עמוד 1
רגיל

סוהיר אל-קלמאווי

סוהיר אל-קלמאווי, 1997-1911

היום, לפני 108 שנים, נולדה סוהיר אל-קלמאווי, סופרת, פמיניסטית ופוליטיקאית מצרייה, שתרמה רבות לתרבות ולספרות במצרים של המאה ה-20. היא הייתה מהנשים הראשונות שלמדו באוניברסיטת קהיר, הראשונה שהשלימה תואר שני ודוקטורט באמנויות, המרצה הראשונה וראשת הפקולטה הראשונה באוניברסיטה. בכתביה ובפועלה הדגישה את תפקידן החברתי של נשים כמשמרות ומחדשות היסטוריה קהילתית, וחגגה את דמות האישה החדשה האחראית באופן מלא על חייה. היא הייתה נשיאת האיגוד הפמיניסטי המצרי, ב-1958 נבחרה לפרלמנט, ועמדה בראש הארגון הממשלתי לקידום הספרות הערבית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מנהלת היריד הבינלאומי הראשון של הספרות הערבית במצרים, 1969

בתמונה הקטנה: אל-קלמאווי (במרכז התמונה, עומדת) יחד עם הנשים הראשונות בוגרות תואר באוניברסיטת קהיר (כל אחת בתחום לימודים אחר), 1929 [מקור]

רגיל

ססיל ברונשוויג

ססיל ברונשוויג, 1946-1877

היום, לפני 142 שנים, נולדה ססיל ברונשוויג, “הגברת הגדולה” של התנועה הפמיניסטית של ראשית המאה ה-20 בצרפת. היא הייתה ממייסדות המועצה הלאומית של נשות צרפת ב-1901 וההתאחדות הצרפתית לסופרג’יזם ב-1909. ב-1936 הייתה לאחת הנשים הראשונות בממשלת צרפת כשמונתה לסגנית שר החינוך, תפקיד שבו קידמה השכלה לנערות, חינוך מיוחד, מפעלי הזנה ופיקוח בריאותי בבתי הספר. ב-1938 יזמה את ביטול הקוד האזרחי שחייב נשים לקבל אישור מהבעל כדי להירשם ללימודים, לפתוח חשבון בנק או להוציא דרכון. היא הייתה היחידה מדור המייסדות שזכתה להצביע ב-1944.

“אמהות, העזנה להיות!”
(מאמר שפרסמה במגזין “הצרפתייה” של התאחדות הסופרג’יזם, 27 במאי 1933)

“ברחבי העולם חוגגים את יום האם, רעיון מרגש שהגיע אלינו מאמריקה, המדינה הרגשנית והמעשית הגדולה, שלא מסתפקת רק בהכרה בערכה המוסרי והחברתי של האישה אלא גם, זה שנים רבות, נותנת לה מקום והשפעה הולכים וגדלים בחיים הציבוריים.
יש אנשים שאינם חוששים לומר שהתפתחות כזו בתפקידן של נשים יכולה רק להזיק למשפחה והם מתנגדים למה שהם מכנים ‘התפתחות האינדיווידואליזם’ אל מושג המשפחה.
במציאות, אנחנו והם לא חולקים את אותה ההבנה של המשפחה.
עבורם, המשפחה היא קבוצה קטנה הנמצאת כולה תחת סמכותו של האב. בתמורה ללחם שהוא מביא, יש לו זכות לצוות כאדון על האישה-השפחה ועל הילדים, שבהם הוא שואף לפתח צייתנות עיוורת יותר מאשר לפתח את האישיות שלהם.
עבורנו, לעומת זאת, המשפחה היא איחוד של שתי בריות שחולקות את אותו אידיאל רוחני ואינטלקטואלי, שהחליטו להעניק חיים לילדים בריאים ומאושרים. משק הבית המשותף הוא מקור האנרגיה, האפשרות להרחיב את האור שכל אחד ואחת מקרינים באמצעות פיתוח חופשי של יכולותיהם.
כיצד אפשר שלא להבין שהמאמץ לשפר את האינדיווידואל הוא שייצור את המשפחה המיטבית? ובשם איזו סטייה יכול אדם להתנגד לאינדיווידואליזם בריא במשפחה בריאה?
היום, המתמקד באם, בואו נקווה שכל הנשים בצרפת תוכלנה להרהר בתפקידן במבנה המשפחתי. נכון, קל יותר לציית מבלי לחשוב מאשר לקחת אחריות, ואל האינדיווידואליזם שאנו מבקשות נלוות זכויות וחובות. מה שאיננו יכולות לקבל הוא ההיררכיה השרירותית של ‘בתי האב’, שמגלמת הכרה בעליונות מינית אפריורית, הכרה שמהווה בסיס לקוד לא-צודק, שמשנה את היחסים הטבעיים בין בני זוג ויוצרת סיטואציה מועדפת לאב על חשבון האם.
ישנם גברים ואף נשים שאולי כמהים לחיי האישה מימים עברו, חיים שאינם עוד, שהיו מלאים באלפי כלומים קטנים של היומיום. אבל הבה נעז לומר שגם אם גברים מוצאים שם את נוחותם, הרי שהם לא מאושרים מחיים אלה לנצח, ולעתים קרובות מדי הם מחפשים מחוץ למשק הבית מי שיוכלו להבין את טרדותיהם ושאיפותיהם.
מבחינת הילדים עצמם, הרעיון של הגבלת האישה למשק הבית בוודאי אינו מומלץ. אם על האם להישאר ‘שרת פנים’ טובה, גם עליה, ולו לטובת הצלחת המשפחה שלה, להביט החוצה ולחשוב על תחומי אחריותה ועל חובותיה.
כל אדם בעל לב נוצר זיכרון חם של אמו על הדאגה והטיפול שבהם הקיפה אותו; אבל ההכרה של הגברים הטובים ביותר מופנית אל דמות המחנכת, זו שעוררה בהם השראה ברובד העמוק והאצילי ביותר. על-מנת לרומם את נשמתם של הילדים, האם חייבת, ראשית כול, לרומם את עצמה; על-מנת לסייע [לילדים] להבין את החיים ולהדריכם, היא חייבת לכוון את עצמה.
נשים, אל תקרבנה את צמיחתכן האישית למען ילדיכן ובעליכן; יהיה זה לשווא. הם יהיו הקורבנות הראשונים. למען אושרך, ולמען אושרם של מי שאת אוהבת, אנו מזכירות לך את עצתן של טובות האמהות: ‘נשים, אל תישארנה פאסיביות; אמהות, העזנה להיות!'”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ססיל ברונשוויג בשנת 1936, אז סגנית שר החינוך, מסיירת במוסד לילדים חולים במחוז סן-מאריטים (נורמנדי) (זכויות לספריית אוניברסיטת אנז’ה, הארכיון המרכזי לפמיניזם)

