עמוד 1
רגיל

רות דיין

רות דיין (שוורץ), נולדה ב-1917

היום, לפני 102 שנים, נולדה רות דיין, יזמית ופעילת ציבור ישראלית. ב-1949, בהיותה מדריכה חקלאית במושבי העולים, הבחינה במיומנות הנשים (והגברים) במלאכות יד מסורתיות ויזמה את פרויקט “אשת חיל” כדי להפוך זאת למקור פרנסה ושימור תרבותי. במהרה הקימה את “משכית”, חברת הלבשה ועיצוב שהעסיקה עובדים רבים ותוצריה היו למגדירי ה”ישראליות”. דיין ייסדה והייתה פעילה בארגונים רבים למען שלום, נשים, חולים, עולים ובני מיעוטים, ביניהם: חוג הידידים של המרכז הרפואי שיבא תל השומר, וראייטי ישראל, יש דין לזכויות אדם, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי וקרן אברהם לדו-קיום.

ויקיפדיה

עוד על “משכית

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיין בשנת 1955

בתמונה הקטנה: דיין (יושבת), עם הנשיא רובי ריבלין ואשת העסקים עפרה שטראוס, בוועידת יסמין השנתית לקידום עסקים קטנים ובינוניים, 2014 (צילום: מארק ניימן, לשכת העיתונות הממשלתית)

רגיל

אליס המילטון

אליס המילטון, 1970-1869

“כן, אני האישה הראשונה בסגל של הארוורד – אבל ממש לא הראשונה שהיה ראוי למנותה!”
(תגובתה לכותרת ב”ניו יורק טריביון” עם מינויה לפרופסורית: “אישה בסגל של הארוורד – המבצר האחרון נפל!”)

היום, לפני 150 שנים, נולדה אליס המילטון, רופאה ובקטריולוגית אמריקאית, חלוצת תחום החקר של רעלנים תעשייתיים ומומחית לרפואה תעסוקתית. כל חייה פעלה רבות לשיפור התברואה והבטיחות בסביבות עבודה ולחקיקה לפיצוי עובדים שנפגעו. ב-1919 הצטרפה למחלקה לבריאות הציבור בהרווארד והייתה לפרופסורית הראשונה שם, ובשנות ה-20 הייתה האישה היחידה בוועדת הבריאות של חבר הלאומים. בנוסף, המילטון התנדבה באופן קבוע בבית הול בשיקגו, מרכז השכלה, תרבות ותעסוקה לפועלים ולמהגרים, שם לימדה אנגלית ואמנות, ניהלה מועדון אתלטיקה והפעילה מרפאה לתינוקות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: המילטון (כנראה באוניברסיטת הרווארד, 1919~), מתוך “תמונות מההיסטוריה של הרפואה” בארכיון מוסד הסמית’סוניאן

בתמונה הקטנה: המילטון ב-1893, השנה שבה סיימה את לימודי הרפואה באוניברסיטת מישיגן

רגיל

בריגיט קיפר

ד”ר בריגיט קיפר, נולדה ב-1958

“מחלות נפשיות הן מחלות ביולוגיות. המוח הוא איבר; אמנם איבר מורכב ומרתק במיוחד, אך ככל איבר בגוף האדם, ניתן לטפל בו”

היום, לפני 61 שנים, נולדה בריגיט קיפר, מדענית צרפתייה בעלת שם עולמי בפסיכיאטריה ובנוירוביולוגיה מולקולרית. מחקריה על קולטנים לחומרים אופיואידים, ותגליותיה על מבנים מוחיים וגנים הקשורים אליהם, זרו אור על האופן שבו חומרים כמו מורפין והרואין יכולים להקל כאבים וליצור התמכרויות, וסללו דרך להבנה טובה יותר של מנגנונים מוחיים הכרוכים בכאב, בהתמכרות לסמים ובהפרעות נפשיות – ובעקבות זאת למגוון טיפולים חדשים בהתמכרויות ובהפרעות דיכאון וחרדה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת במרכז הבינתחומי לחקר המוח בקוויבק סיטי, קנדה, בערב לציון 30 שנות מחקר במרכז להבנה, טיפול ומניעה של הפרעות ומחלות מוחיות, אוקטובר 2017

