עמוד 1
רגיל

קאה וואלא

אדית קאהבנג וואלא, נולדה ב-1965

“גם אני חטאתי בעבר בחשיבה כזאת [שעדיף ליצור שינוי ‘מבחוץ’ ולא בפוליטיקה]… אבל עם הזמן התברר לי שבסופו של דבר, תמיד מצאתי את עצמי מול הממשלה, שאיכשהו מציבה חומה או מכשול לניהול העסקים או ליוזמות קהילתיות… התברר לי שאי-אפשר ליצור שינוי מבחוץ. היום אני קוראת לאפריקאים משכילים שמנסים ליצור שינוי בעזרת החברות והארגונים שלהם, ‘איך תוכלו לשנות חברה עם ממשלה גרועה? תראו לי מדינה אחת שהצליחה לשנות את מצבה הכלכלי או בעיות אחרות כשבראשה עומדת ממשלה גרועה. אין אף אחת כזאת!’ אני מאמינה מאוד שרק למדינה יש את הכוח, הסמכות והלגיטימציה לבצע את סוג השינוי המקיף שנדרש.”
(מתוך ריאיון עמה על “שחרור הפוטנציאל של אפריקה“, מרץ 2013)

היום, לפני 54 שנים, נולדה קאה וואלא, יזמית ופוליטיקאית קמרונית. ב-1995 ייסדה חברת ייעוץ בינלאומית למנהיגות וניהול, כיום החברה המובילה בקמרון בתחום האסטרטגיה והפיתוח. היא חברה בפורום היזמות העולמי ובמחלקת המסחר האמריקאית, וב-2007 הכיר בה הבנק העולמי כאחת היזמיות המשפיעות ביותר על הסביבה העסקית באפריקה. היא שימשה כיועצת ל”חזית הסוציאל-דמוקרטית”, מפלגת האופוזיציה הגדולה בקמרון, עד שב-2007 החליטה להיכנס בעצמה לפוליטיקה ונבחרה למועצת העיר דואלה. ב-2010 נבחרה ליו”רית “מפלגת העם” – והייתה לאישה הראשונה המתמודדת על נשיאות קמרון.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתראיינת לאתר חדשות בקמרון, אוקטובר 2018: “קאה וואלא מבטיחה להדיח את בייה [נשיא קמרון], ואומרת שהמשבר האנגלופוני לא יסתיים כל עוד בייה נשאר בשלטון

בתמונה הקטנה: נואמת בכנס “מפלגת העם של קמרון”, ינואר 2015

רגיל

אליס המילטון

אליס המילטון, 1970-1869

“כן, אני האישה הראשונה בסגל של הארוורד – אבל ממש לא הראשונה שהיה ראוי למנותה!”
(תגובתה לכותרת ב”ניו יורק טריביון” עם מינויה לפרופסורית: “אישה בסגל של הארוורד – המבצר האחרון נפל!”)

היום, לפני 150 שנים, נולדה אליס המילטון, רופאה ובקטריולוגית אמריקאית, חלוצת תחום החקר של רעלנים תעשייתיים ומומחית לרפואה תעסוקתית. כל חייה פעלה רבות לשיפור התברואה והבטיחות בסביבות עבודה ולחקיקה לפיצוי עובדים שנפגעו. ב-1919 הצטרפה למחלקה לבריאות הציבור בהרווארד והייתה לפרופסורית הראשונה שם, ובשנות ה-20 הייתה האישה היחידה בוועדת הבריאות של חבר הלאומים. בנוסף, המילטון התנדבה באופן קבוע בבית הול בשיקגו, מרכז השכלה, תרבות ותעסוקה לפועלים ולמהגרים, שם לימדה אנגלית ואמנות, ניהלה מועדון אתלטיקה והפעילה מרפאה לתינוקות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: המילטון (כנראה באוניברסיטת הרווארד, 1919~), מתוך “תמונות מההיסטוריה של הרפואה” בארכיון מוסד הסמית’סוניאן

בתמונה הקטנה: המילטון ב-1893, השנה שבה סיימה את לימודי הרפואה באוניברסיטת מישיגן

רגיל

בריגיט קיפר

ד”ר בריגיט קיפר, נולדה ב-1958

“מחלות נפשיות הן מחלות ביולוגיות. המוח הוא איבר; אמנם איבר מורכב ומרתק במיוחד, אך ככל איבר בגוף האדם, ניתן לטפל בו”

