עמוד 1
רגיל

וי שנטה

וי שנטה, נולדה ב-1927

היום, לפני 92 שנים, נולדה וי שנטה, אונקולוגית הודית פורצת דרך, אשר הפכה טיפול איכותי ובר-השגה לנגיש עבור כל חולי הסרטן בהודו. במשך רוב חייה הובילה את מכון אדייר, מרכז מחקר וטיפול מוביל למחלת הסרטן, היחיד בהודו המציע הכשרה בתת-התמחויות אונקולוגיות והמעניק שירותיו לכול, בחינם או בסבסוד, על פי הצורך. היא זכתה בפרסים רבים על פועלה לארגון הטיפול בחולים, לחקר המחלה, מניעתה והטיפול בה, ולקידום מומחים ומדענים בתחומי ידע שונים הקשורים לאונקולוגיה. בנוסף הייתה חברה בארגוני בריאות בינלאומיים רבים, בראשם הוועדה המייעצת של ארגון הבריאות העולמי.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם ראש הממשלה הראשון של הודו, ג’ווהרלל נֶהרוּ, עם פתיחת אגף ההקרנות במכון הסרטן, 1961

בתמונה הקטנה: ד”ר שנטה ב-2016 (צילום: סארית סי ורמה)

התמונות מתוך ריאיון עמה מ-2017 במסגרת פרויקט “הרופאים של הודו” ב”פלקסוס-מד”, קהילת הרשת הגדולה בעולם לאנשי מקצועות הבריאות, על “הסיפור היוצא מן הכלל של כלת פרס פאדמה ויבהושאן, ד”ר וי שנטה, והדרך שעשתה עם מכון הסרטן

רגיל

קייט ליי

קתלין (קייט) מרי ג’וזפין לֵיי, 1964-1881

היום, לפני 138 שנים, נולדה קייט לֵיי, “מלכת העולם התחתון” של אוסטרליה במחצית הראשונה של המאה ה-20, ממנהיגות הקרבות הידועים לשמצה של “כנופיות הסכינים” בסידני. בילדותה סבלה מהזנחה הורית והתגלגלה בפנימיות, עד שהחלה לסחור באופן בלתי חוקי באלכוהול (שמכירתו הייתה אסורה בשעות הערב); לימים ניהלה רשת ענפה להברחה ולסחר באלכוהול ובקוקאין, לצד בתי הימורים ומלונות רבים. היא זכורה עד היום כאחת הנשים העשירות והחזקות שהיו בסידני, ונודעה גם בנדיבותה כלפי מובטלים ועניים בתקופות של שפל כלכלי ובתמיכתה הפטריוטית במדינתה במהלך מלחמת העולם ה-2.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קייט ליי (משמאל), עם מאדאם טילי דווין (מנהלת בית בושת נודעת), שהיו יריבות מרות רוב חייהן עד שהשלימו בערוב ימיהן, “תמונת השנה” ב-1950 של מגזין “פיפל”

בתמונה הקטנה: תמונת מעצר שלה ממתקן הכליאה לנשים “לונג ביי” בסידני, 1915

התמונות מתוך כתבה ב”דיילי מייל” מ-2015 על מכירת ביתה של “מלכת העולם התחתון”

רגיל

ברבי

ברבי (ברברה מיליסנט רוברטס)
הוצגה לראשונה ביריד הצעצועים הבינלאומי בניו יורק ב-1959

“מאז ימיה הראשונים כדוגמנית אופנה בת-עשרה, ברבי גילמה אסטרונאוטית, רופאה מנתחת, אתלטית אולימפית, גולשת סקי, מדריכת אירובי, כתבת חדשות בטלוויזיה, וטרינרית, כוכבת רוק, קצינה בצבא, טייסת, דיפלומטית, מוזיקאית, מועמדת לנשיאות, שחקנית בייסבול, צוללנית, מצילה, לוחמת אש, מהנדסת, רופאת שיניים, ותפקידים רבים נוספים… כשברבי הגיחה לראשונה אל חנויות הצעצועים, רגע לפני שנות ה-60, שוק הבובות כלל בעיקר תינוקות, שעוצבו כך שילדות יוכלו לערסל, לנדנד ולהאכיל אותן. בכך שיצרה בובה בוגרת, ‘מאטל’ איפשרה לילדות לדמיין את עצמן הופכות לכל מה שהן רוצות.”
(מתוך כתבה ב”אקונומיסט” על “חיים מפלסטיק: אין שום כוח רצון בעולם שיכול לעמוד מול עוצמתה של הנסיכה הוורודה“, 19 בדצמבר 2002)