בתמונה הקטנה: מתוך העמוד שלה במרכז המחקר של ביה”ח דאגלס המשויך לאוניברסיטת מקגיל במונטריאול, קנדה – פרופסור במחלקה לפסיכיאטריה, ראש מכון המחקר להפרעות התפתחותיות בפקולטה לרפואה, ראש המחקר הקנדי לנוירוביולוגיה של הפרעות מצב רוח והתמכרויות

רגיל

גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק

גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק, נולדה ב-1942

“העמדה שלי נתפסת בעיקרון כתגובתית. לפי המרקסיסטים אני נצמדת מדי לתבניות, לפי הפמיניסטיות אני מזדהה מדי עם הנרטיב הזכרי, ולפי תיאורטיקנים ילידיים אני מחויבת מדי לתיאוריה המערבית. אני מרוצה מכך במידה מספקת של אי-נוחות”

היום, לפני 77 שנים, נולדה גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק, פילוסופית הודית מהפכנית. ביקורתה פורצת הדרך על מורשת הקולוניאליזם, ובראשה מאמרה המכונן “האם המוכפפים יכולים לדבר”, נחשבת לאבן יסוד בשיח הפמיניסטי והפוסט-קולוניאלי ובזרם הדקונסטרוקציה. היא מתמקדת לרוב בניתוח טקסטים תרבותיים של אנשי שוליים בחברה המערבית, כמו מהגרים, נשים ובני מעמד הפועלים; ומבקרת את יומרתם של היסטוריונים מערביים לנסח את סיפורם של המוכפפים, ואת תוצאתה – הפעלת כוחות סמויים במערכות השלטון והידע המדירים אותם בפועל מהשיח כסובייקטים בעלי קול וסיפור משל עצמם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ריאיון איתה ב”דון.דוט.קום”, אתר החדשות המוביל באנגלית בפקיסטן, דצמבר 2014

בתמונה הקטנה: בגולדסמית’ס קולג’, אוניברסיטת לונדון, נובמבר 2007 (צילום: שין-לון צ’אנג)

רגיל

הדסה פרלמן קלוורי רוזנבליט

הדסה פרלמן קלוורי רוזנבליט, 1945-1891

היום, לפני 128 שנים, נולדה הדסה פרלמן קלוורי רוזנבליט, אשת חינוך ויזמית ארצישראלית, שנודעה במיוחד בפועלה לקידום ההשתלבות של עולי תימן ולשימור תרבותם. ב-1910 עלתה ארצה, והקימה בצפת “בית ספר לתחרים”, שנועד להכשיר נערות בעבודות רקמה כמקור פרנסה ולהעשיר את השכלתן בתחומי הרוח ואהבת הארץ. ב-1922 מונתה לנהל את כפר הנוער “מאיר שפיה”, שבו התחנכו בעיקר יתומות בנות העלייה מתימן. עבור צעירות עניות בירושלים יזמה מסגרת ללימוד מלאכה – מפעל “שני” לרקמה התימנית, שחולצותיו היו לפריט לבוש לאומי ייצוגי ונכנסו לתולדות אופנת הארץ כ”אופנת ויצו”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הדסה בשנת 1934

בתמונה הקטנה: הדסה בשמלת רקמה תימנית, 1914 

התמונות מתוך הספר הביוגרפי “הדסה וחוט השני”, מאת שרה בן-ראובן, ירושלים: הוצאת אריאל, 2008

רגיל

תקוה לוי

תקוה לוי, 2012-1960

היום, לפני 59 שנים, נולדה תקוה לוי, אשת חינוך, פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית ישראלית. הניכור שנכפה עליה מנוף ילדותה, כשאותרה כמחוננת ונשלחה לפנימייה, היווה מנוף למפעל חייה: עמותת הל”ה, הפועלת לקירוב הורים מקבוצות מוחלשות לעשייה הפדגוגית ומקדמת חינוך שוויוני לילדים מכל הקשת החברתית. ב-1996 יצרה לוי מהפכה בפמיניזם בישראל, כשהובילה את הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון תחת הכותרת “אנחנו כאן וזה שלנו”. היא הייתה מהראשונות שהנכיחו את הגדרתן העצמית כיהודיות-ערביות, ומנקודת מבט זו פעלה רבות למען שיתוף פעולה, דיאלוג ושלום בין יהודים וערבים.

