עמוד 1
רגיל

טיילור סוויפט

טיילור אליסון סוויפט, נולדה ב-1989

היום, לפני 29 שנים, נולדה טיילור סוויפט, זמרת-יוצרת אמריקאית. מאז 2006 זכתה בכ-250 פרסי אמי, גראמי, בילבורד ועוד, אלבומיה הם מהנמכרים ביותר בעולם, שירה “Love Story” הוא שיר הקאנטרי הנמכר בכל הזמנים, והיא האדם עם מספר העוקבים הגבוה ביותר ברשתות החברתיות. יש לה השפעה רבה על אימוץ המדיה החברתית לתקשורת עם הקהל ועל עידוד אמנים צעירים שיוצרים את המוזיקה שלהם בעצמם. היא אחת מהידוענים התורמים ביותר, בעיקר למען תמיכה באמנויות, קידום אוריינות, שירותים לילדים חולים ושיקום נפגעי אסונות טבע, וכן ממובילות תנועת Time’s Up נגד אלימות מינית.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חובשת “כובע פוסי” ורוד, מתוך כתבה מ-2018 על “ההתעוררות הפוליטית של נשים לבנות באמריקה” בכתב העת GQ [קרדיט: גטי אימג’ז]

בתמונה הקטנה: בסיבוב הופעות ב-2015, עם צאת אלבומה “1989”

רגיל

מרתה קוסטון

מרתה ג’יין קוסטון, 1904-1826

היום, לפני 192 שנים, נולדה מרתה קוסטון, ממציאה ואשת עסקים אמריקאית. המצאתה הידועה ביותר היא הנור לאיתות לילה בים, המאפשר לספינות לאותת זו לזו ואל החוף. ב-1859, לאחר תשע שנים שבהן עמלה על הפיתוח הכימי והפירוטכני, רשמה פטנט (על שם בעלה המנוח) והקימה מפעל לייצור הנורים. עוד באותה השנה החל הצי האמריקאי להשתמש בנורי קוסטון, ובמהרה צוידו בהם כל התחנות של שירותי החילוץ וההצלה בארה”ב. הנורים משמשים עד היום לאיתות לספינות, לסימון תנאים מסוכנים לאורך החופים ולזימון אנשי הצלה במקרי טביעה של כלי שיט, ובכך סייעו להצלת אינספור בני אדם.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: פרסומת לנורי קוסטון, 1913 (מתוך ויקיפדיה)

רגיל

טילי אסטון

מטילדה אן (“טילי”) אסטון, 1947-1873

היום, לפני 145 שנים, נולדה טילי אסטון, סופרת ומורה אוסטרלית, שנודעת בשל הישגיה בקידום זכויות אנשים עם לקויות ראייה. היא הייתה בעל/ת לקות הראייה הראשון/ה שהתקבל/ה לאוניברסיטה באוסטרליה, אך נאלצה לפרוש לאחר שנה בהיעדר ספרי לימוד בברייל. ב-1894 ייסדה את החברה הוויקטוריאנית לסופרי ברייל (לימים ספריית הברייל הלאומית), וב-1895 את האגודה לקידום עיוורים, שתחת ניהולה הובילה שינוי חברתי וחוקי, ובין היתר השיגה לעיוורים זכות הצבעה, פטור מתשלום על דואר בברייל ותחבורה ציבורית בחינם. ב-1913 מונתה לנהל את מחלקת החינוך הלאומית לעיוורים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: בשנות ה-20 לחייה, מקריאה סיפורי אגדות מתוך ספר שנכתב בכתב ברייל [התמונה באדיבות “culture Victoria”]. מתוך כתבה על “תערוכה על חיי החזון של טילי אסטון

בתמונה הקטנה: סנטור פיירבירן מעניק לגברת אסטון, המייצגת את החברה לסופרי ברייל, את המפתח לספריית החברה הוויקטוריאנית לברייל, עם פתיחתה ב-1919. מתוך אתר המוזיאונים של ויקטוריה

רגיל

חוה וֶרבָּה

חוה וֶרבָּה, 1969-1909

“[היא] ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. […] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חופשי בפינת הבובה, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. […] לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה אל כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. […] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה קם הדור הזה. […] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.”
(מתוך הספד שכתבה עליה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון “דבר”)

