עמוד 1
רגיל

טיילור סוויפט

טיילור אליסון סוויפט, נולדה ב-1989

היום, לפני 29 שנים, נולדה טיילור סוויפט, זמרת-יוצרת אמריקאית. מאז 2006 זכתה בכ-250 פרסי אמי, גראמי, בילבורד ועוד, אלבומיה הם מהנמכרים ביותר בעולם, שירה “Love Story” הוא שיר הקאנטרי הנמכר בכל הזמנים, והיא האדם עם מספר העוקבים הגבוה ביותר ברשתות החברתיות. יש לה השפעה רבה על אימוץ המדיה החברתית לתקשורת עם הקהל ועל עידוד אמנים צעירים שיוצרים את המוזיקה שלהם בעצמם. היא אחת מהידוענים התורמים ביותר, בעיקר למען תמיכה באמנויות, קידום אוריינות, שירותים לילדים חולים ושיקום נפגעי אסונות טבע, וכן ממובילות תנועת Time’s Up נגד אלימות מינית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חובשת “כובע פוסי” ורוד, מתוך כתבה מ-2018 על “ההתעוררות הפוליטית של נשים לבנות באמריקה” בכתב העת GQ [קרדיט: גטי אימג’ז]

בתמונה הקטנה: בסיבוב הופעות ב-2015, עם צאת אלבומה “1989”

רגיל

טילי אסטון

מטילדה אן (“טילי”) אסטון, 1947-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה טילי אסטון, סופרת ומורה אוסטרלית, שנודעת בשל הישגיה בקידום זכויות אנשים עם לקויות ראייה. היא הייתה בעל/ת לקות הראייה הראשון/ה שהתקבל/ה לאוניברסיטה באוסטרליה, אך נאלצה לפרוש לאחר שנה בהיעדר ספרי לימוד בברייל. ב-1894 ייסדה את החברה הוויקטוריאנית לסופרי ברייל (לימים ספריית הברייל הלאומית), וב-1895 את האגודה לקידום עיוורים, שתחת ניהולה הובילה שינוי חברתי וחוקי, ובין היתר השיגה לעיוורים זכות הצבעה, פטור מתשלום על דואר בברייל ותחבורה ציבורית בחינם. ב-1913 מונתה לנהל את מחלקת החינוך הלאומית לעיוורים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בשנות ה-20 לחייה, מקריאה סיפורי אגדות מתוך ספר שנכתב בכתב ברייל [התמונה באדיבות “culture Victoria”]. מתוך כתבה על “תערוכה על חיי החזון של טילי אסטון

בתמונה הקטנה: סנטור פיירבירן מעניק לגברת אסטון, המייצגת את החברה לסופרי ברייל, את המפתח לספריית החברה הוויקטוריאנית לברייל, עם פתיחתה ב-1919. מתוך אתר המוזיאונים של ויקטוריה

רגיל

חוה וֶרבָּה

חוה וֶרבָּה, 1969-1909

“[היא] ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. […] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חופשי בפינת הבובה, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. […] לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה אל כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. […] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה קם הדור הזה. […] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.”
(מתוך הספד שכתבה עליה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון “דבר”)

היום, לפני 109 שנים, נולדה חוה וֶרבָּה, גננת וסופרת ילדים ישראלית. במהלך לימודיה בסמינר ציוני לגננות בפולין עבדה כמתמחה בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, וכן סייעה להעביר מרכזים חינוכיים ציוניים בפולין ובאוקראינה לחינוך בשפה העברית. ב-1933 עלתה לישראל, וב”גן של חוה” בתל אביב התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור, בהם ילדי השכונות, ילדי עולים וילדי מיטב אמני ישראל. היא יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי החינוך לגיל הרך בישראל, כחברת התאחדות הגננות, כמדריכה לגננות ולריתמיקה בסמינר הקיבוצים וכמי שספריה היו לספרי יסוד בגני הילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חוה עם ילדי הגן שלה, שלהי שנות ה-30

בתמונה הקטנה: חוה ורבה, אביב 1947

[התמונות מתוך ויקיפדיה]

רגיל

נשות הכותל

נשות הכותל, החל מ-1988

היום, לפני 30 שנים, ראש חודש טבת, בסיום הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות בירושלים, הגיעו עשרות נשים לעזרת הנשים בכותל המערבי עטופות בטליתות וניסו להתפלל ולקרוא בתורה. מתפללים אחרים הגיבו באלימות, והמשטרה עצרה אותן. בעקבות זאת החליטו נשים ירושלמיות, ובראשן ענת הופמן, לקיים תפילה בכל ראש חודש. אף שכל הערכאות המשפטיות פסקו שאין בתפילתן כל דבר עבירה, וכל הממשלות דנו רבות במציאת מתווה לשמירה על חופש הפולחן, “נשות הכותל” עדיין נתקלות במחאות אלימות ואף נעצרות מדי חודש, ונעשו לסוגיית זכויות הנשים המדוברת ביותר בישראל.

