עמוד 1
רגיל

דייזי זמורה

דייזי זמורה, נולדה ב-1950

 

“אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּף הַזֶּה שֶׁלִּי, שֶׁחַי חַיִּים,
אֶת מִתְאָר כְּלִי הַקִּבּוּל שֶׁלּוֹ, אֶת רַכּוּתוֹ הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת,
אֶת שְׂעָרִי הַזּוֹרֵם לְכַתֵּר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי,
אֶת פָּנַי כְּגָבִיעַ זְכוּכִית, הַנִּצָּב עַל רַגְלוֹ הַשַּׁבְרִירִית
הַמְּטַפֶּסֶת בַּעֲדִינוּת מִתּוֹךְ כְּתֵפָיִם וְעֶצֶם בְּרִיחַ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת גַּבִּי הַמְּעֻטָּר בְּכוֹכָבִים מְעֻמְעָמִים,
אֶת הַגְּבָעוֹת הַבְּהִירוֹת שֶׁל שָׁדַי,
מַעְיָנוֹת שֶׁל חָלָב, הָרִאשׁוֹן לְהָזִין אֶת הָאָדָם,
אֶת בֵּית חָזִי הַמִּזְדַּקֵּר, אֶת מָתְנִי הַגְּמִישָׁה,
אֶת מְלֵאוּתָהּ וְאֶת חֻמָּהּ שֶׁל בִּטְנִי.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַסַּהַר הַמִּתְעַקֵּל בִּירֵכַי,
שֶׁהָלַךְ וְהִתְעַצֵּב מֵהֵרָיוֹן לְהֵרָיוֹן,
אֶת הַגַּל הַמִּסְתַּלְסֵל הָאַדִּיר שֶׁל יַשְׁבָנִי,
אֶת רַגְלַי, יְסוֹדוֹת הַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת עָלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַכֵּהִים
וְאֶת הַפַּרְוָה הַנִּסְתֶּרֶת שֶׁלִּי,
שׁוֹמְרָיו שֶׁל שַׁעַר גַּן הָעֵדֶן הַמִּסְתּוֹרִי
אֶל תּוֹךְ הַנִּקְרָה הַלַּחָה שֶׁמִּמֶּנָּה דָּם קוֹלֵחַ
וּמֵימֵי הַחַיִּים.

הַגּוּף הַזֶּה שֶׁלִּי יָכוֹל לִכְאֹב וְלַחְלוֹת,
הוּא דּוֹלֵף, הוּא מִשְׁתַּעֵל, הוּא מַזִּיעַ,
מַפְרִישׁ נוֹזְלֵי גּוּף, צוֹאָה, רֹק,
הוּא נַעֲשָׂה עָיֵף, זָקֵן, שָׁחוּק.

גּוּף חַי, חֻלְיָה מְקַשֶּׁרֶת אֵיתָנָה אַחַת
לְהַבְטִיחַ אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַגּוּפִים הָאֵינְסוֹפִית.
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּף הַזֶּה, הֶעָשׂוּי אֲדָמָה שׁוֹפַעַת:
זְרָעִים, שָׁרָשִׁים, לְשַׁד, פְּרָחִים וּפֵרוֹת.”

(“חגיגה של הגוף”, מתוך ספרה של דייזי זמורה, “הקצף האלים: שירים חדשים ונבחרים”, בהוצאת ספרי קארבסטון, 2002. תרגום לעברית: מתת גולדברג אלון)

 

