עמוד 1
רגיל

אווה אסטרדה קאלאו

אוונג’לינה אסטרדה קאלאו, 2017-1920

היום, לפני 99 שנים, נולדה אווה אסטרדה קאלאו, פעילה חברתית ופוליטיקאית פיליפינית. כאשת חינוך ועובדת סוציאלית פעלה במסגרת ארגונים חברתיים שונים לקידום תרבות, שלום, תעשייה מקומית, זכויות נשים ורווחת ילדים. ב-1965 נבחרה לסנאט, תפקיד שבו ניסחה חוקים רבים בתחום החינוך, ביניהם העלאת שכר לצוות ההוראה בבתי ספר ציבוריים, הקמת מועצות חינוך מקומיות וכתב זכויות לתלמידים. כשהנשיא פרדיננד מרקוס הפך את שלטונו לאוטוריטרי, היא הייתה ממנהיגות האופוזיציה וממובילות מהפכת העם, שהצליחה ב-1986 להפיל את המשטר ולהשיב את הדמוקרטיה לפיליפינים.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך הספרייה הלאומית של הפיליפינים, מוזיאון וספריית הנשיא

התמונה הקטנה: מתוך כתבת הספד באתר החדשות הפיליפיני ABS-CBN 

רגיל

מיקלה בסטידס פויוצ’הואה

מיקלה בסטידס פויוצ’הואה, 1781-1744

היום, לפני 238 שנים, הוצאה להורג מיקלה בסטידס פויוצ’הואה, מנהיגה ילידית פרואנית, גיבורה לאומית בפרו. היא הייתה שותפה מלאה להנהגה ולקשרי המסחר שניהל בעלה, צ’יף של כמה שבטים (שנודע כטופאק אמורו השני). כשבקשותיהם להקל את נטל המיסוי הכבד ועבודות הכפייה במכרות, לאור מצוקת האוכלוסייה הילידית תחת הכיבוש הספרדי, נענו בשלילה, הם החלו לגבש סביבם אלפי ילידים, עבדים, קריאולים ובעלי מוצא מעורב, והנהיגו מרד גדול למען עצמאות טריטוריאלית של פרו וחופש מסחר. על פי התיעוד, מיקלה פיקדה על ארגון האספקה, גיוס הלוחמים והלוחמות והובלתם בקרבות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פסל בדמותה, הממוקם בפארק על שמה במרכז העיר אבנקיי, פרו

רגיל

פדווה סלימאן

פדווה סלימאן, 2017-1970

היום, לפני 49 שנים, נולדה פדווה סלימאן, שחקנית סורית עלווית, ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם מלחמת האזרחים בסוריה. היא הייתה כוכבת תיאטרון וטלוויזיה בסוריה ובעולם הערבי בכלל. עם תחילת ההתקוממות העממית בסוריה ב-2011, היא הייתה מהמפורסמות הבודדות שדיברו כנגד משטרו של בשאר אל-אסד. מתוך ידיעה כי הדבר עלול להוביל למותה או למאסרה, היא הובילה מחאה המונית בחומס ופרסמה סרטונים שבהם קראה להמשך המחאה הלא-אלימה עד להדחתו של אסד. כשנודע לה כי חיילים מענים את שותפיה למחאה כדי לאתר אותה, היא נמלטה לפריז, שם מתה מסרטן ב-2017.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך “מסר ל…“, סרטון בבימויו של רמי אסוון בהשתתפות פדווה סלימאן
“אם כי המצב בסוריה הוא בעל חשיבות מכרעת ליצירה זו, היא מיועדת למגוון גדול של אנשים, בהיותה משקפת סחטנות כנגד נשים, כלומר כנגד בני אדם, כאשר חמדנות כלכלית נעשית חשובה יותר ממעורבות הומניסטית פוליטית”

בתמונה הקטנה: סלימאן זורקת ורדים על דגל סוריה במסגרת “הגל הלבן”, קמפיין נגד אלימות שנערך בפריז בשנת 2012 (צילום: תיבולט קאמוס ל-AP), מתוך ההספד שנכתב עליה ב”וושינגטון פוסט”, אוגוסט 2017

רגיל

אדריאן ריץ’

אדריאן ססיל ריץ’, 2012-1929

“לעיתים קרובות, נשים חשות שהן יוצאות מדעתן כאשר הן דבקות באמת של החוויה שלהן. העתיד שלנו תלוי בשפיות של כל אחת מאיתנו, ויש לנו סיכוי עמוק ונרחב, הרבה מעבר לאישי ולפרטי, במשימת התיאור של המציאות שלנו באופן הכן והמלא ביותר שביכולתנו לתאר זו בפני זו.”
(מתוך ספרה “על שקרים, סודות ושתיקה”, 1979)