בתמונה הקטנה: ברונשוויג (במרכז התמונה), בכנס של פדרציית האיחוד הצרפתית למען זכות הצבעה לנשים בעמק הלואר, פברואר 1932

[מקור]

רגיל

ביאטריס אייצ’יסון

ביאטריס אייצ’יסון, 1997-1908

“הניחו לעולם להמשיך לרחוש מסביב, והמשיכו להגיע להישגים ע”י הקשבה למה שהלב לוחש”

היום, לפני 111 שנים, נולדה ביאטריס אייצ’יסון, מתמטיקאית, סטטיסטיקאית וכלכלנית אמריקאית. היא ניהלה את המחלקה לכלכלת תחבורה ותובלה במשרד המסחר האמריקאי, וכן ייעצה למשרד התחבורה ההגנתית במהלך מלחה”ע ה-2. ב-1953 הייתה לאישה הבכירה ביותר בשירות הדואר האמריקאי ובשירות הפדרלי בכלל, והראשונה בדרג קובעי המדיניות, כשמונתה לנהל את המחלקה לחקר תעבורה בשירות הדואר. ב-1961 הוענק לה פרס השירות הציבורי של ארה”ב, ואייצ’יסון מינפה את ההזדמנות ושיכנעה את הנשיא ג’ונסון להוציא צו נשיאותי האוסר על אפליה על בסיס מין בממשל ארה”ב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם עמיתיה מהמחלקה למתמטיקה בקמפוס הומווד, אוניברסיטת ג’ון הופקינס, 1933 [מקור]

רגיל

שרון אברהם-ויס

שרון אברהם-ויס, נולדה ב-1969

היום, לפני 50 שנים, נולדה שרון אברהם-ויס, משפטנית ופעילה חברתית ישראלית, הפועלת רבות לקידום זכויות חברתיות-כלכליות וזכויות נשים, כגון שינוי ייעודי קרקע לרעת אוכלוסיות מוחלשות, מאבק עובדי הקבלן, אחריות מעבידים להטרדה מינית ואפליית עובדים בשל גיל או מגדר. ב-2001 הייתה ממייסדות “איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי” לקידום זכויות נשים משכבות מוחלשות, ב-2008 הקימה את הקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים, וב-2009 הקימה ועמדה בראש נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה של משרד הכלכלה. מאז 2014 היא מכהנת כמנכ”לית האגודה לזכויות האזרח.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דוברת מטעם האגודה לזכויות האזרח בישראל בקהילת בית שלום בסיאטל, וושינגטון, אוקטובר 2015