“בעת שבה נשים בניקרגואה ממשיכות להיאנס, לסבול מהתעללות, להירצח, השירים חייבים להיות פמיניסטיים. אבל עליהם להיות יותר מכך, לשקף את המצב האנושי שלנו, מהו היחס שלנו לעצמנו, איך נראות החברה, אהבה, משפחה, אמהוּת, חברוּת, כאב, בדידות…” – דייזי זמורה (נולדה היום, לפני 68 שנים), משוררת ניקרגואית, מהבולטות בשירה הלטינית בת זמננו. בשנות ה-70 הייתה מהדוברות הלוחמניות נגד השלטון הדיקטטורי המושחת של משפחת סומוסה בניקרגואה. דרך פרטים קטנים של היום-יום, מבטאת שירתה את עמדתה חסרת הפשרות בנוגע לזכויות אדם, פוליטיקה, פמיניזם, היסטוריה ותרבות.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט והתמונות מתוך כתבה על זמורה ב”La presna” (“העיתונות”, עיתון יומי חשוב בניקרגואה)

רגיל

הכנס העולמי על נשים

הכנס העולמי על נשים, 1975

 

“[העצרת הכללית של האומות המאוחדות] מכירה בכך שנשים מכל העולם, יהיו ההבדלים והפערים ביניהן ככל שיהיו, חולקות את החוויה הכואבת של קבלת יחס לא הוגן, ושככל שתתחזק המודעות שלהן לתופעה זו הן תיעשינה בעלות ברית טבעיות במאבק כנגד כל צורה של דיכוי, כגון קולוניאליזם, גזענות ואפרטהייד, ולפיכך תהווינה פוטנציאל מהפכני אדיר לשינוי כלכלי וחברתי בעולם.

“[…] מכירה גם בצורך הדחוף לשפר את מעמדן של נשים ולמצוא דרכים אפקטיביות יותר לאפשר להן את אותן ההזדמנויות שיש לגברים להשתתף באופן פעיל בפיתוח מדינותיהן […] ובצורך לעודד את מאמציהן לקידום, השגה ושימור של שלום עולמי באמצעות שותפות מלאה שלהן בארגונים מדיניים ובינלאומיים.

“[…] קוראת לממשלות, לשלוחות האו”ם, לארגונים בין-ממשלתיים מקומיים ובינלאומיים ולקהילה הבינלאומית בכלל להתחייב ליצירה של חברה צודקת שבה נשים, גברים וילדים יוכלו לחיות בכבוד, בחופש, בצדק ובשגשוג.”

(מתוך הצהרת מקסיקו)

 

היום, לפני 43 שנים, נפתח כנס הנשים העולמי הראשון של האו”ם במקסיקו סיטי. חשיבותו של הכנס בראייה חדשה של הנשים כשותפות מלאות לתהליכי הפיתוח ויישום המדיניות, בניסוח עמדה אחידה המשלבת תרבויות שונות, ובהיותו זרז לקבוצות פעולה ברחבי העולם. בכנס אומצו שתי תוכניות עבודה: האחת מפרטת יעדים ספציפיים לביטול האפליה נגד נשים; והשנייה מציגה את תרומתן החיונית לפיתוח כלכלי ולשלום עולמי ואת ההכרח לשלבן בין קובעי המדיניות. כן הוקמו מכון המחקר הבינלאומי לקידום נשים, שיתמוך ויממן תוכניות ברוח זו ויעקוב אחר יישומן, ו”יוניפם”, קרן הפיתוח של האו”ם עבור נשים.

 

עוד על הכנס העולמי הראשון על נשים

עוד על תוכנית הפעולה העולמית לביטול האפליה נגד נשים, החלטה 3520 של האו”ם

עוד על הצהרת מקסיקו לחיזוק נקודת המבט הנשית ביישום מדיניות חוץ ובתהליכי פיתוח ושלום, החלטה 66/34 של האו”ם

עוד על “UN Women“, ממשיכתה של “יוניפם” (UNIFEM)

עוד על שנת הנשים הבינלאומית שהוכרזה על ידי האו”ם ב-1975

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ה”ניו יורק טיימס” מדווח על הכנס