“אם נבחן את המצעים של כל מפלגות השמאל, נקשיב לנאומים של פוליטיקאים ואנשי רוח המדברים על שלום, משום מה, השורה התחתונה, במקרה הטוב, היא ‘שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67’. 
“הבה נינשא לרגע על כנפי דמיוננו המזרחי ונתאר לעצמנו שהגענו למצב זה. אני שואלת – ומה אז? תמו המשאלות, תמו החלומות, תמו השאיפות? הטענה שלי היא שמצב זה הוא השלב הראשון בסולם […]
“ברגע שתשתקף במראה הדמות [של הערבי] ללא המסכה שהאשכנזים תפרו, המזרחים יפסיקו לפחד שמא יזהו אותם עם הערבים. אנחנו הרי יהודים-ערבים. וזה יקרה רק כשתקום מדינה פלסטינית ויהיה גבול פתוח.
“הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב בו פלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות – מציאות […] בה כולם יהיו אזרחים שווים בפני חוק צודק.
“[זהו] האקט שייתן את הלגיטימציה למזרחים. רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו כאן, בטולדו, לפני 900 שנה; רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו ההורים שלי בעיראק לפני שהתחיל הסיפור הזה שנקרא ציונות. ורבותי, ההורים שלי לא היו בגטו יהודי, ההורים שלי חיו בין ערבים, וחיו טוב!”
(מתוך נאומה “לחלום את העתיד“, ב”מפגש טולדו, מזרחים ופלסטינים למען דיאלוג ישראלי-פלסטיני”, יולי 1989)

עוד על תקוה לוי ב”ויקיפדיה”

עוד על עמותת הל”ה (הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח), ב“ויקיפדיה” ובאתר העמותה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תקוה לוי במשרדי הל”ה, מתוך “הומאז’ לתקוה” באתר “העוקץ” במלאת שלושים יום לפטירתה (צילום: אביטל מוזס-חיים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית)

רגיל

רבקה לי קרומפלר

רבקה לי קרומפלר, 1895-1831

היום, לפני 188 שנים, נולדה רבקה לי קרומפלר, הרופאה האפרו-אמריקאית הראשונה. ב-1852 החלה לעבוד כאחות, נאבקה להתקבל ללימודי רפואה בקולג’ לנשים, וב-1864 החלה להעניק שירותי רפואה, בעיקר לנשים עניות ולילדים, אף שסבלה מאפליה גזענית ומגדרית, כשרופאים אחרים סירבו לעבוד איתה ורוקחים סירבו להכיר במרשמים שלה. לאחר מלחמת האזרחים עבדה מטעם הרשות הממשלתית לטיפול בפליטים ובעבדים משוחררים, שרופאים לבנים רבים סירבו לטפל בהם. ב-1883 פרסמה את הספר הרפואי הראשון בעולם שנכתב ע”י אפרו-אמריקאי או רופאה-אישה, והקדישה אותו לאחיות ולאמהות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כריכת ספרה מ-1883
“ספר על שיח רפואי בשני חלקים
חלק ראשון: טיפול, מניעה וריפוי של בעיות בדרכי העיכול אצל פעוטות, מלידה עד סוף תקופת יציאת השיניים או עד גיל חמש
חלק שני: כולל מידע מגוון על חיים והתפתחות; תחילת הנשיות; טיפול, מניעה וריפוי של רוב הבעיות המטרידות נשים וצעירים משני המינים
מאת ד”ר רבקה קרומפלר”

בתמונה הקטנה: מדליה הנושאת את שמה ודמותה, שעוצבה בשנות ה-80 במסגרת מדליית ספינגרן על הישגים יוצאי דופן של אפרו-אמריקאים מטעם האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים

רגיל

מרכז הסיוע לקורבנות תקיפה מינית

מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית תל-אביב, הוקם ב-1978

תודה מכל הלב לאמהות המייסדות, חברות התנועה הפמיניסטית בישראל בסוף שנות ה-70: דבורה פרידמן, ג’ואן ירון, אסתר עילם, מרים בוקופיצר, אילנה גולן ושרה סייקס.