“הִנְנוּ, הִנְנִי, הִנָּךְ
בְּמֹרֶךְ לֵב אוֹ בְּאֹמֶץ לֵב
יֵשׁ לָנוּ הַיְּכֹלֶת לִמְצֹא אֶת דַּרְכֵּנוּ
חֲזָרָה אֶל הַזִּירָה

בְּאַמְתַּחְתֵּנוּ סַכִּין, מַצְלֵמָה,
סֵפֶר שֶׁל מִיתוֹסִים
שֶׁבָּהֶם
שְׁמוֹתֵינוּ לֹא מוֹפִיעִים”

(מתוך שירה “צלילה אל תוך החורבות”, המופיע בספרה מ-1973, “צלילה אל תוך החורבות: שירים 1972-1971”; מאנגלית: מתת גולדברג אלון)

היום, לפני 90 שנים, נולדה אדריאן ריץ’, משוררת ותאורטיקנית אמריקאית, וכן אקטיביסטית נגד מלחמה, גזענות וסקסיזם. היא הייתה מהמשוררות הנקראות והמשפיעות במאה ה-20, והגותה נחשבת למכוננת בפמיניזם הרדיקלי והלסבי: ספרה “ילוד אישה” דן באִמהוּת כמוסד חברתי פטריארכלי ובמדיקליזציה של תהליכי היריון ולידה, וספרה “הטרוסקסואליות כפויה” דן במחיקת המיניות הנשית ובלסביוּת כרצף של סולידריות נשית.

עוד על אדריאן ריץ’

עוד על “ילוד אישה“, שיצא לאור בעברית בתרגומה של כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 1989

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן שצילם ריצ’רד לאוטנס (טורונטו סטאר/ גטי אימג’ז), מתוך “מצבי גבול: אוסף שיריה של אדריאן ריץ’“, כתבה על האמנות והאקטיביזם שלה ב”ניו יורקר”, יוני 2016

בתמונה הקטנה: דיוקן של אדריאן ריץ’ המופיע על קירות האקדמיה למשוררים אמריקאים, מתוך הרשומה “אדריאן ריץ’ על כוחה הפוליטי של שירה ותפקידה בחוויית ההגירה“, בבלוג התרבות “בריין פיקינג” של מריה פופובה, אוגוסט 2016

רגיל

סו גרדנר

סו גרדנר, נולדה ב-1967

היום, לפני 52 שנים, נולדה סו גרדנר, עיתונאית קנדית, המנכ”לית הראשונה של ויקימדיה, המפעילה את ויקיפדיה ומיזמים נוספים. היא עבדה כמפיקה, כתבת ובמאית ברשות השידור הקנדית, ובתפקידה האחרון ניהלה את אתר האינטרנט של הרשת. ב-2007 הסתקרנה מדף שיחה של ערך בוויקיפדיה, עיינה באתר האינטרנט – ראתה שדרוש מנכ”ל והגישה מועמדות. תחת ניהולה צמחה קרן ויקימדיה לאחד הפרויקטים המשפיעים ביותר בעולם התקשורת. ב-2015 הצטרפה גרדנר לפרויקט Tor לקידום אינטרנט חופשי ותקשורת אנונימית, וכיום היא מנהלת אתר החוקר את השפעתן החברתית של ענקיות הטכנולוגיה.

“סו גרדנר בונה ארגונים שמאפשרים לאנשים גישה למידע שהם רוצים וצריכים. תחומי העניין העיקריים שלה הם טכנולוגיה, תקשורת, מגדר וחופש מידע.”
(מתוך הבלוג שלה)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: גרדנר ב-2008

בתמונה הקטנה: גרדנר בניו יורק, 2013 (צילום: ויקטוריה ויל)