היום, לפני 60 שנים, המעצבת רות הנדלר הציגה לראשונה את “ברבי” (על שם בתה ברברה), שמאז הפכה לאייקון תרבותי ויותר ממיליארד בובות שלה נמכרו ברחבי העולם. ייחודה בכך שדמותה אינה של ילדה אלא של אישה צעירה, וכן בפנייתה השיווקית ישירות לילדות. ברבי שינתה את שוק הצעצועים העולמי כשהפכה למותג-על בעל מגוון אביזרים ומוצרים נלווים; לימים התרחב המותג גם לתחום התקשורת, כגון סרטים מצוירים, תוכניות טלוויזיה ומשחקי וידאו. לצד ערכים חיוביים שקידמה, ספגה גם ביקורת על אידיאליזציה למידות גוף לא מציאותיות, וכן על היעדר שונות תרבותית ועידוד אידיאל של אורח חיים יוקרתי.

הפרסומת הראשונה שהציגה את ברבי, 1959

עוד על ברבי

עוד על רות הנדלר, נשיאת חברת הצעצועים “מאטל”, יוצרת ומעצבת בובות ברבי, 2002-1916

פייסבוק

בתמונה הגדולה: רות הנדלר עם אוסף של בובות ברבי, 1961 (מתוך אוסף התמונות של “לוס אנג’לס טיימס”)

בתמונה הקטנה: רות הנדלר וברבי, סוף שנות ה-90. מתוך דף “ממציאה פופולרית” המוקדש לה בפורטל ההשכלה הגלובלי “אדובילה”

רגיל

יום האישה הבינלאומי: עזר כנגדו

לרגל יום האישה הבינלאומי, החלטנו לסקור את אחת הסוגיות המשפיעות ביותר משחר ההיסטוריה על מעמד האישה, סוגיה שבאמצעותה הגדירו רוב החברות האנושיות, אם לא כולן, את ייעודה, מקומה, תפקידיה ומהלך חייה: מוסד הנישואין.

היסטורית, נישואין בין גבר לאישה אינם הדדיים: גבר נושא אישה, אישה נישאת. עבור גבר, מעמדו החברתי-כלכלי וזכויות האדם והאזרח שלו אינם משתנים בהתאם למצבו המשפחתי. אולם שינוי מעמדה של אישה מ”רווקה” ל”אשת איש” הגדיר ומגדיר עדיין כמעט כל היבט ונתיב בחייה: החל בשמה, לבושה והשכלתה; דרך האוטונומיה שלה על גופה, על ילדיה ועל אורח חייה; ועד יכולתה להיות בעלת רכוש, עיסוק והשפעה פוליטית, משפטית וכלכלית.
לכאורה, זה כבר לא המצב, מספרות לנו מכל עבר החברה, המשפחה, התרבות, החקיקה… היום, או ליתר דיוק, באופן הדרגתי במאתיים השנים האחרונות, ברור שיש שוויון (לכל הפחות פורמלי) בין גברים לנשים, ברור ש”בעל” הוא רק מילה שנהוג לומר, וברור שטקס הנישואין הינו רק סמל לזוגיות, לאהבה, לרצון שלנו לחלוק את חיינו עם בחיר-ת לבנו.
אוקיי, אבל מה בדיוק מסמל הטקס הזה?

1. שידוכין
היסטורית, השידוך התנהל בין החתן לאבי הכלה. הכלה המיועדת יכולה (לרוב) להסכים או לסרב, אבל היא אינה צד בתהליך החיפוש והבירור. הקהילה היא שהגדירה מיהו שידוך פוטנציאלי למי, כמה ובאיזה אופן ייפגשו המיועדים לפני האירוסין, ומה יכלול המשא ומתן בטרם ההתחייבות. כל דרך אחרת לבחירת בני זוג נחשבה לפריצות.
נדוניה היא תשלום הניתן, בכסף או במתנות, ע”י משפחת הכלה לחתן או לשני בני הזוג יחד. תשלום זה מאפשר להורי הכלה קלף מיקוח, אמצעי לניהול משא ומתן מול חתנים פוטנציאליים, כדי שירצו לקחת אותה. הנדוניה נחשבת לעתים גם לחלקה של הבת בירושת הוריה, כדי שלא תישאר חסרת כול במקרה של מות הבעל או גירושין.

