עמוד 1
רגיל

אידה פרוינד

אידה פרוינד, 1914-1863

היום, לפני 156 שנים, נולדה אידה פרוינד, כימאית בריטית ילידת אוסטריה, המרצה הראשונה לכימיה באוניברסיטה בריטית. הייתה לה השפעה רבה על הוראת הכימיה בכלל, ובקרב בנות ונשים בפרט; היא שמה דגש על פיתוח הבנה מדעית באמצעות ניסויים, ושני ספריה היו לספרי לימוד מרכזיים. היא הגתה את הרעיון של אפיית קאפקייקס של הטבלה המחזורית ככלי עזר ללימוד הנושא, שעד היום מהווה דרך פופולרית וכיפית להצגת הכימיה באירועים לקידום מדע. היא הייתה גם פעילה פמיניסטית למען זכות בחירה, ונאבקה להכניס נשים לאגודה הכימית (מאבק שצלח לבסוף רק ב-1920, לאחר מותה).

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קאפקייקס של הטבלה המחזורית כמחווה לאידה פרוינד. מתוך ציוץ של ד”ר היילי לויד, יום עדה לאבלייס לעידוד לימוד מקצועות ה-STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה) לבנות, אוניברסיטת אדינבורו, אוקטובר 2017

בתמונה הקטנה: תמונתה מתוך דף המוקדש לה באתר “175 פנים של הכימיה: שונות במדע” של האגודה המלכותית הבריטית לכימיה (קרדיט: נונהאם קולג’, קיימברידג’)

רגיל

דלתא מגוול

דלתא מגוול, 2016-1999

היום, לפני 3 שנים, נמצאה במכל מים בסמינר מורות בהודו גופתה של דלתא מגוול, נערה בת דלית (“טמאה”), תלמידה מצטיינת בסמינר וציירת מוכשרת. יום קודם לכן, כך הספיקה לספר להוריה, נשלחה ע”י מנהלת המעונות לנקות את חדרו של המורה לחינוך גופני, שאנס אותה. מנהל המכללה מיהר להמציא מסמך “התנצלות” בחתימת מגוול והמורה, שלפיו המין היה בהסכמה, והמשטרה הסיקה כי לא מדובר ברצח אלא בהתאבדות. הוריה ומפגינים בני דלית זעמו על הטיוח הממוסד ודרשו חקירה פדרלית רשמית, והממשלה אף אישרה זאת, אך החקירה מעולם לא יצאה אל הפועל ואיש מהמעורבים לא הועמד לדין.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תמונת ילדות של דלתא מתוך אוסף שפרסם אביה. מתוך הקריאה: “הרימו קול ודירשו צדק לדלתא מגוול

בתמונה הקטנה: הפגנה בעקבות הרצח. מתוך המאמר “למה התקשורת מסתירה את מותה של דלתא מגוול?

רגיל

פרוקרו פארסה

ד”ר פרוקרו פארסה, 1980-1922

“אין בי פחד מהמוות. המוות הוא רק רגע חולף ותו לא. אני מוכנה לקבל את המוות בזרועות פתוחות, ולא לחיות בבושה תחת האילוץ לכסות את עצמי. אינני מתכוונת להשתחוות בפני אלה המצפים ממני להביע חרטה על חמישים שנות פועלי למען שוויון בין גברים ונשים. אינני מוכנה ללבוש את הצ’אדור ולצעוד לאחור בהיסטוריה.”
(מתוך מכתבה האחרון מהכלא, שמוען לילדיה)