בתמונה הקטנה: מתוך רשימת הצוות המנהל באתר האגודה לזכויות האזרח

רגיל

אסאטה שאקור

אסאטה שאקור (ג’ואן דברה צ’זימארד), נולדה ב-1947

“זוהי חובתנו להילחם למען החופש שלנו.
זוהי חובתנו לנצח.
עלינו לאהוב זה את זה ולתמוך זה בזה.
אין לנו מה להפסיד מלבד את שלשלאותינו.”
(מתוך מכתב שכתבה בכלא, ביולי 1973, “אל עמי”, “To My People”)

היום, לפני 72 שנים, נולדה אסאטה שאקור, פעילה אפרו-אמריקאית ב”צבא השחרור השחור”. לאחר מעקב ומצוד אחריה, זוכתה מכל אשמה בשורה של תקריות אלימות שיוחסו לה, מלבד הרשעה אחת – רצח שוטר ב-1973, אף שלא הייתה מעורבת בירי עצמו. לפי ועדת האו”ם לזכויות אדם, היא נכלאה בתנאים ש”לחלוטין לא מתאימים לכל אסיר שהוא”. ב-1979 נמלטה וקיבלה מקלט מדיני בקובה, והייתה לאישה הראשונה ברשימת הטרוריסטים המבוקשים ביותר של ה-FBI. כיום, האוטוביוגרפיה שלה נלמדת בתוכניות ללימודים אפרו-אמריקאים, וארגון “בנותיה של אסאטה” ממשיך את דרכה במאבק נגד אלימות משטרתית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בזמן המשפט, 1973. מתוך כתבה על “הפליטים האמריקאים בהוואנה“, ניו יורקר, אוגוסט 2016 (צילום: פרנק הורלי, “ניו יורק דיילי ניוז”, דרך גטי אימג’ז)

בתמונה הקטנה: אחת מתמונותיה במודעה של ממשלת ארה”ב המציעה פרס של 2 מיליון דולר תמורת מידע שיתרום ללכידתה ולהסגרתה, מאי 2013

רגיל

אריאנה הפינגטון

אריאנה סטסינופולוס הפינגטון, נולדה ב-1950

“כשייסדתי את ‘הפינגטון פוסט’, הייתי עדיין תחת האשליה ששחיקה היא המחיר שעלינו לשלם בשביל להצליח. חשבתי שאני חייבת לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, ובטעות ייחסתי את הצלחתו של האף-פוסט לנכונות שלי לעשות זאת.
ההגדרה המודרנית של הצלחה שיש לנו כרגע – שלפיה שעות ארוכות ועבודת-יתר נחשבות לקנה מידה לרצינות ומחויבות – פשוט לא עובדת. זה מה שיוצר את המגפה העולמית הנוכחית של שחיקה ומתח.
הצלחה אינה קשורה לבחירה ואיזון בין תחושת רווחה לבין ביצועיזם, אלא להבנה שישנו קשר ישיר והדדי בין הדברים.”

היום, לפני 69 שנים, נולדה אריאנה הפינגטון, עיתונאית, סופרת ואשת עסקים יוונייה-אמריקאית. “הפינגטון פוסט”, אתר החדשות והבלוגים שייסדה וניהלה ב-2005, נחשב לאחד האתרים הפוליטיים הפופולריים והמשפיעים בעולם וזכה בפרסי פוליצר ופיבודי. היא-עצמה פרשנית פוליטית בולטת, המשתתפת בתוכניות אקטואליה רבות ברדיו ובטלוויזיה, ונכללה בין היתר ברשימות 100 האנשים המשפיעים בעולם של “טיים” ושל “פורבס”. ב-2016 השיקה את “Thrive Global”, פלטפורמה למען פתרונות מבוססי-מדע למתח ושחיקה, “הגדרה מחדש של הצלחה ויצירת חיים של רווחה, חוכמה וקסם”.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט והתמונות (הגדולה מ-2017, הקטנה מ-1975) מתוך כתבה על “לוחמת ה’וולנס’ (Wellness) אריאנה הפינגטון“, מגזין CEO, מאי 2017