היום, לפני 61 שנים, נולדה בריגיט קיפר, מדענית צרפתייה בעלת שם עולמי בפסיכיאטריה ובנוירוביולוגיה מולקולרית. מחקריה על קולטנים לחומרים אופיואידים, ותגליותיה על מבנים מוחיים וגנים הקשורים אליהם, זרו אור על האופן שבו חומרים כמו מורפין והרואין יכולים להקל כאבים וליצור התמכרויות, וסללו דרך להבנה טובה יותר של מנגנונים מוחיים הכרוכים בכאב, בהתמכרות לסמים ובהפרעות נפשיות – ובעקבות זאת למגוון טיפולים חדשים בהתמכרויות ובהפרעות דיכאון וחרדה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת במרכז הבינתחומי לחקר המוח בקוויבק סיטי, קנדה, בערב לציון 30 שנות מחקר במרכז להבנה, טיפול ומניעה של הפרעות ומחלות מוחיות, אוקטובר 2017

בתמונה הקטנה: מתוך העמוד שלה במרכז המחקר של ביה”ח דאגלס המשויך לאוניברסיטת מקגיל במונטריאול, קנדה – פרופסור במחלקה לפסיכיאטריה, ראש מכון המחקר להפרעות התפתחותיות בפקולטה לרפואה, ראש המחקר הקנדי לנוירוביולוגיה של הפרעות מצב רוח והתמכרויות

רגיל

אליס ביילי

אליס ביילי, 1938-1872

היום, לפני 147 שנים, נולדה אליס ביילי, ציירת שווייצרית חשובה, שהתפרסמה בציורי הצמר הייחודיים לה, שבהם השתמשה בגדילי חוטים קצרים כבמשיכות מכחול. היא נודעה בפרשנותה הרדיקלית לקוביזם ולפוֹביזם ובהיותה חלק מתנועת הדאדא בפריז של ראשית המאה ה-20. יצירתה התאפיינה באסתטיקה עתידנית ובאוונגרד מודרניסטי, והיא נודעה כמי ש”אוהבת לעשות שימוש נועז בצבעים עזים, בקווי מתאר חזקים ובאנטומיה ומרחב לא ריאליסטיים באופן מודגש”. עבודותיה ייצגו את אמני שווייץ בתערוכה שנדדה ברחבי אירופה החל מ-1912, ובמותה הקימה קרן סיוע לאמנים שווייצרים צעירים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן עצמי, שמן על קנבס, 80X60, שנת 1917

בתמונה הקטנה: ביילי ב-1926, מתוך דף האמנית שלה באתר המוזיאון הלאומי האמריקאי לנשים באמנות

רגיל

גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק

גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק, נולדה ב-1942

“העמדה שלי נתפסת בעיקרון כתגובתית. לפי המרקסיסטים אני נצמדת מדי לתבניות, לפי הפמיניסטיות אני מזדהה מדי עם הנרטיב הזכרי, ולפי תיאורטיקנים ילידיים אני מחויבת מדי לתיאוריה המערבית. אני מרוצה מכך במידה מספקת של אי-נוחות”

היום, לפני 77 שנים, נולדה גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק, פילוסופית הודית מהפכנית. ביקורתה פורצת הדרך על מורשת הקולוניאליזם, ובראשה מאמרה המכונן “האם המוכפפים יכולים לדבר”, נחשבת לאבן יסוד בשיח הפמיניסטי והפוסט-קולוניאלי ובזרם הדקונסטרוקציה. היא מתמקדת לרוב בניתוח טקסטים תרבותיים של אנשי שוליים בחברה המערבית, כמו מהגרים, נשים ובני מעמד הפועלים; ומבקרת את יומרתם של היסטוריונים מערביים לנסח את סיפורם של המוכפפים, ואת תוצאתה – הפעלת כוחות סמויים במערכות השלטון והידע המדירים אותם בפועל מהשיח כסובייקטים בעלי קול וסיפור משל עצמם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ריאיון איתה ב”דון.דוט.קום”, אתר החדשות המוביל באנגלית בפקיסטן, דצמבר 2014

בתמונה הקטנה: בגולדסמית’ס קולג’, אוניברסיטת לונדון, נובמבר 2007 (צילום: שין-לון צ’אנג)

רגיל

הדסה פרלמן קלוורי רוזנבליט

הדסה פרלמן קלוורי רוזנבליט, 1945-1891

היום, לפני 128 שנים, נולדה הדסה פרלמן קלוורי רוזנבליט, אשת חינוך ויזמית ארצישראלית, שנודעה במיוחד בפועלה לקידום ההשתלבות של עולי תימן ולשימור תרבותם. ב-1910 עלתה ארצה, והקימה בצפת “בית ספר לתחרים”, שנועד להכשיר נערות בעבודות רקמה כמקור פרנסה ולהעשיר את השכלתן בתחומי הרוח ואהבת הארץ. ב-1922 מונתה לנהל את כפר הנוער “מאיר שפיה”, שבו התחנכו בעיקר יתומות בנות העלייה מתימן. עבור צעירות עניות בירושלים יזמה מסגרת ללימוד מלאכה – מפעל “שני” לרקמה התימנית, שחולצותיו היו לפריט לבוש לאומי ייצוגי ונכנסו לתולדות אופנת הארץ כ”אופנת ויצו”.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הדסה בשנת 1934

