יום המאבק באלימות נגד נשים: מקלטים לנשים

יום המאבק באלימות נגד נשים: מקלטים לנשים

עפ”י נתוני רווחה, בריאות, משטרה ומשפט מעריכים כי כ-200,000 נשים סובלות מאלימות פיזית ומינית מתמשכת במשפחה (וכ-600,000 ילדים שעדים לכך) – כ-12% מהאוכלוסייה בישראל. מדי שנה, כ-40,000 נשים נזקקות לטיפול רפואי בשל אותה אלימות – 30%-20% מהמטופלות בחדרי המיון. בממוצע, מדי שנה נרצחות 20 נשים ע”י בן משפחה. לרשותן עומדים רק 14 מקלטים, מענק הסתגלות של עד 10,000 שקלים בתנאים מסוימים, 12 דירות מעבר ו-89 מרכזי טיפול של מחלקות הרווחה.

אלימות כלפי נשים מוגדרת כ”כל פעולה אלימה המבוססת על הבדלי מין שגורמת או עלולה לגרום לאישה סבל או פגיעה פיזית, מינית ופסיכולוגית, ובכללה איומים במעשים כאלה, כפייה או מניעה שרירותית של חופש, הנעשית בציבור או בחיים הפרטיים” (דו”ח האו”ם בנושא, 1993).
אלימות כנגד נשים בתוך המשפחה התקיימה באופן נרחב לכל אורך ההיסטוריה ובכל החברות. רות רזניק, מקימת עמותת “לא לאלימות” (הראשונה בישראל שנתנה מענה לבעיה): “החברה הפטריארכלית שלתוכה נולדנו ושעיצבה את דרך חשיבתנו והתנהגותנו קיימת זה אלפי שנים. בכל התרבויות, הדתות והממסדים החברתיים הוכר הגבר כראש המשפחה ואשתו וילדיו כפופים אליו. אמנם בכל הדתות והחברות ברמה ההצהרתית הוקיעו הכאת נשים ואף נקטו פעולות ענישה שונות כלפי הבעל המכה, אך עדיין הייתה זו נורמה מקובלת ואף נסלחת, עקב אופייה של החברה […] והחינוך לראות בנשים רכושם הבלעדי.”
אלימות במשפחה הוכרה כגורם הסיכון מס’ 1 לפגיעה בבריאותן הפיזית והנפשית של נשים בעולם. בין הסיכונים: בריאות ירודה, פגיעות גינקולוגיות, פגיעות פיזיות, נכויות, מחלות כרוניות ופגיעה בבריאות הנפשית, ממצב רוח ירוד ועד דיכאון, חרדה, הפרעת דחק פוסט-טראומטית ואובדנות.

רק בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 זכתה תופעת האלימות של גברים כלפי נשותיהם להכרה כבעיה חברתית ולא רק פרטית (אם כי עד היום לא קיבלה את המקום הראוי לה). עד אז התייחסו לאלימות נגד נשים ולרצח נשים על ידי בעליהן כאל “בעיה רומנטית”, טרגדיה משפחתית או אירוע מקרי, והנטייה הייתה להטיל את האשמה על האישה. בהתאם לכך, המענים הראשונים שניתנו היו בצורה של מקלטים לנשים. מי שהקימו את המקלטים היו לרוב נשים פרטיות, ללא מימון, והם מופעלים עד היום ע”י עמותות חברתיות שונות. רק לאחרונה ניתנת תמיכה ממשלתית כלשהי למקלטים, בעיקר במדינות המערב, אך זו תמיד נתונה תחת סכנת קיצוצים ואי-יציבות.
אחד המקלטים הראשונים עבור נשים הסובלות מאלימות במשפחה הוא בית “פרינדל פטריק” באוהיו, ארה”ב, שנבנה ב-1877. אך באופן רשמי מוסדות כאלה נעשו מוכרים רק בראשית שנות ה-70. המקלט הראשון שזכה להכרה רחבה הוא “מרכז צ’יזוויק לעזרה לנשים” שנפתח בלונדון ב-1971 ע”י ארין פיזיי. בארץ, בשנת 1977, ברברה סבירסקי הקימה בחיפה את המקלט הראשון בישראל. באותה השנה ייסדה רות רזניק את עמותת ל.א. (לא לאלימות), ששמה לה למטרה להיאבק באלימות נגד נשים. ב-1978 הקימה רזניק את מרכז הסיוע לנשים בהרצליה, בשנת 1986 הקימה קו חירום ראשון לנשים במצוקה, ובהמשך הקימה מקלטים נוספים והובילה פעילויות נוספות למען נשים המתמודדות עם אלימות במשפחה, שהצליחו להביא למהפך במודעות של החברה הישראלית לתופעת האלימות בבית.
כיום יש בישראל 14 מקלטים שנותנים מענה לכמה מאות נשים בשנה וילדיהן. במהלך שהותן במקלט מקבלות הנשים מענה מיידי ליציאה מהסיטואציה האלימה, טיפול רגשי ורפואי, תמיכה וסיוע ברכישת מיומנויות ובמאבק על זכויותיהן: הגנה חוקית מפני בן הזוג האלים, למען הרכוש שהשאירו מאחור ובנוגע לילדים המשותפים.