רגיל

אליס מנפילד

אליס מנפילד, 1960-1878

היום, לפני 141 שנים, נולדה אליס מנפילד, מדריכת טיולים ובעלת מלון הרים אוסטרלית. מגיל צעיר הובילה טיולי טיפוס במעלה הר בופאלו, שהיה אז, בעשור האחרון של המאה ה-19, מסלול קשה, לא מסומן ושופע חיות בר ושלל סכנות. בהיעדר ציוד מתאים לפעילויות חוץ בטבע הפראי בכלל, ולנשים בפרט, היא עיצבה אותו בעצמה. בזכות אהבתה הנלהבת לאזור, הידע הנרחב שלה, כישוריה כמדריכה בטבע וכישרונה כצלמת, וגם בהיותה אישה החיה לבדה בהרים, הפכה “המדריכה אליס” לאטרקציה תיירותית פופולרית עד כדי כך שמדינת ויקטוריה הכריזה ב-1898 על הפיכתו של ההר לפארק לאומי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: לובשת ז’קט, כובע, מכנסיים וחותלות מצמר המותאמים על ידיה לטיפוס בהרים ומחזיקה מטה הליכה ארוך, ~1930

בתמונה הקטנה: מובילה שיירה של סוסים המעלים כיסאות עץ אל ההר, 1912

(התמונות מתוך ויקיפדיה, באדיבות הספרייה הלאומית של ויקטוריה, אוסטרליה)

רגיל

אמה אסון

אמה אֵסון, 1965-1889

היום, לפני 130 שנים, נולדה אמה אֵסון, פוליטיקאית אסטונית. בצעירותה עבדה כמורה להיסטוריה בבי”ס לבנות, והייתה פעילה בארגוני נשים שונים לקידום סוגיות חברתיות וחינוכיות. ב-1912 גם כתבה את ספר הלימוד הראשון בשפה האסטונית. ב-1919 נבחרה מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית למועצת עיר הבירה טאלין וכן לפרלמנט הלאומי הראשון של אסטוניה כמדינה עצמאית. היא הייתה האישה הראשונה, ואחת משתיים בלבד שהיו שותפות לניסוח של החוקה החדשה, במיוחד בתחומי החינוך והשוויון המגדרי, בין היתר של החוק שב-1920 נתן לנשות אסטוניה זכויות פוליטיות מלאות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חברות המועצה המחוקקת באסטוניה, 1920. למעלה: אמה אֵסון (משמאל) והלמי ג’נסן (מימין); למטה (מימין לשמאל): אנה טורווד-טלמן, מיני קורס-אולסק, מרי רייזיק.

התמונות מתוך האתר “קול הנשים” (באסטונית), שפרסם ב-2014, לרגל יום העצמאות האסטוני ה-96, את המאמר שפרסמה אמה אֵסון בגיליון מס’ 2 של עיתון “קול הנשים” ב-1928, לרגל יום העצמאות העשירי

רגיל

דורה שוורץ

דורה שוורץ, 1982-1894

היום, לפני 125 שנים, נולדה דורה שוורץ, מחלוצות הצמחונות בארץ ישראל. בגיל עשרים אימצה אורח חיים צמחוני מטעמי בריאות, השתלמה בסנטוריום בציריך, וב-1933 עלתה ארצה ופתחה באחוזת לנגה שבזכרון יעקב את בית ההארחה הצמחוני הראשון בישראל. שוורץ אבחנה אישית את מצב בריאות האורחים כדי להתאים להם דיאטה ופעילות, ואכפה איסור מוחלט גם על עישון, זמן רב לפני ההכרה בסכנותיו. היא ערכה במקום סדנאות לתזונה נכונה ולבישול צמחוני, וכן הוציאה ספר בישול “להכנת מזון שלם בערכו ומועיל לבריאות”. המקום משך אליו אורחים מכל העולם וזכה להצלחה רבה בשל טיב האוכל והשירות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: “חצר כרמל – אחוזת לנגה”, בית ההבראה של דורה שוורץ בזכרון יעקב, עומד נטוש ומוזנח. בשנים האחרונות הועברה האחוזה לבעלות האוניברסיטה הפתוחה, כדי לשמש כמרכז למוזיקה ואמנויות. היא שופצה ושוחזרה אך טרם נפתחה מחדש.

רגיל

יוהנה שוטן-אלסנהאוט

יוהנה שוטן-אלסנהאוט, 1992-1910

“מִי אֲנִי
אֲדָמָה וּנְשָׁמָה
אָדָם
נְשִׁימָה קַלָּה
בֵּינוֹת
לְתִקְוָה אֱמוּנָה אַהֲבָה וּבְרָכָה
שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל
בְּתוֹךְ הַהֲמֻלָּה שֶׁעַל הָאָרֶץ
עָנָף יָבֵשׁ עַל עֵץ
בְּתוֹךְ תִּפְאֶרֶת הַבְּרִיאָה
וַעֲדַיִן אֲנִי מַרְגִּישָׁה
קְבוּרָה בָּרוּחַ וּבָאֵשׁ
כִּפְרִי בְּאוּשִׁים מִתַּחַת לַקַּרְקַע
חַיִּים!
נוֹלַדְתִּי עֵירֻמָּה
וְעֵירֻמָּה אָמוּת”
(שירה “עירומה” (Sososkin) פורסם בספר שיריה השני “רוח מרפאת”, 1965)