ויקיפדיה

על ענת הופמן

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נשות הכותל בתפילת ראש חודש חשוון התשע”ז (נובמבר 2016); מתוך כתבה באתר “מידה”: “מה באמת רוצות נשות הכותל” [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]

בתמונה הקטנה: לזלי זקס ורחל כהן ישורון מ”נשות הכותל”, עטופות בטליתות, מעוכבות לחקירה, ראש חודש כסלו התשע”ג (נובמבר 2012) [מתוך ויקיפדיה]

רגיל

ג’ומאנה חדאד

ג’ומאנה חדאד, נולדה ב-1970

היום, לפני 48 שנים, נולדה ג’ומאנה חדאד, סופרת, דוברת ועיתונאית לבנונית, הבולטת בפועלה למען זכויות נשים, במאבקה נגד צנזורה ולמען חופש הביטוי ובביקורתה על דת מאורגנת. ב-2008 ייסדה את “ג’סד” (“גוף”), מגזין תרבות בערבית המעורר מחלוקת בשל עיסוקו בטאבו של הגוף דרך קולנוע, ספרות, אמנות ומדע. השנה החלה לשדר תוכנית ב”אל-חורה”, ערוץ טלוויזיה בלוויין המשודר מארה”ב בערבית, העוסקת בסוגיות של חופש ביטוי וחשיבה ביקורתית. מזה כמה שנים היא נכללת ברשימת 100 הנשים הערביות החזקות בעולם של “מגזין העסקים הערביים”, בשל תרומתה התרבותית ופועלה החברתי.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבת דיוקן ב”לה פיגארו נשים” (בצרפתית): “ג’ומאנה חדאד מלבנון: לא לטאבו על מין“, 2014 [צילום: פרנקו טטמנטי]

בתמונה הקטנה: מתראיינת על פמיניזם ומיניות, גרמניה 2010 [צילום: היינריך בול שטיפטונג]

רגיל

אבתיהאג’ מוחמד

אבתיהאג’ מוחמד, נולדה ב-1985

היום, לפני 33 שנים, נולדה אבתיהאג’ מוחמד, סייפת אמריקאית, המדורגת נכון להיום שלישית בארה”ב ושמינית בדירוג הבינלאומי. היא המוסלמית-אמריקאית הראשונה שהתחרתה באולימפיאדה כשהיא לובשת חיג’אב, ועם זכייתה בארד בתחרות הקבוצתית באולימפיאדת ריו 2016 הפכה למוסלמית-אמריקאית הראשונה עם מדליה אולימפית. ב-2014 הקימה חברת ביגוד בשם Louella, שמטרתה להביא ביגוד אופנתי ומותאם לנשים דתיות לשוק האמריקאי. היא משמשת כשגרירת ספורט בקהילות מוחלשות במדינות שונות, במסגרת תוכנית של מחלקת המדינה האמריקאית להעצמת נשים וילדות באמצעות ספורט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מגזין “טיים ספורט”, 2016 [צילום: דניאל שאה]

בתמונה הקטנה: אבתיהאג’ מוחמד (משמאל) בתחרות סיף מול נציגת צרפת באולימפיאדת ריו 2016, מתוך מאמר ב”הפינגטון פוסט”: “אבתיהאג’ מוחמד לא זכתה היום במדליית זהב, אבל היא זכתה במשהו אפילו יותר גדול” [צילום: פבריס קופריני, גטי אימג’ז]

רגיל

מריון דֶנהוֹף

מריון הֶדָה אילזה, הרוזנת דֶנהוֹף, 2002-1909

היום, לפני 109 שנים, נולדה מריון דֶנהוֹף, עיתונאית וסופרת גרמנייה, מהפורות והמשפיעות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא הייתה שותפה ל”קשר ה-20 ביולי” כנגד היטלר, אך הצליחה להטעות את חוקרי הגסטאפו ולהינצל מהוצאה להורג. ב-1946 החלה לכתוב ב”די צייט” (“הזמן”), השבועון הנמכר והנקרא ביותר בגרמניה, ובמשך שנים רבות הייתה העורכת הראשית והמוציאה לאור. בנוסף כתבה יותר מ-20 ספרים, כולל ניתוחים פוליטיים והיסטוריים של גרמניה. את כל ירושתה הקדישה להקמת קרן המעניקה מדי שנה, מאז 2003, את “פרס מריון דנהוף” לקידום היחסים והשלום בין העמים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עומדת על ידיהם של אחיה, כריסטוף והייני, 1936 [מתוך אתר “קרן מריון דנהוף”]