עד סוף שנות ה-80 לא הייתה חקיקה בישראל שמגדירה את האלימות במשפחה כעבירה פלילית. ישראל – כמו מדינות אחרות – התלבטה בשאלה מהי מטרת החקיקה ומושאיה: לשמור על רווחת הפרט-האישה או על שלמות המשפחה? לטפל בעיקר בגבר המכה או באישה המוכה? החוק והפסיקה בישראל העדיפו תמיד את גישת ההגנה, שחסרונותיה הם: 1. היעדר טיפול בשורשי הבעיה; 2. טשטוש הגינוי החברתי והיעדר סנקציה חברתית; 3. הימנעות המשטרה מפתיחת הליך פלילי ומאכיפה לטובת “השכנת שלום בית”; 4. התמקדות בענישה על הפרת צו בית המשפט במקום על האלימות עצמה.
בעקבות דו”ח ועדת קרפ (1986), נחקק סוף-סוף החוק למניעת אלימות במשפחה (התשנ”א-1991). כן הורחבה הגדרת האונס במסגרת רפורמה בחוק העונשין בכל הנוגע לעבירות מין (למשל, עד 1988 אונס אישה על ידי בעלה לא נחשב כלל כאונס), ואף נקבעו עונשי מינימום; נדרש לתת סיוע חוקי ונגיש לנשים מוכות על פי עקרון צו ההגנה; והמשטרה פרסמה הנחיות חדשות בנושא מדיניות הטיפול באלימות בין בני זוג.
הייתה ציפייה כי שינויים אלה בחקיקה יביאו לשינוי בעמדות החברה, אולם במחקר שנערך ב-1997 עלה כי שוטרי ישראל דבקים בעמדותיהם המסורתיות ובהגדרת תפקידם כ”משכיני שלום”. גם בתי הדין הרבניים עדיין מגלים יחס פשרני למדי לאלימות של גברים נגד נשותיהם; עפ”י מסורת פרשנות ההלכה הם רואים באלימות פיזית עילה לכפיית גט רק במקרים קיצוניים של פציעה קשה. מחקר מהשנים האחרונות בהזמנת משרד הרווחה מראה כי בחברה בכלל, עדיין, כ-50% מהאנשים מטילים את האשמה והאחריות לאלימות על שני בני הזוג ולא על הגברים האלימים בלבד; כ-30% רואים באלימות עניין משפחתי פרטי; וכ-16% מאמינים שלאישה יכול להיות טוב עם בעלה גם אם הוא מכה אותה.

“המקלטים הפכו מפתרון זמני, שנועד לתת מענה מיידי לנשים המצויות בסכנה, לפתרון קבע בעיני הרשויות (המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ושירותי הרווחה). מאז ועד היום, נשים מוכות מתבקשות ע”י השירותים הממשלתיים להעביר את כל חייהן למקלט, למען ביטחונן. אך נראה שהפתרון הזמני פגע במוטיבציה לייצר פתרון קבע והפך בעצמו לפתרון קבע ‘הגיוני’. מקלט לנשים מוכות הוא אמנם פתרון מציל חיים שנשים מופלאות מצאו עבור נשים אחרות שחייהן בסכנה. אבל משהו בשיטה הזו לא מניב תוצאות וגם לא יניב תוצאות לעולם כנראה – כי לא מדובר כלל בפתרון נגד אלימות, אלא בפתרון נגד הזדמנויות לאלימות. פתרון זה משמר את הבעלות של הגבר המכה על העולם שבו האישה חיה, הוא משמר את יחסי הכוחות והוא משמר את אותם חוקים שלא מחויבים להגנה מלאה על הנשים הללו” (מתוך כתבתה של עדן מסלאוי באתר העוקץ, “מקלט לנשים מוכות: איזה יופי של פתרון גרוע”).
בשנים האחרונות, מספר התיקים שנפתחו בגין תלונות נשים על עבירות אלימות במשפחה הוא יציב יחסית. עפ”י נתוני המשטרה, מדי שנה נפתחים בישראל כ-16,000 תיקים של אלימות כלפי נשים מצד בני זוגן – בממוצע, 44 תיקים ביום. כמחצית מהתיקים שנפתחים – נסגרים במהרה, כשליש מהם מ”חוסר עניין לציבור”.
מנתוני ענישה של מערכת המשפט עולה כי בעבירות של תקיפת בת זוג, ברבים מהתיקים הושתו על הנאשמים עבודות שירות ולא עונש מאסר. כאשר הושת עונש מאסר, הוא נמשך רק 7.8 חודשים בממוצע. העונש המרבי הקבוע בחוק על תקיפת בת זוג הוא 4 שנים בלבד. בישראל נקבעו בחוק העונשין עונשי מינימום בעבירות מעטות, ובהן אינוס, מעשה מגונה ועבירות מין במשפחה, אך לא נקבעו עונשי מינימום בעבירות של אלימות במשפחה. רמת ענישה נמוכה כזו מובילה לפגיעה במידת ההרתעה האישית והכללית וכן לפגיעה ביכולת לקיים הליך טיפול אפקטיבי לשיקום העבריינים כדי למנוע מהם לחזור על העבירה. כך, 56% מהאסירים המרצים עונשי מאסר בגין אלימות במשפחה הם במאסר חוזר, כש-12.4% מהם מרצים מאסר שישי או יותר.