היום, לפני 109 שנים, נולדה חוה וֶרבָּה, גננת וסופרת ילדים ישראלית. במהלך לימודיה בסמינר ציוני לגננות בפולין עבדה כמתמחה בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, וכן סייעה להעביר מרכזים חינוכיים ציוניים בפולין ובאוקראינה לחינוך בשפה העברית. ב-1933 עלתה לישראל, וב”גן של חוה” בתל אביב התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור, בהם ילדי השכונות, ילדי עולים וילדי מיטב אמני ישראל. היא יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי החינוך לגיל הרך בישראל, כחברת התאחדות הגננות, כמדריכה לגננות ולריתמיקה בסמינר הקיבוצים וכמי שספריה היו לספרי יסוד בגני הילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חוה עם ילדי הגן שלה, שלהי שנות ה-30

בתמונה הקטנה: חוה ורבה, אביב 1947

[התמונות מתוך ויקיפדיה]

רגיל

נשות הכותל

נשות הכותל, החל מ-1988

היום, לפני 30 שנים, ראש חודש טבת, בסיום הכנס הבינלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות בירושלים, הגיעו עשרות נשים לעזרת הנשים בכותל המערבי עטופות בטליתות וניסו להתפלל ולקרוא בתורה. מתפללים אחרים הגיבו באלימות, והמשטרה עצרה אותן. בעקבות זאת החליטו נשים ירושלמיות, ובראשן ענת הופמן, לקיים תפילה בכל ראש חודש. אף שכל הערכאות המשפטיות פסקו שאין בתפילתן כל דבר עבירה, וכל הממשלות דנו רבות במציאת מתווה לשמירה על חופש הפולחן, “נשות הכותל” עדיין נתקלות במחאות אלימות ואף נעצרות מדי חודש, ונעשו לסוגיית זכויות הנשים המדוברת ביותר בישראל.

ויקיפדיה

על ענת הופמן

פייסבוק

בתמונה הגדולה: נשות הכותל בתפילת ראש חודש חשוון התשע”ז (נובמבר 2016); מתוך כתבה באתר “מידה”: “מה באמת רוצות נשות הכותל” [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]

בתמונה הקטנה: לזלי זקס ורחל כהן ישורון מ”נשות הכותל”, עטופות בטליתות, מעוכבות לחקירה, ראש חודש כסלו התשע”ג (נובמבר 2012) [מתוך ויקיפדיה]

רגיל

מרגרט יוז

מרגרט יוז, 1719-1630

הופיעה לראשונה על במת התיאטרון ב-8 בדצמבר 1660

בתקופת הרנסנס באירופה נאסר על נשים להופיע כשחקניות על הבמה, ותפקידי נשים גולמו על ידי שחקנים גברים; הדבר יצר לא מעט מצבים מביכים והעלה חששות ל”פגיעה במוסר” (כלומר, הצגה ועידוד של הומוסקסואליות). ב-1660, עם השבת שלטונה של המלוכה האנגלית, הורה המלך צ’ארלס השני כי תפקידי נשים יגולמו מעתה ע”י שחקניות. וכך, היום, לפני 358 שנים, הופיעה לראשונה אישה – מרגרט יוז בת ה-30 – על במת התיאטרון האנגלי, בתפקיד דסדמונה במחזה “אותלו” של שייקספיר. היא הקסימה את הקהל, התקבלה באהדה רבה, הפכה לידוענית ופתחה את הדרך לשחקניות רבות נוספות.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: דיוקן מאת סר פיטר ללי, 1672; מתוך אתר מוזיאון ג’ונסון לאמנות, אוניברסיטת קורנל בניו יורק

התמונה הקטנה מתוך סיפור עליה בבלוג על נשים גדולות מהמאה ה-17

רגיל

וילה קאתר

ויללה סיברט קאתר, 1947-1873

“זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה.”

היום, לפני 145 שנים, נולדה וילה קאתר, עיתונאית וסופרת אמריקאית חשובה. ב-1906 הצטרפה כעורכת ל”מק’לור”, ירחון פופולרי שהוביל את מגמת העיתונות החוקרת כ”כלב שמירה” וכמצפן מוסרי; היא נודעה ככותבת נוקבת, חריפה וביקורתית. בספריה שאבה השראה מזיכרונות ילדותה בנברסקה והיטיבה לתאר את החיים דאז במישורים הגדולים שבמרכז ארה”ב. על ספרה “אחד משלנו” זכתה ב-1923 בפרס פוליצר; ספרה מ-1928, “הארכיבישוף פוגש את המוות”, נכלל ברשימת 100 הרומנים הטובים של המאה העשרים באנגלית.

