עמוד 1
רגיל

מיפ חיס

מיפ חיס (נולדה בשם הרמינה סנטרושיץ), 2010-1909

“אני לא רוצה להיחשב גיבורה… עשיתי מה שכל אדם הגון היה עושה. דמיינו אנשים צעירים שגדלים בתחושה שעל אדם להיות גיבור כדי למלא את חובתו האנושית. אני חוששת שאף אחד לא יעזור לעולם לאנשים אחרים, כי מי הוא גיבור? אני לא. אני רק אישה רגילה, עקרת בית ומזכירה. אבל גם מזכירה או עקרת בית או נערה פשוטה יכולה, בדרכים הקטנות שיש לה, להדליק אור קטן בחדר חשוך.”
(מתוך ההקדמה לאוטוביוגרפיה שלה, שיצאה לאור בשנת 2009, “לזכור את אנה פרנק: סיפורה של האישה שעזרה להחביא את משפחת פרנק”)

היום, לפני 110 שנים, נולדה מיפ חיס, חסידת אומות העולם הולנדית. ב-1933 התחברה עם משפחת פרנק, כשהחלה לעבוד כמזכירה בחנות התבלינים שלהם. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף איומים שקיבלה, סירבה להצטרף לארגון הנשים התומכות במפלגה הנאצית, ובמשך שנתיים סייעה להחביא את בני משפחת פרנק ויהודים נוספים. כשהתגלה מקום המסתור, חיס סיכנה את חייה בניסיון שווא לשחד קצינים כדי לשחררם. היא גם הצליחה לשמור על היומן המפורסם וסיפורים נוספים שכתבה אנה פרנק, ולאחר המלחמה העבירה אותם לאוטו פרנק, אבי המשפחה והיחיד ששרד, והוא הוציא אותם לאור.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מיפ חיס, עם יאן חיס (בעלה) ואוטו פרנק (מימין), 1961

בתמונה הקטנה: מיפ חיס בעת השקת הגרסה המורחבת והמוערת של “יומנה של אנה פרנק” בהוצאת המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי, בית אנה פרנק באמסטרדם, מאי 1987

רגיל

תקוה לוי

תקוה לוי, 2012-1960

היום, לפני 59 שנים, נולדה תקוה לוי, אשת חינוך, פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית ישראלית. הניכור שנכפה עליה מנוף ילדותה, כשאותרה כמחוננת ונשלחה לפנימייה, היווה מנוף למפעל חייה: עמותת הל”ה, הפועלת לקירוב הורים מקבוצות מוחלשות לעשייה הפדגוגית ומקדמת חינוך שוויוני לילדים מכל הקשת החברתית. ב-1996 יצרה לוי מהפכה בפמיניזם בישראל, כשהובילה את הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון תחת הכותרת “אנחנו כאן וזה שלנו”. היא הייתה מהראשונות שהנכיחו את הגדרתן העצמית כיהודיות-ערביות, ומנקודת מבט זו פעלה רבות למען שיתוף פעולה, דיאלוג ושלום בין יהודים וערבים.

“אם נבחן את המצעים של כל מפלגות השמאל, נקשיב לנאומים של פוליטיקאים ואנשי רוח המדברים על שלום, משום מה, השורה התחתונה, במקרה הטוב, היא ‘שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67’. 
“הבה נינשא לרגע על כנפי דמיוננו המזרחי ונתאר לעצמנו שהגענו למצב זה. אני שואלת – ומה אז? תמו המשאלות, תמו החלומות, תמו השאיפות? הטענה שלי היא שמצב זה הוא השלב הראשון בסולם […]
“ברגע שתשתקף במראה הדמות [של הערבי] ללא המסכה שהאשכנזים תפרו, המזרחים יפסיקו לפחד שמא יזהו אותם עם הערבים. אנחנו הרי יהודים-ערבים. וזה יקרה רק כשתקום מדינה פלסטינית ויהיה גבול פתוח.
“הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב בו פלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות – מציאות […] בה כולם יהיו אזרחים שווים בפני חוק צודק.
“[זהו] האקט שייתן את הלגיטימציה למזרחים. רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו כאן, בטולדו, לפני 900 שנה; רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו ההורים שלי בעיראק לפני שהתחיל הסיפור הזה שנקרא ציונות. ורבותי, ההורים שלי לא היו בגטו יהודי, ההורים שלי חיו בין ערבים, וחיו טוב!”
(מתוך נאומה “לחלום את העתיד“, ב”מפגש טולדו, מזרחים ופלסטינים למען דיאלוג ישראלי-פלסטיני”, יולי 1989)