היום, לפני 97 שנים, נולדה פרוקרו פארסה, רופאה, אשת חינוך ופוליטיקאית איראנית. בעידוד הוריה, מפורצי הדרך לחינוך לנשים באיראן, היא למדה רפואה. מתוך תחושת שליחות לימדה ביולוגיה בבי”ס לבנות, וכן לימדה בהתנדבות נשים בכלא, והייתה דוברת בולטת למען זכויות נשים באיראן. ב-1963 נבחרה לפרלמנט האיראני, ושם קידמה הצבעת נשים ודיני משפחה שוויוניים יותר. כעבור חמש שנים מונתה לשרת החינוך, והייתה לאישה הראשונה בממשלת איראן. במאי 1980, עם ניצחון המהפכה האיסלאמית, היא הואשמה ב”הפצת תועבה בארץ וכפירה באל” והוצאה להורג ע”י כיתת יורים בטהרן.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פארסה (חותמת על המסמך), בתפקידה כשרת החינוך, עם נציגות מועצת הנשים הבינלאומית, סוף שנות ה-60. מתוך גלריית הנשים של המכון ללימודי איראן במרילנד, ארה”ב

בתמונה הקטנה: בבית המשפט של משמרות המהפכה, 1979 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

ארנה מר-ח’מיס

ארנה מר-ח’מיס, 1995-1929

היום, לפני 90 שנים, נולדה ארנה מר-ח’מיס, פעילת שלום וזכויות אדם ישראלית, כלת פרס הקיום הנכון. בצעירותה הייתה בתנועת הנוער “גורדוניה” ושירתה בפלמ”ח. מאז 1967 הפגינה נגד שלטון ישראל ביהודה ושומרון, מחתה נגד מלחמת לבנון והייתה ממקימות “הלאה הכיבוש”, ועד רדיקלי התומך בפתרון המדינה האחת. בזמן האינתיפאדה הראשונה פעלה במסגרות חינוך חלופיות לילדי הגדה המערבית במקום בתי הספר שישראל סגרה. ב-1989 הקימה תיאטרון ילדים במחנה הפליטים ג’נין, במטרה לאפשר ביטוי עצמי לילדים הגדלים בצל הכיבוש, ולקדם הבנה בין הפלסטינים והישראלים באמצעות האמנויות.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: ארנה מר-ח’מיס, שבועות ספורים לפני מותה מסרטן. מתוך “הילדים של ארנה“, סרטו של בנה ג’וליאנו על ילדי התיאטרון שלה בג’נין

התמונה הקטנה: מתוך כתבה ב”הארץ” על רצח בנה ג’וליאנו, “5 יריות בלבו של החופש: ראיון עם בת זוגו של ג’וליאנו מר” (2011). צילום: אלה אגרט

רגיל

הדסה פרלמן קלוורי רוזנבליט

הדסה פרלמן קלוורי רוזנבליט, 1945-1891

היום, לפני 128 שנים, נולדה הדסה פרלמן קלוורי רוזנבליט, אשת חינוך ויזמית ארצישראלית, שנודעה במיוחד בפועלה לקידום ההשתלבות של עולי תימן ולשימור תרבותם. ב-1910 עלתה ארצה, והקימה בצפת “בית ספר לתחרים”, שנועד להכשיר נערות בעבודות רקמה כמקור פרנסה ולהעשיר את השכלתן בתחומי הרוח ואהבת הארץ. ב-1922 מונתה לנהל את כפר הנוער “מאיר שפיה”, שבו התחנכו בעיקר יתומות בנות העלייה מתימן. עבור צעירות עניות בירושלים יזמה מסגרת ללימוד מלאכה – מפעל “שני” לרקמה התימנית, שחולצותיו היו לפריט לבוש לאומי ייצוגי ונכנסו לתולדות אופנת הארץ כ”אופנת ויצו”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הדסה בשנת 1934

בתמונה הקטנה: הדסה בשמלת רקמה תימנית, 1914 

התמונות מתוך הספר הביוגרפי “הדסה וחוט השני”, מאת שרה בן-ראובן, ירושלים: הוצאת אריאל, 2008

