חוה וֶרבָּה

חוה וֶרבָּה, 1969-1909

“[היא] ידעה רק מוסכם אחד, תמרור אחד בדרכה החינוכית – והוא: הילד, הילד על לבטיו, היסוסיו, הילד – שאליו יש להתייחס לא רק בכבוד וביראת כבוד, אלא שיש להעמיק ולראותו מבפנים, להבין אותו, להכיר אותו, ובזהירות, בתבונה, להוליכו בשבילי החיים. […] היתה זו מהפכה לתת לילד לפתח מבפנים את כוחותיו היוצרים, לתת לו לשחק חופשי בפינת הבובה, לתת לו את קוביות הענק, את האהבה לאסתטי, את האהבה לצליל, למנגינה. […] לתת לו למצוא את עצמו, את אישיותו. ועל הכל: לקשור את הילד בעבותות אהבה אל כור מחצבתו, אל המסורת, אל החגים היהודיים, אל האזרחות הטובה. […] אם קם לנו דור המגינים, דור התקומה, תודות למחנכות כחווה קם הדור הזה. […] דור שלם של גננות הקימה, ומבלי שכתר מנהיגות הוכתר על ראשה, היתה מנהיגה בשדה החינוך בעצם אישיותה, בדרך עבודתה, בדוגמה אשר נתנה לכל מי שבא לגן של חווה וראה אותה בעבודתה.”
(מתוך הספד שכתבה עליה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר-טשרנוביץ בעיתון “דבר”)

היום, לפני 109 שנים, נולדה חוה וֶרבָּה, גננת וסופרת ילדים ישראלית. במהלך לימודיה בסמינר ציוני לגננות בפולין עבדה כמתמחה בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק, וכן סייעה להעביר מרכזים חינוכיים ציוניים בפולין ובאוקראינה לחינוך בשפה העברית. ב-1933 עלתה לישראל, וב”גן של חוה” בתל אביב התחנכו ילדים מכל שכבות הציבור, בהם ילדי השכונות, ילדי עולים וילדי מיטב אמני ישראל. היא יישמה תפיסות הומניסטיות חדשניות בחינוך והייתה ממעצבי החינוך לגיל הרך בישראל, כחברת התאחדות הגננות, כמדריכה לגננות ולריתמיקה בסמינר הקיבוצים וכמי שספריה היו לספרי יסוד בגני הילדים.

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: חוה עם ילדי הגן שלה, שלהי שנות ה-30

בתמונה הקטנה: חוה ורבה, אביב 1947

[התמונות מתוך ויקיפדיה]