באשר לטיפול בגברים האלימים, קיים מגוון של מרכזים למניעת אלימות במשפחה בערים רבות בארץ. אולם בדרך כלל הגברים המכים נמצאים בהכחשה ולא מכירים במעשיהם, ולמרכזי הטיפול הם מגיעים מחוסר ברירה כי בית המשפט אילץ אותם. לכן, גם הטיפולים אינם אפקטיביים במניעת הישנות האלימות. ישנם בישראל שני הוסטלים בלבד לטיפול אינטנסיבי וכולל בגברים אלימים, שמוכח כי האפקטיביות שלהם גבוהה למדי, אולם הם יכולים לטפל רק בכמה עשרות גברים בשנה.

ברחבי העולם פועלים היום למעלה מ-300 בתי משפט ייעודיים לטיפול באלימות במשפחה. השופטת ג’ודי האריס קלוגר, מנהלת היחידה לתכנון ומדיניות בתי משפט לאלימות במשפחה בניו יורק: “בארה”ב הבנו כי הדרך ההגיונית ביותר לטפל בתופעה זו היא ששופט אחד יטפל בכל ההיבטים המשפטיים של מקרה בודד. בתי המשפט הייעודיים שיפרו את הבטיחות של הקורבנות, מנעו החלטות שיפוטיות מנוגדות וסייעו לנו להעניק שירותים לקורבנות ולמשפחותיהם.” בישראל קיימים בתי משפט ייעודיים לנוער, למשפחה ולענייני סמים, אך ההצעה להקים בתי משפט ייעודיים לטיפול באלימות במשפחה נגררת כבר כמה שנים. גילה אשרת, יו”ר ויצו ישראל: “נדרשת אחריות מערכתית לטיפול בנגע האלימות במשפחה. הממשלה צריכה לקבל החלטה היסטורית ולקדם הקמתם של בתי המשפט, כדי שנוכל להביא לצמצום משמעותי בפגיעה בנשים ובילדים ולקדם את שיקומם של הגברים הפוגעים – זהו אינטרס חברתי שחשוב לכולנו.”

לסיכום נזכיר כי מאז שנת 1992 (כלומר מאז שאלימות במשפחה נחשבת עבירה פלילית ונעשה רישום מסודר), עבור 481 נשים בישראל האלימות שספגו במשפחה הסתיימה ברצח – כ-20 נשים בממוצע לשנה, באופן יציב למדי. בשנת 2015, למשל, נרצחו עד כה 19 נשים ע”י בן משפחה, לרוב ע”י בן זוג.
#דמי_ודם_אחיותיי_אינו_הפקר

***********************************

מקורות על ההיסטוריה של אלימות במשפחה ועל התפתחות המקלטים לנשים:
“משפחות בראייה סוציולוגית ואנתרופולוגית”, מאת מתת אדר-בוניס, האוניברסיטה הפתוחה, 2008, כרך 2, פרק חמישי: “המשפחה ומדינת הרווחה”.
וכן אתר ויקיפדיה, פורטל דיני משפחה ועוד.

הנתונים הסטטיסטיים נלקחו מתוך:
נתוני אלימות נגד נשים באתר שדולת הנשים בישראל
דו”ח שהוגש לוועדה לקידום האישה בכנסת על אלימות כלפי נשים – ריכוז נתונים לשנת 2013
וכן מדד האלימות של ויצ”ו לשנת 2013 ולשנת 2014, אתר נעמ”ת, אתר עמותת “לא לאלימות“, אתר “מקום” וחוזר מנכ”ל משרד הבריאות על איתור וטיפול נשים נפגעות אלימות במשפחה במסגרות הבריאות.

ויקיפדיה – יום המאבק

פייסבוק