עוד על תקוה לוי ב”ויקיפדיה”

עוד על עמותת הל”ה (הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח), ב“ויקיפדיה” ובאתר העמותה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תקוה לוי במשרדי הל”ה, מתוך “הומאז’ לתקוה” באתר “העוקץ” במלאת שלושים יום לפטירתה (צילום: אביטל מוזס-חיים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית)

רגיל

אמל קלוני

אמל עלם-א-דין קלוני, נולדה ב-1978

היום, לפני 41 שנים, נולדה אמל קלוני, עורכת דין לבנונית-בריטית. היא מתמחה במשפט בינלאומי ובזכויות אדם, ועוסקת בבוררויות בין מדינות בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג; בבתי דין מיוחדים לבחינת פשעי מלחמה שנעשו בלבנון וביוגוסלביה; בוועדות של האו”ם לבחינת עינויים ומלחמה בטרור; במאסרים בלתי חוקיים של עיתונאים באזורי מלחמה ושל ראשי מדינות שהופלו; במאבק להכרה ברצח העם הארמני; ובתביעת דעא”ש על רצח העם היזידי וסחר בבני אדם בבית הדין הפלילי הבינלאומי. הקרן הפילנתרופית שהקימה פועלת למען קידום צדק בבתי משפט, בקהילות ובכיתות לימוד ברחבי העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קלוני ועו”ד ג’פרי רוברטסון, מייצגים יחד את ארמניה בתביעה נגד פוליטיקאי טורקי על הכחשת רצח העם הארמני בבית הדין האירופי לזכויות אדם, 2015

בתמונה הקטנה: מרצה בפני בוגרי אוניברסיטת ואנדרבילט (מאי 2018): 
“אנחנו צריכים אנשים צעירים בעלי אומץ לומר: ‘זה העולם שלנו עכשיו, וכמה דברים עומדים להשתנות!’
כשתשבו בכיסא הנדנדה שלכם ותדברו עם נכדיכם בעוד שנים רבות, ודאו שיהיה לכם סיפור טוב לספר. העצה שלי היא שלא חייבים להיות גנדי או מנדלה או מרטין לותר קינג, ולא חייבים להיות פעילים למען זכויות אדם… יהיו רגעים בחיים שהשביל ביער יתפצל לשתי דרכים, וכשזה יקרה: היו אמיצים. הטילו ספק במה שמקובל ונהוג. התייצבו למאבק למען מה שאתם מאמינים בו.
כאשר נשים בכל רחבי העולם סובלות מהתעללות פיזית ומוטלות מגבלות על יכולתן לעבוד, להיות בעלות רכוש, לעבור ממקום למקום ואפילו לקבל משמורת על ילדיהן, אנו זקוקים לאומץ. כאשר עוד ועוד עיתונאים ברחבי העולם נעצרים, אנחנו זקוקים לאומץ.”
[לנאום המלא]

רגיל

קונספסיון ארנאל

קונספסיון ארנאל פונטה, 1893-1820

“כמה מאות שנים יעברו עד שההיגיון יגיע אל הצדק שהלב מבין מיידית?
ברוב תחומי הלימוד ניכר כי הנשים שוות לגברים; הבדל באינטלקט נוצר רק כשישנו הבדל בחינוך…
יבוא יום שבו הגברים הנכבדים הטוענים היום לחוסר יכולת אינטלקטואלית של נשים יצוטטו… ודבריהם ייקראו בתדהמה ובחוסר יכולת להצדיקם, כמו התחושות המתעוררות כיום למקרא הגנתם של אפלטון ואריסטו על העבדות.”
(מתוך ספרה “האישה של העתיד” (1869), המבקר את הטענות לנחיתותן של נשים מסיבות ביולוגיות וקורא למתן גישה לנשים להשכלה בכל רמה)

היום, לפני 199 שנים, נולדה קונספסיון ארנאל, פעילה חברתית וחלוצה פמיניסטית ספרדייה. ב-1841 נכנסה לפקולטה למשפטים באוניברסיטת מדריד והייתה לאישה הראשונה שלמדה באוניברסיטה בספרד. ב-1859 הקימה את הקבוצה הפמיניסטית המוצהרת הראשונה בספרד, שזכתה בפרס האקדמיה המלכותית לאתיקה על עבודתה הפילנתרופית, וכן ייסדה עמותה לבניית דיור זול לפועלים וסייעה במסגרת הצלב האדום לפצועי מלחמת האזרחים. במהלך חייה כתבה גם ספרי שירה, ערכה את כתב-העת “קולה של צדקה” ופרסמה מאמרים רבים בנושאים כמו השכלת נשים, ביטול העבדות ושיקום עבריינים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

