עמוד 1
רגיל

מיפ חיס

מיפ חיס (נולדה בשם הרמינה סנטרושיץ), 2010-1909

“אני לא רוצה להיחשב גיבורה… עשיתי מה שכל אדם הגון היה עושה. דמיינו אנשים צעירים שגדלים בתחושה שעל אדם להיות גיבור כדי למלא את חובתו האנושית. אני חוששת שאף אחד לא יעזור לעולם לאנשים אחרים, כי מי הוא גיבור? אני לא. אני רק אישה רגילה, עקרת בית ומזכירה. אבל גם מזכירה או עקרת בית או נערה פשוטה יכולה, בדרכים הקטנות שיש לה, להדליק אור קטן בחדר חשוך.”
(מתוך ההקדמה לאוטוביוגרפיה שלה, שיצאה לאור בשנת 2009, “לזכור את אנה פרנק: סיפורה של האישה שעזרה להחביא את משפחת פרנק”)

היום, לפני 110 שנים, נולדה מיפ חיס, חסידת אומות העולם הולנדית. ב-1933 התחברה עם משפחת פרנק, כשהחלה לעבוד כמזכירה בחנות התבלינים שלהם. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף איומים שקיבלה, סירבה להצטרף לארגון הנשים התומכות במפלגה הנאצית, ובמשך שנתיים סייעה להחביא את בני משפחת פרנק ויהודים נוספים. כשהתגלה מקום המסתור, חיס סיכנה את חייה בניסיון שווא לשחד קצינים כדי לשחררם. היא גם הצליחה לשמור על היומן המפורסם וסיפורים נוספים שכתבה אנה פרנק, ולאחר המלחמה העבירה אותם לאוטו פרנק, אבי המשפחה והיחיד ששרד, והוא הוציא אותם לאור.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: מיפ חיס, עם יאן חיס (בעלה) ואוטו פרנק (מימין), 1961

בתמונה הקטנה: מיפ חיס בעת השקת הגרסה המורחבת והמוערת של “יומנה של אנה פרנק” בהוצאת המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי, בית אנה פרנק באמסטרדם, מאי 1987

רגיל

אקאמה צ’ריאן

אקאמה צ’ריאן (המכונה “ג’אהנסי רָני” של טראוונקור), 1982-1909

היום, לפני 110 שנים, נולדה אקאמה צ’ריאן, לוחמת חופש מטראוונקור שבהודו. בשנות ה-30 התפטרה מעבודתה כמורה והצטרפה לתנועת אי-ציות אזרחי שדרשה ממשל עצמאי. ב-1938 הוצא המרד מחוץ לחוק וכל מנהיגיו נעצרו, ואקאמה הובילה צעדת מחאה אל ארמון המהרג’ה; בזכות קריאתה האמיצה “אני המנהיגה! תירו בי ולא באחרים!” סירבו השוטרים הבריטים לפקודה לירות על אלפי הצועדים, והמנהיגים שוחררו. ב-1942 שימשה נשיאת הקונגרס הלאומי של טראוונקור, וב-1947, עם קבלת העצמאות, נבחרה לבית המחוקקים ההודי. בשנות ה-50 פרשה מהפוליטיקה, במחאה על שחיתות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פסל של אקאמה צ’ריאן בכיכר וליימבאלאם במרכז העיר טריוונדרום, בירת מחוז קרלה בהודו

רגיל

תקוה לוי

תקוה לוי, 2012-1960

היום, לפני 59 שנים, נולדה תקוה לוי, אשת חינוך, פעילה חברתית ופמיניסטית מזרחית ישראלית. הניכור שנכפה עליה מנוף ילדותה, כשאותרה כמחוננת ונשלחה לפנימייה, היווה מנוף למפעל חייה: עמותת הל”ה, הפועלת לקירוב הורים מקבוצות מוחלשות לעשייה הפדגוגית ומקדמת חינוך שוויוני לילדים מכל הקשת החברתית. ב-1996 יצרה לוי מהפכה בפמיניזם בישראל, כשהובילה את הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון תחת הכותרת “אנחנו כאן וזה שלנו”. היא הייתה מהראשונות שהנכיחו את הגדרתן העצמית כיהודיות-ערביות, ומנקודת מבט זו פעלה רבות למען שיתוף פעולה, דיאלוג ושלום בין יהודים וערבים.