2. אירוסין
בעת הצעת הנישואין מעניק החתן לכלתו טבעת אירוסין, שקבלתה וענידתה מסמלת את הסכמתה (שבשתיקה) להינשא, ובתרבויות מסוימות גם את רכישתה ע”י הגבר. המנהג מיוחס כבר למצרים הקדמונים, ובמרוצת הדורות אפיין בעיקר אריסטוקרטים, אך נעשה נפוץ בעולם בשנות ה-30 – בעקבות מסע שיווק גאוני של קרטל יהלומים, שחשש מצניחת מחירי היהלומים בשנות השפל הכלכלי.
מוהר הוא תשלום שניתן באופן מסורתי ממשפחת החתן למשפחת הכלה, כפיצוי על אובדן כוח העבודה מאחר שהכלה עוברת מחסות הוריה אל משק הבית של משפחת הבעל.
על פי תקנות הרבנות הראשית לישראל, כלות נדרשות לקבל שיעורי הדרכת כלות ע”י רבנית או מדריכה מוסמכת לפני קבלת אישור לנישואין. חובה זו לא חלה על חתנים.

3. קידושין
“האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה” (מסכת קידושין, דף ב, עמוד א)
כסף – האיש נותן לאישה במתנה כסף או שווה כסף, לכל הפחות בשווי פרוטה. כיום נהוג לקדש בטבעת. ביהדות האורתודוקסית אין נתינת טבעת מקבילה ע”י הכלה, ורבים אף אוסרים על הכלה לתת טבעת לחתן במעמד החופה, כדי למנוע מראית עין של קידוש החתן.
שטר – האיש נותן לאישה שטר אירוסין, כעין חוזה הסכמה לקידושין. כיום זוהי הכתובה – מסמך משפטי, אשר מפרט את חובות הבעל לזון ולפרנס ולכבד את אשתו. במקור תוקנה הכתובה על-מנת להגן על הנשים, כדי שלא יקל בעיני בעליהן לגרשן. כמו כן, מאחר שלפי ההלכה האישה אינה יורשת את בעלה, הכתובה עומדת לפירעון גם במקרה שהאישה מתאלמנת, מתוך עיזבון הבעל. על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים, וגם החתן מוסיף את חתימתו. הכלה לא.
ביאה – האיש מקיים יחסי אישות עם האשה (בפיקוח עדים במקום הייחוד).
על-מנת שיחול אקט הקניין של הקידושין, לא די במעשה הפיזי אלא דרושה גמירות דעת, כלומר ששני בני הזוג יהיו מודעים לתכלית המעשה וירצו בכך. כדי שהעדים (רק גברים כמובן) יוכלו להעיד על כך, המקדש נדרש להבהיר בפיו את מטרתו (“הרי את מקודשת לי”), ואילו המקודשת יכולה לבטא את הסכמתה גם בשתיקה.

שמלת הכלה (והחומרים שמהם היא עשויה, כמו עיטורים, אבני חן או חוטי כסף וזהב, והאביזרים הנלווים, כמו ביריות, נעליים, כפפות ותכשיטים) מהווה סמל סטטוס, בהתאם לתרבות. במערב מייצגת השמלה את יוקרתה ואת מעמדה של משפחת הכלה (ולעתים המשפחה המורחבת, ובחתונות בין ראשי מדינות את יוקרת המדינה), והיא לרוב תהיה לבנה כסמל לטוהר ומתינות. במזרח תהיה השמלה לרוב בצבע אדום או זהוב, המייצגים תרבותית מזל טוב ושגשוג.
הינומה היא כיסוי בד עשוי רשת שקופה או אטומה, לרוב לבן, הארוך דיו לכסות את הפנים והשיער, ובה מכסה החתן את הכלה לפני יציאתה לחופה. תפקידה ההיסטורי של ההינומה לסמן ענווה וצניעות, והיא סמל לנישואי בתולה. בעבר, ההינומה נועדה גם להבריח רוחות רעות, ו/או להסתיר את פני הכלה כדי שהחתן לא יתאכזב ויברח. יש מפרשים בהלכה היהודית שמדגישים כי כיסוי פני הכלה גם מונע ממנה לדקדק בבחינת טבעת הנישואין ושווייה.