ג’ולייטה קסטיינוס

ג’ולייטה קסטיינוס רואיז, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה ג’ולייטה קסטיינוס, פרופ’ לסוציולוגיה מהונדורס, שכיהנה כנשיאת האוניברסיטה הלאומית של הונדורס וכיועצת האו”ם וארגוני זכויות אדם לענייני אמריקה הלטינית. היא הקימה מרכז מחקר המנתח סטטיסטיקות של פשיעה אלימה ברחבי המדינה, הובילה קמפיין נגד אלימות בהונדורס, שהתמקד בקרטלי סמים, בשחיתות משטרתית ובהגבלת ההפצה של כלי נשק, ופעלה לקידום רפורמות במשטרה ובבתי המשפט. היא הייתה גם חברה ב”ועדת האמת והפיוס” שהוקמה לשם בירור האירועים שהובילו להפיכה השלטונית ב-2009 שבה הודח נשיא הונדורס מנואל סלאיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: במסיבת עיתונאים לרגל סיום כהונה של 8 שנים בראש האוניברסיטה הלאומית של הונדורס, ספטמבר 2017 [מקור]

בתמונה הקטנה: קסטיינוס מקבלת מידי ג’ון קארי ומישל אובמה את “אות האומץ הנשי הבינלאומי” לשנת 2013, המוענק מדי שנה על ידי מחלקת המדינה של ארה”ב לנשים מרחבי העולם שגילו במעשיהן מנהיגות, אומץ לב, תושייה ונכונות להקרבה יוצאת דופן למען הזולת ובפרט למען קידום זכויות נשים [מקור]

רגיל

ליאה צ’ייס

ליאה צ’ייס, נולדה ב-1923

היום, לפני 96 שנים, נולדה ליאה צ’ייס, שפית, סופרת ואישיות טלוויזיונית אמריקאית עטורת פרסים, “מלכת המטבח הקריאולי” (וההשראה לטיאנה מ”הנסיכה והצפרדע” של דיסני). היא החלה את דרכה בניו אורלינס כמלצרית וכמכינת כריכים בדוכן הימורים, ובהדרגה, עד שנות ה-50, הפכה את המקום למסעדה המצליחה “דוקי צ’ייס”, שמגישה עד היום מאכלים קריאוליים מסורתיים. המסעדה שלה נודעה משנות ה-60 כמקום מפגש של התנועה לזכויות האזרח, כתחליף לבנקים שלשחורים לא הותרה גישה לשירותיהם, כגלריה האוצרת ומציגה אמנות אפרו-אמריקאית וכמקום המעסיק ומקדם מוזיקאים מקומיים.

“לגדול בסביבה כפרית, שיש בה חקלאות, שיש בה יערות, זה אומר לדעת דברים. להעריך דברים. כשהלכנו לפנות בוקר לקטוף תותים [בשדות של סבא] נאלצנו ללכת אולי ארבעה או חמישה מיילים דרך היערות, ולמדנו מה אפשר לאכול. ידענו שאפשר לאכול את גרגרי היער האלה, את הענבות האלה. הלוואי שלכל ילד/ה היום היו חוויות כאלה. מי שחיים בעיר גדולה לא יודעים דבר על מה שהם אוכלים.”
(מתוך ריאיון עמה מ-2012, בתשובה לשאלה על מקורות הידע שלה על אוכל)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כתבה ב-2016 ב”ניו יורקר” על “מלכת המטבח הקריאולי בניו אורלינס, עדיין מבשלת בגיל תשעים ושלוש” (צילום: ג’וש טלס)

התמונה הקטנה, מתוך האוסף ההיסטורי של ניו אורלינס

רגיל

איימי ז’אק גארווי

איימי יופימיה ז’אק גארווי, 1973-1895

“האישה דמוית בובה-תינוקת שייכת לעבר, והאישה הערה מתחשלת, מוכנה לכל שעת חירום, מוכנה להיענות לקריאה, אפילו תהיה זו קריאה להתייצב אל מול התותחים בשדה הקרב.”