התמונה הקטנה מתוך ביוגרפיה שלה בארכיון אתר “וולדורף חינוך היום”

רגיל

פטרה קלי

פטרה קרין קלי, 1992-1947

היום, לפני 71 שנים, נולדה פטרה קלי, פוליטיקאית ופעילת אקו-פמיניזם גרמנייה. בשנות ה-60 למדה מדע המדינה בוושינגטון, שם קיבלה השראה ממאבקה של התנועה לזכויות האזרח והשתתפה בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ונגד החימוש הגרעיני. ב-1971 החלה לעבוד בנציבות האירופית למען הרחבת האיחוד, זכויות נשים ושמירת הסביבה, וכן ארגנה הפגנות מחאה מהגדולות בעולם נגד נשק גרעיני ובעד שלום. ב-1983 זכתה מפלגת הירוקים בראשותה ב-27 מושבים בפרלמנט המערב-גרמני, והייתה למפלגה הירוקה הראשונה בעולם בעלת השפעה חשובה ברמה ארצית ובינלאומית. ב-1992 נרצחה קלי בשנתה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קלי, בקסדה מעוטרת פרחים, בהפגנת מחאה מול בסיס של צבא ארה”ב בעיר הגרמנית מוטלנגן, 1983 [מתוך מאמר הספד ב”דר שפיגל”]

בתמונה הקטנה: במסיבת עיתונאים לאחר בחירות 1983, עם אוטו שילי וריינר טרמפט [מתוך אתר “היסטוריה של גרמניה במסמכים ובתמונות”]

רגיל

פיי דל מונדו

פיי וילאנואבה דל מונדו, 2011-1911

היום, לפני 107 שנים, נולדה פיי דל מונדו, רופאת ילדים פיליפינית. ב-1933 סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת מנילה כמצטיינת המחזור, ונשיא הפיליפינים נתן לה מלגה ללימודי המשך בארה”ב, היכן שתרצה; כך הייתה לאישה הראשונה בביה”ס לרפואה של הרווארד, שם התמחתה ברפואת ילדים ובבקטריולוגיה. במהלך מלחה”ע ה-2 טיפלה בילדים במחנות מעצר במסגרת הצלב האדום, ולאחר מכן הקימה בכספה בית חולים לילדים בפיליפינים, הראשון מסוגו באסיה. עם תרומותיה החשובות ב-70 שנות קריירה נמנים מחקר חלוצי על קדחת דנגי וארגון משלחות רפואיות לקידום הבריאות בכפרים נידחים.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך האתר “נשים מדהימות בהיסטוריה”

התמונה הקטנה מתוך ויקיפדיה

רגיל

יום המאבק באלימות נגד נשים: הטרדות מיניות

הטרדות מיניות #גם_אז

“ביזויה של האישה הוא חלק מתפיסתו של הגבר את זכויותיו המיניות. הדת שלנו, החוקים, המנהגים, כולם מבוססים על הרעיון שהאישה נוצרה עבור הגבר,” כתבה אליזבת קיידי סטנטון כבר ב-1860. בארה”ב, יותר ממאה שנים חלפו עד שהמונח “הטרדה מינית” נכנס לספר החוקים: בשנות ה-70 כתבו מארי רואו וקתרין מקינון לראשונה על הטרדה מינית כאפליה תעסוקתית. ועדיין, המונח נותר בעיקר במעגלים אקדמיים ומשפטיים עד 1991, עם עדותה של אניטה היל נגד המועמד לביהמ”ש העליון קלרנס תומאס. לפני כשנה, כתבו מיליונים #גםאני וקראו סוף-סוף להחלת השלכות על המטרידים. הגם מחר?

 

הטרדה מינית מוגדרת כיום במדינות רבות כסוג של אפליה בלתי חוקית, התעללות מינית ופסיכולוגית ובריונות אלימה, הפוגעות בכבוד האדם והאישה, בחירותם, בפרטיותם ובזכותם לשוויון.

