שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ

שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ, 2013-1911

“הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה
אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים
מֵאָז, בְּכָל יוֹם
יֵשׁ לִי סִבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת.

גּוּפִי רָזָה וְקָטָן
אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת
לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים
אָזְנַי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת
אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ
וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים.

‘אָמַרְתְּ אֶת זֶה יָפֶה’
מַחְמִיאִים לִי כֻּלָּם

וַאֲנִי שְׂמֵחָה עַל כָּךְ
וְיֵשׁ לִי כּוֹחַ לְהַמְשִׁיךְ.”

היום, לפני 107 שנים, נולדה שיבטה טויו, משוררת יפנית. בגיל 92 נאלצה להפסיק לרקוד והחלה לכתוב שירים, הרוויים שמחת חיים והוקרת ההווה, חרף הבדידות ומכאובי הזִקנה. ספר שיריה הראשון, שפרסמה בגיל 98, הגיע לראש רשימת רבי-המכר ביפן ונמכר במאות אלפי עותקים ברחבי העולם.

ויקיפדיה

פייסבוק

שירה “אני” מופיע בספרה “הבוקר בא תמיד”, שיצא לאור בעברית ב-2017 (תרגום: איתן בולוקן, הוצאת לוקוס)