הציטוט, הכתוב גם על מצבתה, לקוח מתוך ספרה “אנטוניה שלי” (1918):
“[נברסקה הייתה] מקום שלא היה בו דבר מלבד אדמה: כלל לא ארץ, אלא החומרים שמהם עשויות ארצות… בין האדמה והשמים הרגשתי עלומה, חבויה. […] האדמה הייתה חמה מתחתיי, הייתה חמה כשפוררתי אותה בין אצבעותיי… נשארתי דוממת ככל יכולתי. דבר לא קרה. לא ציפיתי שדבר כלשהו יקרה. הייתי משהו שרבץ תחת השמש והרגיש אותה, כמו הדלועים, ולא רציתי להיות דבר מעבר לכך. הייתי מאושרת לחלוטין. אולי כך נרגיש כאשר נמות וניעשה חלק ממשהו שלם, יהא זה שמש או אוויר, או אולי טוּב וידע. בכל מקרה, זה האושר; להתמזג כליל במשהו מושלם ונעלה. כאשר הוא מגיע אלייך, הוא מגיע בטבעיות, כמו שינה.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: וילה קאתר בחולצה גברית ובעניבה, כפי שאהבה להתלבש כל חייה (ובתקופות מסוימות ביקשה שיקראו לה ויליאם)

בתמונה הקטנה: וילה קאתר, כותבת בג’פרי, ניו המפשייר, 1926; מתוך אתר המוקדש למכתבים שכתבה

רגיל

ג’ומאנה חדאד

ג’ומאנה חדאד, נולדה ב-1970

היום, לפני 48 שנים, נולדה ג’ומאנה חדאד, סופרת, דוברת ועיתונאית לבנונית, הבולטת בפועלה למען זכויות נשים, במאבקה נגד צנזורה ולמען חופש הביטוי ובביקורתה על דת מאורגנת. ב-2008 ייסדה את “ג’סד” (“גוף”), מגזין תרבות בערבית המעורר מחלוקת בשל עיסוקו בטאבו של הגוף דרך קולנוע, ספרות, אמנות ומדע. השנה החלה לשדר תוכנית ב”אל-חורה”, ערוץ טלוויזיה בלוויין המשודר מארה”ב בערבית, העוסקת בסוגיות של חופש ביטוי וחשיבה ביקורתית. מזה כמה שנים היא נכללת ברשימת 100 הנשים הערביות החזקות בעולם של “מגזין העסקים הערביים”, בשל תרומתה התרבותית ופועלה החברתי.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך כתבת דיוקן ב”לה פיגארו נשים” (בצרפתית): “ג’ומאנה חדאד מלבנון: לא לטאבו על מין“, 2014 [צילום: פרנקו טטמנטי]

בתמונה הקטנה: מתראיינת על פמיניזם ומיניות, גרמניה 2010 [צילום: היינריך בול שטיפטונג]

רגיל

שושנה בירן

שושנה בירן, 1989-1933

היום, לפני 85 שנים, נולדה שושנה בירן, רופאה וחוקרת ישראלית. היא ייסדה את היחידה לטיפול-יום אונקולוגי במרכז הרפואי הדסה עין כרם, ניהלה את המכון האונקולוגי בבית החולים, וכן הכשירה דור של רופאים אונקולוגיים בביה”ס לרפואה של האוניברסיטה העברית. כיושבת ראש של החברה הישראלית לאונקולוגיה, הביאה למודרניזציה של האבחון והטיפול המסייע בסוגי סרטן שונים, והייתה הראשונה לארגן תוכנית טיפול כלל-ארצית לסרטן השד. בנוסף, הייתה נציגה של מדינת ישראל בארגון הבריאות העולמי, וב-1986 מונתה לארגן את הכנס הבין-תחומי היוקרתי של הארגון האירופי לסרטן (ECCO).

ויקיפדיה

פייסבוק

רגיל

אבתיהאג’ מוחמד

אבתיהאג’ מוחמד, נולדה ב-1985

היום, לפני 33 שנים, נולדה אבתיהאג’ מוחמד, סייפת אמריקאית, המדורגת נכון להיום שלישית בארה”ב ושמינית בדירוג הבינלאומי. היא המוסלמית-אמריקאית הראשונה שהתחרתה באולימפיאדה כשהיא לובשת חיג’אב, ועם זכייתה בארד בתחרות הקבוצתית באולימפיאדת ריו 2016 הפכה למוסלמית-אמריקאית הראשונה עם מדליה אולימפית. ב-2014 הקימה חברת ביגוד בשם Louella, שמטרתה להביא ביגוד אופנתי ומותאם לנשים דתיות לשוק האמריקאי. היא משמשת כשגרירת ספורט בקהילות מוחלשות במדינות שונות, במסגרת תוכנית של מחלקת המדינה האמריקאית להעצמת נשים וילדות באמצעות ספורט.