היום, לפני 109 שנים, נולדה יוהנה שוטן-אלסנהאוט, משוררת ומנהיגה קהילתית סורינאמית, שכתבה בשפה הקריאולית סרננטונגו. שיריה עסקו בעיקר באהבה לסבית, שאינה נחשבת לטאבו בתרבות האפרו-קריאולית. כתיבתה מהווה אבן דרך בשחרור השפה והתרבות הקריאולית בסורינאם ובתנועה המקומית למען שוויון זכויות לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: יוהנה שוטן-אלסנהאוט מקריאה משיריה, 1980~ (צילום: מיכאיל ון-קמפן)

בתמונה הקטנה: הסרת הלוט מעל פסל ברונזה שלה שיצר ארווין די וריס בשנת 2010, בחסות תנועת הנשים הלאומית של סורינאם לרגל יום הולדתה ה-100 (זכויות לבנק המרכזי של סורינאם, צילום: פרנק דלוויכט)
מתחת לפסל, הניצב ברחוב הראשי של הבירה פרמריבו, מצוטט שירה המפורסם ביותר, “אישה” (Uma), שפורסם בספר שיריה הראשון “מעשי היום”, 1963:

“אֵין דָּבָר נִפְלָא
יוֹתֵר מִבַּת-קוֹל
קוֹרֵאת
בְּאֶמְצַע מְהוּמַת הַיּוֹם.
בַּת-הַקּוֹל יְפֵהפִיָּה
עָצְמָתִית
אֵין בָּהּ שֶׁקֶר
הִתְעַטְּפִי בָּהּ
כְּמוֹ הָרוּחַ הַסּוֹעֶרֶת
אִשָּׁה, אַתְּ נוֹסֶקֶת
אַתְּ זוֹרַחַת
אַתְּ לֹא מְוַתֶּרֶת
בְּאֶמְצַע הַמַּאֲבָק
מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ”

(תרגמה מאנגלית, על בסיס תרגומים להולנדית: מתת גולדברג אלון)

רגיל

מריה ג’וזפה גרסיה גרנדוס

מריה ג’וזפה גרסיה גרנדוס, 1848-1796

“עַל מַר גּוֹרָלֵךְ בּוֹכָה הַטֶּבַע
הֲרֵי גַּם הַפֶּרַח הַזּוֹהֵר בְּיוֹתֵר קָמֵל
כַּאֲשֶׁר חֶרֶק מְתֹעָב שׁוֹכֵן בְּצַלְּקוֹתָיו”
(מתוך שירה משנת 1837, “לאישה הצעירה היפה (שנקשרה על כורחה לזקן חולה)”)

היום, לפני 223 שנים, נולדה מריה ג’וזפה גרסיה גרנדוס, אינטלקטואלית, סופרת, עיתונאית ומשוררת גואטמלית. במהלך המאבק לעצמאות גואטמלה הוציאה לאור את העיתון הפוליטי “מאה ואחת פעמים” שסיקר ופירש את המאורעות, ובו פרסמה יצירות סאטיריות שהביעו מחאה, לעגו למנהיגים ועוררו את החברה להתנער מגישות ומנהגים מיושנים. היא בולטת גם כפמיניסטית שהקדימה את זמנה, הראשונה במרכז אמריקה שביטאה בכתיבתה מוטיבים וסגנון של התנועה הספרותית הרומנטית החדשה, ובפרט זו הנשית. שיריה האינטימיים היו מלאי רגשות וחששות אוניברסליים והביאו לידי ביטוי סובייקט נשי חדש.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תחריט של מריה ג’וזפה גרסיה גרנדוס על שולחן הכתיבה שלה, 1840

רגיל

קאיקוסראו ג’האן, בגום בופאל

(חאג’ה, בגום, דיים, סולטנה) קאיקוסראו ג’האן, 1930-1858

שלטה בבופאל בשנים 1926-1901

היום, לפני 161 שנים, נולדה בגום קאיקוסראו ג’האן, שליטה של מדינת בופאל שבהודו. תחת שלטונה ניתן דגש מיוחד לחינוך, בפרט לנשים, הכשרת המורים הורחבה ומוסדות חינוך רבים הוקמו; ב-1918 הוחלה השכלה יסודית חובה חינם, והמכללה המוסלמית באליגאר הפכה לאוניברסיטה ציבורית, הפתוחה גם לנשים. היא הובילה רפורמות גם במיסוי, בצבא ובמשטרה, בבתי המשפט ובבתי הכלא, הרחיבה את התמיכה בחקלאות, וכן יזמה הפרדת רשויות ובחירות חופשיות לרשויות המקומיות. תרומתה החשובה ביותר הייתה בתחום בריאות הציבור, בשל תוכניות החיסון הנרחבות שהפעילה ושיפור איכות המים והסניטציה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם בנה השני נוואב נאסר-אולה, בדורבר דלהי 1911.
בדורבר (“חצר מלוכה”) זה התכנסו כל מלכי ונסיכי הודו (קאיקוסראו ג’האן הייתה האישה היחידה) לציון הכתרת ג’ורג’ החמישי, מלך הממלכה המאוחדת, כקיסר הודו