4. חופה
מסירת האב לשלוחי הבעל היא אחד משלבי הנישואין בהלכה, שבו מוסר האב את בתו, העומדת ברשותו למוסרה לנישואין, לשלוחי הבעל. בנצרות, זהו חלק הכרחי מהכניסה לחופה; ביהדות, זהו רק מנהג.
במובנה המודרני, חופה היא יריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את השלב המסכם של טקס הקידושין. במקור, חופה היא המרחב הראשון שברשות החתן שאליו נכנסת הכלה כדי לממש את הנישואין (מה שמתקיים היום בחדר ייחוד).
חובת הטבילה מוטלת על נשים נשואות, מדי חודש, כדי להיטהר מנידתן ולקיים יחסי אישות. לפי ההלכה, נישואין שמומשו כשהכלה נידה אינם חלים, לפיכך דורשים הרבנים עורכי הנישואין גם מכלות חילוניות אישור שטבלו במקווה לקראת חופתן.

5. נישואין
אז מה היה לנו כאן? טקס הנישואין כולל פרטים רבים המהווים סמל לקניין האישה ע”י הבעל מידי אביה, ולהיותה בתולה טהורה ותמה, צנועה וצייתנית.
לאחר כל אלה, האישה הופכת לחלק ממשק הבית של הבעל – הן פורמלית בשמה, והן פיזית מבחינת מקום מגוריה (ועל כן היא אינה יורשת את נחלת משפחתה). רכושה מלפני נישואיה נותר שלה, אך הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן הכנסותיה ממעשה ידיה שייכות לבעלה.
זאת ועוד, לפי תקנות חז”ל, יש שבע מלאכות שאישה מחויבת לעשות לבעלה: טחינת חיטים לצורכי הבית, אפייה, בישול, הנקת תינוקות המשותפים לשניהם, הצעת המיטה, מזיגת הכוס, רחיצת פניו ידיו ורגליו (הכוונה להשיג לו מים חמים לרחיצה), ו”עושה בצמר” – עבודה.

*************************************

כל זה באמת מעניין מאוד, אולי תגידו, אבל מה אכפת לנו מה היה פעם ומה זה אמור לסמל? אנחנו ורק אנחנו נחליט איזה תוכן ניצוק לתוך מערכת היחסים שלנו!
כן, אבל…
השאלה מי יכולים להינשא למי, מתי, איפה ואיך – ועוד יותר מכך, עד כמה מורכב יהיה לפרק את הנישואין – כל אלה נקבעים ע”י המדינה ומוסדות הדת. “המצב המשפחתי” אינו רק עניין של בחירה אישית ויוקרה חברתית – שכולנו מחוברתות לראות כאידיאל וחוות לחץ בלתי-פוסק לממש – אלא גם משפיע על מגוון של הטבות ויתרונות, בתחומים כמו קניין ורכוש, רווחה, מיסוי, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, הגירה ואזרחות, פנסיה וירושה, אימוץ, פוריות ומשמורת על ילדים.
כל הכללים האלה הובילו, עד ממש לא מזמן, לאפליה ממוסדת כלפי נשים נשואות. למשל:

  • הנישואין היהודיים אוסרים על יחסי מין בין האישה לבין כל מי שאינו בעלה. כך, אישה שבגדה בבעלה נקראת “סוטה” והיא אסורה על בעלה, ומגורשת ללא כתובתה. הגבר, לעומת זאת, אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על יחסי מין (או אף נישואין נוספים) בינו ובין נשים אחרות.
  • מוטלות הגבלות על שימוש של אישה נשואה באמצעי מניעה.
  • ישנן הגבלות מיוחדות על הפלות (בישראל, נכון להיום – אישה נשואה לא יכולה להפיל אלא אם תצהיר כי הרתה שלא מבעלה, ואז היא מסתכנת באובדן זכויותיה כמי שבגדה בו, כלומר כ”סוטה”).
  • אבות (או אחים) רשאים בנסיבות מסוימות להשיא, גם בכפייה, את בתם הקטינה.
  • שם המשפחה של האישה השתנה אוטומטית עם נישואיה.
  • במוסדות רשמיים רבים, רק הגבר הוא הנציג המוסמך של בני הזוג.
  • אישה יכולה לפתוח עסק או חשבון בנק רק באישור בעלה או רק בשמו.
  • לימודיה, עבודתה ו/או אף יציאתה מהבית מוגבלים לאחר נישואיה.
  • האישה הנשואה נדרשת לשנות את מלבושה (כיסוי ראש, רעלה וכיו”ב).
  • האב תמיד, בכל מקרה, קיבל את המשמורת על ילדיו.
  • אישה לא ירשה את הוריה לאחר שיצאה מרשותם, וכן לא ירשה את בעלה.
  • אונס של אישה ע”י בעלה לא נחשב לעבירה על החוק: “אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה” (הרמב”ם, יד החזקה, הלכות איסורי ביאה, כ”א ט’).
  • לפי ההלכה, גבר יכול לגרש את אשתו בכפייה בשל כל “פגם” שמצא בה (“ערוות דבר”): “אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו” (מסכת גיטין, דף מט, עמוד ב).