רגיל

ברברה ג’ורדן

ברברה שרלין ג’ורדן, 1996-1936

“לפני 144 שנים התכנסו חברי המפלגה הדמוקרטית לראשונה על-מנת לבחור מועמד לנשיאות מטעמם. מאז, הדמוקרטים הוסיפו להתכנס פעם בארבע שנים על-מנת לנסח את מצע המפלגה ולבחור מועמד לנשיאות. וההתכנסות שלנו השבוע ממשיכה את המסורת הזו. אך משהו שונה הערב. משהו מיוחד הערב.
אני, ברברה ג’ורדן, הנואמת המרכזית.
שנים רבות חלפו מאז 1832, ובמהלך כל הזמן הזה היה זה בלתי-סביר ביותר שמפלגה פוליטית לאומית כלשהי תזמין איזו מין ברברה ג’ורדן לשאת את הנאום המרכזי בכנס. ובכל זאת, הערב, הריני כאן. ואני מרגישה שלמרות העבר, נוכחותי כאן היא חיזוק קטן נוסף לכך שייתכן כי החלום האמריקאי לא לעד יידחה.”
(כך פתחה את ועידת המפלגה הדמוקרטית בניו יורק ביולי 1976 – האישה הראשונה והאפרו-אמריקאית הראשונה במעמד זה. [לנאום המלא])

היום, לפני 83 שנים, נולדה ברברה ג’ורדן, עורכת דין, פוליטיקאית ופעילה בתנועה לזכויות האזרח בארה”ב. ב-1966 נבחרה לסנאט של טקסס מטעם המפלגה הדמוקרטית – האפרו-אמריקאית הראשונה בתפקיד זה; וב-1972 הייתה לאישה הראשונה מדרום ארה”ב בבית הנבחרים האמריקאי. לאחר פרישתה מפוליטיקה בשנות ה-80 לימדה אתיקה באוניברסיטת טקסס, הייתה חברה במועצת המנהלים של פרס פיבודי ועמדה בראש הוועדה האמריקאית לרפורמת ההגירה. הוענקו לה תוארי כבוד ופרסים רבים, בראשם מדליית ספינגרן (לאפרו-אמריקאים בעלי הישגים יוצאי דופן) ומדליית החירות הנשיאותית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מחוץ לבית הסנאט, 1972. מתוך הדף שלה באתר הרשות המחוקקת של טקסס (צילום: סנאט מדיה)

בתמונה הקטנה: הנואמת המרכזית בוועידת המפלגה הדמוקרטית בניו יורק, יולי 1976

רגיל

תקוה לוי

תקוה לוי, 2012-1960

היום, לפני 59 שנים, נולדה תקוה לוי, אשת חינוך, פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית ישראלית. הניכור שנכפה עליה מנוף ילדותה, כשאותרה כמחוננת ונשלחה לפנימייה, היווה מנוף למפעל חייה: עמותת הל”ה, הפועלת לקירוב הורים מקבוצות מוחלשות לעשייה הפדגוגית ומקדמת חינוך שוויוני לילדים מכל הקשת החברתית. ב-1996 יצרה לוי מהפכה בפמיניזם בישראל, כשהובילה את הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון תחת הכותרת “אנחנו כאן וזה שלנו”. היא הייתה מהראשונות שהנכיחו את הגדרתן העצמית כיהודיות-ערביות, ומנקודת מבט זו פעלה רבות למען שיתוף פעולה, דיאלוג ושלום בין יהודים וערבים.

“אם נבחן את המצעים של כל מפלגות השמאל, נקשיב לנאומים של פוליטיקאים ואנשי רוח המדברים על שלום, משום מה, השורה התחתונה, במקרה הטוב, היא ‘שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67’. 
“הבה נינשא לרגע על כנפי דמיוננו המזרחי ונתאר לעצמנו שהגענו למצב זה. אני שואלת – ומה אז? תמו המשאלות, תמו החלומות, תמו השאיפות? הטענה שלי היא שמצב זה הוא השלב הראשון בסולם […]
“ברגע שתשתקף במראה הדמות [של הערבי] ללא המסכה שהאשכנזים תפרו, המזרחים יפסיקו לפחד שמא יזהו אותם עם הערבים. אנחנו הרי יהודים-ערבים. וזה יקרה רק כשתקום מדינה פלסטינית ויהיה גבול פתוח.
“הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב בו פלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות – מציאות […] בה כולם יהיו אזרחים שווים בפני חוק צודק.
“[זהו] האקט שייתן את הלגיטימציה למזרחים. רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו כאן, בטולדו, לפני 900 שנה; רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו ההורים שלי בעיראק לפני שהתחיל הסיפור הזה שנקרא ציונות. ורבותי, ההורים שלי לא היו בגטו יהודי, ההורים שלי חיו בין ערבים, וחיו טוב!”
(מתוך נאומה “לחלום את העתיד“, ב”מפגש טולדו, מזרחים ופלסטינים למען דיאלוג ישראלי-פלסטיני”, יולי 1989)