היום, לפני 41 שנים, החל לפעול בישראל מרכז סיוע לקורבנות תקיפה מינית. קו הסיוע הטלפוני הופעל לראשונה ממועדון התנועה הפמיניסטית בדירה קטנה בתל אביב, ואויש על ידי מתנדבות חברות התנועה, ללא משאבים ותוך מאבק בירוקרטי עז. כיום, מרכזי הסיוע ברחבי הארץ מלווים מאות קורבנות בשנה לבתי חולים, למשטרה ולבתי משפט; מפעילים עשרות קבוצות תמיכה לקורבנות ולבני משפחתן-ם; עורכים אלפי סדנאות והכשרות מקצועיות בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, אכיפת החוק, המשפט והתקשורת; ופועלים להעלאת המודעות הציבורית, לשינוי מדיניות וחקיקה ולמתן מענה ציבורי ראוי.

אינך לבד!
קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, פעילים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע:
1202 לנשים
1203 לגברים
04-6566813 לנשים ערביות
02-6730002 לנשים דתיות
02-5328000 לגברים דתיים
052-8361202 לסיוע דרך WhatsApp
צ’אט לסיוע אנונימי בכתיבה, חפשו בגוגל “צאט מרכז סיוע”

פרטים נוספים באתר איגוד מרכזי הסיוע ובדף הפייסבוק של איגוד מרכזי הסיוע

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כרזה משנת 1978 המזמינה נשים לפנות למרכז הסיוע לקורבנות אונס, מתוך פוסט לציון 40 שנה להקמת המרכז

בתמונה הקטנה: לוגו איגוד מרכזי הסיוע, כיום

רגיל

קונספסיון ארנאל

קונספסיון ארנאל פונטה, 1893-1820

“כמה מאות שנים יעברו עד שההיגיון יגיע אל הצדק שהלב מבין מיידית?
ברוב תחומי הלימוד ניכר כי הנשים שוות לגברים; הבדל באינטלקט נוצר רק כשישנו הבדל בחינוך…
יבוא יום שבו הגברים הנכבדים הטוענים היום לחוסר יכולת אינטלקטואלית של נשים יצוטטו… ודבריהם ייקראו בתדהמה ובחוסר יכולת להצדיקם, כמו התחושות המתעוררות כיום למקרא הגנתם של אפלטון ואריסטו על העבדות.”
(מתוך ספרה “האישה של העתיד” (1869), המבקר את הטענות לנחיתותן של נשים מסיבות ביולוגיות וקורא למתן גישה לנשים להשכלה בכל רמה)

היום, לפני 199 שנים, נולדה קונספסיון ארנאל, פעילה חברתית וחלוצה פמיניסטית ספרדייה. ב-1841 נכנסה לפקולטה למשפטים באוניברסיטת מדריד והייתה לאישה הראשונה שלמדה באוניברסיטה בספרד. ב-1859 הקימה את הקבוצה הפמיניסטית המוצהרת הראשונה בספרד, שזכתה בפרס האקדמיה המלכותית לאתיקה על עבודתה הפילנתרופית, וכן ייסדה עמותה לבניית דיור זול לפועלים וסייעה במסגרת הצלב האדום לפצועי מלחמת האזרחים. במהלך חייה כתבה גם ספרי שירה, ערכה את כתב-העת “קולה של צדקה” ופרסמה מאמרים רבים בנושאים כמו השכלת נשים, ביטול העבדות ושיקום עבריינים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

קתלין לין

קתלין פלורנס לין, 1955-1874

היום, לפני 145 שנים, נולדה קתלין לין, רופאה ופעילה פוליטית אירית. היא הייתה מהנשים הראשונות שלמדו רפואה באירלנד, וב-1909 הייתה לעמיתה בקולג’ הרופאים המלכותי של אירלנד. היא נודעה בתמיכתה בפועלים השובתים ב”נעילה הגדולה” וכקצינת הרפואה הראשית בצבא האזרחים ב”מרידת חג הפסחא”. היא פעלה רבות באגודה האירית לזכות בחירה לנשים, וב-1923 הייתה מהראשונות שנבחרו לפרלמנט האירי. בביה”ח שהקימה ב-1919 למען אמהות וילדים חסרי אמצעים, שנוהל ע”י נשים בלבד, חוסנו כל המטופלים נגד שפעת ושחפת; בעקבות הצלחת התוכנית, מאז 1950 מחוסנים כל התינוקות באירלנד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מטפלת בילדים בחצר בית החולים שהקימה, סנט אולטן. מתוך “הבלוג המרכזי למורשת קולג’ הרופאים המלכותי של אירלנד