בחלקים לא מעטים בעולם, זהו עדיין המצב עבור נשים, נערות וילדות רבות מדי.
גם בישראל 2019, חירותן וזכויותיהן של נשים נשואות נפגעות, ובראשן:

  • עגינות, שבגינה – אם תהיה האישה עם בן זוג אחר – יוטל עליה דין נואפת, ילדיה ייחשבו ממזרים והיא תאבד את כתובתה;
  • דין מורדת לאישה המסרבת בהתמדה לקיים יחסי מין עם בעלה, ולפי חלק מהפוסקים מספיק סירוב שלה לבצע את מלאכות הבית הבסיסיות, עלול להוביל לגירושה ללא כתובתה;
  • אובדן זכויותיה הסוציאליות כבעלת מקצוע אם היא לא עובדת ונחשבת עקרת בית.

ועוד ועוד ועוד…

*************************************

אז מה האלטרנטיבה?
“הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם” של האו”ם, שאושררה גם ע”י מדינת ישראל, קובעת כי “כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית-הנישואין ולהקים משפחה, ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת”.
נישואין אזרחיים, או “נישואי המשפט המקובל”, מוכרים במערב מאז המאה ה-17, וכיום הם מוסד מקובל באופן אוניברסלי כמעט. ברוב המדינות הנישואין המוכרים לצורכי רישום הם האזרחיים, והטקס הדתי הוא רשות, ומוכר רק אם נערך בין בני זוג שנישאו קודם לכן אזרחית.
מדינת ישראל, לעומת זאת, אינה מכירה בנישואין אזרחיים הנערכים בה. זוג יוכר כנשוי במדינת ישראל רק אם הנישואין נערכו ע”י פקיד רשמי של אחת מהרשויות הדתיות, ורק בין איש ואישה מאותה הדת. לפיכך, החוק בישראל מחיל את איסורי ההלכה גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, בכללם איסורי נישואין לכהן, ממזרים ופסולי חיתון. שלא לדבר על נישואין בין בני דתות שונות, חסרי מעמד דתי וזוגות חד-מיניים, או כל מי שמעוניין-ת בנישואין אזרחיים מכל סיבה שהיא…
מדינת ישראל כן מכירה במעמד של ידועים בציבור: בני זוג (ללא קשר לדתם או למגדרם) המקיימים יחדיו מסגרת משפחתית מבלי להינשא. מבחינות רבות זכאים ידועים בציבור לזכויות והטבות דומות לאלה של בני זוג נשואים. ניתן גם להסדיר מעמד זה ב”נישואי חוזה”, הסכם זוגיות המוכר בעולם כהסכם “קוהביטציה” או שותפות ביתית, ולאשר אותו פורמלית בבית משפט לענייני משפחה.
רוח של תקווה מנשבת בשנים האחרונות עם פריחתם של ארגונים המנסים למצוא פתרונות הלכתיים לאפליה המגדרית הנובעת ממוסד הנישואין – ביניהם: ארגוני פמיניזם דתי, כמו “קולך”, וארגוני סיוע לעגונות ומסורבות גט, כמו “מרכז צדק לנשים”, “מבוי סתום” ו”יד לאישה”.
במקביל, רבות וטובות פועלות לקידום הכרה בנישואין אזרחיים בישראל, להרחבה והשוואה של הזכויות של כל המשפחות הקיימות, ולעריכת הסכמי זוגיות וטקסי נישואין אלטרנטיביים שמשקפים את ערכי הפלורליזם של ימינו, ובראשם הארגונים “משפחה חדשה” ו”הוויה”.