רגיל

איסולינה רונדון

איסולינה רונדון, 1990-1913

היום, לפני 106 שנים, נולדה איסולינה רונדון, פעילה פוליטית פורטוריקנית. ב-1935 הצטרפה לתנועה לעצמאות פוארטו ריקו לאחר שהייתה עדה ל”טבח בריו פיידרס” – שבו ארבעה סטודנטים, פעילים נגד השלטון הקולוניאליסטי של ארה”ב, נורו למוות ע”י שוטרים מקומיים, שלא נשפטו אלא אף קודמו. ב-1948 נאסרו בחוק הבעת תמיכה בעצמאות האי ו/או קשר עם פעילים למען מטרה זו, חברי תנועה רבים נכלאו, ורונדון הנהיגה את ההתקוממויות נגד הפרה זו של זכויות אזרח וחופש ביטוי, תחת חקירות של ה-FBI ואיומים מתמידים. החוק בוטל ב-1957, אך המאבק של פוארטו ריקו לעצמאות מעולם לא חוּדש.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אנדרטה בעיר מאיאגואס, פוארטו ריקו, להנצחת הנשים שהשתתפו במרד העצמאות של שנות ה-50

בתמונה הקטנה: סמל תנועת העצמאות של פוארטו ריקו

רגיל

ארנה מר-ח’מיס

ארנה מר-ח’מיס, 1995-1929

היום, לפני 90 שנים, נולדה ארנה מר-ח’מיס, פעילת שלום וזכויות אדם ישראלית, כלת פרס הקיום הנכון. בצעירותה הייתה בתנועת הנוער “גורדוניה” ושירתה בפלמ”ח. מאז 1967 הפגינה נגד שלטון ישראל ביהודה ושומרון, מחתה נגד מלחמת לבנון והייתה ממקימות “הלאה הכיבוש”, ועד רדיקלי התומך בפתרון המדינה האחת. בזמן האינתיפאדה הראשונה פעלה במסגרות חינוך חלופיות לילדי הגדה המערבית במקום בתי הספר שישראל סגרה. ב-1989 הקימה תיאטרון ילדים במחנה הפליטים ג’נין, במטרה לאפשר ביטוי עצמי לילדים הגדלים בצל הכיבוש, ולקדם הבנה בין הפלסטינים והישראלים באמצעות האמנויות.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: ארנה מר-ח’מיס, שבועות ספורים לפני מותה מסרטן. מתוך “הילדים של ארנה“, סרטו של בנה ג’וליאנו על ילדי התיאטרון שלה בג’נין

התמונה הקטנה: מתוך כתבה ב”הארץ” על רצח בנה ג’וליאנו, “5 יריות בלבו של החופש: ראיון עם בת זוגו של ג’וליאנו מר” (2011). צילום: אלה אגרט

רגיל

לוקה וקס

לוקה (לאה) וקס, 2013-1912

היום, לפני 107 שנים, נולדה לוקה וקס, אשת התנועה הרוויזיוניסטית והאצ”ל, ציירת ופסלת ישראלית. ב-1944, כשחודש מאבקה של “תנועת המרי העברי” בשלטונות המנדט הבריטי עד להקמת מדינה יהודית, הפכה דירתה בתל אביב למקום התכנסות של מטה האצ”ל ומקלט לחבריו. בשנות השבעים לחייה פנתה וקס אל הציור והפיסול. יצירותיה מתארות זיכרונות ממזרח אירופה בטרם השואה ומשחזרות את הרחוב היהודי ואת אורחות חייהם של היהודים, והוצגו בגלריות ובמוזיאונים ברחבי הארץ. ב-1998 הייתה ל”יקירת העיר תל אביב” בשל תרומתה להתפתחות התרבות, החברה והמסחר בעיר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וקס וכמה מפסליה, מתוך הכתבה “האשה שהסתירה את בגין מתה בגיל 101″ מאת עופר אדרת ל”הארץ” (2013)

התמונה הקטנה: צילום מסך מתוך ריאיון עם לוקה וקס ב-2012, בו היא מספרת “על היכרותה רבת השנים עם מנחם בגין, כסטודנט למשפטים באוניברסיטת ורשה, פגישות מפקדת האצ”ל שנערכו בדירתה, והחברות עם מנחם בגין לאורך השנים”