בתמונה הקטנה: כמה ממאות הנציגות שהשתתפו בכנס, צילום מסך מתוך סרטון קצר על הכנס

רגיל

גילדה רדנר

גילדה סוזן רדנר, 1989-1946

היום, לפני 72 שנים, נולדה גילדה רדנר, קומיקאית ושחקנית יהודייה-אמריקאית פורצת דרך. בראשית שנות ה-70 החלה להופיע בסטנד-אפ, זכתה להצלחה מסחררת והצטרפה לתוכנית קומדיה ברדיו ששודרה בכל רחבי ארה”ב. ב-1975 עלתה לשידור תוכנית הטלוויזיה “סאטרדיי נייט לייב”, והיא הייתה חברה בצוות המקורי; היא גם כתבה חלק גדול מהמערכונים, ונודעה במיוחד בפרודיות על מגישי חדשות, שבהשראתה הפכו נפוצות בתוכניות סאטירה. לאחר מותה מסרטן נוסדו לפי צוואתה ארגונים להגברת המודעות לאבחון מוקדם של המחלה, למעקב ורישום של קבוצות סיכון ולתמיכה בחולים ובקרוביהם.

ויקיפדיה

עוד על “קהילות התמיכה בחולי סרטן” (המכונות “מועדוני גילדה”, על שמה)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רדנר ב”סאטרדיי נייט לייב”

בתמונה הקטנה: גילדה רדנר (במרכז), עם (מימין לשמאל) ג’ון קנדי, רוזמרי רדקליף, יוג’ין לוי ודן אקרויד, צוות הקומיקאים של התיאטרון המפורסם “Second City” ב-1974 (מקור: אימגור)

רגיל

בירגיט תוט

בירגיט (ברידג’ט) תוט, 1662-1610

היום, לפני 408 שנים, נולדה בירגיט תוט, סופרת ומלומדת דנית, שהייתה מהראשונות לדרוש השכלה לנערות ולנשים. היא ידעה שפות רבות, ביניהן גרמנית, אנגלית, צרפתית, לטינית, יוונית ועברית, ותרגמה יצירות חשובות רבות לדנית כדי להנגישן, במיוחד לנשים. היא זכורה במיוחד בשל תרגום ראשון מסוגו מלטינית של כתבי הפילוסוף הרומאי סנקה, תרגום שיצר שיח תרבותי ודתי חדש בדנמרק והכניס מילים חדשות לשפה הדנית. אף שלא היה לה “מקצוע” ציבורי רשמי היא זכתה לכבוד רב בקהילה האקדמית הדנית, וב-1660 אושרה לה קצבה שנתית מיוחדת מהמלך על מנת להרחיב את ספרייתה ולחקור שפות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: עמוד השער של תרגום תוט לעבודותיו של סנקה מלטינית לדנית. שמה אינו מוזכר, אך היא מוצגת כמינרווה אלת החוכמה (חובשת קסדה, בראש העמוד) (מקור: ויקיפדיה)

רגיל

בסי ריינר פארקס

בסי ריינר פארקס, 1925-1829

היום, לפני 189 שנים, נולדה בסי ריינר פארקס, סופרת, משוררת, עיתונאית ופעילה למען זכויות נשים באנגליה. היא הייתה חברה בתנועת הנשים המאורגנת הראשונה באנגליה, שהפעילה בכיכר לנגהם בלונדון מועדון קריאה ובית קפה שהיוו מרחב לדיון ולפעולה למען שיפור מעמדן וזכויותיהן של נשים, בעיקר זכויות תעסוקה, השכלה, רכוש והצבעה. היא הייתה העורכת הראשית של “הירחון של נשות אנגליה”, אשר נוסד ע”י קבוצת לנגהם ב-1858 והיה כתב-העת הראשון שקידם ופרסם את פועלן של נשות התקופה לצד סיקור נשים בולטות בהיסטוריה, שירה שכתבו נשים וחדשות רלוונטיות לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