אנו מאמינות שלא ירחק היום ונוכל לחגוג ולהסדיר את חיי הזוגיות, ההורות והמשפחה שלנו, בדיוק כפי שאנחנו מעוניינות (למי שמעוניינת)… ואתם-ן?

*************************************

ראו עוד באתרים של:
“קולך”
מרכז צדק לנשים
מבוי סתום
יד לאישה
משפחה חדשה
הוויה
(ובעשרות עמודי ויקיפדיה לכל מושג שהוזכר כאן…)

הרצאת TEDx מרתקת של מרב מיכאלי: “בטלו את הנישואין

עוד על יום האישה הבינלאומי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חתונה המונית שנערכה לזוגות עניים בליסבון, פורטוגל, 1965. מתוך כתבה מצולמת על “חתונות המוניות במאה ה-19 וה-20

בתמונה הקטנה: פעילות ופעילים של עמותת “ישראל חופשית” דורשות נישואים אזרחיים, מצעד הגאווה בתל אביב 2014 (מתוך עמוד ויקיפדיה של “ישראל חופשית”)

רגיל

אווה ברון

גרד אווה ססיליה ברון, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה אווה ברון, כָּמְרָה שוודית. ב-1978 הוסמכה לכמורה בכנסייה הקתולית-לטינית השוודית והחלה לשרת קהילה בדרום שוודיה, ובמרוצת השנים הלכה וטיפסה במעלה דרגות הכמורה. ב-2009 נבחרה לתפקיד הבישופית של סטוקהולם – ובכך הייתה ללסבית המוצהרת הראשונה העומדת בראש כנסייה מרכזית כלשהי בעולם, והלהט”בית הראשונה במעמד זה הנמצאת בזוגיות חד-מינית מוכרת רשמית. באתר הכנסייה השוודית כתבה: “אני יודעת מה זה אומר שמעמידים בסימן שאלה את מהותך. עתה בורכתי בעמדה של כוח, ואני יכולה להשתמש בו לטובת מי שאין להם.”

“זה מאוד חיובי שהכנסייה שלנו משמשת כאן דוגמה ובוחרת בי לתפקיד הבישוף על סמך כישוריי וניסיוני, כאשר ידוע לה גם שהיא עלולה להיתקל בהתנגדות לכך”
(תגובתה לכך שמטקס ההכתרה שלה נעדרו נציגי הכנסייה האנגליקנית, הכנסייה הלותרנית העולמית והכנסיות של איסלנד, אסטוניה, לטביה וליטא)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מוכתרת לתפקיד הבישוף של סטוקהולם ע”י הארכיבישוף אנדרס ווייריד (צילום: מגנוס ארונסון, IKON), מתוך כתבה עליה ב”QX”, העיתון הלהטב”קי המוביל בסקנדינביה

התמונה הקטנה: תמונתה כחברת הנהלה בקרן הדלונד לפעולות הומניטריות ולמחקר רפואי

רגיל

רות דיין

רות דיין (שוורץ), נולדה ב-1917

היום, לפני 102 שנים, נולדה רות דיין, יזמית ופעילת ציבור ישראלית. ב-1949, בהיותה מדריכה חקלאית במושבי העולים, הבחינה במיומנות הנשים (והגברים) במלאכות יד מסורתיות ויזמה את פרויקט “אשת חיל” כדי להפוך זאת למקור פרנסה ושימור תרבותי. במהרה הקימה את “משכית”, חברת הלבשה ועיצוב שהעסיקה עובדים רבים ותוצריה היו למגדירי ה”ישראליות”. דיין ייסדה והייתה פעילה בארגונים רבים למען שלום, נשים, חולים, עולים ובני מיעוטים, ביניהם: חוג הידידים של המרכז הרפואי שיבא תל השומר, וראייטי ישראל, יש דין לזכויות אדם, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי וקרן אברהם לדו-קיום.