עוד על תקוה לוי ב”ויקיפדיה”

עוד על עמותת הל”ה (הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח), ב“ויקיפדיה” ובאתר העמותה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תקוה לוי במשרדי הל”ה, מתוך “הומאז’ לתקוה” באתר “העוקץ” במלאת שלושים יום לפטירתה (צילום: אביטל מוזס-חיים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית)

רגיל

פרנטיסקה פלמינקובה

פרנטיסקה פאוסטינה פלמינקובה, 1942-1875

היום, לפני 144 שנים, נולדה פרנטיסקה פלמינקובה, מורה, עיתונאית, פעילה פמיניסטית ופוליטיקאית יהודייה צ’כית. ב-1905 הקימה את הוועידה הסופרג’יסטית בפראג, שהייתה חלק מברית הסופרג’יסטיות הבינלאומית, פעלה לשיפור מעמדן הכלכלי והחברתי של נשים וקידמה את השתתפותן בבחירות מקומיות – ומאבקה היה לסמל ללאום הצ’כי. עם הקמת הרפובליקה הצ’כוסלובקית, נבחרה פלמינקובה למועצת העיר פראג, ולאחר מכן לנציגת מדינתה בחבר הלאומים וליו”רית הסנאט הצ’כי. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף אזהרות ואיומים, סירבה לנטוש את פעילותה הפוליטית למען עמה, וב-1942 הוצאה להורג בטרזינשטט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך האתר הצ’כי “פמי-סטורי

רגיל

בת אלפיים: בַּאן זָאוֹ

אחרי 2,000 פוסטים, חוגגות שבוע של היא-סטוריה בת אלפיים!

בַּאן זָאוֹ, 116-45 לספירה

בַּאן זָאוֹ, הידועה גם בשם הכבוד הוּיבַּאן, הייתה היסטוריונית ופילוסופית סינית. “הספר של שושלת האן המערבית”, שהשלימה בשנת 111, נחשב לספר ההיסטוריה הרשמי הראשון שנכתב על ידי אישה, והראשון שבו מתועדת גם השושלת מצד אם הקיסר. ספרה “שיעורים לנשים”, על חינוך וכללי התנהגות לנערות ונשים, נותר נפוץ ברחבי סין במשך מאות שנים. היה לה גם עניין רב באסטרונומיה ובמתמטיקה, היא כתבה שירים, מסות וחיבורי הגות, וכן הנחתה את משפחות האצולה בהתקדמות רוחנית וב”אמנויות המיטה” לפי הדאואיזם. עד היום היא זוכה לכבוד כאחת הנשים המשכילות ביותר שהיו בסין.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: איור של בַּאן זָאוֹ מאת האמן צֵ’ן זֵ’אנְגָאוֹ

רגיל

כרמן ליירה

כרמן איזבל קארוואג’ל קסאדה, שנודעה בשם העט כרמן ליירה, 1949-1888

היום, לפני 131 שנים, נולדה כרמן איזבל קארוואג’ל קסאדה, שנודעה בשם העט כרמן ליירה, סופרת, אשת חינוך ופעילת זכויות עובדים מקוסטה ריקה. היא נודעת כסופרת הידועה הראשונה מקוסטה ריקה וכמי שייסדה את גן הילדים הראשון בשיטת מונטסורי בקוסטה ריקה, שבו לימדה במיוחד ילדים עניים. היא ייסדה גם את המפלגה הקומוניסטית של קוסטה ריקה וכן את אחד מהאיגודים הראשונים במדינה של נשים פועלות, שיחד ערערו את התבססות החברה על מעמדות ועל הגבלת תפקידי הנשים לבית, לנישואין ולאמהוּת. ככל שהעמיקה פעילותה זו, היא הורחקה מעבודתה במערכת החינוך ולבסוף הוגלתה למקסיקו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דמותה המופיעה בעשור האחרון על שטר של 20 אלף קולון