שטפני גראף

שטפני מריה (“שטפי”) גראף, נולדה ב-1969

היום, לפני 49 שנים, נולדה שטפני גראף, טניסאית גרמנייה. היא דורגה במקום הראשון בעולם במשך 377 שבועות, יותר מכל שחקן/ית אחר/ת בתולדות הדירוג, והוכתרה כשחקנית הטניס הטובה ביותר במאה ה-20. ב-1988 זכתה בכל ארבעת טורנירי הגראנד סלאם וגם במדליית זהב אולימפית – היחיד/ה אי פעם שזכתה ב”סלאם המוזהב” בשנה אחת. עד פרישתה ב-1999 זכתה בסה”כ ב-107 תארים ליחידות (22 מהם בטורנירי גראנד סלאם), ו-9 פעמים הוכתרה לשחקנית השנה. כיום היא פעילה ב”ילדים למען מחר”, ארגון שייסדה למען ילדים מאזורי מלחמה ואסון, ובקרן העולמית לשימור חיות בר.

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אליזבת איידנבנץ

אליזבת איידנבנץ, 2011-1913

היום, לפני 105 שנים, נולדה אליזבת איידנבנץ, מורה ואחות שווייצרית. ב-1937 הצטרפה לאגודת הסיוע לילדים במלחמה, שנועדה לסייע לפליטים הרעבים והחולים של מלחמת האזרחים בספרד, וייסדה בית יולדות בעיר אלנא שבדרום צרפת עבור הנשים והילדים מקרב הפליטים. לאחר הכיבוש הנאצי זרמו לאלנא פליטים יהודים וצוענים מרחבי אירופה; החוק בצרפת של וישי חייב את הצוותים הרפואיים לשמור על נייטרליות ולא להגן עליהם, אולם איידנבנץ פעלה להסתיר את זהות הפליטים מהגסטאפו ובכך הצילה מאות תינוקות במהלך מלחמת העולם השנייה. על פועלה זה הכיר בה “יד ושם” כחסידת אומות העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צוות בית החולים באלנא (אליזבת בשורה השנייה, שנייה משמאל), 1941
בתמונה הקטנה: בית החולים המשוחזר באלנא

רגיל

כריסטין ניקסון

כריסטין ניקסון, נולדה ב-1953

היום, לפני 65 שנים, נולדה כריסטין ניקסון, קצינת משטרה אוסטרלית. ב-2001 מונתה למפכ”לית משטרת ויקטוריה – האישה הראשונה העומדת בראש משטרה במדינה אוסטרלית. בתפקידה זה צעדה ניקסון, במדים, במצעד הגאווה במלבורן, והסבירה כי על אף היותה הטרוסקסואלית, “אני תומכת באנשים הגונים וראויים שרוצים לנהל את חייהם כמו כולם, אך זכו בעבר ליחס מזעזע מצד המשטרה, ואני מתכוונת לטפל בזה.” ב-2009 נענתה לבקשת הממשלה לפרוש כדי לעמוד בראש רשות השיקום וההצלה לאחר “השבת השחורה” שבה התחוללו שריפות היער הקשות ביותר בהיסטוריה של אוסטרליה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: צועדים במצעד הגאווה 2009 במלבורן נושאים בובה במחווה לניקסון

רגיל

החוק לשוויון בשכר

החוק לשוויון בשכר, 1963 (תיקון לחוק תנאי עבודה הוגנים 1938)

“המעסיק, בכל מקום עבודה שהוא, לא יפלה בין עובדים על בסיס מגדר על ידי תשלום של שכר נמוך משהיה משלם לעובדים מהמין השני עבור אותה העבודה, הדורשת רמה שווה של כישורים, מאמץ ואחריות, ונעשית תחת תנאי עבודה דומים, אלא במקרה שבו יוכיח כי גובה התשלום תלוי בוותק, ביכולת, בתפוקה או בכל קריטריון הוגן אחר שאינו מגדרי.” – מתוך התיקון לחוק תנאי עבודה הוגנים: שוויון בשכר (עבר בארה”ב היום, לפני 55 שנים), שלפיו אפליה מגדרית פוגעת באיכות חיי העובדים, מונעת ניצול מרבי של משאבי האנוש, יוצרת סכסוכי עבודה, מפריעה למהלך המסחר התקין ומהווה תחרות לא הוגנת.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הנשיא קנדי בעת טקס החתימה על חוק השוויון בשכר. מתוך כתבה על המאבק לשוויון בשכר במלאת 50 שנה לחוק

