לאונה פלורנטינו

לאונה ג’וספה פלורנטינו, 1884-1849

“אֵיזוֹ שִׂמְחָה וְאֵיזוֹ נַחַת
הֵן מְנַת חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁהוּא אָהוּב
שֶׁאָכֵן יֵשׁ לוֹ עִם מִי לַחְלֹק
אֶת כֹּל סִבְלוֹתָיו וּמַכְאוֹבָיו

גּוֹרָלִי לוּט בָּעֲרָפֶל, כּוֹכָבַי נְמוּכִים
עַד כִּי דָּבָר לֹא יִשְׁוֶה לָזֹאת אוּלַי
אוּלָם אֵין כֹּל סָפֵק בְּלִבִּי
כִּי כָּרֶגַע אֲנִי דְּווּיָה כָּל כָּךְ

שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ אֶהְיֶה אוֹהֶבֶת
הַיִּפְעָה אֲשֶׁר בָּהּ חֲפֵצָה נַפְשִׁי
לְעוֹלָם לֹא אֵדַע בְּכָל מְאוֹדִי
כִּי אָכֵן אֲנִי רְאוּיָה לָהּ.”

היום, לפני 170 שנים, נולדה לאונה פלורנטינו, משוררת פיליפינית, הנחשבת לגשר בין מסורת הסיפור שבעל פה לספרות הכתובה ול”אם הספרות הנשית” בפיליפינים. היא החלה לכתוב בשפת האילוקנו כבר בגיל 10 וקיבלה עידוד לכך מצד אמה והכומר. בגיל 14 נישאה, ובעלה לא קיבל את כתיבתה; היא נודתה ומתה בגיל 35 הרחק ממשפחתה. יש המשערים כי בנה הבכור השמיד שירים שלה, שהיו ארוטיים ומרדניים. שיריה שנשתמרו הם 22 שירים שנכללו ב”אנציקלופדיה הבינלאומית של יצירות נשיות” שפורסמה באירופה ב-1889 – והופכים אותה למשוררת הפיליפינית הראשונה שזכתה להכרה עולמית.

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט מתוך שירה “Blasted Hopes” (“תקוות מנופצות”), 1880~
(מהשפה הפיליפינית אילוקני לאנגלית: מ’ פורונדה ג’וניור; מאנגלית לעברית: מתת גולדברג אלון)

בתמונות: פסל המנציח את דמותה, מוצב מול ביתה לשעבר שכיום מאכלס את מרכז התיירות הפרובינציאלי בעיר ויגאן שבפיליפינים (אתר מורשת עולמית ואחת מ”שבע הערים המופלאות של העולם”) ומסעדה בשם “קפה לאונה”, על שמה [מקור]