מחקרים מראים קשר מובהק בין הטרדות מיניות לבין פגיעה בבריאות הפיזית והנפשית (עד כדי הפרעת דחק פוסט-טראומטית) ובתחושת הסיפוק הכללית מהחיים.
לפי מחקר של הרשות לזכויות יסוד של האיחוד האירופי (2014), נשים שעברו תקיפה או הטרדה מינית הרגישו כועסות (45%), מוטרדות (41%), נבוכות (36%), פוחדות (29%) ואשמות (20%). נמצא כי למקרים של הטרדה חמורה או מתמדת, יכולות להיות אותן השפעות פסיכולוגיות כמו אונס או תקיפה מינית, ביניהן תחושות זמניות או מתמשכות של חרדה ודיכאון, אובדן אמון, פגיעה בהערכה העצמית, נדודי שינה, קשיי ריכוז, הפרעות אכילה או התמכרויות.
מי שמסרבת, מתנגדת ו/או מתלוננת סובלת לעיתים קרובות מסוגים שונים של נקמה, בידוד חברתי, השמצה ובריונות; לעיתים קרובות היא מועמדת למשפט הציבור, כשכל חייה ומעשיה נחשפים לחקירה ולביקורת, עד כדי צורך לעזוב עבודה, לימודים, מקום מגורים וקהילה או משפחה.

במקום העבודה, הטרדה עלולה להיחשב לבלתי חוקית כאשר היא תכופה או חמורה, יוצרת סביבת עבודה עוינת או פוגעת, או גורמת להחלטה שלילית על ההעסקה (פיטורין, הורדה בדרגה, העברה, חבלה בעבודה וכיו”ב). מעבר לפגיעה במוטרדות עצמן, נמצא כי אקלים ארגוני המאפשר הטרדות מיניות מוביל לפגיעה גם בארגון, מבחינת שביעות רצון העובדים והעובדות, שימור וגיוס עובדים, יעילות העבודה ותפוקה, וריבוי היעדרויות ואיחורים בשל אובדן מוטיבציה או מנגנון הימנעות.
מחקר מ-1997 מצא כי נשים משתמשות בשלוש אסטרטגיות עיקריות כדי להמשיך ולתפקד בסביבת עבודה שבה הן מוטרדות מינית: אלה ששומרות מרחק מגברים ונמנעות מהתנהגויות שעשויות להתפרש כמזמינות (וכתוצאה מכך, נשארות בתפקידים זוטרים); אלה שמפלרטטות ומעמידות פנים שהן מוחמאות, כמנגנון הגנה (וכתוצאה מכך, נתפסות כלא-רציניות וחסרות פוטנציאל); ואלה שמרחיקות עצמן מהנשים, מפתחות “עור של פיל” ומשתתפות בשיח הגברי (וכתוצאה מכך, נתפסות כמתירניות וסופגות יותר הטרדות).
אם כן, מסיקים החוקרים, כל התמודדות פרטנית עם אווירה ארגונית עוינת נדונה לכישלון, ושינוי חיובי יכול להיווצר רק על-ידי אימוץ מדיניות ברורה ונקיטת צעדים אקטיביים מצד הארגון למניעת הטרדות.

—————————————

בישראל, איסור על הטרדה מינית נקבע ב-1988 כחלק מחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, וב-1998 הובילו אורית קמיר וח”כ יעל דיין לאישור חוק כללי למניעת הטרדה מינית.
החוק בישראל מגדיר סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית (שעונשה מאסר) ועוולה אזרחית (שאפשר לפסוק בגינה פיצוי ללא הוכחת נזק):

  • סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.
  • מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם.
  • הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן או כאשר הן נעשות תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול.
  • התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן או כאשר הן נעשות תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול.
  • התייחסות מבזה או משפילה (גם חד-פעמית) המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.
  • הפצת תמונות או סרטונים בעלי תוכן מיני של אדם אחר ללא רשותו (תיקון לחוק משנת 2014).

בנוסף, החוק מגדיר כי גם התנכלות על רקע של הטרדה מינית – כלפי המוטרד, כלפי אדם המסייע לו או כלפי עד – היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית.

לשון החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח-1998 (מתוך אתר הכנסת)

—————————————

בחוקת רומא העתיקה ניתן למצוא את החקיקה המוקדמת ביותר כנגד מה שמכונה כיום “הטרדה מינית”: *פנייה אסורה* הוגדרה בחוק הרומי כ”הטרדה באמצעות ניסיונות חיזור”, “פגיעה בצניעות באמצעות דיבור חלקלק… בניגוד למוסר” או “מעקב מטריד”, ונחשבה לעבירה חמורה יותר מהעבירה של “דיבור מגונה, בדיחות מלוכלכות, שפה דוחה וכיו”ב”. פנייה ל”נערות צעירות מכובדות” שהיו לבושות בבגדי שפחות נחשבה לעבירה פחות חמורה, ופנייה ל”נשים הלבושות כפרוצות” נחשבה לעבירה אפילו פחות חמורה.