רגיל

אירום צ’אנו שרמילה

אירום צ’אנו שרמילה, נולדה ב-1972

היום, לפני 47 שנים, נולדה אירום צ’אנו שרמילה, פעילת זכויות אדם ומשוררת ממניפור שבהודו. בנובמבר 2000, לאחר טבח בעיירה מלום ע”י כוח כמו-צבאי, פתחה בשביתת רעב בדרישה לבטל את “חוק הסמכויות המיוחדות” המתיר להפעיל כוח קטלני כנגד אזרחי מניפור בגין כל “חשד סביר” למרד. שרמילה נעצרה באשמת ניסיון התאבדות והואכלה בכפייה, ומאז שוחררה ונעצרה שוב ושוב. “אשת הברזל ממניפור” הוכרזה כאסירת מצפון והפכה סמל בינלאומי להתנגדות. באוגוסט 2016 בחרה להפסיק את שביתת הרעב שלה, הנחשבת לארוכה ביותר אי פעם, ולהמשיך את מאבקה בדרך פוליטית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שרמילה, מלווה בתומכותיה, עם שחרורה מביה”ח-כלא באימפאל, אוגוסט 2014 (קרדיט: STRDEL/AFP, גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: שרמילה בעת שהכריזה על הפסקת שביתת הרעב שלה ומעבר לאסטרטגיות חלופיות, אוגוסט 2016. מתוך המאמר “סליחה, אירום שרמילה!”

רגיל

רות דיין

רות דיין (שוורץ), נולדה ב-1917

היום, לפני 102 שנים, נולדה רות דיין, יזמית ופעילת ציבור ישראלית. ב-1949, בהיותה מדריכה חקלאית במושבי העולים, הבחינה במיומנות הנשים (והגברים) במלאכות יד מסורתיות ויזמה את פרויקט “אשת חיל” כדי להפוך זאת למקור פרנסה ושימור תרבותי. במהרה הקימה את “משכית”, חברת הלבשה ועיצוב שהעסיקה עובדים רבים ותוצריה היו למגדירי ה”ישראליות”. דיין ייסדה והייתה פעילה בארגונים רבים למען שלום, נשים, חולים, עולים ובני מיעוטים, ביניהם: חוג הידידים של המרכז הרפואי שיבא תל השומר, וראייטי ישראל, יש דין לזכויות אדם, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי וקרן אברהם לדו-קיום.

ויקיפדיה

עוד על “משכית

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיין בשנת 1955

בתמונה הקטנה: דיין (יושבת), עם הנשיא רובי ריבלין ואשת העסקים עפרה שטראוס, בוועידת יסמין השנתית לקידום עסקים קטנים ובינוניים, 2014 (צילום: מארק ניימן, לשכת העיתונות הממשלתית)

רגיל

פַדוָוא טוּקָאן

פַדוָוא עבד אלפתאח אג’א טוּקָאן, 2003-1917

“נִקַּח אֶת שִׁירָתֵנוּ מִלִּבְּךָ הַמְּעֻנֶּה הַגּוֹעֵשׁ
בָּאֲפֵלָה וְאָבָק הַלַּיְלָה
נָלוּשׁ אוֹתָהּ בָּאוֹר, נָלוּשׁ אוֹתָהּ בִּקְטֹרֶת
הָאַהֲבָה וְהַנְּדָרִים
נִנְשֹׁף בְּתוֹכָהּ אֶת כֹּחַ הָאָדָם וְהַסְּלָעִים
אַחַר-כָּךְ נָשִׁיב אוֹתָהּ לְלִבְּךָ הַטָּהוֹר, הַבּוֹהֵק
הוֹ, עַמֵּנוּ הַנֶּאֱבָק הַסַּבְלָנִי…”
(מתוך שירה “כיצד נולד שיר”; תרגום מתוך פורום ערבים בתפוז)

היום, לפני 102 שנים, נולדה פַדוָוא טוּקָאן, משוררת פלסטינית פמיניסטית, הנחשבת ל”משוררת המאבק”. ביקורתה החריפה על מדיניות הדיכוי הישראלית, לצד ביקורתה על הגבלת הנשים בחברה הערבית המסורתית, תולות את הצלחת המאבק הפלסטיני בראש ובראשונה בפתיחות החברה ובשחרור הנשים; כתיבתה מתארת את מאבקה חוצה הגבולות לפלס לעצמה דרך אישית.

בהקדמה לספרה “דרך הררית, אוטוביוגרפיה” (תורגם לעברית ע”י רחל חלבה, הוצאת מפרש, 1993) מתארת טוקאן את מקורות ההשראה שלה:
“מדוע, אפוא, כתבתי את הספר, שבו אני חושפת כמה פינות בחיי שמעולם לא גיליתי שביעות רצון מהן? בענווה שאינה כוזבת אומר כי החיים הללו, על פריים הדל, לא היו נטולים סערת המאבק […] הזרע אינו רואה אור לפני שהוא מבקיע לעצמו את דרכו הקשה באדמה וסיפורי זה הוא סיפור מאבקו של הזרע באדמה הסלעית הקשה, סיפור המאבק בצמא ובסלע.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: טוקאן בעת פגישה עם המשוררת דליה רביקוביץ’, 1985; מתוך כתבה ב”הארץ” על “שתי יוצרות פמיניסטיות, מקום פצוע אחד”