רגיל

פלורה נוואפה

פלורנס נוואנזורואהו נקירו נוואפה, 1993-1931

“איזו יהירות, איזו טיפשות הובילה אותנו לחורבן הזה, לטירוף הזה, לרשעות הזו, למלחמה הזו, למוות הזה? כשהמלחמה האכזרית הזו תיגמר, לא תהיה עוד מלחמה. זה לא יקרה שוב, לעולם לא. לעולם לא עוד.”
(מתוך ספרה “לעולם לא עוד”, 1975, עמ’ 70)

היום, לפני 88 שנים, נולדה פלורה נוואפה, סופרת, אשת חינוך ופעילה חברתית מניגריה, המכונה “האמא של הספרות האפריקאית המודרנית”. היא זכתה להכרה בינלאומית מיד עם פרסום ספרה הראשון, “אפורו” (1966), ומציגה בספריה את חייהן ונקודת מבטן של הנשים הניגריות בחברה המודרנית. נוואפה נודעה גם בתפקידה כשרת הבריאות והרווחה, שבמסגרתו עסקה בשיקום ניגריה לאחר מלחמת ביאפרה בסוף שנות ה-60, ובמיוחד באיחוד משפחות ובהקמת מסגרות ליתומים ולפליטים. ב-1974 ייסדה הוצאה לאור, הראשונה באפריקה בבעלות אישה שחורה והראשונה שהתמקדה בנשים כקהל יעד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כרזת הסרט הדוקומנטרי “הבית של נוואפה” (2016), מאת היוצר הניגרי אונייקה נווליו [טריילר]

בתמונה הקטנה: מתוך ריאיון עמה לטלוויזיה הנורווגית, 1987

רגיל

מרגרט מויר

ליידי מרגרט ברוס מויר, 1942-1864

“חיוני לנשים ללמוד ולהבין את החשמל. כוונתי לכך שעליהן לא רק להכיר היטב מכונות כביסה, הסקה ובישול חשמליות, אלא גם לרכוש די ידע טכני שיאפשר להן לתקן נתיכים ולבצע תיקונים קטנים אחרים. רק בדרך זו תוכלנה נשים להעריך את המחיר הנמוך ואת השימושיות הגבוהה של החשמל, ולהתייחס אליו כאל כוח שביכולתו לחלצן מעבודות הבית הבלתי הכרחיות.”
(מתוך מאמרה על “חזון הבית העתידי”, שפורסם ב”מורנינג פוסט” ביולי 1931)

היום, לפני 155 שנים, נולדה מרגרט מויר, מהנדסת אוטו-דידקטית, מחנכת ופעילה למען זכויות עובדים וזכויות נשים מסקוטלנד. כאחת ממייסדות “אגודת המהנדסות” הבריטית ב-1919, נודעה כמי שהובילה את “שחר עידן החשמל” וקידמה את הכנסת החשמל אל תוך בתי המגורים כחלק חשוב משחרורן של נשים לפתח קריירות מחוץ לבית. כדי לאפשר לפועלים במשרה מלאה לנוח בסוף השבוע, יישמה תוכנית רווחה שבמסגרתה גייסה עובדים חלופיים ואף עבדה בעצמה כמפעילת מחרטה. היא הקימה מערך של הכשרות בהנדסה לנשים, תמכה בעבודתן של טייסות חלוצות וקידמה הנגשה של תעסוקה לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן משנת 1900~