“אם נבחן את המצעים של כל מפלגות השמאל, נקשיב לנאומים של פוליטיקאים ואנשי רוח המדברים על שלום, משום מה, השורה התחתונה, במקרה הטוב, היא ‘שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67’. 
“הבה נינשא לרגע על כנפי דמיוננו המזרחי ונתאר לעצמנו שהגענו למצב זה. אני שואלת – ומה אז? תמו המשאלות, תמו החלומות, תמו השאיפות? הטענה שלי היא שמצב זה הוא השלב הראשון בסולם […]
“ברגע שתשתקף במראה הדמות [של הערבי] ללא המסכה שהאשכנזים תפרו, המזרחים יפסיקו לפחד שמא יזהו אותם עם הערבים. אנחנו הרי יהודים-ערבים. וזה יקרה רק כשתקום מדינה פלסטינית ויהיה גבול פתוח.
“הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב בו פלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות – מציאות […] בה כולם יהיו אזרחים שווים בפני חוק צודק.
“[זהו] האקט שייתן את הלגיטימציה למזרחים. רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו כאן, בטולדו, לפני 900 שנה; רק אז יחזרו לחיות כמו שחיו ההורים שלי בעיראק לפני שהתחיל הסיפור הזה שנקרא ציונות. ורבותי, ההורים שלי לא היו בגטו יהודי, ההורים שלי חיו בין ערבים, וחיו טוב!”
(מתוך נאומה “לחלום את העתיד“, ב”מפגש טולדו, מזרחים ופלסטינים למען דיאלוג ישראלי-פלסטיני”, יולי 1989)

עוד על תקוה לוי ב”ויקיפדיה”

עוד על עמותת הל”ה (הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח), ב“ויקיפדיה” ובאתר העמותה

פייסבוק

בתמונה הקטנה: תקוה לוי במשרדי הל”ה, מתוך “הומאז’ לתקוה” באתר “העוקץ” במלאת שלושים יום לפטירתה (צילום: אביטל מוזס-חיים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית)

רגיל

קלרה קמפונר

קלרה קמפונר, 1972-1888

היום, לפני 131 שנים, נולדה קלרה קמפונר, פוליטיקאית ופמיניסטית ספרדייה, שידועה במאבקה להכליל סעיפים המבטיחים שוויון בין גברים ונשים בחוקה הספרדית. כבת למעמד הפועלים, היא החלה לעבוד בגיל 13 כתופרת, וכן עבדה במשרדי דואר, כמורה, כמזכירה בעיתון וכקלדנית. ב-1924 השלימה לימודי משפטים באוניברסיטת מדריד, החלה לפעול בארגוני נשים למען שוויון זכויות במשפחה, וב-1931, אף על פי שלנשות ספרד לא הייתה עדיין זכות הצבעה, נבחרה לצד שתי נשים נוספות לאסיפה המכוננת של ספרד. היא כיהנה גם כשרת הרווחה, אך עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד נאלצה לגלות לשווייץ.