בתמונה הקטנה: לין (משמאל) עם מדלן פרנץ’-מאלן (שהייתה כנראה זוגתה). מתוך “אייריש טיימס

רגיל

חנה גרינבאום סלומון

חנה גרינבאום סלומון, 1942-1858

“עלינו להוסיף את קולותינו לאלו הזועקים כי קיים קנה-מידה שלא נסכים שמישהו יחיה מתחתיו, ושקנה-המידה הזה קודם למצב שבו קופאים מקור או גוועים ברעב… בדמוקרטיה כולנו נושאים באחריות”

היום, לפני 161 שנים, נולדה חנה גרינבאום סלומון, פעילה חברתית אמריקאית. כמייסדת המועצה הלאומית של נשים יהודיות ב-1893, הארגון הראשון של נשים יהודיות בארה”ב, הצליחה סלומון לגשר בין זרמים ביהדות ארה”ב והעולם, במטרה “לשפר את איכות החיים של נשים, ילדים ומשפחות ולהבטיח זכויות פרט וחירויות לכול”. היא קידמה גם את הקמתם של בית ספר מקצועי לבנות ובית המשפט הראשון לנוער.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך נאומה כנשיאת מועצת הנשים היהודיות, בכינוס המועצה בשיקגו, 1905.
מופיע בספרה, “אלומת מנשרים”, שיצא לאור ב-1911 (עמ’ 189) [סרוק במלואו על-ידי אוניברסיטת הרווארד]

בתמונה הגדולה: נואמת בפני מועצת הנשים היהודיות

בתמונה הקטנה: גרינבאום סלומון (מימין), עם ג’יין אדמס (מהמהפכניות הפמיניסטיות הבולטות של ראשית המאה ה-20 בארה”ב)

[התמונות מתוך האתר של מועצת הנשים היהודיות]

רגיל

פלורה נוואפה

פלורנס נוואנזורואהו נקירו נוואפה, 1993-1931

“איזו יהירות, איזו טיפשות הובילה אותנו לחורבן הזה, לטירוף הזה, לרשעות הזו, למלחמה הזו, למוות הזה? כשהמלחמה האכזרית הזו תיגמר, לא תהיה עוד מלחמה. זה לא יקרה שוב, לעולם לא. לעולם לא עוד.”
(מתוך ספרה “לעולם לא עוד”, 1975, עמ’ 70)

היום, לפני 88 שנים, נולדה פלורה נוואפה, סופרת, אשת חינוך ופעילה חברתית מניגריה, המכונה “האמא של הספרות האפריקאית המודרנית”. היא זכתה להכרה בינלאומית מיד עם פרסום ספרה הראשון, “אפורו” (1966), ומציגה בספריה את חייהן ונקודת מבטן של הנשים הניגריות בחברה המודרנית. נוואפה נודעה גם בתפקידה כשרת הבריאות והרווחה, שבמסגרתו עסקה בשיקום ניגריה לאחר מלחמת ביאפרה בסוף שנות ה-60, ובמיוחד באיחוד משפחות ובהקמת מסגרות ליתומים ולפליטים. ב-1974 ייסדה הוצאה לאור, הראשונה באפריקה בבעלות אישה שחורה והראשונה שהתמקדה בנשים כקהל יעד.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך כרזת הסרט הדוקומנטרי “הבית של נוואפה” (2016), מאת היוצר הניגרי אונייקה נווליו [טריילר]