ויקיפדיה

עוד על “משכית

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיין בשנת 1955

בתמונה הקטנה: דיין (יושבת), עם הנשיא רובי ריבלין ואשת העסקים עפרה שטראוס, בוועידת יסמין השנתית לקידום עסקים קטנים ובינוניים, 2014 (צילום: מארק ניימן, לשכת העיתונות הממשלתית)

רגיל

רובין הוב

רובין הוב (מרגרט אסטריד לינדהולם אוגדן), נולדה ב-1952

היום, לפני 67 שנים, נולדה מרגרט אוגדן, הנודעת בשם העט רובין הוב, סופרת פנטזיה אמריקאית. בעבר, תחת השם מייגן לינדהולם, כתבה בעיקר סיפורים קצרים לילדים, ואף חומר חינוכי ללימוד קריאה ולפיתוח אוצר מילים, וכמה ספרים וסיפורים קצרים בסוגות ההרפתקאות והפנטזיה האורבנית. ב-1995 דרך כוכבה כשהחלה לכתוב תחת השם רובין הוב סדרות של ספרי פנטזיה אפית, המתרחשות כולן ב”ממלכת המבוגרונים” ומכרו עד כה יותר ממיליון עותקים, החל בספרה “שוליית הרוצח”, הראשון בטרילוגיית “הרואים למרחק”, ועד (נכון להיום) “הגורל של הרוצח”, האחרון בטרילוגיית “פיץ’ והליצן”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ריאיון לעיתון הבריטי “האינדפנדנט”: “רובין הוב: האם ז’אנר הפנטזיה נשלט ע”י גברים? אני אף פעם לא חשבתי כך” (צילום: Rex features), ספטמבר 2014

בתמונה הקטנה: רובין הוב בפסטיבל הבינלאומי ה-75 למדע בדיוני (WorldCon), פינלנד 2017 (צילום: יאנה בלומקויסט), מתוך ריאיון ב”הלסינקי טיימס”

רגיל

נִייָה דינאטה

נִייָה דינאטה (נורקורמיאטי אייסיה דווי), נולדה ב-1970

היום, לפני 49 שנים, נולדה נִייָה דינאטה, במאית סרטים אינדונזית. באמצע שנות ה-90 החלה לעבוד ככתבת חדשות זוטרה וכבמאית וידאו-קליפים ופרסומות. כשהקימה בית הפקות משלה, החלה לביים סרטים הנוגעים בסוגיות חברתיות הנחשבות לטאבו באינדונזיה, כמו הומוסקסואליות, מהגרי עבודה ופוליגמיה, והיא מתמודדת תדיר עם צנזורה, מחלוקות ואף איומים. סרטה מ-2003, “אריסאן!”, הסרט האינדונזי הראשון שכלל זוג להט”בי, זכה במפתיע בשבחי המבקרים, בהצלחה קופתית ובכל הפרסים החשובים של האקדמיה האינדונזית לקולנוע. שלושה מסרטיה התמודדו על פרס האוסקר לסרט הזר.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה: מתוך חשבון האינסטגרם שלה, ינואר 2019

התמונה הקטנה: מתוך ריאיון למגזין התרבות האינדונזי “צבעים”: “נייה דינאטה: קולה של אישה”, פברואר 2017

רגיל

איזבלה צ’רטוריסקה

הנסיכה איזבלה דורותה צ’רטוריסקה, 1835-1746

היום, לפני 273 שנים, נולדה איזבלה צ’רטוריסקה, אצילה, מנהיגה פוליטית מהפכנית ופטרונית אמנות פולנייה, דמות מובילה בעידן הנאורות בפולין. ב-1775 הפכה את הארמון למקום מפגש אינטלקטואלי ופוליטי, מהליברלים והמתקדמים באירופה. היא הייתה חלק מ”המפלגה הפטריוטית”, שהביאה לאימוץ החוקה הדמוקרטית הראשונה באירופה (חוקת 3 במאי 1791), שכוננה מונרכיה חוקתית עם שוויון פוליטי בין המעמדות. ב-1801 ייסדה בארמון לשעבר את “היכל סיבילה”, המוזיאון הראשון של פולין, המתעד את פאר ההיסטוריה והתרבות הפולניות; מוזיאון צ’רטוריסקי פועל עד היום בעיר קרקוב.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת קזימיירז וויניאקובסקי, 1796; מתוך מאמר באתר “סיור תרבות” על “הנסיכה איזבלה צ’רטוריסקה: מייסדת המוזיאון הראשון בפולין”

בתמונה הקטנה: דיוקן מאת אלכסנדר רוזלין, 1774 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

אסתר יֶיבין

אסתר (יוניס) יֶיבין, 1975-1877

היום, לפני 142 שנים, נולדה אסתר יֶיבין, פעילה פוליטית ישראלית, מחלוצות המאבק לשוויון זכויות לנשים בארץ ישראל. ב-1919 הייתה ממייסדות התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, שלחמה למען זכות בחירה לנשים במוסדות היישוב תחת הסיסמה “משפט אחד וחוקה אחת לאיש ולאשה בישראל”. עם הצלחת מאבק זה ב-1926, הייתה ממייסדות הלשכות לסיוע משפטי לנשים, והגנה על נשים בבתי הדין הרבניים בענייני גירושים, חליצה, עגינות, ירושה ועוד. ייבין הייתה גם צירה באספת הנבחרים הראשונה, חברת הוועד הלאומי, ממייסדות קרן היסוד, פעילה בקק”ל ופעילה למען גיוס נשים.