“גבירותיי ורבותיי, באשר לסדרת ההצהרות שהועלו היום כנגד הצבעת נשים, אני חייבת לומר, בכל הכבוד הנדרש, שאין להן בסיס במציאות. בואו נבחן כמה מהן. […] האם נשים לא סובלות מההשלכות של החקיקה ומשלמות מסים לתמיכה במדינה בדיוק כמו הגברים? הרי כל השלכה של החקיקה המפורטת כאן חלה על שני המינים, אבל מכוונת ומנוסחת רק על ידי אחד מהם! איך אפשר לומר שנשים לא נלחמו למען הרפובליקה ושנדרשות להן עוד שנים ארוכות כדי להפגין את יכולתן? ולמה לא הגברים? למה הגבר יקבל את מלוא זכויותיו עם בוא הרפובליקה, ואלה של הנשים יתעכבו?
“חברים, חשבו לרגע – חשבו היטב – כאשר אתם סוגרים את הדלת בפני נשים בעניין הבחירה ומצהירים כי הן לא ישפיעו כלל על החיים הפוליטיים, […] האם יש לכם זכות לעשות זאת? לא; יש לכם את הזכות שהחוק נתן לכם, החוק שאתם-עצמכם יצרתם, אבל אין לכם את הזכות הטבעית הבסיסית, הנשענת על כבוד לכל אדם.
“[…] רק מי שלפי עקרונותיו ומצפונו אינו רואה את האישה כבת אנוש, מסוגל לומר שזכויות אדם ואזרח אינן חייבות להיות זהות עבור נשים וגברים. […] דבר נוסף: אל תשכחו שאינכם בנים לגבר בלבד, אלא תוצר של שני המינים. אם כן, […] תרצו או לא, אתם משתמשים גם בחצי הנשי ‘חסר היכולת’ שלכם. אז אני וכל הנשים שאני מייצגת רוצות להצביע עם החצי הגברי שלנו… כולנו ילדים של גברים ונשים וקיבלנו את שני החלקים בהווייתנו.
“[…] לעתים קרובות, באירועים ציבוריים, אני רואה בקהל נשים לא פחות מגברים. ובעיני כולם וכולן נוצצים אותם תקווה לגאולה, רצון לעזור, תשוקה ואידיאלים. אל תעשו טעות היסטורית שלעולם לא תספיקו להתאבל עליה ולכפר עליה; אל תשאירו בצד את האישה, המייצגת כוח חדש, כוח צעיר. היא, כמוך, תומכת ברפובליקה. היא, כמוך, סבלה ומקווה. הדרך היחידה להתקדם למימוש חופש היא להנגיש אותו לכולם.”
(מתוך נאומה בפני האסיפה המכוננת שניסחה את החוקה החדשה של הרפובליקה הספרדית, ב-1 באוקטובר 1931, לפני ההצבעה על זכות הבחירה לנשים בספרד, שאושרה ברוב של 161 קולות לעומת 121.)
הנאום המלא (בספרדית)

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נואמת בפני עצרת גדולה במדריד, 1931

רגיל

וירג’יניה ג’ונסון

כותרת: וירג’יניה ג’ונסון (נולדה כמרי וירג’יניה אשלמן), 2013-1925

היום, לפני 94 שנים, נולדה וירג’יניה ג’ונסון, סקסולוגית פורצת דרך אמריקאית. בצעירותה הייתה זמרת קאנטרי, כתבת לענייני עסקים וסטודנטית לסוציולוגיה. ב-1957 הצטרפה לגינקולוג ויליאם מאסטרס למחקר על הפיזיולוגיה והאנטומיה של התנהגות מינית אנושית, ובעזרת מכשירי מדידה שפיתחו הם בחנו את ארבעת השלבים של העוררות והתגובה המינית. מחקרם החלוצי הפריך תפיסות מקובלות בנוגע לאורגזמה ולמיניות הנשית, היה הראשון לעסוק במיניות גם בגיל הזקנה, אבחן הפרעות בתפקוד המיני והציע להן טיפולים ממוקדים (ביניהם טיפולי המרה להומוסקסואלים, שלימים ג’ונסון הסתייגה מהם נחרצות).

ויקיפדיה

עוד על המחקר פורץ הדרך של מאסטרס וג’ונסון על מיניות האדם

עוד על “הסקס של מאסטרס“, סדרת דרמה מבוססת-ביוגרפיה בערוץ “שואוטיים” האמריקאי

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם מאסטרס, מראיינים זוג ב”קרן מחקר לרבייה ביולוגית” (מרכז מחקר שייסדו, שנקרא לימים “מכון מאסטרס וג’ונסון”), סנט לואיס 1969 (צילום: ג’ורג’ טאמז), מתוך כתבה ב”ניו יורק טיימס” לאחר מותה

רגיל

מישל אקרס

מישל אקרס, נולדה ב-1966

היום, לפני 53 שנים, נולדה מישל אקרס, כדורגלנית אמריקאית, משחקניות הכדורגל הטובות בכל הזמנים. ב-1985 כבשה את השער הראשון אי פעם של נבחרת הנשים של ארה”ב. בגביע העולם 1991, שבמשחק הגמר שלו כבשה צמד והעניקה את הגביע לארה”ב, הייתה מלכת השערים של הטורניר. ב-1996 הובילה את ניצחון נבחרתה באולימפיאדה, וב-1999 הובילה את נבחרתה לזכייה שנייה בגביע העולם. אקרס זכתה בתואר המצוינות של פיפ”א על תרומתה לכדורגל העולמי ובתואר כדורגלנית המאה, ונכללה בהיכל התהילה האמריקאי לכדורגל וברשימת פיפ”א 100 של שחקני הכדורגל הטובים בעולם.