בתמונה הקטנה: טוקאן מתראיינת לעיתונאי יוסף אלגזי, יולי 1993; מתוך הבלוג שלו “מיומנו של תבוסתן

רגיל

מניה שוחט

מניה (וילבושביץ) שוחט, 1961-1878

“בראשי ימי ‘השומר’ שררו יחסים של שותפות בין החברים לחברות, והחברות נתקבלו לשורות ‘השומר’ ברשות עצמן. אך כאשר רבו הזוגות והחברות נכנסו למסגרת ‘השומר’ אך ורק בגלל קשרי משפחה, ללא כל הכשרה, חל שינוי ביחס לחברה. אשת ‘השומר’ סבלה קיפוח מצד ‘השומר’ שכן לא לקחה חלק ברוב הדיונים וההחלטות שקבעו את חיי החברים. כל כינוס שנתי של ‘השומר’ היה מאורע חשוב, מעין חג לחברים; אולם הנשים לא הוזמנו לאסיפות, ורק התלוו אל בעליהן, מלאות צער ועלבון.”
(מניה שוחט מספרת ב-1921 לתלמידות “משק הפועלות” על מעמד האישה בארגון “השומר”)

היום, לפני 58 שנים, הלכה לעולמה מניה שוחט, מהפכנית ומנהיגה ציונית, אֵם ההתיישבות השיתופית והשמירה העברית בארץ ישראל. ברוסיה הצארית הייתה פעילה ב”בונד”, האיגוד הכללי של הפועלים היהודים; הקימה מפלגת פועלים יהודית; וסייעה בכינוס ועידת מינסק, הוועידה הציונית הראשונה באישור השלטון הרוסי. ב-1904 עלתה ארצה והייתה למובילת דרך בהתיישבות השיתופית, ובפרט בחוות סג’רה וכפר גלעדי; בכיבוש העבודה העברית ובניין הארץ ע”י “גדוד העבודה”; בהברחה וקליטה של אלפי מעפילים מגבול הצפון; ובעיקר בהנהגת השמירה העברית בארגונים “בר גיורא”, “השומר” ו”הקיבוץ החשאי”.

עוד על מניה שוחט

עוד על הארגונים שנמנתה עם מייסדיהם ומנהיגיהם, הראשונים לבסס כוח יהודי לוחם בארץ ישראל, שיצרו תשתית לארגון ה”הגנה”, ולימים לפלמ”ח ולצה”ל:
השומר
בר גיורא
גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור
הקיבוץ החשאי

עוד על הקולקטיב החקלאי שהקימה מניה שוחט בחוות סג’רה (אילניה), גרעין ההתיישבות השיתופית הראשון בארץ ישראל, שהיווה השראה לתנועה הקיבוצית

אתר להנצחת פועלה של מניה וילבושביץ’ שוחט

פייסבוק

רגיל

אקאמה צ’ריאן

אקאמה צ’ריאן (המכונה “ג’אהנסי רָני” של טראוונקור), 1982-1909

היום, לפני 110 שנים, נולדה אקאמה צ’ריאן, לוחמת חופש מטראוונקור שבהודו. בשנות ה-30 התפטרה מעבודתה כמורה והצטרפה לתנועת אי-ציות אזרחי שדרשה ממשל עצמאי. ב-1938 הוצא המרד מחוץ לחוק וכל מנהיגיו נעצרו, ואקאמה הובילה צעדת מחאה אל ארמון המהרג’ה; בזכות קריאתה האמיצה “אני המנהיגה! תירו בי ולא באחרים!” סירבו השוטרים הבריטים לפקודה לירות על אלפי הצועדים, והמנהיגים שוחררו. ב-1942 שימשה נשיאת הקונגרס הלאומי של טראוונקור, וב-1947, עם קבלת העצמאות, נבחרה לבית המחוקקים ההודי. בשנות ה-50 פרשה מהפוליטיקה, במחאה על שחיתות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פסל של אקאמה צ’ריאן בכיכר וליימבאלאם במרכז העיר טריוונדרום, בירת מחוז קרלה בהודו

