קריסטל איסטמן

קריסטל קתרין איסטמן, 1928-1881

“גברים אולי אומרים עכשיו [משאושרה זכות ההצבעה ברמה הפדרלית], ‘תודה לאל, המאבק האינסופי של הנשים הסתיים!’ אבל הנשים, כפי שאני מכירה אותן, אומרות, ‘עכשיו סוף סוף אנחנו יכולות להתחיל’. כשנאבקו למען הזכות להצביע, רוב הנשים ניסו לנהוג באופן מכובד בנוגע לכל נושא אחר. עכשיו הן יכולות להגיד מה הן באמת רוצות; ומה שהן באמת רוצות, בדיוק כמו כל שאר העולם הנאבק, הוא חופש.
[…] אז מהי אפוא “הבעיה של נשים” עם חופש? נראה לי שהעניין הוא כזה: איך לארגן את העולם כך שנשים תוכלנה להיות בנות אדם, עם סיכוי להשתמש במגוון המתנות שיש להן במגוון דרכים, במקום להיות מיועדות בשל מינן המקרי לתחום פעילות יחיד – משק הבית וגידול הילדים. ואם וכאשר הן יבחרו במשק הבית ובגידול הילדים, עיסוק זה יוכר על ידי העולם כעבודה, שבצידה תגמול כלכלי מוגדר המאפשר לה שלא להזדקק לתלות בגבר כלשהו.
[לשם כך,] עלינו לחולל מהפכה בחינוך המוקדם של הבנים והבנות. זה חייב להיות נשי באותה המידה שזה גברי להתפרנס ולעמוד ברשות עצמך. וזה חייב להיות גברי באותה המידה שזה נשי לדעת לבשל ולתפור ולנקות ולטפל בעצמך בשגרה. אין צורך לומר שהחלק השני של מהפכה זו צפוי לעורר התנגדות עזה יותר מהחלק הראשון. [הרי] קיומן של הנשים המפרנסות טרם הביא להתפתחותם של עקרי בית.
זה לא כל הפמיניזם, כמובן, אבל זה מספיק בשביל להתחיל.”
(מתוך נאומה מ-1920, “עכשיו אפשר להתחיל: מה הלאה? היום שאחרי זכות הצבעה לנשים“, הנכלל ברשימת מאה הנאומים החשובים במאה ה-20 בארה”ב)

היום, לפני 137 שנים, נולדה קריסטל איסטמן, סוציולוגית ועורכת דין אמריקאית. בעקבות מחקר חלוצי שערכה על פגיעות במקומות עבודה, ניסחה ב-1909 את החוק הראשון שעסק בפיצויים לנפגעי תאונות עבודה. היא הייתה ממנהיגות המאבק לזכות בחירה לנשים, ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות, ממייסדות האיגוד האמריקאי נגד מיליטריזם ואימפריאליזם, מייסדת ועורכת של מגזין האמנות הרדיקלי “המשחרר”, וממייסדות האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, שפועל עד היום. פעילותה פורצת הדרך הושתקה בשל תיוגה כקומוניסטית, ורק בשנת 2000 הוכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים.

ויקיפדיה

פייסבוק