ויקיפדיה

עוד על “החרב בעלת שלושת הלהבים“, חוליית ההתקפה המפורסמת של נבחרת ארה”ב בשנות ה-90, שכללה את מישל אקרס, אפריל היינריקס וקארין ג’נינגס

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עם מדליית הזהב לנבחרת ארה”ב באולימפיאדת אטלנטה 1996, מתוך אתר פיפ”א

בתמונה הקטנה: מישל אקרס (משמאל), נאבקת על הכדור מול שחקנית הכדורגל הסינית יאן ג’ין, בגמר גביע העולם של פיפ”א לנשים בשנת 1999. משחק זה הוא משחק כדורגל הנשים הנצפה ביותר אי פעם, ומהווה נקודת מפנה בתולדות הענף (צילום: מישל קולפילד, AP)

רגיל

סוזן ווייס

סוזן (מצגר) ווייס, נולדה ב-1954

היום, לפני 65 שנים, נולדה סוזן ווייס, עורכת דין ופעילה חברתית-פמיניסטית ישראלית. היא המייסדת והמנהלת של “יד לאישה” ו”מרכז צדק לנשים”, עמותות שמטרתן למנוע פגיעה של מוסדות הדת בזכויות נשים בחסות המדינה ולמצוא פתרונות מערכתיים לעוולות אלה. היא גם המייסדת והעורכת של כתב העת “הדין והדיין”, המפרסם בקביעות פסקי דין רבניים בנושאי משפחה. בין היתר הצליחה להשיג הכרה תקדימית בכך שסרבנות גט מהווה עילה לתביעת נזיקין, למנוע מרבנים גישה לרישומים רפואיים של “ממזרים”, ולהבטיח כי מכרזים לתפקידים בבתי הדין הרבניים ובוועדה למינוי דיינים יהיו פתוחים גם לנשים.

ויקיפדיה

אתר “מרכז צדק לנשים”, מובילות המאבק המשפטי של נשים למען שוויון, כבוד וצדק בדין היהודי במדינת ישראל

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ווייס (מימין), עם עו”ד ניצן כספי שילוני, באירוע השקה של “מרכז צדק לנשים” לספרה של רבקה לוביץ “מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני”, ספטמבר 2017

בתמונה הקטנה: ווייס (משמאל), עם פרופ’ רות הלפרין קדרי, ראשת מרכז רקמן, בכנס קולך העשירי בסימן “70 פנים לפמיניזם הדתי”, בפאנל בנושא: “מתיר אסורות, פתרונות הלכתיים לבעיית הגט – מהם?”, אוקטובר 2017

רגיל

רבקה לי קרומפלר

רבקה לי קרומפלר, 1895-1831

היום, לפני 188 שנים, נולדה רבקה לי קרומפלר, הרופאה האפרו-אמריקאית הראשונה. ב-1852 החלה לעבוד כאחות, נאבקה להתקבל ללימודי רפואה בקולג’ לנשים, וב-1864 החלה להעניק שירותי רפואה, בעיקר לנשים עניות ולילדים, אף שסבלה מאפליה גזענית ומגדרית, כשרופאים אחרים סירבו לעבוד איתה ורוקחים סירבו להכיר במרשמים שלה. לאחר מלחמת האזרחים עבדה מטעם הרשות הממשלתית לטיפול בפליטים ובעבדים משוחררים, שרופאים לבנים רבים סירבו לטפל בהם. ב-1883 פרסמה את הספר הרפואי הראשון בעולם שנכתב ע”י אפרו-אמריקאי או רופאה-אישה, והקדישה אותו לאחיות ולאמהות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כריכת ספרה מ-1883
“ספר על שיח רפואי בשני חלקים
חלק ראשון: טיפול, מניעה וריפוי של בעיות בדרכי העיכול אצל פעוטות, מלידה עד סוף תקופת יציאת השיניים או עד גיל חמש
חלק שני: כולל מידע מגוון על חיים והתפתחות; תחילת הנשיות; טיפול, מניעה וריפוי של רוב הבעיות המטרידות נשים וצעירים משני המינים
מאת ד”ר רבקה קרומפלר”

בתמונה הקטנה: מדליה הנושאת את שמה ודמותה, שעוצבה בשנות ה-80 במסגרת מדליית ספינגרן על הישגים יוצאי דופן של אפרו-אמריקאים מטעם האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים

רגיל

לניינג לין

לניינג לין, 2003-1918

היום, לפני 101 שנים, נולדה לניינג לין, מדענית חומרים סינית, שכונתה “אם החומרים המוליכים למחצה” ו”אם חומרי הנדסת החלל”. בחברה שבה נשים לא זכו לשום השכלה וחותנו כילדות, היא נאבקה ללמוד, והייתה מהסינים הראשונים שקיבלו דוקטורט בארה”ב. מאמצע שנות ה-50 חקרה במכון לפיזיקה ובמכון לחומרים מוליכים למחצה באקדמיה הסינית למדעים, והפכה את סין למובילה בתחומי המיקרואלקטרוניקה והאלקטרואופטיקה. בין פיתוחיה הבולטים: הסיליקון החד-גבישי, החומר הבסיסי כמעט בכל מעבד אלקטרוני כיום; והגליום ארסניד, החומר הראשון שממנו יוצרו בהצלחה תאים סולריים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: באקדמיה הסינית למדעים, שנות ה-80

בתמונה הקטנה: בצעירותה, סוף שנות ה-30

רגיל

האחיות צ’ונג

האחיות צ’ונג, צ’ונג צ’ק וצ’ונג ני, 43-12 לערך

הובילו את הניצחון הווייטנאמי על הסינים בשנת 40 לספירה

היום, לפני 1,979 שנים, היו האחיות הווייטנאמיות צ’ונג צ’ק וצ’ונג ני לראשונות שמרדו בהצלחה נגד סין של שושלת האן. כשנה קודם לכן הצליחו לגרש את הכוחות הסיניים מכפרן, ואז הקימו צבא גדול שאיחד כ-65 יישובים, שלפי המסורת כלל בעיקר נשים. במשך כשלוש שנים משלו האחיות צ’ונג בממלכת נאם וייט והצליחו להדוף את ההתקפות הסיניות עליה, אך שלטונן לא האריך ימים, ומשהובסו בקרב בשנת 43 לספירה הן התאבדו על מנת שלא ליפול לידי הסינים. עד היום הן נחשבות גיבורות לאומיות בווייטנאם; מקדשים רבים מוקדשים להן, בתי ספר ורחובות קרויים על שמן, ויום לזכרן מצוין מדי שנה בפברואר.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: “האחיות צ’ונג רוכבות על פילים”, ציור פולקלור מ-2009 על פי המורשת התרבותית של הכפר דונג הו

בתמונה הקטנה: מצעד על פילים לכבוד האחיות צ’ונג, סייגון 1961

רגיל

פרנטיסקה פלמינקובה

פרנטיסקה פאוסטינה פלמינקובה, 1942-1875

היום, לפני 144 שנים, נולדה פרנטיסקה פלמינקובה, מורה, עיתונאית, פעילה פמיניסטית ופוליטיקאית יהודייה צ’כית. ב-1905 הקימה את הוועידה הסופרג’יסטית בפראג, שהייתה חלק מברית הסופרג’יסטיות הבינלאומית, פעלה לשיפור מעמדן הכלכלי והחברתי של נשים וקידמה את השתתפותן בבחירות מקומיות – ומאבקה היה לסמל ללאום הצ’כי. עם הקמת הרפובליקה הצ’כוסלובקית, נבחרה פלמינקובה למועצת העיר פראג, ולאחר מכן לנציגת מדינתה בחבר הלאומים וליו”רית הסנאט הצ’כי. לאחר הכיבוש הנאצי, על אף אזהרות ואיומים, סירבה לנטוש את פעילותה הפוליטית למען עמה, וב-1942 הוצאה להורג בטרזינשטט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונות מתוך האתר הצ’כי “פמי-סטורי

רגיל

הלן אילון

הלן אילון, נולדה ב-1931

היום, לפני 88 שנים, נולדה הלן אילון, אמנית אקו-פמיניסטית יהודייה-אמריקאית. מתוך מציאות חייה בלב הקהילה היהודית האורתודוקסית הגדולה בניו יורק, וכמי שקיימה במשך שנים אורח חיים של רבנית, החלה לעסוק ביהדות מנקודת מבט נשית, והתמקדה באמנותה בעיקר בסוגיות של היעדר הקול הנשי, ויסות גופן וחייהן של נשים והיחס הבלתי שוויוני כלפיהן בהגות ובהלכה היהודית. נושא מרכזי נוסף ביצירתה הוא “תיקון עולם”, בפרט בהקשר של התנגדות למלחמה גרעינית ושל הצלת כדור הארץ. יצירותיה, הכוללות מיצגי מולטימדיה של אמנות תהליכית, מוצגות תדיר במיטב המוזיאונים בארה”ב.