רגיל

תקוה לוי

תקוה לוי, 2012-1960

היום, לפני 59 שנים, נולדה תקוה לוי, אשת חינוך, פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית ישראלית. הניכור שנכפה עליה מנוף ילדותה, כשאותרה כמחוננת ונשלחה לפנימייה, היווה מנוף למפעל חייה: עמותת הל”ה, הפועלת לקירוב הורים מקבוצות מוחלשות לעשייה הפדגוגית ומקדמת חינוך שוויוני לילדים מכל הקשת החברתית. ב-1996 יצרה לוי מהפכה בפמיניזם בישראל, כשהובילה את הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון תחת הכותרת “אנחנו כאן וזה שלנו”. היא הייתה מהראשונות שהנכיחו את הגדרתן העצמית כיהודיות-ערביות, ומנקודת מבט זו פעלה רבות למען שיתוף פעולה, דיאלוג ושלום בין יהודים וערבים.

“אם נבחן את המצעים של כל מפלגות השמאל, נקשיב לנאומים של פוליטיקאים ואנשי רוח המדברים על שלום, משום מה, השורה התחתונה, במקרה הטוב, היא ‘שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67’. 
“הבה נינשא לרגע על כנפי דמיוננו המזרחי ונתאר לעצמנו שהגענו למצב זה. אני שואלת – ומה אז? תמו המשאלות, תמו החלומות, תמו השאיפות? הטענה שלי היא שמצב זה הוא השלב הראשון בסולם […]
“ברגע שתשתקף במראה הדמות [של הערבי] ללא המסכה שהאשכנזים תפרו, המזרחים יפסיקו לפחד שמא יזהו אותם עם הערבים. אנחנו הרי יהודים-ערבים. וזה יקרה רק כשתקום מדינה פלסטינית ויהיה גבול פתוח.
“הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב בו פלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות – מציאות […] בה כולם יהיו אזרחים שווים בפני חוק צודק.
“[זהו] האקט שייתן את הלגיטימציה למזרחים. רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו כאן, בטולדו, לפני 900 שנה; רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו ההורים שלי בעיראק לפני שהתחיל הסיפור הזה שנקרא ציונות. ורבותי, ההורים שלי לא היו בגטו יהודי, ההורים שלי חיו בין ערבים, וחיו טוב!”
(מתוך נאומה “לחלום את העתיד“, ב”מפגש טולדו, מזרחים ופלסטינים למען דיאלוג ישראלי-פלסטיני”, יולי 1989)

עוד על תקוה לוי ב”ויקיפדיה”

עוד על עמותת הל”ה (הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח), ב“ויקיפדיה” ובאתר העמותה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תקוה לוי במשרדי הל”ה, מתוך “הומאז’ לתקוה” באתר “העוקץ” במלאת שלושים יום לפטירתה (צילום: אביטל מוזס-חיים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית)

רגיל

פרנטיסקה פלמינקובה

פרנטיסקה פאוסטינה פלמינקובה, 1942-1875

היום, לפני 144 שנים, נולדה פרנטיסקה פלמינקובה, מורה, עיתונאית, פעילה פמיניסטית ופוליטיקאית יהודייה צ’כית. ב-1905 הקימה את הוועידה הסופרג’יסטית בפראג, שהייתה חלק מברית הסופרג’יסטיות הבינלאומית, פעלה לשיפור מעמדן הכלכלי והחברתי של נשים וקידמה את השתתפותן בבחירות מקומיות – ומאבקה היה לסמל ללאום הצ’כי. עם הקמת הרפובליקה הצ’כוסלובקית, נבחרה פלמינקובה למועצת העיר פראג, ולאחר מכן לנציגת מדינתה בחבר הלאומים וליו”רית הסנאט הצ’כי. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף אזהרות ואיומים, סירבה לנטוש את פעילותה הפוליטית למען עמה, וב-1942 הוצאה להורג בטרזינשטט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך האתר הצ’כי “פמי-סטורי

רגיל

הלן אילון

הלן אילון, נולדה ב-1931

היום, לפני 88 שנים, נולדה הלן אילון, אמנית אקו-פמיניסטית יהודייה-אמריקאית. מתוך מציאות חייה בלב הקהילה היהודית האורתודוקסית הגדולה בניו יורק, וכמי שקיימה במשך שנים אורח חיים של רבנית, החלה לעסוק ביהדות מנקודת מבט נשית, והתמקדה באמנותה בעיקר בסוגיות של היעדר הקול הנשי, ויסות גופן וחייהן של נשים והיחס הבלתי שוויוני כלפיהן בהגות ובהלכה היהודית. נושא מרכזי נוסף ביצירתה הוא “תיקון עולם”, בפרט בהקשר של התנגדות למלחמה גרעינית ושל הצלת כדור הארץ. יצירותיה, הכוללות מיצגי מולטימדיה של אמנות תהליכית, מוצגות תדיר במיטב המוזיאונים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של הלן אילון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הלן אילון עם אמה, ערב שבת בשנות ה-90 [מקור]