בתמונה הקטנה: הדסה בשמלת רקמה תימנית, 1914 

התמונות מתוך הספר הביוגרפי “הדסה וחוט השני”, מאת שרה בן-ראובן, ירושלים: הוצאת אריאל, 2008

רגיל

אטוואר בהג’ט

אטוואר בהג’ט אל-סַמֵרָאי, 2006-1976

היום, לפני 13 שנים, נרצחה אטוואר בהג’ט, עיתונאית עיראקית. היא התחילה לעבוד ככתבת במחלקת התרבות בטלוויזיה העיראקית תחת שלטון סאדאם חוסיין. לאחר פלישת ארה”ב לעיראק הייתה לכתבת פוליטית ב”אל-ג’זירה”, והפכה לאחת הכתבים הפופולריים ברשת. בין היתר, הייתה הראשונה לדווח על ביזת המוזיאון הלאומי של עיראק ב-2003 ושידרה בשידור חי מגגות העיר נג’ף את הקרבות עם מיליציית “צבא המהדי” ב-2004. בעת שסיקרה עבור רשת “אל-ערביה” את הפיגוע במסגד אל-עסכריה בעיר סאמַרא ואת המהומות בעקבותיו, בהג’ט נרדפה, נחטפה ונרצחה, וגם מסע לווייתה נערך תחת מתקפה.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך סרטון שהעלה מוחמד אלנגר, צלם ועורך ב”אל ג’זירה”, הכולל כמה מכתבותיהם המשותפות

בתמונה הקטנה: אטוואר בהג’ט, אפריל 2003 (צילום: עמאר עבד ראבו, AFT/גטי אימג’ז)

רגיל

ברברה ג’ורדן

ברברה שרלין ג’ורדן, 1996-1936

“לפני 144 שנים התכנסו חברי המפלגה הדמוקרטית לראשונה על-מנת לבחור מועמד לנשיאות מטעמם. מאז, הדמוקרטים הוסיפו להתכנס פעם בארבע שנים על-מנת לנסח את מצע המפלגה ולבחור מועמד לנשיאות. וההתכנסות שלנו השבוע ממשיכה את המסורת הזו. אך משהו שונה הערב. משהו מיוחד הערב.
אני, ברברה ג’ורדן, הנואמת המרכזית.
שנים רבות חלפו מאז 1832, ובמהלך כל הזמן הזה היה זה בלתי-סביר ביותר שמפלגה פוליטית לאומית כלשהי תזמין איזו מין ברברה ג’ורדן לשאת את הנאום המרכזי בכנס. ובכל זאת, הערב, הריני כאן. ואני מרגישה שלמרות העבר, נוכחותי כאן היא חיזוק קטן נוסף לכך שייתכן כי החלום האמריקאי לא לעד יידחה.”
(כך פתחה את ועידת המפלגה הדמוקרטית בניו יורק ביולי 1976 – האישה הראשונה והאפרו-אמריקאית הראשונה במעמד זה. [לנאום המלא])

היום, לפני 83 שנים, נולדה ברברה ג’ורדן, עורכת דין, פוליטיקאית ופעילה בתנועה לזכויות האזרח בארה”ב. ב-1966 נבחרה לסנאט של טקסס מטעם המפלגה הדמוקרטית – האפרו-אמריקאית הראשונה בתפקיד זה; וב-1972 הייתה לאישה הראשונה מדרום ארה”ב בבית הנבחרים האמריקאי. לאחר פרישתה מפוליטיקה בשנות ה-80 לימדה אתיקה באוניברסיטת טקסס, הייתה חברה במועצת המנהלים של פרס פיבודי ועמדה בראש הוועדה האמריקאית לרפורמת ההגירה. הוענקו לה תוארי כבוד ופרסים רבים, בראשם מדליית ספינגרן (לאפרו-אמריקאים בעלי הישגים יוצאי דופן) ומדליית החירות הנשיאותית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מחוץ לבית הסנאט, 1972. מתוך הדף שלה באתר הרשות המחוקקת של טקסס (צילום: סנאט מדיה)

