פַדוָוא טוּקָאן

פַדוָוא עבד אלפתאח אג’א טוּקָאן, 2003-1917

“נִקַּח אֶת שִׁירָתֵנוּ מִלִּבְּךָ הַמְּעֻנֶּה הַגּוֹעֵשׁ
בָּאֲפֵלָה וְאָבָק הַלַּיְלָה
נָלוּשׁ אוֹתָהּ בָּאוֹר, נָלוּשׁ אוֹתָהּ בִּקְטֹרֶת
הָאַהֲבָה וְהַנְּדָרִים
נִנְשֹׁף בְּתוֹכָהּ אֶת כֹּחַ הָאָדָם וְהַסְּלָעִים
אַחַר-כָּךְ נָשִׁיב אוֹתָהּ לְלִבְּךָ הַטָּהוֹר, הַבּוֹהֵק
הוֹ, עַמֵּנוּ הַנֶּאֱבָק הַסַּבְלָנִי…”
(מתוך שירה “כיצד נולד שיר”; תרגום מתוך פורום ערבים בתפוז)

היום, לפני 102 שנים, נולדה פַדוָוא טוּקָאן, משוררת פלסטינית פמיניסטית, הנחשבת ל”משוררת המאבק”. ביקורתה החריפה על מדיניות הדיכוי הישראלית, לצד ביקורתה על הגבלת הנשים בחברה הערבית המסורתית, תולות את הצלחת המאבק הפלסטיני בראש ובראשונה בפתיחות החברה ובשחרור הנשים; כתיבתה מתארת את מאבקה חוצה הגבולות לפלס לעצמה דרך אישית.

בהקדמה לספרה “דרך הררית, אוטוביוגרפיה” (תורגם לעברית ע”י רחל חלבה, הוצאת מפרש, 1993) מתארת טוקאן את מקורות ההשראה שלה:
“מדוע, אפוא, כתבתי את הספר, שבו אני חושפת כמה פינות בחיי שמעולם לא גיליתי שביעות רצון מהן? בענווה שאינה כוזבת אומר כי החיים הללו, על פריים הדל, לא היו נטולים סערת המאבק […] הזרע אינו רואה אור לפני שהוא מבקיע לעצמו את דרכו הקשה באדמה וסיפורי זה הוא סיפור מאבקו של הזרע באדמה הסלעית הקשה, סיפור המאבק בצמא ובסלע.”

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: טוקאן בעת פגישה עם המשוררת דליה רביקוביץ’, 1985; מתוך כתבה ב”הארץ” על “שתי יוצרות פמיניסטיות, מקום פצוע אחד”

בתמונה הקטנה: טוקאן מתראיינת לעיתונאי יוסף אלגזי, יולי 1993; מתוך הבלוג שלו “מיומנו של תבוסתן