היום, לפני 123 שנים, נולדה איימי ז’אק גארווי, עיתונאית ואקטיביסטית ג’מייקנית, מהנשים השחורות הראשונות שפעלו כעיתונאיות ומוציאות לאור במאה ה-20 ומחלוצות האקטיביזם הפאן-אפריקאי. מגיל צעיר נהגה לקרוא עיתונים ולהיות מעורבת פוליטית, ועם הגעתה להארלם, ניו יורק, ב-1917 התוודעה להתאחדות העולמית לקידום שחורים והייתה לדמות מרכזית בהנהגתה ובהסברה למען עצמאות אפריקה, ככותבת, כעורכת העיתון “עולם השחורים” וכנואמת סוחפת. “מזכר משותף לאפריקה, לקריביים ולאמריקות” שכתבה ב-1944 שכנע רבים מנציגי האו”ם לאמץ אמנה לשחרור אפריקה מהקולוניאליזם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה (מימין לשמאל): מרקוס גארווי (בעלה), מנכ”ל ההתאחדות העולמית לקידום שחורים, הנרייטה וינטון דייוויס, השחקנית והפעילה לשיפור מעמד השחורים, ואיימי ז’אק גארווי, בכנס של ההתאחדות במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, אוגוסט 1920

התמונה הקטנה מתוך כריכת הספר “איימי ז’אק גארווי: כתבים נבחרים מעולם השחורים”, בהוצאת אוניברסיטת טנסי (2016), מתוך אוסף התמונות של מרכז שומברג לחקר התרבות השחורה בספריית ניו יורק

רגיל

לורה סמית’ הווילנד

לורה סמית’ הווילנד, 1898-1808

“התמונות של ספינות העבדים הצפופות האלה [שראתה כילדה בנמל ניו יורק], בנוסף לאכזריות של תעשיית העבדים לאחר שהובאו לארצנו, לעתים קרובות הביאו אותי לידי דמעות… צערי על השחורים האומללים ששועבדו באופן זה עמוק כל כך עד שאף הזמן אינו מעמעם אותו.”
“אאבד את ידי הימנית ולא אתן לעבד נמלט אחד לחזור לשלשלאות. אני מאמינה בכל לבי בהכרזת העצמאות שלנו, שלפיה כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים, ולאף אדם אין זכות לסחור באחרים שנולדו פחות בני-מזל, לייחס להם אותו ערך כמו לסוסים ולבקר, להציגם למכירה למרבה במחיר, לפרק קשרי משפחה ביניהם, לערער את היסודות הטהורים והעדינים ביותר של הטבע האנושי.”
(מתוך האוטוביוגרפיה שלה “חייה, עבודתה וחוויותיה של אישה: לורה ס’ הווילנד”, 1882).

היום, לפני 210 שנים, נולדה לורה סמית’ הווילנד, פעילה אמריקאית לשחרור עבדים. ב-1832 הייתה ממייסדות “חברת הנשים נגד עבדות”, וב-1837 הקימה בית ספר לילדים עניים, “ללא הבדל גזע, אמונה או מין”. במקביל הייתה לדמות מובילה ב”מסילת הרכבת המחתרתית”, רשת להברחת עבדים מבעליהם אל החופש, גם אל מול איומים ברצח ותביעות משפטיות בגין “גניבת רכוש”. במהלך מלחמת האזרחים חילקה אספקה לעבדים משוחררים ולחיילים במחנות פליטים ובבתי חולים, וכן הרצתה בפני לבנים על סבלות העבדים המשוחררים. לאחר המלחמה הומרו החווה ובית הספר שלה לבית יתומים אפרו-אמריקאים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונות: לורה הווילנד מציגה שלשלאות וכלי עינויים, שאספה כדי להמחיש ללבנים באילו תנאים הוחזקו העבדים (התמונה הקטנה משנת 1864~ והגדולה מ-1880~)
[התמונות מתוך אתר ספריית ההיסטוריה של אוניברסיטת מישיגן – תמונה 1; תמונה 2]