בתמונה הקטנה: הנואמת המרכזית בוועידת המפלגה הדמוקרטית בניו יורק, יולי 1976

רגיל

תמרה אדריאן

תמרה אדריאן, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה תמרה אדריאן, עורכת דין ופוליטיקאית ונצואלית. היא פועלת רבות למען זכויות להט”ב בארצה ובעולם בכלל, בין היתר בתפקידיה כחברת ועד בהתאחדות הלהטא”ב הבינלאומית וכיו”ר הוועדה המארגנת של היום הבינלאומי נגד להט”בפוביה (יום הבנ”ה). ב-2015 נבחרה לפרלמנט הלאומי מטעם מפלגת “רצון העם” – ובכך הייתה לטרנסג’נדרית הראשונה החברה בבית המחוקקים הוונצואלי, והשנייה בלבד בעולם. במהלך כהונתה זו היא לוחמת מן האופוזיציה בשלטון הכמו-רודני של נשיא ונצואלה מדורו, ופועלת במיוחד למען קידום של שקיפות, נישואים חד-מיניים וזכויות אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מתוך ריאיון עם תמרה אדריאן בבלוג “הגיבורות של חיי”, ינואר 2014

בתמונה הקטנה: אדריאן נואמת על המאבק הגלובלי למען שוויון לקהילת הלהטבא”ק בכנס זכויות האדם במהלך המשחקים העולמיים לקהילת הלהט”ב במיאמי, מאי 2017 (צילום: קרינה מאסק)

רגיל

מרטי פרידלנדר

מרתה “מרטי” פרידלנדר, 2016-1928

“הצילום שלי תמיד נבע ממעורבות והרחבה של נקודת המבט האישית, לא מתוך תשומת לב מיוחדת לאמנות עצמה; לעולם מרגש אותי רגע הגילוי, שבו הופך הנגטיב לתמונה האוצרת את המסתורין של רגע חולף” – מרטי פרידלנדר (נולדה היום, לפני 91 שנים), צלמת ניו זילנדית, הנחשבת לאחת הטובות במדינה ונודעה בתיעוד של אנשים, מקומות, נופים ואירועים בניו זילנד, במיוחד בהקשר של תנועות חברתיות, מחאות ואקטיביזם. עבודתה המפורסמת ביותר היא תיעוד מ-1972 של נשים מאוריות וקעקועי הפנים המסורתיים שלהן (“מוקו”), עבודה המוצגת עד היום במוזיאון הלאומי של ניו זילנד בוולינגטון.

ויקיפדיה

האתר הרשמי של מרטי פרידלנדר

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן עצמי, מתוך הספד שנכתב לה ע”י קרן האמנויות של ניו זילנד, נובמבר 2016

בתמונה הקטנה: דיוקן עצמי, 1984~

רגיל

תהמינה דוראני

תהמינה דוראני, נולדה ב-1953

היום, לפני 66 שנים, נולדה תהמינה דוראני, סופרת וציירת פקיסטנית הפעילה למען נשים וילדים. בספרה הראשון “אדוני הפאודלי” (1991) חשפה שחיתויות במערכת הפוליטית וכן אלימות שספגה מבעלה לשעבר, פוליטיקאי בכיר; בתגובה, החברה הפקיסטנית השמרנית וגם משפחתה התנכרו אליה. בחפשה אחר דרך חיים חדשה, הקדישה עצמה לשיקום נשים נפגעות אלימות ולשינוי חברתי-רוחני לצד הפילנתרופ עבדול-סתאר אידהי, וייסדה את “קרן תהמינה דוראני” למען דרך ההומניטריזם והסובלנות, חיזוק עצמאות כלכלית בקרב נשים, שיקום ילדים באזורי מלחמה וביסוס פקיסטן כמדינת רווחה חברתית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צילום מסך מתוך ריאיון עם תהמינה דוראני “על גברים, נשים והמצב החברתי בפקיסטן”, ב”דון.דוט.קום”, אתר החדשות המוביל באנגלית בפקיסטן, פברואר 2013

בתמונה הקטנה: מתראיינת לתקשורת, אפריל 2018

רגיל

מניה שוחט

מניה (וילבושביץ) שוחט, 1961-1878

“בראשי ימי ‘השומר’ שררו יחסים של שותפות בין החברים לחברות, והחברות נתקבלו לשורות ‘השומר’ ברשות עצמן. אך כאשר רבו הזוגות והחברות נכנסו למסגרת ‘השומר’ אך ורק בגלל קשרי משפחה, ללא כל הכשרה, חל שינוי ביחס לחברה. אשת ‘השומר’ סבלה קיפוח מצד ‘השומר’ שכן לא לקחה חלק ברוב הדיונים וההחלטות שקבעו את חיי החברים. כל כינוס שנתי של ‘השומר’ היה מאורע חשוב, מעין חג לחברים; אולם הנשים לא הוזמנו לאסיפות, ורק התלוו אל בעליהן, מלאות צער ועלבון.”
(מניה שוחט מספרת ב-1921 לתלמידות “משק הפועלות” על מעמד האישה בארגון “השומר”)