הטרדות מיניות נמצאו כמובן גם בקהילות יהודיות במהלך הדורות, כשם שנמצאו בכל חברה אנושית אחרת, ולכן גם המשפט העברי נדרש להתייחס אליהן. דוגמה לכך מהמאה ה-14, שנדמה כאילו יכלה להיכתב בדיוק כך גם היום, היא תשובתו של רבי יעקב בר-ששת, מגדולי ההלכה בספרד ובצפון אפריקה דאז (שו”ת הריב”ש, סימן רסה):
“על הבקשה שעשתה לפניכם אלגוהר, אשת רבי יעקב בן יוסף, כנגד רבי יצחק כהן, שהוא הולך אחריה פתאום, באמרו אליה כי הוא אוהב אותה, עד שאמר לה: אם אין את עושה בעבורי, תני לי נשיקה, שלא אמות בעבור אהבתך. וגם שפעם אחרת קרא אותה לעלות לביתו, באומרו שדלף [=זרם מים] טורד בבית, והיא הבינה כוונתו, כי הייתה לרעה, ולא רצתה לעלות. ואז אמר לה דברי נבלה ושהוא מלומד לעשות כן לאחרות. ורבי יצחק כהן השיב על טענותיה וכיחש בה, באמרו שמעולם לא הייתה כוונתו לרעה, וחלילה לו. אבל לפי שהיו שכנים, היו משחקים דרך צחות כמו שמשחקים אהובים, ושמעולם לא הורגל בזה, כי הוא יהודי יושב בחזקת כשרות. והברורים שאלו לה למה לא באה לפני הברורים עד עתה מכמה פעמים שהיא אומרת שהיה רבי יצחק הנזכר הולך אחריה, וענתה ואמרה כי מפחד בעלה, שלא יתקוטט עמו, ויהרגו זה את זה. ועוד אמרו לה אם יש לה שום עד על זה. וענתה כי היא אמרה הדברים ההם לאנשמואל בן אל רויח. והוא העיד בכח שבועתו שלא ידע ולא ראה דבר בכל אלה, רק שהיא אמרה לו הדברים כאשר הם כתובים למעלה. ועוד ענתה ואמרה לפני הברורים שכבר עשו לו [=למטריד] התראה, הברורים, שלא ידבר עם אשת שמואל פניאל, ושלא לבא עמה במקום חשד. ורבי יצחק אומר שזה היה מחמת קטטה שהייתה לו עם שמואל פניאל הנזכר, ושיש מזה יותר משישה שנים, ושמאז ועד עתה לא היה לו שום חשד בעולם. אלו הן טענותיהן.
תשובה: מאחר שאין לאלגוהר עדים על טענתה כנגד יצחק כהן הנזכר אין ראוי להאמינה בדיבורה לבד ולחשדו בדבר כעור ולייסרו ולהענישו אבל כדי להפרישם מאיסור ראוי לצוות עליו בכח נידוי לבל ידבר עמה מטוב ועד רע וכן שלא ידורו בשכונה אחת וכן אם מוחזק בעיניכם כחשוד על העריות אף אם אין עדים בדבר ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה שתבדילוהו מכם לרעה ושתדחוהו בשתי ידיים.”

—————————————

מסקר שערך המשרד לביטחון פנים ב-2012 עולה כי אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה; 67% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית; וישנו תת-דיווח מהותי על הטרדה מינית (כאשר משערים כי כמעט אחת מתוך אחת ספגה הטרדות מיניות, לעיתים קרובות באופן מתמשך).

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מדווח כי מתקבלות במרכזים מדי שנה כ-40 אלף פניות; מחציתן על הטרדות מיניות, מעשים מגונים ותקיפות מיניות (ומחציתן על מעשי אונס וניסיונות אונס), וכ-30% מהפניות הן על פגיעות לפני גיל 12.

קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:
1202 נשים
1203 גברים

—————————————

עוד על יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

עוד על הטרדות מיניות

עוד פוסטים היא-סטוריים על אלימות נגד נשים:

על רצח האחיות מיראבל, שלזכרו נקבע יום המאבק בתאריך זה

על רצח נשים במשפחה בישראל

על טיפול בנשים נפגעות אלימות במשפחה

על מילת נשים

על עבדות מין

על ג’נדרסייד (פמיסייד)

פייסבוק

בתמונה הקטנה: אליזבת קיידי סטנטון (יושבת) וסוזאן ב. אנתוני (שהמילים המצוטטות נכתבו במכתב אליה), מתוך ארכיון ספריית הקונגרס

בתמונה הגדולה: כריסטין בלייסי פורד מעידה על תקיפתה המינית על ידי המועמד לביהמ”ש העליון של ארה”ב, ברט קוואנו, 2018

