה בסיסית לעובדות סיעוד ולמיילדות. היא הייתה ממנהלי מאמצי השיקום לאחר הוריקן ב-1931, ב-1955 וב-1961, וארגנה לראשונה מועצות כפר להתמודדות עם מצבי משבר בקהילה, ובמיוחד עם פגיעות הוריקן. המודל שיצרה למועצות אלה שוכפל בכל רחבי בליז, ועל פועלה זה קיבלה אות כבוד של מסדר האימפריה הבריטית.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך ארכיון בליז [מקור]

רגיל

עדה סרני

עדה אסקרלי סרני, 1997-1905

היום, לפני 114 שנים, נולדה עדה סרני, פעילת ציבור ישראלית ילידת איטליה, כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ב-1927 עלתה ארצה, והייתה בגרעין הראשון של מקימי קיבוץ גבעת ברנר. ב-1944 אבדו עקבותיו של בעלה, אנצו סרני, מצנחני היישוב, והיא יצאה בשליחות “המוסד לעלייה ב'” להתחקות אחר גורלו. מאז ועד קום המדינה פעלה כמפקדת המוסד באיטליה, משם ארגנה את עלייתם החשאית ארצה, על גבי 38 ספינות מעפילים, של יותר מ-30,000 יהודים עקורים מרחבי אירופה. אחרי שובה ארצה הקימה את מלון רמת אביב (ואף בחרה את שם המלון, ובעקיפין את שם השכונה).

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סרני בגבעת ברנר, שנות ה-30, מתוך סיפור חייה באתר “סיפורי גבעת ברנר” (צילום: חנן בהיר)

התמונה הקטנה: מתוך עמוד המוקדש לפועלה באתר “מחנה המעפילים עתלית” של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

רגיל

מאי שידיאק

מאי שידיאק, נולדה ב-1963

היום, לפני 56 שנים, נולדה מאי שידיאק, עיתונאית ופוליטיקאית לבנונית. החל ב-1985 הייתה עיתונאית ומגישת חדשות בטלוויזיה, וקיבלה פרסים רבים על עבודתה העיתונאית ועל קידום חופש הביטוי בלבנון, ובראשם פרס אונסק”ו לעיתונות חופשית ופרס האומץ של התאחדות העיתונאיות הבינלאומית. ב-2005 נפצעה קשה ורגלה וידה נקטעו בעקבות ניסיון התנקשות בחייה ע”י פצצה שהוטמנה במכוניתה, וזאת במסגרת שורה של התנקשויות באנשי ציבור לבנונים שהתנגדו להתערבות סוריה בענייניה הפנימיים של לבנון. שנה אחר כך הצטרפה לפוליטיקה, וכיום היא מכהנת כשרה לפיתוח מנהלי בממשלת לבנון.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שידיאק (בכיסא גלגלים) מובילה הפגנת מחאה בתגובה לבזיזתה של תחנת שידור בביירות על ידי תומכי חיזבאללה, מאי 2008 [מקור]

בתמונה הקטנה: שידיאק נואמת בכנס שנתי של “נשים בחזית”, מרץ 2019 [מקור]