אנה לטיטיה בארבוד

אנה לטיטיה בארבוד, 1825-1743

היום, לפני 193 שנים, מתה אנה לטיטיה בארבוד, משוררת, מסאית, סופרת ואשת חינוך אנגלייה. כתביה עסקו בנאורות ובמעלת הרגישות וערערו על הגדרות מסורתיות של נשיות. לשיריה נודעה תרומה מכרעת להתפתחות הכתיבה הרומנטית הבריטית, ספרי הלימוד וספרי הילדים שכתבה היוו מודל פדגוגי במשך יותר ממאה שנים, והאנתולוגיה שערכה על ספרות בריטית במאה ה-18 סייעה בביסוס הקאנון המוכר לנו כיום. מעמדה ההיסטורי בספרות נדחק בשל כוחות שמרניים שהשמיצו אותה, בעיקר מאז שפרסמה שיר המבקר את השתתפות בריטניה במלחמות נפוליאון, ורק בעשורים האחרונים היא זוכה לעדנה מחודשת.

 

“זְכֻיּוֹת הָאִשָּׁה” / אנה לטיטיה בארבוד (1773)

כֵּן, אִשָּׁה פְּצוּעָה, עִמְדִי עַל זְכוּתֵךְ לְהִתְבַּטֵּא!
קוּמִי, אִשָּׁה! זְמַן רָב מִדַּי מְבֻזָּה, דְּחוּיָה, נֶעֱקֶדֶת;
נוֹלַדְתְּ לִמְשֹׁל תַּחַת עֶלְבּוֹנוֹ שֶׁל הַחֹק הַמֻּטֶּה,
הָשִׁיבִי אֶל הַפִּסְגָּה אֶת הָאִימְפֶּרְיָה שֶׁלָּךְ הַמּוּלֶדֶת!

צַעֲדִי קָדִימָה, עוֹטָה שִׁרְיוֹן שְׁמֵימִי נִשְׂגֶּה;
הַטֹּהַר הַמַּלְאָכִי הַזֶּה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִתְלַכְלֵךְ;
לְכִי, הִתְפַּטְּרִי מִשִּׁלְטוֹנוֹ הַיָּהִיר שֶׁל הַגֶּבֶר הַגֵּא,
וְנַשְּׁקִי אֶת הַשַּׁרְבִיט הַמֻּזְהָב שֶׁל כֵּס מַלְכוּתֵךְ.

לְכִי, חִגְרִי לְגוּפֵךְ חֵן וְחֶסֶד וּצְאִי לְהִלָּחֵם;
אִסְפִי אֶת מְלַאי הַתּוֹתָחִים הַמְּנַצְנְצִים בָּאֹפֶק;
נִימָה מְמִסָּה רַכָּה שֶׁל שְׁאָגַת הַתּוֹתָח הָרוֹעֵם,
סֹמֶק לְחַיִּים וְהִסּוּס זָהִיר הֵם לָךְ כְּלֵי נֶשֶׁק.

זְכֻיּוֹתַיִךְ הֵן כְּאִימְפֶּרְיָה: אַל נָא תְּבַקְּשִׁי דַּלָּה –
מֻרְגָּשׁוֹת, לֹא מֻגְדָּרוֹת, תֹּאבַדְנָה בְּדִין וּדְבָרִים;
כְּתַעֲלוּמוֹת קְדוֹשׁוֹת, הַמֻּסְתָּרוֹת מִן הַתְּהִלָּה,
רַחֲקִי מִתִּגְרַת שְׂפָתַיִם וְיִקָּשְׁרוּ לָךְ כְּתָרִים.

נַסִּי אֶת כֹּל אֲשֶׁר הַתּוּשִׁיָּה וְהַיְּצִירָתִיּוּת מַצִּיעוֹת לְשַׁבֵּר,
אֶל אוֹיְבֵי הָאִימְפֶּרְיָה שֶׁלָּךְ שִׁלְחִי בֶּרֶךְ עַקְשָׁנִית;
הִפְכִי אֶת הַגֶּבֶר הַבּוֹגְדָנִי לְמַטָּרָה, לֹא לְחָבֵר;
שֶׁהֲרֵי אַתְּ יְכוֹלָה לְהוֹבִיל, אַךְ לְעוֹלָם לֹא לִהְיוֹת חָפְשִׁית.

כַּבְּדִי אֶת הַמֻּפְקָר, רַסְּנִי אֶת הַזָּדוֹן;
רַכְּכִי אֶת הַזּוֹעֵף, הַבְהִירִי אֶת הַמַּקְדִּיר:
יִהְיוּ חֲסָדַיִךְ נִתְבָּעִים יוֹתֵר מִכָּל דּוֹרוֹן –
מְסַכְּנִים אֶת כֹּל שֶׁהַפָּחוּת מַתִּיר.

אַךְ אַל תְּקַוִּי, צֶלֶם אֱנוֹשׁ נִשְׂגָּב שֶׁאַתְּ,
לְהִוָּתֵר בְּטוּחָה בַּמַּעֲמָד נִשָּׂא זֶה רַב-הָעֵרֶךְ;
מַחֲלִישָׁה וּמֻחְלֶשֶׁת, תְּגַלִּי בַּקָּרוֹב בְּאַחַת
שֶׁקְרִירוּתֵךְ שׁוֹכֶכֶת וְגַאֲוָתֵךְ מְפַנָּה דֶּרֶךְ.

אָז, רַק אָז, תִּנְטְשִׁי כָּל שְׁאַפְתָּנוּת חֲמַקְמַקָּה,
רִסּוּן אוֹ שִׁלְטוֹן לְבָבֵךְ יְעֻמְעַם אַט-אַט,
בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל הַטֶּבַע, כָּךְ לִמְּדַתְנוּ הָאֱמֶת הָרַכָּה,
בְּאַהֲבָה הֲדָדִית אוֹבֶדֶת זְכוּת הָאַחַת.

(תרגום: מתת גולדברג אלון)

 

עוד משיריה של אנה לטיטיה בארבוד

ויקיפדיה

פייסבוק

בתמונה הגדולה: ציור של ריצ’ארד סמואל משנת 1778, המתאר את הנשים כמוזות במקדש אפולו: אליזבת קרטר (משמאל), אנה לטיטיה בארבוד (מימין), אנג’ליקה קאופמן (יושבת). (בציור המקורי מופיעה גם אליזבת אן לינלי)