רגיל

ג’ורג’ינה תאודורה ווד

ג’ורג’ינה תאודורה ווד, נולדה ב-1947

היום, לפני 71 שנים, נולדה ג’ורג’ינה תאודורה ווד, משפטנית גאנית. היא החלה את הקריירה שלה כקצינת תביעה של משטרת גאנה. ב-1974 עברה אל כס השיפוט, והלכה והתקדמה כשופטת עד למינויה ב-2007 לשופטת הבכירה של ביהמ”ש העליון – האישה הראשונה העומדת בראש הרשות השופטת של גאנה והאישה הבכירה ביותר עד אז בהיסטוריה הפוליטית של גאנה. ב-2017, עם פרישתה, מונתה לחברה במועצת המדינה, חבר היועצים הבכיר לנשיא גאנה. היא מכהנת גם כחברת ועד ב”מרכז לצדק גלובלי”, ארגון בינלאומי הפועל ליישום ולאכיפה של חוקים לזכויות אדם על מנת לקדם שוויון מגדרי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: ווד מושבעת לשופטת הראשונה בביהמ”ש העליון, לצד נשיא גאנה ג’ון קופור (מימין) ובן זוגה אדמין ווד (משמאל). מתוך האתר “גאנה-ווב”

רגיל

“עשינו הפלות!”

“עשינו הפלות!”, 1971

היום, לפני 47 שנים, התפרסם גיליון של מגזין “שטרן” הגרמני שכותרתו הייתה “עשינו הפלות!”. הופיעו בו 374 נשים, ביניהן מפורסמות רבות, שהודו בפומבי בכך שביצעו הפסקת היריון, דבר שהיה לא חוקי אז לפי סעיף 218 לחוק העונשין המערב-גרמני, אשר שונה ב-1976 אך הגבלותיו הוסרו סופית רק עם איחוד גרמניה ב-1992. הגיליון היה פרי יוזמה של העיתונאית הפמיניסטית אליס שוורצר, ונחשב לאבן דרך בתחיית המאבק הפמיניסטי בשנות ה-70: הפרסום שבר את הטאבו על שיח ציבורי על הפלות, הביא להקמת כמה קבוצות פמיניסטיות והאיץ את התארגנות ההתנגדות לחוק האוסר על הפלות.

ויקיפדיה

פייסבוק

עוד על אליס שוורצר (בתמונה הקטנה)

תמונתה של שוורצר מתוך אתר WDR הגרמני

רגיל

הלן סיקסו

הלן סיקסו, נולדה ב-1937

“על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן. מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית.” הלן סיקסו (נולדה היום, לפני 81 שנים), סופרת, משוררת, מחזאית ופילוסופית פמיניסטית צרפתייה-יהודייה, ילידת אלג’יריה. פרופ’ סיקסו הקימה ב-1974 את “המרכז לחקר לימודי נשים”, הראשון מסוגו באירופה, ונחשבת לאחת האינטלקטואליות המובילות בצרפת מאז שנות ה-60, אשר השפיעה רבות על עיצוב התיאוריה הספרותית, הפילוסופיה והפמיניזם הפוסט-מודרניים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך “צחוקה של המדוזה” (Le Rire de la Méduse), שראה אור ב-1975 ונחשב לאחד המניפסטים הפמיניסטיים החשובים שפורסמו. החיבור עוסק ביחסים שבין שפה, גוף, מיניות וחברה, ועל ידי חשיפת ההכללות הלשוניות שעיצבה הפטריארכיה לדיכוי הנשי, ותרגול צורות ביטוי חלופיות של כתיבה נשית וקווירית, פועל ליצירת שינוי לשוני, אשר ייצור בתורו שינוי תפיסתי ולבסוף שינוי חברתי.