רגיל

זאינב בנגורה

חג’ה זאינב האווה בנגורה, נולדה ב-1959

היום, לפני 59 שנים, נולדה זאינב בנגורה, פוליטיקאית ופעילה חברתית מסיירה לאון. מלחמת האזרחים נגד שלטון החונטה הצבאית פרצה בראשית שנות ה-90, בהיותה מנהלת בחברת ביטוח גדולה, ובנגורה נעשתה פעילה חברתית. היא הקימה את הארגון הלא-מפלגתי הראשון במדינה למען זכויות נשים, יצאה נגד השחיתות השלטונית ונגד הזוועות שבוצעו כלפי האוכלוסייה האזרחית, והייתה ממובילות הקמפיין למען בחירות דמוקרטיות (שהושגו ב-1996). ב-2007 מונתה לשרת החוץ של סיירה לאון, וב-2010 לתפקיד שרת הבריאות. ב-2012 מונתה לנציבה מיוחדת של האו”ם לענייני אלימות מינית בזמן מלחמה.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך דף השותפים באתר “יחד למען ילדות”, שותפות בינלאומית של ממשלות, ארגוני או”ם, ארגונים במגזר הפרטי ואישים מובילים, המוקדשת למניעת אלימות נגד ילדים, עם דגש מיוחד על אלימות מינית נגד ילדות, כצעד בסיסי להשגת זכויות אדם ורווחה, שוויון מגדרי ופיתוח בר-קיימא.

בתמונה הקטנה: נואמת בעת קבלת פרס לקידום נשים בשלום ובביטחון מטעם מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון, על “תרומתה המתמשכת והאפקטיבית לקידום תפקידן של נשים בסיום עימותים בעולם”, 2016 [מקור]
בנאומה אמרה בנגורה: “אני רוצה להקדיש את הפרס הזה לכל הנשים האמיצות ברחבי העולם, שנפלו קורבן לפשע האכזרי של אלימות מינית, ושהיו אמיצות וחזקות מספיק כדי לחלוק את סיפוריהן איתי במאמציי להשמיע את קולותיהן על הבמה העולמית.”

רגיל

נלי סטון ג’ונסון

נלי סטון ג’ונסון, 2002-1905

“בשנות ה-50, הייתה אופנה כזאת של ליברלים לבנים שיצאו בערב עם ידידים שחורים. הם לקחו אותם לאיזו מסעדה טובה ואנשים היו חושבים ‘האין זה נחמד? יש מקומות שבהם זה לא יכול לקרות!’ אבל אני אמרתי, כבר אז, ‘מה זה עוזר שאנחנו יכולים להיכנס למסעדות טובות אם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להזמין בהן משהו?'”

היום, לפני 113 שנים, נולדה נלי סטון ג’ונסון, תופרת ואקטיביסטית אמריקאית, שבלטה בפועלה למען זכויות אזרח ולמען עבודה מאורגנת על-מנת לשפר את תנאי העובדים. היא הייתה ממייסדי מפלגת החקלאים והפועלים הדמוקרטית של מינסוטה, שהובילה בשנות ה-40 את המאמצים ליצירת המחלקות הראשונות בארה”ב לשוויון הזדמנויות בתעסוקה, וב-1945 הייתה השחורה הראשונה שמונתה למשרה רשמית במינסוטה, כמנהלת הראשית של הספריות הציבוריות במדינה. בשנות ה-60 גייסה כסף למען מצעדי החירות של מרטין לותר קינג, וכן הייתה יועצת של כמה מנשיאי ארה”ב בסוגיות של זכויות אזרח.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן, 1943

בתמונה הקטנה: נלי סטון ג’ונסון (מימין) עם מנהיגי NAACP (הארגון הלאומי לקידום אנשים שחורים), 1954

[התמונות מתוך אנציקלופדיית האישים של מינסוטה]

רגיל

פררנה לאל

פְּרֵרנָה לַאל, נולדה ב-1984

היום, לפני 34 שנים, נולדה פררנה לאל, אקטיביסטית ילידת פיג’י, שהוריה היגרו באופן חוקי לארה”ב בהליך איזרוח שנמשך עשור, ומאחר שכבר לא הייתה קטינה בחסותם תויגה כ”לא-מתועדת” וזכויותיה נשללו. ב-2008 ייסדה רשת אקטיביזם מקוונת של צעירים לא-מתועדים הפועלת לעצירת גירושם, להעלאת מודעות לסיפוריהם האישיים ולקידום חוק “DREAM” (ראשי תיבות: פיתוח, סיוע וחינוך לקטינים זרים), למען ביסוס הליך רב-שלבי לאיזרוח של קטינים זרים בארה”ב. כיום היא עובדת כעורכת דין למען מהגרים וכותבת רבות על הגירה, צדק אתני ולהט”ב ועל השפעות הדדיות של גורמים אלה.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך חשבון הטוויטר של פררנה

בתמונה הקטנה: מתראיינת לאחר שאוניברסיטת ברקלי ביטלה את תוכנית הסיוע לסטודנטים לא-מתועדים, שהיא עצמה הקימה, פברואר 2018. [מקור]