היום, לפני 58 שנים, הלכה לעולמה מניה שוחט, מהפכנית ומנהיגה ציונית, אֵם ההתיישבות השיתופית והשמירה העברית בארץ ישראל. ברוסיה הצארית הייתה פעילה ב”בונד”, האיגוד הכללי של הפועלים היהודים; הקימה מפלגת פועלים יהודית; וסייעה בכינוס ועידת מינסק, הוועידה הציונית הראשונה באישור השלטון הרוסי. ב-1904 עלתה ארצה והייתה למובילת דרך בהתיישבות השיתופית, ובפרט בחוות סג’רה וכפר גלעדי; בכיבוש העבודה העברית ובניין הארץ ע”י “גדוד העבודה”; בהברחה וקליטה של אלפי מעפילים מגבול הצפון; ובעיקר בהנהגת השמירה העברית בארגונים “בר גיורא”, “השומר” ו”הקיבוץ החשאי”.

עוד על מניה שוחט

עוד על הארגונים שנמנתה עם מייסדיהם ומנהיגיהם, הראשונים לבסס כוח יהודי לוחם בארץ ישראל, שיצרו תשתית לארגון ה”הגנה”, ולימים לפלמ”ח ולצה”ל:
השומר
בר גיורא
גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור
הקיבוץ החשאי

עוד על הקולקטיב החקלאי שהקימה מניה שוחט בחוות סג’רה (אילניה), גרעין ההתיישבות השיתופית הראשון בארץ ישראל, שהיווה השראה לתנועה הקיבוצית

אתר להנצחת פועלה של מניה וילבושביץ’ שוחט

פייסבוק

רגיל

רוברטה וויליאמס

רוברטה וויליאמס, נולדה ב-1953

היום, לפני 66 שנים, נולדה רוברטה וויליאמס, מעצבת משחקי מחשב עלילתיים אמריקאית, ממייסדות חברת המשחקים “סיירה” ויוצרת סוגת משחקי ה”קווסט”. היא נודעת כמי שפיתחה את “בית המסתורין” (1980), משחק ההרפתקה הראשון ששילב גרפיקה; “מסע המלך”, הראשון שתיאר עולם מורכב וכלל אנימציה תלת-ממדית, ממשק מבוסס אייקונים וסאונד; ו”פנטזמגוריה”, הראשון בטכנולוגיית “פוּל מוׄשֶן וידאו”. וויליאמס נמנית עם המשפיעים בכל הזמנים בתחום, כמי שפיתחה משחקי הרפתקה מורכבים ועשירים, שזכו להצלחה במגוון רחב של קהלים ושילבו את הטכנולוגיות המתקדמות ביותר בגרפיקה ובסאונד.

עוד על רוברטה וויליאמס

עוד על סדרת המשחקים הקלאסית “מסע המלך” (King’s Quest)

עוד על חברת “סיירה און-ליין” לפיתוח והפצה של משחקי מחשב

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וויליאמס, בימים הראשונים של “סיירה און-ליין” (ללא תאריך, באדיבות קן וויליאמס). מתוך כתבה במגזין הסמית’סוניאן: “חלוצת משחקי ההרפתקאות הגרפיים הייתה אישה”

בתמונה הקטנה: רוברטה וקן וויליאמס משיקים את “מסע המלך” המקורי למחשב PCjr של IBM, ראשית שנות ה-80 (קרדיט: AdventureClassicGaming.com)

רגיל

מיפ חיס

מיפ חיס (נולדה בשם הרמינה סנטרושיץ), 2010-1909

“אני לא רוצה להיחשב גיבורה… עשיתי מה שכל אדם הגון היה עושה. דמיינו אנשים צעירים שגדלים בתחושה שעל אדם להיות גיבור כדי למלא את חובתו האנושית. אני חוששת שאף אחד לא יעזור לעולם לאנשים אחרים, כי מי הוא גיבור? אני לא. אני רק אישה רגילה, עקרת בית ומזכירה. אבל גם מזכירה או עקרת בית או נערה פשוטה יכולה, בדרכים הקטנות שיש לה, להדליק אור קטן בחדר חשוך.”
(מתוך ההקדמה לאוטוביוגרפיה שלה, שיצאה לאור בשנת 2009, “לזכור את אנה פרנק: סיפורה של האישה שעזרה להחביא את משפחת פרנק”)