בתמונה הקטנה: פרופ’ סיקסו מרצה בשנת 1975

התמונות מתוך אתר “בבליו”, המרכז מידע על ספרים וסופרים בצרפתית

רגיל

פאולינה צ’יזיאן

פאולינה “פאולי” צ’יזיאן, נולדה ב-1955

“אנו סוסות אבודות הדוהרות על פני החיים, מואכלות פירורים, נושאות את תהפוכות הגורל, מכריזות מלחמה זו כנגד זו. הזמן חולף ויום אחד נישכח. כל אחת מאיתנו היא ענף שבור, עלה יבש, נתונות לחסדי הרוח. אנו חמש. הבה נתאחד, וניצור יחד יד אחת.” – פאולינה צ’יזיאן (נולדה היום, לפני 63 שנים), מספרת סיפורים ממוזמביק, האישה הראשונה שספריה יצאו לאור במדינתה. כתיבתה מבקרת מסורות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות במוזמביק, ומהווה שופר לחוויות של נשים בחברה פטריארכלית הכורעת תחת נטל היסטורי של עימות אלים ושהנשים בה לרוב לא זוכות להשכלה או מתקבלות לשוק העבודה.

הציטוט מפיה של ראמי, גיבורת ספרה של צ’יזיאן “האישה הראשונה: סיפור על פוליגמיה” (2001), המובילה את נשותיו השונות של בעלה לפעול בסולידריות להשגת מעמד וקול משלהן. מתוך ביקורת על הספר באתר “מילים ללא גבולות”

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

בטי לזרוס קנוט

אליזבת (בטי) לזרוס קנוט, 1965-1926

היום, לפני 92 שנים, נולדה בטי לזרוס קנוט, קשרית וחברת מחתרת המאקי בצרפת הכבושה ופעילה ציונית. עם פלישת בעלות הברית, ביקשה להתגייס לצבא הצרפתי אך נדחתה בשל מגדרה ושירתה במקום זאת ככתבת צבאית בעיתון המחתרתי “קומבה”. לאחר המלחמה גויסה לארגון לח”י וסייעה ביצירת קשרים עם עיתונאים חשובים, בגיוס ציונים צרפתים, וכן בניסיון לפוצץ משחתת בריטית שסיכלה הגעת מעפילים ארצה. בשנות ה-50 עלתה לישראל והקימה בבאר שבע את מועדון “ההזדמנות האחרונה”, שאירח אנשי תרבות ורוח ידועים והיווה מוקד משיכה לתיירים ולחיילים ששירתו באזור.

 

המידע מתוך מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, פרויקט פמיניסטי באקדמיה שבו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל.

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך אתר הלח”י

התמונה הקטנה מתוך פרויקט “מעלים ערך” באתר “פוליטיקלי קוראת”

רגיל

אלברטה שנק אדמס

אלברטה דייזי שנק אדמס, 2009-1928

היום, לפני 90 שנים, נולדה אלברטה שנק אדמס, אינואיטית-אמריקאית שפעלה למען שוויון עבור העמים הילידיים באלסקה. ב-1944, במחאה נגד הפרדה בין הגזעים, שהביאה בפועל להשארה של ילדים לא-לבנים ללא מסגרת חינוכית ושל מבוגרים לא-לבנים ללא אפשרויות תעסוקה, שנק בת ה-16 סירבה לצאת מהאזור ל”לבנים בלבד” בתיאטרון ונעצרה ע”י המשטרה. היא שוחררה למחרת לאחר הפגנת מחאה של הקהילה האינואיטית המקומית, וכתבה על כך למושל אלסקה, שבתגובה הבטיח לה שאף אחד לא יקבל שוב יחס כזה ובתוך כמה חודשים העביר את החוק למניעת אפליה באלסקה (1945).