רגיל

יארא סלאם

יארא רפעת סלאם, נולדה ב-1985

“לא זו בלבד שהממשלה שלנו לא לוקחת אחריות על פגיעה בזכויות אדם, כולל אלימות נגד נשים עד כדי אונס ודקירות בכיכר תחריר, אלא שאפשר גם לשמוע גורמים רשמיים שמאשימים נשים בתקיפות מיניות שעברו… המאבק נמשך, לא רק נגד המשטר אלא גם נגד קבוצות אזרחיות שאינן משוכנעות שחשוב לדחוף קדימה הכללה של נשים במרחב הציבורי.”
(מתום נאומה ב-2013, כשקיבלה את פרס “מגן זכויות אדם” של רשת הארגונים הפאן-אפריקאית לזכויות אדם)

היום, לפני 33 שנים, נולדה יארא סלאם, פעילת זכויות אדם פמיניסטית מצרית. בעבודתה בארגוני זכויות אדם מצריים ובינלאומיים, כעורכת דין וכחוקרת, עסקה בתחומים כמו אלימות במשפחה, אפליה נגד מיעוטים דתיים ואלימות נגד מתנגדי המשטר. ביוני 2014, במהלך צעדה שקטה בקרבת ארמון הנשיא אל-אתחאדיה בקהיר, במחאה על חוק המגביל את זכות ההפגנה, הותקפה ונעצרה ע”י המשטרה יחד עם פעילים נוספים. משפטה הפך לסמל התנגדות כשהורשעה בהפרת חוק המחאה, ונגזרו עליה 3 שנות מאסר וקנס כספי. כשנה לאחר מכן, היא וכמאה אסירים נוספים זכו לחנינה נשיאותית ושוחררו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הקמפיין לשחרורה ממאסר, 2014

התמונה הקטנה מתוך חשבון הטוויטר של שאדי סאדר (עורכת דין איראנית-בריטית למען זכויות אדם):
“יארא סלאם (עומדת, ראשונה משמאל) וסאנה סייף (יושבת), פעילות זכויות אדם מצריות הנמצאות במעצר מזה 87 יום, עדיין מחייכות, בזמן שהמשפט נמשך FreeYara# “

רגיל

פולי מארי

אנה פאולין “פולי” מארי, 1985-1910

היום, לפני 108 שנים, נולדה פולי מארי, עורכת דין, סופרת, אקטיביסטית למען זכויות נשים וזכויות אזרח וכומרה אמריקאית. היא עסקה רבות בזכות להזדמנויות שוות בתעסוקה, בטענה ש”הזכות לעבוד היא זכות בסיס”, וטבעה את המונח “ג’יין קרואו” ככינוי לסקסיזם הממסדי, בהמשך ל”חוקי ג’ים קרואו” שמיסדו את ההפרדה הגזעית בדרום ארה”ב. ספרה מ-1950 על “חוקי המדינה על גזע וצבע” נחשב ל”תנ”ך של תנועת זכויות האזרח”. בשנות ה-60 הייתה ממייסדות “ארגון הנשים הלאומי” (NOW). ב-1977 הייתה השחורה היחידה בקבוצת הנשים הראשונה שהוסמכה לכמורה בכנסייה האפיסקופלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פולי מארי, זמן קצר לאחר שהוסמכה ככומרה האפיסקופלית האפרו-אמריקאית הראשונה, במשרדה בוושינגטון, 1977

בתמונה הקטנה: פולי מארי בעת הפגנה שקטה בקפיטריה ללבנים בלבד בוושינגטון, 1944. מתוך רשומה עליה באתר “ביוגרפיות”

רגיל

אנה לאונאוונס

אנה הנרייטה אדוארדס לאונאוונס, 1915-1831

היום, לפני 187 שנים, נולדה אנה לאונאוונס, סופרת מסעות, מחנכת ואקטיביסטית בריטית-הודית. ב-1870 התפרסם ספרה המצליח, “האומנת האנגלייה בחצר מלך סיאם”, שתיאר את חוויותיה כמורה של נשותיו וילדיו של המלך מונגקאט מסיאם (כיום תאילנד) ואת ביקורתה על חצר המלך, על מוסד העבדות ועל מעמד הנשים. היא חיה וכתבה גם באוסטרליה, בסינגפור, ברוסיה ובארה”ב, ולבסוף השתקעה בקנדה, שם הייתה לסופרג’יסטית וממייסדות מועצת הנשים המקומית ומכללת נובה סקוטיה לאמנות ועיצוב, המוסד הראשון בקנדה שהעניק תואר באמנות. כתביה ודמותה היוו השראה לספרים, לסרטים ולמחזות.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: דיוקן, שנת 1862~