היום, לפני 110 שנים, נולדה מיפ חיס, חסידת אומות העולם הולנדית. ב-1933 התחברה עם משפחת פרנק, כשהחלה לעבוד כמזכירה בחנות התבלינים שלהם. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף איומים שקיבלה, סירבה להצטרף לארגון הנשים התומכות במפלגה הנאצית, ובמשך שנתיים סייעה להחביא את בני משפחת פרנק ויהודים נוספים. כשהתגלה מקום המסתור, חיס סיכנה את חייה בניסיון שווא לשחד קצינים כדי לשחררם. היא גם הצליחה לשמור על היומן המפורסם וסיפורים נוספים שכתבה אנה פרנק, ולאחר המלחמה העבירה אותם לאוטו פרנק, אבי המשפחה והיחיד ששרד, והוא הוציא אותם לאור.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מיפ חיס, עם יאן חיס (בעלה) ואוטו פרנק (מימין), 1961

בתמונה הקטנה: מיפ חיס בעת השקת הגרסה המורחבת והמוערת של “יומנה של אנה פרנק” בהוצאת המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי, בית אנה פרנק באמסטרדם, מאי 1987

רגיל

אקאמה צ’ריאן

אקאמה צ’ריאן (המכונה “ג’אהנסי רָני” של טראוונקור), 1982-1909

היום, לפני 110 שנים, נולדה אקאמה צ’ריאן, לוחמת חופש מטראוונקור שבהודו. בשנות ה-30 התפטרה מעבודתה כמורה והצטרפה לתנועת אי-ציות אזרחי שדרשה ממשל עצמאי. ב-1938 הוצא המרד מחוץ לחוק וכל מנהיגיו נעצרו, ואקאמה הובילה צעדת מחאה אל ארמון המהרג’ה; בזכות קריאתה האמיצה “אני המנהיגה! תירו בי ולא באחרים!” סירבו השוטרים הבריטים לפקודה לירות על אלפי הצועדים, והמנהיגים שוחררו. ב-1942 שימשה נשיאת הקונגרס הלאומי של טראוונקור, וב-1947, עם קבלת העצמאות, נבחרה לבית המחוקקים ההודי. בשנות ה-50 פרשה מהפוליטיקה, במחאה על שחיתות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פסל של אקאמה צ’ריאן בכיכר וליימבאלאם במרכז העיר טריוונדרום, בירת מחוז קרלה בהודו

רגיל

תקוה לוי

תקוה לוי, 2012-1960

היום, לפני 59 שנים, נולדה תקוה לוי, אשת חינוך, פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית ישראלית. הניכור שנכפה עליה מנוף ילדותה, כשאותרה כמחוננת ונשלחה לפנימייה, היווה מנוף למפעל חייה: עמותת הל”ה, הפועלת לקירוב הורים מקבוצות מוחלשות לעשייה הפדגוגית ומקדמת חינוך שוויוני לילדים מכל הקשת החברתית. ב-1996 יצרה לוי מהפכה בפמיניזם בישראל, כשהובילה את הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון תחת הכותרת “אנחנו כאן וזה שלנו”. היא הייתה מהראשונות שהנכיחו את הגדרתן העצמית כיהודיות-ערביות, ומנקודת מבט זו פעלה רבות למען שיתוף פעולה, דיאלוג ושלום בין יהודים וערבים.

“אם נבחן את המצעים של כל מפלגות השמאל, נקשיב לנאומים של פוליטיקאים ואנשי רוח המדברים על שלום, משום מה, השורה התחתונה, במקרה הטוב, היא ‘שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67’. 
“הבה נינשא לרגע על כנפי דמיוננו המזרחי ונתאר לעצמנו שהגענו למצב זה. אני שואלת – ומה אז? תמו המשאלות, תמו החלומות, תמו השאיפות? הטענה שלי היא שמצב זה הוא השלב הראשון בסולם […]
“ברגע שתשתקף במראה הדמות [של הערבי] ללא המסכה שהאשכנזים תפרו, המזרחים יפסיקו לפחד שמא יזהו אותם עם הערבים. אנחנו הרי יהודים-ערבים. וזה יקרה רק כשתקום מדינה פלסטינית ויהיה גבול פתוח.
“הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב בו פלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות – מציאות […] בה כולם יהיו אזרחים שווים בפני חוק צודק.
“[זהו] האקט שייתן את הלגיטימציה למזרחים. רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו כאן, בטולדו, לפני 900 שנה; רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו ההורים שלי בעיראק לפני שהתחיל הסיפור הזה שנקרא ציונות. ורבותי, ההורים שלי לא היו בגטו יהודי, ההורים שלי חיו בין ערבים, וחיו טוב!”
(מתוך נאומה “לחלום את העתיד“, ב”מפגש טולדו, מזרחים ופלסטינים למען דיאלוג ישראלי-פלסטיני”, יולי 1989)

עוד על תקוה לוי ב”ויקיפדיה”