בתמונה הקטנה: אנדרטה לציון משפחת מויר בבית הקברות ברוקווד, בריטניה

רגיל

ג’ולייטה קסטיינוס

ג’ולייטה קסטיינוס רואיז, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה ג’ולייטה קסטיינוס, פרופ’ לסוציולוגיה מהונדורס, שכיהנה כנשיאת האוניברסיטה הלאומית של הונדורס וכיועצת האו”ם וארגוני זכויות אדם לענייני אמריקה הלטינית. היא הקימה מרכז מחקר המנתח סטטיסטיקות של פשיעה אלימה ברחבי המדינה, הובילה קמפיין נגד אלימות בהונדורס, שהתמקד בקרטלי סמים, בשחיתות משטרתית ובהגבלת ההפצה של כלי נשק, ופעלה לקידום רפורמות במשטרה ובבתי המשפט. היא הייתה גם חברה ב”ועדת האמת והפיוס” שהוקמה לשם בירור האירועים שהובילו להפיכה השלטונית ב-2009 שבה הודח נשיא הונדורס מנואל סלאיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במסיבת עיתונאים לרגל סיום כהונה של 8 שנים בראש האוניברסיטה הלאומית של הונדורס, ספטמבר 2017 [מקור]

בתמונה הקטנה: קסטיינוס מקבלת מידי ג’ון קארי ומישל אובמה את “אות האומץ הנשי הבינלאומי” לשנת 2013, המוענק מדי שנה על ידי מחלקת המדינה של ארה”ב לנשים מרחבי העולם שגילו במעשיהן מנהיגות, אומץ לב, תושייה ונכונות להקרבה יוצאת דופן למען הזולת ובפרט למען קידום זכויות נשים [מקור]

רגיל

אלמירה מיניטה גורדון

דיים אלמירה מיניטה גורדון, נולדה ב-1930

היום, לפני 88 שנים, נולדה אלמירה מיניטה גורדון, המושלת הכללית הראשונה של בליז – האישה היחידה עד היום בתפקיד זה. בגיל 16 החלה לעבוד כמורה בבית ספר אנגליקני, ונדדה ברחבי בליז כמיסיונרית; לאחר מכן עבדה כמרצה במכללה להכשרת מורים, והתקדמה עד לניהול משרד החינוך הממשלתי. היא הייתה גם הפסיכולוגית הראשונה מבליז, לאחר שסיימה תואר שני ודוקטורט בפסיכולוגיה חינוכית. ב-1981 קיבלה בליז את עצמאותה מבריטניה, וגורדון מונתה להיות המושלת הכללית הראשונה של המדינה (ושל מדינה כלשהי בחבר העמים הבריטי), תפקיד שבו כיהנה עד 1993.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך קבלת פנים לנסיך אדוארד, דוכס קנט, בביקורו בבליז, 1981

בתמונה הגדולה: עם ראש ממשלת בליז, ג’ורג’ פרייס

בתמונה הקטנה: נושאת נאום

רגיל

פטימה מסקוי

פטימה מסקוי פאהנבולה, 1978-1912

היום, לפני 106 שנים, נולדה פטימה מסקוי, בת למשפחת מלוכה אפריקאית ומחנכת חלוצה מליבריה, שפעלה רבות לשימור השפות והתרבויות המקומיות ולפיתוח ההשכלה הגבוהה בליבריה. היא למדה רפואה ואנתרופולוגיה באירופה ובארה”ב, עמלה על מילון לשפת ה-Vai ולימדה מחול שבטי. עם חזרתה לליבריה ב-1946, יצרה סטנדרטיזציה של כתב ה-Vai וביטלה את הנוהג של החלפת השמות האפריקאים בגרסאות מערביות. היא הקימה את אוניברסיטת ליבריה במונרוביה, שם כיהנה כמנהלת ודיקנית מכללת מדעי הרוח, וייסדה את המכון ללימודי אפריקה ואת אגודת הסופרים הליבריים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פטימה מסקוי עם חברות שלמדו איתה בהמבורג, גרמניה, 1928~ (מתוך אוסף תמונות של בתה, ויויאן סטון)

