דייזי זמורה

דייזי זמורה, נולדה ב-1950

“בעת שבה נשים בניקרגואה ממשיכות להיאנס, לסבול מהתעללות, להירצח, השירים חייבים להיות פמיניסטיים. אבל עליהם להיות יותר מכך, לשקף את המצב האנושי שלנו, מהו היחס שלנו לעצמנו, איך נראות החברה, אהבה, משפחה, אמהוּת, חברוּת, כאב, בדידות…”

היום, לפני 68 שנים, נולדה דייזי זמורה, משוררת ניקרגואית, מהבולטות בשירה הלטינית בת זמננו. בשנות ה-70 הייתה מהדוברות הלוחמניות נגד השלטון הדיקטטורי המושחת של משפחת סומוסה בניקרגואה. דרך פרטים קטנים של היום-יום, מבטאת שירתה את עמדתה חסרת הפשרות בנוגע לזכויות אדם, פוליטיקה, פמיניזם, היסטוריה ותרבות.

“אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּף הַזֶּה שֶׁלִּי, שֶׁחַי חַיִּים,
אֶת מִתְאָר כְּלִי הַקִּבּוּל שֶׁלּוֹ, אֶת רַכּוּתוֹ הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת,
אֶת שְׂעָרִי הַזּוֹרֵם לְכַתֵּר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי,
אֶת פָּנַי כְּגָבִיעַ זְכוּכִית, הַנִּצָּב עַל רַגְלוֹ הַשַּׁבְרִירִית
הַמְּטַפֶּסֶת בַּעֲדִינוּת מִתּוֹךְ כְּתֵפָיִם וְעֶצֶם בְּרִיחַ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת גַּבִּי הַמְּעֻטָּר בְּכוֹכָבִים מְעֻמְעָמִים,
אֶת הַגְּבָעוֹת הַבְּהִירוֹת שֶׁל שָׁדַי,
מַעְיָנוֹת שֶׁל חָלָב, הָרִאשׁוֹן לְהָזִין אֶת הָאָדָם,
אֶת בֵּית חָזִי הַמִּזְדַּקֵּר, אֶת מָתְנִי הַגְּמִישָׁה,
אֶת מְלֵאוּתָהּ וְאֶת חֻמָּהּ שֶׁל בִּטְנִי.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַסַּהַר הַמִּתְעַקֵּל בִּירֵכַי,
שֶׁהָלַךְ וְהִתְעַצֵּב מֵהֵרָיוֹן לְהֵרָיוֹן,
אֶת הַגַּל הַמִּסְתַּלְסֵל הָאַדִּיר שֶׁל יַשְׁבָנִי,
אֶת רַגְלַי, יְסוֹדוֹת הַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת עָלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַכֵּהִים
וְאֶת הַפַּרְוָה הַנִּסְתֶּרֶת שֶׁלִּי,
שׁוֹמְרָיו שֶׁל שַׁעַר גַּן הָעֵדֶן הַמִּסְתּוֹרִי
אֶל תּוֹךְ הַנִּקְרָה הַלַּחָה שֶׁמִּמֶּנָּה דָּם קוֹלֵחַ
וּמֵימֵי הַחַיִּים.

הַגּוּף הַזֶּה שֶׁלִּי יָכוֹל לִכְאֹב וְלַחְלוֹת,
הוּא דּוֹלֵף, הוּא מִשְׁתַּעֵל, הוּא מַזִּיעַ,
מַפְרִישׁ נוֹזְלֵי גּוּף, צוֹאָה, רֹק,
הוּא נַעֲשָׂה עָיֵף, זָקֵן, שָׁחוּק.

גּוּף חַי, חֻלְיָה מְקַשֶּׁרֶת אֵיתָנָה אַחַת
לְהַבְטִיחַ אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַגּוּפִים הָאֵינְסוֹפִית.
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּף הַזֶּה, הֶעָשׂוּי אֲדָמָה שׁוֹפַעַת:
זְרָעִים, שָׁרָשִׁים, לְשַׁד, פְּרָחִים וּפֵרוֹת.”

(“חגיגה של הגוף”, מתוך ספרה של דייזי זמורה, “הקצף האלים: שירים חדשים ונבחרים”, בהוצאת ספרי קארבסטון, 2002.
תרגום לעברית: מתת גולדברג אלון)

ויקיפדיה

פייסבוק

הציטוט והתמונות מתוך כתבה על זמורה ב”La presna” (“העיתונות”, עיתון יומי חשוב בניקרגואה)