התמונה הקטנה: דיוקן מאת רוברט האריס, שנת 1905~

(התמונות מתוך ויקיפדיה)

רגיל

לואיסה מורנו

לואיסה מורנו, 1992-1907

היום, לפני 26 שנים, הלכה לעולמה לואיסה מורנו, אקטיביסטית גואטמלית, ממנהיגות תנועת הפועלים ותנועת זכויות האמריקאים הלטינים בארה”ב. כבר כנערה הובילה בהצלחה קמפיין לקבלת נשים לאוניברסיטאות בגואטמלה. ב-1929 היגרה לניו יורק, החלה לעבוד כתופרת בהארלם הספרדית ואיגדה שם את העובדות. במשך שנים איגדה פועלים, הובילה שביתות מחאה, כתבה עלונים ומאמרים בספרדית ובאנגלית, וסייעה לקליטת מהגרים מאמריקה הלטינית, וכן ארגנה את הכנס הלטיני הראשון לזכויות אזרח ב-1939, עד שב-1950 סומנה כקומוניסטית וגורשה מארה”ב למקסיקו ומשם לגואטמלה ולקובה.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך עמוד הטוויטר של “אמנות מרכז אמריקה

התמונה הקטנה מתוך האתר “אמריקה מתעוררת לחיים

רגיל

קיקואה ימקאווה

קיקואה ימקאווה, 1980-1890

היום, לפני 128 שנים, נולדה קיקואה ימקאווה, אקטיביסטית וסופרת סוציאליסטית-פמיניסטית יפנית. היא כתבה ספרים ומאמרים רבים על פמיניזם וסוציאליזם, וב-1921 הייתה ממייסדות החברה הסוציאליסטית “הגל האדום”, שפעלה למיגור הקפיטליזם, שאותו ראתה כמקור הראשי לדיכוי נשים, וקידמה שוויון זכויות במשק הבית, בהשכלה ובתעסוקה, מיגור הזנות והגנה על אמהות. במהלך מלחה”ע ה-2 הוצא הסוציאליזם מחוץ לחוק ביפן, וימקאווה ובעלה היטושי נאסרו. לאחר המלחמה חזרה לפעילותה במפלגה הקומוניסטית היפנית וכיהנה, בין היתר, כראשת מחלקת הנשים והמיעוטים במשרד העבודה של יפן.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך ויקיפדיה; התמונה הגדולה מ-1948 והתמונה הקטנה מ-1920

רגיל

סיידי טאנר מוסל אלכסנדר

סיידי טאנר מוסל אלכסנדר, 1989-1898

היום, לפני 29 שנים, הלכה לעולמה סיידי טאנר מוסל אלכסנדר, כלכלנית, משפטנית ופעילת זכויות אמריקאית. ב-1921 הייתה לאפרו-אמריקאית הראשונה בעלת דוקטורט בכלכלה, ושנים אחדות אחר כך הייתה גם הראשונה שהשלימה לימודי משפטים באוניברסיטת פנסילבניה והראשונה שהצטרפה ללשכת עורכי הדין של פנסילבניה. היא דיברה רבות נגד דומיננטיות לבנה בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה, ובמשך יותר מ-50 שנים פעלה למען זכויות לשחורים ולנשים ולמען צדק אתני וכלכלי למעמד הפועלים. מייד לאחר מלחה”ע ה-2, ושוב בשנות ה-60, הובילה את הוועדה הנשיאותית לחקיקה למען זכויות אדם בארה”ב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ארכיון אוניברסיטת פנסילבניה, 1948

בתמונה הקטנה: תמונה קבוצתית של משתתפות הכנס הלאומי של אגודת דלתא סיגמא תטא באוניברסיטת פנסילבניה, 1921 (סיידי ראשונה מימין)