בתמונה הקטנה: בגום בופאל בגלימה ובעיטורים של מסדר “כוכב הודו”, עונדת כתר זהב שזור פנינים. ציור של נורה גראנט, שמן על קנבס, 1911 (מוצג בארמון בקינגהאם, לונדון)

רגיל

גרטרוד פרוטיין

גרטרוד איזבל פרוטיין, 2005-1914

היום, לפני 105 שנים, נולדה גרטרוד פרוטיין, אשת חינוך ופוליטיקאית מגרנדה, “הגברת הראשונה של התיירות” ומהפמיניסטיות המשפיעות ביותר באיים הקריביים. היא ייסדה את השלוחה הקריבית של ארגון הנשים ההתנדבותי “מועדון הסוֹרוֹפּטימיסטיות”. לאחר כ-25 שנים בהוראה, ב-1957 הייתה לאישה הראשונה שנבחרה למועצה המחוקקת של גרנדה, וכיהנה בוועדות החינוך והרווחה. שנה אחר כך הייתה לנציגה הראשונה בפדרציה של איי הודו המערבית. בשנות ה-60 הקימה את התאחדות התיירות של גרנדה, ייסדה סדנאות לקידום תיירות למלונאים, לנהגי מוניות ולסוחרים, והפכה את גרנדה ליעד תיירותי מבוקש.

עוד על גרטרוד פרוטיין

עוד על “מועדון הסורופטימיסטיות“, מארגוני הנשים הגדולים בעולם, המשמש כמשקיף באו”ם ומייעץ לאונסק”ו וליוניצף, שבמסגרתו מתנדבות בעלות מקצועות חופשיים ונשות עסקים למען שיפור חייהן של נשים וילדות

פייסבוק

התמונות מתוך ויקיפדיה, זכויות לג’ים רודין, Yellow Poui Art Gallery

רגיל

נטי סטיבנס

נטי מריה סטיבנס, 1912-1861

היום, לפני 158 שנים, נולדה נטי סטיבנס, מדענית אמריקאית, מחלוצות מדע הגנטיקה. ב-1905 היא הייתה הראשונה לזהות ולהגדיר שהבסיס הכרומוזומלי לקביעת מין תלוי בנוכחות או בהיעדר כרומוזום Y, בתקופה שבה לא היה לגמרי מקובל שגנטיקה משפיעה על תופעות פיזיולוגיות יותר מאשר גורמים סביבתיים. עשרות המאמרים שפרסמה בקריירה הקצרה שלה הוכיחו את חוקי התורשה של מנדל וקידמו מאוד את ההבנה של תורשה כרומוזומלית. היא אמנם זכתה בהכרה על תרומתה למדע, אך לא קיבלה משרה סדירה באוניברסיטה ועמיתיה, אף שרק התבססו על מחקריה בדיעבד, קיבלו עליהם קרדיט חלקי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סטיבנס ב-1904 (צילום באדיבות מכון קרנגי למדע). מתוך העמוד המוקדש לה באתר היכל התהילה הלאומי לנשים

בתמונה הקטנה: סטיבנס במעבדה בתחנה הזואולוגית בנאפולי, 1909 (זכויות לארכיון מכללת ברין מאר). מתוך “נטי סטיבנס: כרומוזומי המין וסקסיזם“, רשומה בבלוג של החברה האמריקאית לגנטיקה

רגיל

אליס מ’ בולדינג

אליס מרי בולדינג, 2010-1920

“תרבות של שלום צומחת ומשגשגת רק מתוך ראייה של האופן שבו הדברים יכולים להיות, בעולם שבו שיתוף ואכפתיות הם חלק מדרך החיים המקובלת של כולם […]
תהיה לנו מערכת יחסים מכבדת ומוקירה עם כדור הארץ – או מדיניות הגיונית לגבי מה שיש לנו באוויר, באדמה, במים – רק אם ילדים צעירים מאוד ילמדו על הדברים האלה בבית, במגרש המשחקים, ברחוב ובבית הספר. אנחנו צריכים בני אדם שפונים אל הדרך הזו ממש מהזיכרונות המוקדמים ביותר שלהם.”