התמונה הקטנה מתוך כריכת “האוטוביוגרפיה של נסיכה אפריקאית”, שיצאה לאור ב-2013 בעריכת בתה

רגיל

לורה סמית’ הווילנד

לורה סמית’ הווילנד, 1898-1808

“התמונות של ספינות העבדים הצפופות האלה [שראתה כילדה בנמל ניו יורק], בנוסף לאכזריות של תעשיית העבדים לאחר שהובאו לארצנו, לעתים קרובות הביאו אותי לידי דמעות… צערי על השחורים האומללים ששועבדו באופן זה עמוק כל כך עד שאף הזמן אינו מעמעם אותו.”
“אאבד את ידי הימנית ולא אתן לעבד נמלט אחד לחזור לשלשלאות. אני מאמינה בכל לבי בהכרזת העצמאות שלנו, שלפיה כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים, ולאף אדם אין זכות לסחור באחרים שנולדו פחות בני-מזל, לייחס להם אותו ערך כמו לסוסים ולבקר, להציגם למכירה למרבה במחיר, לפרק קשרי משפחה ביניהם, לערער את היסודות הטהורים והעדינים ביותר של הטבע האנושי.”
(מתוך האוטוביוגרפיה שלה “חייה, עבודתה וחוויותיה של אישה: לורה ס’ הווילנד”, 1882).

היום, לפני 210 שנים, נולדה לורה סמית’ הווילנד, פעילה אמריקאית לשחרור עבדים. ב-1832 הייתה ממייסדות “חברת הנשים נגד עבדות”, וב-1837 הקימה בית ספר לילדים עניים, “ללא הבדל גזע, אמונה או מין”. במקביל הייתה לדמות מובילה ב”מסילת הרכבת המחתרתית”, רשת להברחת עבדים מבעליהם אל החופש, גם אל מול איומים ברצח ותביעות משפטיות בגין “גניבת רכוש”. במהלך מלחמת האזרחים חילקה אספקה לעבדים משוחררים ולחיילים במחנות פליטים ובבתי חולים, וכן הרצתה בפני לבנים על סבלות העבדים המשוחררים. לאחר המלחמה הומרו החווה ובית הספר שלה לבית יתומים אפרו-אמריקאים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: לורה הווילנד מציגה שלשלאות וכלי עינויים, שאספה כדי להמחיש ללבנים באילו תנאים הוחזקו העבדים (התמונה הקטנה משנת 1864~ והגדולה מ-1880~)
[התמונות מתוך אתר ספריית ההיסטוריה של אוניברסיטת מישיגן – תמונה 1; תמונה 2]

רגיל

טילי אסטון

מטילדה אן (“טילי”) אסטון, 1947-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה טילי אסטון, סופרת ומורה אוסטרלית, שנודעת בשל הישגיה בקידום זכויות אנשים עם לקויות ראייה. היא הייתה בעל/ת לקות הראייה הראשון/ה שהתקבל/ה לאוניברסיטה באוסטרליה, אך נאלצה לפרוש לאחר שנה בהיעדר ספרי לימוד בברייל. ב-1894 ייסדה את החברה הוויקטוריאנית לסופרי ברייל (לימים ספריית הברייל הלאומית), וב-1895 את האגודה לקידום עיוורים, שתחת ניהולה הובילה שינוי חברתי וחוקי, ובין היתר השיגה לעיוורים זכות הצבעה, פטור מתשלום על דואר בברייל ותחבורה ציבורית בחינם. ב-1913 מונתה לנהל את מחלקת החינוך הלאומית לעיוורים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בשנות ה-20 לחייה, מקריאה סיפורי אגדות מתוך ספר שנכתב בכתב ברייל [התמונה באדיבות “culture Victoria”]. מתוך כתבה על “תערוכה על חיי החזון של טילי אסטון