ויקיפדיה

פייסבוק

התמונה הגדולה מתוך מגזין “טיים ספורט”, 2016 [צילום: דניאל שאה]

בתמונה הקטנה: אבתיהאג’ מוחמד (משמאל) בתחרות סיף מול נציגת צרפת באולימפיאדת ריו 2016, מתוך מאמר ב”הפינגטון פוסט”: “אבתיהאג’ מוחמד לא זכתה היום במדליית זהב, אבל היא זכתה במשהו אפילו יותר גדול” [צילום: פבריס קופריני, גטי אימג’ז]

רגיל

דבורה ראם

דבורה ראם, 1903-1830

היום, לפני 115 שנים, הלכה לעולמה דבורה ראם, בעלת “דפוס ראם”, בית דפוס יהודי שהוקם בווילנה ב-1789 על ידי ברוך בן יוסף ראם והיה אחד מבתי הדפוס העבריים הראשונים. תחת ניהולה של דבורה, החל מ-1860, הוציא הדפוס ספרי קודש רבים וכן ספרי חול של מיטב הסופרים העבריים בני הזמן, וצמח להיות בית הדפוס היהודי הגדול בעולם. אך עיקר פרסומו של הדפוס הגיע בזכות פועלה של דבורה להוצאת מהדורה מקיפה של התלמוד הבבלי, המתבססת על איתור מקורות מדויקים של יותר ממאה מפרשים ראשונים ואחרונים בספריות ברחבי אירופה, ומשמשת יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: צורת הדף של התלמוד הבבלי בדפוס וילנה, שנתקבלה כצורה המקובלת והמקודשת עד היום

רגיל

מריון דֶנהוֹף

מריון הֶדָה אילזה, הרוזנת דֶנהוֹף, 2002-1909

היום, לפני 109 שנים, נולדה מריון דֶנהוֹף, עיתונאית וסופרת גרמנייה, מהפורות והמשפיעות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא הייתה שותפה ל”קשר ה-20 ביולי” כנגד היטלר, אך הצליחה להטעות את חוקרי הגסטאפו ולהינצל מהוצאה להורג. ב-1946 החלה לכתוב ב”די צייט” (“הזמן”), השבועון הנמכר והנקרא ביותר בגרמניה, ובמשך שנים רבות הייתה העורכת הראשית והמוציאה לאור. בנוסף כתבה יותר מ-20 ספרים, כולל ניתוחים פוליטיים והיסטוריים של גרמניה. את כל ירושתה הקדישה להקמת קרן המעניקה מדי שנה, מאז 2003, את “פרס מריון דנהוף” לקידום היחסים והשלום בין העמים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: עומדת על ידיהם של אחיה, כריסטוף והייני, 1936 [מתוך אתר “קרן מריון דנהוף”]

התמונה הקטנה מתוך ביוגרפיה שלה בארכיון אתר “וולדורף חינוך היום”

רגיל

איילין אגר

איילין פורסטר אגר, 1991-1899

היום, לפני 119 שנים, נולדה איילין אגר, ציירת, צלמת ופסלת בריטית. בשנות השלושים הייתה שותפה למהפכת האמנות הסוריאליסטית באירופה, ונחשבת למי שהביאה את הזרם הזה ל”קבוצת לונדון” האוונגרדית. ב-1936 הייתה האישה היחידה שיצירותיה הוצגו בתערוכה הבינלאומית בלונדון. בהמשך שינתה כיוון לטאשיזם, זרם מופשט ואינטואיטיבי יותר. ביצירתה טשטשה את גבולות המגדר, שיחקה עם חומרים ומרקמים, וביטאה את הרעיון פורץ הדרך, המזוהה היום עם אמנות מיצג, שהחיים עצמם מהווים תהליך מתמשך של ביטוי יצירתי. עד היום ניכרת השפעתה גם בעולם האמנות וגם בעולם האופנה.

ויקיפדיה

מידע נוסף באתר “סיפורי אמנות”

פייסבוק

בתמונה הגדולה: קולאז’ תמונות שלה שיצרה בשנות ה-80, ובמרכזו “כובע טקסי לאכילת מרק בויאבז” [מקור]

בתמונה הקטנה: אגר בפריז, שנות ה-20 [מקור]