היום, לפני 99 שנים, נולדה אליס מרי בולדינג, סוציולוגית אמריקאית ילידת נורווגיה, יוצרת הדיסציפלינה האקדמית של לימודי שלום ויישוב קונפליקטים ואחת האקטיביסטיות החשובות בתחום במאה ה-20. בהשראת הרוחניות הקווייקרית, היא מתייחסת לשלום ואי-אלימות כאל תהליך יומיומי, אישי ובין-אישי, מדגישה את מקומן החשוב של נשים ומשפחות בתהליכי שלום, ומציעה המצאה מחדש של “תרבות אזרחית גלובלית” המחייבת פתיחות, גמישות וקבלת האחר לשם צמיחה והתפתחות בעולם משתנה תדיר. בין היתר הייתה ממנהיגות ליגת הנשים הבינלאומית לשלום ולחופש וההתאחדות הבינלאומית לחקר השלום.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך הרצאה ציבורית שהעבירה על “מקומן של משפחות בעתות שינוי: לדמיין עתיד משפחתי”, מכון ונייר לחקר המשפחה, קנדה, 1981

בתמונה הקטנה: בולדינג בשנות ה-80, מתוך הספר “אליס בולדינג: חיים למען שלום”, מאת מרי לי מוריסון (2005)

רגיל

יסמין אבו פריחה

ד”ר יסמין אבו פריחה, נולדה ב-1989

היום, לפני 30 שנים, נולדה יסמין אבו פריחה, רופאה ופעילה חברתית בדואית ישראלית. עוד בהיותה תלמידת תיכון הקימה, במסגרת עמותת LEAD לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל, מרכז העשרה והעצמה לנערות בדואיות בתל שבע. היא עובדת כרופאה פנימית במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. מייסדת ומנכ”לית ארגון “ג’נסיס”, המנגיש בדיקות סקר גנטיות לאוכלוסייה הבדואית, ששיעור הסובלים ממחלות גנטיות ותמותת התינוקות בה גבוהים בהרבה מהממוצע. היא פעילה גם בפרויקט ואדי עתיר, חווה חקלאית קהילתית המבוססת על תכנון בר-קיימא.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך נאומה בוועידת איפא”ק, מרץ 2019

התמונה הקטנה: מתוך אתר “a-list“, מאגר מומחים ודוברים ערבים בישראל

רגיל

אגנס מקלארן

אגנס מקלארן, 1913-1837

היום, לפני 182 שנים, נולדה אגנס מקלארן, רופאה וסופרג’יסטית סקוטית. ב-1876 השלימה לימודי רפואה, ולאחר מכן ישבה בוועד המנהל של ביה”ס לרפואה לנשים בלונדון, הייתה חברה באיגוד הרופאים של אירלנד והפעילה מרפאה בצרפת. ב-1898 המירה את דתה לקתוליות כדי להצטרף למשלחת מיסיונרית להודו, והייתה הראשונה לתת טיפול רפואי לנשים שם, שבשל הנורמות המקובלות לא יכלו לקבל טיפול מרופאים גברים. היא גם פעלה למען צדק חברתי, השתתפה במחאות נגד העבדות הלבנה (סחר בנשים לצורכי מין), וכיהנה כמזכירת החברה הלאומית של אדינבורו לסופרג’יזם לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אגנס מקלארן בשנת 1872, צילום מתוך ספרה של הלן בלקבורן, “זכות בחירה לנשים” (1902)

רגיל

פועה רקובסקי

פועה רקובסקי, 1955-1865

“עלינו להפיץ השכלה בקרב נשים יהודיות, מכיוון שדלתות העיתונות היידית חתומות בפנינו בשבעה מנעולים… לעורר את האשה היהודיה ליטול את גורלה בידיה, לדרוש ולהגן בעצמה על זכויותיה. אלה מאתנו היכולות לדבר, עיתוננו מציע להן הזדמנות להשמיע קולן.”

היום, לפני 154 שנים, נולדה פועה רקובסקי, מחנכת, סופרת ומתרגמת ליידיש, פעילה ציונית ופמיניסטית פולנייה-ישראלית. אשת החינוך היהודייה הבולטת בפולין במפנה המאה, הראשונה להקים בי”ס לנערות שכלל גם לימודי יהדות ועברית. ממייסדות איגוד הנשים היהודיות בפולין, שקרא לנשים לקחת על עצמן תפקיד פעיל בחברה ובפוליטיקה.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך מאמרה כעורכת הירחון “פרויען-שטים” (קול אשה), שהוציא לאור איגוד הנשים היהודיות בשנות ה-20 בפולין
ראו עוד בספרייה הווירטואלית של מט”ח