בתמונה הקטנה: מתוך ריאיון עמה לטלוויזיה הנורווגית, 1987

רגיל

שימיזו שיקין

שימיזו שיקין (טויוקו), 1933-1868

“מה המשמעות של היות אישה אמיתית? […] נראה כי מה שלעתים קרובות מכונה ‘נשי’ מבוסס על נראוּת. אם אישה, על מנת להראות את ענוותה, מכסה את פיה בשרוול כאשר היא צוחקת, או מדברת בקול כה קטן עד שקשה לקלוט את מילותיה, אזי היא מיד נתפסת כנשית. שיפוט כזה הוא מפוקפק ביותר. האם הכישורים שמסייעים לגבר אינם נוגעים כלל לערכה של אישה? זהו דבר מוזר בהחלט.”
(מתוך מאמרה “נשיות” מ-1891, המטיל ספק ברעיון של תכונות מגדריות אינהרנטיות)

היום, לפני 151 שנים, נולדה שימיזו שיקין, פעילת זכויות נשים, סופרת ואחת העיתונאיות המקצועיות הראשונות ביפן. החל משנות ה-80 של המאה ה-19 הרצתה ברחבי יפן על שוויון וסוגיות חברתיות, ובין היתר פעלה להעלאת המודעות להשפעתה השלילית של פוליגמיה ולמען רפורמה בחוק העונשין, שלפיו, בין היתר, ניאוף מצד נשים נחשב לעבירה בת-ענישה. כאשר עבר חוק האוסר על נשים להשתתף בהתארגנויות פוליטיות, החלה לכתוב מאמרים וספרים שבהם עסקה בזכות לשוויון, בהשכלת נשים, בנישואין וגירושין, במוסר הכפול כלפי נשים וגברים ובאפליה נגד תושבי כפרים בפריפריה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: שימיזו שיקין (מימין), וואקמאצו שיזוקו ו-מיאקה קאהו, מתוך כריכת הספר “עלים אבודים: הסופרות של תקופת מייג’י ביפן”, מאת רבקה קופלנד (2000)

רגיל

פרוע פרח’זאד

פרוע פרח’זאד, 1967-1935

“אָמְרָה הַצִּפּוֹר: ‘אֵיזֶה רֵיחַ, אֵיזֶה שֶׁמֶש, הוֹ
הָאָבִיב בָּא
וַאֲנִי אֵצֵא לְחַפֵּש אֶת בֶּן זוּגִי’

עָפָה הַצִפּוֹר מִקְצֵה הַמִּרְפֶּסֶת
כְּמוֹ הוֹדָעָה עָפָה וְהָלְכָה

הַצִּפּוֹר הָיְתָה קְטַנָּה
הַצִּפּוֹר לֹא חָשְׁבָה
הַצִּפּוֹר לֹא קָרְאָה עִתּוֹן
הַצִּפּוֹר לֹא לָקְחָה הַלְוָאָה
הַצִּפּוֹר לֹא הִכִּירָה אֶת בְּנֵי הָאָדָם

הַצִּפּוֹר לְעֵבֶר הַשָׁמַיִם
וּמֵעַל הַרַמְזוֹרִים
עָפָה גָּבוֹהַּ בְּלֹא יְדִיעָה
וְאֶת הָרְגָעִים הַכְּחֻלִּים
חָוְתָה בְּשִגָּעוֹן

הַצִּפּוֹר, הוֹ, הָיְתָה רַק צִפּוֹר”

היום, לפני 84 שנים, נולדה פרוע פרח’זאד, משוררת ובמאית איראנית, מהיוצרות המשפיעות והמוּכּרות בשפה הפרסית ובאיראן של זמננו, אייקון פמיניסטי הנותנת ביטוי לקול נשי אקטיבי, לרגשותיה, לתשוקותיה ולשאיפותיה.