על המאבק על זכות הבחירה כתבה (במאמרה “למלאות עשרים וחמש שנה להתאחדות לשיווי זכויות בארץ ישראל”, דצמבר 1944):
“במלחמה זו למדה האשה לקח חשוב שאין לדחות פתרון שאלות חשובות לזמנים אחרים ושאין לסמוך על תמיכת הזולת, אלא תמיד לזכור: ‘אם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו – אימתי’.”

על המאבק לייצוג נשים בבתי משפט כתבה:
“אני נושאת בלבי רעיון על מינוי שופטות בכל אתר ואתר במידה שווה עם השופטים; פעם אחת לשים קץ להופעתה של האשה בתופעה זו או אחרת בתור פטרוזיליה לייפוי הסלט.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הערך של אסתר ייבין באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו

בתמונה הקטנה: רשימת המועמדות של התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא”י, בראשות אסתר ייבין, במערכת הבחירות לאספת הנבחרים 1925 (מתוך אוסף עיריית תל אביב)

רגיל

פַדוָוא טוּקָאן

פַדוָוא עבד אלפתאח אג’א טוּקָאן, 2003-1917

“נִקַּח אֶת שִׁירָתֵנוּ מִלִּבְּךָ הַמְּעֻנֶּה הַגּוֹעֵשׁ
בָּאֲפֵלָה וְאָבָק הַלַּיְלָה
נָלוּשׁ אוֹתָהּ בָּאוֹר, נָלוּשׁ אוֹתָהּ בִּקְטֹרֶת
הָאַהֲבָה וְהַנְּדָרִים
נִנְשֹׁף בְּתוֹכָהּ אֶת כֹּחַ הָאָדָם וְהַסְּלָעִים
אַחַר-כָּךְ נָשִׁיב אוֹתָהּ לְלִבְּךָ הַטָּהוֹר, הַבּוֹהֵק
הוֹ, עַמֵּנוּ הַנֶּאֱבָק הַסַּבְלָנִי…”
(מתוך שירה “כיצד נולד שיר”; תרגום מתוך פורום ערבים בתפוז)

היום, לפני 102 שנים, נולדה פַדוָוא טוּקָאן, משוררת פלסטינית פמיניסטית, הנחשבת ל”משוררת המאבק”. ביקורתה החריפה על מדיניות הדיכוי הישראלית, לצד ביקורתה על הגבלת הנשים בחברה הערבית המסורתית, תולות את הצלחת המאבק הפלסטיני בראש ובראשונה בפתיחות החברה ובשחרור הנשים; כתיבתה מתארת את מאבקה חוצה הגבולות לפלס לעצמה דרך אישית.

בהקדמה לספרה “דרך הררית, אוטוביוגרפיה” (תורגם לעברית ע”י רחל חלבה, הוצאת מפרש, 1993) מתארת טוקאן את מקורות ההשראה שלה:
“מדוע, אפוא, כתבתי את הספר, שבו אני חושפת כמה פינות בחיי שמעולם לא גיליתי שביעות רצון מהן? בענווה שאינה כוזבת אומר כי החיים הללו, על פריים הדל, לא היו נטולים סערת המאבק […] הזרע אינו רואה אור לפני שהוא מבקיע לעצמו את דרכו הקשה באדמה וסיפורי זה הוא סיפור מאבקו של הזרע באדמה הסלעית הקשה, סיפור המאבק בצמא ובסלע.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: טוקאן בעת פגישה עם המשוררת דליה רביקוביץ’, 1985; מתוך כתבה ב”הארץ” על “שתי יוצרות פמיניסטיות, מקום פצוע אחד”

בתמונה הקטנה: טוקאן מתראיינת לעיתונאי יוסף אלגזי, יולי 1993; מתוך הבלוג שלו “מיומנו של תבוסתן