רגיל

יארא סלאם

יארא רפעת סלאם, נולדה ב-1985

“לא זו בלבד שהממשלה שלנו לא לוקחת אחריות על פגיעה בזכויות אדם, כולל אלימות נגד נשים עד כדי אונס ודקירות בכיכר תחריר, אלא שאפשר גם לשמוע גורמים רשמיים שמאשימים נשים בתקיפות מיניות שעברו… המאבק נמשך, לא רק נגד המשטר אלא גם נגד קבוצות אזרחיות שאינן משוכנעות שחשוב לדחוף קדימה הכללה של נשים במרחב הציבורי.”
(מתום נאומה ב-2013, כשקיבלה את פרס “מגן זכויות אדם” של רשת הארגונים הפאן-אפריקאית לזכויות אדם)

היום, לפני 33 שנים, נולדה יארא סלאם, פעילת זכויות אדם פמיניסטית מצרית. בעבודתה בארגוני זכויות אדם מצריים ובינלאומיים, כעורכת דין וכחוקרת, עסקה בתחומים כמו אלימות במשפחה, אפליה נגד מיעוטים דתיים ואלימות נגד מתנגדי המשטר. ביוני 2014, במהלך צעדה שקטה בקרבת ארמון הנשיא אל-אתחאדיה בקהיר, במחאה על חוק המגביל את זכות ההפגנה, הותקפה ונעצרה ע”י המשטרה יחד עם פעילים נוספים. משפטה הפך לסמל התנגדות כשהורשעה בהפרת חוק המחאה, ונגזרו עליה 3 שנות מאסר וקנס כספי. כשנה לאחר מכן, היא וכמאה אסירים נוספים זכו לחנינה נשיאותית ושוחררו.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הקמפיין לשחרורה ממאסר, 2014

התמונה הקטנה מתוך חשבון הטוויטר של שאדי סאדר (עורכת דין איראנית-בריטית למען זכויות אדם):
“יארא סלאם (עומדת, ראשונה משמאל) וסאנה סייף (יושבת), פעילות זכויות אדם מצריות הנמצאות במעצר מזה 87 יום, עדיין מחייכות, בזמן שהמשפט נמשך FreeYara# “

רגיל

מרג’אן סטראפי

מרג’אן סטראפי, נולדה ב-1969

היום, לפני 49 שנים, נולדה מרג’אן סטראפי, סופרת, מאיירת ובמאית צרפתייה ילידת איראן, הפועלת לקידום פציפיזם וזכויות נשים. בסדרת הרומנים הגרפיים האוטוביוגרפיים שלה, “פרספוליס”, היא מגוללת את סיפור התבגרותה באיראן שלפני ואחרי המהפכה האסלאמית. הסדרה המצליחה תורגמה לשפות רבות, זכתה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לקומיקס ונבחרה לספר הקומיקס הטוב לשנת 2003 של “טיים” ו”ניו יורק טיימס”. ב-2007 עובדו הספרים לסרט אנימציה, בבימויה של סטראפי עצמה, שזכה בפרס חביב השופטים בפסטיבל קאן ובגראנד פרי בפסטיבל לונדון והיה מועמד גם לאוסקר ולגלובוס הזהב.

ויקיפדיה

עוד על “פרספוליס”
סדרת הספרים יצאה לאור בעברית בהוצאת “אחוזת בית” בשני חלקים, 2005 ו-2009
הסרט שודר בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, וזכה בפרס “ברוח החופש” המוענק לסרטים העוסקים בחופש הביטוי, חופש הדת וזכויות האזרח

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סצנה מתוך הסרט “פרספוליס”

התמונה הקטנה מתוך דף האמן שלה באתר “גאונות”

רגיל

איו אוטמי

איו אוטמי, נולדה ב-1968

היום, לפני 50 שנים, נולדה איו אוטמי, עיתונאית וסופרת אינדונזית. ב-1994, במסגרת “הסדר החדש” של הנשיא סוהארטו, נסגרו עיתונים רבים במדינה, ואוטמי הצטרפה ל”ברית העיתונאים העצמאים” והוסיפה למחות נגד השלטון ולכתוב במחתרת, בין היתר ספר על שחיתות המשטר. הרומן הראשון שלה, “סאמן” (1998), נחשב ליצירת מופת ולאבן דרך בספרות האינדונזית ומסמל את המהפכה התרבותית והפוליטית שחלה באינדונזיה; אוטמי עוסקת בו בהתעוררות פמיניסטית ובהתנגדות לנאו-קולוניאליזם,  ובעצם כתיבתה שוברת טאבו לנשים באינדונזיה, שנאסר עליהן להתייחס לנושאים כמו מיניות ופוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בפתיחת “פסטיבל ספרות ורעיונות” בניהולה, ג’קרטה, אוקטובר 2017