בתמונה הגדולה: בעשור התשיעי לחייה, שנות ה-50
בתמונה הקטנה: פועה רקובסקי (במרכז) בסמינריון לפועלות בבית החלוצות בתל אביב, 1938
התמונות מתוך ספרה האוטוביוגרפי “לא נכנעתי: ספר זכרונות” (יצא לאור בשנת 1957)

רגיל

סילביה ריברה

סילביה ריי ריברה, 2002-1951

“נמאס לי לשבת על הפגוש האחורי. זה אפילו לא אחורי האוטובוס – זה האחורה של הפגוש […] נמאס לי להיות מתויג-ת. אני אפילו לא אוהב.ת את התיוג של טרנסג’נדר. נמאס לי לחיות עם תוויות. אני פשוט רוצה להיות אני. אני סילביה ריברה. ריי ריברה עזב את הבית בגיל 10 כדי להיות סילביה. וזה מי שאני.”

“עלינו לייצר נראוּת. אין לנו סיבה להתבייש במי שאנחנו. עלינו להראות לעולם שיש הרבה מאיתנו. ויש הרבה מאיתנו שם בחוץ”

היום, לפני 68 שנים, נולדה סילביה ריברה, אקטיביסטית ג’נדרקווירית לטינו-אמריקאית. בשנות ה-60 לקחה חלק בהתנגדות למלחמת וייטנאם, במחאות התנועה הפמיניסטית ובתנועת הפנתרים השחורים, אבל נודעה במיוחד כאחת הדמויות המובילות במהומות סטונוול ב-1969 וכאחת ממייסדות “חזית השחרור הגאה”. במהלך חייה נאבקה בהתמכרויות וחיה ברחובות, חוויות שהביאו אותה למפעל חייה למען המוחלשים ביותר מקהילות הלהט”ב, שלטענתה הושארו מאחור. ב-1970 ייסדה יחד עם מרשה פ’ ג’ונסון את STAR, שהעניק סיוע, דיור ומזון לנוער קווירי, לטרנסיות ולמלכות דראג חסרות אמצעים.

עוד על סילביה ריברה

עוד על מרשה פ’ ג’ונסון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: סילביה ריברה (משמאל) ומרשה פ’ ג’ונסון (מימין) מוחות במצעד למען זכויות להט”ב בניו יורק, 1973 (זכויות לדיאנה דיוויס, הספרייה הציבורית של ניו יורק).
מתוך כתבה ב”וושינגטון פוסט” על “הטרנסג’נדריות מסטונוול שנדחקו אל מחוץ לתנועת הזכויות ללהט”ב, מקבלות עכשיו פסל בניו יורק“:
ב-30 במאי השנה, הכריזה עיריית ניו יורק על הקמת אנדרטה שתנציח את מרשה פ’ ג’ונסון וסילביה ריברה בגריניץ’ וילג’ בניו יורק, סמוך למוקד ההיסטורי של מהומות סטונוול, לרגל יום השנה ה-50 למהומות ולמצעדי הגאווה שנוסדו בעקבותיו.

בתמונה הקטנה: ריברה בשנת 2000 (צילום: ולארי שף, מתוך ויקיפדיה)

רגיל

אסתי לאודר

ג’וזפין אסתר (אסתי) לאודר, 2004-1906

“לא עבדתי יום בחיי בלי למכור. אם אני מאמינה במוצר, אני מוכרת אותו, והרבה.”

היום, לפני 113 שנים, נולדה אסתי לאודר, אשת עסקים אמריקאית, מחלוצות הקוסמטיקה בארה”ב ובעולם. ב-1946 ייסדה את חברת מוצרי הטיפוח הנושאת את שמה, שהציעה בתחילה מגוון מצומצם של מוצרים שלאודר רקחה בעצמה. במהרה התרחבה החברה בכל העולם, וכיום עומד שווייה על כ-35 מיליארד דולר. ב-1992 השיקה החברה את קמפיין הסרט הוורוד למען חשיבות הגילוי המוקדם של סרטן השד, שרץ מאז בעולם מדי שנה, והיא התומכת העיקרית במכון המחקר האמריקאי לסרטן השד. לאודר הייתה האישה היחידה ברשימת “20 גאוני העסקים המובילים בעולם במאה ה-20” של מגזין “טיים”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: אסתי לאודר מאפרת לקוחה, בהדפס עשיר של איב סן-לורן, 1966 (צילום: ביל סארו, מתוך ויקיפדיה)

בתמונה הקטנה: אסתי לאודר (בכובע וז’קט משובצים), בפתיחת חנות בהונגריה ב-1989 (זכויות: גטי אימג’ז). מתוך כתבה בטלגרף ב-2015 על נכדתה ארין לאודר “להמשיך את המורשת האגדית של אסתי