בספר זיכרונותיה, “מה שמרוסן חייב למצוא שחרור: ילדותי היהודית-אורתודוקסית, חיי כאמנית פמיניסטית” (2012), היא מתארת את תחושותיה בעת הדלקת הנרות בערב שבת בבית ילדותה:
“בשעת הדלקת הנרות, מפת השולחן המסנוורת מלובן, שכיסתה את שולחן חדר האוכל הגדול, יצרה מראה של עולם ללא רבב. זרועותיה היו מביאות את אור השבת אל עיניה העצומות בקשתות רחבות, סוחפות את האור לעבר פניה – פעם אחת, פעמיים, שלוש – בתנועה איטית. כאשר הרימה את כפות ידיה מעל פניה, עיניה שמתחת היו תמיד לחות. ‘שבת שלום!’ היא הייתה קוראת ומנשקת את כל מי שהיה עד להגעה המופלאה של השבת, יחד עם הלבנה והכוכבים, המלכה והמלאכים והשכינה – הנוכחות הנשית הנשגבת – שהגיעו כולן מדי שבוע עם שקיעת החמה ועם הצפירה שנשמעה ברחבי שכונת בורו פארק על-מנת להכריז על זמן ה’ליכטבענטשן’ – רגע הברכה על הדלקת הנרות.
אך בשום מקום בחמשת חומרי התורה אין ציווי על נשים להדליק נרות; אמות-אמותינו העבירו את המנהג הזה מדור לדור…”

בתמונה הקטנה: תמונתה המופיעה על כריכת ספר זיכרונותיה, מתוך כתבה במגזין היהודי-אמריקאי “פורוורד”, על “השחרור של הלן אילון

רגיל

אמל קלוני

אמל עלם-א-דין קלוני, נולדה ב-1978

היום, לפני 41 שנים, נולדה אמל קלוני, עורכת דין לבנונית-בריטית. היא מתמחה במשפט בינלאומי ובזכויות אדם, ועוסקת בבוררויות בין מדינות בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג; בבתי דין מיוחדים לבחינת פשעי מלחמה שנעשו בלבנון וביוגוסלביה; בוועדות של האו”ם לבחינת עינויים ומלחמה בטרור; במאסרים בלתי חוקיים של עיתונאים באזורי מלחמה ושל ראשי מדינות שהופלו; במאבק להכרה ברצח העם הארמני; ובתביעת דעא”ש על רצח העם היזידי וסחר בבני אדם בבית הדין הפלילי הבינלאומי. הקרן הפילנתרופית שהקימה פועלת למען קידום צדק בבתי משפט, בקהילות ובכיתות לימוד ברחבי העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קלוני ועו”ד ג’פרי רוברטסון, מייצגים יחד את ארמניה בתביעה נגד פוליטיקאי טורקי על הכחשת רצח העם הארמני בבית הדין האירופי לזכויות אדם, 2015

בתמונה הקטנה: מרצה בפני בוגרי אוניברסיטת ואנדרבילט (מאי 2018): 
“אנחנו צריכים אנשים צעירים בעלי אומץ לומר: ‘זה העולם שלנו עכשיו, וכמה דברים עומדים להשתנות!’
כשתשבו בכיסא הנדנדה שלכם ותדברו עם נכדיכם בעוד שנים רבות, ודאו שיהיה לכם סיפור טוב לספר. העצה שלי היא שלא חייבים להיות גנדי או מנדלה או מרטין לותר קינג, ולא חייבים להיות פעילים למען זכויות אדם… יהיו רגעים בחיים שהשביל ביער יתפצל לשתי דרכים, וכשזה יקרה: היו אמיצים. הטילו ספק במה שמקובל ונהוג. התייצבו למאבק למען מה שאתם מאמינים בו.
כאשר נשים בכל רחבי העולם סובלות מהתעללות פיזית ומוטלות מגבלות על יכולתן לעבוד, להיות בעלות רכוש, לעבור ממקום למקום ואפילו לקבל משמורת על ילדיהן, אנו זקוקים לאומץ. כאשר עוד ועוד עיתונאים ברחבי העולם נעצרים, אנחנו זקוקים לאומץ.”
[לנאום המלא]