עוד על עמותת הל”ה (הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח), ב“ויקיפדיה” ובאתר העמותה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תקוה לוי במשרדי הל”ה, מתוך “הומאז’ לתקוה” באתר “העוקץ” במלאת שלושים יום לפטירתה (צילום: אביטל מוזס-חיים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית)

רגיל

קלרה קמפונר

קלרה קמפונר, 1972-1888

היום, לפני 131 שנים, נולדה קלרה קמפונר, פוליטיקאית ופמיניסטית ספרדייה, שידועה במאבקה להכליל סעיפים המבטיחים שוויון בין גברים ונשים בחוקה הספרדית. כבת למעמד הפועלים, היא החלה לעבוד בגיל 13 כתופרת, וכן עבדה במשרדי דואר, כמורה, כמזכירה בעיתון וכקלדנית. ב-1924 השלימה לימודי משפטים באוניברסיטת מדריד, החלה לפעול בארגוני נשים למען שוויון זכויות במשפחה, וב-1931, אף על פי שלנשות ספרד לא הייתה עדיין זכות הצבעה, נבחרה לצד שתי נשים נוספות לאסיפה המכוננת של ספרד. היא כיהנה גם כשרת הרווחה, אך עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד נאלצה לגלות לשווייץ.

“גבירותיי ורבותיי, באשר לסדרת ההצהרות שהועלו היום כנגד הצבעת נשים, אני חייבת לומר, בכל הכבוד הנדרש, שאין להן בסיס במציאות. בואו נבחן כמה מהן. […] האם נשים לא סובלות מההשלכות של החקיקה ומשלמות מסים לתמיכה במדינה בדיוק כמו הגברים? הרי כל השלכה של החקיקה המפורטת כאן חלה על שני המינים, אבל מכוונת ומנוסחת רק על ידי אחד מהם! איך אפשר לומר שנשים לא נלחמו למען הרפובליקה ושנדרשות להן עוד שנים ארוכות כדי להפגין את יכולתן? ולמה לא הגברים? למה הגבר יקבל את מלוא זכויותיו עם בוא הרפובליקה, ואלה של הנשים יתעכבו?
“חברים, חשבו לרגע – חשבו היטב – כאשר אתם סוגרים את הדלת בפני נשים בעניין הבחירה ומצהירים כי הן לא ישפיעו כלל על החיים הפוליטיים, […] האם יש לכם זכות לעשות זאת? לא; יש לכם את הזכות שהחוק נתן לכם, החוק שאתם-עצמכם יצרתם, אבל אין לכם את הזכות הטבעית הבסיסית, הנשענת על כבוד לכל אדם.
“[…] רק מי שלפי עקרונותיו ומצפונו אינו רואה את האישה כבת אנוש, מסוגל לומר שזכויות אדם ואזרח אינן חייבות להיות זהות עבור נשים וגברים. […] דבר נוסף: אל תשכחו שאינכם בנים לגבר בלבד, אלא תוצר של שני המינים. אם כן, […] תרצו או לא, אתם משתמשים גם בחצי הנשי ‘חסר היכולת’ שלכם. אז אני וכל הנשים שאני מייצגת רוצות להצביע עם החצי הגברי שלנו… כולנו ילדים של גברים ונשים וקיבלנו את שני החלקים בהווייתנו.
“[…] לעתים קרובות, באירועים ציבוריים, אני רואה בקהל נשים לא פחות מגברים. ובעיני כולם וכולן נוצצים אותם תקווה לגאולה, רצון לעזור, תשוקה ואידיאלים. אל תעשו טעות היסטורית שלעולם לא תספיקו להתאבל עליה ולכפר עליה; אל תשאירו בצד את האישה, המייצגת כוח חדש, כוח צעיר. היא, כמוך, תומכת ברפובליקה. היא, כמוך, סבלה ומקווה. הדרך היחידה להתקדם למימוש חופש היא להנגיש אותו לכולם.”
(מתוך נאומה בפני האסיפה המכוננת שניסחה את החוקה החדשה של הרפובליקה הספרדית, ב-1 באוקטובר 1931, לפני ההצבעה על זכות הבחירה לנשים בספרד, שאושרה ברוב של 161 קולות לעומת 121.)
הנאום המלא (בספרדית)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בפני עצרת גדולה במדריד, 1931

רגיל

וירג’יניה ג’ונסון

כותרת: וירג’יניה ג’ונסון (נולדה כמרי וירג’יניה אשלמן), 2013-1925

היום, לפני 94 שנים, נולדה וירג’יניה ג’ונסון, סקסולוגית פורצת דרך אמריקאית. בצעירותה הייתה זמרת קאנטרי, כתבת לענייני עסקים וסטודנטית לסוציולוגיה. ב-1957 הצטרפה לגינקולוג ויליאם מאסטרס למחקר על הפיזיולוגיה והאנטומיה של התנהגות מינית אנושית, ובעזרת מכשירי מדידה שפיתחו הם בחנו את ארבעת השלבים של העוררות והתגובה המינית. מחקרם החלוצי הפריך תפיסות מקובלות בנוגע לאורגזמה ולמיניות הנשית, היה הראשון לעסוק במיניות גם בגיל הזקנה, אבחן הפרעות בתפקוד המיני והציע להן טיפולים ממוקדים (ביניהם טיפולי המרה להומוסקסואלים, שלימים ג’ונסון הסתייגה מהם נחרצות).