ויקיפדיה

האתר של הלן אילון

פייסבוק

בתמונה הגדולה: הלן אילון עם אמה, ערב שבת בשנות ה-90 [מקור]

בספר זיכרונותיה, “מה שמרוסן חייב למצוא שחרור: ילדותי היהודית-אורתודוקסית, חיי כאמנית פמיניסטית” (2012), היא מתארת את תחושותיה בעת הדלקת הנרות בערב שבת בבית ילדותה:
“בשעת הדלקת הנרות, מפת השולחן המסנוורת מלובן, שכיסתה את שולחן חדר האוכל הגדול, יצרה מראה של עולם ללא רבב. זרועותיה היו מביאות את אור השבת אל עיניה העצומות בקשתות רחבות, סוחפות את האור לעבר פניה – פעם אחת, פעמיים, שלוש – בתנועה איטית. כאשר הרימה את כפות ידיה מעל פניה, עיניה שמתחת היו תמיד לחות. ‘שבת שלום!’ היא הייתה קוראת ומנשקת את כל מי שהיה עד להגעה המופלאה של השבת, יחד עם הלבנה והכוכבים, המלכה והמלאכים והשכינה – הנוכחות הנשית הנשגבת – שהגיעו כולן מדי שבוע עם שקיעת החמה ועם הצפירה שנשמעה ברחבי שכונת בורו פארק על-מנת להכריז על זמן ה’ליכטבענטשן’ – רגע הברכה על הדלקת הנרות.
אך בשום מקום בחמשת חומרי התורה אין ציווי על נשים להדליק נרות; אמות-אמותינו העבירו את המנהג הזה מדור לדור…”

בתמונה הקטנה: תמונתה המופיעה על כריכת ספר זיכרונותיה, מתוך כתבה במגזין היהודי-אמריקאי “פורוורד”, על “השחרור של הלן אילון

רגיל

אמל קלוני

אמל עלם-א-דין קלוני, נולדה ב-1978

היום, לפני 41 שנים, נולדה אמל קלוני, עורכת דין לבנונית-בריטית. היא מתמחה במשפט בינלאומי ובזכויות אדם, ועוסקת בבוררויות בין מדינות בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג; בבתי דין מיוחדים לבחינת פשעי מלחמה שנעשו בלבנון וביוגוסלביה; בוועדות של האו”ם לבחינת עינויים ומלחמה בטרור; במאסרים בלתי חוקיים של עיתונאים באזורי מלחמה ושל ראשי מדינות שהופלו; במאבק להכרה ברצח העם הארמני; ובתביעת דעא”ש על רצח העם היזידי וסחר בבני אדם בבית הדין הפלילי הבינלאומי. הקרן הפילנתרופית שהקימה פועלת למען קידום צדק בבתי משפט, בקהילות ובכיתות לימוד ברחבי העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קלוני ועו”ד ג’פרי רוברטסון, מייצגים יחד את ארמניה בתביעה נגד פוליטיקאי טורקי על הכחשת רצח העם הארמני בבית הדין האירופי לזכויות אדם, 2015

בתמונה הקטנה: מרצה בפני בוגרי אוניברסיטת ואנדרבילט (מאי 2018): 
“אנחנו צריכים אנשים צעירים בעלי אומץ לומר: ‘זה העולם שלנו עכשיו, וכמה דברים עומדים להשתנות!’
כשתשבו בכיסא הנדנדה שלכם ותדברו עם נכדיכם בעוד שנים רבות, ודאו שיהיה לכם סיפור טוב לספר. העצה שלי היא שלא חייבים להיות גנדי או מנדלה או מרטין לותר קינג, ולא חייבים להיות פעילים למען זכויות אדם… יהיו רגעים בחיים שהשביל ביער יתפצל לשתי דרכים, וכשזה יקרה: היו אמיצים. הטילו ספק במה שמקובל ונהוג. התייצבו למאבק למען מה שאתם מאמינים בו.
כאשר נשים בכל רחבי העולם סובלות מהתעללות פיזית ומוטלות מגבלות על יכולתן לעבוד, להיות בעלות רכוש, לעבור ממקום למקום ואפילו לקבל משמורת על ילדיהן, אנו זקוקים לאומץ. כאשר עוד ועוד עיתונאים ברחבי העולם נעצרים, אנחנו זקוקים לאומץ.”
[לנאום המלא]