רגיל

פולי מארי

אנה פאולין “פולי” מארי, 1985-1910

היום, לפני 108 שנים, נולדה פולי מארי, עורכת דין, סופרת, אקטיביסטית למען זכויות נשים וזכויות אזרח וכומרה אמריקאית. היא עסקה רבות בזכות להזדמנויות שוות בתעסוקה, בטענה ש”הזכות לעבוד היא זכות בסיס”, וטבעה את המונח “ג’יין קרואו” ככינוי לסקסיזם הממסדי, בהמשך ל”חוקי ג’ים קרואו” שמיסדו את ההפרדה הגזעית בדרום ארה”ב. ספרה מ-1950 על “חוקי המדינה על גזע וצבע” נחשב ל”תנ”ך של תנועת זכויות האזרח”. בשנות ה-60 הייתה ממייסדות “ארגון הנשים הלאומי” (NOW). ב-1977 הייתה השחורה היחידה בקבוצת הנשים הראשונה שהוסמכה לכמורה בכנסייה האפיסקופלית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ד”ר פולי מארי, זמן קצר לאחר שהוסמכה ככומרה האפיסקופלית האפרו-אמריקאית הראשונה, במשרדה בוושינגטון, 1977

בתמונה הקטנה: פולי מארי בעת הפגנה שקטה בקפיטריה ללבנים בלבד בוושינגטון, 1944. מתוך רשומה עליה באתר “ביוגרפיות”

רגיל

רשמה סאוג’ני

רשמה סאוג’ני, נולדה ב-1975

היום, לפני 43 שנים, נולדה רשמה סאוג’ני, עורכת דין ופוליטיקאית אמריקאית. לאחר לימודי מדע המדינה ומשפטים בהרווארד ובייל, עבדה כיועצת משפטית של חברות השקעות וקרנות גידור. ב-2010 הייתה לאישה הראשונה ממוצא הודי שהתמודדה בבחירות לקונגרס האמריקאי. היא לא נבחרה, אך בעקבות ביקוריה בבתי ספר במהלך הקמפיין, ראתה שהכיתות למדעי המחשב מלאות בבנים, והחליטה לייסד את “Girls Who Code”, עמותה לצמצום הפער המגדרי בתחום הטכנולוגיה. בקורס הראשון למדו כ-20 נערות תכנות, רובוטיקה ועיצוב אתרים; כיום לומדות עשרות אלפי נערות ביותר מ-1500 סניפים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של “Girls Who Code” האמריקאית

האתר של “She Codes” הישראלית

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מגזין חדשות עבור אמריקאים ממוצא הודי

התמונה הקטנה מתוך בלוג עצות “להיות אמא עובדת

רגיל

וולטרין דה קלייר

וולטרין דה קלייר, 1912-1866

“אני מתה, כפי שחייתי, נפש חופשייה, לא מחויבת בשבועת אמונים לאף שליט, בשמיים או על פני האדמה”

היום, לפני 152 שנים, נולדה וולטרין דה קלייר, ממובילות התנועה האנרכיסטית בארה”ב בסוף המאה ה-19, הנחשבת ע”י רבות למבשרת הפמיניזם הרדיקלי. היא זכתה לשם בינלאומי ככותבת ודוברת מוכשרת שדגלה במחשבה חופשית והתנגדה לקפיטליזם, למדינה, למיליטריזם, לנישואים, לתפקידי מגדר ולשליטת הדת על מיניות ועל חייהן של נשים. חיבורה מ-1912 על אקטיביזם פוליטי באמצעות פעולה ישירה ואי-ציות אזרחי מצוטט עד היום ע”י פעילים למען שינוי חברתי במגוון תחומים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן, 1901, פילדלפיה (מתוך ויקיפדיה)

בתמונה הקטנה: גרפיטי בן ימינו, הנושא ציור וציטוט שלה:
“הם טרם השכילו ללמוד שישנו מאבק משותף אחד נגד אלה אשר ניכסו לעצמם את האדמה, את הממון ואת המכונות”.
מתוך האתר של “Occupy WallStreet”