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: “תיאטרון החלומות” בעיר נום שבאלסקה, שבו מחתה אלברטה על מדיניות ההפרדה

רגיל

אליס פרנקלין

אליס קרוליין פרנקלין, 1964-1885

היום, לפני 133 שנים, נולדה אליס פרנקלין, פעילה פמיניסטית בריטית. עם פרוץ מלחה”ע ה-1, היא סייעה למשרד החקלאות וארגנה את “צבא הקרקע של הנשים”, ארגון אזרחי שסיפק לחוות כוח עבודה נשי במקום הגברים שיצאו למלחמה. ב-1919 הייתה ממייסדות “חברת הנשים הבריטיות” לסיוע לנשים שמצאו עצמן לאחר המלחמה ללא עבודה (ו/או ללא בעל מפרנס), ארגון שהיה א-פוליטי ומכיל ונתן מקום משמעותי גם לנשים פמיניסטיות וללסביות. היא הייתה דמות מפתח בייסוד “גילדת נשות העיר”, שפעלה למען שוויון אזרחי ותעסוקתי, וכן כיהנה כמזכירת הליגה היהודית לסופרג’יזם לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: נשות “צבא הקרקע” של בריטניה קוצרות סלק (1942-3)

בתמונה הגדולה: מתוך “לונדון גאזט”, 1931 – פרנקלין מקבלת מהמלך אות קצונה של המסדר המצוין ביותר של האימפריה הבריטית על פועלה לפתרון מצוקתן האישית והכלכלית של נשים שנפלטו אל מחוץ למעגל העבודה לאחר מלחמת העולם הראשונה

רגיל

איימי “בריז” הארפר

איימי “בריז” הארפר, נולדה ב-1976

היום, לפני 42 שנים, נולדה איימי “בריז” הארפר, תאורטיקנית חברתית אפרו-אמריקאית, טבעונית ופמיניסטית. כיועצת אסטרטגית בפרויקטים למען הגברת נגישות, מודעות וייצוג לרבגוניות, היא מפתחת תוכניות לימודים, מתכננת כנסים, חוקרת, מרצה ומפרסמת ספרים ומאמרים על ההצטלבות של אנטי-גזענות, פמיניזם וצריכה אתית (טבעונות, סחר הוגן, אורח חיים “ירוק” וכיו”ב). האנתולוגיה פורצת הדרך שערכה, Sistah Vegan, מכילה אוסף כתבים מאת נשים שחורות טבעוניות המחברים בין בחירות תזונתיות למאבקים של קבוצות שוליים להשתחרר ממערכות דיכוי.

ויקיפדיה

אתר האינטרנט של א’ בריז הארפר

הבלוג “The Sistah Vegan Project

פייסבוק

התמונה הקטנה מתוך קמפיין מימון המונים משנת 2014 להוצאת ספר על “גבריות שחורה, טבעונות וצרכנות אתית”

רגיל

לילי ניר

לילי ניר, 2011-1949

 

“באחד הימים עת שכבתי בבית החולים, על גבול הייאוש, במסגרת סדרת טיפולים אין סופית, הבטתי סביב ולפתע הבחנתי בחברותי הנשים. בשקט, כמו נמלים עמלניות, הן סייעו לי. זו בישלה, זו שהתה לידי בטיפולים, זו באה לעודד וזו ישבה לידי מבלי לומר דבר. הבנתי כי בקבוצה המיוחדת והנשית הזו, ה’ביחד’ הוא כוח שאפילו הסרטן אינו יכול לנצח. ועל אף הכאבים, הסבל, הבחילות והטשטוש הבשילה בי התובנה, כקרן אור שחדרה אל עולמי החשוך, כי בכל משבר קיימת הזדמנות לצמיחה ולכן אני אקום מהמיטה הזו ואעשה משהו שיחזק ויעצים נשים בפן כלכלי. הבנתי שקבוצת נשים היא חיק תומך ומפרגן וכי הישגים מקבלים משנה תנופה מעצם הנוכחות הנשית. הבנתי גם שהצלחה ולו של אישה אחת סוללת את הדרך לאחרות. ואז, מהמקום הנורא ההוא, החלטתי להקים את מכללת פמיננסי למען ביטחון כלכלי בראש נשי.” – ד”ר לילי ניר על הסיפור של פמיננסי