ויקיפדיה

פייסבוק

השיר “הציפור הייתה רק ציפור”, מתוך ספר שיריה הרביעי “לידה אחרת” (יצא לאור בעברית בהוצאת קשב לשירה, 2012, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב)

התמונות מתוך אתר “ארגון תוס” לקידום ולשימור התרבות והאמנות האיראנית, מייסודה של ג’מיל ח’ראזי

רגיל

ז’נבייב הקדושה

ז’נבייב הקדושה, 512-423

היום מציינת הכנסייה הקתולית את יומה של ז’נבייב הקדושה, פטרונית העיר פריז. בגיל 15 החליטה להקדיש את חייה לאל, ובמהרה נודעה בפריז באדיקותה, בחזיונותיה ובעבודת הצדקה שלה. ב-451, עם התקרבותו של צבא אטילה ההוני לפריז, שכנעה את תושבי העיר המבוהלים להתפלל במקום להימלט, ואטילה, כך מסופר עד היום, סב על עקביו ונמנע מכיבוש העיר. ב-464, תחת מצור הפרנקים על פריז, פעלה כמתווכת מולם ושכנעה אותם לשחרר את אסירי המלחמה ולהפגין חמלה יוצאת דופן כלפי תושבי העיר, וכן הבריחה מזון לעיר. הפנתיאון הלאומי, ספריית הסורבון ומוסדות חשובים נוספים הוקדשו לה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ציור מהמאה ה-17 המוצג במוזיאון קרנוולֶה להיסטוריה של פריז, המציג את ז’נבייב מגנת פריז, ומאחוריה אוטל דה-ויל (כיום בית עיריית פריז) ואיל דה לה סיטה (הגרעין ההיסטורי של פריז, האי שבו נמצאת כיום קתדרלת נוטרדאם) 

בתמונה הקטנה: בול משנת 2012 המנציח את דמותה, מבריחה שקי תבואה אל תוך פריז הנצורה

התמונות מתוך פוסט על “14 יצירות אמנות המספרות את סיפורה של ג’נבייב מפריז” באתר “ציורי מיתולוגיה”

רגיל

סוניטה קולי

סוניטה קולי, נולדה ב-1946

היום, לפני 72 שנים, נולדה סוניטה קולי, מעצבת פנים ואדריכלית הודית. ב-1971 פתחה חברה לעיצוב של אתרי נופש ובתים פרטיים, לצד ייצור של ריהוט קלאסי ורפרודוקציות בסגנון אר-דקו, בידרמאייר ועוד. במהלך השנים התמחתה בשיקום, שימור ושחזור של מבנים היסטוריים, וביניהם הבית הרשמי של הנשיא, בית הפרלמנט, משרדי ראש הממשלה ובית הנשפים הלאומי בניו דלהי. בנוסף היא הקימה ומנהלת עמותות לשיקום ילדי רחוב, להכשרה תעסוקתית לנשים ולהקטנת שיעורי התמותה של תינוקות ויולדות בהודו. ב-2005 הקימה את המוזיאון לנשים באמנות, התומך גם במלאכות יד כפריות מסורתיות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קולי, 2012
בתמונה הקטנה: מקבלת מידי אמא תרזה את פרס מהילה שירומאני לנשים בעלות הישגים יוצאי-דופן, 1992
[התמונות מתוך האתר הרשמי שלה]

רגיל

מרי-ג’יין רת’בון (“בראוני מרי”)

מרי-ג’יין רת’בון (“בראוני מרי”), 1999-1922

“הילדים שלי [אנשים עם איידס וסרטן שדאגה להם] זקוקים לזה ואני מוכנה ללכת לכלא למען העקרונות שלי…”

היום, לפני 96 שנים, נולדה מרי-ג’יין רת’בון, פעילה למען שימוש במריחואנה רפואית מארה”ב. היא כונתה “בראוני מרי”, משום שכמתנדבת בבתי חולים נהגה לאפות בראוניז קנאביס ולחלקן לחולי איידס וסרטן. המראה שלה כמבוגרת חביבה יצר אהדה ציבורית למטרה, ועם כל מעצר שלה רק גברה תשומת הלב התקשורתית שקיבלה. בזכות פועלה בשדולה למען לגליזציה, בשנות ה-90 הותר לראשונה שימוש רפואי במריחואנה והקהילה הרפואית החלה לערוך מחקרים קליניים בתחום. בסופו של דבר התירה לה העיר סן פרנסיסקו להקים את מועדון קוני הקנאביס, המרכז הראשון לחלוקת מריחואנה רפואית בארה”ב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מציגה קופסת עוגיות בדרך לחלוקתן ועונדת את סיכת הקנאביס האופיינית לה (צילום: סקוט סומרדורף, “סן פרנסיסקו כרוניקל”). מתוך מאמר “לזכר בראוני מרי, חלוצת המריחואנה של סן פרנסיסקו: היא אפתה אלפי עוגיות חשיש לחולי איידס