רגיל

האדיזאתו מאני

האדיזאתו מאני, נולדה ב-1984; בת חורין מאז 2008

היום, לפני 10 שנים, זכתה האדיזאתו מאני במשפט נגד מדינת ניז’ר ושיחררה את עצמה מעבדות (רק ב-2003 הפכה עבדות ללא-חוקית בניז’ר, והיא עדיין נפוצה שם). בגיל 12 נמכרה מאני לעבדות תמורת 500 דולר, ונכפה עליה לעבוד עבור אדונה וללדת לו ילדים. כאשר ברחה ונישאה לגבר אחר, טען אדונה כי היא אינה שפחה אלא אחת מנשותיו, לכן הואשמה בביגמיה ונשלחה לשישה חודשי מאסר. באומץ רב החליטה לערער על פסק הדין, הצליחה לבטל את הרשעתה וקיבלה פיצויים מהמדינה בסך כ-20,000 דולר. ב-2009 זכתה באות האומץ הנשי הבינלאומי, והיא ממשיכה לפעול למען שחרור קורבנות עבדות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בטקס קבלת אות האומץ הנשי הבינלאומי לשנת 2009 מטעם מזכירת המדינה דאז הילרי קלינטון. בתמונה מאני עם מישל אובמה, הגברת הראשונה של ארה”ב דאז [מקור]

התמונה הקטנה מתוך אתר על “אנשי ערכים אפריקאים

רגיל

סוהיר חמאד

סוהיר חמאד, נולדה ב-1973

“לֹא אֶרְקֹד לִצְלִיל
תֻּפֵּי הַמִּלְחָמָה שֶׁלָּכֶם.
לֹא אַשְׁאִיל אֶת נִשְׁמָתִי אוֹ
אֶת עַצְמוֹתַי לְתֻפֵּי הַמִּלְחָמָה
שֶׁלָּכֶם.
לֹא אֶרְקֹד
לְמִקְצָב הַחֲבָטוֹת שֶׁלָּכֶם.
אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַמִּקְצָב הַזֶּה.
אֵין בּוֹ חַיִּים. אֲנִי מַכִּירָה
מִקָּרוֹב אֶת הָעוֹר
שֶׁאַתֶּם חוֹבְטִים בּוֹ.
הוּא הָיָה פַּעַם חַי
נִצּוֹד נִגְזָל
נִמְתַּח
[…]
אֲנִי אֶרְקֹד
וְאֶתְנַגֵּד וְאֶרְקֹד וְ
אֶתְנַגֵּד וְאֶרְקֹד.
פְּעִימַת הַלֵּב הַזֹּאת חֲזָקָה יוֹתֵר
מִמָּוֶת.
תֻּפֵּי הַמִּלְחָמָה שֶׁלָּכֶם לֹא
חֲזָקִים יוֹתֵר מֵהַנְּשִׁימָה הַזֹּאת.”

היום, לפני 45 שנים, נולדה סוהיר חמאד, משוררת ופעילה פוליטית אמריקאית ילידת ירדן. יצירתה טווה נרטיב משולב של נישול כבת לפליטים פלסטינים, כמהגרת וכאישה הנאבקת בסקסיזם.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך שירה “מָה אֶהְיֶה”. השיר המלא בספוקן וורד בביצועה, מתוך כנס TED נשים 2010: “שירים על מלחמה, שלום, נשים וכוח”

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך ריאיון עמה ב-2007

בתמונה הקטנה: מקריאה שיר על נפגעי הוריקן “קתרינה” באירוע “פליטים למען פליטים”, צילום של תום מרטינז [מקור]

רגיל

דורין לורנס

דורין דלסיטה לורנס, נולדה ב-1952

היום, לפני 66 שנים, נולדה דורין לורנס, מורה לחינוך מיוחד ואקטיביסטית בריטית ילידת ג’מייקה. ב-1993 נרצח בנה סטפן על רקע גזעני בלונדון, והיא האשימה את המשטרה בחקירה לא-מקצועית ממניעים גזעניים. בזכות תמיכה שגייסה מצד רבים בקהילה, בתקשורת ובפוליטיקה, הוקמה ועדת חקירה ציבורית שהכריעה ב-1999 כי המשטרה אכן “גזענית באופן ממוסד” וכי יש להעמיד למשפט חוזר את מבצעי הרצח (שזוכו מ”חוסר ראיות”) – קביעה מהפכנית במשפט הפלילי. מאז, לורנס קידמה רפורמה בעבודת המשטרה, ייסדה קרן ע”ש בנה לחינוך לסובלנות ופועלת למען צדק לקורבנות פשעים גזעניים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת על רקע תמונת בנה [מקור]

בתמונה הקטנה: צילום של פרנקלין רוג’רס במסגרת פרויקט צילום של נשים מרקעים מגוונים הנאבקות על צדק חברתי “מסירות – דיוקן של לורטה”, 2018 [מקור]