מתוך: אתר האינטרנט של פמיננסי

 

היום, לפני 69 שנים, נולדה לילי ניר, פסיכולוגית ויועצת ארגונית ישראלית, מחלוצות התחום בארץ. בשנות ה-70 הקימה את המדור למדעי ההתנהגות של משטרת ישראל ופיתחה סדנאות ניהוליות לכל שדרת הפיקוד של המשטרה, וכן הוסמכה כמגשרת וכנציגת ציבור בבית הדין לעבודה. במקביל לעבודתה בחברת הייעוץ הארגוני המצליחה שהקימה, פעלה רבות למען שוויון בין המינים וחנכה נשים לקידום עסקיהן. ב-2002 ייסדה את “פמיננסי – מכללה כלכלית לנשים”, המכשירה אלפי נשים לעצמאות כלכלית באמצעות סדנאות לניהול תקציב אישי, משפחתי ועסקי ולהתמצאות בשוק ההון והחיסכון הפנסיוני.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: לילי ניר עם בתה ענת. צילום: תמר מצפי ל”סלונה”
בתמונה הקטנה: סדנה של “פמיננסי”, מתוך עמוד הפייסבוק של המכללה

רגיל

מריה חזוס אלוורדו ריברה

מריה חזוס אלוורדו ריברה, 1971-1878

“העיקרון הבסיסי של הפמיניזם הוא שוויון של הגבר והאישה בפוטנציאל המנטלי וביכולת לעבוד, שוויון שהוכח ללא עוררין על ידי ההיסטוריה, ואפילו על ידי התבוננות שטחית בחיי היומיום. ברור כי יש צדק מוחלט בשחרור הנשים מן האפוטרופסות הכפויה והאכזרית של הגבר” – מריה חזוס אלוורדו ריברה (נולדה היום, לפני 140 שנים), פעילה חברתית ופמיניסטית רדיקלית, אשת חינוך, עיתונאית וסופרת פרואנית, הנחשבת לראשונת המגנות על זכויות נשים בפרו. “המהפכה הנשית”, ארגון שהקימה ב-1914, קידם הסכמה ציבורית רחבה וחקיקה בעד קבלת נשים לעבודות ממשלתיות ובעד זכות הצבעה לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך דברים שנשאה ב-1911 בכנס על פמיניזם, בלימה, פרו.

התמונה הקטנה מתוך סרטון מחווה ל”מריה חזוס אלוורדו ומאבקה למען אזרחותן של הפרואניות”

רגיל

ליידי מרי וורטלי מונטגו

ליידי מרי וורטלי מונטגו, 1762-1689

היום, לפני 329 שנים, נולדה ליידי מרי וורטלי מונטגו, אצילה, כותבת ומשוררת אנגלייה. כתביה מתארים ומבקרים, בין היתר, את העמדה החברתית דאז כלפי נשים, המעכבת את התפתחותן האינטלקטואלית והחברתית. היא הייתה הראשונה שכתבה רשמים ממסעותיה באימפריה העות’מאנית, כאשת השגריר הבריטי בטורקיה, וחשפה פנים שונות של אורחות החיים במזרח הקרוב, בעיקר של הנשים. בטורקיה נחשפה גם לחיסון לאבעבועות שחורות, שפותח בסין מאות שנים קודם לכן אך באירופה התייחסו אליו כרפואת אליל, שכנעה את משפחת המלוכה הבריטית להתחסן והביאה להפצת החיסון במערב ובעולם כולו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “ליידי מונטגו בלבוש טורקי”, ציור מאת ז’אן אטיין ליאוטאר (~1756)

בתמונה הקטנה: “פופ מתנה אהבים עם ליידי מרי”, ציור שמן מאת ויליאם פאוול פרית (1852), המתאר את ליידי מרי פורצת בצחוק לשמע הצהרת אהבתו של המשורר אלכסנדר פופ