בתמונה הקטנה: עם דניס פרון, שותפה למאבק על הלגליזציה של מריחואנה רפואית (צילום: מורין הארלי)

רגיל

טילי אסטון

מטילדה אן (“טילי”) אסטון, 1947-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה טילי אסטון, סופרת ומורה אוסטרלית, שנודעת בשל הישגיה בקידום זכויות אנשים עם לקויות ראייה. היא הייתה בעל/ת לקות הראייה הראשון/ה שהתקבל/ה לאוניברסיטה באוסטרליה, אך נאלצה לפרוש לאחר שנה בהיעדר ספרי לימוד בברייל. ב-1894 ייסדה את החברה הוויקטוריאנית לסופרי ברייל (לימים ספריית הברייל הלאומית), וב-1895 את האגודה לקידום עיוורים, שתחת ניהולה הובילה שינוי חברתי וחוקי, ובין היתר השיגה לעיוורים זכות הצבעה, פטור מתשלום על דואר בברייל ותחבורה ציבורית בחינם. ב-1913 מונתה לנהל את מחלקת החינוך הלאומית לעיוורים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בשנות ה-20 לחייה, מקריאה סיפורי אגדות מתוך ספר שנכתב בכתב ברייל [התמונה באדיבות “culture Victoria”]. מתוך כתבה על “תערוכה על חיי החזון של טילי אסטון

בתמונה הקטנה: סנטור פיירבירן מעניק לגברת אסטון, המייצגת את החברה לסופרי ברייל, את המפתח לספריית החברה הוויקטוריאנית לברייל, עם פתיחתה ב-1919. מתוך אתר המוזיאונים של ויקטוריה

רגיל

חוה וֶרבָּה

חוה וֶרבָּה, 1969-1909

“[היא] ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. […] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חופשי בפינת הבובה, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. […] לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה אל כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. […] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה קם הדור הזה. […] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.”
(מתוך הספד שכתבה עליה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון “דבר”)

היום, לפני 109 שנים, נולדה חוה וֶרבָּה, גננת וסופרת ילדים ישראלית. במהלך לימודיה בסמינר ציוני לגננות בפולין עבדה כמתמחה בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, וכן סייעה להעביר מרכזים חינוכיים ציוניים בפולין ובאוקראינה לחינוך בשפה העברית. ב-1933 עלתה לישראל, וב”גן של חוה” בתל אביב התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור, בהם ילדי השכונות, ילדי עולים וילדי מיטב אמני ישראל. היא יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי החינוך לגיל הרך בישראל, כחברת התאחדות הגננות, כמדריכה לגננות ולריתמיקה בסמינר הקיבוצים וכמי שספריה היו לספרי יסוד בגני הילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חוה עם ילדי הגן שלה, שלהי שנות ה-30

בתמונה הקטנה: חוה ורבה, אביב 1947

[התמונות מתוך ויקיפדיה]

רגיל

פיי דל מונדו

פיי וילאנואבה דל מונדו, 2011-1911

היום, לפני 107 שנים, נולדה פיי דל מונדו, רופאת ילדים פיליפינית. ב-1933 סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת מנילה כמצטיינת המחזור, ונשיא הפיליפינים נתן לה מלגה ללימודי המשך בארה”ב, היכן שתרצה; כך הייתה לאישה הראשונה בביה”ס לרפואה של הרווארד, שם התמחתה ברפואת ילדים ובבקטריולוגיה. במהלך מלחה”ע ה-2 טיפלה בילדים במחנות מעצר במסגרת הצלב האדום, ולאחר מכן הקימה בכספה בית חולים לילדים בפיליפינים, הראשון מסוגו באסיה. עם תרומותיה החשובות ב-70 שנות קריירה נמנים מחקר חלוצי על קדחת דנגי וארגון משלחות רפואיות לקידום הבריאות בכפרים נידחים.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך האתר “נשים מדהימות בהיסטוריה”

התמונה הקטנה מתוך ויקיפדיה