רגיל

קתלין לין

קתלין פלורנס לין, 1955-1874

היום, לפני 145 שנים, נולדה קתלין לין, רופאה ופעילה פוליטית אירית. היא הייתה מהנשים הראשונות שלמדו רפואה באירלנד, וב-1909 הייתה לעמיתה בקולג’ הרופאים המלכותי של אירלנד. היא נודעה בתמיכתה בפועלים השובתים ב”נעילה הגדולה” וכקצינת הרפואה הראשית בצבא האזרחים ב”מרידת חג הפסחא”. היא פעלה רבות באגודה האירית לזכות בחירה לנשים, וב-1923 הייתה מהראשונות שנבחרו לפרלמנט האירי. בביה”ח שהקימה ב-1919 למען אמהות וילדים חסרי אמצעים, שנוהל ע”י נשים בלבד, חוסנו כל המטופלים נגד שפעת ושחפת; בעקבות הצלחת התוכנית, מאז 1950 מחוסנים כל התינוקות באירלנד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מטפלת בילדים בחצר בית החולים שהקימה, סנט אולטן. מתוך “הבלוג המרכזי למורשת קולג’ הרופאים המלכותי של אירלנד

בתמונה הקטנה: לין (משמאל) עם מדלן פרנץ’-מאלן (שהייתה כנראה זוגתה). מתוך “אייריש טיימס

רגיל

אליס וילדון

אליס אן וילדון, 1919-1866

היום, לפני 153 שנים, נולדה אליס וילדון, סופרג’יסטית, סוציאליסטית ופעילת שלום בריטית. עם הצטרפות בריטניה למלחה”ע ה-1 היא התבטאה רבות נגד מלחמה וסייעה לצעירים שחמקו מגיוס החובה מטעמי מצפון. ב-1917 הורשעו וילדון ומשפחתה בקנוניה לרצוח את ראש הממשלה לויד ג’ורג’. בריאותה הידרדרה במהירות בכלא, ולאחר מותה קברה נותר לא מסומן, מחשש להשחתה. כמאה שנים אחר כך, ב-2012, הוכיח תחקיר של הבי-בי-סי כי הראיות נגדה זויפו ע”י סוכני ביון בשירות הממשלה על-מנת להצדיק את קיום המחלקה שרדפה את התנועה האנטי-מלחמתית ולחזק את דעת הקהל נגדה.

אתר שהוקם ומופעל ע”י נינותיה, דיירדרה וקלואי מייסון, למען טיהור שמה, בירור האמת מאחורי הפללתה ותיעוד פועלה ומורשתה

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: תמונת המעצר של וילדון, זכויות ל”דרבי טלגרף

בתמונה הקטנה: אליס וילדון (מימין), עם בנותיה וויני וילדון-מייסון והאטי וילדון, במעצר בתחנת המשטרה של דרבי, ינואר 1917

רגיל

בת אלפיים: וֵלֶדָה

אחרי 2,000 פוסטים, חוגגות שבוע של היא-סטוריה בת אלפיים!

וֵלֶדָה מנהיגת הבְּרוּקְטֶרִים

וֵלֶדָה (“הרואה” בניב קדם-קלטי) הייתה כָּמְרָה של שבט הבְּרוּקְטֶרִים, שניבאה את הצלחת המרד שלהם ברומאים ונחשבת למי שהובילה אותו והייתה המוח שמאחוריו. בשנת 70 לספירה נחל המרד ניצחון (זמני) כששני לגיונות של חיל המצב הרומי נכנעו ללא קרב, מפקדיהם נשלחו אל ולדה, וסירותיהם הובלו אליה כמנחה. במחצית השנייה של המאה ה-1 היא נתפסה על-ידי רוב השבטים הגרמאניים כמעין אלה, השייכת לשושלת של נבואה קדושה שניתנה לנשים, והייתה לה השפעה רבה כבוררת עליונה בסכסוכים ובעימותים. עד היום היא מונצחת ביצירות אמנות ובסיפורים מרחבי גרמניה, הולנד וסקנדינביה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: הדפס של הצייר ז’ורז’ מורו משנת 1921 המנציח “נביאה ברוקטרית בשם ולדה המעודדת את בני שבטה לצאת לקרב נגד רומא במהלך המרד הבטאווי שהתרחש בשנת 69-70 לספירה”