רגיל

אסתר פול לבג’וי

אסתר פול לבג’וי, 1967-1869

היום, לפני 149 שנים, נולדה אסתר פול לבג’וי, רופאה, סופרג’יסטית ופעילה הומניטרית אמריקאית. ב-1894 השלימה לימודי רפואה, וב-1907 הייתה לאישה הראשונה שמונתה לנהל את מחלקת הבריאות של עיר גדולה (פורטלנד, אורגון). לפני בחירות 1912 הקימה את ליגת הסופרג’יסטיות “שוויון לכול”, והייתה ממובילות הקמפיין שהוביל להפיכת אורגון למדינה השביעית בארה”ב שנתנה זכות בחירה לנשים. במהלך מלחה”ע ה-1 החלה לנהל את בתי החולים האמריקאים לנשים באירופה, ועד מותה ב-1967 פעלה ב-28 מדינות במצבי אסון כדמות מרכזית בארגונים בינלאומיים למתן סיוע הומניטרי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אסתר פול לבג’וי, בשנת 1958~, מצביעה על צילום דיוקן שלה בצעירותה. מתוך ארכיון אוניברסיטת אורגון ללימודי בריאות ומדע
התמונה הקטנה מתוך ספריית הקונגרס האמריקאי

רגיל

גרייס אבון דלאנו

גרייס אבון-אולווה דלאנו, נולדה ב-1935

היום, לפני 83 שנים, נולדה גרייס אבון דלאנו, אחות ומיילדת ניגרית, חלוצה בתחום תכנון המשפחה והבחירה להרות וללדת. התוכנית לבריאות המשפחה, שהקימה בניגריה ב-1961 וניהלה במשך שנים רבות, התפשטה במרוצת השנים מבתי-חולים עירוניים ליוזמות קהילתיות באזורי ספר, במימון ממשלתי ובינלאומי, והתווספו לה גם תוכניות חינוך מיני לנוער ופרויקטים להתמודדות עם מגפת האיידס. היא כתבה ספרים ומאמרים רבים על בריאות נשים, ייעצה לארגונים שונים במדינות רבות באפריקה וכן לפדרציה הבינלאומית של “הורות מתוכננת”, וב-1993 קיבלה פרס על פועלה מארגון הבריאות העולמי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דלאנו מקבלת אות הוקרה על היוזמה שלה להרחבת השימוש בשיטות מודרניות לתכנון ילודה בערי ניגריה, 2015

התמונות מתוך אתר ההתאחדות לבריאות המשפחה שהקימה בניגריה

רגיל

נעמי וולף

נעמי וולף, נולדה ב-1962

“ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר… הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר… פורנוגרפיה נעשתה לתחום המדיה המוביל, יותר מסרטים ותקליטים לא-פורנוגרפיים גם יחד… ליותר נשים יש יותר כסף, כוח והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של תחושותינו בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו.”

היום, לפני 56 שנים, נולדה נעמי וולף, סופרת ועיתונאית יהודייה-אמריקאית, דוברת בולטת של הגל השלישי של הפמיניזם.

ויקיפדיה

הציטוט מתוך ספרה הנודע והמשפיע ביותר של נעמי וולף, “מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים” (יצא לאור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004)

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נעמי וולף נואמת בהפגנה, 2017, מתוך אתר חדשות ABC

בתמונה הקטנה: נעמי וולף ליד אוניברסיטת ייל, ינואר 2018, בבואה בעקבות #MeToo להגיש מחדש את תלונתה על הטרדה מינית מצד פרופסור שלימד אותה שם, 13 שנים אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מתלונתה הראשונה (קרדיט לדיוויד האוולס, גטי אימג’ז) [מקור]

רגיל

פלורנס סאבין

פלורנס רנה סאבין, 1953-1871

היום, לפני 147 שנים, נולדה פלורנס סאבין, חוקרת אמריקאית בתחום הרפואה וחלוצה עבור נשים במדע – האישה הראשונה בעלת פרופסורה מלאה בביה”ס לרפואה ג’ון הופקינס, האישה הראשונה באקדמיה הלאומית למדעים, ומנהלת המחלקה הראשונה במוסד רוקפלר למחקר רפואי. מחקריה פורצי הדרך התמקדו בשלושה תחומים: מיפוי המוח התיכון וגזע המוח, התפתחות מערכת הלימפה וכלי הדם העובריים, וחקר מחלת השחפת. את שנותיה האחרונות הקדישה לקידום רפורמה במערכת הבריאות הציבורית, וב-1951 הוענק לה פרס לסקר (המכונה לעיתים “הנובל האמריקאי”) על פועלה זה.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבה באתר הסמית’סוניאן: “פלורנס סאבין פרצה דרך במדעי הרפואה, ואז וידאה שגם נשים אחרות יוכלו לעשות זאת” (קרדיט ל: Science History Images / Alamy)

בתמונה הקטנה: מלמדת בביה”ס לרפואה ג’ון הופקינס, שנות ה-20 (מתוך ארכיון הסמית’סוניאן)