רגיל

איין ראנד

איין ראנד (אליסה זינובייבנה רוזנבאום), 1982-1905

“לעיתים קרובות אני נשאלת אם אני בעיקר סופרת או פילוסופית. התשובה היא: גם וגם. במובן מסוים, כל סופר הוא פילוסוף, מפני שאי אפשר להציג תמונת מצב של הקיום האנושי ללא מסגרת פילוסופית… על-מנת להגדיר, להסביר ולהציג את מושג האדם כפי שאני רואה אותו, היה עליי להיעשות פילוסופית במשמעות הספציפית הזו של המושג.”
(מתוך ההקדמה לספרה “לאינטלקטואל החדש”, 1961)

היום, לפני 114 שנים, נולדה איין ראנד, סופרת ופילוסופית יהודייה-אמריקאית ילידת רוסיה. ספריה “מרד הנפילים” ו”כמעיין המתגבר”, רבי-מכר עד היום, מתארים התמודדות מוסרית של הפרט מול חברה דיסטופית. במהרה הפכה ראנד לדמות מרכזית ונערצת בתנועה פילוסופית חדשה ורבת השפעה – האובייקטיביזם. בבסיסה עומדות התפיסה כי ישנה מציאות אובייקטיבית שאינה תלויה בתודעה; הטענה כי היגיון הוא האמצעי היחיד להשגת ידע; והשאיפה לאגואיזם רציונלי, שלפיו “האדם הוא תכלית עצמו” ועליו להתנגד לכל סוג של אמונה או קולקטיביזם ולחתור רק לאינטרס העצמי שלו, חירותו, קניינו ואושרו.

ויקיפדיה

אתר מכון איין ראנד

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ראנד ב-1964, צילום: קורנל קאפה

בתמונה הקטנה: ראנד בפארק אווניו, מנהטן, 1957 (זכויות ל”ניו יורק טיימס”)

רגיל

מרכז הסיוע לקורבנות תקיפה מינית

מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית תל-אביב, הוקם ב-1978

תודה מכל הלב לאמהות המייסדות, חברות התנועה הפמיניסטית בישראל בסוף שנות ה-70: דבורה פרידמן, ג’ואן ירון, אסתר עילם, מרים בוקופיצר, אילנה גולן ושרה סייקס.

היום, לפני 41 שנים, החל לפעול בישראל מרכז סיוע לקורבנות תקיפה מינית. קו הסיוע הטלפוני הופעל לראשונה ממועדון התנועה הפמיניסטית בדירה קטנה בתל אביב, ואויש על ידי מתנדבות חברות התנועה, ללא משאבים ותוך מאבק בירוקרטי עז. כיום, מרכזי הסיוע ברחבי הארץ מלווים מאות קורבנות בשנה לבתי חולים, למשטרה ולבתי משפט; מפעילים עשרות קבוצות תמיכה לקורבנות ולבני משפחתן-ם; עורכים אלפי סדנאות והכשרות מקצועיות בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, אכיפת החוק, המשפט והתקשורת; ופועלים להעלאת המודעות הציבורית, לשינוי מדיניות וחקיקה ולמתן מענה ציבורי ראוי.

אינך לבד!
קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, פעילים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע:
1202 לנשים
1203 לגברים
04-6566813 לנשים ערביות
02-6730002 לנשים דתיות
02-5328000 לגברים דתיים
052-8361202 לסיוע דרך WhatsApp
צ’אט לסיוע אנונימי בכתיבה, חפשו בגוגל “צאט מרכז סיוע”

פרטים נוספים באתר איגוד מרכזי הסיוע ובדף הפייסבוק של איגוד מרכזי הסיוע

פייסבוק

בתמונה הגדולה: כרזה משנת 1978 המזמינה נשים לפנות למרכז הסיוע לקורבנות אונס, מתוך פוסט לציון 40 שנה להקמת המרכז

בתמונה הקטנה: לוגו איגוד מרכזי הסיוע, כיום