ויקיפדיה

עוד על המחקר פורץ הדרך של מאסטרס וג’ונסון על מיניות האדם

עוד על “הסקס של מאסטרס“, סדרת דרמה מבוססת-ביוגרפיה בערוץ “שואוטיים” האמריקאי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם מאסטרס, מראיינים זוג ב”קרן מחקר לרבייה ביולוגית” (מרכז מחקר שייסדו, שנקרא לימים “מכון מאסטרס וג’ונסון”), סנט לואיס 1969 (צילום: ג’ורג’ טאמז), מתוך כתבה ב”ניו יורק טיימס” לאחר מותה

רגיל

מישל אקרס

מישל אקרס, נולדה ב-1966

היום, לפני 53 שנים, נולדה מישל אקרס, כדורגלנית אמריקאית, משחקניות הכדורגל הטובות בכל הזמנים. ב-1985 כבשה את השער הראשון אי פעם של נבחרת הנשים של ארה”ב. בגביע העולם 1991, שבמשחק הגמר שלו כבשה צמד והעניקה את הגביע לארה”ב, הייתה מלכת השערים של הטורניר. ב-1996 הובילה את ניצחון נבחרתה באולימפיאדה, וב-1999 הובילה את נבחרתה לזכייה שנייה בגביע העולם. אקרס זכתה בתואר המצוינות של פיפ”א על תרומתה לכדורגל העולמי ובתואר כדורגלנית המאה, ונכללה בהיכל התהילה האמריקאי לכדורגל וברשימת פיפ”א 100 של שחקני הכדורגל הטובים בעולם.

ויקיפדיה

עוד על “החרב בעלת שלושת הלהבים“, חוליית ההתקפה המפורסמת של נבחרת ארה”ב בשנות ה-90, שכללה את מישל אקרס, אפריל היינריקס וקארין ג’נינגס

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם מדליית הזהב לנבחרת ארה”ב באולימפיאדת אטלנטה 1996, מתוך אתר פיפ”א

בתמונה הקטנה: מישל אקרס (משמאל), נאבקת על הכדור מול שחקנית הכדורגל הסינית יאן ג’ין, בגמר גביע העולם של פיפ”א לנשים בשנת 1999. משחק זה הוא משחק כדורגל הנשים הנצפה ביותר אי פעם, ומהווה נקודת מפנה בתולדות הענף (צילום: מישל קולפילד, AP)

רגיל

סוזן ווייס

סוזן (מצגר) ווייס, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה סוזן ווייס, עורכת דין ופעילה חברתית-פמיניסטית ישראלית. היא המייסדת והמנהלת של “יד לאישה” ו”מרכז צדק לנשים”, עמותות שמטרתן למנוע פגיעה של מוסדות הדת בזכויות נשים בחסות המדינה ולמצוא פתרונות מערכתיים לעוולות אלה. היא גם המייסדת והעורכת של כתב העת “הדין והדיין”, המפרסם בקביעות פסקי דין רבניים בנושאי משפחה. בין היתר הצליחה להשיג הכרה תקדימית בכך שסרבנות גט מהווה עילה לתביעת נזיקין, למנוע מרבנים גישה לרישומים רפואיים של “ממזרים”, ולהבטיח כי מכרזים לתפקידים בבתי הדין הרבניים ובוועדה למינוי דיינים יהיו פתוחים גם לנשים.

ויקיפדיה

אתר “מרכז צדק לנשים”, מובילות המאבק המשפטי של נשים למען שוויון, כבוד וצדק בדין היהודי במדינת ישראל

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ווייס (מימין), עם עו”ד ניצן כספי שילוני, באירוע השקה של “מרכז צדק לנשים” לספרה של רבקה לוביץ “מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני”, ספטמבר 2017

בתמונה הקטנה: ווייס (משמאל), עם פרופ’ רות הלפרין קדרי, ראשת מרכז רקמן, בכנס קולך העשירי בסימן “70 פנים לפמיניזם הדתי”, בפאנל בנושא: “מתיר אסורות, פתרונות הלכתיים לבעיית הגט – מהם?”, אוקטובר 2017