בתמונה הקטנה: סנטור פיירבירן מעניק לגברת אסטון, המייצגת את החברה לסופרי ברייל, את המפתח לספריית החברה הוויקטוריאנית לברייל, עם פתיחתה ב-1919. מתוך אתר המוזיאונים של ויקטוריה

רגיל

חוה וֶרבָּה

חוה וֶרבָּה, 1969-1909

“[היא] ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. […] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חופשי בפינת הבובה, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. […] לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה אל כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. […] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה קם הדור הזה. […] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.”
(מתוך הספד שכתבה עליה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון “דבר”)

היום, לפני 109 שנים, נולדה חוה וֶרבָּה, גננת וסופרת ילדים ישראלית. במהלך לימודיה בסמינר ציוני לגננות בפולין עבדה כמתמחה בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, וכן סייעה להעביר מרכזים חינוכיים ציוניים בפולין ובאוקראינה לחינוך בשפה העברית. ב-1933 עלתה לישראל, וב”גן של חוה” בתל אביב התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור, בהם ילדי השכונות, ילדי עולים וילדי מיטב אמני ישראל. היא יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי החינוך לגיל הרך בישראל, כחברת התאחדות הגננות, כמדריכה לגננות ולריתמיקה בסמינר הקיבוצים וכמי שספריה היו לספרי יסוד בגני הילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חוה עם ילדי הגן שלה, שלהי שנות ה-30

בתמונה הקטנה: חוה ורבה, אביב 1947

[התמונות מתוך ויקיפדיה]

רגיל

ג’ואן גנץ קוּני

ג’ואן גנץ קוּני, נולדה ב-1929

היום, לפני 89 שנים, נולדה ג’ואן גנץ קוּני, מפיקת טלוויזיה אמריקאית, יוצרת “רחוב סומסום”. היא יזמה ודחפה יצירת תוכנית חינוכית לגיל הרך שתקדם מיומנויות לימודיות (הרגלי קריאה, עניין במדע) וחברתיות (סובלנות, עזרה לזולת ויישוב סכסוכים), תוך פנייה לבעלי רקע אתני, סוציואקונומי ודתי מגוון ועל סמך מחקרים חינוכיים. “רחוב סומסום” עלתה לשידור ב-1969; נכון להיום, התוכנית מופקת ב-22 מדינות, משודרת ב-140 מדינות וזכתה ב-167 פרסי אמי – יותר מכל תוכנית אחרת. קוני, מהמנהלות הבכירות הראשונות בטלוויזיה האמריקאית, זכתה בין היתר בפרס אמי על מפעל חיים ובמדליית החירות הנשיאותית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם אריק ובנץ, שנות ה-70 [מתוך אתר פנדום של “החבובות”]

בתמונה הקטנה: עם ביג בירד ואלמו וחברים, 2009 [מתוך אתר IMDB]

רגיל

רשמה סאוג’ני

רשמה סאוג’ני, נולדה ב-1975

היום, לפני 43 שנים, נולדה רשמה סאוג’ני, עורכת דין ופוליטיקאית אמריקאית. לאחר לימודי מדע המדינה ומשפטים בהרווארד ובייל, עבדה כיועצת משפטית של חברות השקעות וקרנות גידור. ב-2010 הייתה לאישה הראשונה ממוצא הודי שהתמודדה בבחירות לקונגרס האמריקאי. היא לא נבחרה, אך בעקבות ביקוריה בבתי ספר במהלך הקמפיין, ראתה שהכיתות למדעי המחשב מלאות בבנים, והחליטה לייסד את “Girls Who Code”, עמותה לצמצום הפער המגדרי בתחום הטכנולוגיה. בקורס הראשון למדו כ-20 נערות תכנות, רובוטיקה ועיצוב אתרים; כיום לומדות עשרות אלפי נערות ביותר מ-1500 סניפים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של “Girls Who Code” האמריקאית

האתר של “She Codes” הישראלית

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מגזין חדשות עבור אמריקאים ממוצא הודי

התמונה הקטנה מתוך בלוג עצות “להיות אמא עובדת